בעניין מיץ ענבים לקידוש בליל שבת[1]
הקדמה - תהליך יצירת מיץ ענבים וחיוב יין לקידושהגמרא במסכת פסחים קו ע"א קובעת "זכור את יום השבת לקדשו - זוכרהו על היין". יש מחלוקת ראשונים בגדר החיוב בביצוע קידוש דווקא על יין ולא רק בדברים. האם הצורך ביין הוא מהתורה? כמו שכתבו רש"י[2] וכמה ראשונים אחרים[3]. או שמא הוא רק מדרבנן, כפי שקבעו רוב הראשונים[4]. חשוב לציין, שבמקרה שאין יין ניתן לקדש על לחם[5].
במאמר זה אדון בכשרותו של מיץ ענבים לקידוש: מיץ ענבים "כשמו כן הוא", מיץ המופק מענבים. אך לעומת יין, מיץ ענבים לא עבר תהליך תסיסה, ולכן לא נוצר בו אלכוהול. קיימות שתי אפשרויות מרכזיים כדי למנוע תסיסה במיץ ענבים:
א. פסטור - חימום מיץ עד לנקודת הרתיחה, מטרתו בכללי היא להרוג חומרים מסוימים, כגון מיקרו חיידקים. במיץ ענבים יש מטרה נוספת והיא סילוק השמרים, שהם המרכיב המרכזי לייצור אלכוהול.
ב. הוספת חומרים המונעים תסיסה - ניתן להוסיף למיץ הענבים את החומרים "סולפיט" ו"סורבט", שיכולים לעצור את גדילת השמרים ולמנוע את תהליך התסיסה (אף ללא פסטור).
♦
א. האם מיץ מוגדר כיין?
הבעיה הראשונה שעולה בכשרותו של מיץ ענבים לקידוש הוא הצורך דווקא בשימוש של יין. האם מיץ ענבים מוגדר כיין? הגמרא במסכת בבא בתרא צז ע"ב דנה במקרה דומה, והוא כשרותו של יין מגיתו לקידוש. יין מגיתו הוא יין בתחילת תהליך התסיסה, ובכל זאת הגמרא מכשירה אותו לקידוש[6]. הרשב"םו מסביר זאת מכיוון שעל אף שאין יין מגיתו כעת יין, סופו להיות[7] יין, ולכן הוא כשר לקידוש. להלכה[8], יין מגיתו כשר לקידוש, אולם חלק[9] מהפוסקים[10] העירו שקיימת עדיפות ליין רגיל.
האם מיץ ענבים דומה ליין מגיתו מהבחינה ש"סופו להיות יין"? כמו שהצגנו בתחילת המאמר, על מנת למנוע תהליך תסיסה, מתקיים תהליך "פסטור" או הוספת חומר "ביסולפיט" למיץ הענבים[11], ולפיכך מיץ ענבים איננו ראוי ליהפך ליין[12]. לכן, לא קיים דמיון בין מיץ ענבים ליין מגיתו. מחמת בעיה זו, הגרי"ש אלישיב פסק שמיץ ענבים אינו כשר לקידוש[13]. מנגד, יש כאלה שטענו[14] שעל אף המאמצים למניעת תהליך התסיסה, מיץ הענבים עדיין יכול להפוך ליין, ולכן הוא כשר לקידוש כמו יין מגיתו.
אך על פי בירורים שעשיתי[15], מיץ ענבים שנעשה בו תהליך פסטור או הוסיפו בו חומרים המונעים תסיסה אינם יכולים למנוע בכל מצב תהליך תסיסה, ויתכן שלאחר זמן רב מיץ ענבים יהפוך ליין. בנוסף, ניתן להוסיף חומרים משמרים למיץ הענבים, שיגרמו לתהליך תסיסה רגיל במיץ הענבים. ושמעתי שמסיבות כלכליות יש חברות רבות שעושים כן למיץ ענבים הנוצר בספרד.
לפיכך, נראה שהדמיון של מיץ ענבים ליין מגיתו מורכב. מצד אחד, שניהם ראויים במובן מסוים ליהפך ליין. מצד שני, יין מגיתו בכל מצב סביר ייהפך ליין, ואילו מיץ ענבים, על אף שקיימת אפשרות שיהפך ליין, לא מדובר על תהליך מהיר וודאי כמו ביין מגיתו. בנוסף, לא ברור האם העובדה שניתן להוסיף חומרים מתסיסים, יכולה לשנות את המצב ההלכתי של מיץ הענבים, כיוון שלא מדובר בתהליך טבעי כפי שיש ביין מגיתו[16].
חשוב לציין, שהגרש"ז אוירבך[17] טען שאין צורך שעכשיו מיץ ענבים יכול להפוך ליין, אלא עצם העבודה שבאיזשהו שלב בתהליך הפקת מיץ ענבים (למשל לאחר סחיטת הענבים) היתה אפשרות להפכו ליין, "שם יין" חל על מיץ הענבים, וניתן לקדש עליו. אלא שבאמת לא ברור אם עצם העובדה שלאחר סחיטת הענבים ניתן להפוך את התירוש ליין, יכול לשנות את המצב ההלכתי של מיץ הענבים בכך שקיים בו "שם יין"[18].
לכן נראה שהנסיונות להתאים את דינו של מיץ ענבים ליין מגיתו, לפי שיטת הרשב"ם (התולה את הכשר יין מגיתו בכך שסופו להיות יין) הגיוניים אבל אינם מספיק מבוססים[19], ועל כן יש צורך לדרך אחרת בפתרון בעיה זו (לא על ידי דברי הרשב"ם). למשל, השבט הלוי[20] והמנחת יצחק[21] קבעו לפי שיטת המאירי[22], הר"ן[23] והכנסת הגדולה[24] שהעובדה שאין התירוש ראוי לתסיסה לא פוסלת יין לקידוש.
לכן, הסיבה לכך שהגמרא מכשירה את יין מגיתו לקידוש אינה מפני שסופו להיות יין, אלא כיוון שמדובר על מיץ המופק מענבים, הוא מוגדר כיין, ועל אף שלא קיים בו אלכוהול. ולכן, קיים דמיון בין יין מגיתו למיץ ענבים, ואף הוא יהיה כשר לקידוש. אציין, שבכל זאת ייתכן שקיים הבדל מהותי בין יין מגיתו לבין מיץ ענבים. הגדרת יין מגיתו הוא מיץ המופק מענבים שבאמצע תהליך הפקת היין, ולכן במובן מסיום הוא כבר נחשב יין. אולם מיץ ענבים, גם אם הוא יכול להפוך ליין, יש לו חשיבות בפני הוא עצמו. מיץ ענבים הוא מיץ ענבים, ולכן לא ברור האם ניתן להגדירו כיין[25].
לפיכך, נראה שמורכב מאוד לדמות מיץ ענבים ליין מגיתו, אך אין זו מספיק למנוע שימוש של מיץ ענבים לקידוש. בכל זאת, הצגנו שהפוסקים העירו שקיימת עדיפות בשימוש של יין על פני יין מגיתו/מיץ ענבים.
♦
ב. תהליך הפסטור במיץ ענבים
כפי שהצגנו בתחילת המאמר, קיימות שתי אפשרויות למניעת תהליך התסיסה, ואחת מהן היא פסטור מיץ הענבים. הפסטור מעלה בעיה נוספת בכשרותו של מיץ הענבים לקידוש, האם יין מבושל כשר לקידוש? האם הפסטור נחשב בישול?
♦
יין מבושל לקידוש
הגמרא עוסקת במספר מקומות בגדרו ההלכתי של יין מבושל. בכשרותו לניסוך על המזבח, הגמרא במנחות פז ע"א קובעת שיין מבושל פסול. בכשרותו לארבעה כוסות, הירושלמי במספר מקומות[26] קובעת שהוא כשר. שני מקורות אלו מהווים בסיס ומקור לשיטות השונות בכשרותו של יין מבושל לקידוש.
הגמרא במסכת בבא בתרא צז ע"ב התנתה את הכשרות של יין של קידוש בכשרותו לניסוך על המזבח. הגמרא ממשיכה לדון בסוגי היין שהלכה זו אוסרת. ביניהם, יין מגיתו, יין קוסס, יין מגולה, יין שריחו רע ועוד. לבסוף, הגמרא מגיעה למסקנה שכשרות היין של קידוש מותנית בכשרותו לניסוך על המזבח, רק במקרה בו מדובר על יין שאיננו משובח, אך כאשר היין משובח ופסול למזבח, אין הוא פסול לקידוש. לכאורה, הגמרא הייתה צריכה לעסוק גם בכשרותו של יין מבושל לקידוש, מכיוון שהוא איננו ראוי לניסוך על המזבח, אך אין הגמרא מזכירה את יין המבושל. שתי מסקנות הפוכות הוסקו מכך:
יש הטוענים שהסיבה לכך שיין מבושל איננו מוזכר כלל נובעת מכך שהוא דומה ליינות שהם פסולים לניסוך וגם משובחים, ועל כן כשרים לקידוש. וראיה לכך היא הירושלמי, שיין מבושל כשר לד' כוסות[27]. אחרים טוענים, שיין המבושל איננו מוזכר מפני שהוא לא שייך כלל: יין מבושל איננו נחשב יין, וברכתו שהכל, וממילא הוא גם פסול לקידוש. ולכן, אין לו שייכות לדיון והוא לא מוזכר. אציין, יש עוד כמה סוגיות הקשורות לסוגיה זו, אך לא נפרט אותן[28].
להלכה, רבים מן הראשונים פוסקים שיין מבושל כשר לקידוש[29], וכן פסק השו"ע באו"ח רע"ב ס"ח. עם זאת, כיוון שהגאונים וכמה ראשונים קבעו שיין מבושל פסול לקידוש[30], ביניהם הרמב"ם[31] והרי"ף[32], פוסקים רבים העירו שראוי לחוש לשיטתם[33].
ואף על פי שהשו"ע לא קבע כך, יתכן שהוא מפני העובדה שהשו"ע לא הכיר את תשובות הרי"ף. מנגד, פוסקים אחרים חולקים על כך, מפני הראיה החזקה מדברי הירושלמי להתיר[34] ומסיבות הלכתיות אחרות[35].
♦
האם פסטור מוגדר כבישול
בשאלה זו קיימים שני גורמים. האם פסטור נחשב בישול? גם אם נניח שפסטור נחשב בישול, האם הוא פוסל יין לקידוש?
בבישול שבו דנו הראשונים נחלקו האם מדובר על בישול ממש "עד שנעשה כעין דבש"[36] או אפילו "כלשהו" נחשב בישול[37]. לפיכך, כיוון שפסטור אינו בישול "עד שנעשה כעין דבש", הוא אינו נחשב בישול הלכתי בוודאות. אך יתכן, שגם אם נניח שפסטור נחשב בישול הוא אינו פוסל יין לקידוש בגלל מספר הבדלים במהות הבישול לפסטור, ובפרט הפסטור הנעשה במיץ ענבים.
א. הפוסקים[38] העירו שיסוד המחלוקת בכשרות יין מבושל לקידוש הוא האם תהליך הבישול משבח או פוגם ביין. חשוב לציין, שיש שמבינים מהרמב"ם סיבה אחרת, והוא מחמת עצם השינוי שנעשה ביין. זה נובע מכך שהרמב"ם בהלכות שבת פרק כט הלכה יד מסמיך את התנאי של כשרות למזבח לכשרות לקידוש, לאי כשירותו של יין מבושל לקידוש. ולכן כיוון שהפסול בניסוך הוא מחמת עצם השינוי, יש שהבינו שלדעת הרמב"ם הסיבה לפסול יין מבושל לקידוש, הוא מחמת השינוי שנעשה בו הפוסלו למזבח ולא מחמת השינוי הרע שנעשה ביין.
לפיכך, כיוון שפסטור איננו פוגם במיץ ענבים, אין בו פסול של בישול. ולפי שיטת הרמב"ם העובדה שהפסטור איננו פוגם במיץ ענבים אינה משנה את גדרו ההלכתי של בישול, לכן יש להחמיר אף ביין מפוסטר לקידוש[39].
אך נראה שאין זה מוכרח בשיטת הרמב"ם. יתכן שכוונת הרמב"ם היא שהסיבה שיין מבושל פסול לקידוש היא אכן בגלל התנאי להיות ראוי לניסוך. אך אין הפסול למזבח נובע מעצם השינוי אלא מן הפגם הקיים ביין מבושל, שכן אילו היין היה משובח, אע"פ שהוא היה פסול למזבח הוא היה כשר לקידוש.
ב. קיים הבדל מהותי בין הפסטור הנעשה במיץ ענבים לבישול יין. יין מבושל שבו עסקו הראשונים, הוא יין שנעשה בו שינוי על ידי תהליך הבישול. והוא תהליך נוסף שלא נצרך שנעשה ביין. מנגד, תהליך הפסטור במיץ ענבים הוא חלק מתהליך מניעת תסיסה והכנת מיץ ענבים[40]. ולפיכך, ניתן לטעון שלדעת כולם דבר זה לא נחשב בעייתי[41].
למסקנה, נראה שניתן לפתור את בעיית הפסטור הנעשה במיץ ענבים בכך שבאופן כללי קיימת מחלוקת האם יין מבושל נחשב פסול לקידוש. בנוסף, לגבי מיץ ענבים יש טענות חזקות לכך שפסטור איננו פוסל אותו לקידוש[42].
ג. יין לבן לקידוש
נחלקו הראשונים בכשרותו של יין לבן לקידוש, יש הרואים בכך היתר לכתחילה, או היתר רק בדיעבד, אחרים קבעו שקיים פסול בשימוש יין לבן לקידוש. דיון זה מושתת על הפסוק במשלי[43] "אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים". לפי הפשט הוא עוסק באזהרה בהתקרבות ליין (מפני מראה האדום היפה) מפני שכרות[44], אולם חז"ל בכמה מקומות ראו זאת כראיה לכך שקיים עדיפות מסוימת ליין אדום על פני יין לבן. יש שלוש סוגיות הקשורות לכך, ששלושתן נראות כסותרות אלו את אלו.
כתוב במספר מקומות בירושלמי[45] "מצוה לצאת ביין אדום לקידוש", מדברים אלו נראה שקיימת מצוה מן המובחר ועדיפות ביין אדום, אך לא פסול בדיעבד ביין לבן. מנגד, הגמרא במסכת בבא בתרא צז ע"ב אומרת שלא קיים הידור ביין אדום אלא אף "יין חוורין" (יין לבן[46]) פסול[47]. אך הגמרא במסכת בבא בתרא צז ע"ב קובעת שיין בורק (לבן) כשר לקידוש, מכאן נראה שיין לבן כשר אף לכתחילה לקידוש.
ברצוני להציג את השיטות השונות בסוגיה זו.
כפי שידוע, שיטת הרמב"ן[48] היא שיין לבן פסול אף בדיעבד לקידוש. הבסיס לתפיסה זו נובע מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא צז ע"ב שיין חווירין (לבן) פסול לקידוש. מנגד עומדים המקורות שהצגנו לעיל, מאותו הדף (צז:) שיין בורק (לבן) כשר לכתחילה לקידוש ודברי הירושלמי שיש עדיפות ביין אדום אך אין חובה ("מצוה לצאת ביין אדום לקידוש").על הקושיא מכשרותו של "יין בורק" לקידוש, יתכן שהרמב"ן גרס "בודק" ולא "בורק" או שהבין שמדובר ביין שאינו לבן לחלוטין ולכן הוא כשר[49]. את דברי הירושלמי "מצוה לצאת ביין אדום" מסביר הרמב"ן בדוחק שמדובר על פסול בדיעבד, אף על פי שאין הוכחה ברורה מהמילה "מצוה" לדבריו.
אחרים[50] לא רואים בעיה בכשרות יין לבן לקידוש. הבנה זו יסודה בדברי הגמרא שיין בורק (לבן) כשר לקידוש, ודברי הירושלמי שיש הידור לצאת ביין אדום אך אין בעיה הלכתית הפוסלת יין לבן. אציין, שהריטב"א[51] רואה בכך היתר רק בדיעבד. הבעיה הניצבת אל מול הבנות אלו היא הגמרא במסכת בבא בתרא צז ע"ב הפוסלת יין חווירין לקידוש, שניתן לפתור על ידי כך שאין דברים אלו עוסקים בכשרות יין לבן קידוש אלא בכשרותו לניסוך ע"ג המזבח[52]. להלכה נפסק בשולחן ערוך[53] כדברי המתירים לכתחילה, עם זאת רבים מן האחרונים[54] מציעים בכל זאת לחשוש לדברי הרמב"ן.
יש שני אופנים להבין את החסרון ביין לבן[55]:
א. ניתן לראות את הבעיה בחוסר צבע האדום, וכל יין שהוא לא בצבע אדום איננו נחשב יין ופסול לקידוש.
ב. ניתן לראות את הבעיה בחוסר שבח ביין לבן, וכל יין שהוא איננו משובח הוא לא ראוי לקידוש[56].
חשוב לציין, שדיון זה יכול להוות יסוד לשאלה האם קיים עדיפות ליין לבן משובח על יין אדום רגיל[57]. אם החסרון נמצא בעצם הצבע, בוודאי שעדיף יין אדום, אך החסרון הוא בעצם אי השבח ביין לבן, כאשר יין לבן משובח מן האדום העדיפות תהיה דווקא ביין הלבן. בנוסף, האם תועיל הוספת צבע אדום ביין לבן להכשירו לקידוש[58]? אם החסרון נמצא בעצם הצבע, יתכן[59] שהוספת צבע אדום ליין הלבן תועיל. אבל אם החסרון הוא בעצם אי השבח ביין לבן, בוודאי שלא תועיל הוספת צבע, שכן עצם היין איננו משובח.
לפיכך, יתכן גם לתלות בשאלה זו את כשרותו של מיץ ענבים לקידוש. מצד אחד, אם מדובר על פסול באי שבח של יין, לכאורה עדיף להימנע גם כן משימוש של מיץ ענבים, כיון שהוא לא משובח כלל לעומת האפשרויות האחרות. עם זאת, נראה שלא ניתן בוודאות לומר שהבעיה נובעת מחוסר שבח, ונראה שכמה ראשונים דווקא מצביעים על חשיבות עצם הצבע האדום[60]. ובגלל אי הוודאות, קשה ליצור סיבה למניעת שתיית מיץ ענבים לקידוש[61]. בכל זאת בוודאי שקיים הידור ביין משובח[62], לכן נראה שבוודאי קיים הידור בשימוש של יין לקידוש לעומת מיץ ענבים.
♦
ד. הוספת סוכר במיץ ענבים
התורה בספר ויקרא ב, יא אוסרת להקריב למזבח שאור ודבש, "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליהוה". ומכיוון שקבעה הגמרא במסכת בבא בתרא צז ע"ב שהכשרות של יין לקידוש תלויה בכשרותו למזבח, פסק הרי"ץ גיאות[63] שיין שנתערב בו דבש או שאור פסול לקידוש. על שיטה זו ניתן להקשות שתי קושיות[64]:
א. הירושלמי במספר מקומות[65] מכשיר יין קונדיטון לארבע כוסות, שבפשטות מדובר ביין שעירבו בו דבש, בסתירה לרי"ץ גיאות. אלא שנראה שלא ברור באמת מהו יין קונדיטון, ויתכן שהוא איננו יין שעירבו בו דבש[66]. והאם הסוגייה עוסקת רק בארבעה כוסות אך לא ניתן לקדש על יין קונדיטון, או האם גם לקידוש ניתן לקדש עליו[67]. בנוסף, אם נניח שאכן מדובר בקידוש וביין שעירבו בו דבש, יתכן שאין ההלכה כדברי הירושלמי, והבבלי חלק על כך. ולכן, אין קושיא מדברי הירושלמי.
ב. מדוע הגמרא במסכת בבא בתרא צז ע"ב לא הזכירה יין שנתערב בו דבש כאחת הדוגמאות ליינות הפסולים למזבח ולקידוש? אלא, שבוודאי שאין יין שעירבו בו דבש או שאור פסול לקידוש. המגיד משנה[68] תירץ, שדוגמאות דומות לזו הוזכרו, ועל כן לא היה לגמרא צורך להזכירו.
מחמת בעיות אלו, אחרים הכשירו שימוש של יין שנתערב בו דבש או שאור לקידוש[69]. ואף על פי שיין שעירב בו דבש או שאור פסול למזבח, התלות בכשרות יין למזבח לבין כשרות לקידוש אינה אלא במצב שבו מדובר על יין שפסול למזבח מחמת פגם. אך אם מדובר ביין משובח אין פסול הניסוך משפיע על כשרותו לקידוש, ולכן יין שנתערב בו דבש כשר לקידוש. אציין שהרמב"ן[70] הציע שהתלות בכשרות יין למזבח לבין כשרותו לקידוש אינה אלא כאשר הבעיה ההלכתית היא בעצם היין, ולכן כאשר הבעיה היא הוספת דבש או שאור, אין הוא פסול לקידוש. להלכה[71] נראה שמותר לקדש על יין עם דבש, אך בוודאי טוב ועדיף לצאת ידי חובת כל השיטות.
חשוב לציין, ששיטת הרמב"ם בסוגיה זו מורכבת. מצד אחד, הרמב"ם בהלכות שבת פרק כט הלכה יד מציג את שתי השיטות. הוא מביא את שיטת הפוסלים ומציין ש"כך מורים במערב" ואת שיטת המתירים בשם "יש אומרים". מצד שני, הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק יא ה"א מתיר שתייה עם גויים של יין שנתערב בו דבש או שאור. לכן, רבים סוברים שהרמב"ם פוסל יין שנתערב בו דבש או שאור לקידוש[72] ומעטים סוברים להפך[73].
סוגיה זו נקשרת לסוגייתנו על ידי כך שיתכן שסוכר שיש המוסיפים למיץ הענבים, יש לו מעמד של דבש. ובכן, מפני שהפסול של דבש נובע מהפסוק "כל דבש ושאור לא תקטירו", יש לעיין האם מדובר על פסול דווקא בדבש או בכל הדברים המתוקים[74]. יש שסבורים שמדובר על פסול של דברים מתוקים, ולכן גם סוכר אסור, ובראשם הפרי מגדים[75]. אך המנחת יצחק[76] לא ראה בכך כהלכה לשיטת הרמב"ם אלא כחומרא.
גם אם נניח שאכן סוכר מוגדר כדבש, יתכן שאין פסול בעירוב סוכר במיץ ענבים.
א. הערוך השולחן[77] מציין שיסוד המחלוקת בין הפוסלים והמתירים בהוספת דבש ליין של קידוש, הוא האם הפסול בהוספת דבש למזבח הוא גזה"כ, ולכן אין בו פסול לקידוש, או שמא הפסול נובע מפגם ביין, לכן הוא פסול לקידוש. לפיכך, כיוון שהוספת הסוכר אינה פעולה הפוגמת ביין, יתכן שלא קיים פסול בהוספת סוכר ליין של קידוש.
ב. הרב בנימין יהושע זילבר[78] העיר שקיים הבדל מהותי בין הוספת דבש ביין לבין הוספת סוכר ביינות בימינו ומיץ ענבים. לא מדובר על הוספה שלא בכוונה של הסוכר לאחר תהליך הפקת היין, אלא זה ממש חלק מתהליך הייצור של יין ומיץ הענבים. ולכן ייתכן שאין פסול בסוכר הנמצא במיץ הענבים.
רוב החברות אינן מוסיפים סוכר למיץ ענבים. אך אם בכל זאת מדובר על מיץ ענבים עם הוספת סוכר נראה שהשימוש של מיץ ענבים זה לקידוש לרוב אינו בעייתי: ראשית, באופן כללי קיימת מחלוקת ראשונים האם יין בתערובת דבש פסול לקידוש. בנוסף, לא ברור האם סוכר מוגדר כדבש ויכול לפסול יין לקידוש.
♦
ה. הוספת מים במיץ ענבים
בעבר רמת האלכוהול ביין הייתה חזקה מאוד, לכן היה נהוג להוסיף מים ליין, על מנת להפחית את חוזק היין. אך, הגמרא קובעת במספר מקומות[79] שעל מנת להגדיר יין שמרים שמעורבב בו מים כיין, יש צורך לכל הפחות ב 25% שמרים. מנגד, בימינו אין רמת האלכוהול ביינות דומה לעבר. ולכן בימינו יש צורך למעט בשיעור המזיגה, ויש צורך אף ביותר מ%25 שמרים[80].
השו"ע באו"ח רד ס"ד כותב: "שמרי יין מברך עליהם בפה"ג נתן בהם מים אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה הוה ליה כיין מזוג ומברך בפה"ג... והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים אבל יינות שלנו שאינן חזקי' כל כך אפי' רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בורא פרי הגפן ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום". ומעיר הרמ"א, "ובלבד שלא יהא יין אחד מששה במים כי אז ודאי בטל". נראה שמדברים אלו עולות מספר שאלות: האם קיים הבדל בין הוספת מים לשמרים לבין הוספת מים ליין? דברי הרמ"א לא מובנים, הרי השו"ע קבע שיש צורך ביותר מ25% יין, אם כן לא מובנים דברי הרמ"א המתיר אף פחות?
בפוסקים מובאות שתי אפשרויות:
א. לא קיימת מחלוקת בין השו"ע לרמ"א[81]. יש הבדל בין שמרים ליין[82], ולכו דברי השו"ע שיש צורך ב25% נאמרו דווקא על תערובת שמרים ומים, ולא על יין ומים, שבו יש תלות במנהג ("ונראה שמשערים בשיעור שמוזגין יין באותו מקום"). ומעיר הרמ"א שקיימת הגבלה למנהג, והיא 1/7 יין.
ב. קיימת מחלוקת בין השו"ע והרמ"א[83]. לא קיים הבדל בין שמרים ליין[84], לכן לדעת השו"ע הכל תלוי במנהג, אך צריך יותר מ25% יין. הרמ"א חולק על כך, וסובר שאף פחות מ25% אחוז, בלבד שלא יהיה 1/7 יין.
למעשה, מאחר שבימינו לא נהוג כלל להוסיף מים, יש מספר שיטות. יש הטוענים שכל הוספת מים פוסלת את היין לקידוש[85]. אחרים סוברים שאף ניתן להוסיף 20% של מים או יותר[86]. מנגד, יש המחמירים שצריך רוב יין או 50% יין[87]. המנחת יצחק בח"ח סי"ד הוא מן המקילים בסוגיה זו, כך שלדעתו ניתן להוסיף עד 75% מים. אך יש אלו שתולים זאת בחוזק היין, יש יינות המצריכים כמות 50% יין ואחרים יותר או פחות[88].
הפוסקים דנו בהוספת מים למיץ הענבים. מכיוון שטעם היין במיץ ענבים איננו כל כך חזק, ובהוספת המים נפגם הטעם עוד יותר, לכן הגרש"ז ואחרים פסקו שכל הוספת מים היא בעייתית[89]. אחרים מציינים שניתן להוסיף מים למיץ ענבים, בתנאי שנשאר טעם יין[90].
בכל מקרה, רוב החברות שמפיקות מיץ ענבים, מייצרות מיץ ענבים שלא מעורב בו מים, ולכן לא קיימת בעיה פרקטית של הוספת מים למיץ ענבים. אבל ראיתי "בעולם" שיש כאלה שנוהגים להוסיף מים למיץ ענבים על מנת לאזן את טעמו המתוק. ונראה שעדיף להימנע מכך מן הסיבות הנ"ל.
♦
מסקנה
נראה שניתן לקדש בערב שבת על מיץ ענבים, במיוחד כיוון שחיוב ביצוע קידוש דווקא על יין ולא בדברים, הוא בעצמו כנראה מדרבנן. עם זאת לא ניתן להתעלם מן העובדה שקיים עדיפות בשימוש של יין: מפני המורכבות בדמיון של מיץ ענבים ליין מגיתו, האופציה שפסטור נחשב בישול לפי הרמב"ם, וההידור ביין רגיל. ובפרט כשמוסיפים סוכר ומים.
♦ ♦ ♦