ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן, ב"ב
משמעות ל"ג בעומר בהלכה ובאגדה
א.יבאר את סיבת השמחה הנוהגת בל"ג בעומר, אחר שבו ביום כלו למות כל תלמידי ר"ע
בשו"ע תצ"ג א': נוהגים שלא לישא אישה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר מפני שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע וכו', ס"ב. נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר שאומרים שאז פסקו מלמות ואין להסתפר עד יום ל"ד בעומר וכו', הגה, ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו אלא מסתפרין ביום ל"ג בעומר ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון וכו'.
ובבהגר"א כתב וז"ל: ובמדינות וכו', כנ"ל בטור שאומרים שאז כו'. ומרבים, כמ"ש בסוף תענית שבו פסקו מתי מדבר עכ"ל. וכוונתו שלדעת הרמ"א יום ל"ג בעומר הוא יום שפסקו תלמידי ר"ע מלמות, ומבואר בסוף תענית לגבי מתי מדבר דיום שפסקו מלמות הוא יום שמחה.
אלא שכבר שמעתי תמהים ע"ז, דבשלמא התם אפשר שהשמחה הייתה מפני שפסקה הגזירה ופסקו באותה שנה למות גם אלו שהיו בכלל הגזירה מתחילה, וכמבואר במדרש, עיין ב"ב קכ"א א' ברשב"ם ובתוס'. אבל הכא הא מתו כל תלמידי ר"ע כמבואר ביבמות ס"ב ב', ומה יש כאן מקום לשמחה על מה שפסקו מלמות.
אמנם נראה דיעוין ברבינו ירוחם ח"ד נ"ח שכתב שמלבד דבימי הספירה מתו תלמידי ר"ע, ימי הספירה בעצמם הם ימי דין, דמנחת שעורים דעומר הוי כמנחת סוטה עיי"ש [והובאו דבריו כאן באשל אברהם]. וכן ידועים גם דברי הזוה"ק פרשת בחוקתי (ח"ג צז. והובא במג"א ס' תצ"ד ס"ק ו), דספה"ע היא כספירת זבה וימי הספירה הם ימי דמסאבותא. ובארו בספה"ק, דלא היו בנ"י ראויים לקבל תורה, דאחר שהוציאם הקב"ה ממצרים באתערותא דלעילא, שוב היו צריכים לעבודה שלהם להיטהר מטומאתם. אלא שכשקבלו ישראל את התורה נהפך להם הדין לרחמים [כמש"כ שם המג"א], ע"י התורה שמקדשת ומטהרת את האדם ומזככת חומרו, ועיקרה של תורה הוא בחסד שהיא גומלת לגוף האדם ע"י הארת הגוף שעל ידה, וע"כ קרבן יום זה הוא מחמץ, שניתקן החומר, שהחמץ רומז לחומר בכ"מ. והכל מודים דבעצרת בעינן לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא, וכמו שרמז ע"ז הרמב"ן בפ' המועדות שבת"כ עי"ש. [ובזה אמרנו לבאר ע"ד הדרוש מש"כ התוה"ק ובקוצרכם את קציר ארצכם וגו' בהמשך לפרשה דשבועות, משום דזמן מתן תורתנו הוא זמן של מידת החסד, וכמו שאמרו במדרש בטעם קריאת רות בשבועות].
ותלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זב"ז בימי הספירה, הפך מידתה של תורת חסד, נתפסו על דקדוק הדין ולא היה ראוי שתנתן ע"י תורת ר"ע שהוא עמוד תושבע"פ כידוע, והיה ראוי שתימסר ע"י התורה כמשה רבינו כידוע מאגדת חז"ל [ובכתבי הגה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין מבואר שע"כ הובאה סוגית מ"ת בפ' ר"ע במס' שבת]. ובמה שפסקו מלמות בל"ג בעומר, שהוא יום לפני פרוס עצרת כמש"כ הגר"א כאן עי"ש, הוי כהפסק של מידת הדין ששלטה עד אז, והוי גם סימן לזה שמכאן ואילך מתחיל אורה של עצרת לבקוע ומידת הרחמים נובטת ועולה, וע"כ ראויה ליום זה השמחה. וע"ע בערה"ש שכתב שאומרים שבאותו יום יצא מהמערה שהיה בה הרבה שנים כמובא במס' שבת דף ל"ג עי"ש. ובעז"ה נבאר קצת לקמן אגדה זו.
♦
ב.
ישוב שיטת הרמב"ם והרמ"א בדין לא תתגודדו, וישוב קושית המג"א על הרמ"א
ס"ג: יש נוהגים להסתפר וכו', הגה, מיהו בהרבה מקומות נוהגין וכו', ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה משום לא תתגודדו וכו' עכ"ל. ועיי"ש במג"א דנתקשה דעפ"י המבואר בסוגיא ביבמות י"ג ב' אין לא תתגודדו במנהגים אלא שיש בהם איסור, וכל שהרואה יכול לומר שאין כאן חילוק מנהג ליכא משום לא תתגודדו. וא"כ הכא הא הרואה יאמר שההוא לא רוצה להסתפר, ולמה יש כאן משום לא תתגודדו, עי"ש מש"כ בזה. והנה מקור דברי הרמ"א הוא ברמב"ם פי"ב מהל' ע"ז הל' י"ד, שכתב וז"ל: ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בי"ד בעיר אחת זה נוהג מנהג זה וזה נוהג מנהג אחר שדבר זה גורם מחלוקות גדולות שנא' לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות עכ"ל. וכתבו שם הכס"מ והלח"מ שפסק כאביי לגבי רבא, שלדברי רבא שם ביבמות אין איסור דלא תתגודדו אלא כשבי"ד פלג מורים כך ופלג מורים כך, עיי"ש.
והנה שם בסוגיא ביבמות תנן התם מגילה נקראת בי"א בי"ב וכו', א"ל ר"ל לר"י, קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, פרש"י דנראה כנוהגין ב' תורות וכו'. א"ל ע"כ לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה בער"פ עושים ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושים, קרי כאן לא תתגודדו. א"ל אמינא לך איסורא, פרש"י וז"ל: דאסרי להו רבנן לבני ארביסר דאי בעו למיקרא בחמיסר לא מצו וכן בני ט"ו בי"ד ודמיא לשתי תורות ע"כ. ואת אמרת לי מנהגא, פרש"י וז"ל: א"ל דהתם לכו"ע שרי ומיהו במקום דאחמור לא ישנה מפני המחלוקת ע"כ. והקשה ר"י לר"ל והתם לאו איסורא הויא והתנן בלילה ב"ש אוסרין וב"ה מתירין, ופרש"י שם: ואיכא דעבדי כב"ש ואיכא דעבדי כב"ה ואיכא אגודות. א"ל התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה, ופרש"י לא דמי לשתי תורות דהרואה וכו'. ועוד שם הקשה ר"י לר"ל מב"ש מתירין הצרות לאחים וב"ה אוסרים וא"ל ר"ל מי סברת עשו ב"ש כדבריהם לא עשו ב"ש כדבריהם ור"י סבר עשו ועשו וכו'. ומקשה שם לר"י ולדעמיה דסברי עשו, קרי כאן לא תתגודדו. ותירץ שם אביי - כי אמרינן לא תתגודדו כגון שתי בתי דינים בעיר אחת הללו מורי כב"ש והללו מורים כב"ה אבל שתי בתי דינים בשתי עירות לית לן בה. ופריך ליה רבא והא ב"ש וב"ה כשתי בי"ד בעיר אחת, אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון בי"ד בעיר אחת פלג מורין כדברי ב"ש ופלג כב"ה אבל שני בי"ד בעיר אחת ליכא משום לא תתגודדו ע"כ סוגית הגמ'.
ומהנראה דמסקנת הסוגיא כרבא דפריך לאביי, ותימא על הרמב"ם שפ' כאביי כמש"כ נו"כ.
ונראה דהנה שם ברא"ש ס' ט' הקשה דר"י לא ישב לר"ל מידי על קושיתו ממגילה נקראת וכו'. וכתב שם בדרך ראשון דר"י לא חשש כלל מקושיתו ממגילה נקראת וכו', דהתם ליכא כלל משום לא תתגודדו דלא עבדי כן משום פלוגתא, ואמר ליה דאדרבא ממקום שנהגו היה לו להקשות, עי"ש בדבריו. ועפי"ז יתכן לפרש, וכן פירש בקרן אורה. ויש לזה סיוע גדול מלשון רש"י בסוגיא שהעתקנו, שר"ל ור"י נחלקו בביאור גדר דלא תתגודדו - דר"ל סבר דהוא כדי שלא תראה התורה כשתי תורות, וכמש"פ רש"י בשיטתו, וע"כ הקשה ממגילה נקראת וכו', דעי"ז התורה נראת כב' תורות. אבל ר"י לא חשש לקושיא זו, משום דסבר דאיסור לא תתגודדו הוא כדי שלא יבואו לידי מחלוקות. וע"כ במגילה נקראת, שאין עושים כן משום פלוגתא, ליכא משום לא תתגודדו וכדכתב הרא"ש. וא"ל שאדרבא היה לו להקשות ממקום שנהגו וכו' ששם מביא הדבר לידי מחלוקת. וא"ל ר"ל כי אמינא לך אנא איסורא, דבזה דמי לב' תורות כמש"פ רש"י ולשיטתו של ר"ל, אבל מנהגא, שאין כאן משום ב' תורות, אין לאסור, אלא דבאתרא דאחמור אסור לשנות משום המחלוקת כדפ' רש"י. וא"ל ר"י והתם ליכא איסורא כדתנן ב"ש אומרים וכו' וא"כ יש כאן אגודות כדפרש"י. וע"ז א"ל ר"ל התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה, ושוב אין כאן משום נראה כב' תורות כדפרש"י. אבל ר"י לשיטתו הקשה דסו"ס הדבר גורם למחלוקת מחמת שאלו מורים כך ואלו מורים כך. ועוד הקשה מב"ש מתירין הצרות וכו' ולדעתו שעשו ב"ש כדבריהם, ומסיק רבא דדוקא בי"ד אחד פלג מורה כך ופלג כך הוי לא תתגודדו.
אמנם י"ל שכל דברי רבא אמורים בהוראת איסור והיתר, כבמחלוקת ב"ש וב"ה כאיסורא דעשית מלאכה לב"ש דליל בדיקת חמץ, וב"ש מתרין הצרות לאחים. וע"כ דוקא בבי"ד אחד יש איסור דלא תתגודדו כשפלג מורים כך ופלג כך ולא מכריעים הדין ע"י הרוב, כדין תורה דאחרי רבים להטות. אבל בשני בי"ד, שאין בי"ד אחד יכול לכוף את חבירו כ"ז שלא עמדו למנין, אין איסור להם לפסוק כ"א עפ"י שיטתו. אבל בדברים התלויים במנהג, כבמקום שנהגו לעשות מלאכה בער"פ וכו', לעולם כל שהם בעיר אחת אסור אליבא דר"י, דדבר כזה גורם למחלוקת, דאין כאן הכרעת דין, שאינם יכולים לכוף זה את זה, אלא מנהג בעלמא הוא שע"י זה שמתפשט שכל עדה בעיר הולכת עפ"י מנהג בי"ד גורם הדבר למחלוקת. וע"כ צריכים המועטין לילך בתר הרבים, ובשני עיירות אין איסור כמקום שנהגו וכו', וכמש"פ רש"י. וא"כ למסקנת הסוגיא לר"י באיסורא אין איסור אלא בבי"ד אחד, אבל במנהגא יש לר"י איסור אף בהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה, ומשום דהדבר גורם למחלוקת, שיש שמורים כדברי זה ויש שמורים כדברי זה ומנהיגים כל בי"ד מנהג בעיר לפי שיטתו.
וא"כ יש ליישב את פסקו של הרמב"ם, שאין פסקו כאביי אלא כר"י, וכמש"כ "שלא יהיו שני בי"ד בעיר אחת זה נוהג מנהג זה וזה נוהג במנהג אחר שהדבר זה גורם למחלוקות גדולות". וכמש"כ שזה טעם ר"י שאף במנהג יש איסור, משום שהדבר גורם למחלוקות, וכמש"נ שבזה יש להשאיר את דעת אביי אף לרבא שכל שבעיר אחת יש איסור. ולא ראה הרמב"ם לכתוב דין דרבא, כיון שאין הדבר מצוי, כיון שבכ"מ הולך הבי"ד בתר הרוב.
ולפי"ז גם ניחא מה שהקשה המג"א על דברי הרמ"א שאין למסקנת הסוגיא לא תתגודדו במנהגא, ואף כשיש בהם צד איסור, כל היכא דהרואה לא רואה חילוק מנהגים אין כאן משום לא תתגודדו. וא"כ אף הכא יאמר הרואה שלא חפץ זה להסתפר. ולדברינו אין כאן קושיא כלל, דמסקנת הגמ' עפ"י הרמב"ם היא כר"י, ולדידה יש לא תתגודדו אף במנהג, כמש"כ הרמב"ם, ומשום דהדבר גורם למחלוקות גדולות, שזהו איסור לא תתגודדו אליבא דר"י.
וכן לפי"ז איכא איסור אף בהרואה אומר וכו', דהרמב"ם לא חילק בזה, וכר"י שהקשה מזה, ומשום דסו"ס כל שהדבר נעשה בעיר אחת עפ"י בי"ד שונים, הדבר גורם למחלוקת. וע"כ הכא דהוי בעיר אחת, אף שהוא ע"י שני בי"ד, יהיה איסור לא תתגודדו, שבדבר התלוי במנהג אמרינן בהך שצריכין המועטין לילך בתר הרבים. ואף אם נימא שהרואה יאמר אינו רוצה להסתפר, מ"מ אסור, דאין סברא זו אלא שלא יהיה נראה כב' תורות ואליבא דר"ל, שעי"ז דהרואה לא רואה כאן חילוק מנהגים לא דמיא התורה כב' תורות. אמנם מחלוקת י"ל דיכולה לבוא אף בכהאי גוונא, דאינו תלוי ברואה אלא באנשים העושים כל אחד עפ"י מנהגו, וע"כ יש כאן משום לא תתגודדו וכמש"נ. שו"ר שבעה"ש כאן ביאר בדעת הרמב"ם כמש"כ בשינוי מועט, והנהני, עיי"ש.
♦
ג.
ביאור באגדתא דשבת לג:
נעסוק במעשה דרשב"י במערה שהובאה במסכת שבת דף ל"ג: יתבי ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייחו פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק פתח רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם תקנו שווקין וכו' הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות אמרו יהודה שעילה יתעלה יוסי ששתק יגלה לציפורי שמעון שגינה ייהרג אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא כל יומא הוה מייתי ליה דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי כי תקיף גזירתא וכו' אזלו טשו במערתא איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא והוי משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא כולי יומא גרסי וכו' איתבו תריסר שני במערתא אתא אליהו וכו' נפקו חזו אינשי דקא כרבי וזרעי אמר מניחין חיי עולם ועסקי בחיי שעה כל מקום שנתנו עיניהן מיד נשרף יצתה בת קול ואמרה להם להחריב עולמי באתם חיזרו למערתכם הדור אזול איתבו תריסר ירחי שתא אמרי משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם נפקו כל היכא דהוה מחי ר"א הוה מסי ר"ש אמר לו די לעולם אני ואתה בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט ביה"ש אמרו ליה הני למה לך אמר להו לכבוד שבת ותיסגי לך בחד חד כנגד זכור וחד כנגד שמור א"ל לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל יתיב דעתיהו וכו' אמר הואיל ואתרחיש ניסא איזל התקין מילתא דכתיב ויבוא יעקב שלם שלם וכו' ויחן את פני העיר אמר רב מטבע תיקן להם ושמואל אמר שווקים תיקן להם ור"י אמר מרחצאות תיקן להם אמר איכא מילתא דבעי לתיקוני אמרו ליה איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה ואית ליה צערא דכהנים לאקופי אמר וכו' עי"ש.
ונראה קצת לבאר, דמחלוקת ר' יהודה ורשב"י היתה דר' יהודה סבר כר' ישמעאל במס' ברכות דהנהג בהם מנהג דרך ארץ, וע"כ שיבח את מעשה הרומיים, דסו"ס כל תכליתם הוא בשביל ישראל. וכידוע הסבר הגרח"ס זלה"ה לגמ' ע"ז, שלעת"ל יטענו שכל מה שעשו לא עשו אלא כדי שיוכלו ישראל לעסוק בתורה. והסביר הגר"ח [וכן הוא בכתבי הגה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין זלה"ה] דעפ"י האמת כן הוא, שכל מה שנעשה בעולם הוא לצורך ישראל שיוכלו לעסוק בתורה, וכמש"כ הר"מ בהקדמתו לפהמ"ש דכל מה שנברא בעולם הוא לצורך החכם השלם. וע"כ שיבח ר"י את מעשיהם, דראה בהם טובה לישראל. אבל רשב"י אמר דהם הא לא עשו אלא לצורך עצמם ואין להם זכות עי"ז כלל. ועוד, כמידתו בברכות שאמר כיצד אדם חורש בעת חרישה וכו' תורה מה תהיה עליה וכו', וא"כ אין לישראל כלל להחשיב את העוה"ז, ולדבק את מחשבתם בו, וכל עסקם אינו אלא בתורה. וכמידתם מדדו להם, שר' יהודה נתעלה בעוה"ז ע"י מלכות רומי, ורשב"י פרש לגמרי מהעה"ז, שישב בביהמ"ד ואח"כ במערה בהסתפקות מועטת של עוה"ז בדרך נס, בלי עזרת אדם, אף של ישראל, ועסק בתורה עד שנתפשט מכל גשמיות.
וכשיצא מהמערה לא יכול היה לראות כלל בעוה"ז, ויצתה בת קול ואמרה להחריב עולמי באתם, שאין חפץ לקב"ה אלא בקיום העולם, וחזרו למערתם. וכשיצאו אחר י"ב חודש כמשפט רשעים בגיהנם [ואולי כאן רמוז קצת מש"כ לעיל בשם הערוה"ש שיצאו מהמערה בל"ג בעומר, דעיין באשל אברהם שהביא דע"כ אין נושאים נשים מפסח ועד עצרת, דלדעת חד מ"ד זמן משפט רשעים בגיהנם הוא מפסח עד עצרת, ואפשר דהכוונה בעיקר עד לל"ג בעומר, דאחריה הוא פרוס עצרת כמש"נ לעיל, וע"כ יצאו בל"ג בעומר דומיא דמשפט הרשעים כדנתבאר כאן] אז אמר ליה רשב"י לבריה דדי לעולם בו ובנו. ועוד נזדמן להם אותו סבא ביהש"מ של ער"ש שאמר להם שהדסים שבידו הם לכבודה של שבת ואחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. ודבר עמוק אמר להם שהעוה"ז הוא לצורך עוה"ב, והששת ימי המעשה תכליתם השבת, וע"כ הוא רץ כשהדסים בידו לכבודה של שבת, ואחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, כנגד מצוות עשה ול"ת, לעבדה ולשמרה, שזה תכלית בריאת העוה"ז לקדש ולזכך העולם הזה והגוף. ואז אמר רשב"י לבריה ראה כמה מחבבין ישראל את המצות, שזה עניינן של כל המצוות לקדש את החומר. ונחה דעתו, שהבין שכך הוא רצון ה' שמתוך הבריאה גופא יתגלה כבודו. ואז רצה לתקן דבר בעולם, כיעקב שתיקן דברים בעניני העולם [כעניין מה שעשו הרומיים] ע"י זה שראה שעשה הקב"ה אתו נס, שבא שלם בגופו בממונו ובתורתו והבין שחפץ הבורא בעולמו. וכן רשב"י תיקן וטיהר עיר טבריא כדי שתשרה שכינה בעה"ז. ונזכה גם אנו בזכותו של התנא האלוקי ללמוד תורה וסודותיה בטהרה. אכי"ר.
♦ ♦ ♦