בענין דרך ההנקה, ובגדר מקומות המכוסים בכמה עניינים הנוגעים להלכה ולמעשה

הרב אפרים כחלון
מחבר שו"ת אך טוב לישראל

בענין דרך ההנקה, ובגדר מקומות המכוסים בכמה עניינים הנוגעים להלכה ולמעשה

שאלה
עמדתי ואתבונן אודות הדרך הראויה לנשים צדקניות להניק כשהן נצרכות לכך והן במקומות ציבוריים. ובכלל זה יש לדון אם הדדים נחשבים כמקום המגולה לעניין אמירת דברים שבקדושה כנגדם. ואם יש היתר בגילוי המקומות המכוסים במקום מצוה (כמלקות, ומראות נגעים, גילוח מצורעת ונזירה ועוד). וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
♦
תשובה
א. מקום הדדים נקרא ערוה
כל בר דעת מבין ויודע, שמקום הדדים הוא מקום שעין רואה ולב חומד. וכן מבואר בכמה מדברי חז"ל, ומהם בברכות (דף י ע"ב) שהדדים נקראים הוד יופיה של האשה. ע"ש. וכ"ה במדרש (ויקרא רבה פרשת קדושים פרשה כד סימן ו). עוד מובא במדרש (שיר השירים רבה פרשה ד סימן א) "שני שדיך" - אלו משה ואהרן, מה השדיים הללו הודה והדרה של אשה, כך משה ואהרן הודן והדרן של ישראל. מה השדיים הללו נויה של אשה, כך משה ואהרן נוין של ישראל, מה השדיים הללו כבודה ושבחה של אשה, כך משה ואהרן כבודן ושבחן של ישראל." ע"כ. וכעין זה מובא במדרש שמואל (בובר פרשה טו אות א), ובאוצר המדרשים אייזנשטיין (ערך אהרן עמוד 12) ובילקוט שמעוני (שיר השירים רמז תתקפח). גם בזוהר הקדוש (פרשת בראשית דף מה ע"א) מובא: ושפירו דאתתא באינון שדיים. וכן מבואר עוד בזוה"ק בפרשת יתרו (דף פ ע"ב) "אחות לנו קטנה ושדים אין לה" (שיר השירים ח, ח) דהא אינון תיקונא ושפירו דאיתתא ולית שפירו דאיתתא אלא אינון. ע"כ. הרי שבודאי מקום הדדים הוא בכלל מקום ערוה.
והגם שאמרו בברכות (דף כד ע"א) טפח באשה ערוה, ובודאי שמקום הדדים בכלל זה, פשיטא שיש חילוק בין הדדים למקום הערוה עצמו, וכן שורת הדעת נוטה. וראיה לזה ראיתי בספר עבודה ברורה עמ"ס ברכות (במילואים לדף י ע"א סימן ח עמוד תרנח) שהעירו על מה שאמרו בגמרא שאמר דוד המלך שירה ע"ז שעשה הקב"ה דדים במקום בינה ולא במקום ערוה, כדי שלא יסתכל במקום ערוה. ולכאורה קשה, דבגמרא לקמן מבואר, דטפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו חשוב כערוה, לענין שאסור לקרות כנגדו ק"ש ושאר דברים שבקדושה. וא"כ השתא נמי היונק מסתכל במקום ערוה, דמקום הדדים הוא בכלל מקומות המכוסים דחשיבי כערוה, כמבואר במשנ"ב (סימן עה ס"ק ג)? וצ"ל דטפח מגולה באשה חשיב כערוה רק לגבי גדול, שהוא בא לידי הרהור על ידי הסתכלותו, אבל כלפי הסתכלות קטן שאינו שייך בהרהור, לא מיקרי ערוה אלא מקום ערוה ממש, ואין לתינוק שום פגם בהסתכלותו על מקום הדדים. ועל כרחך לומר שיש חילוק בין מקום ערוה ממש, לשאר טפח מגולה במקום שדרכה לכסותו, דמקום ערוה חמיר טפי כמבואר בשו"ע (או"ח סימן רמ סעיף ד), דאסור להסתכל באותו מקום שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים וכו'. ואיסור זה לא נאמר בכל טפח מגולה אלא במקום ערוה ממש. עכ"ד. והביאו סעד וסמך לזה מדברי הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת בא אות י), שכתב דלענין אמירת דברים שבקדושה, יש אומרים כיון דהאשה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה, הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידים והפנים, ורק אם אינה מניקה, שדרכה להצניע דדיה ומקפדת על זה, אז אסור לקרות כנגדה, ויש לסמוך על סברה זו בשעת הדחק. עכ"ד.
♦
ב. הנקה בשוק מטכסיסי הפריצות
אמנם בשורש הדבר אם גילוי דדים כשמניקה בפני רבים נחשב כחוסר צניעות, הנה בגיטין (דף פט ע"א) איתא: אכלה בשוק, גירגרה בשוק, הניקה בשוק - בכולן רבי מאיר אומר תצא, רבי עקיבא אומר משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. אמר לו רבי יוחנן בן נורי אם כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה, והתורה אמרה "כי מצא בה ערות דבר" (דברים כד, א), ולהלן הוא אומר "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו), מה להלן דבר ברור, אף כאן דבר ברור. ע"כ. וכתב המאירי בגיטין (דף צ עמוד א): דאף על פי שהגירושין מרוחקים ונמאסים במקום שאין שם סיבה, כל שרואה באשתו טכסיסי פריצות שהם סרסורי זמה מצוה עליו לגרשה, וכל שאינו מדקדק בכך, עליו אמרו דרך משל שהוא מבני אדם הרואים זבוב בתמחוי שלהם ומוצצים ואוכלים, וזו היא מדת אדם רע ופחות, שרואה אשתו יוצאה וטווה בשוק, וראשה פרוע, ופרומה משני צדדין, ומדברת עם בני אדם בשוק, ומניקה את בנה בשוק, ורוחצת במקום שבני אדם רוחצים ואינו מקפיד. ועל כיוצא בזו אמרו ביבמות (דף סג ע"ב), אשה רעה מצוה לגרשה. ע"כ. הבט ושא עינך היאך כייל להו לקבא חדא את המניקה את בנה בשוק עם שאר טכסיסי פריצות. והגם דקיי"ל כרבי יוחנן בן נורי דאין חובה לגרש על זה, וכמ"ש הריטב"א בשם הראב"ד בכתובות (דף עב ע"א ד"ה העוברת), ועוד מרבותינו הראשונים שם, וכן רבנו הרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה יב) ומרן בשו"ע (אבן העזר סימן קטו סעיף ד) לא מנו את ההיא דמניקה בשוק בכלל עוברת על דת יהודית. ע"ש. מ"מ נראה בודאי שיש בזה חסרון צניעות.
♦
ג. "הניקה בנים שרה"
ומצאנו במדרש (בראשית רבה תיאודור-אלבק פרשת וירא פרשה נג אות ז), שבשעה שנולד יצחק שרה אמנו היתה צנועה יותר מדאי, אמר לה אבינו אברהם אין זו שעת הצניעות אלא גלי את דדיך כדי שידעו הכל שהתחיל הקדוש ברוך הוא לעשות ניסים, גילתה^[1] דדיה והיו נובעים חלב כב' מעיינות. ע"כ. ואין להביא ראיה מהמדרש שמותר לגלות הדדים בשעת ההנקה בפני כולם, דמלבד מה שהיה המעשה קודם מתן תורה, שאני התם דהיה זה בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהילים קיט, קכו) שהותר לעשות מעשה עבירה על פי נביא, וכמ"ש הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה קעב), ואברהם היה נביא (עיין בראשית כ, ז). ולכן שמעה לו כשציוה עליה 'גלי את דדיך כדי שידעו הכל שהתחיל הקדוש ברוך הוא לעשות ניסים'. ומה שאמר ששרה אמנו 'היתה צנועה יותר מידי' לא בא לאפוקי ששאר נשים יכולות להראות את דדיהן כשהן מניקות, אלא שצניעותה של שרה היתה כ"כ גדולה שאפילו במקום קידוש השם חששה, ולכן ציוה עליה אברהם גלי דדיך וכאמור.
ומלבד כל זה, הנה בגמרא בבבא מציעא (דף פז ע"א) שמובא כל המעשה הנזכר עם שרה אמנו, הושמטו הני מילי שאמר לה אברהם גלי דדיך וגילתה וכו', ע"ש. והלא דבר הוא, ומזה גופא נראה ללמוד דלא ניחא ליה לבעלי התלמוד לומר שגילתה את דדיה בפני כולם, גם באותה העת.
ויש לעיין ממה שאמרו במדרש (איכה רבה פרשה א אות נ): מעשה במרים בת נחתום שנשבית היא ושבעה בניה ונטלן קיסר, הביא את הראשון ואמר לו השתחוה לצלם, אמר לו ח"ו איני משתחוה לצלם וכו', מיד גזר עליו להורגו אמרה לו אמו בחיי ראשך קיסר תנה את בני ואחבקהו ואנשקהו נתנוהו לה והוציאה לו דדיה והניקתו חלב. ע"כ. ומשמע שהיה זה באותו המעמד לפני כולם, שהרי שבויה היתה בידם, ולא היתה יכולה ללכת למקום צנוע, ואעפ"כ לא חששה מלהניקו בפני רבים. ואין לומר דשאני התם, שאנוסה היתה והתינוק היה מסוכן אצל חלב, דהיה זה לפני הריגתו על ידי הרשעים. ואי נימא שזו הדרך שהיתה מקדמא דנא להניק בפני רבים ולא חששו בזה משום צניעות, יש לומר דמה ששרה חששה לפי שרצתה להיות צנועה וקדושה יותר משאר נשים שרגילות להניק בפרהסיא, ועל כן אמר לה אברהם שלא זו הדרך כעת. א"נ יש לומר, שלעולם לא חששה שרה להניק בפני רבים כדרך שאר נשים, אלא שציוה עליה אברהם גלי דדיך כדי שכולם יראו עוד קודם ההנקה שיוצא מהם החלב, ואחר כך הניקה את כל התינוקות שאכלו ושבעו והותירו כדבר ה'.
אמנם איתא במדרש (בתי מדרשות מדרש כתפוח בעצי היער אות יג): שכשעלה משה למרום נכנס לגיהנום וראה נשים התלויות בדדיהן, מפני שהן מגלין דדיהן ומניקות את בניהן, ויראו הבחורים ויבואו לידי הרהור עבירה. ע"כ. וכן מובא במעשה שהובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (חלק ד דפוס פראג סימן אלף כג) שהראה אליהו הנביא בחלום לאותו צדיק את עונשי הגיהנום וראה בני אדם שתלוים בדדיהן הן היו מניקות בניהן בגלוי וראו האנשים דדיהן. ע"כ. [וחילוק עצום ורב יש בין 'ויראו הבחורים' – שמשמע שכונתם היתה לכך, לבין המעשה שכתב המהר"ם 'וראו האנשים', דמשמע שאע"פ שלא התכונו לדבר פריצות נענשו. ויש להעמיס בדברי המהר"ם שג"כ הכונה שעשו כן במקום גלוי שבודאי יראו הבחורים וכונתן הייתה לכך].
♦
ד. היאך ראה רבב"ח דדי הערביה
ומצאנו הנהגה נפרזה מאד של גילוי הדדים בעת ההנקה אצל אומות העולם, וכדאיתא בכתובות (דף עה ע"א) אמר רבה בר בר חנה אני ראיתי ערביא אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה. ע"ש. וכן אמרו בגמרא בע"ז (דף מג ע"א) דאחת מדמויות עבודה זרה של אומות העולם היא אשה מניקה את בנה, ומראים דמות זו בפרהסיא שהרי היו עובדים לה. ומ"מ אבא אעיר'ה על מאמר רבה בר בר חנה איך הסתכל על דדי הערביה? ואפשר דהוה בראיה בעלמא שלא התכון להסתכל. וכן העיר בספר גליוני יואל בכתובות (שם), וביאר דהיה בקרן זוית כמ"ש בגמרא בע"ז (דף כ ע"א). ע"ש. ובספר קובץ הערות ומראי מקומות שולמן בכתובות (שם) ביאר דהותר לרבה בר בר חנה להסתכל, משום דדמי ליה ככשורא כמ"ש בגמרא דלעיל (דף יז ע"א). וכ"כ לתרץ בספר פרדס יצחק גורדון בכתובות (שם אות ל). ע"ש. עוד ראיתי בספר נחלי דבש במברגר (ח"ג עמוד שעט), שפירש שראה כן רבב"ח בחזיונו כדי לברר ההלכה הנזכרת בגמרא שם ע"ש. ומיהו לדברי הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת בא אות י) שהבאנו לעיל די"א כיון דהאשה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידים והפנים וכו', ניחא, שנשמע מדבריו שאין מקום הדדים נחשב כמקום ערוה בעת ההנקה, ומטעם זה גם אין הרהורי עבירה בעת הראיה, ולכן לא חשש לעולת ראי'ה.
♦
ה. דרך ההנקה של נשים צנועות, ואם מותר לאישה לענוד תכשיט כנגד ליבה
וכיום פשט המנהג, שרוב ככל הנשים הצנועות אינן מניקות בפני רבים, ואם הן נצרכות להניק הן מצניעות עצמן במקום צדדי ומכסים את מקום ההנקה. ובכה"ג פשיטא שאין בזה שום חשש של דת יהודית או כל חסרון צניעות. אמנם ראיתי בספר לבושה של תורה להגאון רבי פסח פאלק (ח"א סימן מט אות כב עמוד תקלו) שדן בזה, ודבריו כולם מחמירות ושקול'א אין בהם, שכתב דבודאי יש פריצות בהנקה גם בלי גילוי בשר, דהא אמרינן בכתובות (דף עב ע"ב) דטווה בשוק היא עוברת על דת יהודית, והיינו בטווה ורד נגד פניה. ופרש"י טווה בכפה על ירכה וחוט מתרדד כנגד פניה של מטה. הרי לן דהגם שלא גילתה בשרה, מ"מ כל שגורמת במעשיה תשומת לב בני אדם למקום סתר שבגופה, יש בה פריצות לכה"פ בדרגת דת יהודית, וכמו כן ההנקה גם כשהיא מכוסה, ודאי גורמת בזה תשומת לב למקום הדדים ויש בה משום פריצות. עכ"ד. ואחר המחי"ר נראה שרב המרחק בין זה לזה, דלפי דבריו אסור יהיה לאשה לשים שום תכשיט על החזה, לפי שגורמת תשומת לב בני אדם למקום סתר שבגופה. והרי בהדיא שנינו במשנה בשבת (דף נז ע"א) שלא תצא האשה בקטלא בשבת, שמא תבא לטלטלה ברשות הרבים. ואמרו בגמרא (שם דף נט ע"א) מאי קטלא מנקטא פארי. ופירש"י מושטניצ"א - פיסת אריג כעין סיכה התלויה על הצואר ומקושטת בזהב - והוא בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה, והוא חשוב ומצוייר בזהב. ע"כ. הרי שהיתה הולכת עם קישוט זהב על ליבה. וכן פירש תפארת ישראל במסכת כלים (בבועז פרק יא אות ט) שהקטלא הוא תכשיט מוזהב שתולה על החזה. ע"כ. ולא אמרו בגמרא שיש בזה משום חוסר צניעות, ואפילו בחול יהיה אסור לאשה לצאת איתו לרשות הרבים מטעם זה (וכמו שמצאנו כמה פעמים בתלמוד שהעירו כן עיין בשבת דף מ ע"ב ובמכות דף כ ע"ב, ובירושלמי שבת פרק א ה"ג ופרק ו ה"א). הא קמן שאין לדמות את מקום ליבה לפניה של מטה. והדברים פשוטים וברורים [וכבר הערנו מזה לעיל באות א ע"ש]. ומ"מ לדינא כתב בספר אשרי האיש (אבן העזר חלק ב פרק יג סעיף ז) שנשאל הגרי"ש אלישיב זצ"ל על הנקה בפני אחרים, והשיב שיש בזה משום חסרון צניעות להניק בפני זרים אף שאין רואים את המקומות המכוסים, אבל מותר להניק בפני הילדים בבית ואין בזה משום חסרון בצניעות. ע"כ. ונראה שלכו"ע כשיושבת בצד ומכסה את עצמה מותר, שא"ז הנקה בפני אחרים, וכן דרך נשים הצנועות השומרות משמרת הקודש שאינן מגלות מקום ההנקה כלל אפילו בשעת הנקה, שרק המקום הנצרך ליניקת התינוק פתוח והשאר מכוסה, וגם מקפידות להניק שלא בפני רבים. וכבר הזהיר על זה בספר זכירה הקדמון לרבי זכריה סימנר זצ"ל (ענין מינקת עמוד קמו במהדורה המנוקדת תשנ"ט), וכתב: כתבו חכמי המוסר שלא תלך אשה מינקת מגלה בדדיה כי על ידי זה מזיקה החלב, ולא תניק האשה בפני אנשים מכמה טעמים. עכ"ד. ומ"מ בפני בעלה בלבד אין בזה חוסר צניעות. ועיין בספר עבודת ישראל להרה"ק רבי ישראל ב"ר שבתי הופשטיין זצ"ל - המגיד מקוזניץ' (פרשת פקודי ד"ה והנה אמרו), שכשהאם צריכה לפרנס ולהניק את בנה ומוכרחת לגלות דדיה, על ידי זה נושאת חן בעיני בעלה שמגדלת לו בנים לעשות נחת רוח לפניו יתברך. ע"כ.
♦
ו. ראיות לחידוש הבן איש חי שדדים נחשבים למקום מגולה בשעה שמניקה
והנה לעיל הזכרנו את דברי רבנו הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת בא אות י), שכתב שלענין אמירת דברים שבקדושה יש אומרים שכיון דהאשה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה, הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידים והפנים, ורק אם אינה מניקה שדרכה להצניע דדיה ומקפדת על זה אז אסור לקרות כנגדה ויש לסמוך על סברה זו בשעת הדחק. עכ"ד. (וכ"כ סברא זו שהדדים נחשבים כמקום מגולה בבא"ח שנה ראשונה סוף פרשת תולדות). ורבים המה ראו כן תמהו מי הם שיטת היש אומרים הזו, ויגעו ולא מצאו, ונסוגו אחור לדחות דברי רבנו הבא"ח. וגם תלמידו של הבן איש חי, הגרי"ח סופר בכף החיים (סימן עה סק"ד) חלק ע"ז, וכתב דגם בשעת ההנקה לא נחשב כמקום מגולה. ע"ש. גם מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בהליכות עולם (שם אות ז) פליג ע"ד הבא"ח בזה. ועיין בספר לבושה של תורה פלק (חלק ב סימן ז עמוד תקסט) שתמה עד מאד ע"ד הבא"ח. גם בבן איש חי מאיר עיניים מהרה"ג רבי אוריאל כהן נר"ו (שם הערה לא) כתב שלא מצא כעת מי שכתב סברא זו בפירוש. ע"ש. ונערתי חוצני ואמרתי אקום ואשנה פרק זה לברר מקחו של צדיק, ואשכחנא בסייעתא דשמיא סעד וסמך לזה מדברי רבותינו הראשונים ועצור במילין לא אוכל, ואדברה וירווח לי אפתח שפתי ואענה^[2]:
הנה בגמרא בכתובות (דף עב ע"א) איתא דהעוברת על דת יהודית יוצאת שלא בכתובתה. והקשה הריטב"א בשם הראב"ד ז"ל - היאך תצא שלא בכתובה משום דת יהודית, הא תניא בגיטין (דף פט ע"א), אכלה בשוק גרגרה בשוק הניקה בנה בשוק - בכולן רבי מאיר אומר תצא, אמר לו רבי יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה כו', וקיי"ל כרבי יוחנן בן נורי דאינה יוצאת הגם שבמעשים אלו עוברת על דת יהודית ומנהג הנשים הצנועות? וי"ל, דהתם קאמר רבי מאיר תצא, ורבי יוחנן בן נורי כונתו דאין כופין אותו להוציאה, שאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו, אבל מודה הוא וכו'.^[3] עכ"ד. ומדבריו דייק מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (חלק א סימן יג), דבודאי המגלה את ליבה שלא בשעת הנקה עוברת על דת משה ודין תורה, אמנם כשמגלה את ליבה בשוק בעת ההנקה, בזה חזינן להראב"ד דקרי למניקה את בנה בשוק רק עוברת על דת יהודית, ולא כעוברת על דת משה שהוא מהתורה, ומשמע שאין בגילוי הדדים בשעת ההנקה איסור מהתורה. וע"ש בדבריו שלמד מזה גם לענין אמירת דבר שבקדושה. [ועיין במה שהעיר ע"ד בספר לבושה של תורה פלק (ח"א עמוד תקלז), וי"ל ע"ד]. והלא ידעת אם לא שמעת שהחילוק בין דת משה לדת יהודית, שדת משה תלויה בדיני התורה, ואילו דת יהודית תלויה במנהג הנשים הצנועות, וכמ"ש הרמב"ם (הלכות אישות פרק כד הלכה יב), וכ"כ מרן בשולחן ערוך (אבה"ע סימן קטו סעיף ד). ועיין בשו"ת יביע אומר (חלק ד - אבן העזר סימן ג אות ב) שכתב אודות מה שפשט המנהג היום שהנשים יראות ה' יוצאות במטפחת או בכובע בלבד בלי צעיף או רדיד, ואין פוצה פה ומצפצף. ועל כרחך משום דדוקא עצם כיסוי הראש שהוא מדאורייתא הוא מחוייב המציאות לעולם, ולא ישתנה בשום זמן, אבל מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות כל שהמנהג בכל העיר להקל אזלינן בתר מנהגא. עכ"ד. וכ"כ בשו"ת בני בנים (ח"ג סימן כא), ובשו"ת אורחותיך למדני (ח"ה אבה"ע סימן רה), ע"ש. ודון מיניה ואוקי באתרין, דכיון שהתבאר שדעת הראב"ד, וכן נראה שהריטב"א מסכים עימו, שאשה המניקה בשוק לא נחשבת כעוברת על איסור תורה, אלא על דת יהודית, א"כ נחית דרגא ויהיה הכל תלוי במנהג. ומעתה יש לומר דלמרות שנשי דידן מכסות את עצמן בכיסוי אחרי כיסוי גם בעת ההנקה, מ"מ רבות בנות ההולכות בצניעות לא מקפידות לכסות לגמרי את מקום הדדים בעת ההנקה (וכל שכן בפני בעליהם בהיותם בחצריהם ובטירותם, שגם הנשים הצנועות לא מקפידות בזה ע"פ רוב, ועוד יבואר בזה לקמן בעזהשי"ת). ומעתה הרי לך מראה מקום ראשון לציון שהוא כאסמכתא לדברי הבן איש חי, דשאני לן בין גילוי הדדים בעת ההנקה לשאר זמנים, ויש ללמוד מזה גם לענין אמירת דברים שבקדושה, וכמ"ש הגרי"ש אלישיב זצ"ל וכאמור.
ואביטה נפלאות לדברי רש"י בברכות (דף כד ע"א ד"ה שוק), גבי שוק באשה ערוה, שפירש דבאשת איש איירי. ע"כ. וצ"ע, דמה יש לחלק בין שוק דאשה נשואה לאינה נשואה? ועיין בב"ח (או"ח סימן עה אות ב) מ"ש לפרש בזה. וראיתי בספר בית יעקב יאקימובסקי שהעיר שאולי צ"ל ברש"י במקום ד"ה שוק ד"ה שיער, דבשיער ניחא טפי לחלק בין נשואות לפנויות. ע"ש. וכבר מטו ואמרו כן בשם הגר"א, עיין בשדה אליהו בברכות (שם). ומצאתי בחפיש'ה להגאון רבי יצחק גויטא זצ"ל, מחכמי איטליה לפני כמאתיים שנה, בספרו שדה יצחק בברכות (שם), שכתב דקמ"ל רש"י דדוקא באשת איש אמרינן שוק באשה ערוה, אבל כנגד שוק של אינה אשת איש אע"ג דאסור להסתכל בה, לענין ק"ש אינה ערוה. ע"כ. והדברים קשים להולמן. ולדברי הבא"ח הנ"ל ניחא, דאפשר לאוקמי דהיינו היכא שרגילות הפנויות לילך בגילוי שוק, ולכן לא הוה ערוה לענין אמירת ק"ש, מה שאין כן בנשואות, השומרות על עצמן יותר בצניעות, חשיב שפיר ערוה. וממילא לגבי אמירת קריאת שמע יש להקל לקרוא כנגד שוק הפנויות ולא כנגד שוק הנשואות. ועיין במ"ש בספר מענה למענה (סימן כא אות ט). ואכמ"ל. וכיוצ"ב מצאתי לאגודה בברכות (פרק ג אות עג) שכתב: טפח באשה ערוה, שוק באשה ערוה במקום שדרך לכסות. ועיין בהערות וביאורים על האגודה להגאון רבי אליעזר בריזל זצ"ל (אות קלג) מ"ש להעיר ע"ג האגודה. ולדרכינו ניחא, דגם באגודה מבואר שלענין קריאת שמע שוק באשה ערוה היינו במקום שדרכו לכסות, משא"כ במקום שאין דרכן לכסות חשיב כמקום מגולה לענין קריאת ק"ש כנגדו, ואין לחוש להרהור. וארווח נא, שגם האגודה הווה תנא מסייע לן לדעת היש אומרים שבבא"ח שמותר לומר דברים שבקדושה כנגד דדי נשים המניקות, דכיון דדרכן לגלות את מקום ההנקה, חשיב כמקום גלוי לענין אמירת דברים שבקדושה.
♦
ז. אם יש לחוש לאשה שתגלה את הזרוע העליונה
ובצפיתינו צפינו להב"י (או"ח סימן עה אות א), שצדיק עתק למ"ש הרשב"א בברכות (דף כד ע"א ד"ה והא) וז"ל: פירש הראב"ד, דשוק באשה דוקא ממקום צנוע שבה, אבל פניה ידיה ורגליה אין חוששין להן מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד. ע"כ. וכתב ע"ז הרב דברי חמודות על הרא"ש בברכות (פ"ג אות קטז), דצ"ל דשוקה אינו בכלל רגליה, וגם זרועותיה אינן בכלל ידיה, ומסתבר שכל מקום ומקום לפי מנהגו, דמידי הוא טעמא משום הרהור משא"כ ברגיל בהן. ע"כ. והשיג עליו הרב אליה רבה (אורח חיים סימן עה סק"ב), מדברי רבינו הרוקח (סימן שכד) שכתב שזרועות מגולות אסור לקרות ק"ש כנגדן. והיאך כתב דכל מקום לפי מנהגו, דמשמע שגם הזרוע העליונה שמעל המרפק אם רגילים לגלותה – אין לחוש להרהור. עכ"ד. ומ"מ משמע מהדברי חמודות דנמי אית ליה האי סברא, דאם רגילים לגלות את מקום הזרועות המוצנע לא חשיב כערוה לענין אמירת דברים שבקדושה.
♦
ח. דדים המגולים שלא בשעת ההנקה
ואל זה אביט למ"ש בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד או"ח סימן ט), שיצא לדון אם אפשר לקרוא את ההגדה בסדר פסח כנגד נשים שהולכות בזרועות מגולות וכדומה, והלוך ילך ומסיק, דלפי הטעם שיש לאסור משום הרהור, כל היכא שיש רגילות בדבר אין לאסור לקרוא כנגדן דברים שבקדושה. והביא סעד וסמך לזה מדברי הבן איש חי הנ"ל שהביא שיש מתירים לקרוא כנגד הדדים בשעה שמניקה. וע"ש בתשובתו השניה (שבאותו סימן באות א) שהפליג היתרו וכתב דממ"ש הבן איש חי דאשה מניקה די"א דבאותו זמן נחשבים הדדים כמו כפות הידים, ורק אם אינה מניקה, שדרכה להצניע דדיה ומקפדת ע"ז, אז אסור לקרות כנגדה ע"כ. משמע דתלה הדבר בה במקפדת שלא בשעת יניקה. ומבואר דאם אינה מקפדת גם בשעה שאינה מניקה לגילוי דדיה, הו"ל כמו כפות הידים, ודון מיניה לגילוי זרועות. עכ"ד. ואחר המחי"ר, אף למטוניה דמר שכל האיסור בגילוי אלו המקומות הוא משום הרהור, בודאי שאשה שאינה מקפדת לגלות דדיה בשעה שאינה מניקה, לא נהפך מקום הדדים למקום מגולה, דמילתא דפשיטא שכשיראה את מקום הדדין יבא לידי הרהור ואש בנעורת ולא ישרף (עיין סנהדרין דף לז ע"א). וכבר הבאנו לעיל בריש אמיר שמקום הדדין הוא עיקר הוד יופיה של האשה. ובודאי שכנגד דדים מגולות שלא בשעת ההנקה אסור לומר דברים שבקדושה. ומ"מ מסתברא מילתא שבזמן שהאשה מניקה אין לחוש כ"כ להרהורי עבירה, ולעולם לא עלה על לב הגאון בן איש חי להתיר לקרוא כנגד דדי אשה שלא בשעת ההנקה. וכ"כ לבאר בשו"ת לב חנון (ח"א סימן י) דכשהיא מניקה, כיון שזהו דרך העולם ואע"פ שהן מגולות לא אתי לידי הרהור, וזכר לדבר מ"ש בכתובות (דף עה ע"א) אמר רבה בר בר חנה אני ראיתי ערביא אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה. הרי שלא חש להביט בזה (וע"ע במ"ש בזה לעיל אות ד). ע"כ.
שו"ר בשו"ת יביע אומר (חלק ו או"ח סימן יד אות ג) שדחה את כל דברי הרב ישכיל עבדי הנ"ל, וכתב דבמחכ"ת אין פירושו נכון בדברי הבא"ח, אלא כל אשה בשעה שאינה מניקה דרכה להצניע דדיה, וסתם אשה מקפדת על כך, ורק הפרוצות ביותר אינן מקפידות. ולכן אפילו אם אומרת שאינה מקפדת גם בשעה שאינה מניקה, אסור לקרות כנגדה, דבטלה דעתה אצל כל אדם. שבודאי שאסור לקרות ק"ש נגד דדיה המגולות, ומכ"ש שרוב האחרונים פסקו לאסור גם בשעה שמניקה, כמ"ש החיי אדם (חלק א כלל ד סעיף ז) והמשנ"ב (משנה ברורה סימן עה ס"ק ג) ועמודי השלחן (על קיצוש"ע גאנצפריד סימן ה אות יב) והכף החיים (סימן עה ס"ק ד). וכן העלה להלכה בשו"ת לבושי מרדכי חאו"ח מה"ת (סימן כא). ע"ש. ונשים צנועות גם בשעה שמניקות בניהן מקפידות לכסות דדיהן במטפחת וכיו"ב. ואף הבא"ח שסמך ע"ז בשעה"ד מפני הצורך של היניקה לתינוק, אבל הללו שהולכות בזרועות מגולות אינן עושות זאת לצורך כל שהוא, וא"כ אין מקום להקל בזה כלל. עכ"ד.^[4] ועוד כתב שם ביביע אומר להליץ על הרב דברי חמודות הנ"ל, שאין כוונתו על חלק הזרוע העליון הסמוך לכתף, אלא על הפרק שמגיע לאצילי ידיהן, שהוא המרפק, וכמ"ש בספר עוד יוסף חי (פרשת בא סעיף א), פה עירנו בגדאד משנים קדמוניות נוהגות כל הנשים ללכת בזרועות מגולות עד סוף אצילי ידיהן, ונמצא כל הזרוע דרכו להיות מגולה, ודינו כמו כפות הידים והאצבעות שאין בהן איסור משום טפח באשה ערוה. ובדור הזה נהגו הצעירות לכסות כל הזרוע עד כף היד, והשמלה נסגרת בקרסים של זהב סמוך לכף היד. והמבוגרות אינן עושות כן אלא נוהגות כמקדם, ורואות במנהג החדש מעשה ילדות, וגנאי הוא להן. ולכן גם בזמן הזה אין לחשוב גילוי זרועות בכלל טפח באשה ערוה, ורק מן האציל ולמעלה יש לו דין ערוה. עכת"ד. ולפ"ז אין חובה מצד הדין לכסות הפרק הסמוך לכף היד עד המרפק, אלא משם ולמעלה. וע"ז נתכוון הדברי חמודות להקל לפי המנהג של העיר, ולא נתכוון על הפרק הסמוך לכתף. ועיין בבא"ח (פרשת בא אות יא) שגם מ"ש בזוהר הקדוש (פרשת נשא דף קמב רע"א), יד באשה ערוה, הכוונה על החלק שדרכו להיות מכוסה, ע"ש. עכ"ד. אמנם ממה שהקשו הפוסקים על הדברי חמודות וכנזכר לעיל (אות ח) משמע שהבינו בדבריו שהתיר גם את מקום הזרועות למעלה. וכבר התבאר לעיל שיש סייעתא לזה מדברי הראשונים.
♦
ט. מהו מקום אצעדה
ובהיותי בזה ראיתי למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (שם), שהביא את הדברי חמודות הנזכר, והעיר ע"ז דאכן במשנה ברורה (סימן עה ס"ק ב) פסק דלא כדבריו, דבזרועותיה אפילו רגילין לילך מגולה אסור. ומוכיח לה בשער הציון (שם ס"ק ה) מהא דכתובות (דף עב ע"ב), דהוא דת יהודית. אולם בחידושי הר"ן לשבת (דף ס ע"א ד"ה ותיהוי) כתוב וז"ל ומ"מ שמעינן מינה דכל דוכתא דמיגניא ביה אי שלפא ליכא למיחש ומותר, ואם לא מיגניא ביה חיישינן, והילכך הני נשי דידן דאזלי בזרועות מגולות אסור ליתן אצעדות בזרועותיהן לצאת לרשות הרבים, דהא איכא למיחש דילמא שלפא ומחויא לחברתה, דהא לא מיגניא בגילוי זרועה כיון דאורחא בהכין וכן פסק מורי הרב. עכ"ל. ומזה סייעתא לדעת הדברי חמודות. עכ"ד.
אתה הראת לדעת שמלבד מה שהבין בדברי חמודות שכונתו על הזרוע שמעל המרפק הקרוב לצד הכתף, עוד הביא ראיה מדברי הר"ן לזה. [וע"ע בספר את צנועים חכמה (ח"א עמוד רנב והלאה) מ"ש ע"ד הר"ן הנ"ל ואכמ"ל]. ודע שאת דברי הר"ן אי אפשר לפרש כמ"ש ביביע אומר לפרש את הדברי חמודות דאיירי בזרוע התחתונה שמהמרפק לכף היד, דהר"ן להדיא כתב וז"ל: הני נשי דידן דאזלי בזרועות מגולות אסור ליתן אצעדות בזרועותיהן. ע"כ. והאצעדה, היא מעל המרפק כמ"ש הכתוב "ואצעדה אשר על זרועו" (שמואל ב, א, י) ופירש רש"י וטוטפתא דעל דרעיה. ע"כ. ומקום הטוטפות הוא התפילין בזרוע שמעל המרפק. וכן מבואר בתוספות הרא"ש בשבת (דף סג ע"ב) דלהכי מדמי תפילין לאצעדה משום דאצעדה היא על זרועותיו. ע"כ. [ואל תשיבני ריקם שכונתם לרצועות התפילין, דאינם מקום תפילין, ועוד דכולי האי הו"ל לפרש שכונתו על מקום הרצועות].
וכן ראיתי לרבנו החזון איש (או"ח סימן טז אות ח), שכתב דבשו"ע (או"ח סימן שג סט"ו) מובא שיוצאין באצעדה שמניחין בזרוע, וזרוע היינו פרק העליון של יד, וכמ"ש התוספות במנחות (דף לז ע"א ד"ה קיבורת), ומשמע דבקנה היינו הפרק שמכף היד עד הזרוע אינו מקום צניעות. ואצעדה היינו בזרוע כדכתיב בספר שמואל (שם), וכן בהא דאמר ב"ק (דף מח ע"א) למיפא בעי צניעותא פרש"י שם שמגלה זרועותיה. והיינו זרועותיה העליונות שמעל המרפק. וכן נראה, דאם באנו לאסור גם פרק הקנה מהמרפק לכף היד א"כ אף מקצתו אסור ולא נהיגי לאסור מקצתו. עכ"ד. אתה הראת לדעת שמקום האצעדה הוא בזרוע שמעל המרפק. [ואע"ג שיש ראשונים שפירשו שמקום הזרוע הוא מתחת למרפק, וכמ"ש בזה בשו"ת להורות נתן (חלק ה סימן צב - צג), ועיין בזה בשו"ת יורו משפטיך למו"ר הרה"ג רבי גדעון בן משה שליט"א ראב"ד ירושלים (ח"א סימן מז אות יט) ובשו"ת אך טוב לישראל (ח"ד סימן טז), אין ענינו לאצעדה שכתב הר"ן, דהא הבאנו ראיה מוכחת מהתרגום שמקום האצעדה הוא על הזרוע העליונה שמעל המרפק ששם מקום תפילין].
ועיין בבית יוסף (אורח חיים סימן שג אות טו) שהביא את מחלוקת הראשונים אם מותר לאשה לצאת בשבת לרשות הרבים באצעדה שעל הזרוע, דלדעת הרמב"ם (הלכות שבת פרק יט ה"ה) מותר, וכתב הרב המגיד דמשמע מדברי רש"י (שבת דף סג ע"ב ד"ה תחת אצעדה) דלא שרי אלא אצעדה שבשוק הרגל אבל אצעדה שבזרוע אסור משום דחיישינן דילמא שלפא ומחויא. ע"כ. ואפשר דדעת רש"י נמי כהר"ן דאע"ג דאי שלפא ומחויא תתגלה זרועה לא מיגניא בזה, והיינו אפילו בזרוע העליונה שמעל המרפק, שכבר התבאר ששם הוא מקום האצעדה, ולכן יש לחוש לזה שתבא לטלטלה ברה"ר בשבת ואסרינן לה לצאת עם זה. ועיין במשנה ברורה (סימן שג ס"ק נג) ובביאור הלכה (שם ד"ה ויוצאה באצעדה וכו' וד"ה ויש מי שאוסר בשל זרוע) ואכמ"ל.
הרי שלך לפניך, שגם על הזרוע העליונה שהיא מעל המרפק מצאנו ראינו שבמקום שרגילות לילך בגילוי אותו מקום, חשיב שפיר לענין אמירת דברים שבקדושה כמקום המגולה, וכל שאינו מהרהר מותר. וכמ"ש הרב ישכיל עבדי. ומעתה גם יש בזה עוד סעד וסמך לדברי רבינו הבן איש חי הנזכר, שאשה הרגילה להניק, לכל הפחות בעת ההנקה נחשבים הדדים כמקום שרגילות לגלות, וכשאין לו הרהורי עבירה מותר לקרוא כנגדם דברים שבקדושה. [וידעתי גם ידעתי שיש שהעמיסו לפרש גם בדברי הר"ן הנ"ל דאיירי בזרוע התחתונה שמתחת המרפק, וכמ"ש בשו"ת ברית הלוי (ח"ב סימן קכ עמוד תקלא) דלא יתכן לפרש שהר"ן איירי בזרוע העליונה, דהאי אסורה היא משום גילוי, וע"כ דהר"ן איירי בזרוע התחתונה. וכבר קדמו בזה הגאון המופלא הגר"מ לוי זצ"ל בברכת ה' (ח"א עמוד רצ) ובשו"ת תפילה למשה (ח"ז סימן יב אות ו), ואחר המחי"ר, הנה כבר התבאר מלשון התרגום שהאצעדה היא במקום התפילין. גם מה שכתב הגר"מ לוי זצ"ל בברכת השם (שם) שמסתבר שאין דרך להניח אצעדה ושאר תכשיטים בפרק היד העליון. ע"כ. ובפשטות כונתו לומר שתכלית התכשיט ליפות את הגוף, ומסתברא מילתא שלא שמו את זה במקום הזרוע העליון שהוא מכוסה. אחר המחילה אין בזה הכרח, דמנא לן שלא היו הולכות כן גם בגילוי הזרוע העליונה. ועוד, הלא מצאנו גם שיש תכשיטים במקומות המוצנעים (עיין בברכות דף כד ע"א, למה מנה הכתוב תכשיטים שבחוץ עם תכשיטים שבפנים, ובשבת דף סד ע"א איתא עגיל זה דפוס של דדין, וכומז הוא דפוס של בית הרחם). וכ"כ בספר אורה ושמחה בראנדסופר על הרמב"ם (הלכות שבת פרק יט הלכה ה ד"ה לפיכך), שהאצעדה היא בזרוע העליונה, ואין להקשות דא"כ מה תכשיט יש בזה, די"ל דהוא מהתכשיטים הפנימיים שהם לבעלה. עכ"ד. וע"ש בהמשך דבריו שהזכיר מדברי הר"ן הנזכר, והקשה היאך פירש הר"ן דהני נשי דידן אזלי בזרועות מגולות וכונתו לזרועות העליונות שמעל מקום המרפק, הא בכתובות (דף עב ע"ב) אמרינן דמראה זרועותיה בשוק הרי היא עוברת על דת יהודית. וצ"ע. עכ"ד. שו"ר בספר אדני שלמה מגנוז (ח"ד עמוד שלד אות מ) שהביא את דבריו, וכתב ליישב דהא לא כופין לגרש, ולכל היותר הוה רק מצוה לגרש (עיין בבית יוסף אבן העזר סימן קטו אות ד, ובשלחן ערוך שם סוף סעיף ד), והשתא אתי שפיר דאף דנאמר דמצוה לגרש אין רצונו בכך. ודו"ק. ותשקוט האר'ש].
וידעתי בני ידעתי מ"ש בתפארת שמואל על הרא"ש בברכות (פרק ג אות לז): נראה בעיני בקולא שרגילות הנשים לגלות זרועותיהם, ורגילין להיות פתוח עד סמוך לדדיה, זהו מנהג רע וקורא אני בהם חקים לא טובים וטפח באשה ערוה. ע"כ. [וכ"כ בספר מנחת אהרן פארדו (כלל יג סו"ס לא דף צט ע"א), ע"ש בלשונו הזהב. ומיהו נראה שבזמנו עדיין לא היו רגילין לילך בזה, וע"כ חשש משום הרהור. משא"כ דור דידן דחסרא ואזלא, וקלקלתו תקנתו, ה' יגדור פרצות עמו ישראל ברחמים אמן]. והנה בודאי שזהו מנהג רע לפרוץ את גדרי הצניעות בזה, אך לגבי אמירת דברים בקדושה כנגדן, הא כבר התבאר שכנגדו חלוק עליו, הוא הגאון בעל דברי חמודות דמותר לומר כנגדן דברים שבקדושה, ולעיל הראנו פנים וסעד וסמך לשיטה זו. ובודאי שאין ללמוד מזה להלכות צניעות, ומי שלומד מזה ומקרב את הרחוקים בזרוע מעוות את ההלכה ואת הדין, ואין אנו אחראים על השוטים החוטאים בנפשותם.
♦
י. ראיה ממסכת כלה רבתי
וטרם אכלה לדבר בזה, נראה להביא ראיה נוספת בס"ד לדברי הבא"ח הנ"ל, ממ"ש במסכת כלה רבתי (פרק ב ה"ט): אמר ר' יוחנן נהירנא כד הוו מטללין טליא וטליתא כבר שית עשרה כבר שב עשרה ערמין בשוקא, ולא חיישינן לחטאה. ע"כ. ובשו"ת שלמת חיים זוננפלד (אורח חיים סימן עב) נשאל על זה, וכתב במסכת כלה שלפני לא מצאתי, וחלילה למצוא מזה היתר, ובכל זאת סיפר עד כמה שהגיע קדושתן אפילו שהיו מטיילים בילדותן ערומים ג"כ לא עלה לבם לד"א ע"כ. ועוד כתב הגרי"ח זוננפלד זצ"ל שם (עניינים שונים סימן רמג), דפשיטא שאין הכוונה ב'ערמין' ערומים לגמרי, אלא שלא דקדקו לילך בצניעות. ע"כ. וכ"כ הגר"ח קניבסקי זצ"ל בביאורו עמ"ס כלה (שם), דערמין לאו דוקא אלא שלא בצניעות כדרך התינוקות. ע"כ. ומ"מ בודאי שאותם המקומות שהדרך כיום ללכת בצניעות היו מגולין, דאל"כ מאי רבותא קמ"ל? והגם שאין ללמוד מזה לדרכי הצניעות, דשאני דורות ראשונים שהיו צדיקים שהיה יצרם מסור בידם (עיין בע"ז דף ה ע"ב, ובאברבנאל בראשית פרק כה פסוק כד), מ"מ יש ללמוד מזה לענין אמירת דברים שבקדושה, דמסתברא מילתא, שלא היו מתלבשים בכל פעם שהיו רוצים לומר דבר שבקדושה, או לדבר בדברי תורה. וחזינן שבכל מקום שרגילים ללכת בגילוי הגוף גם המקומות המוצנעים נחשבים כמקומות הגלוים לענין אמירת דברים שבקדושה כשאין חשש הרהור בזה, וכגון באשה המינקת וכמ"ש הבא"ח בשם יש אומרים. ועיין בשו"ת חלק לוי פאלק (חאו"ח סי' לו בד"ה והנה) ובשו"ת לבושי מרדכי וינקלר (מהד"ת או"ח סימן כא), ויש להעיר על דבריהם מכל האמור.^[5]ועיין בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק א סימן מג), שכתב שאף שמן הראוי להחמיר מלקרות כנגד שיער נשים נשואות דברים שבקדושה, אין למחות מלקרות כנגדן. אבל אם נראה בשרן במקום שצריך להיות מכוסה, אף שהולכות מגולות מצד פריצות, יש לאסור מלקרות ק"ש ואמירת ד"ת כנגדן. עכ"ד. ובספר פתיחת האגרות (סימן מג) הביא מ"ש בספר עם מרדכי ברכות (סימן טז אות ה) להעיר ע"ז דלפי מש"כ האג"מ בעצמו בתשובה (אבה"ע ח"א סימן סט) דבכה"ג שכל הנשים יוצאות בפריצות אין עליהם איסור של דת יהודית, א"כ לכאורה לא מסתבר להחמיר לענין ק"ש כנגדה. ע"ש. ודון מיניה ואוקי באתרין.
♦
יא. סיכום לעניין ק"ש כנגד אשה מניקה
ומעתה רק בעינך תביט, שמצאנו כמה וכמה מרבותינו קדמאי ובתראי דשמיע להו האי סברת הבן איש חי, ומהם הראב"ד, והריטב"א, ורש"י, והאגודה, והר"ן, והדברי חמודות, והרב שדה יצחק גויטא, והרב ישכיל עבדי, וכן מצדד הגרי"ש אלישיב. וכל שכן דאיכא ס"ת גבן, הראיה הנפלאה מהברייתא דמסכת כלה. ולעיל (אות ד) התבאר ג"כ מעשה דרבה בר בר חנה היטב לפי"ד הבא"ח הללו. וגם מעשה דשמואל דבדק באמתיה שיובא לקמן (אות לג), ג"כ ניחא עפ"ד הבא"ח. ועיין עוד לקמן (אות לג והלאה) שכן נראה גם מספר התרומה ושאר הראשונים שכתבו דהאיש בודק בדדין. וכן גם יתבארו לקמן (אות כב) דברי הרב אהל משה הורוויץ, וגם הם מסייעים ובאים לדברי הבא"ח. וכל שכן לפי מ"ש הפנים מאירות (ח"א סימן עד), והחיי אדם בנשמת אדם (כלל ד סימן א), שכל דין טפח באשה ערוה אינו אלא מדרבנן, משום הרהור, ורק בערוה ממש אסור מה"ת, ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ב (סימן ע) ובשו"ת נחלת בנימין (סימן כט). ומעתה יש לומר דהוה ספק דרבנן לקולא, דשמא כהני רבוותא שכל מקום שרגילות לגלות לא הוה בכלל ערוה. ויראתי בפצותי שיח, דהוה זה כנגד מ"ש גאון עוזינו ועטרת ראשינו מרן הרא"ש הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ו אורח חיים סימן יד) להתיר דוקא לקרוא ק"ש כנגד בנות קטנות הלבושות לבוש בלת צנוע שדרכן בכך ואין לחוש בהן להרהור, דבזה יש מקום לסמוך על האחרונים המקילים בזה. אך לא כנגד נשים גדולות. ודחה מכל וכל את דברי הישכיל עבדי שהיקל בזה. מ"מ בשעת הדחק גדולה, שלא יכול גם לעצום עיניו [והדבר מצוי מאד בחתונות כשהחתן חסר תורה, והכלה חסרה סחורה (בד), והמברכים לא יודעים את ברכות החופה בעל פה, ופעמים גם א"א לצדד הפנים מחמת הלחץ זה הדוחק של ריבוי האנשים שנמצאים שם. וכן מצוי הדבר, ברבנים ודרשנים העוסקים בקירוב, שפעמים ובתוך הקהל גם אסו'ר נלוה עימם, נשים שאינן לבושות בצניעות וכל כיוצ"ב, שמצוי מאד בדורינו היתום], יכול לומר דברים שבקדושה כנגד נשים הלבושות בלבוש לא צנוע באופן המקובל והמצוי כיום בעונותינו הרבים (וגם בזה יש דרגות, דפעמים שאין האשה נקראת לבושה במיעוט הבד שעליה, ה' יצילנו) ובלבד שאינו נכשל בהרהורי עבירה הקשים מעבירה. וכיוצ"ב כתב בשו"ת אבן שלמה שטיין (סימן ו) שנשאל בענין אמירת ד"ת במקום שיש נשים לא צנועות, והביא את דברי הישכיל עבדי הנ"ל שנטה קו להקל לומר הגדה של פסח בפני נשים שאינן צנועות. וכתב ע"ז דהאופן שעליו מדבר הישכיל עבדי מסתבר שלא באו לסדר פסח בחוסר לבוש כמו שהולכין בחוף הים. אמנם בוודאי זהו חוסר בצניעות כמו שצריכה להיות בת ישראל, ומ"מ אפשר להקל כיון שהיום ישנן שהולכות כך. ולכן גם כשבאות נשים לשמוע דברי חיזוק ומוסר כשאינן מתלבשות כדרכן של בנות ישראל, כיון דהוה איסור דרבנן, מותר לכתחילה בעת הצורך. עכ"ד. וכל שכן שיש להקל לומר דברים שבקדושה כנגד אשה המניקה.
♦
יב. עולא משגש אורחותה דאימיה
והנה אמרו בגמרא בב"ב (דף ט ע"ב) שרב ששת נקרא עולא משגש אורחתיה דאמיה (עיין פרש"י שם ד"ה עולא), שהקפיד על רב אחדבוי ונעשה אילם, והגיע אמו של רב ששת ואמרה ליה לרב ששת חזי להני חדיי דמצית מיניהו – והיינו שביקשה רחמים על רב אחדבוי והראתה לרב ששת את דדיה, שיזכור מה שהניקה אותו כשהיה קטן, ובזכות זה ימחל לרב אחדבוי. ובפשטות לא הוזכר בגמרא שגילתה את דדיה אלא רק אמרה ליה חזי להני חדיי - והיינו שהראתה אותם מעבר לבגדיה, וכעין מ"ש בגמרא ביומא (דף נד ע"א) שהיו מוטות הארון דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין כשני דדי אשה, דהיינו דדים מכוסים. ואעפ"כ נקרא משגש אורחתיה, שאין זו דרך הצניעות להראות ולסמן על הדדים, אפילו כשהיא לבושה. וכ"נ ממה שלא הזכיר רש"י שגילתה דדיה. וכיוצ"ב כתב הגאון מהרש"ם בדעת תורה (סימן תכו), והו"ד בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן יח) בנידונו, דממה שאמרו במנחות (דף צח ע"א – ע"ב) "ויראו ראשי הבדים" (מלכים א, ח, ח) שהיו מכוסים בפרוכת ודוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה. הרי שממה שנראים מעבר לפרוכת הם בכלל "ויראו". ומזה יש ללמוד דה"ה לענין ברכת הלבנה אם הענן דק וקלוש ונראית דרך העבים, קרינן בה שפיר ראיה, ומברך. עכ"ד. הא קמן שנחשב כראיה אע"ג דהוא מכוסה, ולכן שפיר אפשר לפרש שמה שאמרה חזי להני חדיי לא שגילתה את דדיה ממש, אלא כיון שנראים כבולטים מעבר לבגדים הרי הם בכלל 'חזי' [ומכאן ראיה ברורה שההולכות עם בגדים צמודים שניכרת בהם צורת הגוף השם יצילנו, לא נחשב להם הדבר ככיסוי גמור, דשפיר קרינן ביה "ויראו"].
אמנם רבינו גרשם שם כתב להדיא שגלתה את דדיה. וכן מבואר בספר יוחסין (מאמר שני סדר האמוראים אות העי"ן), ע"ש. ומ"מ, גם לפירושו שגילתה את דדיה ממש, הרי אמרו על זה דהוא 'משגש אורחיה דאימיה', ופרש"י שם שנטתה מדרך שאר נשים לדרך שיגעון ומהומה. ע"ש. וא"כ בודאי שאין זו דרך נשים לגלותן, מה ששם גילתה היה זה לצורך גדול, כדי שירחם רב ששת על רב אחדבוי שהשתתק ושכח תלמודו, והיה זה כמעט בגדר פיקוח נפש, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' רוצח פ"ז ה"א) שחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תורה, כמיתה חשובין. ועיין בפתח עיניים להחיד"א בבבא בתרא (שם ד"ה חלש). שו"ר בשו"ת עולת יצחק רצאבי (ח"ב סימן רלה) שג"כ נטה לומר דמה שאישתתק רב אחדבוי, היינו שנטרפה דעתו, ובזה ה"ה כמסוכן ולצורך הצלתו עשתה כן. ע"ש.
♦
יג. דיני סקילה פריעה ופרימה לאשה
והמעיין יראה עד כמה עשו רבנן ותלמידהון כל טצדקי שלא לגלות את מקום הדדים של האשה או שאר גופה אפילו במקום מצוה כל היכא דאפשר. וצא ולמד דחיישינן לגילוי מקומות המכוסים אפילו בשעת מיתה, וכמ"ש בגמרא בסוטה (דף כג עמוד ב) דהאיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה, ודרשינן "ורגמו אותו" (ויקרא כד, יד) אותו בלא כסותו, ולא אותה בלא כסותה. וכ"פ הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק טו הלכה א). ע"ש. וגם לרבי יהודה דנסקלת ערומה ואין לחוש להרהור, דכיון שמתה לא יהרהרו בה, אעפ"כ היו מכסים אותה מלפניה ומאחריה דהוא מקום ערוה ממש, ושאר הגוף היה גלוי. עיין בסוטה (דף ח ע"א) ובשו"ת הב"ח הישנות (ריש סימן יז). ואכמ"ל.
וכן אמרו שהאיש המצורע פורע ופורם, ואין האשה המצורעת פורעת ופורמת (סוטה שם וברמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק י הלכה ו, ח), והוא משום צניעות, כמ"ש בספר הבתים (ספר המצוה מצו"ע קד מהדורת הרשלר עמוד קפה).
♦
יד. קריעה לאשה אבלה
עוד מצאנו ראינו לגבי קריעת אשה על אביה ואמה שמתו, שצריכה לקרוע עד שתגלה את ליבה (עיין מו"ק דף כב ע"ב). והקשה המהר"ם מרוטנבורג (הלכות שמחות סימן עז): וא"ת א"כ כיון שצריכה לקרוע על אביה ואמה בחוץ כנגד העם, בודאי שזהו גנאי לאשה, והא א"ר יהודה בסוטה (דף ז ע"א) אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, דחייש להרהורא? ואפילו לרבנן דלא חיישי להרהורא, היינו דוקא בסוטה משום דכתיב "ונוסרו כל הנשים" (יחזקאל כג, מח, ועיין סוטה דף ח ע"ב)? וי"ל שאין יצה"ר שולט בעת צער. וכה"ג צ"ל בסנהדרין (דף כ ע"א) מקום שנהגו נשים לצאת אחר המטה יוצאות, ולא חיישינן שמא יסתכלו בהן האנשים. א"נ כיון דאמרינן אפיקרסותו אינה מעכבת, פי' שא"צ לקרוע הסודר שמתעטף בו, או אפיקרסותו שנופל למטה לפניו ומכסה הקרע, א"כ הרי יכולה היא לכסות הקריעה באפיקרוסת. ע"כ.
והנה במ"ש המהר"ם מרוטנבורג בתירוצו הראשון שאין יצר הרע שולט בעת צער, לא קיי"ל הכי להלכה, שהרי פסק מרן השו"ע (יו"ד סימן שנט סעיף א) מקום שנהגו לצאת נשים לפני המטה, יוצאות. מקום שנהגו לצאת לאחר המטה, יוצאות. ועכשיו נהגו שאין יוצאות אלא לאחר המטה, ואין לשנות. וכ"כ הב"ח יורה דעה סימן שנט א) והטעם מפורש בירושלמי בסנהדרין (פרק ב הלכה ד) מפני כבוד בנות ישראל שלא יהו מביטין בנשים. ע"כ. ועיין בקידושין (דף פ עמוד ב) דאפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו וברש"י שם (ד"ה ורבנן וד"ה והוציאוה) ובתוספות (שם ד"ה כי ההיא). וכן נראה מדברי הרמב"ם (הלכות אבל פרק יב הלכה י) ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן שנג סעיף ד) דפסקו כרבנן דפליגי על אבא שאול וסוברים שיש יצר הרע בשעת אנינות. ולכן תינוק בן ל' יום מוציאים אותו בחיק לבית הקברות, ונקבר באשה אחת ושני אנשים, אבל לא באיש אחד ושתי נשים, משום יחוד. ע"ש. הרי שיצר הרע מצוי גם בשעה זו.^[6]
ולכן גם לגבי קריעה הזהיר בשו"ע (יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ סעיף יא) דאחד האיש ואחד האשה שוים לענין קריעה, אלא שהאשה קורעת התחתון ומחזירתו לאחריה, וחוזרת וקורעת העליון. ע"כ. ובדרך זה לא יתגלה גופה כלל.
ולך נא ראה להגרי"ח מבבל בשו"ת רב פעלים ח"ג (חיו"ד סימן כז) שנשאל בדיני אבלות, ובתוך דבריו הבליע בנעימה שמנהג הנשים של עיר בגדאד שאין עושין קריעה כלל. ואמנם בשו"ת יביע אומר (חלק ו יורה דעה סימן לב) תמ'ה תמ'ה יקרא על הבא"ח, וכתב על זה: נוראות נפלאתי על מה ששנה ושילש בניחותא שמנהג בגדאד שאין הנשים קורעות על מת, והרי מנהג זה בניגוד לדברי רבותינו בש"ס ובפוסקים ובשלחן ערוך בלי כל חולק. ועכ"פ היה לו להעיר שמנהג זה מנהג גרוע הוא ויש לבטלו, לבל ייכשלו בני אדם, כשיראו בדבריו שמביא מנהג זה ויחשבו שיש איזה סמך למנהג זה, שהוא בניגוד גמור לדברי רבותינו חכמי התלמוד וכל הפוסקים, שבודאי לא נעשה ע"פ הוראת חכם, רק הנשים נהגו כן מעצמן בלי כל יסוד מוסד. הא ודאי שאין לו כל ערך של מנהג, ולכן מצוה להודיע ולפרסם ברבים ביטול מנהג גרוע זה, ובפרט פה באה"ק לא יעשה כן במקומינו, ושומע לנו ישכון בטח. עכ"ד. ואפשר שמנהג נשים זה שהזכיר הבן איש חי יצוא יצא משום שחששו בזה מדרכי הצניעות לגלות את ליבן, ולא העלו בדעתן הקלה שיכולות לקרוע את התחתון ולהחזיר את הקרע לאחריה ולחזור ולקרוע את העליון, וכמו שנפסק בשו"ע, ולכן ביטלו ההלכה מלקרוע. [ונראה שגם הגאון בן איש חי, הגם שידע שהוא מנהג בטעות, לא מחה והעיר על מנהג זה, כי מחמת ירידת הדורות ידע גם ידע שיהיו נשים שיקרעו ולא יחזירו את הבגד לאחריהן, ונמצא כל בשרה מגולה עד ליבה לעיני כל ישראל. לכן סבר בזה דשב ואל תעשה עדיף, ולכל הפחות שלא למחות באותן נשות עמי הארץ שלא ישכילו ויבינו לעשות את ההלכה כתיקנה, ונשות תלמידי חכמים, הלא ישמעו בעצת בעליהם הת"ח ויעשו את ההלכה כתיקנה].
טו. אמירת פסוקים כנגד אשה הלוקה
ונכנסתי לבית הספק אהאי דתנינן במכות (דף כב ע"ב) דקודם ההלקאה חזן הכנסת אוחז בבגדיו, אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבו, והיינו שאין מכין אותו בבגדיו. ומפרשינן בגמרא במכות (דף כג ע"א) מ"ט? משום "ונקלה" (דברים כה, ב) - והיינו שצריך לביישו מלבד המלקות. ובספרי (פרשת כי תצא סימן רפו) דרשי לה מ"יכנו" (דברים כה, ג) ולא על הכסות. וכ"כ הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק טז הלכה ח), שאינו מכהו על כסותו שנאמר "והכהו" (דברים כה, ב) - ולא לכסותו. ע"כ. וכ"כ המאירי במכות (דף כב עמוד ב). [ובערוך לנר (שם ד"ה עד שהוא מגלה) תמה למה דרשו מפסוק אחר ולא סגי להו מ"ונקלה"? ע"ש, ולפי מה שיתבאר לקמן ניחא]. והמעיין יראה דהתם לא פליג רבי יהודה, ומשמע דלכו"ע פורע ומגלה את ליבה ואפילו היה ליבה נאה. וכ"ש לפי הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק טז הלכה ט) שפסק, שמלקים אותו שליש מלפניו בין דדיו ושני שלישים מלאחוריו, יש לעיין טובא היאך מלקים את האשה במקום הדדים. ובזה לא מהני עצימת עיניים או החזרת הראש, שהדין הוא שצריך להסתכל במוכה, כמ"ש הרמב"ם שם (הלכה י). ואמאי לא חישינן להרהורא בכה"ג?
וראיתי להגאון רבי דוד פיפאנו זצ"ל, מגדולי רבני שאלוניקי וראש רבני בולגריה לפני כמאה חמישים שנה, בספרו מעיל האפוד על ספר החינוך (מצוה תקצד), שעמד ע"ז וכתב דהטעם שבמלקות לא מחלקינן בין איש לאשה ושניהם לוקים בלא כסות, דרחמנא אמר "ונקלה אחיך לעיניך", ולכן לא שנא איש לא שנא אשה מלקין אותו בלי כסות. עכ"ד. ומשמע שגם לדעת רבי יהודה אשה לוקה שלא בכסותה. ואכתי צריכן אנו למודעי, דמאחר שכתבו התוספות בסוטה (דף ח ע"א ד"ה אם היה) דאף על גב דגזירת הכתוב הוא לקרוע כסות הסוטה אמר רבי יהודה דאם היה ליבה נאה לא היו קורעים דהוה שב ואל תעשה ולאו מיעקר הוא כדאיתא ביבמות (דף צ ע"א). עכ"ד. וא"כ אמאי לא נימא כן גם לגבי מלקות, שתלקה בכסותה, אע"ג דאמרינן ד"והכהו" ולא לכסותו?
ובינותי בספרים וראיתי להגאון הצדיק רבי חיים יצחק דוד ווייץ זצוק"ל מטארניפאל, תלמיד המנחת חינוך, בספרו ליקוטי חיים (ח"ג עמ"ס מכות שם אות יב) שכתב לבאר דהחילוק בין מלקות לסוטה הוא, דבשלמא בסוטה עיקר דין השקאת סוטה יוכל לקיימה בה, אלא דהניוול של קריעת בגדיה לא יכול לקיימה בה - והניוול שב ואל תעשה הוא. מה שאין כן באשה שחייבת מלקות, שעיקר חיוב המלקות הוא על לבו ממש דכתיב "והכהו" - ולא לכסותו, ואם ילקה אותה על כסותה תיעקר מצוה דאורייתא בקום ועשה, דהתורה אמרה ולא לכסותו וזה לא יכלו חז"ל לעקור. עכ"ד. וכ"ה לתרץ בספר אוצר מפרשי התלמוד בסוטה (דף כג ע"א) בשם ספר תורת האהל למהרי"ל דיסקין זצ"ל. וממוצא הדברים אתה למד דרק היכא דנעקר הלאו לגמרי בקום ועשה לא חיישינן להרהורא, אך כל היכא דלא מעקר לאו, שפיר חישינן להרהורא, ולא מגלים את גופה של האשה משום צניעות.
♦
טז. אם יש חיוב לאשה מהתורה להניק את בנה
ועלה במחשבה לפני דיש להסתפק בנידון דידן אודות אשה מניקה, אם מותר לה להניק את בנה בגוונא שאינה יכולה לכסות את עצמה ויתגלה גופה ויראוה אנשים. שלפי האמור דהיכא דנעקר הלאו לגמרי לא חישינן להרהורא, אי נימא שיש חיוב לאם להניק את בנה מדאורייתא גם כן אין לחוש בזה משום הרהורא. ומעתה יש לחקור ולעיין בחיוב האם להניק את בנה אם הוא מהתורה?
והנה בכתובות (דף נט ע"ב) אמרו ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו' ומניקה את בנה. וכ"פ הרמב"ם (הלכות אישות פרק כא ה"ה) ובטוש"ע (אבן העזר סימן פ סעיף ו).
וראיתי להגאון פני יהושע בכתובות (דף נט ע"ב ד"ה ואלו מלאכות) דתולה אר'ש, אם החיוב במלאכות שחייבת האשה לבעלה הוא מדאורייתא או מדרבנן, בדין האומרת איני ניזונת ואיני עושה אם יכולה לפטור עצמה גם ממלאכות ביתה. והוא מחלוקת הפוסקים, דאם אינה יכולה לפטור עצמה ממלאכות ביתה גם כשאינה ניזונת על כרחך שחיובה מהתורה. ולכאורה נראה קצת ראיה דחייבת אפילו מדאורייתא כדאיתא ביבמות (דף סג ע"א) אהא דכתיב "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב, יח) דאדם מביא חטים מן השוק חטים כוסס כו', אלמא דאורחא דמילתא הכי הוא שהאשה עושה מלאכת צורכי הבית. עכ"ד. וכאמור, עניין זה אם כשאומרת איני ניזונת ואיני עושה פטורה גם ממלאכות אלו שמחויבת לעשות או לא שנוי במחלוקת, שלדעת הרשב"א בכתובות (דף נט עמוד ב) בשם ה"ר אפרים ז"ל בתשובה, דוקא במלאכת ידיה פטורה, אבל אופה היא ומבשלת ועושה שאר המלאכות השנויות במשנתינו שאין אותן מלאכות תחת המזונות, אלא משועבדת היא לו לאותן המלאכות בין ניזונת בין אינה ניזונת, ואינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה צרכי הבית וכן כתב הראב"ד ז"ל. ע"כ. וכ"כ עוד בפסקי הרי"ד בכתובות (דף סג עמוד א ד"ה מורדת בתירוצו השני). וכן כתב הריטב"א שם (דף נח עמוד ב ד"ה אמר רב הונא) שאשה שאמרה הכי שעושה לעצמה, דוקא לענין מלאכת צמר וכיוצא בו משאר מלאכות שמרווחת לעצמה וזנה לעצמה, אבל חייבת היא לשמשו בשאר מלאכות להיות אופה ומבשלת ומצעת מטה ומניקה שאין מלאכות אלו תחת המזונות, אלא משועבדת היא למלאכות אלו בין ניזונית בין שאינה ניזונית. ע"כ. ושנה הריטב"א דבריו עוד שם (דף נט ע"ב ד"ה מתקיף) דבאומרת איני ניזונת ואיני עושה נהי שיכולה לפטור את עצמה מלטוות בצמר אך אינה יכולה לפדות את עצמה משיעבוד דבעל לשאר מלאכות ביתה. ע"כ. וכ"כ רבו הרא"ה בכתובות (שם), וכן דעת הר"ן שם (דף כו ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה רבי יוסי), ורבנו ירוחם במישרים (נתיב כג חלק ה) והנימוקי יוסף בכתובות (דף נח ע"ב ד"ה אמר ר"ה), וכן דעת הרב מגיד משנה (הלכות אישות פרק יב הלכה ד), שלא אמרו באומרת איני ניזונת ואיני עושה, אלא שיכולה להפקיע עצמה ממלאכה שמרווחת בה, כטווה בצמר שאינה לצורך הבית, אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה ניזונת ולזה הסכים הרשב"א ז"ל. ע"כ. הרי שלכל הני רבוותא אין האשה יכולה לפטור את עצמה ממלאכות הבית בכלל, ומלהניק את בנה בפרט, גם אם אומרת איני ניזונת, והיינו משום שחיובה מדאורייתא וכמ"ש הפנ"י.
♦
יז. אומרת איני ניזונת ואיני עושה מאלו מלאכות פטורה
וכן בקודש חזיתי לרבנו הבית יוסף (אבן העזר סימן פ סעיף טו), שכתב כן בדעת הרמב"ם (בתירוצו השני) דאפילו באומרת איני ניזונת ואיני עושה אינה פוטרת עצמה אלא מטוויית צמר בלבד, אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות. וכן דעת הר"ן. ואף על פי שהתוספות (דף סג ע"א ד"ה רב הונא) והרא"ש שם (סו"ס לא) לא ס"ל הכי, י"ל דהרמב"ם סובר כדברי שאר מפרשים. והכי דייק לישניה, שכתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק כא הלכה י): כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת, ומדנקט לישנא ד'כל' איכא למימר דאתא למימר שכל הנשים חייבות לעשות מלאכה לבעליהן דאפילו האומרת איני נזונת ואיני עושה אינה נפטרת אלא מטויית צמר אבל בשאר חייבת היא. עכ"ד. וכ"כ בכסף משנה (הלכות אישות פרק כא הלכה י). גם הלום ראיתי אחרי רואי בשו"ת שאילת דוד מקרלין (אבהע"ז סימן ו) שמצדד שכן דעת גם הר"ש משאנץ, שאע"פ שאומרת איני ניזונת ואיני עושה לא פטורה מלהניק את בנה. ע"ש. ועיין בפני יהושע בכתובות (דף נט עמוד א בד"ה הכא), ובשער המלך (הלכות נדרים פי"ב הלכה י), ובספר ישועות יעקב אורנשטיין (אבה"ע סימן פ בפירוש הארוך ס"ק ז – ח).
ויש לצדד דכן גם דעת מרן בשו"ע (אבן העזר סימן פ סעיף טו), שאמנם לא גילה דעתו להדיא בזה, אבל הא כתב את לשון הרמב"ם, שכל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה לעשות. ע"כ. ולפי דיוקו בב"י, דמדנקט הרמב"ם 'כל' יש לומר דאפילו האומרת איני נזונת ואיני עושה אינה נפטרת אלא מטויית צמר, אבל בשאר חייבת היא, יש לומר שכך דעתו גם כן להלכה ולמעשה. וכ"כ הרמ"א בהגה (שם) די"א דאפילו באומרת איני ניזונית ואיני עושה, צריכה לעשות צרכי הבית, ולזה כופין אותה אף על פי שאינה ניזונית. ע"כ. וכ"ד הט"ז (אבן העזר סימן סט ס"ק ג), וכ"כ הרב ערך לחם על השו"ע (שם). גם הרב חלקת מחוקק (סימן סט ס"ק ד) הביא את דברי הרב המגיד הנ"ל בשתיקה דאינה נפטרת מחיובי ביתה, אולם בסימן פ (ס"ק כז) הדר תבריה לגזיזיה, ותמה על הרמ"א למה השמיט את דעת התוס' שכתבו להקל על האשה, ויכולה לומר קים לי כהתוס'. ע"כ. ועיין להרב ראש פינה בחלקת השדה (שם ד"ה ולא ידעתי), וכ"כ הרב בית שמואל (סימן פ ס"ק כא), דכיון דאיכא פלוגתא בזה היא פטורה. והנה בכלל כל מלאכת הבית היא ההנקה, ומתבאר מדברי רוב בניין ורוב מניין של רבותינו הראשונים והאחרונים שגם כשאומרת איני ניזונת ואיני עושה לא נפטרת מחיוב ההנקה, וכ"ד פסקי הרי"ד והראב"ד ורבנו אפרים והרשב"א והר"ן והרא"ה והריטב"א ורבנו ירוחם והנימוק"י והרב המגיד, וכ"ד הרמב"ם לדעת הב"י, וכן דעת הר"ש משאנץ לדעת הרב שאילת דוד, וכן יש לדקדק בדברי מרן השו"ע, וכ"כ הרמ"א, והט"ז והפני יהושע, והרב ערך לחם. וממילא כל הני רבוותא אזלו בחד שיטה שיש לאשה חיוב מהתורה להניק את בנה.^[7] ומעתה בנידון דידן, כיון שאם לא תניק הרי היא עוברת על דברי תורה, יש מקום להתיר לה בשעת הדחק גדולה כזו כשאין לה שום אפשרות לכסות את עצמה שתניק את בנה גם באופן כזה, דהא כבר התבאר דבכ"ג דמיעקר חיובא דאורייתא לא חישינן להרהורא.
ומיהו יש לפקפק בזה, דגם אי נימא דחיוב האשה מדאורייתא להניק את בנה, מסתברא מילתא דבמה שפעם אחת לא מניקה לא חשיב כעקירת הלאו לגמרי, דהא יכול להתקיים בשאר זמנים כשתניק את בנה וגופה מכוסה. ומ"מ, כשיש חשש שעיכוב האוכל לתינוק יכול להביאו לידי חשש סכנה כל דהו, וכמ"ש ביבמות (דף קיד ע"א) דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב, ומדאוריתא מחויבת להצילו עיין קידושין (דף ח ע"ב), והמחמיר בעניני צניעות בעת סכנה כזו ה"ה בכלל חסיד שוטה (עיין סוטה דף כא ע"ב), בודאי שמותר לה להניק גם בחשש שיראו את גופה כל שלא יכולה לכסותו. וגם כיום שיש תחליפים, אם לא רגיל בהם התינוק ויש לחוש שיפגע הדבר בבריאותו, וכגון תינוקות פגים הזקוקים מאד לחלב אם (עיין בשו"ת יביע אומר (חלק ט או"ח סימן לב), שאשה שילדה פג בחדש השמיני ונמצא באינקובטור, מותר לה לחלוב בשבת מדדיה לתוך כלי כדי להעבירו לתינוק שיינק את חלב אמו, ולהחיותו, שסתם תינוק כזה מסוכן אצל חלב, ובספק סכנה אין להתחשב בתחליף של מזון אחר), מותר לה להניק גם ברשות הרבים, ותשתדל לעשות כל טצדקי שלא יראוה בני אדם. ומ"מ, על פי רוב אין לחוש כלל לסכנה אם תתעכב אכילתו במעט זמן, עד שתגיע למקום המוצנע.
♦
יח. אם האישה לוקה על בגדה
ניתנה ראש ונשובה לגבי חיוב מלקות לאשה אם הוא על גופה ממש. וראיתי להגאון רבי יצחק חיות (בנו של המהר"ץ חיות זצ"ל) בספרו שיח יצחק עמ"ס מכות (דף כב ע"ב דף נו ע"ב ד"ה וחזן), שכתב דהטעם דפירש הרמב"ם שקורע כסותו משום "והכהו" ולא בכסותו, ולא פירש כמ"ש התוספות בסוטה (דף ח ע"א ד"ה והכהן) שהוא משום "ונקלה אחיך", דלפירוש התוספות יוקשה אמאי לא פליג הכא רבי יהודה ולא אמר שאם היה ליבה נאה לא היו קורעים בגדיה, כמו שאמר לגבי סוטה, ולכן כתב הרמב"ם שהוא משום גזירת הכתוב ד"והכהו" - ולא בכסותו, דמשום הכי מלקים גם את האשה כאיש על גופה ללא בגדיה. עכ"ד. גם הגאון רבי פנחס אפשטיין, ראב"ד העדה החרדית, בספרו מנחה חריבה עמ"ס סוטה (דף ח ע"א, דף לד ע"ד מדפי הספר ד"ה שם בגמרא למימרא) נקיט ואזיל שלטעם התוספות שמצוה לנוולו באמת באשה יהא אסור לגלות לבה, ורק לדעת הרמב"ם שזה דין בעצם המלקות שלא יהא על כסותו, אין כח ביד חז"ל לעקור דבר שמן התורה.
אמנם הגאון רבי יוסף כהן זצ"ל, מחכמי ג'רבא, בספרו פרי יוסף עמ"ס מכות (שם) השיג על הרב שיח יצחק הנזכר וכתב, דמנא ליה דת"ק לא ס"ל דגבי אשה אין מגלין את לבה, דהרי לא קאמר ת"ק לגבי מלקות אלא עד שמגלים את לבו בלשון זכר דמשמע דוקא באיש דמגלין את לבו. ועוד, דקאמר וחזן הכנסת אוחז בבגדיו - לשון זכר משמע, דקאי דוקא על האיש ולא על אשה, וא"כ היכי יפלוג רבי יהודה על ת"ק? עכ"ד. וי"ל ע"ד ואכמ"ל. ומ"מ שמעינן דס"ל דאין האשה לוקה על גופה. גם הגאון הצפנת פענח על הרמב"ם (הלכות תרומות פרק א דף כז ע"א ד"ה ועוד צריך אומד) נראה דס"ל ההיפך מדברי הרב שיח יצחק הנזכר, שכתב דלדברי התוספות בסוטה דילפינן מונקלה ובאשה עסקינן - לוקה, משא"כ לרמב"ם שלמד מכסותו ולא כסותה, יש להסתפק מה הדין באשה. ע"ש. וע"ע בצפנת פענח במכות שם (ד"ה מאי) שרמז בקצרה כדרכו על זה. ובמ"ש לבאר דבריו הרב המוציא לאור שם (הערה ב). וע"ע בספר עבודת דוד גולדברג עמ"ס סנהדרין (דף מה ע"א עמוד רצז) ובספר הרהורי דברים אסחייק עמ"ס מכות (שם עמוד שמב) ובספר טוב החיים טאוב בסוטה (סימן ג עמוד ז), ולהרב הכותב בחוברת הפרדס (שנה עז חוברת ג ניסן תשס"ב סימן שמה עמוד 29) מ"ש בזה. ואכמ"ל. הא קמן דהדבר שנוי במחלוקת אם האשה לוקה על גופה או על בגדיה.
עוד רגע אדבר בענין המלקות לאשה, דבגמרא בכריתות (דף יא עמוד א) אמרינן מנלן דהבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא אינו לוקה? דתנו רבנן "בקורת תהיה" (ויקרא יט, כ) - מלמד שהיא לוקה, יכול שניהן לוקין? תלמוד לומר "תהיה" - היא לוקה והוא אינו לוקה. ומנין דהדין בקורת לישנא דמלקות הוא? אמר רבי יצחק תהא בקראי, כדתניא, גדול הדיינין מקרא, שני מונה, שלישי אומר הכהו. ע"כ. וכתב הגאון רבי אליעזר משה הורוויץ זצ"ל בספרו אהל משה (שם ד"ה אר"י) דקמ"ל רבי יצחק הכא, דאע"ג דהוא בעל המימרא בברכות (דף כד עמוד א) דטפח באשה ערוה, וכאן כשמלקה אותה הרי הוא מגלה את ליבה וכתפותיה, אפילו הכי חייב לקרות, וזה מה שאמר תהא בקראי. עכ"ד. ויש לעיין, דאיסור אמירת דברים שבקדושה כנגד טפח באשה להיכן אזל? ואין לומר דאותו המקרא מסובב פניו או עוצם עיניו, דהא כתב הרמב"ם (בהלכות סנהדרין פרק טז הלכה י), שיש חיוב שיהיו עיניו של שופט במוכה. ע"ש. וגם אם תמצי לומר שרק המכה נותן במוכה עיניו אך לא המקרא, ולעולם המקרא "עוצם עיניו מראות ברע" (ישעיה לג, טו), א"כ מה חידש רב יצחק עפ"ד הרב אהל משה?
ומיהו על פי דברי הרב בן איש חי (שנה ראשונה פרשת בא אות י) הנ"ל, שכתב שמקום הדדים לא חשיב כמקומות המכוסים כיון כיון דהאשה דרכה לגלות את דדיה בזמן היניקה, ניחא, דגם כאן כיון שכך הדרך להלקות בגילוי ולא בכיסוי, חשיב אותו מקום באותה שעה כמקום המגולה, ואין לחוש משום טפח באשה ערוה.
ואם כנים אנו בזה, תומתק הערה אחת שהקשה הרב משמרות כהונה ואשיחה בעדותיו, דהנה בגמרא בכריתות שם אמרו, ומנין דהדין בקורת לישנא דמלקות הוא? אמר רבי יצחק תהא בקראי, כדתניא גדול הדיינין מקרא, שני מונה, שלישי אומר הכהו. והקשה הרב משמרות כהונה, דטפי הו"ל לאתויי מתניתין דמכות (דף כב עמוד ב), והמכה - מכה בידו אחת בכל כחו, והקורא - קורא "אם לא תשמור לעשות וגו'" (דברים כח, נח). עכ"ד. וכוונת דבריו, דכיון דהגמרא באה להביא ראיה שביקורת היא לישנא דמלקות, לא היתה צריכה להביא את סדר הקריאה ומי קורא, אלא רק שקוראים בעת ההלקאה ותו לא מידי, ומפני מה הבליעה הגמרא בנעימה, שהיה עושה זאת גדול הדיינים?
ועל פי מה שנתבאר לעיל ניחא, דכיון דקמ"ל רבי יצחק שאין באותו מקום חשש דטפח באשה ערוה, ומותר לומר כנגדו דברים שבקדושה, מכל מקום, כיון שיש לחוש משום הרהור, שבזה אפילו כנגד מקום גלוי תמיד אסור לקרוא (עיין מ"ש בזה בס"ד בספר מענה למענה סימן כא), לכן מייתי בגמרא שגדול הדיינין מקרא, שבו הכי פחות יש לחוש להרהורי עבירה. והדברים מאירים ומשמחים.
♦
יט. מראות נגעים באשה כיצד רואה הכהן
והנה מקום איתי לברר עוד, כיצד היה הכהן רואה נגעי צרעת דאשה במקומות המכוסים, שהרי שנינו במשנה בנגעים (פרק ב משנה ד): כיצד ראיית הנגע? האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים, האשה כעורכת (לשה בצק), וכמניקה את בנה וכו', רבי יהודה אומר אף כטווה בפשתן וכו'. וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה, וז"ל: והאשה תהיה ערומה ותשב על הארץ תתפשט אבריה דרך לישה וכו'. וכ"כ בידו החזקה (הלכות טומאת צרעת פ"ט הי"ב). והתם חזינן דלא חישינן להרהורא, ואף רבי יהודה דפליג בסוטה שאם היה ליבה נאה לא היה קורע, גם כן הסכימה דעתו שתהיה ערומה לפני הכהן, שהרי מוסיף ואומר על ת"ק שתראה אף כטווה בפשתן. ויש ליתן את הדעת על זה, דמאי שנא שלא חששו בזה להרהורא?
ומצאתי בחפיש'ה להרב פרדס רמונים (יו"ד סימן קצה בשפתי חכם אות כ עמוד שסז), שיצא לדון אודות מה שנהגו העולם שהרופאים רואים גם מקום הסתר של האשה, אע"פ שא"ז חולי שיש בו סכנה, וכתבו הפוסקים דהיינו טעמא משום דכל שבעבודתו טריד מותר. ותמה למה לא הביאו ראיה לזה ממשנה שלמה בנגעים (שם) שהאשה נראית לכהן כעורכת וכמניקה את בנה. והיינו כשהיא ערומה וכמ"ש הרמב"ם (שם). והרי שם אין שום חשש סכנה, וגם לענין טומאה הרי אמרו דבכהן תליא מלתא וכמבואר במועד קטן (דף ז ע"ב) וכל זמן שאין הכהן מטמאו אינו טמא כלל, וא"כ איך נתיר לכהן לראות במקומות המכוסים באשה בלי שום הכרח כלל? וע"כ צ"ל דכל שאינו רואה משום חיבת ביאה, רק במלאכתו הוא עוסק, אין כאן חשש איסור כלל. וכן מצאנו גבי סוטה, דכל מאי דחייש רבי יהודה ואומר שאם היה ליבה נאה לא היה קורע בגדיה, היינו משום שמא יתגרו בה פרחי כהונה אח"כ כשתצא זכאית, וכמ"ש בגמרא בסנהדרין (דף מה ע"א), הא באותה שעה לא חיישינן לזה משום דבעבדתיה טריד. ומה שלא אמרינן כן לגבי כריכת המת דאין האיש כורך את האשה (עיין בשמחות פרק יב הלכה י, ובטוש"ע יו"ד סימן שנב ס"ג) דאין זה נחשב בעבידתיה טריד, דבכריכה כל דהיא סגי, משא"כ בענין זה דמצורעת וסוטה, שיש בו כמה פרטי דינים וענינים שטרוד בהם. עכת"ד. [ומיהו לדינא, סיים אמריו דמזקנים אתבונן, שרבותינו הראשונים החמירו בזה ובכל כיוצ"ב, שאין לאשה להראות לרופא מקומות המכוסים שבגופה היכא דליכא סכנה, וגם אנחנו נלך בדרכם, ולכן אמרינן בזה דכח דאיסורא עדיף, ואין להקל. ע"ש].
ואיברא, דבמאי דפשיטא ליה להרב פרדס רימונים דבכל גוונא דבעבידתיה טריד אין לחוש לראית ערוה, בא רעהו הגאון התפארת ישראל (שם ביכין פ"ב סקכ"ד), וכתב: דלענין נגע צרעת שתחת הדד באשה היה מכסה הנשאר מה שא"צ לראות משום הרהור, דדוקא בבהמה אמרינן בעבידתיה טריד (עיין ע"ז דף כ ע"ב) ולא יהרהר ולא באדם, ובפרט הכא דליכא מעשה רק ראיה. ע"כ. ולדבריו אכתי יוקשה למה לא חשש להרהור כשרואה את הנגע עצמו במקום הצנוע? ואפשר דבכהאי גונא אין לחוש להרהור, וכמו שמצאנו בגמרא בתענית (דף כא ע"ב) על אבא אומנא שהיה מקיז דם לנשים בצניעות, שהיה לו בגד מיוחד עם פתח קטן שהיתה מתכסה בו האשה והיה מקיז דרך אותו פתח. והיו שולחים לו שלום כל יום ממתיבתא דרקיעא. הרי שמן השמים הסכימו על ידו בזה. שו"ר בשו"ת בשמים ראש (סימן יח) שג"כ כתב כן וזכר הראיה מאבא אומנא. ע"ש.
♦
כ. גילוח מצורת ונזירה כיצד
ובכלל הדברים האמורים יש לדון עוד על חובת גילוח המצורע וגילוח הנזיר, שהכהן חייב לגלחו בכל גופו (עיין ברמב"ם פי"א מהל' טומאת צרעת הל' ג, ובהלכות נזירות פרק ח הלכה ו) היאך עושים כן באשה המצורעת או הנזירה?
ולדברי הפרדס רימונים הנ"ל יש לומר דגם זה בכלל עבידתיה טריד. אמנם לדברי הרב תפארת ישראל דלא הסכים עם היתר זה, אפשר לומר שגם כן היה מגלחה עם בגד שיש בו פתח מעט מעט עד שהיה מגלח כל גופה, וכמשנ"ת לעיל (אות כד). ויגעתי ומצאתי בדברי רבותינו קדמאי ובתראי שעמדו על זה. וזה יצא ראשונה, מה דאיתא בתוספתא בסוטה (פ"ב ה"ח) דהאיש מתעטף ומספר והאשה מעטפת ואין מספרת, והובא גם בתוס' בסוטה (דף כג ע"ב ד"ה מה) בשם התוספתא. והגאון רבי דוד פארדו בביאורו לתוספתא חסדי דוד (שם) כתב לפרש דאינה מספרת דקתני, נראה דר"ל שאין האשה המצורעת מגלחת את כל שערה וטעמא משום דתגלחת מצורע צריך כל שערו, ובעי ע"י כהן זכר דוקא (עיין ברמב"ם פי"א מהל' טומאת צרעת הל' ג), ולאו אורח ארעא לעשות כן לאשה. עכ"ד. ושוב דחה פירושו, דאי מהא לא איריא, דלאשה נעביד ע"י אשה, א"נ ע"י עצמה. ע"כ.
ובאמת כ"כ התוספות בשבועות (דף ג ע"א ד"ה ועל הזקן), דגילוח דמצורע ונזיר אפשר ע"י אשה או קטן או גוי. ע"ש. וכ"כ הרב שער המלך על הרמב"ם (הלכות ע"ז פי"ב ה"א) דאין לחוש לאיסור גילוח דהקפת הראש כשמגלחים על ספק טומאה, דאפשר ע"י קטן. ע"ש. והרב טעם המלך (שם) חיזק דבריו, וכתב דע"כ דגילוח הנזיר על ידי כהן קטן, דהא קי"ל דהגילוח בכל הגוף וכמו שפסק הרמב"ם (פרק יא מהלכות טומאת צרעת הלכה א), דאפילו שער בית הערוה צריך תגלחת, ואיך שייך לומר דתגלחת ע"י כהן, דאיך יגלח אשה המדירה בנזיר, ואיך יסתכל במקום התורפה, וגדול עונו מנשוא ומשפטי ה' צדקו יחדיו. עכ"ד. אמנם הרב טעם המלך שם סיים אמריו: ומיהו י"ל כמו שהדין לענין ראיית נגעים (עיין רמב"ם פרק ט מהלכות טומאת צרעת הלכה יב) שהיה הכהן רואה, ואף דהתם אמר הרמב"ם (הלכה ב) שאפילו כהן קטן ושוטה מטהר ומטמא את הנגעים, הא אין סמכינן על ראייתו וצריך ראיית חכם, ע"כ צ"ל דמצוה שאני, דלא להסתכל מכוין ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ומצלת מן העבירה בעידנא דעסיק בה (עיין בסוטה דף כא ע"א). אמנם לענין תגלחת שיגלח מגלח, ודאי אם אפשר ע"י כהן קטן עדיף. עכ"ד. אמנם הרב מנחה חריבה עמ"ס סוטה (שם דף לו ע"א מדפי הספר ד"ה ויש לעיין) העיר ע"ד הטעם המלך, דמכמה מקומות בתלמוד לא ראינו שיש שמירה בעניני מצוה, אלא שגם בעת מצוה יש לחוש להרהורי עבירה. ומיהו ממה שנפסק בשו"ע (יו"ד סימן רסח סעיף ב) לגבי טבילת גיורת שנשים מושיבות אותה במים עד צוארה, והדיינים מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות וחמורות, והיא יושבת במים, ואח"כ טובלת בפניהם והם מחזירים פניהם ויוצאין, כדי שלא יראו אותה כשתעלה מהמים. משמע קצת כדברי הטעם המלך. עכ"ד.^[8]
והבט ושא עינך למ"ש בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן קמ - קמא) דבגלוח ב' שערות סגי לקיים מצות גילוח דמצורע, כמ"ש הרמב"ם (הלכות צרעת פי"א ה"ג) [וכן מצאנו לגבי נזיר עיין בנזיר (דף מב ע"א) וברמב"ם (הלכות נזירות פרק ח הלכה ו)], דהיינו אם כבר נתגלח כל גופו שלא בתער ושייר ב' שערות מגלחן בתער ודיו. וכן אם גלחן שלא בכהן דיו אם מעביר הכהן ב' שערות הנותרות. ע"כ. וכ"כ הרב מנחת חינוך (מצוה שעג), לגבי גילוח נזיר בשם ספר אוהל דוד שמביא בשם הגאון מוה"ר משולם, דעיקר גילוח של מצורע הוא שני שערות, דשני שערות מעכב, א"כ יכול לגלחו אפילו עכו"ם ומניח שתי שערות ומגלח הכהן. ע"כ. ודון מיניה ואוקי באתרין, שיכולה האשה לגלח את עצמה ולהותיר ב' שערות במקום הגלוי, שאותן יגלח הכהן, ותו ליכא למיחש למידי. ועיין עוד במנחת חינוך (מצוה קעג אות יא), ובשו"ת אמרי משה סוקולובסקי (סימן יב אות ב – ג).
גם הלום ראיתי אחרי רואי בספר בספר פנים יפות (פרשת מצורע ד"ה את כל שערו), שכתב לענין תגלחת המצורע דאין זה דרכי נועם שיצטרך הכהן באשה מצורעת לגלח בית הסתרים, אלא ע"כ דכהנת נמי כשרה לגלח. לע"ש. וכ"כ הרב קרית מלך (הלכות טומאת צרעת פ"ט ה"א) בשם התנחומא (פרשת תזריע סימן ו). דכהנת כשרה לראות נגעים. ע"ש. וע"ע למ"ש בהערת הרב המו"ל בספר הכל בו (חלק ה הוצאת פלדהיים עמוד תתקסט הערה 401), ובספר דף על הדף בנזיר (דף מה עמוד ב), ובספר כרם אליעזר (נגעים חלק א סימן סב עמוד תפב, וע"ש בסימן ע שעמד לחקור אם מותר להורות דהמצורע טמא כשהצרעת במקום ערוה. וכתב שאפשר שכך היא מצותו, ולכן מותר. ולפי"ז י"ל גם לגבי מה שחקרנו לעיל (אות כב) באמירת פסוקים בעת הלקאת האשה המחויבת מלקות, דשרי כיון דכך היא מצותו. וי"ל).
♦
כא. אם יש יצר הרע במקום הקודש והמקדש
ומצוה להביא מן החדש מה שראיתי להרב מנחת אלעזר מונקאטש (ח"ג סימן כה), שכתב שלא יתכן לומר שבמקום הקודש ששם השראת השכינה ישלוט יצה"ר, ומ"ש באשה סוטה שמא יתגרו בה פרחי כהונה (עיין סוטה דף ח ע"א) היינו אח"כ. ומ"ש בשמחת בית השואבה אנשים לבד ונשים לבד (עיין סוכה דף נא ע"ב) משום שמחה יש לחוש שיבואו לקלות ראש, משא"כ כשבאים באימה. עכ"ד. ולדבריו ניחא, דכיון שגילוח הנזיר היה בלשכת הנזירים שבעזרת הנשים, כמבואר ברמב"ם (הלכות נזירות פרק ח הלכה ג), תו לא היה שורה שם יצר הרע. אמנם אכתי צ"ע מגילוח מצורע, שמבואר ברמב"ם (הלכות טומאת צרעת פרק יא הלכה א) שהיה מגלח מחוץ למקום המקדש ואח"כ נכנס, ואפילו נזיר נראה שיכול לגלח במדינה, עיין בספרי זוטא (פרשת נשא פרק ו פסוק יח) וברמב"ם (בהלכות נזירות שם).
ואעיקרא דהאי חידושא שאין יצר הרע שולט במקום הקודש והמקדש שחידש הרב מנחת אלעזר, בינותי בספרים למצוא לו חבר. וכן בקודש חזיתי להגאון המופלא הר"ש קלוגר זצ"ל בשו"ת טוב טעם ודעת (קמא סימן קפט), שכתב דבמקדש אין יצר הרע שולט ד"לא יגורך רע" (תהילים ה, ה) כתיב, וכמו שאמר במדרש פרשת ויצא, דאפילו בבית הכנסת אין יצר הרע שולט, מכל שכן בבית המקדש. ולכן ציוו על הכהן הגדול שבעת מיתת אחד מקרוביו "ומן המקדש לא יצא" (ויקרא כא, יב) שלא יבא להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, כי רק במקדש יוכל לעמוד בנסיון שלא להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, משא"כ מחוץ למקדש.
והחוט המשולש הוא הגר"ח פלאג'י, שכתב בספרו פעולת צדיק לחיים עמ"ס אבות (פרק ב משנה ה, והוא מחובר לטהור בסוף ספרו עיני כל חי - דף פט ע"ד), שהטעם שציוה הלל שלא יפרוש האדם מן הציבור, לפי שבמקום שיש ציבור - השכינה שורה, דעל ידי שיש השראת השכינה איכא קדושה. וכל מקום שיש קדושה אין היצר הרע מסית לחטוא, כמו שאמרו בתיקוני זהר (דף נב ע"ב) נשמתא מסיטרא דשכינתא, ואם יצר הרע בעי לקרבא לההוא אתר כיון דשכינתא שריא תמן אתמר בה "והזר הקרב יומת" (במדבר א, נא). ע"כ. ולפי זה כ"ש שלא יהיה יצר הרע במקום המקדש.
וכיוצ"ב ראיתי עוד בספר הגדה של פסח לראשי ישיבת ואלוז'ין (עמוד ל), שהביאו בשם הגאון רבי חיים מוואלאז'ין זצ"ל ברוח חיים על אבות (פ"ה מ"ה) שפירש את הנס שנעשה במקדש שלא נראה זבוב בבית המטבחים ע"ד הרמז, שכוונו למאחז"ל בברכות (דף סא ע"א) יצר הרע דומה לזבוב ואינו יכול להתקרב לקדושה וכמ"ש בברכות (דף י ע"ב) על אלישע שהיה איש קדוש, והראיה שלא נראה זבוב עובר על שולחנו. עכ"ד.
וכן מפורסם מאי דמטו ואמרו משם הגאון מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל (עיין בספר ידי כהן עה"ת ח"א פרשת תולדות עמוד קפה, ובספר ערך החיים עמ"ס ערכין דף ג ע"ב עמוד נד), שביאר את המדרש (בראשית רבה פרשת תולדות פרשה סה סימן כב) על יוסף משיתא, שנכנס לבית המקדש בעת שכבשו האויבים את המקדש ומשהוציא את המנורה, ציוו עליו להכנס שוב ולא נכנס והרגוהו במיתה משונה, וצווח ווי לי שהכעסתי את בוראי. ע"כ. וביאר בזה, שברגע אחד שנכנס למקדש השפיעה קדושת המקדש עליו, וסילקה ממנו את היצר הרע, עד שהיה מוכן למות ביסורים ולא להכעיס את השם יתברך. גם בספר אריה שאג במסכת ברכות (אות עג), הביא ששאל את הגר"ח קנייבסקי זצ"ל מה ההפרש בין זימון עם נשים, שלא מצטרפות עם אנשים משום חשש עבירה (עיין ברכות דף מה ע"ב, ובר"ן על הרי"ף מסכת מגילה דף ו עמוד ב), למינוי על קרבן פסח, שמצטרפות נשים עם אנשים? והשיב הגר"ח שבבית המקדש אין יצר הרע. והעירו ממ"ש בסוכה (דף נא ע"ב) במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול שהיו מפרידים בין האנשים לנשים? והשיב ששם היה בעזרת נשים של בית המקדש. ע"כ. [ולפי דבריו נפל פיתא בבירא מה שכתבנו לתרץ לעיל בגילוח הנזירה דאין יצה"ר שולט במקום קדוש, דהגילוח נמי בעזרת הנשים]. ועיין בספר משמרת הבית קארפ עמ"ס סוטה (דף יט ע"א עמוד קמב).
והנה הגר"ש קלוגר ציין למדרש שאמר כן ולא הזכיר איה מקום כבודו. ומצאתי לבית אב של החידוש הנפלא הזה דמבואר במדרש (בראשית רבה פרשה ע סימן ח), שכשיוצאים הציבור מבית הכנסת לאחר ששמעו דברי תורה, יצר הרע חוזר למקומו. ע"כ. ומשמע שבזמן שהייתם שם, שהיו לומדים תורה, לא היה שם יצר הרע. וכן מבואר במדרש תהלים (בובר - המכונה מדרש שוחר טוב, פרק קיט פסוק קלג), כי אין יצר הרע נכנס לבית המדרש, אלא הולך עמו כל הדרך, וכיון שמגיע לבית המדרש אין לו רשות ליכנס שם. ע"כ. וכן מובא במדרש פתרון תורה (פרשת ויקרא עמוד 14) בוא וראה מהו יצר הרע, אין לו רשות להכנס למקום קדוש, אלא כשאדם ניכנס לכנסת הוא ממתין לו בחוץ, שנאמר "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז). ע"כ. ולפי האמור ניחא מ"ש רבותינו בקידושין (דף ל ע"ב) אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש, דאין יצר הרע שולט במקום קדוש.
♦
כב. כמה קושיות בדאין יצה"ר שולט במקום הקודש
ואם הדברים כפשוטם, שבבית המקדש ובכל מקום קדוש לא שולט היצר הרע, יש לעיין טובא מכמה וכמה מדברי רבותינו בתלמוד ובפוסקים, שראינו שהיה יצר הרע שולט, וחטאו גם במקום המקדש ואינקיט נפשאי בקצרא:
וזה יצא ראשונה, מאמר הכתוב על בני עלי שהיו כהנים גדולים ועליהם אומר הכתוב "ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'" (שמואל א, ב, יב). ע"ש בפסוקים ובמה שהוכיחם אביהם (שמואל א, ב, כב), שמבואר חטאם שהכל היה במקום המשכן הקדוש. ומעיד הכתוב שלא שמעו בתוכחת אביהם "כי חפץ ה' להמיתם" (שמואל א, ב, כה), על כי הרבו לפשוע ונחתם גזר דינם (עיין ברש"י וברד"ק ובמצודות דוד שם), הרי שפשעו וחטאו גם במקום המשכן הקדוש. והגם שאמרו חז"ל בשבת (דף נה ע"ב) שכל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה, מ"מ הכתוב צווח ואומר שהיו בני בליעל. וכונת הגמרא שלא חטאו כמו שאומר הכתוב עליהם שהיו שוכבים את הנשים, אלא שהיו שוהין קינהן כמ"ש שם בגמרא. ומ"מ אם יצר הרע לא שולט במקום קדוש, כיצד נכשלו בחטא שכזה, גם אם אינו חטא אלא לפי רום דרגתם, הלא אין יצר הרע שולט?
ואשר על ידו השני, מאמר הכתוב "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" (איכה ב, כ), והיינו שהרגו את זכריה הנביא בבית המקדש (עיין בגיטין דף נז עמוד ב, ובמדרש איכה רבה פרשה א סימן נא, ובמדרש תנחומא פרשת ויקרא סימן ו). וכיצד נכנס בהם יצרא דרציחה במקום המקדש.
ויבא השלישי, מ"ש בפסחים (דף נז ע"א): תנו רבנן ארבע צווחות צוחה עזרה. ראשונה, צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה'. ועוד צווחה, צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים, דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה. ע"כ. וגם מכאן יש לתמוה כנ"ל.
ועל ארבעה ל'ו אשיבנו, מ"ש בשקלים (פ"ג מ"ב, והובא ביבמות דף קב ע"ב) שהתורם את הלשכה לא היה נכנס בבגד עם שפה וכל כיוצא בזה, שלא יחשדו בו שגונב מתרומת הלשכה. ואמאי יחשדו בו, הא לשכת השקלים בעזרה היתה (עיין ברש"י ביבמות שם ד"ה ואין צריך), והא ליכא יצר הרע במקום המקדש?
וחמישיתו יוסף עליו, מה שאמרו ביומא (דף יח ע"א), שהיו עושים כל טצדקי לכהן הגדול שלא יראה קרי ביום הכיפורים. ובירושלמי ביומא (פרק א הלכה ד ובקרבן העדה ד"ה כאן בראשון) איתא שבבית שני היו הכהנים גדולים רואים קרי. ועיין בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סימן לז), ובשו"ת רב פעלים (חלק ב אורח חיים סו"ס סא). ולהאמור קרי מאן דכר שמיה, שהרי מקורו ממקום הטומאה וכוחות הטומאה, שאין להם שליטה במקום קדוש?
ואת הש'ש, מ"ש בגמרא ביומא (דף כא עמוד ב) שבבית המקדש השני היתה דמות כלב מאש רבוצה על המזבח. ואמרו בזוהר הקדוש (פרשת פנחס דף רכד ע"ב) שהיא דמות הסט"א שעליה התפלל דוד המלך ע"ה "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" (תהילים כב, כא). ע"ש. הרי שהסט"א בעצמה שהתה שם.
ול'ו יודע השב'ע, מה שאמרו בגמרא ביומא (דף כב ע"א) ובתמיד (דף כח עמוד א): מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו. וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה - התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס. וכן המסופר ביומא (דף כג ע"א) במעשה הנורא שקדם אחד את חברו ודקרו בליבו. ע"ש. וכיצד הגיעו לידי עבירות נוראות שכאלה אם לא היה יצר הרע שולט במקום קדוש?
וגם לשמונה, יש להעיר ממ"ש בירושלמי בסוטה (פ"ג ה"א) שהכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה, ופריך ואין הדבר כעור (במה שמניח הכהן ידו תחת ידה ונוגע בה), ומשני מביא מפה. ואינו חוצץ? ומשני אלא מביא כהן זקן, ואפילו תימר ילד, אין יצר הרע מצוי לשעה. ע"כ. וכ"כ התוס' בסוכה (דף מז ע"ב ד"ה כהן, ובמנחות דף סא ע"ב ד"ה כהן). ופירשו הקרבן העדה והפני משה שאין לחוש להרהור שאין יצה"ר מצוי לשעה מועטת. ע"כ. ומשמע דאם לא היתה שעה מועטת איכא למיחש שפיר ליצר הרע, גם במקום המקדש.
ותהי התשע'ה, ממה שאמרו במשנה בגיטין (דף נד עמוד ב) הכהנים שפגלו במקדש, מזידין - חייבין. ע"כ. וג"כ יוקשה היאך הסיתם יצרם לפגל במזיד, אם אין יצר הרע בבית המקדש?
ועוד בה העשרי'ה, ממעשה דקמצא ובר קמצא בגיטין (דף נה ע"ב) שלא התעורר קמצא מכסילותו כשנכנס למקדש, וע"כ שגם במקדש יש יצר הרע.
גם לענין קדושת בית הכנסת וכו', עיין בשו"ת הרא"ם (סימן פא) שיצא לדון על העברה שנעשה בקהל ארגון, שראו עדים כשרים את שמש הכנסת מתעולל עם נער אחד בהיכל ה', האם יש היתר להתפלל באותו בית כנסת אם לא. ע"כ, חזינן שאותו ארור עשה מעשה נבלה כזה בהיכל הקודש, ולא השפיעה הקדושה עליו כלל. ויש עוד ראיות לזה ויותר ממה שקריתי לפניכם כתוב על לוח ליבי. מה גם שהמציאות מכחשת לצערינו הרב, שרואים שפעמים שיש מחלוקות בבתי הכנסת, עד שהמליצו ואמרו (עיין בספר ליקוטי בתר ליקוטי עמוד פה) שיעקב אבינו ידע ואמר "אין זה כי אם בית אלהים" (בראשית כח, יז) ממה שהאבנים היו מריבות זו עם זו (עיין מדרש בראשית רבה פרשת ויצא פרשה סח אות יא), שבמקום שיש מריבות זהו בית אלקים.
שו"ר להגאון הנודע רבי יעקב חיים סופר שליט"א בספרו מנוחת שלום (חלק יב סימן כט), שג"כ העיר על דברי האומרים שאין יצר הרע שולט במקדש מכמה מקומות בחז"ל [וכונתי במקצת לדבריו, וע"ש שמוסיף והולך ומונה עוד כמה וכמה ראיות, כדרכו בקודש וכיד ה' הטובה עליו]. ועל דברי המדרשים הנזכרים שמשמע מהם שאין יצר הרע במקום קדוש, השיב ששם מחמת שלומד תורה לכן יצר הרע מתבטל, אך לא מעצם המציאות שהוא בבית המדרש, ונשאר בצ"ע.
וראיתי בספר ה' עזרי (הלכות תפילה עמוד 16 והלאה), שרצה לתרץ ע"פ מ"ש המפרשים דהיאך אחז"ל (יומא דף כ ע"א) שאין השטן שולט ביום הכיפורים, הלא מצאנו שחוטאים ביום הכיפורים (עיין יומא דף יט ע"ב ועוד). ומיישב שיש לחלק בין יצר הרע המסית את האדם לעשות עבירות, לבין יצר הרע של הרגל, שגם ביום הכיפורים שולט. ולפי זה יש לומר גם כאן, שהיצר הרע של הרגל היה גם במקום הקודש והמקדש. ע"כ. ומעין זה כתב לבאר בספר אתה בחרתנו (סוכות תשע"ז עמוד קעט) בשם הרב הקדוש מרוז'ין, דאמאי אמרו בגמרא בסוכה (דף נב ע"א) שצריך יהיה להפריד בין גברים לנשים לעתיד לבא לאחר שישחט היצר הרע? ותירץ, שגם לאחר שהיצר הרע מתבטל עלול האדם להמשיך לחטוא מתוך הרגל. ע"כ. וכ"כ לתרץ בשו"ת משנה הלכות (חלק יז סימן לא). ע"ש. ודון מיניה ומיניה לנ"ד.
ועלה במחשבה לפני לבאר בכל זה בס"ד, דכל זמן ששמרו על קדושת המקדש ולא חיללוהו לא היה יצר הרע שולט, אך ברגע שחיללוהו הסתלקה השראת השכינה, והגיע לשכון שם יצר הרע וכל גונדא דיליה, שהרי הכתוב מזהיר ואומר "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, טו).
וכאשר דימיתי כן ראיתי ומצאתי מפורש להגאון רבי יהונתן איבשיץ זצ"ל ביערות דבש (חלק א דרוש ח עמוד רסה מהדורה מנוקדת ירושלים תשע"ב), שכתב: דע כי במקום קדוש כמו מקדש קודם שבאו פריצים וחללוהו לא היה יצר הרע שולט כלל, כי לא שלט שם סטרא מסאבא וזהו בכלל לא הזיק נחש ועקרב (אבות פ"ה מ"ה) וזה יצר הרע המתעה. ע"כ. [ומיהו יש להעיר ממ"ש הרב יערות דבש גופיה (ח"ב דרוש ו עמוד תרמט במהדורה המנוקדת ירושלים תשע"ב): אמרו הטבעיים כאשר ילך אדם יחף ויצנן לו העקב לא תהיה לו כ"כ תאוה, ומי שיצרו גבר ורוצה להסיח דעת ממנו ילך יחף, ולכך הכהנים בבית המקדש הלכו יחפים לבטל כח הנחש והתאוה, וכן במשה בגשתו לסנה אמר השם "של נעליך" (שמות ג, ה) לבטל כח התאוה. עכ"ד. הרי שהיה את כח התאוה גם במקום קדוש, והיו צריכים ללכת יחפים כדי לבטלה. וי"ל].^[9]
♦
כג. בדיקת סימני גדלות דנשים
ועתה הבא נבוא לבאר בענין בדיקת הסימנים לבת אם גדלה, שהוא במקום הערוה (עיין רמב"ם הלכות אישות פרק ב הלכה יז, ובטשו"ע אבן העזר סימן קנה סעיף יז). כיצד נבדקת ולא חוששים לצניעות והרהורא? ואמרו בגמרא בנדה (דף מח עמוד ב): כל הנבדקות - נבדקות על פי נשים, וכן היה רבי אליעזר מוסר לאשתו, ורבי ישמעאל מוסר לאמו. וכן פסק הרמב"ם (הלכות אישות פרק ב הלכה כ): כשבודקין הבת בין בתוך הזמן שהוא כל שנת שתים עשרה בין קודם זמן זה בין לאחריו בודקין על פי נשים כשרות ונאמנות, ואפילו אשה אחת בודקת ושומעין ממנה אם הביאה אם לא הביאה. וכ"כ בשו"ע (שם סעיף טו). והטעם שנבדקות ע"פ נשים כתב הנימוקי יוסף ביבמות (דף מ עמוד א מדפי הרי"ף ד"ה נבדקות) דא"א ע"י אנשים משום "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג, יז). ע"כ. וכ"כ הגאון המבי"ט בקרית ספר על הרמב"ם (הלכות אישות פרק ב).
והטעם שנאמנו הנשים בזה, אע"פ שאינן כשרות לעדות, כיון דהוה 'חזקה דרבא' (עיין נדה דף מו ע"א) – דמחזקינן לה שהביאה סימנים, והנשים רק מגלות את החזקה. ומטעם זה לא נאמנות הנשים לשאר הדברים, וכמ"ש בתשובות הגאונים (שערי צדק חלק ד שער ד סימן ל) באשה שטוענת שבעלה לא יכול לבעול והיא עדיין בתולה, דבדיקת נשים שהיא בתולה, לא מהני להוציא ממון כתובתה מבעלה. ע"ש. וכ"כ המהר"ם אלשקאר בתשובה (סימן צה). וכ"כ בשו"ת מהר"ם מלובלין (סימן קלט): דמה שכתב כ"ת שנבדקה עפ"י נשים ולא מצאו לה סימנין, וא"כ דעת כ"ת נוטה שיש לסמוך עליהם להחזיקה בקטנה שאין ממש בקידושיה, לא כן מחשבותי, אלא, דאליבא דכ"ע אין הנשים נאמנות בבדיקתן לסמוך עלייהו להקל אלא היכי דאיכא חזקה דרבא, ולכך אנן סומכים עלייהו כשבודקות ואומרות שיש להם סימנים, אבל לסמוך עלייהו במקום שאין לנו חזקה ליכא למ"ד. עכ"ד. אתה הראת לדעת דרק משום חזקה דרבא דברי הנשים נאמנו מאד. ומטעם זה כתב בשו"ת גינת ורדים (חלק אבן העזר כלל א סימן יט) דגם באיש אם באו נשים ובדקו אותו ובאו ואמרו אנו בדקנוהו, פשיטא ודאי דיש לסמוך עליהם. ע"כ. [אמנם בשו"ת רבי עקיבא איגר (קמא סימן ז) כתב דדוקא בקטנה, דגנאי היא שתבדק ע"י אנשים, הקילו בה אף ע"י אשה אחת, משא"כ בקטן, דאפשר לבדקו בקל ע"י ב' עדים, לא הקילו בו. ע"כ. ואכמ"ל].
ומיהו היכא דליכא סיעתא דשנות גדלות כתב בדרכי משה (אבן העזר סימן קסט אות ט): דצריך לי עיון למה יהיו נשים נאמנות בשערות מרובות וארוכות, שאז מחזיקין בגדולה אף על פי שאין יודעין שהגיעה לכלל שנותיה, שהרי אמרו בגמרא בנדה (דף מח ע"ב), הא דנשים נאמנות היינו מטעם חזקה שהביאה שתי שערות לאחר י"ב. וא"כ במקום דליכא חזקה זו ואין אנו יודעין שהגיעה לכלל שנותיה אין להאמין לנשים? ואפשר שהוא מטעם דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי (עיין יבמות דף צג ע"ב). ע"כ. אמנם הרבה פוסקים לא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה הכי, וכתבו דלעולם אין הנשים נאמנות אי ליכא סייעתא דחזקה דרבא, ולא סמכינן על מאי דהוה מילתא דעבידא לגילויי. וכ"כ בשו"ת בית אפרים (אבן העזר סימן קל) דבדיקת נשים בלא הוחזקה בשנים אינו מועיל, בין בדיקות רבוי שערות או דדין דין א' להם, וכן משמעות הרבה פוסקים. עכ"ד. וכדברים האלה כתב בשו"ת מקור ברוך גינצבורג (ח"ב סימן יז), דבודאי חזקה דרבא (שכשגודל ודאי מביא סימנים) היא מן התורה, דמאחר שרואים שלגבי הבת נשים בודקות אותה אע"פ שלא מצאנו שנשים נאמנות במקום שצריך עדים. והרי אפילו לגבי גילוח דמצורעת כתבו הפוסקים שהכהן מגלחה, דהוא דין בכהן (א"ה א"ך ס"ט הבט ימין וראה (אות כה - כז) מ"ש לבאר בזה בס"ד). ואילו הוה חזקה דרבא מדרבנן ולא מהתורה, בודאי היה צריך עדים שיעידו על זה ולא נשים הפסולות לעדות, ועל כרחך שחזקה זו היא מן התורה, דכיון שהגיעו לכלל שנים בודאי הביאה סימנים, ואין עדות הנשים רק לברורי. עכ"ד. הרי שכל שאין סייעתא דחזקה דרבא לא נאמנות הנשים. והרב מקור ברוך בהמשך דבריו שם הביא ראיה לזה מתשובת הגאון רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סימן צו), שנשאל אודות קידושי אשה אם אפשר להתיר הקידושין אם נבדוק שהכלה היתה קטנה וקיבלה קידושין שלא לדעת אביה. וכתב על זה הגרע"א דבדיקה זו אם מהני ראוי שתהיה ע"י ב' אנשים, כמו כל דבר שבערוה. אף דבנדה (דף מח ע"ב) מבואר דהבדיקה ע"י נשים, שאני התם דמסייעת חזקה דרבא דהגיעה לכלל שנותיה ומסתמא הביאה סימנים. אבל בנ"ד, דהבדיקה שלא הביאה ב' שערות נגד חזקה דרבא, שהרי הגיעה לכלל שנים ורוצים להוציא אותה מחזקת גדלות ולומר שאין לה שערות, י"ל דלא מהני רק ע"י ב' עדים כשרים. וזהו כמעט אי אפשר וכו', דעכ"פ צריכין בדיקה היטב בראיה ומשמוש על ב' גומות במקום הערוה שלא יאות לאנשים לעשות כן. עכ"ד. שו"ר להגאון מהר"ם שיק (אבה"ע סימן קמז), שהביא מ"ש הרמב"ם (בהלכות אישות פ"ב ה"כ) דאפילו נשים נאמנות על השערות בין קודם הזמן ובין לאחריו, והרב המגיד שם כתב דס"ל כטעם הרי"ף שכתב ביבמות (דף מ ע"ב מדפי הרי"ף) דהטעם משום דאית לן חזקה דרבא. והלחם משנה תמה עליו, דתינח לאחד הזמן, אבל קודם הזמן מ"ט? וע"כ משום דעבידא לגלויי. ואיך כתב הרב המגיד הטעם משום דס"ל כהרי"ף? ומיישב המהר"ם שיק, דנראה דהא דהוצרך הרי"ף לטעם דחזקה דרבא ולא סגי ליה משום דעבידא לגילויי, דבדאורייתא איתחזק לא מהני מאי דעבידא לגילויי, ולכן הוצרך לטעם כדרבא. וכל זה לאחר הפרק דחזקת קטנות נגדם, אבל קודם הזמן אם מעידין לקולא שהיא קטנה אין חזקה נגדה, לכך נאמנים ואינם צריכין לטעם הרי"ף. ומוסיף המהר"ם שיק דלפי האמור ניחא מ"ש הב"ש (אבה"ע סימן קסט סק"ז) למה לענין דדים בעינן ב' עדים אנשים, ולענין שערות סגי בנשים. ולהנ"ל יבואר, דלענין דדין ה"ה מעידים נגד חזקת שלא היו לה דדין נטוים אפילו לאחר זמן, ונהי דמחזקה דרבא אמרינן דהביאה שערות, אבל לא אמרינן דהביאה דדין, ולכך בעינן ב' עדים לענין דדים משום דהוא נגד חזקה שלא היה לה וכו'. עכ"ד. הא קמן, שבמקום דליכא חזקה דרבא אין הנשים נאמנות, וצריכה להבדק על ידי אנשים.
והנה בגמרא ביבמות (דף קה עמוד ב) איתא דאתיא יבמה קמיה רבי, ואמר ליה רבי לאבדן פוק בדקה. ופרש"י אם יש לה שתי שערות. ועיין במאירי שם שפירש שיברר אבדן על פי הראוי לכך אם הביאה שתי שערות אם לאו. ע"כ. ובספר שיעורי היום זילבר עמ"ס יבמות (שם) פירש שכונת המאירי היא דהיינו ע"פ נשים. ע"כ. ואחר המחי"ר אין הכרח לזה, ויש לומר דכונת המאירי שיברר ע"פ הראוי לכך, דהיינו ב' עדים. וכיוצ"ב אמרו בגמרא ביבמות (דף קח ע"א) דכלתיה דאבדן אימרוד שדר רבי זוגי דרבנן למיבדקינהו. ופירש הערוך לנר (שם בד"ה למבדקינהו) דשלח רבי גם הכא זוגא דרבנן כדלעיל במעשה אבדן, לבדוק אותן אם כבר הביאו ב' שערות, דלאחר שהביאה ב' שערות לא תוכל למאן עוד כדאמרינן בנדה (דף נב ע"א), וכל מקום שלא היתה גדולה המוחזקת בשנים לא סמכינן ע"פ נשים. ולך נא ראה למ"ש בשו"ת פרח מטה אהרן משלוניקי (ח"ב סימן כה דף נה סוע"ד), דרק היכא שיש עדות על השנים שהיא גדולה סגי בבדיקת נשים, אך אם אין עדות בעינן דוקא עדים, וכן נעשה מעשה בב"ד של מורינו הגדול מהרח"ש זצ"ל שלא היתה עדות ברורה על השנים, והוצרכה היבמה להבדק על ידי אנשים. ע"כ. ודו"ק.
וכבר היה כן לעולמים, שהרי אמרו בגמרא בנדה (דף מז ע"א) דשמואל בדק באמתיה ויהב לה ד' זוזי דמי בושתה. והיינו שבדק את דדיה אם יש בהם סימן גדלות. ואע"פ שבודאי יש חילוק בין בדיקת מקום הערוה בהבאת שתי שערות ומשמוש, לבין בדיקת הדדין אם גדולים הם, מ"מ אכתי יש לעיין אמאי לא חשש שמואל לראות במקום הדדין דהוי בכלל מקומות המכוסים? וראיתי בספר אישי דעת שטיינברג בנדה (שם) שהקשה כן. ופירש דצ"ל דכיון שהתכוון שמואל לדבר מצווה, והיה קדוש ופרוש בדרכיו, לא חשש. ודומה היה לרב אחא שרקד עם כלה, והתיר לעצמו כי הייתה בגדר כשורא בגלל צדקותו (עיין כתובות דף יז ע"א). ועוד יש לומר שדומה לרופא, שכיון שבמלאכתו טריד ליכא למיחש. עכ"ד. וכ"כ בספר הערות קצרות עמ"ס נדה (שם). ועיין בספר אורחותיך למדני (אבה"ע סימן קב סוף אות ה), דהביא מעשה דשמואל הנ"ל, וכתב דכיון שהאיסור רק מדרבנן, וכיון רק לבדיקה ולא להנאת עצמו, אין איסור בזה. עכ"ד. והנה על התירוץ דשאני שמואל דרב גובריה וקדוש יאמר לו, ולכן היה מותר לו לבדוק בדדי אמתו, אמרתי אבא אעיר'ה. דבספר התרומה (הלכות חליצה סימן קלג) בענין בדיקת הבת אם היא גדולה ויכול היבם לחלוץ לה, כתב: ואם בודקין בדדין אי שוכבין או מוטין, זה הדבר יכול האיש לבדוק בלא גנות, וטוב הדבר דאי אפשר לבא עליון עד שיבא תחתון קודם. ע"כ. והו"ד גם בתשובות מיימוניות (נשים סימן לו). וכן מצאתי ראיתי שהעתיקו את דברי ספר התרומה 'שאם ירצה יבדוק האשה בדדין' כמה מרבותינו קדמאי ובתראי - ומהם האור זרוע (חלק א - הלכות חליצה סימן תרעב), ובשו"ת מהר"י מינץ (סימן יג), והבית יוסף (אבן העזר סימן קסט אות י). גם הב"ח (אבן העזר סימן קסט ד"ה ומ"ש ואם רואים) כתב כן בשם הסמ"ק (סימן קפה), דאם אין עדות כשרים ולא הוחזקה בשנים אין לה היתר בעדות נשים אלא בודקין בהטיית דדין על פי אנשים וטוב הדבר בלא גנות. וכ"כ בספר התרומה (סימן קלג). עכ"ד.
וחזינו ראינו שכל איש יכול לבדוק את מקום הדדים, ולא דוקא שמואל דקדוש יאמר לו. ומיניה שמעינן נמי שמקום הדדים לא נחשב כל כך למקום המכוסה שמביא הרהור. והיינו כסברת הגאון בן איש חי הנזכרת שלא נחשב כמקום המגולה לענין דבר שבערוה, וע"כ דגם לא מביא הרהור, דא"כ בלאו הכי נאסר וכאמור. אתה הראת לדעת שיש עוד קצת סמך לדברי רבנו הבן איש חי. וכיוצ"ב כתב בשו"ת אורחותיך למדני (ח"ה סימן רו), דכאן ראינו שלא חש שמואל לבדוק דדי אמתו, הרי שאין ראית הדדים חמורה כל כך, וכמ"ש הגאון בן איש חי שיש אומרים שמקום הדדים בשעה שמניקה אינם נחשבים כמקום המכוסה, ומנגד ראינו בכתובות (דף סה ע"א) דכשחומה גילתה זרועה לפני רבא, קם רבא על לביתיה ותבע לאשתו, וכן מצאנו לגבי אביגיל שגילתה שוקה לפני דוד ונתאה לה עיין במגילה (דף יד ע"ב וברש"י שם ד"ה שגלתה). עכ"ד. ומשמע מדבריו שיש לחוש יותר לגילוי הזרוע והשוק, מגילוי הדדים. ויש לדחות, דשאני חומה שהיתה יפה ביותר כמבואר שם בגמרא, וגם אביגיל אמרו עליה בגמרא במגילה (דף טו ע"א) שהיתה אחת מארבע נשים יפיפיות שהיו בעולם. ולכן אין לדמותן לשאר נשים. ובמקום שרגילות לגלות את הזרוע והשוק, י"ל דלא גרע ממקום הדדים, שהתבאר לעיל שבעת ההנקה נחשב לכל הפחות כמקום מגולה.
ומצאתי לחד מקמאי מרבותינו הגאונים, הוא רבי שמואל בר חפני גאון בספר הבגרות (עמוד 135, 137 הוצאת יד הרב ניסים, והו"ד גם בירחון האוצר גליון נב עמוד שפ), שגם כתב כדברי ספר התרומה. וזת"ד: הדרך הראשונה בבדיקת הנערות באותם דברים אשר רק לנשים מותר לבדוק, וזה כמו שלמדנו ממה שאמרו כל הנבדקות נבדקות על פני נשים. והדרך השניה היא סימני הבגרות והגדלות אצל הנשים, אשר מותר לגברים לבדוק, הרי הבדיקה מותרת להם אצל הנשים שמותר להם להתבונן בהן, כגון הבת ושאר הקרובים שדינם כמותה, וכגון האמה הכנעניה והדומות לה. עכת"ד. והיינו שסימן העליון אינו בכלל הך דינא דנבדקות על פי נשים דוקא, ומכל מקום אינו מותר אלא בנשים שמותר להתבונן בהן. [ועיין להרב המעיר נר"ו בירחון האוצר (שם הערה מד), שהביא את דברי הגאון וכתב דיש לעיין מנ"ל היתר התבוננות בשפחה כנענית? ואפשר דכיון שהשפחה רגילה בביתו, הרי שליבו גס בראייתה ומותרת בה הראיה וההתבוננות כמו בקרוביו. ע"כ. וכבר התבאר העניין לעיל (אות לג) ע"ש.].
ולא אכחד שע"ד רב שמואל בר חופני גאון, כתב רב יהודה הכהן ראש הסדר בספר השנים (החלק השני פרק ח עמוד 227, 229, הוצאת יד הרב ניסים) וז"ל: ואני סבור שמחבר ספר הבגרות אמר דבר משונה בדרך השניה, ודע לך יעזור לך האל, שדברים אלה מוכרחים להיות באחד משני המצבים, או שהתכוון בדבריו על מי שמותר לו להתבונן בה אל השדיים, או שהתכוון לבית התורף, או לשניהם, וכולם אסורים בראיה אצל הבת ואצל כל העריות, הרי אלו דברים נאמרו ללא מחשבה. ומ"מ שם מסיים רב יהודה הכהן ומבאר: דשמואל נהג לבדוק זאת באמתו, והיה מתבונן בשדיים אחר כך אם ראה את הסימן המוכיח שההוכחה שלהם כבר התאמתה בבית התורף - היה מביט בו, ומקביל סימן לסימן כדי שיתאמת מה שנאמר בדברים גם במעשה. עכ"ד. ומתבאר דניחא ליה מעשה שמואל, כיון שעשה זאת לאמת דברי חכמים ולצורך לימודו מותר. ומצאנו סעד וסמך לזה שכל שעושה כן לצורך לימודו אין לחוש להרהורי עבירה, ממה שאמרו בבכורות (דף מה עמוד א) מעשה בתלמידיו של רבי ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים. ואע"ג שיש לחוש בזה להרהור עבירה, שהרי ראו לפניהם גופת אשה על כל אבריה, כיון שעשו כן לצורך לימודם, לא חששו.
♦
כד. אין היזק יוצא מדברי תורה
וכן בקודש חזיתי ראיתי בספר טהר ליבנו (עמוד קכז), שליקט באמרי'ם והביא מפי ספרים ומפי סופרים, שאין מניעה ללמוד עם בחורים סוגיות העוסקות בעניני נשים, ואין חוששים משום הרהור. וראשון לציון הנה הינם מ"ש העזר מקודש (אה"ע סימן כג), שאין שום בחור נמנע מללמוד בספרים הקדושים, דברים שיש בהם צד גרם הרהורים בכמה הלכות שבסדר נשים ובספרים הקדושים, וכל שהוא בסגנון שכתוב בספרים הקדושים, אין בזה שום פתחון פה חשש דררא דניבול פה או גרם הרהורים. עכ"ד. וכ"כ בספר ארחות רבנו (ח"ג עמוד קיב) בשם החזו"א, שכשלומדים עם הנערים מסכת כתובות להתחיל ללמוד כסדר ולא לדלג, כי ד"ת אינם מזיקים. ועוד אמר מרן על כל הגמרות בש"ס כשלומדים עם נערים לא לדלג את הענינים המדברים בעניני נשים, כי ד"ת אינם מזיקים. גם הגר"ח קנייבסקי זצ"ל היה מורה כן בשם מרן החזו"א. ע"כ. ובספר טהר ליבנו (שם) הביא דבר מופלא שראה בספר חוט המשולש מהגאון רבי שלמה סופר (עמוד צה בהערה), דמרן החתם סופר היה לו בארגז שני צורות תבנית זכר ונקבה עם כל החלקים הפנימיים, ולא הראה זה רק לתלמידים מובהקים אשר יראת ה' אוצרם בעת למדו אתם הלכות נדה וכדומה. עכ"ד. ומ"מ סיים שם שבפלא יועץ (ערך מחשבה) כתב דאפילו לדבר ד"ת בדברים שבין איש לאשתו הצנועים מושכים את ידיהם, ובפרט בפני רבים מעמי הארץ. עכ"ד. שו"ר להגרי"ח זצ"ל בבן יהוידע (שם) שביאר דמה ששלקו את הזונה נראה שגזרת מלך היתה שגזר עליהם שהם ישלקו את הזונה, ולכך לפי דרכם רצו ללמוד דבר לענין הלכה שמנו את האברים שלה. ע"כ. והיינו שהיו מחויבים בזה, ואגב למדו את מניין האיברים, ומ"מ פשיטא שאם היה חשש להרהור עבירה, לא היה להם להתעכב לספור את מניין אבריה, והיו מקיימים גזירת המלך לשולקה ותו לא מידי. ועל כרחך שאין מקום לחוש להרהור כשהדבר הוא לצורך הלימוד. אמנם בספר ילקוט המאירי (ח"ב בבכורות שם עמוד רפז) כתב דצ"ל שבדקו לזונה זו ע"י נשים נאמנות. ע"כ וכ"כ הגאון רבי פנחס אפשטיין בספר מתורתו של רבי פנחס (ח"ב אבן העזר סימן נ אות א). ומ"מ הבאנו עזר מקודש מדברי רבותינו שבמקום לימוד אין לחוש להרהור עבירה.
♦
כה. עוד בעניין בדיקת הדדין ע"י אנשים
נתנה ראש ונשובה לדברי ספר התרומה שכתב להתיר את בדיקת הדדין ע"י אנשים. ונראה שכ"ד הרשב"א בתשובה (חלק ה סימן ע), שלאחר שהביא מ"ש בגמרא בנדה (דף מז ע"ב): וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר, שלשה סימנים נתנו חכמים מלמטה, וכנגדן מלמעלה וכו', כתב וז"ל: שתי שערות שאמרו, במקום ערוה הן. ולפיכך, הוצרכו לתת סימנים מלמעלה, מפני שהשערות אינן (כצ"ל) נבדקות בכל עת, לפי שהם במקום צנוע, ואינו נבדק אלא על ידי נשים בקיאות וחכמות. עכ"ד. אתה הראת לדעת שדוקא בדיקת השערות שאינן נבדקות אלא על פי נשים, אך בדיקת הסימן העליון, דלא נחשב מקום צנוע כל כך, והותר לבדוק ע"פ אנשים.
והן אמת שראיתי לרבנו הרשב"ש בספרו מאמר תיקון סופרים (עמוד סב ירושלים תשס"ו) שהביא את דברי ספר התרומה הנזכר, וכתב עליו: ואדוני אבי (הרשב"ץ) כתב עליו שאם דבריו אמת אין לסמוך בבדיקת הדדין על בדיקת נשים. ולענ"ד נראה שאינו אמת, דהא שמואל בדק באמתיה ויהיב ד' זוזי דמי בושתה, דשמואל לטעמיה דס"ל "לעולם בהם תעבודו" (ויקרא כה, מו) לעבודה נתתים ולא לבושה (נדה דף מז ע"א). ואע"ג דאיכא אמוראי אחריני דלא חיישי לבושתייהו, מ"מ הני מילי באמהתא, אבל בבת ישראל איך נבדוק אותה והדבר קשה הרבה. ע"כ. הא קמן שלא התיר לבדוק באופן כזה שום בת ישראל. ועיין במרדכי ביבמות (פרק מצות חליצה רמז נח) שהביא מדברי ספר התרומה שכתב גבי דדין בדיקת האיש, ובשערות מרובין וארוכין בדיקת נשים. וכתב ע"ז: ואיני יודע אם דק במילתיה לומר גבי בדיקת דדין דוקא באיש, כי שמעתי את הר"ם ז"ל שצוה לבדוק ע"פ נשים, אם יש להן דדין מטין. ע"כ.
ומקום יש בראש לומר שמ"ש בספר התרומה בלשונו הזהב: ואם בודקין בדדין אי שוכבין או מוטין זה הדבר יכול האיש לבדוק בלא גנות. עכ"ל. כונתו שאפשר לבדוק כן דרך בגדיה, ולעולם גם ספר התרומה לא התיר לבדוק את דדיה ממש. וכ"כ הרב הכותב נר"ו בירחון האוצר (גליון נב עמוד שפג), ועיין במ"ש לעיל (אות טז). ומ"מ יד הדוחה נטויה לומר דמכל הני רבוותא דפליגי ע"ד ספר התרומה משמע שהבינו שבדיקת הנשים היא בדיקה ממש בדדיה, ולא דרך הבגדים. וגם מדברי הרשב"א שהבאנו לעיל מיניה נראה שבכל סימני העליון הותר לבדוק לאנשים. והיינו גם מה שאמרו במשנה בנדה (דף מז ע"א) כמה סימנים שצריך לראות את הדד עצמו, כגון משישחיר הפיטומות, וכ"פ הרמב"ם (הלכות אישות פרק ב הלכה ז). גם הרב הכותב בירחון האוצר (שם) הביא מ"ש הגאון המרכבת המשנה (הו"ד בספר הזכרון לר"ב סורצקין עמוד פח), דאע"ג שיש נאמנות לנשים בזה, מ"מ חומרא בעלמא לבדוק הדדין ע"פ אנשים, כיון שאין איסור בזה. והתם איירי בסימנים דליכא למימר בהם שהוא בהפסק בגד. עכ"ד.
ומידי דברי בו ראיתי שבספר נימוקי יוסף לרבי יוסף זאנד זצ"ל (עמוד כג) עמד ע"ז והעיר מכל הנ"ל, וכתב דהדברים קשים מאד לכאורה להבנה, היתכן להכניס דייני ישראל למבוכה הזו הלא כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו וכו'. ומבאר שאין יצר הרע מסית אלא לדבר האסור וכאמור "מים גנובים יומתקו" (משלי ט, יז), כאן שהתירו את הענין, תו לא הוה מים גנובים ולא היה יצר הרע שולט. עכ"ד. וי"ל.
ולפי האמור הדבר ברור שלא היו הורגים אשה המתחייבת מיתה כשאין ידוע אם היא גדולה בשנים, ויש ספק אם הביאה שערות, עד שהיו בודקים אותה על ידי אנשים. וכיוצ"ב אמרו בגמרא בבבא בתרא (דף נו עמוד ב), דמ"ש התורה "על פי שניים עדים יקום דבר" (דברים יט, טו) ולא חצי דבר - למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה. ופירש הרשב"ם (ד"ה אלא) שנים אומרים אחת בגבה ראינו ולא בדקנו יותר, ושנים אומרים אנו בדקנו מלפניה וראינו אחת בכריסה. והיינו הכל במקום הערוה, כמ"ש הרמב"ם (הלכות אישות פרק ב הלכה יז). ועיין בשו"ת הר צבי (אבן העזר סימן קצט) שכן דעת עוד ראשונים. ואפילו בלשון רש"י בב"ק (דף ע ע"ב ד"ה למעוטי), ובסנהדרין (דף ל ע"ב ד"ה בגבה), דמפרש אחת בגבה, בין קשרי אצבעותיה, יש לפרש כונתו על מקום הערוה. ע"ש. ובכל כהאי גונא לא חששו להרהור, משום שהיא חובת העמדת על תילה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע.
וראיתי בשו"ת מחנה חיים להג"ר חיים סופר זצ"ל אב"ד מונקאטש (ח"ב אבן העזר סימן טז עמוד נג) דמאי דבעי עדות שעשו כדרך המנאפים (עיין בבא מציעא דף צא ע"א), היינו שיראו שלפחות מונח איברו כנגד חורה, אע"פ שאינם רואים אם מערה בערותה. ובסימן יח (עמוד נח ד"ה והוסיף) הביא את דברי הרב השואל שהקשה ע"ד דא"כ היאך יסתכלו במעשה זה העדים? ומבאר דאם צריכים העדים להסתכל מעט כדי לנקום נקם כדת של תורה ליכא בזה איסור, דהא דומה למה שאמרו בגמרא בבבא מציעא (דף צא ע"א) שמותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת דמלאכתם הם עושים ולא יבואו להרהר. וה"ה כאן בעדים אשר מתרים בו שלא יבעול דהוא עון מיתה, והעיז הרשע או הרשעה לאמור אעפי"כ, ומתירים עצמם למיתה, יתמלאו העדים כעס וזעם וחרון אף, ומהכי תיתי שלא יסתכלו במקום הטינופת להעיד עליהם לבער עושי רשעה מן הארץ. וגם העדים מלאכתם הם עושים לתת נקמת ד' ברשעים כאלה לשפוך דמם ארצה, וכל ישראל יהיו נקיים ולא יבוא בהם הרהור חטא ועון על אשה זונה וחצופה אשר דבוקה בו ככלב לנאץ ד' לעיני העדים. ומצוה לעשות עבירה לשמה להסתכל לבער נואף ונואפת מן הארץ. ע"כ.^[10] ובהמשך דבריו חוזר על הראשונות, והוסיף דבאמת מי שלבו נוקפו פן ילכד במצודת שית זונה ימלט נפשו ויברח שלא להסתכל ולא יבוא להעיד ויאמר יבוא בעל הכרם ויכלה הקוצים. אבל בעל נפש אשר לבו דבוק בה', או זקן שתש כוחו או סריס או חולה או קדוש כפנחס וכר"ע וחביריו הם יהיו עדים בערות דבר. עכ"ד. גם בספר אום אני חומה גרוס (ח"א עמוד לג סעיף ח) כתב דראיה לצורך עדות מותרת. ועוד כתב (שם בהערה קלא) דברור דאם צריך לעדות, שרי להסתכל ואף במקומות המכוסין, דאל"ה לא שייכא עדות על עריות וכיו"ב. ואטו רק ברשיעי עסקינן שלא אכפת להם להסתכל במקומות המכוסים? וכוונת הגמרא דאין עדיו מסתכלין בכך (מכות דף ז ע"א רד"ה ראיתם), אינו משום איסור אלא שהעדים לא ירצו להסתכל. עכ"ד.
♦
כו. המוצאת כלאים בבגידה בשוק
ומענין לענין באותה עניין, יש לחקור ולברר הא דקיי"ל בברכות (דף יט ע"ב), וברמב"ם (הלכות כלאים פ"י הכ"ט), ובשולחן ערוך (יו"ד סימן שג סעיף א), דהמוצא כלאיים בבגדו פושטן אפילו בשוק, וכן מי שמוצא בבגד חברו כלאים חייב לקורעו ממנו. מה יהיה הדין באשה המוצאת, אם היא מחוייבת לפשוט את הבגדים, או אחר המוצא בבגד אשה כלאים, אם מותר לו לקרוע ממנה את הבגד, אע"פ שיתגלה גופה?
ובגמרא בברכות (דף כ ע"א) איתא דקמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם, כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא גויה דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה. וכתב בב"י (יו"ד סימן שג) דמקור דברי הרמב"ם (בהלכות כלאים שם) דהרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו הוא בשוק קורעו מעליו, ממעשה דרב אדא בר אהבה הנזכר. וכ"כ ברדב"ז על הרמב"ם (שם), וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סימן רפב). ומשמע דהמוצא כלאים בבגדי אשה גם כן מחויב לקורעם ממנה. אמנם האי ראיה נדחה קראו לה, דהתם לא איירי באופן שגילה את גופה. וכ"כ לדחות הגאון הגדול רבי שלמה בן שמעון שליט"א באור תורה (סיון תשנ"ד סימן צד).
והלא ידעת אם לא שמעת, דבכל מקום דאיכא איסורא דרבים, על היחיד החובה לעשות עבירה כדי להציל את הרבים מאיסור. ומקורו נפתח מההיא דגיטין (דף לח ע"א – ע"ב) בשפחה שנוהגים בה מנהג הפקר, דאע"ג דאיכא איסור לשחרר עבדים, כופין את רבה לשחררה, כיון דהוה הצלת רבים להציל רבים מעון - לכו"ע אמרינן לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך. וכמ"ש התוס' שבת (דף ד ע"א סוד"ה וכי אומרים), ובגיטין (מא ע"ב סוד"ה כופין), וכ"כ בחידושי הרשב"א בשבת (שם סוד"ה והא דאמרינן וכי), וכ"כ בחידושי הר"ן בשבת (שם סוד"ה וכי אומרים). וכ"פ הרמב"ם (הלכות עבדים פ"ט ה"ו), ובשולחן ערוך (יו"ד סימן רסז סעיף עט). ועיין בשו"ת בית אב תנינא (קונטרס כרם אב סימן א ענף יא דף יא ע"א). וכ"כ בשו"ת כרם שלמה קוטלר (סימן מב), דלהציל רבים לכולי עלמא מותר אפילו לעשות איסור דאורייתא, היכא שלא פשעו. ע"ש. וא"כ גם כאן, כיון שאם תפשוט בגדיה לסלק את הכלאים מעליה, גם אסו'ר נלוה עמה שמגלה את גופה, ובודאי שתחטיא את הרבים במראות נגעים, שורת הדעת נוטה שלא תפשוט בגדי הכלאיים שעליה שלא לגלות את גופה. שו"ר לכמה מאחרוני זמננו שפסקו כן, ומהם בספר אום אני חומה גרוס (ח"א עמוד נט בהוגי שעשועות ס"ק רמו), שכתב שלא תוריד את הבגד כלאים משום צניעות, דהוי קום עשה באיסורא אחריני, ואפשר שתכוון שלא מורידה משום איסור צניעות. ע"כ. וכיוצ"ב כתב הגאון הגדול רבי שלמה בן שמעון שליט"א באור תורה (סיון תשנ"ד סימן צד) כמה צדדים וצידי צדדים, שלא תצטרך האשה המוצאת כלאים בבגדה לפושטם בשוק. ע"ש וכ"פ בספר נהרות איתן רובין (ח"ו סימן יב), וכ"כ בספר השעטנז להלכה ולמעשה (עמוד יז הערה לח). ע"ש. וכן עיקר.^[11]
♦
כז. דרך הישר ועצות טובות למורה צדק הרואה דמים
ואל זה אביט למ"ש הגרי"צ רצאבי שליט"א בשו"ת עולת יצחק (ח"ב סימן רלה), שלפעמים אשה מראה למורה הוראה חשש חציצה שיש לה בידיה ופשוט דשרי, כיון שאינו מתכוין ליהנות בהסתכלות זו, וקל וחומר דבעבידתיה טריד להורות הדין. ואם הוא במקומות המכוסים, לא תגלה אלא המקום הנחוץ בלבד. ואם די במה שיסתכל שם בעלה חייב לעשות כן, וגם בזה תכסה מה שאין צורך. והביא שבספר תפארת שרגא (ירושלם תשנ"א דף תרס) דן כדת מה לעשות במוצאת כתם על בשרה, ומסופקת אם המראה טמא או טהור, והרי זה דבר שאינו ניתן להראות לחכם? ויעץ שתראה לחכם כתם הדומה לו, וקיימא לן בנדה (דף כ ע"ב), ובשו"ע (יו"ד סימן קפח סעיף ב), דנאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואיבדתיו. או שהחכם יראה לה צורות שונות של כתמים או צבעים, ויורה כראות עיניו ע"כ. ומוסיף הגר"י רצאבי שליט"א, שדבר זה טעון זהירות, בפרט בגוון חום שצריך בקיאות גדולה. ע"כ. עוד כתב שם עצה טובה, שהמסופקת בכתם שעל בשרה אם יש שיעור כגריס ועוד, תחתוך ניירות קטנים ותניח ע"ג הכתם ותכסהו בכל זויותיו, ואח"כ תבדוק אם יש בו כגריס ועוד. עכ"ד.
ולמען לא יחסר המזג, אמרתי לא אמנע טוב מבעליו, לבא ולבאר דרך נוספת הראויה ממה שקיבלתי ממו"ר הרה"ג רבי גדעון בן משה שליט"א, אב"ד ירושלים תובב"א, בעת אשר יבא מקרה כיוצ"ב אל רבני ישראל ומורה ההוראות בהלכות הדמים. והפתרון הראוי, שכדי לדעת את הדין בצבע המראה הדבוק בבשרה, תקנח מהמראה שעליה בעד, ואפילו אם התייבש המראה ונהיה כפירורים בעלמא תכניסם בתוך העד ותקפלם יפה יפה, ושלח תשלח את העד לפני המורה הוראה שידע להורות לפי מראה זה. ופעמים ויעשה 'מיעוך ברוק' כשיבשו פירורים אלו, כנהוג וכידוע אצל מורי הצדק הבקיאים והמומחים בזה. ובאשר לגודל ושיעור המראה, הציע מו"ר שליט"א שלאחר שיבש המראה תקח נייר פרגמנט שקוף ותשים על המראה הנזכר, ותשרטט בעיפרון את גודל המראה, ותראה למו"צ את הציור המשורטט. וגם אם הוא לא עגול אלא משוך כחוט, אפשר לשערו על ידי חוט בעובי המראה ובאורכו, ויסובב אותו סביב עצמו לצורת עיגול שטוחה, ובזה ישער אם יש במראה שיעור כגריס ועוד. והיה ה' עם המורה הוראות בצדק ובקדושה, שלא תצא תקלה מתחת ידיו.
ומידי דברי בו ראיתי בספר על פתחינו (ח"א עמוד 86), שכתב דכל ראיה בגוף האשה כשהיא מצוה אין לחוש להרהורי עבירה, דמצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא (עיין סוטה דף כא ע"א), ופרש"י (שם ד"ה מצוה) מגינה מן היסורים ומצילה מיצה"ר שלא יכשילנו לחטא. ועל דרך שכתב הרמ"א (אבן העזר סימן כא סעיף ה) ובפתחי תשובה (שם סק"ג) בשם הריטב"א בסוף קידושין (דף פב ע"א), דכל שאינו עושה לחיבה רק כוונתו לשם שמים מותר. וכמו כן התירו ראיה לצורך עדות. וכל זה בראיה של הכרת צורתה בלבד, שאינה אסורה אלא מחשש שיבא לעבירה. אבל לא כשנהנה בראיה, דאז הוה הראיה עצמה איסור. ע"כ. וכבר קדמו הרב טעם המלך והו"ד לעיל (אות כו), וזכרנו מדברי הרב מנחה חריבה שהעיר ע"ד דמכמה מקומות בתלמוד לא ראינו כן, דגם במקום מצוה חששו להרהור. ע"ש. ומ"מ נלענ"ד שכשעושה כן לש"ש וכל כונתו למצוה לא ינזק. וכל הטעם שחששו להררור הוא שמא לא תהא כונתו לשם שמים.
גם הלום ראיתי אחרי רואי שבספר אהלי שם ראש המדברים להגר"מ פרץ נר"ו (סימן לא) שהעיר ע"ד רש"י בפסחים (דף קיג ע"ב ד"ה מותר) שמפרש הרואה יחידי דבר ערוה בחבירו אע"פ שאינו רשאי להעיד לו מותר לשנאתו, שהרי הוא יודע בודאי שהוא רשע. עכ"ל. ותמה היאך מותר לראות דבר ערוה, הלא עובר בזה על "ולא תתורו אחרי עיניכם" (במדבר טו, לט). ע"כ. ולהאמור אפש"ל דכיון שההיתר לשנאתו יש בו גם קצת מצוה, יש לומר שכמו שהותר לגבי עדות, כן הותר גם כדי שישנאו ויתרחק ממנו. ואע"ג דמבואר שמותר לשנאתו ולא מצוה, מ"מ שפיר יכולה לצאת מזה מצוה, שלא ילכד גם הוא ברשתו. ולפי זה צריך שתהיה כונתו לכך דמצות צריכות כונה (עיין בשו"ע או"ח סימן ס סעיף ד).
ולפי האמור יתבאר יותר מה שחקר הגאון האדר"ת בספר עובר אורח (סימן רלז עמוד רמו הוצאת מכון המאור), אודות משגיח כשרות המצות, אם מותר לו לעמוד במקום שבו הנשים לשות, אף שמתגלות זרועותיהן בשעת הלישה? וע"ש שמצדד להיתר. ולפי האמור כל זה הוא בכלל עוסק בטירדא דמצוה שהיתרו בצידו. ופשיטא שאם אותו משגיח רואה בעצמו שהוא לא טריד בעבודתיה, אלא נכשל בראיות אסורות, הרי הוא זו מצוה הבאה בעבירה, ואינו בכלל ההיתר הנזכר, וימלט נפשו מלכד.
♦
כח. מוסר חזק לנשות ישראל
הרי שלך לפניך, עד כמה טרחו ודקדקו רבותינו בכל עניני הצניעות, ומכאן אתה למד עד כמה יש להזהר בכל ענינים אלו, שהם עיקר השמירה של כרם בית ישראל. ועינך לנוכח יביטו למה שכתב הרב מנחה חריבה עמ"ס סוטה (דף ח ע"א דף לו סוע"א מדפי הספר), שסיים אמריו בתוכחה מגולה וז"ל: ומכל הלין שמעתא יוצא לנו מוסר נורא ואיום, מה שהחציפו בנות ישראל כעת לתפור בגדיהן ושמלותיהן על פי המודה הפריזאית אבי אבות הטומאה, וזרועותיהם מגולות וליבן חשוף, וחשופי שת, אוי ירושלים הקדושה והטהורה היאך היתה לזונה? זה כשלש שנים טמאו את חוצותיה, באו בה פריצים ופריצות ויחללוה, יען כי גבהו בנות ציון וכו', ככל דברי מוסר הנביא ישעיה (פרק ג פסוק טז), ואף הנשים ההולכות במטפחות על ראשיהם אינן מקפידות, שבשעת התפירה התופרת הארורה מראה לה בשלחן ערוך הטמא הפריזית מלא קיא צואה, כזה ראה ותפור! וככה הולך מצב הצניעות והמוסר פרוע לשמצה, ואין לנו מי שיגדור גדר ויעמוד בפרץ, ה' ירחם עלינו וכו', ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן, רחמנא רחם עלן. וגיהנום כלה וההולכות בלבושים כאלה אינם כלים, בטמאם את כל בית ישראל, וגורמות לחציפות ופריצות ומביאות לדבר עבירה. ומביאות אנדרלמוסיה בעולם בכלל, ובירושלים עיר הקודש בפרט. וכל דור שאינו ראוי לבנות בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו (ירושלמי יומא פ"א ה"א), ולא נגאלו אבותינו אלא בזכות נשים צדקניות שלא שינו בגדיהן. וה' יהפוך לבבנו ולבב כל עמו בית ישראל לטובה ולעבדו בלבב שלם. עכ"ד קדשו. ומעת אשר נפטר הגאון רבי פנחס אפשטיין זצ"ל בעל המנחה חריבה (בי"ז בטבת תש"ל) עד היום (אדר תשפ"ד), עברו למעלה מיובל שנים, ועמא אזלא ומדלדלא בעניני שמירת הצניעות השם ירחם. ובדורינו היתום מצוי הנגע הרע הזה של אותן הנשים השומרות אורחות פרי'ז. ואפילו גילוי השוק מצוי כיום ביותר, באותן הנשים הלובשות לבוש שחץ של חצאיות הנקראות 'מיני', וכמו שכבר צווח על זה ככרוכיא מורנו ורבנו הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ו יו"ד סימן יד) כנגד ההולכות בחצאית 'מיני' שהיא בגד בוגדים של פריצות נוראה. ע"ש כל דב"ק. השם יצילנו. והן הנה היו סיבה לכל הצרות הפוקדות את עמינו, וכמו שהכתוב אומר "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, טו). יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיגדור פרצות עמו ישראל ברחמים אמן.
♦
המורם מכל האמור ופירות הנושרים:
א. דרך נשים צנועות שגם כאשר הן מניקות, הן מכסות את עצמן, כדי שלא יבחינו בהן. ומיהו במקום שאין יכולה לכסות את עצמה, ויש לחוש לסכנת התינוק אם לא יינק, מותר לה להניק את התינוק גם בפני רבים, ותעשה כל טצדקי ללכת למקום מוצנע.
ב. אשה הנוגעת במקום הדדים בעת ההנקה, או איש הנוגע במקום הנחת תפילין, ל"צ ליטול את ידיהם.
ג. אמירת דברים שבקדושה כנגד דדי אשה מניקה, המיקל יש לו ע"מ לסמוך, ובלבד שאין חשש הרהור עבירה.
ד. כיום שלצערינו נפרץ הדור ורגילות הנשים ללכת בחוסר צניעות בגילוי השוק והזרוע, בשעת הדחק אם לא יכול להסיט את ראשו או לעצום את עיניו, המיקל לומר כנגדן דברים שבקדושה אין מזניחין אותו.
ה. אשה המוצאת כלאים בבגדה בשוק לא תפשוט את בגדיה.
ו. בשאר מצות שיש לחוש בהן לגילוי בשר האשה (כמלקות, גילוח נזירה ומצורעת) מצאנו אריכות בדברי הפוסקים, איש לדרכו פנה. ומכיון שהם הלכתא למשיחא, יהיה הדבר מסור ומוכרע ע"י 'מורח ודאין' משיח צדקינו שיבא במהרה בימנו אמן.
♦
נספח - ביאור ענין יניקת החיצונים ותאוותם ושאר עניינים נפלאים
טרם אגמור בשיר מזמור, אמרתי להביא ממ"ש מקדמא דנא דרוש ע"ד הסוד השייך לעניין זה של גילוי הדדים. וגם אני ידעתי המחשבות – שיאמרו מה שייך לערב דברי הלכה עם דברי קבלה, והלא כבר כתב בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סו"ס נא), שכל המערב דברי קבלה עם ההלכות הפסוקות, חייב משום זורע כלאים. עכ"ד. מ"מ יען נמצא בדרוש הזה דברים גדולים וחשובים, שכשילמד אותם האדם יתיש אצלו כח התאוה הרעה בענינים אלו, אמרתי לא למנוע טוב מבעליו, להביא הדרוש בשלמותו, ואשרי העם העומדים על סודך. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי והנוש'א בא:
בזה המאמר יעלה ויבא, והיה לבא'ר יניקת הקליפות מהיכן מקומם ולאן תאוותם לעלות ולינוק, והשפעת החיצונים העליונים על החיצונים התחתונים - הם בני האדם השבויים אחר יצרם הרע. ומה' אשאל מענה לשון, שלא אכשל ולא אבוש בהביטי, אל סודות גנוזים אלו.
א. הלא ידעת אם לא שמעת מ"ש מהרח"ו בעץ חיים (ח"ב שער מח שער הקליפות פ"ב עמ' שעד), וז"ל: דע כי הנה נתבאר אצלנו כי יש בנוקבא דאצילות [א"ה היינו מלכות נוקבא דז"א דאצילות - עיין שו"ת תורה לשמה סימן תלב] שני שדיים למטה בבית הרחם שלה, ונקרא דדי בהמה. ובערך זה המלכות נקראת 'בהמה', ומהם יונקים כל הקליפות. ע"כ. וכ"כ הרמ"ז בפירושו לזוה"ק (הקדמת הזוהר פרשת בראשית דף יא ע"א עמ' קעג הוצאת קול בטחה) שהקליפות יונקות מדדי 'בהמה' העולה בגימטריא 'בכל' ועליהם נאמר "ומלכותו בכל משלה" (תהלים קג, יט) ע"כ. וכל זה בשפע הניתן לחיצונים, אך לשאר עולמות הקדושה יורד השפע מהבינה שהיא אמא עילאה ומדדיה העליונים. וכמ"ש בעץ החיים (ח"ב שער העיבורים פ"ב עמ' סג) שממקום הדדים שבחזה של אמא יונק ז"א ומבחינת שם שד"י. עי"ש. ואיתא בברכות (דף י ע"א) שדוד המלך ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, אמר רבי אבהו שעשה לה דדים במקום בינה, טעמא מאי? אמר רב יהודה כדי שלא יסתכל במקום ערוה. רב מתנא אמר, כדי שלא יינק ממקום הטינופת. ע"כ. וכבר התבאר שיניקת החיצונים היא מהמלכות בדדיה של מטה, ודוד שהוא בחינת מלכות כנודע - הכיר וידע סוד הדבר שלחיצונים ניתן לינק מדדים של מטה, שהוא מקום הטינופת, ולא מהדדים העליונים, שלא יבואו חלילה לטמאות את הקודש. ויניקתם ממקום הטינופת מורה על סילוק ענייני הקדושה משם, שבשעת יניקת החיצונים ממקום הטינופת, אין יחוד המלכות עם ז"א, שלא יסתכלו במקום ערוה, ובסוד הכתוב "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, טו). וכשהשפע מגיע מדדים של מטה הוא מועט וחסר, ואילו כשמגיע השפע מהדדים העליונים הוא שפע מרובה ומלא.
ב. ועיקר תאוות החיצונים לבא ולעלות ולינוק מהדדים העליונים, וממקום הלב שהוא כנגד הבינה (עיין בתיקוני הזוהר בהקדמה דף יז ע"א בינה לבא), כדי לזכות ולקבל השפע הגדול והעצום ששם, וכשגוברים חטאי התחתונים ועושים פירוד בעולמות העליונים, עולים החיצונים לינוק מהדדים העליונים. וצא ולמד מ"ש מהרח"ו בעץ חיים (ח"ב שער רחל ולאה פרק ז עמוד ריז אות ר), שהמוחין דאבא הם הדוחין את החיצונים מלהתאחז בחסדים של הבינה המגולים מן החזה ולמטה, אשר שם נקרא "עץ הדעת טוב ורע" (בראשית ב, ט), שמשם יונקים החיצונים. עכ"ד. וכאשר אין אור מוחין דז"א מצד אבא נגלים, אז נאחזים החיצונים.
ובלכתך בדרך זו יבואר מה שמצאנו בגמרא בברכות (דף י ע"ב) "ויגש גחזי להדפה" (מלכים ב, ד, כז) אמר רבי יוסי בן חנינא שאחזה בהוד יופיה. וגחזי, שהיה משכן לחיצונים בעולם הזה, הראה תשוקתו כתשוקת החיצונים שתהיה להם אחיזה בדדין העליונים.
וביתר שאת ויתר עוז יתבאר הענין, ע"פ מ"ש בשער היחודים (פ"א דף א ע"א) שבינה ונביא אותיות שוות, כי ה' מתחלפת באותיות אחע"ה, וכל הנביאים משם מתנבאים מן ב' פרקין תתאין שבבינה, בהיותם מתלבשים תוך נצח והוד דז"א. ע"כ. והנה אלישע הנביא, שהשאיר בביתו את גחזי שהיה רשע וטמא ומשכן לסט"א, נתן שליטה וכח שיאחזו כוחות החיצונים בדדים העליונים - והיינו במקום בינה שמשם הנבואה, ובפרק התחתון שהוא ההוד הייתה לסט"א שליטה. ולכן גחזי, שהיה משכן לסט"א בזה העולם, אחזה בהוד יופיה, שלשם תאוות החיצונים לעלות, ומתאוותם העליונה השפיעו עליו להתאוות ביותר ולגעת דוקא במקום הדדים יותר משאר הגוף. וכן תאוות הנואפים בכל דור ודור, וכמ"ש בגמרא (בכתובות דף לו ע"ב, ובגיטין דף פא ע"א) וכי מפני שמועך לה ערבי זה בין דדיה פסלה מן הכהונה. עיי"ש. והערבים הם סמל טומאת הניאוף, כמבואר בגמרא בקידושין (דף מט ע"ב) י' קבין זנות ירדו לעולם תשעה נטלה ערביא.
ג. ועל זאת יתפלל כל חסיד העוסק בתורה בקדושה ובטהרה, שלא יגרם על ידו חלילה חילול הקודש בסילוק מוחין דאבא, שאז תהיה שליטה לחיצונים לינוק מהדדים במקום בינה. ולכן משמיא גרמו שבכל מקום ומקום שיש שם כוחות הטומאה מרובים, לעשות גדר לפנים מגדר, שלא ינקו כוחות החיצונים מהדדים העליונים. וזהו שאחז"ל בקידושין (דף מט ע"ב) על עילם - י' קבין של גסות ירדו לעולם ט' נטלה עילם, וסימן לגסות הרוח עניות דתורה, ולכן עילם לא זכתה ללמד דכתיב "אחות לנו קטנה ושדים אין לה" (שיר השירים ח, ח) ואמר רבי יוחנן זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד. ע"כ. ויבואר ע"פ דרכינו דגסות הרוח היינו גאווה, ועל המתגאה אמרו חז"ל (סוטה דף ה ע"א) שאומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בכפיפה אחת, דמסלק את השכינה. וקוב"ה היינו ז"א כידוע (ועיין עוד בזה בשו"ת רב פעלים ח"ג בסוד ישרים סימן יא ד"ה ומדברי רבינו), ומכיון שז"א מסתלק ועמו המוחין דיליה, שוב אין מי שידחה את החיצונים מלהתאחז בדדים העליונים. ולכן משמיא מנעו מעילם שלא יזכו ללמד, והיינו להעניק השפע מהדדים העליונים, דכיון שז"א הסתלק משם יש לחוש לחיצונים שיעלו לינוק מהדדים העליונים. ודו"ק.
ד. והנה בעת שהיה המקדש הראשון על תילו והיה בו ארון הקודש, ממקום קודש הקודשים היה יוצא השפע לעולם [כי בבית המקדש הראשון היו יונקים מהבינה ובבית שני מהמלכות, וכמ"ש בזה בביאור לזוהר מהרמ"ק הנקרא אור יקר סימן ח עמ' ריא]. ולכן אחז"ל (יומא דף נג ע"ב) שהכהן הגדול היה מתפלל ביום הכיפורים בקודש הקודשים על הגשם ועל השפע של עמ"י, ששם מקום השפע. וכבר אמרו חז"ל ביומא (דף נד ע"א) על הפסוק "ויראו ראשי הבדים" (מלכים א, ח) הא כיצד? דוחקין ובולטים ויוצאים בפרוכת ונראים כשני דדי אשה, שנאמר "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" (שיר השירים א, יג). וכתב הרמ"ק בספרו זבחי שלמים (סדר עבודת יום הכיפורים דף י ע"ב), שהכה"ג היה מניח את המחתה בין בדי הארון, שהמחתה היא כנגד המלכות, ובדי הארון הם נצח והוד. ע"כ. [וכבר התבאר לעיל (אות ב) שנצח והוד יונקים מן ב' פרקים תתאין שבבינה ומשם מקום הנבואה]. ומורה בזה על השפע היורד מהדדים העליונים. וזהו שאמר כשני דדי אשה לאפוקי דדי בהמה שהם הדדים התחתונים, ומהם יש יניקה לחיצונים. וכשחטאו ישראל הסתלק השפע מהדדים העליונים, כדי שלא ינקו ג"כ החיצונים בהתגברותם, ולכן נגנז הארון ונחרב המקדש.
ה. ודע עוד שעם ישראל בחטאם פגמו בבחינת הוד, וכמו שמצאנו ואמרנו אצל גחזי שאחזה בהוד יופיה. וכמ"ש מהרח"ו בעץ חיים (ח"א שער יח שער רפ"ח ניצוצין סופ"ה עמוד רסה), וז"ל: וכבר הודעתיך כי השקר אין לו רגלים והוא סוד החיצונים הנקרא שקר, ואין לו ב' רגלים הנקראים נצח והוד, רק רגל אחת שהיא בחינת הוד לבדה ושם יש לו אחיזה בסוד "כל היום דוה" (איכה א, יג) "דוה" אותיות הוד. ובו נחרב הבית, כי מהוד ולמטה יש להם אחיזה לחיצונים גדולה מאוד עכ"ד. ועיין בביאורי על פיוט 'בר יוחאי', על המילים 'הודך והדרך' (הערה 10) ומשם בארה. [ואגב אבא אעיר'ה שגם משה ואהרון הם בחינת נצח והוד כידוע, ולכן מהם יצא השפע דומיא דשני בדי הארון. וכשנפטרו מן העולם הסתלק השפע. ואהרון הייתה זכותו להגן על ישראל עם ענני הכבוד, לפי שהיתה בחינתו הוד שהיא הקרובה לחיצונים, והיה בכוחו להגן על ישראל מהם. ולכן גם היתה אחיזה לחיצונים במעשי אהרן כשעשה את העגל, ודוקא אהרן היה בכוחו לעצור את המגיפה במעשה הקטורת, והכל מטעם זה שהוא בבחינת הוד הקרובה לחיצונים. ואכמ"ל].
ו. ואלכה ואשובה לי במ"ש שהשפע יורד לעולם מהשדיים העליונים. והבט ושא עיניך למ"ש בזוה"ק (פרשת פיקודי דף רנג ע"א ובמתוק מדבש עמ' שצה) דהאי שם שד"י יניק לכל אינון תתאין ולכל אינון היכלין ולכל אינון דלבר, ועל דא אקרי שד"י בגין דמספק מזונא לכולהו תתאי. ע"כ. נמצא ששם שד"י הוא המשפיע את שפעו, כשדי האשה המניקה את בניה. ומשמעות שם שד"י מורה גם כן על הגבלת השפע, וכמ"ש חז"ל (חגיגה דף יב ע"א, ובמדרש בראשית רבה פרשה ה פסקא ח) שד"י - שאמר לעולמו די. והטעם שאין ישראל (והעולם כולו) יכולים לסבול רוב טובה, ולכן הקב"ה מגביל את השפע. ודומה הדבר ממש לשדי אשה, שלמרות שהם מלאים בחלב יוצאים טיפין טיפין מהנקב הקטן, שלא ייחנק התינוק. וכל זה לעת עתה, אך לעתיד לבא בבא עת הגאולה יהיה בנו כוח עליון לקבל רוב טובה ושפע, שיתרחבו הכלים, ולכן יהיו המעדנים מצויין כעפר כמ"ש הרמב"ם (הל' מלכים ומלחמות פי"ב ה"ה). [וכמו שהיה בימי שלמה, שבזכות תיקוניו העליונים (כמ"ש במקו"א), הגדיל את השפע לעולם ואת הכלים של מקבלי השפע ולכן היו המעדנים מצוין כעפר].
ז. ומצאנו שסך הזמן שניתן השפע הגדול מהבינה העילאה, היה מעת יציאת מצרים עד סוף חרבן בית ראשון. וכתב המלבי"ם (ביחזקאל פרק כד פסוק ב בשם מהרי"א) שהיו סך הכל תתקי"ד (914) ימים {לכאורה צ"ל - שנים}, שהיה זה משנת ב' אלפים תמ"ח עד שנת ג' אלפים שנ"ח, וארבעת הימים הנותרים היו לשנים המקוטעים. עכ"ד. ונראה לרמוז בזה בס"ד דתיבת 'שדים' בגימטריה (כשנחשב את האות מ"ם הסתומה לשש מאות) עולה תתקי"ד. ולהורות נתן, שעיקר השפע מהשדיים העליונים היו בתתקי"ד ימים אלו עד זמן החרבן של ביהמ"ק הראשון, ואח"כ הצטמצם השפע, שלא היו הארון ובדיו בבית שני (עיין ביומא דף כא ע"ב) שהם היו המורים ורומזים על השפע היורד מהדדים העליונים. וכן ירמוז עוד בכתוב "ירוין מדשן ביתך" (תהלים לו, ט) שתיבת דש"ן עולה בגימטריא 'שדים' (כשנחשב אות ם' בחשבון ארבעים). ואמר "מדשן ביתך" – להורות שכל זמן שבית המקדש הראשון היה קיים, היו רווים מדש"ן זה, היינו מהשדיים העליונים.
ח. וכן בקודש חזיתי למ"ש הגאון הקדוש רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל בספרו פתח האהל (ח"א בפי' למילה בראשית אות כה), שתיבת 'בראשית' עם הכולל עולה בגימטריא תתקי"ד, כתיבות 'יחוד מלכות שמים' ע"כ. ולדרכנו יבואר, שתחילת הבריאה הייתה תכלית הטוב והשפע מאוצרות הבינה, ובבחינת שדים המניקות העולות ג"כ בגימטריא תתקי"ד כמשנ"ת, וזה היה לסך תתקי"ד ימים. ועד אותה העת היה יחוד העליון, ושמירת ז"א היתה שלא ינקו החיצונים מהדדים העליונים. אך כיון שפגמו ביחוד מלכות שמים, הסתלק היחוד העליון ופסק השפע ונחרב המקדש בעוונותינו. יהי רצון שנזכה לשוב ולייחד כל העולמות העליונים בתכלית הייחוד ונזכה לשפע הרוחני העצום ורב, כימי עולם וכשנים קדמוניות. אמן.
♦
דברי סיום
סיום התשובה כג אדר ב תשפ"ד
ואמרתי אקיים מקרא שכתוב "שיחו בכל נפלאותיו" (תהילים קה, ב), "ובמושב זקנים יהללוהו" (תהילים קז, לב) ואקבע כאן בקשר של קיימא, חסדי השם ונפלאותיו, שבעת אשר עסקתי בתשובה זו אתרחיש ניסא, שביתי טליה נרה יאיר הייתה בסכנה וחלתה ונפלה למשכב, ורחמנא רחם עלן ולאחר י"א יום יצאנו מצרה לרווחה, ומאפלה לאורה בניסים גלויים ממש.
"ט'וב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה, ט), "ל'עולם ה' דברך ניצב בשמים" (תהילים קיט, פט), "י'סור יסרני יה ולמוות לא נתני" (תהילים קיח, יח), "ה'ורני ה' דרכיך ונחני באורח מישור" (תהילים כז, יא).
ויהי רצון שנזכה לרוות ממנה ומכל יוצאי חלצינו נחת יהודית אמיתית בבריות גופא ונהורא מעליא, ויזכו לקדש שם שמיים בכל תהלוכותיהם אמן כן יהי רצון.
♦ ♦ ♦