אלומה
מניין חוטי התכלת שיש להטיל בציצית
ידועה ומפורסמת פלוגתא דרבוותא בעניין חוטי התכלת שיש להטיל בטלית, כדי לקיים מצוות ציצית בשלמותה[1]. דעת התוספות, שיש להטיל שני חוטים שלמים (2 מתוך ארבע, לאחר הכפילה 4 מתוך 8). שיטת הראב"ד, שיש להטיל פתיל אחד שלם (לאחר הכפילה יש 2 מתוך 8). ודעת הרמב"ם, דבעינן שיהיה רק פתיל אחד, ולכן יש להטיל פתיל הצבוע בחציו בתכלת, כך שלאחר הכפילה יהיה פתיל 1 מתוך 8.ואמרתי אל לבי עתה הגיעה עת ללמוד ולעיין בפתגמא דנא, וה' יהיה בעזרי.
♦
מקור הדין בתורה
בתורה כתיב (במדבר פט"ו פס' לז-לט): (לז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: (לח) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂ֨וּ לָהֶם צִיצִת עַל־כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל־צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵֽלֶת: (לט) וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת־כָּל־מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹֽא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵֽינֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶֽם: ע"כ.
וכן מצוות ציצית (ללא מצוות התכלת) מוזכרת בפרשת כי תצא: (יב) גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה־לָּךְ עַל־אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה־בָּֽהּ: ע"כ. ובפשטות נראה שהכוונה היא לאותה המצווה.
וראשית יש לעיין בפסוקים על דרך הפשט. בפשטות כוונת התורה היא, שבקצוות הבגדים שהם בעלי ארבע כנפות[2] יש לעשות 'ציצית', ואותה הציצית צריכה להיות גדוּלה, כלומר קלועה[3]. ובאותה הציצית היוצאת מן הכנף, יש לתת פתיל תכלת. וכך מוכשרת המצווה בשלמותה – ועל ידי השילוב בין הציצית לתכלת אז כשרה המצווה למצוות ציצית.
וכד נידק שפיר בלשון המקראות, נילף כי הבדל יש בין 'ציצית' ל'פתיל'. כלומר הציצית הגדוּלה אינה פתיל. אלא כעין הגדילים הנעשים לנוי בטליתות גדולים שלנו בקצוות הטלית[4]. ועל הגדילים הללו היוצאים מן הטלית בקצה, יש לחבר פתיל תכלת, באיזה שהוא אופן.
זהו היצע הפסוקים לפי פשטן[5].
אולם חכמינו קבלו במסורת שהציצית הוא קיבוץ של פתילים, שאינו נעשה מגוף הטלית עצמה. וקיבוץ זה של פתילים הוא שונה בצבעו מפתיל התכלת. כלומר, התכלת צריך להיות ניכר על פני הפתילים האחרים.
♦
מקור הדין בספרי והסתירה בין ספרי במדבר לספרי דברים
ומקור הדין בהא מילתא הוא פלאי, שלא נזכר בהדיא בתלמוד (עי' לקמן), כמה חוטי תכלת יש לתת בציצית. ואפשר שהיה להם האי דינא מילתא דפשיטא, רק שלרוב פשטותו לא ראו רבנן צורך לציינו בהדיא.
ומ"מ, מקור הדין בספרי מונח לפנינו, והכי איתא בספרי (שלח אות קטו): ועשו להם ציצית, שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו ת"ל גדילים (דברים כב יב) מכמה גדילים אתה עושה? אין פחות משלשה דברי בית הלל, בית שמאי אומרים שלשה של צמר ורביעית של תכלת, והלכה כבית שמאי. ע"כ. ומבואר שלדעת ב"ה הציצית היא ג' חוטים, ולא הזכירו כלל כמה תכלת ביניהם[6]. ולדעת בית שמאי, ג' חוטי לבן והאחד תכלת. ונפסקה בזה ההלכה, דלא כפי הכללים – כבית שמאי.
ומאידך בפרשת כי תצא (אות רלד) איתא בספרי: גדילים תעשה לך, למה נאמר? לפי שנאמר ועשו להם ציצית שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו? תלמוד לומר גדילים. כמה גדילים נעשים? אין פחות משלשה חוטים כדברי בית הלל. בית שמיי אומרים - מארבעה חוטים של תכלת וארבעה חוטים של לבן של ארבע ארבע אצבעות והלכה כדברי בית שמיי. ע"כ. והכא מבואר שלדעת בית שמאי יש לתת ארבעה חוטים של תכלת וארבעה חוטי לבן. והדברים קשים.
♦
שתי אפשרויות בהבנת דברי בית שמאי
והנה מקום איתי לומר, שיש ב' אפשרויות להבין את בית שמאי בספרי כי תצא. האחת, שיש לתת ארבעה חוטים שלמים של לבן, וארבעה חוטים שלמים של תכלת. כלומר, שבכל כנף יהיו מעיקרא ח' חוטים, ולאחר הכפילה, יהיו ט"ז חוטים, וכבר היה כן לעולמים כדאיתא בגמרא. האפשרות השניה, שכוונת בית שמאי פשוטה שיש לתת שני חוטי תכלת ושני לבן, ואותם לכפול ואז יהיו ארבעה מכל מין.
♦
קושי באפשרות השניה
על פניו, יש מקום להקשות על האפשרות השניה שהעליתי. שכן, עד עתה לא השמיעונו כזאת שיש לכפול את החוטים. ואף בספרי במדבר לא הזכירו בית הלל ולא בית שמאי שיש לכפול את החוטים. ואף שמנהג הכפילה הוזכר כדבר פשוט בגמרא, מ"מ תנא היכא קאי דקתני שיש לכפול. ואף אי אמרינן שבית שמאי איירו לאחר הכפילה, אכתי לא ברירא מילתא מה גרם להם להרחיב את הדיבור, ולענות לבית הלל הרבה יותר ממה שב"ה טענו, והוסיפו גם את התכלת ואת שיעור הציצית?
עוד יש להקשות על שתי האפשרויות, מה גרם לבית שמאי לנטות מפשטות המקרא, דכתיב ביה 'פתיל תכלת', ולומר שיש שני חוטים או ארבעה חוטים[7]?
גם יש לשאול, האם הסיום 'והלכה כדברי בית שמאי' בספרי דברים, מתייחסת גם להלכה שנוספה בכי תצא, או שהיא מתייחסת רק לדבר שהוזכר בשני המדרשים?
♦
קשה לומר שיש כאן שיבוש בגירסא
בפשטות היה מקום לומר שהעיקר כגירסת ספרי במדבר, ולדחות את גירסת ספרי דברים ולומר שהוא שיבוש, משום שבלא טעם מרחיב את מניין החוטין חוטי התכלת בציצית. ויש שהציעו שהשיבוש הוא שבנוסח המקורי היה כתוב "אין פחות משלושה חוטין כדברי ב"ה. בית שמאי אומרים מארבעה" ותו לא. או באפשרות אחרת 'בית שמאי אומרים ג' של צמר וד' של תכלת' ובא הסופר וחשב שד' הכוונה ארבעה, ולא הבין שהכוונה 'והרביעי' במניין. ולאחר שלא הבין גם השווה את הנוסח מג' של לבן לארבעה.
אולם קשה לומר כן. ראשית, כבר התוספות (לח ע"א) מצטטים את הספרי כפי שהוא לפנינו. שנית, בכתב יד אוקספורד של ספרי במדבר הנוסח הוא כמו ספרי דברים[8], וקצת קשה לומר שסופר תיקן נוסח פשוט על פי נוסח מוקשה. וכמה כתבי יד חשובים (כת"י ותיקן וכת"י אוקספורד) הנוסח בהם כפי שהוא לפנינו. ועוד יש לציין, כי השיטה הזו המוזכרת בדברי בית שמאי, היתה נפוצה ברבנן קמאי (רש"י, רבנו גרשם, ר"י מלוניל ועוד), ולא מסתבר כלל שימציאו החכמים הללו מדעת עצמם, שיטה לא נודעה למי, כשאין שום מקור בבבלי למניין חוטי התכלת. אלא ודאי, שהיה להם מקור קדום להסתמך עליו, ואין סיבה לומר שהספרי לא היה המקור הקדום שלהם.
♦
הסבר חדש למחלוקת בית שמאי ובית הלל, ועל פיו יש לפתור את רוב השאלות
והנה, על פי מה שכתבתי לעיל בביאור פשטי המקראות, יש מקום להסביר את מחלוקת בית שמאי ובית הלל באופן מחודש.
עפמ"ש לעיל, יש לחלק בפשט הדברים בין 'גדיל' לבין 'פתיל', שהגדיל הוא עצם החוטים, הנקראים בפרשת שלח – ציצית, על שם שהם יוצאים ומציצים מן הבגד. והפתיל תכלת הוא חוט הכרוך על הגדיל. ואף לפי קבלת רבותינו שגם הגדיל עשוי מפתילים ואינו מחובר בבגד[9], הנה אין הכרח לומר שהחילוק הדיני בין גדילים לפתיל לא נשאר למעשה.
ובאמת, יש לשים לב דפלוגתת בית שמאי ובית הלל הינה על דינא 'דגדיל' ולא על הפתיל. שכן זו לשון ספרי: ועשו להם ציצית, שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו? ת"ל גדילים (דברים כב יב) מכמה גדילים אתה עושה? אין פחות משלשה דברי בית הלל, בית שמאי אומרים שלשה של צמר ורביעית של תכלת והלכה כבית שמאי. ע"כ. ומבואר שהשאלה של הספרי היתה מהמילה 'ציצית', ולא מקרא ד'ונתנו' דאיירי בתכלת. דבה לא מבואר מניין החוטין העושים גדיל, ושמא הגדיל הוא כעין הפתיל שיעשה חוט אחד לבן והוא יהיה הגדיל[10]? הנה אין זה אפשרי, כיוון שאם היה זה חוט אחד התורה לא היתה מתארת זאת כ'גדיל' אלא כ'פתיל'. ומסתבר להו לבית שמאי ולבית הלל גם יחד, ששני חוטים לא חשיבי כ'גדיל'. ועל כך עונה הספרי דמקרא דגדילים יש ללמוד דבעינן יתר מאחד. ובכמות הפתילים המרכיבים את הגדיל, איפליגו ב"ש וב"ה. וראשית, מבואר שההלכה נלמדה רק מקרא 'דגדילים', ולא מקרא דציצית. ושפיר יש לומר שדינא דפתיל (כלומר התכלת) היה פשוט להם. שנית, ב"ה כלל לא מזכירים את התכלת, בניגוד לבית שמאי. ויש לומר בדעתם שהג' חוטים שהזכירו הם חוטי לבן, והתכלת בא על גביהם, רק שאינו נחשב כחלק מן הגדיל. דהיינו, שמחלוקת בית שמאי ובית הלל בספרי, היא על צורת הגדיל, כמה חוטים הוא מונה, האם שלושה או ארבעה.
ולפי זה יבואר, שנחלקו בית שמאי ובית הלל בנקודה נוספת. האם פתיל התכלת הוא חלק מהגדיל, או שמא אינו חלק מהגדיל. לדעת ב"ה, פתיל התכלת אינו חלק מהגדיל, ולדעת בית שמאי פתיל התכלת הוא חלק מהגדיל. ואפשר שנחלקו בביאור המילים 'על ציצית הכנף פתיל תכלת', שלדעת ב"ה, על הכוונה מעל (ולקמן יבואר בס"ד באיזה אופן[11]), ולדעת ב"ש על הכוונה 'עם'[12] או בצידו (כמו 'ועליו מטה מנשה'). ולפי שיטת בית הלל אפשר שלא היו מכניסים את פתיל התכלת כלל עם שאר הפתילים, אלא היו קושרים אותו בכנף הציצית בנפרד, או שקושרים אותו ישירות על הגדיל[13]. ועל כך פליגי ב"ש, וסוברים שהפתיל נכנס יחד עם הגדיל. ונמצא שבין לבית הלל ובין לבת שמאי יש בסופו שלדבר ארבעה חוטים, רק שלבית שמאי פתיל התכלת הוא מכלל הגדיל ולבית הלל אינו מכלל הגדיל. זהו ביאור ספרי במדבר[14]. והדברים כמעט מפורשים בספרי (כי תצא רלד): דבר אחר גדילים תעשה לך, זה לבן מנין לרבות את התכלת? תלמוד לומר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ע"כ.
איברא דאכתי צריכין אנו למודע'י מה ביאור דברי ב"ש בספרי דברים, אם אנו מקבלים את הגירסא הידועה, המחלקת בין ספרי במדבר לספרי דברים.
ויש להציע שהספרי בבמדבר איירי בדין תורה הפשוט, ואילו הספרי בדברים עוסק בצורת הגדיל השלמה. ויש לסייע לאפשרות זו. שכן, לפי הספרי בבמדבר עסקינן בחוטים 'מעיקרא' לפני הכפילה, בין לבית שמאי ובין לבית הלל. ובספרי של דברים עסקינן בדעת בית שמאי בחוטין של אליבא דסיפא, כלומר לאחר הכפילה. וממה שלא הגיבו ישירות על דברי ב"ה – מבואר שבאו לתאר את צורת הגדיל כולה. כלומר, מן התורה די בחוט אחד של תכלת, אך מדרבנן בעינן לשני חוטי תכלת. וכן מתבאר ממה שחלקו על בית הלל בתיאור הגדיל, שכך היא צורת הגדיל לדעתם. כלומר, שמן התורה צורת הגדיל היא כמו שנתפרשה בספרי במדבר, אולם מדרבנן הצריכו בית שמאי עוד פתיל תכלת[15]. תדע, שהזכירו דין נוסף שלא דיברו בו ב"ה, והוא שיעור אורך הציצית. אלא ודאי שנתכוונו בית שמאי להרחיב את הדיבור ולעסוק בצורת הגדיל השלמה, ולא דקדקו בדבר[16].
והשתא דאתינן להכי, איכא למידק טובא. דלפי זה אין הכרח כלל שמה שפסק הספרי הלכה כב"ש, נוגע גם למניין חוטי התכלת. דהיינו, שפיר יש לומר שההלכה כבית שמאי נוגעת לדין הגדיל - האם פתיל התכלת הוא חלק מהגדיל או לא. ולפי הפירוש שפירשתי עתה, בעניין מניין חוטי התכלת, לא פליגי כלל בית שמאי ובית הלל, לפחות מן התורה. אלא שלבית הלל חוט התכלת אינו חלק מהגדיל, ולדעת בית שמאי הוא חלק מהגדיל. ואם כן הדבר, יוצא שאין כלל הכרח להוכיח דאיכא פלוגתא בין בית שמאי לבית הלל במניין חוטי התכלת, שכן בית הלל כלל לא עסקו במניין חוטי התכלת. ובפשטות, לפי שיטה זו, דלבית הלל התכלת החוט האחד הוא בנוסף לשלושת חוטי הלבן, רק שאינו עמם בגדילא. ואף שלא נפסקה הלכה כמותם בעניין הגדיל, מ"מ אין הכרח שבעניין הפתיל אין הלכה כמותם, ואפשר שתכלת היינו פתיל אחד בין מה"ת ובין מדרבנן. זה בספרי במדבר.
ואף בספרי דברים שפיר יש לומר הכי. דיש לומר שהמילים 'והלכה כבית שמאי' מתייחסות רק למה שהוזכר כבר בנוסח 'המקורי' בספרי במדבר, ולא מה שהוסיפו בית שמאי להרחיב את מניין החוטים, דהא עיקר הפלוגתא היא בעניין הגדיל ולא בעניין פתילי התכלת[17]. ויוצא לפי אפשרות זו, שאף שנפסקה הלכה כבית שמאי, הנה אין כל הכרח שלעניין מניין החוטים נפסקה הלכה כבית שמאי. ואף אם הלכה כמותם, אפשר שאין השוואה זו אלא מדרבנן, אך מה"ת מודים רבנן דהיינו חוט אחד בלבד[18].
ועי' בדברי השאילתות פרשת שלח (שאילתא קכז), ודבריו צ"ב[19]. ועי' בגיליון האוצר (פ') במאמרו של הרב יצחק פרץ נר"ו שכתב (עמ' קג): ולולי דמסתפינא מצאתי ראיה דלא כדעת הרמב"ם בשאילתות דרב אחאי גאון שכתב לשון: חוטי. ע"כ. ודבריו צע"ג. שכן המעיין בדברי השאילתות יראה שכוונתו היא שיש להטיל רק חוטי תכלת בטלית, ואזלא דלא כמאן מרבנן קמאי, ולא סיימוה קמי דהרב פרץ. ובר מן דין דברי השאילתות קצת קשים.
עוד יש להעיר על דבריו התם, שכתב שהגר"מ אינדיק בספר רימוני תכלת אות ב', 'הוכיח שהגירסא הנכונה בספרי היא כשיטת התוספות'. ועיינתי בדבריו של הרב אינדיק, ולא ראיתי הכרח לכך. ובפשטות אין הכרע בגירסאות. אמנם, אני מסכים ששיטת התוספות היתה יותר נפוצה ברבנן קמאי.
♦
סיכום ביאור שיטת הספרי
לפי ביאור זה בספרי, נחלקו בית שמאי ובית הלל האם פתיל התכלת הוא חלק מה'גדיל' או לא. לדעת בית שמאי הוא חלק מהגדיל, ולכן בעינן ג' חוטי לבן והרביעי של תכלת. ולדעת ב"ה רק ג' חוטי לבן יוצרים את הגדיל, והתכלת בא על גביהם במנותק (אולי כשיטת הרמב"ם[20]). לפי זה נתבאר, כי ספרי במדבר מתאר את הדין דין תורה אליבא דב"ש שדי בג' חוטי לבן והרביעי שלתכלת. וספרי דברים מתאר אליבא דבית שמאי, הרחבה של דין הציצית מדרבנן. וסברו ב"ש שיש להשוות את מניין חוטי הלבן לחוטי התכלת[21], וכתבתי שאין הכרח שגם בזה נפסקה הלכה כבית שמאי.
♦
אין לפרש שיש מחלוקת בין תלמודא דידן לבין הספרי
ושמעתי באומרים לי, דתלמודא דידן אזיל כל בתר איפכא מדרך הפירוש אשר פירשתי לעיל. זה יצא ראשונה, בתלמוד (מנחות מא ע"ב) איתא: ת"ר: כמה חוטין הוא נותן? ב"ש אומרים: ד', וב"ה אומרים: ג'. וכמה תהא משולשת? ב"ש אומרים: ד', וב"ה אומרים: ג'; וג' שבית הלל אומרים, אחת מארבע בטפח של כל אדם. ע"כ. ופשטות הברייתא היא כמה חוטין נותן באופן כללי, שלדעת בית הלל נותן ג' ולדעת בית שמאי נותן ארבעה. ועל פניו לא סלקא שמעתא כפי שפירשתי, דלדידי בין לבית שמאי ובין לבית הלל נותן ארבעה, ולא נחלקו אלא שלדעת בית שמאי התכלת הוא חלק מהגדיל ולדעת ב"ה התכלת אינו חלק מהגדיל.
אשר על ידו השני, בגמרא (לט ע"א-ב) איתא: רב ורבה בר בר חנה הוו יתבי, הוה קא חליף ואזיל ההוא גברא דמיכסי גלימא דכולה תכלתא, ורמי ליה תכלתא, וגדילא מיגדיל, אמר רב: יאי גלימא ולא יאי תכלתא, רבה בר בר חנה אמר: יאי גלימא ויאי תכלתא. במאי קא מיפלגי? רבה בר בר חנה סבר: כתיב גדיל וכתיב פתיל, או גדיל או פתיל; ורב סבר: לעולם פתיל בעינן, וההיא גדילים למניינא הוא דאתא, גדיל - שנים, גדילים - ארבעה, עשה גדיל ופותליהו מתוכו. ע"כ. ומבואר שלדעת רב יש דרשא מן הפסוק האומרת שיש לתת ארבעה חוטים בציצית.
וגם הלום ראיתי אחרי רואי, בספר רימוני תכלת להרב אינדיק שכתב שם: והנה הגמרא מפורש[22] דדרשינן גדיל ב' גדילים ד', וד' חוטים ברור שאינו מין לבן לחוד, אלא ע"כ נכללים בגדילים מין התכלת. וכו' ע"כ. ומכך רצה להוכיח שיש יותר מחוט אחד של תכלת.
♦
נראה שאין לחוש לקושיות אלה
ואחר העיון, נראה שאין ממש בקושיות אלה. ראשית, בעניין הברייתא המובאת בבבלי. נראה לעיניים שברייתא זו אינה לשון ספרי, ואינה הברייתא המוזכרת בספרי. כלומר, אין סיבה להניח שהמשמעות הפשוטה של הברייתא בבבלי נתפרשה על ידי האמוראים כמו הספרי. וממילא אין להקשות מאחד על השני. אף שברור הדבר שהספרי מוסר הלכה מקבילה ושווה להלכה המובאת בבבלי[23], מ"מ, אין הכרח לומר שפשטות הברייתא תקשה עלינו לפרש את הספרי כפשוטו. בפרט שבברייתא בבבלי לא מוזכר עניין התכלת לא אצל בית הלל ולא אצל בית שמאי.
ולעניין הקושיא השניה, הנה לא ידעתי דבר, מה קושי יש בזה? הלא רב רק פסק הלכה מן הפסוקים כבית שמאי שיש לתת ארבעה חוטים. וגם דברי רבב"ח לא מקשים על פירושי כלל. שכן לאחר שפסקנו כבית שמאי שהפתיל הוא מכלל הגדיל, ממילא אם רוצה לעשות כולו גדיל עושה, ואם רוצה לעשותו פתיל עושה. ופתיל הכוונה שהפתילים מופרדים לאחר הענף. ואין לומר בשיטת הגמרא שגדיל גדילים היינו דבעינן שני מינים בציצית, דהלא אמרי בהדיא 'למניינא הוא דאתא'.
וכן ממה שניסה להוכיח הרב אינדיק, נראה דלק"מ. שכן הגמרא, בניגוד לספרי, כלל לא עסקה בעניין התכלת, אלא באה לומר כמה פתילים צריכים להיות בציצית, בין אם יש תכלת ובין אם אין תכלת. שלדעת ב"ה בעינן ג' פתילים ולדעת ב"ש בעינן ד' פתילים. כלומר המחלוקת היתה כמה פתילים נקראים גדיל, וכלל לא איירי במניין חוטי התכלת. ודו"ק.
ומבואר מכך, שאין כל קושי מן התלמוד לפרש את הספרי כפי שפירשתי בס"ד.
♦
נראה שמחלוקת הראשונים במניין חוטי התכלת נעוצה במחלוקת בית שמאי ובית הלל בספרי
ונראה לומר בס"ד, כי פלוגתת רבנן קמאי, בין הרמב"ם, הראב"ד והתוספות נעוצה כבר במחלוקת ב"ש וב"ה בסוגיין.
דלדעת בית הלל, התכלת מטרתה להיות על הגדיל, ולא חלק ממנו. ובפשטות היא נכרכת על גבי הגדיל. כמו כן, גם דין הכפילה שכופלים את חוטי הציצית, שייך רק בגדיל ולא בפתיל. ואם כן, שיטת בית הלל מתאימה מאוד לשיטת הרמב"ם ז"ל. וגם זכר לדבר בדברי הספרי (קטו): ונתנו, על מקום האריג ולא על מקום הפתיל נתנה על מקום הפתיל כשרה. ר' יהודה פוסל ע"כ.
שיטת בית שמאי בספרי דברים מבוארת כשיטת התוספות בכמה דוכתין ורובא דרבנן קמאי, שיש לתת שני חוטי תכלת ושני חוטי לבן, ולאחר הכפילה הם ארבעה מכל מין, והדברים פשוטים.
ודעת הראב"ד ודעימיה מתאימה מאוד לשיטת בית שמאי בספרי במדבר, שהפתיל הוא אחד מתוך ארבעה. דמסתברא מילתא לומר דכיוון שהפתיל הוא חלק מהגדיל, ממילא כל דיני דגדילא שדינן עליה, וברגע שכפלינן את הלבן ממילא יש לכפול גם את התכלת.
♦
מתוך דברי הרמב"ם יש להוכיח שנטה הרבה לשיטת ב"ה בהא מילתא
וניהדר אנפין לדברי רבנו משה, ראש מדברים בכל מקום. מבואר בספרי שההלכה היא כדעת בית שמאי. כלומר, אין אפשרות לרמב"ם לפסוק הכא כדעת בית הלל בלחוד. אולם, המעיין היטב יראה שאף שנקט כדעת בית שמאי בעניין הגדיל, מ"מ העקרונות שהנחו את הרמב"ם בהלכות ציצית, כולם מבית הלל יצאו.
זה יצא ראשונה, כתב הרמב"ם (הל' ציצית פ"א הל' א'-ב'): ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית מפני שהוא דומה לציצית של ראש, שנאמר ויקחני בציצית ראשי, וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו, ואין לחוטי הענף מנין מן התורה. [הלכה ב] ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הענף וחוט זה הוא הנקרא תכלת, ואין למנין הכריכות שכורך חוט זה שיעור מן התורה. ע"כ. ומבואר שהרמב"ם מחלק בהדיא בין הלכה א' העוסקת בדין הגדיל, לבין הלכה ב' העוסקת בפתיל. ובהלכה ב' העוסקת בפתיל, כלל לא כתב הרמב"ם שמעיקר הדין יש לתת את הפתיל עם הגדיל, ולא כתב אלא שהפתיל נכרך על הגדיל – ממש כשיטת ב"ה. עוד בה, בהלכה ג' כתב הרמב"ם: נמצאו במצוה זו שני צווים, שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה, ושיכרוך על הענף חוט תכלת שנאמר ועשו להם ציצית ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ע"כ. כלומר שהפתיל כלל לא צריך להיות חלק מן הענף היוצא ממנה, אלא זהו דינא דגדיל. וזו לגמרי שיטת ב"ה, כפי שהסברתי בס"ד.
יתר על כן, כתב הרמב"ם (הל' ד'): והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו, וכן אם עשה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר. ע"כ. ומבואר מדבריו שמי שאין לו תכלת, עושה לבן לבדו. אך מה יעשה מי שאין לו לבן? רש"י בריש פרק התכלת כתב שעושה כל החוטים של תכלת. אולם הרמב"ם לא הביא כלל אפשרות זו, וזה מפני שהתכלת אינה בדינא דגדיל, ואי אפשר לעשות גדיל של תכלת, שכן כל עניין התכלת הוא לכרוך על הגדיל, ולהיות חיצוני לגדיל. ולכן את דין המשנה שאין הלבן מעכב את התכלת פירש רק לגבי גרדומין!
וכיוון שכן הדבר, ברור ששיטת הרמב"ם אחוזה למעלה בקודש בדעת בית הלל[24]. והפסיקה כדעת בית שמאי הועילה רק לכך שהתכלת יוכנס עם החוטים הלבנים, ויצורף אליו עוד חצי חוט לבן. אולם עיקר דין התכלת אליבא דהרמב"ם הוא להיות לבדו על חוטי הלבן. ואמטו להכי לא כפל הרמב"ם את התכלת עם כפילת הגדיל. ופשוט.
♦
סברת התכלת אליבא דהרמב"ם
נראה ברור שסברת התכלת אליבא דהרמב"ם שיהיה הפתיל נתון על הענף, והוא חוט של כרך. ואין סברא אליבא דהרמב"ם שיהיה חוט שלם של תכלת ובחציו לא יכרכו כלל, דתוספת זו אין בה טעם אליביה. ולכן אמר הרמב"ם שהעיקר הוא לעשות חצי חוט של תכלת וחציו של לבן.
♦
סברת שאר הראשונים לגבי מניין חוטי התכלת
אולם יש לדון אליבא דשאר הראשונים מהי סברתם בזה. ונראה שזה תלוי במה שנהגו לכפול את הפתילות. דהא מעיקרא דדינא, דין הפתילות הוא או ג' אליבא דב"ה, או ד' אליבא דב"ש. וברור הדבר, שאם אין אנו כופלים את הפתילות יוצא שיש פתיל אחד תכלת מתוך ארבע[25]. אם נאמר שהכפילה היא מדין תורה[26], וחז"ל תיארו את הפתילים לפני הכפילה, ממילא כשהתורה אמרה פתיל תכלת היא התכוונה לפתיל אחד שלם – כולו. אולם אם נאמר שהכפילה אינה מדין תורה, אלא כעין מנהג, ממילא התורה הצריכה פתיל אחד מתוך ארבעה, ונהגו לכפול, ממילא אין הכרח שגם יש לצבוע את החלק הנוסף של פתיל התכלת. וגם התוספות התלבטו מה המקור של הכפילה. אולם, זאת יש להעיר, דאי נימא שהכפילה אינה מן התורה, מצאנו מקום להתגדר בו. דהלא למרות שאין הכפילה חובה מן התורה לפי זה, מ"מ לא נמנעו חכמים מלכפול. קמ"ל שאין בכפילה חשש של הוספה. ואפשר, לפי זה, שלא נעשתה הכפילה אלא לנוי ציצית, שתהיה הציצית סימטרית, מקבילות הלולאות, ולא רק קשורה לעילא ותו לא. ולעולם אין אנו מסתכלים על חוטי הציצית כאילו יש כאן ח' חוטין, ולעולם אינם אלא 4, כפי מספרם מעיקרא. ולכן, גם אם הפתיל אחד צבוע לגמרי, אין בזה חשש אליבא דהרמב"ם, דהא יש כאן רק פתיל אחד צבוע תכלת. והסברא בדעת הראב"ד ובית שמאי, היא כך - אם אמת הדבר שהפתיל הוא מכלל הגדיל, ממילא רמינן על הפתיל את דיני הגדיל. וכשם שכופלים את הגדיל, כך יש לכפול את הפתיל.
ואף שאין הכרח אי הכפילה היא מן התורה או מדרבנן[27], מ"מ נראה שהדין לכפול קדום הוא, דכך ב"ש נוקטים בספרי, וכן עולה ממנהגי האמוראים שכולם נהגו לכפול באיזה שהוא אופן. ומבואר שהכפילה נצרכת. וכל השאלה היא האם כשכופלים יש לכפול גם את התכלת או לא. ואי נימא שהכפילה היא מנהג, ואעפ"כ יש לכפול את התכלת, נראה להסביר בפשיטות שאם סברת הכפילה היא כדי שהציצית תהיה נאה וסימטרית, ממילא חלק מהסימטריות הוא לכפול את התכלת. ואי נימא שהכפילה היא דין תורה ורמינן על הפתיל את דיני הגדיל, ממילא ברור שיש לכפול את התכלת. ונמצא, שמהות הפתיל היא להיות חלק מן הגדיל, וכיוון שהגדיל עצמו נכפל כך הוא בפתיל[28].
♦
ביאור הדין על פי איסור בל תוסיף
והנה, מעיקרא דדינא היה לנו לנקוט כשיטת התוספות. מפני שזו שיטת רוב הראשונים, ועל פניו כן היא שיטת ב"ש שהלכה כמותם בספרי דברים. ועוד, על פניו שיטה זו כוללת גם את הרמב"ם וגם את הראב"ד. אולם כיוון דאיכא גבן איסור הוספה, הכרעה מספק כשיטת התוספות לכאורה אינה אפשרית. דאפשר דאי נקטינן כתוספות עברינן על בל תוסיף אליבא דהראב"ד[29], ואי נקטינן כהראב"ד עברינן על בל תגרע לדעת התוספות. וכן בדרך הורה רבינו משה, על פניו אי רמינן כדעת הראב"ד אפשר דעברינן על בל תוסיף לדעת הרמב"ם, ואי רמינן כדעת הרמב"ם, על פניו עברינן על בל תגרע לדעת הראב"ד.
♦
לשיטת התוספות בעינן מן התורה שני חוטי תכלת ושני חוטי לבן
והנה לדעת התוספות ודעימם נראה בפשטות, דהוא דין תורה לתת ד' חוטין ומהם שנים תכלת ושנים לבן. וכמ"ש התוספות 'כיוון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שווין'. ולא הוטרדו התוספות ממה ששיטתם היא נגד פשט הפסוק, דכיוון שבית שמאי גופייהו דהלכתא כוותייהו בהאי דינא, הכי ס"ל, מה שיענו בית שמאי על פשטיה דקרא יענו גם בעלי התוספות, ולכן אין כל קושי מפשט הפסוקים[30].
אולם נראה, דמעיקרא דדינא אליבא דבית שמאי איכא לספוקי. ראשית, כמו שהאריך בזה מו"ר בטל חיים ציצית ותפילין, והחרה החזיק אחריו הגר"ע מולקנדוב בתורת הקדמונים ח"ג, במדרשי ההלכה יש חילוקי נוסחאות אי גרסינן בדעת בית שמאי 'ארבעה של תכלת וארבעה של לבן', והוא כשיטת התוספות, או שלא גרסינן. ועל כן בכל גווני לא פלטינן מספיקא.
אולם לענ"ד, גם אי גרסינן יש מקום לעיין. הלא אי גרסינן לה יוצא שדברי ב"ש סתרי אהדדי, דבספרי במדבר אמרי ג' של לבן והרביעי של תכלת, והוא כשיטת הרמב"ם (בלא כפילה) או ראב"ד (עם כפילה). ומאידך בספרי דברים אמרי ב"ש ארבעה של לבן וארבעה של תכלת. ולענ"ד אין הכרע בכתבי היד, ובפרט שגם הראשונים נחלקו בכך, ואם כן, הראשונים מעידים לנו על הנוסח שהיה כפי שהוא לפנינו.
ועל כן נראה כמו שכתבתי לעיל, דשפיר יש לומר דבספרי במדבר בית שמאי חלקו אעיקר דינא דבית הלל. דלדעת בית הלל ג' חוטין הוא דינא דגדיל, כלומר ג' החוטין הן חוטי לבן, בלא תכלת. ויש להטיל בנוסף חוט רביעי מחוץ לגדיל, שהוא יהיה פתיל תכלת. והתם חלקו בית שמאי על בית הלל ואמרו להם שגם פתיל התכלת הוא חלק מהגדיל, והתם איירו בדין תורה. והכא בספרי דברים, חזרו בית הלל על שיטתם מספרי במדבר. ובית שמאי הגיבו להם ואמרו שאין ההלכה כן, אלא צורת הגדיל השלמה היא באופן הבא – ארבעה חוטי תכלת וארבעה חוטי לבן. ובפשטות כוונתם היתה להרחיב מעבר לעיקר הדין הפשוט. תדע שבדין זה גם הוסיפו את הכפילה ואת שיעור האורך שלא הוזכרה בדברי בית הלל כלל, ובדברי בית שמאי בספרי במדבר. אלא ודאי, כוונת בית שמאי הכא היתה לחלוק בתוקף על בית הלל ולומר להם, הכי הוא דינא דציצית. ולא דקדקו הכא לומר רק דינים שהם מן התורה, או דינים שבית הלל הזכירו בפירוש. ואם כנים אנו בזה, יוצא שמה שאמרו בית שמאי דיש לתת ארבעה חוטין של תכלת ושל לבן, אפשר שהוא מדברי סופרים. כלומר ההכרח שהמספר יהיה שווה, וממילא גם הנראות תהיה סימטרית, היא מדרבנן. וגם ב"ש מודים שמעיקר דין תורה די בחוט אחד תכלת[31].
ולפי אפשרות זו אין כלל בל תגרע אליבא דבית שמאי אי רמינן תכלת כדעת הראב"ד, שכן מן התורה מודים הם שדי בפתיל אחד. ולעניין הטלת חוט נוסף, הרי זו מחלוקת אי יש לתתו אי לאו, ואי הוי מד"ס איכא גבן ספק ספקא בדרבנן. ספק שמא יש לתת חוט נוסף אם לא, מן התורה. ואם תאמר שיש לתת חוט נוסף הרי אפשר שכל החובה לתת אותו היא מד"ס, וספק דרבנן לקולא.
ואם נאמר דעכ"פ החובה לתת שני פתילי תכלת אליבא דהתוספות גופייהו (ודעימם) היא מן התורה, ואם נותנים פחות עוברים על בל תגרע. הנה כיוון שחובה עלינו לתת תכלת, ממילא עלינו לבחור בשיטה הממעטת, משום תפסת מועט תפסת[32].
ומבואר אם כן, שהנותן תכלת כדעת התוספות אפשר שעובר על בל תוסיף אליבא דהראב"ד. אמנם אליבא דהרמב"ם אינו עובר על בל תוסיף. אולם נראה שמפסיד מצוות לבן, בין אליבא דהרמב"ם ובין אליבא דהראב"ד, דלשיטת התוספות נגרע מניין חוטי הלבן, ג' חוטים.
♦
האם עוברים על בל תוסיף לדעת הרמב"ם אם מטילים תכלת כדעת הראב"ד
והנה יש לברר באותו אופן, אי רמינן תכלת כדעת הראב"ד (חוט שלם), אי עברינן על בל תוסיף אליבא דהרמב"ם (הסובר דיש להטיל חצי חוט תכלת). הנה כתב הרמב"ם (הל' ציצית פ"א ה"א): ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית מפני שהוא דומה לציצית של ראש, שנאמר ויקחני בציצית ראשי, וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו, ואין לחוטי הענף מנין מן התורה. ע"כ. ומהלכה זו יש ללמוד שני עקרונות חשובים. ראשית, כתב הרמב"ם שהלבן הוא לא לבן בעצם, אלא הוא לבן במקרה. כלומר, אין אנו מצווין לצבוע את הלבן. אך בודאי שאם צבע את הלבן והטיל לבן בצבע אדום, ירוק או אף תכלת שלא עבר על שום איסור. זו נקודה ראשונה. נקודה שניה, כתב הרמב"ם שאין לחוטי הענף מניין מן התורה. הרמב"ם מחלק[33] בין הענף (=הגדיל) לבין הכורך (=התכלת). כלומר, חוטי הענף אין להם מניין מן התורה. וזה בניגוד לחוט התכלת שיש לו מניין מן התורה, ולא רק מניין אלא גם תפקיד, שבו הוא כורך וכמ"ש הרמב"ם שם בהל' ב'. אם כנים אנו בזה, יוצא שכל חוט שאינו כורך בו, הוא חלק מן הענף. והוכרחנו לכרוך גם בלבן רק מצד הכנף מין כנף, אך בלאו הכי, לא היינו כורכים בלבן כלל אליבא דהרמב"ם.
ועל פי זה עולה, שאף אם צבע את כל ציציותיו בתכלת, קיים מצוות ציצית למהדרין (אולי ביטל דינא של הכנף מן כנף), דכל עוד הקפיד לכרוך רק בחוט אחד, הוא חוט התכלת, אין שאר החוטים נחשבים לעניין זה, אלא הרי הם כשאר גדילי דעלמא. ועל כן, אי רמינן פתיל כדעת הראב"ד לא עברינן על שום איסור אליבא דהרמב"ם[34]. ואף מצוות דהכנף מין כנף לא ביטל, כיוון שהטיל די והותר חוטי לבן[35]. שכן, אליבא דהרמב"ם אין לחוטי הענף מניין מן התורה, וכתבו חלק מהמפרשים שכוונתו שאין להם מניין למעלה, כלומר שיכול להוסיף כמה דבעי, אך יש לחוטי הענף מניין למטה והוא לפחות ד' חוטין. וכיוון שלא כרך בחצי השני של התכלת, ממילא נחשב החצי השני כחלק מן הענף וכלבן בעלמא[36]. ויש לומר, שאם הטיל כדעת הראב"ד אכתי אין ממעט בזה כלל במצוות הלבן אליבא דהרמב"ם. הלא גם אליבא דבית שמאי אין לתת אלא ג' חוטי לבן, וכשהם נכפלים הם ו'. ומניין זה של חוטי לבן, יש גם אי רמינן כדעת הראב"ד. ופשוט[37].
ויש לחזק את הכיוון בדעת הרמב"ם שכוונתו במ"ש 'אין לחוטי הענף מניין מן התורה', שהוא מניין למעלה, אך לא למטה. הלא התורה כתבה בהדיא שמניין חוט התכלת הוא אחד, ותו לא. כלומר לתכלת יש מניין. מאידך, אי אפשר שלא יהיה מניין כלל לחוטי הלבן (=הגדיל), שכן יש חובה להטיל חוט כלשהוא, ואם כן לפחות יהיה מניינו פתיל אחד לבן. אולם גם זה לא אפשר, כיוון שהתורה אמרה דבעינן שיהיו החוטין עשויים בגדילה 'גדילים תעשה לך' וחוט אחד אינו גדיל, אלא פתיל. אלא על כרחין דבעינן לפחות שני חוטי לבן ואחד תכלת על גביהן. ואולי כך הרמב"ם הבין את שיטת ב"ה דבעו ג' חוטין, כלומר ב' לבן וא' תכלת. ובכך נפסקה ההלכה שלא כן הדבר, אלא בעינן ג' לבן (דהוא גדיל) והרביעי של תכלת. כלומר, שאין גדיל פחות מג' חוטין (וכן הוא בירושלמי שבת פ"י ה"ו דג' נימין באדם חייב משום אורג). אלא ודאי, שכוונת הרמב"ם היא שמניין חוטי הענף הוא מינימום, שכן ברור שבכדי לקיים דינא דגדיל בעינן מניין מינימאלי של חוטין, אך למעלה אין שיעור, ויכול להוסיף כמה דבעי.
נמצא אם כן, שאין חשש של בל תוסיף אליבא דהרמב"ם, כשנותן פתיל כדעת הראב"ד. שכן החצי השני נחשב כלבן בעלמא כל עוד לא כורך עמו[38]. ואין לחשוש שגורע ממניין חוטי הלבן, שכיוון שלדעת הרמב"ם נחשב החצי השני כלבן בעלמא, ממילא אין כאן גריעותא של חוטי הענף. ועוד, המניין הבסיסי של חוטי הלבן הוא ג' חוטים, ומניין זה מתקיים בין אליבא דהרמב"ם (3.5 חוטים) ובין אליבא דהראב"ד (3 חוטים בדיוק).
♦
האם יש חשש של בל תגרע אליבא דהראב"ד אם נוהג כדעת הרמב"ם
בהא מילתא נראה דאיכא למיחש לבל תגרע. ראשית, ממה שהראב"ד העיר על הרמב"ם נראה דס"ל שמשמעות התורה דבעינן פתיל היינו פתיל שלם, ואהא פליג על הרמב"ם שהצריך דווקא חצי פתיל. ונראה בפשטות, שלדעת הראב"ד יש חוסר במצווה כאשר מטיל כדעת הרמב"ם. יתר על כן, בדעת הראב"ד ודעימיה אין לנו גילוי מפורש לגבי מטרת התכלת. בשונה מדעת הרמב"ם, שהגילוי המפורש הוא שפתיל התכלת מטרתו היא לכרוך, בדעת הראב"ד אין גילוי כזה, וממילא יש לנקוט שפתיל שלם הוא לעיכובא.
איברא, דעל הצד שהכפילה היא מד"ס, ומן התורה די בד' חוטין לא כפולין, ולפי זה אין חשש. אולם אכתי לא איפרוק מחולשא, כי הנה אין זה ברור מעיקרא, שהכפילה היא רק מד"ס. ואף אם היא מד"ס, אפשר שחכמים הצריכו לכפול גם את התכלת. ועכ"פ יש גריעותא בשיטת הרמב"ם אליבא דהראב"ד.
♦
סיכום השיטות
נמצא אם כן שהנוהג כדעת הרמב"ם, בודאי לא יצא ידי חובת תכלת אליבא דהראב"ד והתוספות. והנוהג כדעת התוספות יצא גם ידי חובת הרמב"ם והראב"ד. רק שאפשר שעובר על בל תוסיף, וכן מפסיד לדעת הראב"ד והרמב"ם מצוות לבן (דהא יש רק 4 חוטי לבן ולא 6). אולם הנוהג כדעת הראב"ד לא הפסיד כלל מצוות לבן, ולא עבר על בל תוסיף אליבא דהרמב"ם. וכן, אינו ברור שעבר על בל תגרע אליבא דשיטת התוספות, דאפשר שהשוואת מניין חוטי התכלת ללבן היא מד"ס, וכיוון שכך ברור שהשיטה המועדפת היא שיטת הראב"ד.
♦
מקורות לשיטת הראב"ד
עפמ"ש עד עתה יוצא שהשיטה העדיפה בעניין מניין חוטי התכלת, היא שיטת הראב"ד – שיש להטיל חוט אחד מתוך ארבעה, כלומר שנים מתוך שמונה. ולשיטה זו יוצאים ידי חובה גם לדעת הרמב"ם וגם לדעת הראב"ד, ואף לשיטת התוספות אפשר דמהני מן התורה. אולם, מעבר לכך יש כמה מקורות שנראה מדבריהם דיש לנהוג כדעת הראב"ד, ועכ"פ לא כתוספות.
זה יצא ראשונה, בתרגום המיוחס ליונתן על התורה איתא: (ב) וְקָמוּ בְּחוּצְפָּא וְאוֹרוּ הִילְכְתָא בְּאַנְפּוֹי דְמשֶׁה עַל עֵיסַק תִּיכְלָא משֶׁה אָמַר אֲנָא שְׁמָעִית מִן פּוּם קוּדְשָׁא יְהֵא שְׁמֵיהּ מְבָרַךְ דְצִיצִיַית יְהוֹן מִן חִיוַור וְחוּטָא חַד דְתִיכְלָא יְהֵי בֵּיהּ ע"כ. ואף שנחלקו בתיארוך זמן התרגום, נראה עכ"פ שאין לאחרו יותר מתקופת הגאונים[39]. ומבואר עכ"פ שאין שיטתו כדעת התוספות. וכן מבואר בדברי הגמרא (סוטה יז ע"א): דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל, זכו בניו לב' מצות: חוט של תכלת, ורצועה של תפלין. ע"כ. וכשם שרצועה של תפילין שלראש אף שהיא מתחלקת לשניים, הינה רצועה אחת, כך חוט של תכלת הינו חוט אחד. ובודאי שמבואר מהכי דלא כשיטת התוספות[40]. וכן הוא במדרש אגדה (בובר, קורח פרק טז') כעין דברי תרגום יונתן הנ"ל: ולמה נסמכה פרשה זו לפרשת ציצית, שבשבילה פתח לחלוק על משה, אמר קרח למשה בית מלאה ספרים צריך מזוזה או לאו, אמר משה צריך, אמר קרח דבר זה לא צוה הקדוש ברוך הוא, וכן אמר לו טלית שכולה תכלת צריכה פתיל תכלת, אמר לו משה הין, אמר לו קרח כל אלו הדברים שאתה אומר מדעתך הם, אלא חוט של תכלת פוטר, ואם הציצית כולה תכלת לא תפטור עצמה? ע"כ.
ומ"מ חזינן הכא דבמשיח לפי תומו, המדרשים סוברים שהחוט חוט אחד ולא שניים כדעת התוספות. אלא דאיכא לספוקי אי כוונתם לחוט אחד מתוך 4 וכדעת הראב"ד או לחוט אחד מתוך 8 כדעת הרמב"ם. ובפשיטות נראה לומר שהמדרשים מדברים כפי הנוהג בזמנם, וכפי שראתה עיניהם. ואילו היו נוקטים כדעת הרמב"ם, היה להם לומר 'חצי חוט', בפרט שהחידוש בכך יותר גדול, אליבא דקורח, שאפילו חצי חוט פוטר. ואף שאין זו ראיה גמורה מ"מ סיוע מיהא הוי[41].
ונראה להביא ראיה ברורה דכל המדרשים הללו ס"ל כדעת הראב"ד מפיוט יניי לסדר ויקח קורח שכתב: מצווה ציצית תכלת בו בלילה הֶאֱרִיג מאתים [וחמישים] טליות [תכלת] זורזו ולבשו ושאלו ולא בושו, מה יכשירו שני חוטי תכלת לכסות כולה תכלת ע"כ. ונראה ברור שמקורו טהור מדברי תרגום יונתן שהאו או מקור דומה לו, שכן בפיוט כתב 'שאלו ולא בושו', וזה מקביל לדברי התרגום שכתב: וקמו בחוצפא ע"כ. ומ"מ ברור דאחת מן שנים, או התרגום הוא מקור הפייט, או שמקור משותף היה לשניהם. ומ"מ הפייט הסביר 'חוט אחד של תכלת' כשני חוטי תכלת. ויש לציין שיניי היה חי בזמן שעדיין היתה נוהגת מצוות התכלת. ואף אם מצוות התכלת כבר בטלה בזמנו, הנה היה זה בסמוך ונראה לתקופת האמוראים ולביטול הסנהדרין, ומסתבר מאוד שמסורת הלכתית זו הגיעה עד למעלה בקודש, לחכמי הסנהדרין[42]. ולכן הא מכרעא היא, כדעת הראב"ד שיש להטיל חוט שלם מתוך ארבעה, וכפי שכתבנו לעיל, בהכי גם מרוויחים את שיטת הרמב"ם, ואולי גם זו דעת בית שמאי בספרי לפחות מן התורה. שכן ברור שיניי לא נתכוון לנקוט כדעת ב"ה וכשיטת הרמב"ם, וכיוון שמקורו הוא במדרש והוא כותב בהדיא 'שני חוטים', ברור הדבר שכך הבין את שיטת בית שמאי וכדעת הראב"ד.
♦
דעת ראשונים רבים היא כדעת התוספות
איברא, הא איכא רובא קמן דרבנן קמאי, דס"ל כדעת התוספות. ואספם איש טהור הגר"ע מולקנדוב בספרו תורת הקדמונים (סי' ו'), שכן דעת רש"י, תוספות, ר' גרשם, ר"י מלוניל, אגודה וריבב"ן כולם בריש פרק התכלת. ועוד ראשונים רבים, כולהו ס"ל שיש להטיל שני חוטי תכלת ושני חוטי לבן. ואספם איש טהור הרב יצחק פרץ בגיליון האוצר (פ'), ובאמת כן דעת רוב הראשונים.
♦
יש סיעה משמעותית הנוקטת כדעת הראב"ד
ועל פניו, אי הוה נקטינן ככללי הפסיקה היה עלינו לפסוק כדעת רובא דרבוותא. ואף שאין בהא מילתא חיוב לנקוט לפי הרוב, דרובא לא מקרי אלא כשדנו בדברים ועמדו למניין, אך רוב פוסקים לא מקרי רובא. אכתי הדרך הישרה היא לנקוט כדעת הרוב, וכמ"ש מרן הב"י בהקדמתו המפוארה. אולם, הכא רגליים לדבר שלא לנקוט כדעת רוב הפוסקים. ראשית, עדותו של יניי בהא מילתא בעלת משקל רב. שכן אם הגאונים דבריהם דברי קבלה, אזי ק"ו שלחכמי ארץ ישראל, שהיו בני זמנם של האמוראים האחרונים או הסבוראים, שדבריהם דברי קבלה, ואם קבלה היא נקבל. שנית, עתה נגלו לעיני כמה ראשונים הסוברים כדעת הראב"ד, ואם כן הוא, אין שיטת הראב"ד שיטה יחידאה כלל. שכן דעת חכמי לוניל בשאלתם לרמב"ם, וכן כתב הערוך בערך תכלת (בשם אחיו), וכ"ד המאירי (יבמות ה' ע"ב), וכ"כ הריא"ז שנטה בזה מדברי זקנו, ומילתא רבתא היא, כידוע. ועל כך נוסיף את פשטות לשונות המדרשים שהבאנו לעיל, שיש סמך נרחב לנקוט בהא מילתא כדעת הראב"ד. ועי' בהלכות ציצית לרשב"ח () שאין הכרע בדבריו אי ס"ל כדעת הרמב"ם או כדעת הראב"ד, אך עכ"פ ברור מדבריו דלא ס"ל כדעת התוספות.
♦
הנוקטים כהרמב"ם כמעט יחידים
והמעיין בדברי הגר"ע מולקנדוב (שם עמ' פח') יראה שהנוקטים כדעת הרמב"ם הם יחידים ממש. כן החזיק בנו רבי אברהם החסיד. ואפשר לדקדק כן בדברי הר"ש בן היתום, אך אין זה מוכרח. וכן כתב רבנו בחיי על התורה (שלח). ועי' במגיד מישרים למרן הב"י שמלאכא אמר למרן כדעת הרמב"ם. וראיתי במאמרו של רבי יצחק פרץ הנ"ל, שציין לדברי רבנו פרחיה תלמיד הרמב"ם שכן דעתו. ומ"מ ברור הדבר ששיטת הרמב"ם 'שיטה היא' כלומר, כמעט כולם מתלמידי הרמב"ם ומבני ביתו (מדרש הגדול שגם נוקט הכי, הוא מדרש שנערך בתימן על פי פסקי הרמב"ם).
♦
אין להכריע בהא מילתא כדברי המקובלים – כיוון שנחלקו בכך המקובלים
על פניו, היה מקום בראש לומר שיש לנקוט בהא מילתא כדעת המקובלים. שכן בפרי עץ החיים (פ"ד) איתא בהדיא כדעת הרמב"ם. אולם הגר"ע מולקנדוב אנהיר לעיינין כשהביא ששיטת הרמ"ק ע"פ הקבלה היא כדעת התוספות. ואם כן, כיוון שאין הכרע בדברי המקובלים אנה נפנה, אין הכרח לנקוט בהכי כדעת הרמב"ם[43]. ואם קבלה היא, נקבל, ואם לדין, יש תשובה.
♦
יש לנקוט כדעת הראב"ד גם מפני שהוא מכריע
וסברא נוספת איכא גבן, להכריע כדעת הראב"ד, וכבר רמז לה הגר"ע מולקנדוב בספרו הנ"ל. והיא, דעת הראב"ד היא דעת פשרה בין דעת הרמב"ם והתוספות. מחד, ס"ל כהרמב"ם דקרא כפשוטו קאי ובעינן פתיל אחד כמשמעות הפסוק. מאידך ס"ל דבעינן שיהיה הפתיל האחד נחלק לשנים ונמנה גם כשנים, וזה כעין דברי התוספות. רק שהתוספות בעו שנים מעיקרא, והראב"ד בעי שנים לבסוף. והראב"ד הוא דעה ממוצעת שנוקט כעין דברי הרמב"ם וכעין דברי התוספות.
♦
אף שדעת רוב הראשונים כדעת התוספות – אין לפסוק בהא מילתא כדעת רובא דרבוותא
ועיני ראו ולא זר במאמרו הבהיר של הרב יצחק פרץ נר"ו (גיליון האוצר פ'), שכתב שיש להכריע בהא מילתא כדעת רובא דרבוותא, דסבירא להו כדעת התוספות, וכתב שכך הם כללי הפסיקה. והעיר על הגר"ע מולקנדוב שכתב שאין להתחשב בכך.
ואנא אמינא ששיטת הגר"ע מולקנדוב עתיקה היא, והיא שיטת הרי"ף והרמב"ם תלמידו[44] שעיקר פסיקת ההלכה בתלמוד אינה לפי הכללים, אלא לפי ריהטא דסוגיא. וברי"ף הן הנה רבות, לדוגמא בעניין נטירותא יתרתא בשבת (רי"ף כד ע"א) כתב: ואף על גב דאמר שמואל דהלכה כחנניא דאמר נטירותא יתירתא לא אמרינן משוי הוא ליה לית הלכתא כותיה דהא רב פליג עליה ואמר נטירותא יתירתא משוי הוא ליה ואותביה עליה דרב ולא קמה תיובתא אלא פריקו לה תלתא אמוראי בתראי ומדאיכפלו הני תלתא אמוראי בתראי דאינון אביי ורבא ורבינא ופריקו כולהו אליבא דרב שמע מינה דהלכתא כותיה ועוד הא קיי"ל דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי: ע"כ. כלומר הכלל הברור והמוחלט של 'הלכתא כרב באיסורי' מופיע רק כחיזוק אחרון, לאחר שהרי"ף הוכיח מתוך הסוגיא דהכי הלכתא. וכן ברי"ף עירובין (יד ע"ב), וכן בע"ז (כו ע"א), והרגיל בדברי הרי"ף יראה שזה הכלל שאין בלתו החוזר כחוט השני בדבריו. ולא באו כללי ההוראה אלא לסיוע לפסיקה, ולא במקום העיון הפשוט והכרעת ההלכה.
ועל כן, הכא כשמהמדרשים עולה בצורה פשוטה כדעת הראב"ד וכן מדברי יניי[45], וכן דעת סיעה בראשונים, ואינה דעת יחיד. וגם מהספרי אפשר לפרש כן לפחות בחד דוכתא, וגם הברייתא המובאת בתלמוד עניינה הוא כעין לשון ספרי במדבר, ואין זכר לשיטת התוספות בשטחות לשון התלמוד. לכן, אין סיבה מכרחת לפסוק כדעת התוספות. איברא שאם לא היה חסרון בדעת התוספות, בודאי שהיה עלינו לעשות כדעתם וכמו שכתבתי לעיל. אולם כיוון שלמעשה נראה שיש שני חששות בנקיטה כדעת התוספות – א. נראה שעובר על בל תוסיף, לשיטת הראב"ד ודעימיה. ב. מפסיד מצוות לבן, אליבא דהראב"ד והרמב"ם. לכן נראה עיקר שלא לחשוש לשיטתם. ובפרט שלפי מה שפירשתי בדעת בית שמאי, אין הכרח ש'הלכה כבית שמאי' נאמרה גם על מספר החוטים, וכמ"ש לעיל.
♦
הכרעה למעשה
מכל הני טעמי דלעיל נראה לענ"ד להכריע שיש להטיל פתיל תכלת בציצית, וכדעת הראב"ד, כלומר חוט שלם מארבעה חוטים. המטיל כדעת הראב"ד מרוויח גם את שיטת הרמב"ם. אולם, יש להיזהר לכרוך רק בצד אחד של התכלת, דאי כורך בשנים, יש חשש של בל תוסיף לדעת הרמב"ם. וכן נקטו ראש הישיבה הגר"ש טל שליט"א בטל חיים ציצית ותפילין, וכן כתב למעשה הגר"ע מולקנדוב בספרו הבהיר תורת הקדמונים ח"ג. וכל מה שכתבתי הכא הוא להראות שמתוך דברי הפסוקים וחז"ל יש להכריע כן.
ותצא דינ'א: המתעטף בטלית שיש בה תכלת כדעת הרמב"ם או התוספות, יכול לברך בפשיטות. דהא אפילו, אם חיסר מצוות התכלת, מ"מ גדילא גדיל, ולא יהיה אלא לבן. ולכן אין לחשוש להתעטף בטליתות שיש בהם תכלת כדעת הרמב"ם או התוספות[46], ולברך עליהן. וכן הכריע מו"ר רה"י בטל חיים (הל' ציצית ותפילין בסוף סוגיין עי"ש[47]).
♦ ♦ ♦