ראש ישיבת איתמר
מהותה של השמחה ביום ל"ג בעומר
שאלהכתב הרמ"א (באו"ח סי' תצ"ג ס"ב) "מסתפרים ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון". על מה ולמה שמחה ביום ל"ג בעומר?
♦
תשובה
א. הקדמה
אמנם בספרנו מבשן אשיב (ח"א סי' כ"ד) הארכנו במהותה של השמחה ביום ל"ג בעומר עיי"ש. אך אין בימ"ד בלא חידוש (חגיגה ג' ע"א), וברצוננו להוסיף טעם נוסף כדלקמן.
♦
ב. דעת מרן השו"ע
המעיין בשו"ע ייווכח שמרן השו"ע לא הביא כלל את המנהג להרבות שמחה ביום ל"ג בעומר, ואפי' לא הביא את המנהג לא לומר תחנון ביום זה.
ובב"י (או"ח סי' תצ"ג) הביא את שו"ת התשב"ץ (סי' קע"ח) שהביא את דברי ר' זרחיה הלוי שמצא כתוב בספר ישן ספרדי שמתו תלמידי ר"ע מפסח ועד פרס העצרת (לעומת הגירסא אצלנו בבבלי יבמות ס"ב ע"ב שתלמידי ר"ע מתו מפסח ועד עצרת), ובאר שם שפרס היינו חצי חודש, שהוא ט"ו ימים, ואם נוריד מהספירה חמשה עשר יום נמצא שפסקו תלמידי ר"ע מלמות ביום ל"ה לעומר, וביום ל"ד – זה היה היום האחרון למיתתם, אלא שכיוון שבהלכות אבלות נוהגים שהיום האחרון נוהג בו אבלות "מקצת היום ככולו", א"כ קצת מיום ל"ד נוהגים בו אבלות ואז פוסקים. וכתב התשב"ץ (שם) "ומה שכתב (הרז"ה הנ"ל) ל"ג בעומר ולא ל"ד, לפי שיום ל"ד אינו שלם". כלומר, נוהגים אבלות ל"ג יום מלאים ובנוסף קצת מיום ל"ד, משום "מקצת היום ככולו". ומכיוון שהיום האחרון נוהגים בו אבלות מקצת היום ולא כולו, לכן שגור בלשון העם שאבלים ל"ג ימים בעומר. אך באמת זה עד יום ל"ד בבוקר, ומדין מקצת היום ככולו. וביום ל"ד עדיין מתו תלמידי ר"ע, ורק ביום ל"ה לעומר פסקה המיתה.
ונראה שהתשב"ץ התכוון למשנה בשקלים (פ"ג משנה א') "בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה, בפרוס הפסח בפרוס עצרת בפרוס החג", ועל כך מובא בירושלמי (שם הלכה א') "אמר רבי אבהו כל הן דתנינן פרס פלגא, פלגא דשלושים יום קודם למועד שדורשין בהלכותיו". ופירש בקורבן העדה (שם ד"ה כל הן דתנינן) "כל היכא דתנן פרס פירושו המחצה, וה"נ המחצה משלשים יום שקודם המועד שדורשין בהלכות המועד". כלומר, היו תורמין את הלשכה (השקלים שנתרמו לקרבנות צבור) חצי חודש לפני פסח, וכן חצי חודש לפני עצרת, וכן חצי חודש לפני סוכות. ופלגא פירושו חצי, ולכן הכוונה למחצה מהשלושים יום שקודם הרגל שבהם דורשים בהלכות הרגל (להערה זו הפנה אותי בני ישי הי"ו).
וכן מובא בירושלמי תענית (פ"ג ה"ב) "תני מתריעין על האילן בפרס הפסח, לבורות לשיחין ולמערות בפרס העצרת". וכתב בפני משה (שם ד"ה מתריעין על אילן) "ט"ו יום קודם הפסח" עיי"ש. א"כ פשוט שאם הגירסא בבבלי יבמות היתה שתלמידי ר"ע מתו מפסח עד פרס עצרת, הכוונה לעד חצי חודש קודם העצרת, ויוצא שמתו ל"ד יום, ונוהגים אבלות ביום ל"ד מקצת היום ככולו.
ואכן כך מבואר במפורש בשו"ע (או"ח סי' תצ"ג ס"ב) וז"ל: "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות", ונראה לכאורה שביום ל"ג כבר פסקו מלמות. אך מיד מבהיר מרן השו"ע את דבריו וממשיך ז"ל "ואין להסתפר עד יום ל"ד בבוקר". כלומר, מתו ל"ד יום, וביום האחרון שמתו, שהוא יום ל"ד, נוהגים בו דיני אבלות של מקצת היום ככולו. ולכן מותר להסתפר החל מבוקרו של יום ל"ד. וכשאומרים העולם שאין מסתפרים עד ל"ג בעומר, הכוונה של"ג יום שלמים אין מסתפרים וביום ל"ד כבר הותר להסתפר.
ולפי שיטה זו של התשב"ץ, שהשו"ע פסק כמותו, אין שום אירוע שהתרחש ביום ל"ג בעומר. ואכן מרן השו"ע לא ציין דבר בעניינו של יום זה, לא לגבי אי אמירת תחנון ולא לגבי העניין שמרבים בו קצת שמחה.
אלא שקשה, שהרי ההילולא שנוהגת בציון רשב"י במירון, נהגה שנים רבות. ואף האר"י הקדוש נהג להיות בציון רשב"י ביום ל"ג, ומובא בספרים שגער בת"ח שנהג לומר נחם בכל יום, ואמר אף ביום זה בציון רשב"י, ואמר לו האר"י ששמע מרשב"י כיצד העז לומר נחם "ביום שמחתי" (מובא במג"א באו"ח סי' תצ"ג ס"ק ג'. וכן מובא בעטרת זקנים על השו"ע שם. ועיין מועדים בהלכה לגרש"י זוין ערך ל"ג בעומר שהאריך במקורות בנושא). א"כ משמע שהיו עושים שמחה ביום זה בציון רשב"י. והרי מרן השו"ע חי בתקופת האר"י הקדוש וכתב את ספרו השו"ע בביריה שליד צפת, שמקום זה סמוך ונראה למירון. וא"כ קשה, כיצד התעלם השו"ע ממנהג ההילולא שהיו עושים במירון ביום זה ושהיו מרבים בו שמחה?
ושאלתי שאלה זו לגרא"ד אוירבך זצ"ל, אב"ד טבריה ת"ו, וענה לי עפ"י הקדמתו של הב"י לספרו, שמרן השו"ע כתב את ספרו לכלל ישראל, שבכל מקום שאין מנהג מיוחד, שינהגו כפי שכתב בספרו השו"ע. אך במקום שיש מנהג מיוחד, עפ"י המרא דאתרא, נוהגים כמנהג המקום. וככל הנראה המנהג שנהגו בהילולא בציון רשב"י היה מנהג של אותו מקום והסמוכים לו [ובעטרת זקנים (שם) כתב "מנהג א"י שנוהגין לילך על קברי רשב"י ז"ל ור"א בנו ביום ל"ג בעומר" עיי"ש], אך לא נהגו כן בכל המקומות בעולם. והראיה, משו"ת חת"ס (יו"ד סי' רל"ג) ששואל ותמה על מנהג זה ועל מקורו, א"כ פשוט שבמקומו לא נהגו כן. ולכן לא הכניס מרן השו"ע לתוך ספריו את המנהג שנהגו במירון, כי זה לא נהג בכל כלל ישראל (ואולי כיום שהתחבורה השתכללה והדרכים נתקצרו, כל א"י ואף מחוצה לה, הפכה לסביבות מירון ודו"ק).
והוסיף לי הגרא"ד אוירבך זצ"ל ראיה לדבריו, שנמצא בצפת בביהכ"ס אבוהב ס"ת ישן נושן מתקופת הב"י, והכתב בספר התורה הוא וואליש ולא כתב ב"י. ותמה הגרא"ד כיצד במקום מושבו של מרן רבי יוסף קארו לא קראו בכתב של ס"ת לפי שיטתו? ותרץ, שמרן הב"י הגיע מגירוש ספרד לצפת שבא"י, ומנהג המקום היה לקרוא בס"ת בכתב וואליש, ומרן כהקדמתו של ספרו לא שינה את מנהג המקום וכנ"ל.
♦
ג. דעת הרמ"א
לעומת מרן השו"ע שלא הזכיר מאומה מעניינו של שמחת ל"ג בעומר כנ"ל, רבינו הרמ"א בהגהותיו לשו"ע (או"ח סי' תצ"ג ס"ב) כתב וז"ל: "ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו (שמסתפרין החל מיום ל"ד בעומר בבוקר לדעת השו"ע. י.ו.) אלא שמסתפרין החל מיום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב". ומקורו הוא מהדרכי משה על הב"י (שם ס"ק א') שכתב "והמנהג פשוט להסתפר ביום ל"ג ומרבים בו משתה ושמחה קצת (נוסף "משתה" על מה שכתב בהגהותיו על השו"ע. י.ו.) וכ"כ המהרי"ל (הוצאת מכון ירושלים, דיני הימים שבין פסח לעצרת עמ' קנ"ז סי' ח') והמנהגים (לרבי אייזיק טירנא עמ' ס"ו) דיש להסתפר ביום ל"ג וכתבו (מהרי"ל שם עמ' קנ"ו ס' ז', מהר"א טירנא עמ' ע' אות מ"ח) טעמים על זה".
אך על מה ולמה השמחה?
בביאור הגר"א (שם ד"ה ומרבים) כתב שסיבת השמחה "כמ"ש בסוף (מסכת) תענית שבו פסקו מתי מדבר". וכוונתו לגמ' בסוף תענית שנתנה טעם למשנה בתענית (פרק ד' משנה ח') בה מובא "שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", ובגמ' (שם דף ל' ע"ב) מובא בשם רבי יוחנן שבט"ו באב זהו יום שכלו בו מתו מדבר "דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי (דברים ב' ט"ז-י"ז), אלי היה הדיבור". וכתב בפירוש המיוחס לרש"י (שם ד"ה דאמר מר) שלפיכך יו"ט הוא.
רואים בדברי הגר"א שהוא הבין שכמו שביום ט"ו באב פסקו מתי מדבר מלמות, ה"ה שביום ל"ג בעומר פסקו תלמידי ר"ע למות. אמנם, עדיין לא ברורה סיבת השמחה ביום ל"ג בעומר. דבשלמא ביום ט"ו באב סיבת השמחה היא או כדעת ר"ת (הובא בתוס' ב"ב דף קכ"א ע"א ד"ה יום שכלו בו מתי מדבר) שבשנה האחרונה בטלה מהם הגזירה ונשארו ט"ו אלף, וא"כ הוי שמחה גדולה, לאלה שלא מתו ועוד יזכו להיכנס לא"י, דוכתא דמשה ואהרון לא זכו. ולשיטת התוס' (בתחילתו) או לשיטת הרשב"ם (שם) שמתו כל הדור, ולא נשאר אחד בחיים (מלבד יהושע וכלב) השמחה היתה על כך שחזר הדיבור למשה רבינו. אך בעניין ל"ג בעומר, אם פסקו מלמות, וכולם מתו, א"כ על מה ולמה השמחה? ולקמן ננסה לתרץ עניין זה.
אך מה שיותר קשה מדברי הגר"א, כיצד הוא מסביר בדברי הרמ"א שסיבת השמחה ואי אמירת תחנון ביום ל"ג לדעת הרמ"א היא מפני שביום זה פסקו מלמות. והרי הרמ"א כתב בדרכי משה שמקורו הוא במהרי"ל. והמעיין במהרי"ל (דיני הימים שבין פסח לעצרת עמ' קנ"ז סי' ח') ייווכח ששיטתו היא שתלמידי ר"ע מתו "רק (ב)הימים שאומרים בהן תחינה בשבעה שבועות העומר, וכל יום שאין אומרים תחינה לא מתו, והשתא דל מן המ"ט יום של הספירה, ז' ימי החג וג' ימים דחל בהן ר"ח, שנים לאייר ואחד לסיוון, וז' שבתות, פשו להו ל"ב, נמצא דלא מתו רק ל"ב ימים, לכן כשכלו אותן ל"ב ימים שמתו עושין למחרתן שמחה לזכר" (מהרי"ל שם).
וכבר הקשה הב"ח (שם סי' תצ"ג ד"ה ומ"ש ויש) שאי אפשר לחשב ז' שבתות אלא ו' שבתות, שהרי אי אפשר לז' ימי הפסח בלא שבת, נמצא שאינם אלא ט"ז ימים שלא מתו בהם. נשארו ל"ג ימים שמתו בהם, וכ"כ הלבוש (סע' תצ"ג סעיף ב') וכן כתב המג"א (שם ס"ק ה').
אך בין כך ובין כך יוצא עפ"י דברי המהרי"ל, שתלמידי ר"ע מתו בכל הימים שבין פסח לעצרת, כולל לאחר ל"ג בעומר. אלא שבימים שאין אומרים תחנון מעיקר הדין (להוציא ניסן לאחר הפסח שזו תוספת מאוחרת שלא אומרים תחנון), בהם לא מתו. וכשתיקנו את ימי האבלות שנוהגים בהם שלא נישאים ולא מסתפרים, רצו לרכז את אותם ימים ברצף בכדי שיהיו ניכרים ימי האבל. אך יוצא שעיצומו של יום ל"ג בעומר לא קרה בו דבר, פרט לכך שהוא היום האחרון של המנהג בפועל של ימי האבל, ונוהגים בו מקצת היום ככולו. וא"כ כיצד מדמה הגר"א יום זה "שמרבים בו קצת שמחה" ליום ט"ו באב שבו בעיצומו של יום, או שפסקו מלמות כפשוטו, שהקב"ה ביטל את מיתתם של האחרונים של שנת הארבעים, והם לא מתו וזכו להיכנס לארץ (רשב"ם), או לדעת ר"ת (הובא בתוס' ב"ב שם) שגם בשנת הארבעים מתו מהם בתשעה באב, אלא שלפי שהיו שרויים באבילות כל שבעת ימים שלאחר מכן, לכן לא דיבר הקב"ה עם משה אע"פ שכלתה הגזירה, משום שאין השכינה שורה מתוך עצבות (שבת ל' ע"ב). ורק לאחר שכלו שבעת הימים, דהיינו ביום ט"ו באב, חזר הקב"ה לדבר עם משה, ולכן קבעוהו ליו"ט ושמחה. או לדעת התוס' בתענית (דף ל' ע"ב ד"ה יום שבו כלו מתי מדבר בסופו) שכתבו בשם יש מפרשים שבכל הארבעים שנה שהיו במדבר היו מתים כל יום מפני הגזירה, אלא שבתשעה באב היו מתים הרבה מאד בכל שנה, ובט"ו באב באותה שנה ראו שפסקו מלמות לגמרי וחזר הדיבור למשה רבינו, וע"כ עשאוהו יו"ט ושמחה. אך הצד השווה לכל הפירושים הוא שבעיצומו של יום ט"ו קרה דבר שיש לשמוח על כך, אבל לפי דברי המהרי"ל לא ברור מה קרה ביום ל"ג לעומר שיש לשמוח על כך?
ואולי אפשר לומר בדוחק, שאכן לפי המהרי"ל לא קרה בעיצומו של יום ל"ג בעומר דבר, ואכן מתו בכל ימי הספירה בימים שאין אומרים בהם תחינה. אך כיוון שתיקנו ימי אבל ל"ג יום רצופים, לכן כשמסתיימים הימים עושים שמחה, כאילו זהו היום שפסקו מלמות. ולזה התכוון המהרי"ל בסוף דבריו "לכן כשכלו אותן ל"ב ימים שמתו, עושין למחרתם שמחה לזכר" (שם).
אך גם לפי פירוש זה עדיין קשה, מה ההשוואה של הגר"א ליום ט"ו באב שפסקו מלמות, והרי שם יש בשורה ומה הבשורה ביום הל"ג לעומר?
ובספר דרך שיחה להגר"ח קנייבסקי זצ"ל (פרשת בהר) רצה ליישב, שאכן לא מתו כל תלמידי ר"ע, אלא רובם מתו ונשארו מעט, וכדעת הרשב"ם שהבאנו לעיל. אלא שהקשה, והרי כתוב בגמ' ביבמות (ס"ב ע"ב) "והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום" ומשמע שלא נשאר מהם אחד? ותרץ הגר"ח, שמהחשובים שבהם לא נשאר אחד, ולכן הוצרך ללכת לרבותינו שבדרום. ולפי"ז אכן יום זה דומה ליום ט"ו באב שבשניהם פסקו מלמות.
אך תרוץ זה דחוק מאד. כי מדברי הגמ' (שם) "והיה העולם שמם" משמע שהייתה שממה רוחנית, ומשמע שלא נשאר אף תלמיד. וכל מטרת הגמ' בהבאת סיפור זה היא להוכיח את החיוב של האדם להביא ילדים בבגרותו גם אם הביא ילדים בצעירותו, ועניין זה נסמך על דברי הפסוק "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" (קהלת י"א ו). ומשמע שהתלמידים הראשונים התקיים בהם "לא יכשר" ורק באחרונים התקיים "יכשר". ולכן צ"ע בדבריו.
מ"מ, לפי פשט דברי הגמ' ביבמות, שכל תלמידי ר"ע מתו ולא נשאר אפילו תלמיד אחד, צ"ע על מה השמחה ביום ל"ג בעומר?
♦
ד. פסקו מלמות ביום ל"ג בעומר
אכן, אע"פ שהרמ"א הביא את המהרי"ל, ובדברי המהרי"ל מפורש שלא פסקו מלמות ביום ל"ג, אלא מצרפים ימי אבלות וגומרים האבלות ביום ל"ג, מ"מ מצאנו ראשונים שכתבו במפורש שביום ל"ג לעומר פסקו מלמות.
המאירי בחידושיו ביבמות (שם) כתב "וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו. וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן".
וכן מובא בספר המנהגים לרבי אברהם קלויזנר (עמ' רל"ד) בו מביא את מנהגי רבי אברהם חילדיק (שהיה מתקופת האור זרוע), שכתב במפורש וז"ל "ואין רגילים לעשות שמחות ולא נישואין מר"ח אייר עד ל"ג בעומר, כי בל"ג בעומר נעצרה המגיפה שהייתה בתלמידי ר"ע ועשו אותו היום יו"ט" עכ"ל.
וכן מובא בפירוש רבינו אברהם מן ההר לגמ' ביבמות (שם), שכתב "וכולם מתו מפסח ועד ל"ג בעומר". וכן מובאת גירסא זו בספר האסופות לאחד מהראשונים (מובא במאורות הראשונים, מהדורת ה"ר שטרן ירושלים תשס"ב עמ' צ"ז-צ"ח). וכן מובא בשם ספר המכתם, והובא בספר יוחסין השלם לרבי אברהם זכות (עמ' 37).
ובכלבו (סי' ע"ה) כתב "ומנהג שלא לכנוס מפסח עד ל"ג בעומר, וגם לא מסתפרין, מפני אבלות י"ב אלף תלמידים שהיו לו לר"ע, וכולן מתו באסכרה באותו זמן, על שלא נהגו כבוד זה בזה". ומשמע קצת שבל"ג בעומר פסקה המיתה, אך לא כתב שעשו אותו יו"ט.
♦
ה. מטרת הגר"א בביאורו לשו"ע
ולפי דברינו קשה על דברי הגר"א, שהרי הגר"א תלה את דבריו בביאור דברי הרמ"א ש"מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה" כמו ששמחים בט"ו באב מפני שפסקו מתי מדבר, א"כ ה"ה הכא שמרבים קצת שמחה מפני שפסקו מלמות. אך כפי שהבאנו לעיל את הדרכי משה, הוא הסתמך על המהרי"ל, ובמהרי"ל אין איזכור שפסקו מלמות ביום ל"ג. א"כ כיצד מבאר הגר"א את דברי הרמ"א שהשמחה היא על שפסקו מלמות ביום זה?
ואמר לי ידידי ורעי הרב רועי הכהן זק שליט"א, שאין זו קושיא על הגר"א, כי דרכו של הגר"א היא, שמאחר שהשו"ע מעתיק לשונות של הראשונים, אין לדקדק בפרטי הדין. והגר"א יכול להסביר דין של השו"ע והרמ"א אם הוא נכון, אף לא מטעמו של השו"ע והרמ"א. והיפנה אותי למאמרו של הרב משה אברהם פטרובר שמופיע בקובץ ישורון ד', שכתב (שם עמ' תשמ"ט) שעיקר מטרת הגר"א בביאורו לשו"ע, לא הייתה לציין מקורות לשו"ע אלא לציין מקורות להלכות ולמנהגים אשר נוהגים בהם כל בית ישראל, ואף אם זה לא מתאים לכוונת המחבר בעל השו"ע. וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין. אף אצלנו אין הגר"א מציין את מקור דברי הרמ"א, אלא כיוון שהרמ"א כתב שביום ל"ג בעומר נוהגים בו קצת שמחה, ויש להגר"א מקורות אחרים בראשונים שביום זה דווקא פסקו מלמות, לכן מבאר הגר"א את סיבת השמחה לעיצומו של יום זה, אף אם אינו מתאים לגמרי למקורות הרמ"א.
אולם, לאחר עיון מחודש בדברי הדרכי משה, נראה שאין הכרח לומר שהגר"א נטה קו ממקורות הרמ"א, ואפשר להבין את דברי הגר"א אף בביאור הרמ"א עצמו.
כך כתב הדרכי משה (או"ח סי' תצ"ג ס"ק א'): "והמנהג פשוט להסתפר ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה", ולאחר מכן הוסיף "וכ"כ מהרי"ל והמנהגים דיש להסתפר ביום ל"ג וכתבו טעמים על זה". כלומר, כנגד דברי הב"י שהביא ראשונים (הר"י שועייב, המנהיג משמו של הרז"ה והאבודרהם) שגירסתם בגמ' ביבמות היתה שמתו תלמידי ר"ע מפסח ועד פרוס עצרת, וביום ל"ד לעומר עדיין מתו ופסקו מלמות ביום ל"ה, אלא שנהגו את יום ל"ד במקצת היום ככולו, ולכן ביום ל"ד מתירים להסתפר. אך לא הזכיר הב"י את המנהג להרבות בשמחה, כנגד זה כתב הדרכי משה, שאצלו "המנהג פשוט להסתפר ביום ל"ג (ולא ביום ל"ד כהב"י) ומרבים בו משתה ושמחה קצת", ולא באר על מה ולמה. והוסיף "וכ"כ המהרי"ל דיש להסתפר ביום ל"ג וכתבו טעמים על זה". אך וו החיבור אינה מחברת את הטעמים, אלא את הנוהג שמסתפרין ביום ל"ג וכן את הנוהג שמרבים בו קצת שמחה. אך יכול להיות שראשית דבריו של הדרכי משה הייתה כהמאירי וכרבינו אברהם מן ההר ועוד, שקבלה היתה בידם שביום זה (ל"ג בעומר) פסקו מלמות ולכן מרבים בו שמתה ושמחה, והוסיף שכ"כ המהרי"ל שביום זה מסתפרין ומרבים בו משתה ושמחה. אך במהרי"ל החשבון הוא, לא שביום ל"ג פסקו מלמות, אלא שביום ל"ג פוסקים את מנהגי האבלות. וא"כ דינם שווה אך טעמם שונה. ואם נכונים דברינו, א"כ הגר"א מדייק יותר במקור דברי הרמ"א, מאשר המקור של דברי הרמ"א המודפס בשו"ע שלנו בסוגריים שכותב שזה מהרי"ל ומנהגים. ולפי דברינו אין זה מוכרח, ודברי הרמ"א יכולים להיות כהמאירי ורבינו אברהם מן ההר ועוד. אלא שספרים אלו לא היו לפניו, וספר המהרי"ל היה לפניו ולכן צירפו. ודו"ק.
♦
ו. חידושו של מרן החיד"א
מרן החיד"א בברכי יוסף (או"ח סי' תצ"ג ס"ק) כתב על דברי הרמ"א (שם) שכתב "ומרבים בו קצת שמחה" והביא מהמג"א (שם) שבשם כתבי האר"י ז"ל דגדול אחד אמר נחם ביום ל"ג בעומר ונענש, ואמר זאת בקברו של רשב"י. וכתב הברכ"י (שם) דהיה אפשר לומר דנענש כי אמר זאת בקברו של רשב"י ביום ההילולא שלו שזה יום שמחתו. והראיה, שבכל השנים היה נוהג לומר ולא נענש, ורק נענש באותה שנה שאמר זאת על ציונו של רשב"י. אך הסיק "ומ"מ יפה כתב הרב מג"א דמזה נלמוד דעכ"פ יום שמחה, והגם שלא יהיה עונש (למי שאומר נחם שלא ליד הציון. י.ו.) ראוי לשמוח ודוק היטב כי קצרתי". ולפי דבריו, ייחס את השמחה ליום ל"ג בעומר לשמחת רשב"י בגלל ההילולא שחלה באותו יום.
אולם בספרו טוב עין (סי' י"ח ד"ה סי' תצ"ג דין ב') מקשה, כיצד מרן השו"ע התיר להסתפר מל"ד בעומר, והלא בש"ס ביבמות כתוב שמתו מפסח ועד עצרת? ואז הביא את המהר"ד אבודרהם שכתב שהרז"ה מצא בספר ישן 'עד פרוס עצרת' ונראה שכך היתה נוסחת הש"ס והיא עיקרית. ותימה, והרי הב"י (שם) הביא במפורש את האבודרהם ואת הר"י שועייב ואת התשב"ץ שגרסו כן בש"ס, ומה התחדש לחיד"א? וצ"ע.
מ"מ ממשיך החיד"א בטוב עין (שם) וכותב "ומה שעושין שמחה בל"ג". ולכאורה, רק הרמ"א כתב שעושים שמחה אך מרן השו"ע לא הזכיר מאומה מהשמחה, וכיצד החיד"א, שהוא פוסק מבני ספרד, שואל על פסק הרמ"א הפוסק לבני אשכנז? רואים מדבריו שאף בני ספרד היו נוהגים לעשות שמחה ביום ל"ג בעומר, ומה שכתב הרמ"א, לא כלל רק את בני אשכנז, אלא הרבה מבני ספרד גם נהגו כן. וכמו שהיום רוב רבבות עמך בית ישראל מכל העדות נוהגים לשמוח באותו יום.
וא"כ שואל החיד"א, על מה השמחה ביום ל"ג בעומר? ועונה "ומה שעושין שמחה בל"ג (בעומר) אפשר דר"ע היה כלל גדול בתורה ולמדה לכ"ד (אלף) תלמידים, ומתו ונשאר העולם שמם, ויום ל"ג התחיל לשנות לרשב"י ורבי מאיר ורבי יוסי וכו' ויאיר להם שתחזור התורה ולכך עושים שמחה, וגם אמרו דהלולא דרשב"י ביום ל"ג".
רואים מפורש בדבריו, שהבין שתלמידי ר"ע מתו, עד יום ל"ג בעומר, ובאותו יום שמתו כולם, כלומר שמתו אחרוני תלמידיו, ולא נשאר לו אף תלמיד, ונשאר העולם שמם, התחיל ר"ע ללמד מחדש את רשב"י ור"מ ור"י וכו' תלמידיו החדשים, וחזר אור התורה, ולכך עושים שמחה.
וקשה, שהרי קודם לכן שאל מהגמ' שכתוב שמתו מפסח ועד עצרת, כיצד זה מתיישב עם דעת השו"ע שכתב שמפסיקים להתאבל ביום ל"ד, וענה שהגירסא היתה שמתו "מפסח ועד פרוס עצרת", עפ"י האבודרהם בשם הרז"ה ועוד. והרי לפי גירסא זו, מתו גם ביום ל"ד ופסקו מלמות ביום ל"ה, וביום ל"ד שזה היום האחרון למיתת תלמידי ר"ע, נהגו להתאבל רק בתחילתו, מדין מקצת היום ככולו. וכיצד חיבר את דעת הרמ"א על השמחה בל"ג עם דעת השו"ע, דדעתם לא מתיישבת אהדדי?
ונראה לתרץ בדוחק, שהחיד"א הבין שגם הנוהגים כהרמ"א חייבים לגרוס בגמ' שמתו "מפסח עד פרוס עצרת", כי אין גירסא אחרת המתיישבת לשיטתם. אלא שלשיטת הרמ"א ועימיה צריך לומר ש"פרוס עצרת" אינו ט"ו ימים בדווקא, אלא גם ט"ז ימים נחשב "פרוס עצרת". ולא דק, כי חצי חודש והקרוב לו גם נחשב לחצי חודש, אע"פ שאינו מדוייק. ולכן גירסא זו מתיישבת גם לשו"ע וגם לרמ"א, אע"פ שיש יום הבדל ביניהם.
עוד נראה לומר בדעת הרמ"א, ד"פרוס" הוי חמשה עשר יום. ומ"ט יום פחות ט"ו ימים יוצא ל"ד לעומר. אלא דהשו"ע ס"ל כהתשב"ץ שמתו תלמידי ר"ע ל"ד יום, והיום האחרון (ל"ד) נוהגים בו מקצת היום ככולו. והרמ"א ס"ל שמתו עד פרוס עצרת, עד ולא עד בכלל, כלומר בל"ד כבר לא מתו כלל. וביום ל"ג זה היום האחרון שמתו, ונוהגים בו מקצת היום ככולו.
מ"מ רואים שהחיד"א נטה דווקא לדברי הרמ"א, ולא לדברי השו"ע, וסבר שפסקו מלמות ביום ל"ג בעומר ולא יום ל"ד בעומר כדעת מרן, ובכך הסביר את השמחה של יום ל"ג בעומר. ואף הוסיף כחזי לאיצטרופי את ההילולא דרשב"י, שגם היא ביום זה, ולכן יש מקום לשמחה.
♦
ז. מדוע ר"ע לא התאבל על תלמידיו?
ואף בדברי הפר"ח נראית סתירה זו בין דעת השו"ע לבין הרמ"א. שעל דברי הרמ"א שכתב "ומרבים בו קצת שמחה" כתב הפר"ח (על השו"ע שם ד"ה ומ"ש ומרבים בו) "תימא, דעכשיו נהגו בזה להרבות בשמחה ושלא לומר תחנון (ומשמע שמתכוון לבני ספרד. י.ו.) ואע"פ כן אינן מסתפרין אלא עד ל"ד (כדעת מרן השו"ע י.ו.) ויראה תרתי דסתרן". והסיק הפר"ח (שם) "ולפיכך מי שנהג עצמו להסתפר בל"ג (כדעת הרמ"א י.ו.) אין מוחין בידו". אתה הראת לדעת שבמנהגי בני ספרד יש מבוכה, והרבה נוהגים כהרמ"א בכל הדברים, כולל תיספורת, שמחה ואי אמירת תחנון. וזה מתאים לדברי החיד"א הנ"ל.
אך מוסיף הפר"ח ומקשה: "ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה, ואי משום שפסקו מלמות, מה בכך, הרי לא נשאר אחד מהם וכולם מתו, ומה טיבה של שמחה זו"? ומתרץ הפר"ח "ואפשר שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אח"כ ר"ע שלא מתו כאלו". כלומר, השמחה היא על כך שר"ע לא התייאש והמשיך להעמיד תלמידים מחדש והקים עולה של תורה.
אלא שסוף סוף, מה הקשר ליום ל"ג בעומר, ומדוע השמחה ביום זה דווקא, ועל כך דברי הפר"ח קשים. אך החיד"א בטוב עין עונה על כך, ומבאר שבאותו יום שמת התלמיד האחרון של ר"ע, באותו יום בדיוק, ביום ל"ג לעומר, הלך ר"ע לרבותינו שבדרום והתחיל ללמדם מחדש, ובכך נעשה אור גדול "ויאור להם, שתחזור התורה ולכך עושים שמחה".
ונראה שבדברי החיד"א יש חידוש גדול. שלמרות שיחס בין רב לתלמידו הרי הוא כיחס בין אב לבנו, וכמו שאמרו חז"ל "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (סנהדרין י"ט ע"ב), לר"ע לא היה זמן להתאבל, אפי' לא מעין שבעה. ובאותו יום שמתו כל תלמידיו, מיד הוא מחפש תלמידים חדשים ומתחיל ללמדם.
ומדוע רבי עקיבא לא משתהה ומתאבל על תלמידיו?
ונראה לומר, שר"ע שהיה שר התורה, והיתה לו אחריות כבדה על התורה שתתקיים בישראל, וכשיש מצב של פקו"נ על התורה בישראל, אין לו זמן להתאבל על תלמידיו, וצריך הוא בדחיפות להקים עולה של תורה מחדש.
משל למה הדבר דומה, לקצין בכיר הנמצא בעיצומה של מלחמה קשה, ובתוך כדי הקרבות, נהרגים לו חיילים. הרבנות הצבאית מפנה את החללים ועורכת את הלוויותיהם, והמפקד וחברי החללים שעימם נלחמו, לא יכולים להשתתף בהלוויות, ואפי' לא יכולים לבוא ולנחם את המשפחות בימי השבעה. וכל כך למה? כי הם נמצאים במצב של פקו"נ. הלחימה ממשיכה, ואי אפשר לעצור בשעת לחימה. ומפני שעוסקים בלחימה למען כלל ישראל, א"כ הפרטים נדחים מפני הכלל, והלחימה היא להצלת הכלל.
וה"ה בר"ע, שהיה שר התורה והמנהיג הרוחני העליון בעמ"י באותה תקופה. כשמתים כ"כ הרבה תלמידים, ובפרט שבזמנו של ר"ע היו גזירות שמד נגד התורה ומצוותיה, ר"ע מרגיש כמפקד עליון, שעליו מוטלת האחריות של כלל ישראל, להמשך העברת התורה באומה. וע"כ זה מעין פקו"נ לאומי להצלת כלל ישראל שלא תשתכח התורה מישראל. ולכן ר"ע לא משתהה לרגע, ומיד מתחיל בהקמת עולה של תורה מחדש. פקו"נ של כלל ישראל דוחה בכה"ג מנהגי אבלות.
וכעין זה מובא בגמ' בכתובות (דף י"ז ע"א) "ת"ר מעבירין את המת מלפני כלה". וכתבו התוס' (שם ד"ה ת"ר מעבירין את המת) "מכאן משמע שכשיש אבל וחתן בביהכ"ס, החתן יוצא תחילה ושושביניו, ושוב יוצא האבל ומנחמיו וגם הקרובים לחתן ולאבל, יאכלו בבית החתן אם ירצו, דהא כבודו קודם". נמצאנו למדים, שכשיש התנגשות בין הלויה לבין חתונה, מקדימים את החתונה, כי העיסוק בחיים קודם לעיסוק במוות ובמנחמים.
אמנם בעתיד, עם ישראל יתאבל מאות שנים אח"כ בכל שנה בין פסח לל"ג בעומר, על מות תלמידי ר"ע, אך ר"ע, רבן של כל ישראל, הוא לא מתעכב אפי' לא לזמן מועט, וכשכלתה הגזירה הוא מתחיל הכל מחדש ללא שהות וללא דחיה.
ובהסבר זה ברור מאוד מהו הטעם שמרבים בשמחה ביום זה. שהרי אין לך שמחה גדולה מזו, שגדול התנאים ר"ע, למרות כל מה שעבר, ולמרות כל המשברים, גם במות תלמידיו, וגם בנפילת בר כוזיבא וחייליו, שר"ע היה מנושאי כליו (רמב"ם מלכים פ"א ה"ג), אעפ"כ, ר"ע אינו מתייאש והוא חדור באמונה גדולה, שעם כל זאת, התורה תמשיך לעבור בעמ"י, ויקומו גדולי תורה חדשים. ובזכות התורה ולומדיה, יזכה עמ"י בסופו לגאולה ולתקומה. ואמונה גדולה זו נוסכת אמונה ותקוה לעמ"י השרוי בגלויות ובצרות, שיום יבוא ויקיץ הקץ (עפ"י הגמ' סנהדרין צ"ח ע"א) ונזכה לגאולה. ובכך ברור מדוע עמ"י עשאוהו כעין יו"ט. וברור א"כ מדוע המשכיות התורה של ר"ע לתלמידיו החדשים, גרמה לאור גדול, וכדברי החיד"א (שם), "ויאור להם שהחזיר התורה, ולכך עושים שמחה" (אולי משום כך נהגו להדליק מדורות ביום זה, כנגד האור הגדול שנגרם בהמשכיות התורה על דרך הכתוב "כי נר מצווה ותורה אור" משלי ו' כ"ג).
עוד הוסיף החיד"א (שם) "וגם אמרו דהילולא דרשב"י ביום ל"ג". (ואולי זו הסיבה שהעדיף החיד"א לנהוג כהרמ"א ולנהוג ביום ל"ג, ולא כמרן השו"ע הנוהג ביום ל"ד ולא הזכיר שמחה, כי החיד"א חי בא"י, ובה נהגו לעשות את ההילולא דרשב"י במירון ביום ל"ג ועשאוהו יום שמחה, א"כ ה"ז מתאים יותר לשיטת הרמ"א. אלא שגם מרן השו"ע חי בא"י בסמוך למירון ואעפ"כ לא הביא זכר מההילולא, ולעיל הסברנו מדוע, ועדיין צ"ע).
ונראה לומר, שאף ברשב"י מצינו את עניין האחריות על מסירת התורה בישראל, והביטחון הגמור בהמשכיותה של התורה שלא תשתכח מישראל. כך מובא בגמ' שבת (דף קל"ח ע"ב) "ת"ר, כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר 'הנה ימים באים נאום ה' אלוקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' (עמוס ח' י"א)" וכו'. והגמ' מסיימת (שם) "תניא רשב"י אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר 'כי לא תשכח מפי זרעו' (דברים ל"א כ"א) אלא מה אני מקיים 'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו' (עמוס ח' י"ב) שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד". רואים מפורש את אמונתו ובטחונו של רשב"י, שלמרות צרת הגלות וכל המשברים שעמ"י יעבור, אעפ"כ בטוחים אנו שהתורה לא תשתכח מעמ"י. ויום ההילולא שלו מוסיף לנו שמחה ובטחון בעניין זה. ביחוד שזה רשב"י, הממשיך את המסירות נפש למען התורה, ולא נכנע לרומאים והמשיך במסירת התורה עד יום מותו.
[ומעניין ביאורו של הבן יהוידע בדבריו של רשב"י שלא ימצאו משנה ברורה, וביאר מהי 'משנה ברורה' "זו הגירסא ונוסחה" (בן יהוידע שבת דף קל"ט ע"א ד"ה הלכה ברורה). ודווקא ביום ל"ג בעומר, יום ההילולא של רשב"י, יש לנו מבוכה בגירסת הגמ' ונוסחה מה עניינו של יום זה, ומה עניין השמחה בו...]. וידוע פירושו של ר' נחמן מברסלב שאמר שסופי התיבות של הפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו" זה יוחאי, שדווקא דרך זרעו של יוחאי, שזה רבי שמעון, הוא יהיה הערובה לאי שכחת התורה, ודפח"ח.
עוד נראה להוסיף בעניין רשב"י, שברשב"י מצינו את התיקון של תלמידי ר"ע החדשים לעומת התלמידים הקודמים שמתו. שהרי על מה מתו תלמידי ר"ע שעליהם אנו אבלים? על כך ענתה הגמ' ביבמות (ס"ב ע"ב) "שלא נהגו כבוד זה בזה". ורשב"י הוא התיקון הדורש שינהגו כבוד זה בזה. והיכן? בגמ' בשבת (דף ל"ד ע"א) לאחר שיצא רשב"י מהמערה בפעם השניה, ביקש לעשות תיקון לרווחת בני העיר, כפי שעשה יעקב אבינו בשעתו כשהתרחש לו נס ויצא משכם בשלום. ורשב"י התחיל בסימון קברים בבית קברות בטבריה, ובכך להסיר ספק טומאה ממקומות מסויימים, וכל כך בשביל שכהנים יוכלו לעבור במקום הטהרה, ולא להאריך עליהם את הדרך. ומובא בגמ' (שם) "אמר ההוא סבא: טיהר בן יוחאי בית הקברות". כלומר, ליגלג אותו זקן על רשב"י. וענה לו רשב"י (שם) "אמר לו אלמלי לא היית עמנו, ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו, יפה אתה אומר. עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו, יאמרו: זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כ"ש"? רואים מפורש שרשב"י לא היה מסוגל לראות ת"ח שאינם מפרכסין זה את זה, וכנגד אותם תלמידים שמתו, כי לא נהגו כבוד זה לזה, מבין רשב"י שחייבים בדור החדש, ת"ח "המפרכסין זה את זה". ואם אותו ת"ח ממשיך את דרך התלמידים הקודמים של ר"ע, א"כ אין לו זכות קיום, כהתלמידים ההם, וע"כ "יהב עיניה, ונח נפשיה" (שם).כלומר, נתן בו עיניו ומת. למדנו מרשב"י שהתיקון לתלמידים הראשונים של ר"ע שמתו הוא, שיהיו ת"ח המפרכסין זה את זה.
הדרינן לקמייתא, בדברי החיד"א הנ"ל נמצא ביאור לדברי הגר"א בביאורו לשו"ע, שהשווה בין ל"ג בעומר שבו פסקו תלמידי ר"ע מלמות, לבין ט"ו באב בו פסקו מתי מדבר. ושאלנו לעיל בשלמא ט"ו באב ברור על מה השמחה, שחזר הדיבור למשה רבינו, ולחלק מהשיטות אף ניצלו חלק מדור המדבר ולא מתו, אך ביום ל"ג שפסקה המיתה וכולם מתו, א"כ קשה על מה השמחה?
אך עפ"י דברי החיד"א הדברים מחוורין. כמו שחטא המרגלים גרם לצער גדול, אך ביום שחזר הדיבור למשה רבינו, וחזרה הנבואה של אקספקלריה מאירה, ואין שמחה גדולה מזו, אף כוחו של ר"ע רבן של ישראל, שבאותו יום שמת תלמידו האחרון, הוא לא התייאש ולא נפל לדיכדוך ודיכאון אפילו לרגע אחד, ומייד הקים עולה של תורה מחדש, וגרם לכך ש"ויאור להם שתחזור התורה, ולכך עושים שמחה" (חיד"א שם). וכפי שחזר הדיבור למשה רבינו בשעתו, והתחדשה הנבואה, כך חזרה התורה לאכסניא שלה באותו דור השמד של ר"ע, ולא היה יום אחד של שממה של תורה, ור"ע באמונתו הגדולה הקים עולה של תורה מחדש, בתלמידי חכמים המכבדין זה את זה. וממילא בטוחים אנו בהבטחתו של רשב"י שקבע: "חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר "כי לא תשכח מפי זרעו" (שבת שם). ומשום כך מובן עניין השמחה של אותו היום, בבחינת "ההוא יומא דקא גרים" (פסחים ס"ח ע"ב).
♦
ח. ממתי החלו לנהוג יום שמחה בל"ג בעומר
בכל המקורות שהובאו לעיל על עניין השמחה בל"ג בעומר, לא נאמר ממתי החלו לנהוג כן. וראיתי בשו"ת חת"ס (חלק או"ח סי' קס"ג) שדן על תוקפם של ימי שמחה לאחר מגילת תענית, וכתב שנהגו בכמה מדינות וקהילות לעשות להם פורים ביום שנעשה להם הצלה בימים ההם בגולה. והוסיף "ול"ג בעומר יוכיח שנתחדש ע"י תלמידי ר"ע והיה אחר החורבן" עיי"ש. אך מלבד החת"ס לא ראיתי מקור ממתי החל השמחה ביום זה. ויותר נראה שלא התכוון החת"ס לומר שנהגו יו"ט מאז תלמידי ר"ע, אלא החת"ס התכוון בדבריו של"ג בעומר "נתחדש בגלל תלמידי ר"ע, וזו הכוונה "נתחדש ע"י תלמידי ר"ע". ודו"ק.
ואילולי דמסתפינא, היה נראה לומר, עפ"י דברי הגר"א והשוואתו ליום ט"ו באב ששם הגמ' נתנה ו' טעמים על מה היתה השמחה בט"ו באב, והטעמים התרחשו מאז יום שפסקו מתי מדבר בשנת הארבעים ועד יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, שזה היה לאחר חורבן בית שני, אך לא ברור ממתי החלו לחגוג יום זה כיו"ט. וראיתי בפירוש רב ניסים גאון לברכות (דף מ"ח ע"ב ד"ה דאמר רב מתנה, מודפס על אתר) על דברי הגמ' שאמרה בשם רב מתנה "אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמיטיב, הטוב שלא הסריחו והמיטיב שניתנו לקבורה" וכתב רבי ניסים גאון (שם) "הודיענו רב מתנה כי הדבר שגרם לעשות את יום ט"ו באב בשמחה היא קבורת אלו ההרוגים". ונראה מדבריו, שרק מאז קבורת הרוגי ביתר החלו לנהוג את יום ט"ו באב כיו"ט, ואז מצאו חז"ל עוד מאורעות שקרו ביום זה בבחינת "ההוא יומא דקא גרים" (שם). א"כ יתכן שהוא הדין בנידון דידן, שלא בדור ר"ע קבעו את היום טוב ביום ל"ג בעומר, אלא לקח כמה שנים עד שהבינו את האור הגדול שזרח כתוצאה מתלמידיו החדשים של ר"ע, וכן מעניין שמחתו של רשב"י, ואז הוסיפו חכמים על הפסקת מנהגי האבלות ביום זה, שיהיה גם יום שמחה. וא"כ יוצא עפ"י הגר"א שט"ו באב ול"ג בעומר שווי אהדדי גם בהכי. ודו"ק.
♦
ט. סיכום:
א. לדעת מרן השו"ע תלמידי ר"ע פסקו מלמות ביום ל"ה לעומר והאבלות על מות תלמידי ר"ע מפסיקה ביום ל"ד לעומר מדין מקצת היום ככולו. ודעתו מסתמכת על ר"י שועייב אבודרהם והתשב"ץ.
ב. בשו"ע אין איזכור כל שהוא ליום ל"ג בעומר, לא למנהג שנוהגים בו קצת שמחה ולא למנהג שאין אומרים בו תחנון, למרות שמרן השו"ע חי בסוף ימיו בסמוך למירון. ונראה לומר, שמנהג ל"ג בעומר במירון היה מנהג מקומי, ולכן מרן השו"ע לא הביאו בספרו, כי לא היה בזמנו מנהג זה רווח בכל ישראל.
ג. לדעת הרמ"א האבלות על מות תלמידי ר"ע מסתיימת ביום ל"ג בעומר, וכתב שמרבים בו קצת שמחה ואין אומרים ביום זה תחנון. אך לא ביאר על מה ולמה השמחה.
ד. הגר"א ביאר את דברי הרמ"א וכתב, שהשמחה ביום ל"ג בעומר היא על כך שפסקו תלמידי ר"ע מלמות, ושמחה זו דומה לשמחה ביום ט"ו באב, שבו פסקו מתי מדבר מלמות. ועדיין צריך בירור מהו הדמיון.
ה. החיד"א בספרו טוב עין כותב שהעיקר כהגירסא שמתו תלמידי ר"ע מפסח ועד פרוס עצרת, וזה נוסח ספרדי ישן. ועדיין יכולות להיות ב' הבנות: או שפסקו מלמות ביום ל"ד, כדעת מרן השו"ע, או שפסקו מלמות ביום ל"ג, כדעת הרמ"א, אך שניהם מסתמכים על אותה גירסא.
ו. לדעת החיד"א עיקר השמחה ביום ל"ג בעומר – זה מכך שר"ע ביום שמת תלמידו האחרון, אעפ"כ לא התייאש והתחיל בו ביום לשנות לתלמידיו החדשים – ובכך האיר את אור התורה מחדש, ואין לך שמחה גדולה מזו. ובכך מובנים דברי הגר"א. כמו כן יום ל"ג זהו ההילולא של רשב"י, שהוא המשיך את אותה המסי"נ למען התורה של ר"ע רבו.
ז. כנגד תלמידי ר"ע שמתו על שלא נהגו כבוד זה לזה, דאג רשב"י להקים תורה ע"י ת"ח שינהגו כבוד זה לזה.
ח. חלק גדול מבני ספרד נוהגים כיום כהרמ"א, ונוהגים מקצת שמחה וא"א תחנון ביום ל"ג בעומר.
ט. לא ברור ממתי החלו לעשות יום ל"ג בעומר מקצת שמחה. ויתכן שעניין זה עוצב מאוחר יותר מדורו של ר"ע, כפי שיום ט"ו באב נחגג מאוחר יותר (עפ"י רבינו ניסים גאון).
♦ ♦ ♦