בגדרי מעשה בשבת ודין גרמא בשבת

הרב אריה אידנסון
מח"ס שערי אריה

בגדרי מעשה בשבת ודין גרמא בשבת

הקדמה * חלק א' - סתירת הגמרות * חלק ב' - שיטת הרא"ש שהחיוב משום שכך הוא דרך המלאכה תמיד * חלק ג' - שיטת ר"ח בפותח דלת כנגד המדורה * חלק ד' - שיטת הרשב"א פס"ר בגרמא * חלק ה' - דברי הפוסקים בדין זורה ורוח מסיעתו מ"ט ל"ה גרמא * חלק ו' - עוד מקורות בראשונים שהשוו גדרי מעשה בכה"ת * חלק ז' - שו"ת מהאחרונים שדנו בשאלות אלו * חלק ח' - אשו משום חיציו במלאכת שבת * חלק ט' - האם מדרבנן גרמא אסור בשבת * העולה לדינא מדברינו
הקדמה
קיי"ל לגבי מלאכת שבת בשבת ק"כ - לא תעשה כל מלאכה, שעשיה הוא דאסר, גרמא שרי. ולכן כאשר יש שריפה, מותר לתת כלי מלא מים במקום שהאש עדיין לא הגיעה אליו, כדי שכאשר האש תגיע, ישבר הכלי והמים יכבו את האש. וכן מבואר שם לגבי מחיקת השם, מי ששם ה' כתוב על בשרו מותר להיכנס למים, כל שלא משפשף בידיים. אע"פ שגם בלא שפשוף במשך הזמן המים ימחקו את השם, מותר משום שזה גרמא בעלמא. והרשב"א הוסיף שאם היה ודאי נמחק לא היה פטור, והאריכו בפוסקים לפרש את דבריו, אם הטעם הוא משום שפס"ר אסור בגרמא, או שהוא מפני שאז חשיב מעשה גמור. ונחלקו הראשונים אם ההיתר של גרמא הוא לכתחילה גמור, או שרבנן התירו רק במקום הפסד או צורך.
אולם כפי שנבאר בהרחבה, יש כמה סוגיות שנראה מהן שיש מקרים שדומים לגרמא, אך מתחייבים עליהם בשבת. ולכאורה מוכח שאין כלל מוחלט שכל שאין מעשה גמור בידים פטור, אלא כלשון האחיעזר ח"ג סימן ס' "ובאמת לא כל הגרמות שוות". ולכן יש דברים שדומים לגרמא שחייב עליהם, וצריך לבאר את הדברים היטב ואת הנפק"מ למעשה.
השאלה העיקרית שצריכה בירור הוא: שמצאנו גדרי מעשה במקומות אחרים, כגון נזיקין ורציחה ושחיטה וכד', וצריך לברר האם גדרי מעשה בשבת דומים לכל התורה, או שהם יותר קלים או שהם יותר חמורים. ויתבאר שיש מקורות שנראה מהם שגדרי שבת יותר חמורים מכל התורה, ויש מקורות שנראה שהם שווין, ויש מקורות שנראה שהם יותר קלים. וצריך לבאר היטב ענין זה, כי הכרעת הדברים למעשה תלויה בזה, שיש מקילים טובא משום ששבת קיל מכה"ת, ואם ההכרעה להפך ששבת חמיר, הרי כל ההכרעות הנ"ל אסורות מדאורייתא.
סוגיא א' הסוגיא של זורה ורוח מסיעתו: שלגבי שבת חייב, ואילו לגבי נזיקין נחשב גרמא. ואחרי שגרמא פטור בשבת, איך יתכן שדבר שמוגדר כגרמא בנזיקין יהיה חייב בשבת. ולשון הגמרא "מלאכת מחשבת אסרה תורה", ויש בזה כמה שיטות. יש שס"ל ע"פ הרא"ש שם (אות י"א) שאה"נ אינו מעשה, ומ"מ זורה בשבת חייב כי כך דרך המלאכה תמיד. ולפי"ז במעשים אחרים, שדרך לעשותם גם בידים ממש, יהיה פטור באופן שזורה ורוח מסיעתו. ולענ"ד שיטה זו נסתרת מרוב ראשונים^[1]. ויש שס"ל שגם במלאכות אחרות חייב. ובטעם הדבר נחלקו הפוסקים, יש שאמרו שהחילוק הוא בדין מלאכת מחשבת, דהיינו אה"נ גרמא פטור, אבל אם יש כונה מיוחדת לעשות את המלאכה חייב. ולזה צריך כונה ותכנון מיוחד, ולא די במתכוין רגיל^[2]. ויש אמרו שהחילוק הוא ברמת המעשה, שגרמא מותרת כאשר לא עשה אלא גרמא, אבל בזורה יש חלק מעשה גמור שלו, אלא שגמר המעשה היה ע"י גרמא, וקמ"ל שחייב. ולפי"ז יש לדון לגבי זורה ורוח סיעתו האם החיוב הוא רק משום שהאדם משתמש ברוח ככלי לבצע את רצונו, ולכן הכל נכלל במעשיו. אך אם יש ב' עשיות נפרדות א' שלו וא' של הרוח, שכל אחת פועלת חלק נפרד, אף שאנו יודעים שכך יהיה, פטור, או שגם זה נחשב זורה ורוח מסיעתו. וצריך להרחיב בזה, כי יש נפק"מ טובא לדינא.
סוגיא ב' הסוגיא של אשו משום חיציו: קיי"ל כרבי יוחנן שאשו משום חיציו, דהיינו אדם שהדליק אש, כל מעשה השריפה שהאש עושה נחשב כמעשה שלו, ונידון כאדם המזיק שחייב בה' דברים ולא כממון המזיק. ובגמ' מבואר שאם נהרג אדם ע"י האש שלו יש קלב"מ. ונחלקו הראשונים שלרש"י ותוס' וטור המדליק חייב מיתה, והר"ן כתב שפטור, וכנראה מהני רק לעשות קלב"מ. ובתוס' מבואר שאשו משום חיציו מהני גם לדין כח גברא, ולכן בשחיטה, אע"פ שמפיל סכין לא מועיל, ע"י אשו משום חיציו נחשב כח גברא. ובאחרונים תמהו, אע"פ שנחשב מעשה שלו מ"מ אינו כח גברא. ומ"מ תוס' לא סברו חילוק זה^[3]. והשתא לשיטת הראשונים שחייבים על זה מיתה, ונחשב ככח גברא, צ"ב למה לגבי שבת לא יחשב מעשה שלו. ובנמ"י אכן מבואר שגם לענין שבת נחשב מעשה שלו. וא"כ צריך לדון בהרבה מקרים שנחשבים גרמא, לחייב משום אשו משום חיציו^[4].
והרבה אחרונים כתבו שלא שייך אשו משום חיציו בשבת, והגרש"ז אויערבך כתב במנחת שלמה ב"ק סימן י"ד, שיש י"ד ראיות שאין אשו משום חיציו בשבת. וצריך לדון אם יש ישובים על ראיותיו, ואיך הכרעת הדברים. וכמה אחרונים ס"ל שמסברא ל"ש אשו משום חיציו בשבת, שזה שייך רק בנזיקין ורציחה שיסוד הבעיה הוא התוצאה של הנזק והרציחה, והדין של מעשה עניינו לעשות את העושה אחראי על התוצאה שקיימת. משא"כ שבת, הדין מתחיל מהפעולה, שהאדם עושה מעשה מלאכה, ואשו משום חיציו לא נחשב מעשה לענין זה. וצריך לבאר אם יש שורש לזה בראשונים, ואם לשיטת התוס' שנחשב כח גברא שייך בכלל חילוק זה. עוד צריך לברר שלגבי אש קיי"ל מה לי מקרב האש אצל הדבר ומה לי מקרב הדבר אצל האש. וצריך לברר אם מקרב הדבר נחשב חיציו, והאם גם לגבי שבת נאמר כן. ואם גם בשבת יש דין אשו משום חיציו, בהרבה מקרים שנראה כגרמא יתחייב משום זה, וצריך לברר את הדברים והנפק"מ לדינא.
♦
חלק א' - סתירת הגמרות
פרק א - הגמ' בשבת שעשיה הוא דאסור וגרמא שרי לכו"ע
במשנה שבת דף ק"כ איתא: "ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה". ובגמ' "למימרא דרבנן סברי גרם כבוי מותר ורבי יוסי סבר גרם כבוי אסור". "ורמי דרבנן אדרבנן ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי, דתניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו, הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה, כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף. שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם, עשייה הוא דאסור גרמא שרי, אי הכי הכא נמי כתיב לא תעשה כל מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי". ותרצו שלכו"ע גרמא מותר, אלא שר"י גוזר שמתוך שאדם בהול על ממונו יבוא לכבות בידים. ולגבי שם כתוב על בשרו רבנן אוסרים משום שעומד ערום לפני שם.
♦
סתירה מגמ' ב"ק לגבי זורה ורוח מסיעתו, שגרמא בנזיקין פטור, אבל בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה
וצריך עיון, שלכאורה יש סתירה לכל זה מגמ' מפורשת בבא קמא דף ס'. "ת"ר: ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו! כו' רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור". הרי להדיא שדבר שפטור בנזיקין משום "גרמא", לגבי שבת חייב משום מלאכת מחשבת אסרה תורה. ולכאורה זה סותר את הגמ' בשבת שיש דין "עשיה הוא דאסור" ולכן גרמא מותרת. ובתוס' בב"ק ביארו "שמלאכת מחשבת אסרה תורה וכשגורם לזרית הרוח המסיעו קרינן ביה עושה מלאכת מחשבת, ולכן חייב בגרימת זריה זו, אבל עושה בידים בפנ"ע לא מיקרי, ואינו קרוי מבעיר אלא גורם הבער והתורה לא חייבה אלא מבעיר ולא גורם הבער". ואותו לשון ברבינו פרץ ואו"ז ונמ"י. הרי להדיא שגם דבר שמוגדר כגרמא חייב ע"י הדין של מלאכת מחשבת. ואיך זה מתישב עם הגמ' שעשיה אסור גרמא שרי.
♦
סתירה מגמ' בב"ב שלמדו לאסור בנזקין מדין זורה ורוח מסיעתו
ויש סתירה נוספת לגמרא בב"ק הנ"ל, מגמ' בב"ב דף כ"ו "דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא, הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי. אתו לקמיה דרבינא א"ל וכו', הני מילי דקא אזלא מכחו, הכא זיקא הוא דקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו. אמרוה קמיה דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו". הרי הגמ' בב"ב למדה נזיקין משבת, שכשם שבשבת יש דין זורה ורוח מסיעתו, ה"נ בנזיקין. וזה לכאורה נגד הגמ' בב"ק שזה דין מיוחד של מלאכת מחשבת בשבת.
♦
תירוץ הראשונים שחלקו איסור נזיקין מחיוב
והקשו כן רבינו חננאל והרי"ף, ותרצו שחלוק חיוב תשלום בנזקין מהאיסור להזיק. שחיוב תשלום אי אפשר ללמוד משבת, שגרמא בנזקין פטור, אבל איסור להזיק שפיר אפשר ללמוד משבת. וזה לשון עליות דרבינו יונה "ור"ח פ' דהתם לא מפלגינן בין ענין שבת לנזיקין אלא לענין חובה דתשלומין, אבל לענין חיוב שמירה ואיסרא מדמינן ליה". וצ"ב, שהגמ' בב"ק לא אמרה ממונא מאיסורא לא ילפינן, אלא שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ומשמע שזה דין מיוחד באיסור שבת^[5]. ויש ראשונים שנראה שהלשון לאו דוקא, ור"ל ממונא מאיסורא לא ילפינן. עיין ברשב"א שם שכתב "ואית ספרים דגרסי אמר להו כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא ממונא הוא וממונא מאיסורא לא ילפינן", ולפי"ז לק"מ. ועיין בחי' הר"ן כעין זה באופן אחר, שכתב "אלא ה"ק דכיון דלענין שבת חשיבא מלאכה דידיה עד שהוא חייב בה לענין נזקין מסתברא דחייב להרחיק דגרמא דגירי הוו וכן כתב הריא"ף ז"ל בהלכותיו". ונראה מלשונו שבשבת אינו איסור אלא חיוב, ואי אפשר ללמוד משבת את החיוב, אבל מ"מ אם התם יש חיוב אפשר ללמוד שכאן מ"מ יהיה איסור. ומתבאר מכל הראשונים הנ"ל שדבר שאסור בשבת ודאי אסור בנזיקין, אע"פ שלענין תשלום פטור. ומוכח ששבת חמור מנזיקין, שגם דבר שחייבים עליו בשבת אי אפשר לחייב בנזיקין, ומ"מ האיסור נלמד. ובלשון הר"ן נראה שבשבת ברמה של איסורא כבר מחייבים, משא"כ בנזיקין אסור ומ"מ לא מחייבים^[6].
♦
שיטת אחרונים שמלאכת מחשבת מצריכה כונה מיוחדת
ויש שיטה נוספת באחרונים, שבאמת גרמא פטור, ורק "מלאכת מחשבת" חייב, ולזה צריך רמת כונה מיוחדת, יותר מדין כונה הנצרכת לחיוב במעשה גמור. ובכה"ג חייב גם בגרמא. אך בכונה רגילה, אע"פ שמהני למעשה גמור לא מהני לגרמא. וחידוש מיוחד זה הוא רק בשבת ולא בכה"ת. וזו שיטת השלטי גיבורים אבן העוזר ועוד. ובפשטות בכל הראשונים הנ"ל נראה שלא ס"ל כן, אלא הגמ' לאו דוקא ור"ל ממונא מאיסורא לא ילפינן. ובשבת חייבים כבר באיסורא, משא"כ בתשלום צריך ליותר מזה, וכפי שיתבאר בהמשך.
♦
פרק ב' - יש ב' פטורים: גרמא ושנים שעשו
ונראה שבזורה ורוח מסיעתו, יש ב' סברות לפטור: א' גרמא, שלא עשה את הפעולה בידיו ממש אלא גרם לאיסור שיעשה. ב' כעין שנים שעשהו, שלא הוא עשה את המלאכה לבדו מכוחו, אלא נעשה ע"י שותפות של כוחו עם כח הרוח. והם ב' הבטים שונים במעשה. שאם דנים על המעשה המוגבל שהאדם עשה, הוא עשה מעשה גמור של זריה, ולא גרמא. אך זה מעשה חלקי, שאין בכוחו לבד לגמור את המעשה. ויש כאן עוד שותף בעשיה, שהוא הרוח. ומצד מבט זה, אינו גרמא אלא מעשה גמור של זריה, אך זה מעשה חלקי. ואם דנים על הפעולה בשלמותה, הרי הפעולה נגרמה על ידו, שהרי ע"י זה שזרה את השבלים ברוח יצא המוץ. ובהיבט זה אינו שנים שעשו, אלא גרמא, שע"י מעשיו גרם לרוח שיפעל. ואם לא היה זורה, הרוח לא היה עושה מאומה. וא"כ הוא גרם לרוח לפעול. וא"כ אם דנים על המעשה הגמור שלו, יש כאן עוד שותף. ואם דנים על התוצאה, זה רק גרמא ולא מעשה גמור. ומצאתי שהאריך כעין זה בברכת שמואל בבא בתרא סימן כ"א, ועפי"ז ישב את הסתירות הנ"ל, ונבאר כהבנתי.
♦
פטור משום גרמא
לשון הגמ' בב"ק מפורש משום גרמא בנזיקין פטור, וכן לשון התוס' ור"פ ואו"ז ונמ"י וכמו שהבאנו. וכך מבואר במאירי בב"ק שהוא סובר ששנים שעשאוהו הוא רק כאשר השני הוא בר חיובא, והקשה א"כ מה הפטור ברוח, שאינו בר חיוב. ותירץ שמ"מ זה גרמא בעלמא. "לענין שבת אמרו זורה ורוח מסייעתו חייב, אף על פי שאין בזרויו כדי לזרות, מפני שמלאכת מחשבתו כך הוא. אבל בזו אינה אלא גרמא ופטור. ואף על פי שלענין שבת שנים שעשאוה פטורים דוקא בשני בני חיוב^[7]".
♦
פטור משום שנים שעשו
ביד רמה בבא בתרא שם "דמחייב גבי שבת, אלמא כמאן דאזלא מכחו דמי, אמאי מיחייב, והא כתיב בעשותה אחת מכל מצות, כולה ולא מקצתה, הכא נמי כמאן דאזלא מכחו דמי". ובריטב"א "וחשוב שהוא עשה הכל להתחייב עליו ולא חשיב שנים שעשאוה. דאלמא סיוע הרוח אין בו ממש לענין זה. כיון שאי אפשר זולתו, וזה עשה כל מה שהיה בכוח אדם לעשות. ה"נ בנזקין להוי כאילו עשה מעשה גמור, וכאילו הוה גירי דיליה". וכן הוא בעוד ראשונים. מבואר שדנו לפטור משום שותפות של עשיה של הרוח, וכמו שנים שעשו, וכפי שהרמ"ה והריטב"א הביאו את הפסוק לפטור משום ועשותה כולה ולא מקצתה. וזה טעם אחר מגרמא, וזה כמ"ש.
וכן ברא"ש בב"ק שם "ולא אמרינן אע"פ שסיעו הרוח בעשית האש הוה כאילו הוא עשהו לבדו, מידי דהוה אזורה ורוח מסיעתו דחשבי כאילו עשה המלאכה לבדו, דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אע"פ דל"ה אלא גרמא בעלמא, בהכי חייבה תורה כיון שמלאכה זו עיקר עשיתה ע"י הרוח, אבל הכא וכו'". הרי להדיא שהנידון אם נחשב שהוא עשה הכל, או שיש שותף בעשיה. ומ"מ סיים שזה גרמא, שאת התוצאה הוא גרם. ובברכת שמואל הנ"ל הביא לשון הרמב"ם שכנים פרק י"א ה"א שבזורה ורוח מסיעתו פטור מנזיקין "ואין נזק זה בא מכח המזיק עצמו", וכהנ"ל שיש כאן כח אחר שפועל.
♦
לפי"ז יש לישב את הסתירות הנ"ל
ולפי"ז יש לישב את הסתירה הנ"ל שגרמא פטור ואפ"ה חייב בזורה ורוח מסיעתו שנחשב גרמא לענין נזיקין. שבאמת זורה ורוח מסיעתו הוא גרמא רק מהיבט א', כאשר בודקים את התוצאה, שהוא לא עשה אותו אלא גרם לזה שיעשה. אבל אם בודקים את המעשה, יש כאן חצי מעשה גמור בידים. והקמ"ל שזורה חייב משום שעשה מקצת מעשה, ונגמר ע"י כח אחר. קמ"ל שזה מצטרף למעשה שלו וחייב. משא"כ בנתינת חבית במקום שסוף אש לבא, הרי אין במעשיו יותר מגרמא, ואינו רק בעיה של גמר מעשה בגרמא. ולפי"ז נפק"מ גדולה לדינא, שאם עשה תחילת מעשה גמור, אע"פ שנגמר המעשה ע"י גרמא, חייב מדאורייתא, שזה הדין של זורה ורוח מסיעתו. אך צריך לבאר אם כך הוא בכל מקום או רק כאן שהרוח אינו עשיה ממש, ואין כאן עושה אחר. אלא מציאות טבעית קיימת שפועל באופן לא ממוקד, והאדם השתמש בו לגמור את מעשיו. ונרחיב בשאלה זו בהמשך^[8].
והשאלה מב"ב לב"ק, לראשונים שפירשו ממונא מאיסורא לא ילפינן מלאכת מחשבת לאו דוקא, אלא ר"ל ממון מאיסור, ולכן איסור נזיקין ילפינן. ולראשונים שפירשו ששבת חמיר, מ"מ אע"פ שאי אפשר ללמוד חיוב משבת, מ"מ לכה"פ איסור אפשר ללמוד מזה. ויסוד השאלה הוא אם החיוב בשבת מוגדר כחיוב או כאיסור. ולכאורה מכל הגמ' בב"ב שם מוכח שהדין של זורה ורוח מסיעתו הוא משום שנים שעשו, ולא משום גרמא. שהרי גרמא בנזיקין אסורה, ואי"צ להביא מקור מיוחד לזה מזורה רוח מסיעתו. משא"כ אם זה שנים שעשו, י"ל שלא נחשב שעשה כלל, שהרי הגמר היה ע"י אחר והוא עשה רק תחילת עשיה, וזה קמ"ל שהכל מתיחס למעשה הראשון.
♦
חלק ב' - שיטת הרא"ש שהחיוב משום שכך הוא דרך המלאכה תמיד
סברת הרא"ש שהחיוב בזורה שדרכו בכך תמיד
יש עוד שיטה גדולה בפוסקים ע"פ הרא"ש שהחיוב בזורה ורוח מסיעתו הוא משום שכך דרך המלאכה תמיד, משא"כ במעשה מזדמן. וזה לשון הרא"ש ב"ק פרק ו' סימן י"א "ולא אמרינן [אף על פי] שסייעו הרוח בעשיית האש הוי כאילו הוא עשהו לבדו מידי דהוה אזורה ורוח מסייעתו דחשבי' ליה כאילו עשה המלאכה לבדו. דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אף על פי דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח. אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור". והרבה אחרונים הלכו בעקבות דברי הרא"ש שהדין של זורה ורוח מסיעתו הוא דין שהכי חייבה רחמנא, משום שכך דרך המלאכה תמיד. ולפי"ז כתבו למעשה שאם זו מלאכה שלפעמים דרכו בידים ממש ולפעמים דרכו בכח אחר, מותר. ונביא דבריהם.
במהר"ם מלובלין ב"ק דף ס ע"א "ורוצה לומר דבשלמא לענין שבת הגרמת זרייה מקרי שפיר מלאכת מחשבת דהכי היא לעולם מלאכת הזרייה שזורין על יד הרוח אבל לענין נזיקין שיהא נקרא מבעיר אש לא נקרא מבעיר אלא כשהוא לבדו מבעיר האש בלתי שום סיוע מזולתו". הרי שזה ממש כדברי הרא"ש. ובסמ"ע חו"מ תי"ח ס"ק י' "ואף על גב דלענין הזורה בשבת והרוח מסייעו חייב, שאני התם דמלאכת מחשבת אסרה תורה והרי מלאכת הזרייה דרכה בכך ע"י הרוח שסייעתו, משא"כ כאן דהו"ל הוא רק גורם להיזק ופטור". זה גם כעין דברי הרא"ש, אלא שהוא לא כתב שהמלאכה נעשית רק באופן זה, וכלשון הרא"ש בהכי חייבה רחמנא. אלא רק שכך דרכו ואינו שינוי. וכבר הביא בשו"ת דברי מרדכי [פרידברג] (או"ח סימן כ"ו אות מ"ז) שהמהר"ם והסמ"ע הם כרא"ש.
♦
הרבה פוסקים שסמכו כן למעשה
וכמה אחרונים האריכו בדברי הרא"ש, שכל הדין של כח אחר מעורב הוא רק בדרך המלאכה כך, וכך נקטו לדינא^[9]. עיין שו"ת מהרש"ם חלק ז סימן ז: "ומבואר בש"ס דשבת ק"כ דבמלאכת שבת בגרמא פטור ואף דבש"ס דב"ק דף ס' ע"א מבואר דגבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה גם בגרמא אסור כבר ביאר הרא"ש שם דדוקא התם דכל מלאכת זורה עיקר עשייתה בכך ע"י הרוח ע"ש ועי' באהעו"ז סי' שכ"ח בדין העמדת עלוקה שלא הביא מדברי הרא"ש ולפמ"ש הרא"ש נדחו דבריו ועמ"ש בשו"ת זרע אמת ח"א סי' ס"ד שהעיר בסתירת הש"ס משבת ק"כ לב"ק ס' הנ"ל ולפמ"ש הרא"ש לק"מ ועי' בשו"ת ב"א חיו"ד סוס"י ס"ב שזכה לכוין מדעתו לסברת הרא"ש". וכן באחיעזר חלק ג' סימן ס': "אולם הרא"ש בב"ק ס' שם כ' דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה, אף על פי דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח, מבואר דדוקא בזורה שעיקר עשייתה כן, אבל לא בשאר מלאכות. שו"ר בס' אמרי בינה חאו"ח שהרגיש בזה", אלא שהוא כתב שיש עוד שיטות בענין זה, עיי"ש. ועיין אבנ"ז או"ח שפ"ח ב' שכתב שנחלקו הרא"ש ורש"י בפירוש הגמ'. ועיין בשו"ת בית יצחק אורח חיים סימן נז שדן לגבי לשלוח מברק בשבת וכתב "הנה מקום הספק הוא לפי שהבעל מלאכה מהטעלעגראף אינו עושה מאומה כי ע"י מה שמכה בהמאשיען נתעורר אך כח העלעקטריציטעט. וכח העלעקטריציטעט מסייע שבמקום אחר יעשה רשימה. וא"כ הוא אך גורם למלאכה. ואמנם בב"ק דף ס' אמרי' שם לענין ליבה וליבתה הרוח מ"ש מזורה ורוח מסייעתה. ומשני גבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא ע"ש. א"כ חזינין דלענין שבת חייב ברוח מסייעתה. וכ"ש הכא דכח העלעקטריציטעט מסייעתו ודאי חייב. ואולם לכאורה צ"ע להמג"א סי' רנ"ב ס"ק כ' שכתב דישראל נותן לרחיים של מים אין כאן איסור דאורייתא שהישראל אינו עושה רק המים. וקשי' מ"ש מזורה ורוח מסייעתה. ולומר דשם בזורה עיקר מלאכתו כך הוא. משא"כ טחינה אפשר ברחיים של יד ובמקדש הי' שוחקין הסממנים במכתשת. ולפ"ז לכאורה בכתיבה דעיקר המלאכה ביד. ובמקדש הי' רושמין בעצמם. אין ראיי' מזורה לאיסור"^[10]. הרי העלה סברא זו מעצמו, ודחאה כמ"ש בהערה ממג"א והאה"ע וזרע אמת, להפך ממהרש"ם שדחה את דבריהם ע"פ סברא זו, כי הביא מקורו מהרא"ש. והם הרגישו שזה נגד האה"ע והש"ג שכל תכנון מיוחד נחשב מלאכת מחשבת, ושיטה זו תתבאר לקמן באריכות.
♦
לכאורה שיטה זו נסתרת מרוב הראשונים ואי אפשר להכריע כן
ולדעתי קשה מאוד להסכים לדבר זה, שהרי כמ"ש זה נגד הגמ' בב"ב על רקתא, שלמדו מזורה ורוח מסיעתו שנפח שמעיף ניצוצות בהכאתו הוה מזיק. ואיך שייך לומר שם כסברת הרא"ש שבהכי חייבה רחמנא, שהרי חייבו זורה וכך תמיד דרך המלאכה. הרי אין לזה שם מעשה מיוחד אלא דבר מזדמן. וכל הראשונים שם השוו שבת לנזיקין, ושאפשר ללמוד מזורה לנזיקין, והחילוק הוא רק בין איסור לממון, וכך פירשו את הגמ' שם שחלוק איסור מממון וזו לא סברא מיוחדת בזורה. וא"כ בכל אופן אי אפשר לפסוק כדברי הרא"ש הנ"ל שהם נגד כל הראשונים. וכך האריך בשו"ת דברי מרדכי הנ"ל ומשו"ה דחה את שיטת המהר"ם לובלין וסמ"ע שכתבו כרא"ש, שזה נגד כל הראשונים. והכריע שאם יש מקצת מעשה גמור, אע"פ שגמר המעשה הוא בגרמא, חייב, וזה כמ"ש משום ב' שעשאוהו, ויתבאר לקמן באריכות מהרבה פוסקים.
♦
נראה פירוש חדש ברא"ש ע"פ ריטב"א ועפי"ז יתישב עם הראשונים
אך נראה שיתכן מאוד שהרא"ש לא סותר כלל את דברי שאר הראשונים, ואין כונתו שהחיוב רק במלאכה שאין עושים אלא בכח אחר, ובכל זאת מצאנו שהתורה חייבה, וע"כ בהכי חייבה רחמנא. אלא פירוש אחר וכפי שיתבאר. והוא שבלא"ה פירוש זה צ"ע, שלשון הגמ' מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואיך אפשר לפרש מילים אלו כבהכי חייבה רחמנא כיון שאין דרך אחרת לעשות את המלאכה. וכמו בבורר שחייב גם אם אי"צ לגופה, שכך דרך המלאכה. ולשון מלאכת מחשבת נפוצה ומשמשת בכל מקום, לומר ששם המעשה תלוי בדעתו. והארכנו בדוגמאות כאן בהערה^[11].
ונראה לפרש פירוש אחר ברא"ש, והוא על פי יסוד חשוב שאיתא בריטב"א שם בב"ב כ"ו א' "מתקיף לה מר בריה דרב אשי וכו'. פי' לענין שבת וחשוב שהוא עשה הכל להתחייב עליו ולא חשוב שנים שעשאוה, דאלמא סיוע הרוח אין בו ממש לענין זה כיון שא"א זולתו וזה עשה כל מה שהיה בכח אדם לעשות, הכי נמי בנזיקין ליהוי כאילו עשה מעשה גמור וכאילו הוא גירי דיליה". הרי שכתב תנאי גדול בין זורה ורוח מסיעתו, והוא כאשר האדם עשה כל מה שבידו לעשות ואי אפשר בלא סיוע הרוח. וזו נפק"מ גדולה לדינא, שכל הדין הוא כשעשה מקצת מלאכה חייב בשבת רק כאשר עשה כל מה שבידו, ולא כאשר עשה רק מקצת. וכעין זה איתא גם במהרש"א בסנהדרין ע"ז א' בענין מקרב הדבר אצל האש, שהוא כאשר עשה כל מה שבידו לעשות. ויסוד הדבר שבאמת יש דין ב' שעשו, וקמ"ל בזורה ורוח מסיעתו שחייב. אך כל זה כאשר עשה כל מה שבידו, ולא כאשר נמנע ושיתף עוד כח איתו. ונראה ביאור הדבר שהרי בדין אפיה וכביסה וזריעה כו' וכו', חייב אע"פ שעשה רק את תחילת המעשה והדבר נגמר מאליו. אלא הביאור הוא שיש את המלאכה שהיא אפיה ממש, ויש את מעשה האדם שנצרך כדי לעשות מלאכה זו, והוא הנתינה בתנור. ולכן אע"פ שהוא לא עשה את המלאכה, הוא עשה את כל מעשה האדם הנצרך לכך. ולכן כל החיוב הוא רק כאשר לא עומדת בפניו כלל אפשרות של גמר מלאכה בידים, ועשה כל מה שאפשר לעשות. ועיין קה"י שנביא לקמן שהקשה שזורה הוה מעשה גמור כמו נתינת בתנור, ומש"כ שם.
ונראה שגם הרא"ש סובר כן, ובזורה הוקשה לרא"ש, שהכא יכול לגמור את הכל בידים, ע"י זה שיברור את הפסולת מתוך האוכל. שזה אותו תוכן מלאכה של ברירת הפסולת מהאוכל. וע"ז תירץ שכיון שדרך לעשות כך תמיד ע"י סיוע הרוח, וברירה בידים היא משונה וקשה לבצע, נחשבת עשיה עם הרוח כעושה את כל המעשה של המלאכה, ולא אכפת לנו הסיום ממילא. ולפי"ז יוצא שהרא"ש מודה לסברת כל הראשונים שחייבים תמיד בכח אחר, אף שאי"ז דרך המלאכה תמיד. והוא רק יישב למה זה נחשב שעשה כל מה שבידו לעשות, כיון שכך דרך המלאכה תמיד. וא"כ אי"צ לדחות את הרא"ש ואת מהר"ם לובלין וסמ"ע, משום דברי כל הראשונים בב"ב. אפשר לישב דבריהם ולקבל הכל לדינא. ויש בזה נפק"מ טובא כאשר האדם יכול לגמור כל המלאכה, ועושה מעשה גרמא להדיא כדי לא לעשות את המלאכה בידים, שלפי"ז פטור בכל ה"ג. ונבאר דבר זה בהמשך.
♦
חלק ג' - שיטת ר"ח בפותח דלת כנגד המדורה
עוד מקור מר"ח שזורה ורוח מסיעתו הוא בכל המלאכות גם באין דרכו תמיד כך
מלבד כל הראשונים בב"ב כ"ו שהבאנו שהראשון שבהם הוא ר"ח, שמבואר שזורה ורוח מסיעתו אינו דוקא בזורה משום שכך דרך המלאכה תמיד, וכן שלא רק כאשר יש כונה מיוחדת לכך, יש עוד ר"ח לענין פותח את הדלת כנגד המדורה בשבת ק"כ ב'. והרבה אחרונים כבר דנו בדבריו. הגרש"ז אויערבך במאורי אש פרק ג' (ועיין במנחת שלמה ח"א סימן י' ס"ק ח' וח"ב סימן כ"ו אות א'), שהוכיח מכאן שגם בשבת יש חיוב בהסרת מונע בכח ראשון, דלא כמחזה אברהם שר"ל ששבת קיל. וכן בשו"ת חלקת יעקב (אורח חיים סימן עד וסימן ע"ח), ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן טז ובחלק ד סימן כז) שו"ת ויען יוסף (אורח חיים סימן צח) ובשו"ת יביע אומר (חלק ד - אורח חיים סימן לה אות ז).
ונביא את דבריו ומה שיש לדון בהם. מבואר בגמ' שבת קכ ב' שנחלקו שמואל ואביי אם מותר לפתוח דלת כנגד המדורה, והגמ' פרשה שכאשר שכיח רוח שאינו מצויה לכו"ע אסור, כי נחלקו ברוח מצויה שאין דרך ללבות בה את האש, כמ"ש רש"י, ונחלקו אם גזרינן מצויה אטו אינה מצויה. וזה לשון ר"ח "אמר רב יהודה אמר שמואל פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת ואינו חושש. ואף על פי שהרוח מלבה את האש לייט עלה אביי דחשיב ליה כמבעיר את האש ואי רוח שאינה מצויה היא והוא שמניף ומושבה לא פליגי דאסיר. כי פליגי ברוח מצויה. אביי סבר גזרינן ברוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה. ומר סבר לא גזרינן והלכתא כאביי וקאמרינן בגמרא דהכונס צאן לדיר בנזיקין המלבה ואין בליבויו כדי ללבותה פטור. ואקשינן אמאי פטור. ליהוי כי זורה ורוח מסייעתו. ואמרינן בה כמה טעמי. סימן ברו"ש. אמר אביי כגון שליבה מצד זה וליבתה הרוח מצד אחר רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתו הרוח שאינה מצויה. רב זירא אמר דצמדא צמידי. רב אשי אמר היכא אמרינן זורה ורוח מסייעתו לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. אבל הכא גרמא בעלמא היא וגרמא בנזקין פטור. ש"מ דכיון דמשוי אורחא אפי' לרוח מצויה ללבות ומחשב לכן אסור בשבת דהיינו מלאכת מחשבת".
וכל הפוסקים הביאו מר"ח שהדין זורה ורוח מסיעתו קיים גם בפותח דלת כנגד המדורה, שנחשב מבעיר את המדורה ע"י פתיחת הדלת. ומוכח שאין הדין משום טעמו של הרא"ש שכך דרך המלאכה. וכן פתיחת הדלת היא הסרת מונע, שאז הרוח נכנס מעצמו וחייב, וצ"ל שהוה כח ראשון. ומוכח שגם בשבת נאמר הדין שהסרת מונע בכח ראשון חייב, דלא כצד שהעלה במחזה אברהם ששבת קיל. ובלא"ה הרי בגמ' לא נראה שיש צד ששבת קיל. ובחלקת יעקב הפליג דלא כשאר פוסקים הנ"ל, אלא שר"ח מחייב גם בכח שני שפטור בכה"ת, ולכן הוצרך לדין כונה מיוחדת. וכתב עפי"ז נפק"מ לדינא בפתיחת דלת מקרר שמפעיל תרמוסטט, שאע"פ שזה כח שני מ"מ חייב. עיין בהערה כאן שהבאנו את דבריו, ועל ב' הנחות יש לדון טובא - א' שחייב גם בכח שני וכפי שיתבאר, ב' שנחשב מלאכת מחשבת וכונה מיוחדת בשעת פתיחת הדלת של מקרר להפעיל את המנוע במקום הצורך^[12]. וראיתו מזה שהוצרכו להביא את דין זורה ורוח מסיעתו, תיפוק ליה שזה כח ראשון גמור, וע"כ שגם לרבות כח שני. ועצם דבריו צ"ב, שהרי דלת ורוח לכאורה זה כח ראשון, וכמ"ש התוס' שאיירי דוקא בקרוב לדלת. עוד שהזורה אינו כח שני אלא כח ראשון. וזה תלוי במש"כ, שלכאורה מוכח מזה שהביאו את זורה לדין איסור בנזיקין, מוכח שכח אחר קיל מגרמא, כיון שהמעשה מסתיים ע"י השני הוה חסר בעשיה שלו. ואינו שנים שעשו אלא כאשר גמר המעשה היה ע"י כח אחר, וצריך לדין מיוחד של זורה רוח מסיעתו. ולפי"ז מיושב משה"ק, שאם זה כח ראשון מה צריך לדין זורה. וכמ"ש כשם שגרמא בנזיקין אסור, וכח אחר קייל לולי דין זורה, ה"נ כח ראשון מעשה וכח אחר קייל. וזה תלוי במש"כ שבזורה צריך שהכח אחר יהיה תח"י ויחשב כלי שלו. וצ"ע בכ"ז.
♦
עצם דברי ר"ח צ"ב
אלא שצריך לפרש את עצם דברי ר"ח, שמביא את הגמ' בב"ק, ושם מפורש גם על רוח מצויה, ובדברי ר"ח מפורש שכונתו לכך שכתב בסו"ד "ש"מ דכיון דמשוי אורחא אפי' לרוח מצויה ללבות ומחשב לכן אסור בשבת". הרי כתב ב' דברים - א' ש"מ רוח מצויה הוה אורחה, ב' שמדובר במחשב לכך, ולכן הוה מלאכת מחשבת. וצ"ב, אם הוא בא לפרש שה"נ הסוגיא כאן איירי במחשבת ללבות, נגד שיטת רש"י. או שהוא כותב עוד דין שהסוגיא כאן רק ברוח שאינה מצויה, ומשום שאין כונה להדיא אלא פס"ר. משא"כ הסוגיא שם, שיש כונה ממש, מהני גם ברוח מצויה, שכך מדעתו עושה את מעשה הצתת האש. וכך פשטות הסוגיא. ואז יהיה מבואר שאין כונת ר"ח שצריך כונה מיוחדת להחשב מלאכת מחשבת ולהתחייב בגרמא, וכמ"ש בהמשך מהש"ג ואה"ע, אלא כדי להתחייב ברוח מצויה צריך שיגלה דעתו שאורחה בהכי, ופשוט.
♦
יש שיטות שאיירי רק במתכוין לכך ממש
והצד שהסוגיא בפתיחת דלת איירי דוקא בדעתו לכך, כך נראה ברמב"ם שכתב פרק ה' "אסור לפתוח את הדלת כנגד המדורה בשבת כדי שתהא הרוח מנשב' בה". הרי להדיא כתב שפותח כדי שתהא הרוח מנשבת, דלא כרש"י. והעיר כן המאמר מרדכי סימן רע"ז ס"ב, והקשה שהוה פס"ר, ורצה לדחוק ברמב"ם שר"ל שרק בא להתנות את מש"כ תוס' שצריך שהרוח ודאי תנשב, ודוחק לומר כן. ובפשטות הטעם שלא מהני פס"ר הוא כיון שהחיוב הוא משום מלאכת מחשבת, צריך כונה לכך, שע"י זה כל הכוחות המשתתפים במעשה נחשבים ככלים בידו. משא"כ בכונה בעלמא. ואי"צ להגדרות הש"ג ואה"ע שנבאר לקמן. ועיין בשו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן רלו שהאריך בזה בדעת רש"י, והוכיח שמהני פס"ר לזה. ולהנ"ל לדעת ר"ח והרמב"ם אינו כן. ועיין בראב"ן סימן שס"ג שכתב "ואסור לאדם לפתוח דלת כנגד המדורה שהרוח ילבה את האור דאמר רב יהודה אמר שמואל פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת ואינו חושש ולייט עלה אביי, והילכתא כוותיה. ואפילו ברוח מצויה דגזר רוח מצוייה אטו אינה מצוייה, ואם א"צ לליבוי ואין מתכוין שרי". משמע להדיא שצריך כונה ללבות ע"י הרוח וכדעת הרמב"ם, וגם שיהיה לו צורך בליבוי, ולא מהני פס"ר^[13].
♦
נפק"מ למעשה אם הסרת מונע בלא כונה הוה זורה ורוח מסיעתו
ויש נפק"מ גדולה לדינא בספק הפירוש בר"ח, בשאלה האם בזורה ורוח מסיעתו, כאשר אינו עושה תחילת מעשה, אלא הסרת מונע ואח"כ ממשיך המעשה מכוחות אחרים, והאדם לא עשה בכונה את המעשה כדי שנחשב את הכוחות האחרים כהמשך מעשיו. האם יש בזה דין זורה ורוח מסיעתו, שחייב גם כאשר המשך המעשה בגרמא. ונפק"מ גדולה בפתיחת דלת מקרר ונכנס חום, שהוא הסרת מונע בכוח ראשון. אך ע"י זה נפעלות פעולות של כח אחר, האם נאמר בזה דין זורה ורוח מסיעתו. ולקמן נביא מחלקת יעקב שרצה לטעון שלר"ח אמרינן שחייב. ולכאורה אינו דומה, שהתם זה כח ראשון ממש והוה מעשה גמור ע"י הרוח, ולכן אי"צ כונה מיוחדת לכך. משא"כ כאשר אינו מעשה גמור, כמו במקרר, ע"כ צריך להגיע לדין חדש שהכוחות האחרים טפלים למעשיו, וזה קיים רק בתכנון ומחשבה גמורה, וצ"ע^[14].
♦
חלק ד' - שיטת הרשב"א פס"ר בגרמא
הרשב"א התיר גרמא במחיקה רק בלא ודאי ימחק וצ"ע
ויש עוד מקור לדין פס"ר בגרמא, בדין היה שם כתוב על בשרו שיורד וטובל שבת דף כק"כ ב', ומשום שהמחיקה ע"י מים הוה גרמא בעלמא, הרשב"א שם הוסיף תנאי שלא תהיה מחיקה בודאי. והאריכו בזה הפוסקים, וצריך לבאר את הדברים ואת הנפק"מ למעשה. זה לשון הרשב"א שם "לעולם יורד וטובל ובלבד שלא ישפשף. תמיהא לי דהא מכיון שהוא מכניס ידו במים הרי זה כמקרב את כבויו, וי"ל דלא קרינן מקרב את כבויו אלא בכעין נותן מים בכלי שתחת הנר ואי נמי בנותן בצד הטלית שאחז בו האור, משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה ודאי תכבה, אבל כאן אפשר דלא ימחק שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים". הנה שהרשב"א התנה שלא תהיה ודאי מחיקה, וכתב ב' דברים - א' שאם ודאי הוה מקרב כיבוי ולא גרם כיבוי, וענין זה יתבאר בהמשך. ב' שאם ודאי כיבוי הוה כמשפשף, שזה מעשה גמור^[15]. והתקשו הפוסקים איך שייך לומר שגרמא מותרת רק כאשר אינו ודאי מעשה, שא"כ לא יצטרכו פטור של גרמא, אלא פטור אינו מתכוין בעלמא. עיין שו"ת בית אפרים יו"ד ס"א, ובישוע"י בתשובה של הרצ"ה שמודפסת אחרי סימן של"ד. ושניהם משו"ה דחו את הרשב"א מהלכה, שע"כ איירי בודאי ואפ"ה יש פטור גרמא^[16]. וצריך לפרש את שיטת הרשב"א והאריכו בזה בפוסקים.
♦
ישוב שהירידה למקוה הוה מעשה גמור כל שודאי ימחק
ובאחרונים כתבו לישב שאם המקוה ודאי מוחק את השם, א"כ עצם הירידה למים הוה מעשה גמור של מחיקה, שדומה לזורע זרע באדמה, ונותן תבשיל בתנור, שכל שעושה מעשה גמור להכניס את הדבר למצב שיגמר המלאכה, א"כ עצם ההכנה הוה מעשה גמור. כך האריך בשו"ת בית שלמה חלק יורה דעה ב (כרך ג-ד) סימן קכב, עיי"ש בדבריו. ושם דן כאשר צריך למחוק שם בס"ת כדי להכשיר את הס"ת, שהבית אפרים התיר להניח מטלית לחה שאח"כ המים יחלחלו וימחקו את השם. שדן שלרשב"א דוקא כאשר המחיקה היא לא בודאי, שאל"כ הוה כזורע ונותן לתנור כו'. ומאריך שם בענין פורס מצודה שבודאי יצוד. ואח"כ כותב שמלשון הרמב"ם לא נראה כן, וצ"ל שהרמב"ם ס"ל שתלוי בכונה, וכשיטת השלטי גיבורים שהארכנו בה בהמשך. וא"כ זה היתר רק ביורד לטבול ולא בעושה כדי שתקרה מחיקה בסוף^[17]. ובסימן קכ"ז חזר על דבריו, ושם הכריע כרשב"א שאם ודאי ימחק חשיב מעשה. ועיין במכתב הקה"י לגרי"ש אלישיב, מודפס בקובץ תשובות חלק ד סימן נד, שהאריך כעין דברי הבית שלמה שכל שבודאי יעשה, עצם הכניסה למים הוה מעשה גמור כמו בישול וכד'. ומביא את הרשב"א ושזה כדבריו. ושוב מקשה שא"כ זה אינו מתכוין, ומתרץ שע"י זה שהמים מרככים את הדיו, ע"כ ימחק בהמשך ע"י תנועותיו או שפשוף בלא כונה. ומ"מ לא עצם הירידה למים מוחקת, ולכן הוה גרמא. ומביא שכעי"ז איתא בחזו"א (שבת סי' ב') שכתב קרוב למש"כ^[18]. ומקשה "ועדיין קשה מב"ק (דף ס' ע"א) כי אמרי' זורה ורוח מסייעתו לענין שבת כו' אבל הכא גרמא בנזיקין הוא, והתם לכאו' הדבר מוכרח להיות נגמר ע"י הרוח, וראוי להחשב מעשיו ולא גרמא. וי"ל דעפמש"כ הרשב"א ז"ל דכל שאינו פסיק רישי' חשיב גרמא, ה"נ התם בשעת מעשה שמלבה אינו ברור שהרוח יגמור, ואף שנתברר שהי' רוח כזה שגומר הליבוי, מ"מ נחשב בדין גרמא וצ"ע".
והנה סיום דברי הקה"י שהפליג עד שהוקשה לו למה זורה ורוח מסיעתו אינו מעשה גמור, הוא ממש כדברינו לעיל שזורה יש מעשה גמור, ולא גרמא בעלמא. אלא שהוא מעשה חלקי, ויש עוד חלק שהרוח עושה. וע"ז נאמר דין זורה, שלא מחשיבים את הרוח כעושה בפנ"ע. וחוזר הדין שיש כמה אופנים של השתתפות במעשה. א. יש השתתפות שנעשית מאליה, כמו בישול או כביסה או חימוץ, שהשלב השני נעשה מאליו בלא מעשה שלו ולא של אחר. וע"ז הרשב"א חילק בין ודאי לספק, שגם אם שנעשה מאליו, כל שאינו ודאי, המעשה שלו להכניס למצב זה לא נחשב מעשה גמור כלפי התוצאה. משא"כ כאשר זה ודאי עצם ההכנסה למצב זה נחשב עשיה על התוצאה ב. יש שצריך כח אחר אבל לא מעשה ממש, כגון זריה שזו נשיבת הרוח שהוא כח ולא מאליו, אבל אינו עשיה ממש ג. ויש שהחלק השני הוא ע"י מעשה אחר, כגון עלוקה ורחיים, שבזה נחלקו המג"א ואה"ע כפי שיתבאר בהמשך, ויש לדון אם נחלקו אם שייך בזה זורה ורוח מסיעתו, או שנחלקו אם נחשב מעשה האחר ככלי בידו, כדעת המג"א בעלוקה. אבל כאשר אינו כלי בידו, לכו"ע אין בזה זורה ורוח מסיעתו, וכפי שכתבנו מזה שאין מפרק בהנקה^[19].
♦
חלק ה' - דברי הפוסקים בדין זורה ורוח מסיעתו מ"ט ל"ה גרמא
ובפוסקים האריכו בסתירה זו, בין הסוגיא שעשיה אסורה, לסוגיא שזורה ורוח מסיעתו חייב רק בשבת משום מלאכת מחשבת אסורה תורה. ויש בזה ב' שיטות עיקריות. שיטת הזרע אמת, ושיטת השלטי גיבורים. ונתחיל בשיטת הזרע אמת, שהוא ע"ד שכתבנו עד עכשיו.
♦
פרק א' - שיטת הזרע אמת שצריך מקצת מעשה גמור אע"פ שמסתיים בגרמא
בשו"ת זרע אמת חלק א' סימן מ"ד, מאריך בשאלה על משאבה לכיבוי שריפות. שיש גלגל עם ד' ידיות, שד' אנשים מסובבים וזה שואב את המים מהבאר, והמים עולים בצינור, לצינור גבוה, ובראש הצינור יש פיה מברזל, ולידה עומד אדם אחר שמכוין את הפיה לעבר השריפה. ונשאל האם מותר ליהודים לסובב את הגלגל בשבת. ומאריך להתיר, משום ששאיבת המים הוה גרמא בעלמא. ודומה לגמ' בביצה דף ל"ד א', שאחד מביא את העצים ואחד את הקדירה כו', שאם הביאו את האש באחרונה כו"ע פטורים שלא עשו מידי. ואע"פ שבלא המעשים שלהם לא היה מתבשל, מ"מ ע"י פעולתם לא קרה מאומה, כל עוד שלא הביאו את האש. ולכן לא נחשב שעשו את המלאכה, אלא המביא את האש. וה"נ כאן, עצם העלת המים במשאבה לא עושה כיבוי, אלא רק מביאה את המים בצינור, שעל ידי זה העומד בראש מכוין את הצינור למקום האש. והוה כמו להביא עצים שאחר מדליק^[20].
♦
אם החזקת הפיה נחשב מצב קיים
וממשיך שם, ואין לומר שהוא כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול, שהרי בלא שאיבת המים המכוין בראש לא יכול היה לכבות את השריפה. וקיי"ל שבת דף צ"ג וברמב"ם שבת פ"א הלכה י"ז, שזה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם חייבים. שהתם כל אחד עושה מעשה גמור, אך אין בכוחו לעשות את המעשה בלא סיוע האחר. אבל הכא מי ששואב אינו עושה מעשה גמור בשריפה, אלא גרמא בעלמא. שכיבוי המים אינו ע"י כח ראשון של השואבים. והוה כאשקיל בידקא דמיא, שמה שזורם ע"י כח שני פטור. ומה שכתב כח כוחו צריך ביאור, שלא נראה שכונתו כשיטת ר"י שגם במעשה אדם בשבת יש דין כח כוחו^[21], אלא ר"ל כיון שמחוסר מעשה של כיון של הפיה לאש, כלו מעשיו. והכל מתיחס למי שמכוין את הפיה. וצ"ע, אחר שהפיה מוחזקת במקום וממשיך לשאוב, איך נאמר כלו מעשיו. ובשו"ת בית יצחק )אורח חיים סימן נז( האריך לחלוק על נקודה זו, שאחר שהפיה מכוונת נחשב שהשואב עושה את מעשה הכיבוי, ולא המכוון את הפיה, הבאנו דבריו בהערה^[22]. ויש לעיין אם נחלקו במציאות, דהיינו הזרע אמת מדבר באופן שצריך להחזיק את הפיה באופן רצוף, והבית יצחק מדבר כאשר די לכוון פעם אחת. או ששניהם מדברים על החזקה רצופה, ונחלקו אם זה נחשב מעשה מתחדש או שאחרי ההכונה הראשונה זה כבר מעשה קיים. ולכאורה נחלקו בזה להדיא ב' תירוצים בתוס' וברא"ש דף מ"ז, האם מחזיק קערה עם מים כאשר נופל ניצוץ לתוכו נחשב מעשה בידים, או דוקא כאשר הוא מקרב את הקערה לניצוץ כאשר הניצוץ נופל, ונכתוב ע"ז לקמן. הרי שנחלקו אם החזקת קערה במקום נחשב מעשה או רק כאשר האדם מקרב.
ויש בזה נידונים מפורסמים, יש את דברי החזו"א, ליקוטים חו"מ כ"ג לדף כ' שלמד מניקף מסיע, שכל החזקת גופו באופן שונה מהרגיל, וע"י זה נפעל מעשה, נחשב מעשה בידים. והגרד"ל האריך בזה בספרו (שבת סימן ל"ח ס"ק ד') ומודפס בהערות בקובץ סנהדרין שי"ל ע"י אחיו^[23]. וזה נפק"מ ללוחץ על מתג, אם לשחרר נחשב מעשה או אדרבה להמשיך להחזיק נחשב מעשה. ויש נידונים של הגרש"ז ורל"י הלפרין באדם שנכנס לתא טלפון, שעשויה באופן שכאשר עומדים על הרצפה שלה נדלק אור ע"י הכובד, וכאשר יצא מיד יכבה. האם מוגדר שהאור כבר דלוק, ואז חובתו להשאר שם, שאם יצא יכבה. או להפך כל זמן שעומד שם נחשב מחדש הדלקה ע"י הכבוד שלו, ואז חובתו לצאת כדי להפסיק לעשות מעשה הדלקה.
וכמ"ש זה ממש מענין ב' התירוצים בתוס' אם החזקת קערה עם מים נחשבת עשיה או רק קירוב הקערה עם המים.
♦
סברת הזרע אמת שצריך תחילת מעשה גמור
ואז מאריך בסוגיא דידן, שזורה ורוח מסיעתו חייב, אע"פ שלכאורה עשה גרמא בעלמא שזרק והרוח הפרידה, ולכן פטור בנזיקין. ולגבי שבת חייב משום מלאכת מחשבת אסרה תורה. ואילו בשבת ק"כ מבואר שגרמא מותר וכמש"ק. ומתרץ שאם עושה מעשה שכעת אינו פועל מאומה, אלא לאחר זמן יפעל פטור, שלא עשה אלא מעשה גרמא, ומותר. משא"כ בזורה, שכעת המעשה שלו פועל מיד, אלא שזה בסיוע אחר. לענין שבת לא נחשב גרמא אלא מעשה משום מלאכת מחשבת^[24]. וזה ממש כמש"כ, שזורה ורוח מסיעתו מחייב, כאשר יש מעשה גמור אלא יש משתתף נוסף במעשה, אבל אם כל המעשה הוא גרמא, לא מהני מלאכת מחשבת לחייבו בזה.
♦
דעת עוד אחרונים שזורה הוה מעשה גמור, אע"פ שכח אחר מעורב
בספר תורת רפאל להג"ר רפאל שפירא הלכות פסח סימן ע"ג, האריך לדחות את דברי האומר שזורה ורוח מסיעתו לא חשיב מעשה, שהרי גרמא פטור, ומזה שזורה ורוח מסיעתו חייב, על כרחך נחשב מעשה גמור דידיה. ומה שפטור בנזיקין כתב ב' תירוצים - א' בתוס' ורמב"ן בדינא דגרמי מבואר שזו סברא מיוחדת ביצירת המזיק של אש, שצריך להיות מכוחו ממש. ב' שיש מיעוט בתורת כהנים שמזיק צריך מעשה דידיה, ולא די עשיה, אלא צריך עשית כולו ביד, עיי"ש. ומביא ראיה כן מנתינה בתנור, שאע"פ שהגמר איננו על-ידו, נחשב מעשה גמור, וכפי שהביא המג"א ויתבאר בהמשך, ואת הדעה במג"א שפטור מפרש לא משום שחסר במעשה, אלא משום שאינו דומיא דמשכן. ושכ"כ הקרבן נתנאל ספ"ק דשבת, ונתיב חיים להנ"ל על המג"א שם. ויתבאר בהמשך.
ועיין בחמדת ישראל קונטרס דרך חיים עמ' נ"ה שהקשה בשולה דג מן הים חייב, הרי זה גרמא^[25], וכ"ת משום זורה ורוח מסיעתו, קשה - א' זה רק בזורה שכך דרך המלאכה. ואת זה דוחה, שאם מפרשים את הירושלמי שגם על מעביר רוק ד' אמות יש זורה, מוכח דלא כך. ב' שזה גרמא והחיוב הוא רק במתחיל מיד, משא"כ בנטילת נשמה של דג. ולא עונה ע"ז, אבל מסיק שכיון שאי"צ כח אחר לפעול, עדיף מזורה ורוח מסיעתו, אע"פ שמתחיל לאח"ז.
♦
ראיה שפטור אם יש הפסק בין המעשה לכח שפועל
הפוסקים האריכו טובא בסוגיא בעירובין דף פ"ח ע"א, שמבואר שם שאם שופך מים לעוקה שיכול להספג שם, אע"פ שלא נספג ויצא לרה"ר, לא חשוב מלאכה, כיון שהיציאה היא מאליה. עיין לשון רש"י "דתיימי מיא, ואי נמי לא תיימי, דיש בו מים מבעוד יום, כיון דרוב ימות השנה עשוין ליבלע - הכי נמי כי נפקי לבראי לאו להכי איכוון, וכיון דלא נתקיימה מחשבתו – שרי. דאפילו מתכוין לאו איסורא דאורייתא איכא הכא, דהא לאו ברשות הרבים זריק להו איהו גופיה, אלא מאיליהן יוצאין הלכך כי לא מיכוין שרי לכתחלה". יש שהוכיחו מזה שאף שנחשב כחו גמור, לגבי שבת לא נחשב מעשה. ובהמשך דברינו הארכנו מדברי הראבי"ה שכל מתגלגל לא חשיב כוחו כלל בכל התורה, ורק בזורם ממש צמוד למקום שפיכתו, משא"כ במדרון לא נחשב כוחו, לפי"ז לא קשה מידי.
אך בר"י מלוניל שם בסוגיא מבואר שהפטור הוא מטעם אחר, שנחשב הנחה בתוך העוקה. ובשו"ת דברי מרדכי [פרידברג] (או"ח סימן כ"ב ס"ק כ"ה והלאה) האריך בזה, והביא את דברי ר"י מלוניל הנ"ל, ותמה עליהם, שהרי איירי שהעוקה ברה"י, וא"כ מה מועילה ההנחה שהיא לפני תחילת המעשה, שהרי המעשה הוא הוצאה מרה"י לרה"ר מכוחו, וההנחה ברה"י לפני תחילת המעשה, ואיזה טעם זה לפטור. ומזה הוכיח שאף אם נחשב כוחו, מ"מ צריך תחילת מעשה גמור שלו, וכל שחסר בתחילת מעשה גמור, אע"פ שהכל נמשך מכוחו, פטור. וכל שיש תחילת מעשה, אע"פ שכל המשך המעשה מכוחו לבד, חייב שנכלל במעשה שלו. ולכן אם יש הנחה להפסיק לא בתוך המלאכה, אלא בין המעשה הגמור שעשה בתחילה ליציאה מכוחו, פטור. וזה ממש כסברת זורה ורוח מסיעתו של הזרע אמת, שע"י זה שיש תחילת מעשה גמור, חייב גם על הנמשך מכוחו. עיי"ש שהאריך מאוד בראיות גדולות ומו"מ בדברי הראשונים והפוסקים, ודבריו הובאו בספר בן אריה סימן ח', עיי"ש.
ומסיק שם לדינא לדעת רוב הראשונים, כל שעשה תחילת מעשה גמור, והתוצאה מתחילה מיד הוה מלאכה דאורייתא. וזה ממש כעין סברת הזרע אמת הנ"ל. ומאריך מאוד בראיות מכל הראשונים בב"ק ובב"ב ששבת חמיר מנזיקין ולא קיל, כמו שנראה מהמג"א. וכן מאריך מאוד בשיטת רש"י ורא"ש ותוס' בתירוץ א' והרי"ף ועוד, שגרמא מותר אבל מקרב כיבוי הוה דאורייתא, והגדר הוא שכל שעושה מעשה בגוף הדבר, או שאינו מחוסר עוד דבר כגון פקיעת כלי, הוה מלאכה דאורייתא לשיטות אלו. וכ"ז כאשר עשה תחילת מעשה גמור. וענין זה יתבאר בהמשך דברינו, ודברינו בהרבה נקודות כעין דבריו.
♦
פרק ב' - שיטת השלטי גיבורים
יש שיטה נוספת, שהחילוק הוא לא אם עשה חלק מעשה גמור, אלא בכונתו. שבגמ' מבואר שזורה ורוח מסיעתו חייב משום מלאכת מחשבת אסרה תורה, וע"ז חלקו בין רמות המחשבה שלו, שיש שנחשב מלאכת מחשבת לחייב בגרמא ויש שלא, אע"פ שלא נחשב אינו מתכוין. וצריך לבאר את הדברים, ואם הם מוסכמים לכו"ע או שהם רק לפי שיטה מסוימת.
♦
בטור התיר גרם כיון שאין כונה
איתא בטור או"ח של"ד "ועושין מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה אפילו חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע אליהם הדליקה דגרם כיבוי מותר וטלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה כיון שאינו מכוין לכך", וכתב על זה השלטי גיבורים על הסוגיא בשבת שם "ומה שכתב הטור כו' כיון שאינו מתכוין בפשיטותו זאת לכבות. דמשמע שאם מתכוין לכך אסור לפושטו, ואין שום א' מהפוסקים שיזכיר דבר זה, כי מדברי כולם מוכח דגרם כיבוי שרי אפי' במתכיון לכך. מ"מ נראה דודאי כל גרם כיבוי דשרינן הוא בענין שאינו מתכוין לכבות, אלא עושה שום דבר לחצוץ בפני הדליקה, וע"י כך באה הכיבוי. כההיא דפריסת עור או כלים מלאים מים או נתינת כלי ריקן תחת הנר וכיוצא באלו, שאינו מכוין לכבות אלא להגן^[26]. והילכך אי בהאי מעשה שעושה בא ממילא הכיבוי שפיר דמי, דלא הוי אלא גרם כיבוי בלא מתכיון. דאי מכוין לכך אפי' ע"י גרם אסור כמ"ש הטור. ומיהו כשאינו מכוין לכך אע"פ דהוי פסיק רישא שרי ע"י גרם. שהרי התירו לחצות בכלים מלאים מים אע"פ שבודאי יבקעו ויכבו, והוה פסיק רישא מ"מ שרי כיון שאינו אלא גרם ואינו מכוין לכך. ועי' בתוס' פ' בתרא דיומא. ומסופקני בכל מלאכת שבת הנעשות בלא מכוין ע"י גרם בפסיק רישא כי האי דגרם כיבוי אי שריא או דילמא גבי דליקה התירו".
♦
הטעם כי כאשר יש כונה נחשב מלאכת מחשבת
הרי שהוא הגביל את ההיתר של גרמא, לאופן שאינו מתכוין לכבות אלא להגן, ובלא"ה גרמא אסורה. ופשוט שזה ע"פ הגמ' בב"ב הנ"ל, שהטעם שזורה ורוח מסיעתו בשבת הוא משום מלאכת מחשבת אסרה תורה. וע"ז כתב שכל זה כאשר האדם מתכוין לכך, כגון שזורה כדי שהרוח יפריד את המוץ מהתבואה, אבל בשריפה, שאין כונתו לכבות אלא להגן, אין את הסברא של מלאכת מחשבת שאסורה גם בגרמא. וכך פירש בשו"ת הרצ"ה שמודפס בישועות יעקב אחרי סימן של"ד, והובא באחיעזר חלק ג' סימן ס'.
♦
צ"ע שלא מדבר על המקרה של גרם כיבוי
והנה פירושו בטור צ"ע, שהרי הטור והשו"ע כתבו תנאי זה שאינו מתכוין לכיבוי, במיוחד על המקרה שפושט טלית ולובש, ולא על המקרה הקודם של מעמיד כלים עם מים. ודייק כן הב"י, ופרש שדוקא בפושט טלית, שמכבה בידים ממש, הוא שהצריך שיהיה שלא בכונה, אבל בנותן כלים, שאינו עושה מעשה גמור, אי"צ אינו מתכוין. והדוגמא של הב"י שאינו מכוין הוא "אם הוא צריך להתכסות בטלית ולקרוא ספר מתכסה וקורא ואינו נמנע". דהיינו שיש לו צורך אחר. אבל הב"ח חולק ע"ד בתוקף שזה כשגגה היוצא בפי השליט, אלא הכונה היא שלא יעשה מעשה מיוחד כדי לכבות אלא צריך לעשות בדרך לבישה, אבל בודאי שהוא מכוין לכבות. ומ"מ בודאי שאין דין בכלים שלא יכוין.
♦
מ"מ הסברא מובנת לגמ' שמלאכת מחשבת הפקעה על הפטור גרמא
ואף שבדברי הטור הנ"ל קשה להבין כונת הש"ג, שהרי האינו מתכוין מתיחס רק למקרה של מעשה בידים, ולא בגרמא. מ"מ את עצם דבריו יש לישב. שאין כונתו שנחשב אינו מתכוין, אלא שלדין מלאכת מחשבת לחייב גרמא צריך תכנון ויוזמה מיוחדים. ונראה שהוא משום הנ"ל, שדין מלאכת מחשבת מפקיע את דין גרמא. וזה דוקא כאשר יש יוזמה וכונה מסוימת למלאכה זו, ולכן אף שחסר במעשה, ע"י מלאכת מחשבת נחשב כלול בעשיתו. משא"כ בכונת מעשה לבד, וללא כונה מיוחדת, אז נמדד לפי גדרי מעשה. ומבואר שגם בשבת יש ב' אפשרויות, יש דין מעשה רגיל שכונתו נמדדת לפי גדרי מעשה ויש דין נעשה מחשבתו, ואז אין גדרי מעשה כלל. וזה למרות שגם במעשה רגיל יש דיני מחשבת לגבי דברים מסוימים^[27].
פרק ג' - שיטת אבן העוזר כהנ"ל שזורה ורוח מסיעתו צריך כונה מיוחדת למלאכה
וכן האריך באבן העוזר מדעת עצמו, בשאלה הידועה אם העמדת עלוקה ע"ג אדם נחשבת מעשה בידים או גרמא, וכן נתינת מים למטחנה שמסתובבת, אם נחשב בידים או גרמא. וכתב אבן העוזר או"ח שכ"ח סעיף מ"ח, שאחר שקיי"ל שהמעמיד בהמה ע"ג קמת חבירו חשיב מזיק בידים, וחייב אף ברה"ר^[28], א"כ למה במעמיד בהמה ע"ג עשבים בשבת לא יחשב מלאכה בידים "ואין לחלק בין לענין נזיקין ובין לענין מלאכה, דהא אנן איפכא שמעינן והוא בש"ס פרק הכונס דף ס' גבי אש שאין יכול להבעיר מעצמו ורוח הבעירתו פטור, ופריך מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו דחייב בשבת, ומשני רב אשי שם הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא, והכי קיימא לן כרב אשי ועל כן קיימא לן בחושן משפט סימן קנ"ה סעיף ל"ד בזורה גורנו ורוח מוליך המוץ ומזיק חבירו, פטור, שהרוח הוא שהוליך ע"ש. הרי אף דלענין היזק פטור אפילו הכי בשבת הוי מלאכה לחייב, וא"כ בהעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו דחייב לענין היזק כמזיק בידים, קל וחומר דלהוי מלאכה בשבת. ועל כרחך צ"ל דלענין נזיקין הכל תלוי אי ברי הזיקא אי לא, לכן בהעמיד בהמתו על גבי קמת חבירו חייב משום דברי הזיקא, ובזורה ורוח מסייעתו פטור, אבל בשבת הכל תלוי במלאכת מחשבת, על כן בזורה ורוח מסייעתו דמחשבתו לברר מתוכו הפסולת ונעשית מחשבתו, אף שהרוח מסייעתו חייב דהא נעשית המלאכה על ידו, אבל בהעמיד בהמתו על גבי מחובר דאין כוונתו ומחשבתו על שום מלאכה רק שבהמתו תאכל ותמלא כריסה ואין מחשבתו על המלאכה כלל, לכן פטור, כיון דהוא אין עושה כלום וגם מחשבתו לא היה על המלאכה כלל. ולפ"ז נתברר בעלוקה פייאפקו דעיקר מחשבתו שהעמידה כדי שתעשה חבורה באדם ושתמצוץ דמו דמלאכה גמורה היא כדאיתא פרק רבי אליעזר דמילה [שבת קלג, ב], שפיר נלמד בקל וחומר מזורה ורוח מסייעתו דפטורה בנזקין ואפילו הכי חייב בשבת קל וחומר לעלוקה דבכהאי גוונא ודאי חייב בניזקין, כמו מעמיד בהמה על גבי קמת חבירו דהוי כמזיק בידים כמו שכתבתי מכל שכן דהוי מלאכה בשבת"^[29].
♦
סברת האבן העוזר ג"כ כהנ"ל שמלאכת מחשבת מפקיעה דין גרמא
הרי ככל מש"כ, שזורה ורוח מסיעתו חשיב מעשה, קו"ח מעמיד. וע"כ החילוק הוא שהדין של שבת תלוי במלאכת מחשבת, ולכן צריך כונה לעשות את המלאכה, ואם דעתו שהבהמה תאכל, ולא שבהמה תתלוש, לא חשיב מלאכת מחשבת, ופטור. משא"כ בעלוקה, שדעתו שהעלוקה תעשה פצע ותוציא דם, חייב גם ע"י כח אחר.
♦
ס"ל שנזיקין חמור משבת וצ"ע
ויש עוד נקודה שבאבן העוזר הדגיש שילפינן נזיקין משבת, ואדרבה נזיקין חמור, ואם בנזיקין מעמיד בהמת חבירו נחשב אדם המזיק, ה"נ בשבת. ואף שלדינא הוא מחלק בין גדרי מזיק לגדרי מלאכה, שמזיק תלוי בברי הזיקה, ושבת במלאכת מחשבת. היינו שכך פירש את הגמ' בב"ק. והוא ס"ל שיש דין מחשבה מיוחדת, וכשיטת השלטי גיבורים. ואם לא ס"ל כן אלא די בכונה בעלמא, ובפשטות הראשונים שלמדו איסור מזיק מאיסור שבת, צריך תירוץ אחר. ושמא זה הפתח לחילוקי האבני נזר וחזו"א שמלאכת שבת תלויה בתוצאה ולא במעשה. וצריך לברר נקודה זו אם רוב פוסקים ס"ל שלומדים שבת מנזיקין או לא.
♦
פרק ד' - מחלוקת המג"א ואבן העוזר בעלוקה ורחיים
המג"א בב' מקומות הרחיב בדין מעשה שעושה ע"י שימוש בכח אחר - א. הכנסת חיטים לתוך רחיים ב. על עלוקה שמוצצת דם. ולכאורה המג"א סותר את דבריו, וצריך לבאר את הדברים ומה המסקנה למעשה.
♦
בדין נתינת חיטים לרחיים
מגן אברהם סימן רנב ס"ק כ "להשמעת קול. כו' אפי' נותן הישראל להרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחון ברחיים של יד וכ"מ בתוס' דף י"ח ד"ה ולימא מר כו' דטעמא דב"ש דגזרינן כו' וק' דמ"מ קשה לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אלא ע"כ אפי' נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק בהדיא (וע' בתוס' ספ"ק דע"א מיהו ממ"ש סי' שט"ז גבי מצוד' בשם התוס' משמע דחייב חטאת בדבר דאתי ממילא וכ"פ התוס' במנחות דף נ"ו דומיא דמדביק פת בתנור ונאפה) וכ"מ בפ"ח ברמב"ם א"כ כשאומר לעכו"ם ה"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה וכ"ש היכא דלא א"ל כלל רק יושב ומשמר ועססי' ש"ז".
♦
המג"א ס"ל שמדרבנן
הרי המג"א כתב שלהכניס חיטים לתוך רחיים הוא רק מדרבנן, והחיוב קיים רק כאשר טוחן במטחנת יד, ולכן מותר לומר לגוי במקום מצוה לטחון חיטים בשבת. ובאמצע דבריו, שהוכנסו בסוגריים ע"פ דברי המפרשים, שאינו למג"א עצמו אלא הגהה, הביא ב' ראיות שכה"ג חייב - א. מצידה שבתוס' מבואר שאדם שמעמיד מצודה בשבת אינו חייב חטאת כי לא ברור שיצוד, משמע שאם יצוד בודאי, חייב, אע"פ שהחיה ניצודה לאחר זמן. ב. מתוס' מנחות נ"ו ע"ב שמניח פת בתנור נחשב מעשה, וה"נ מניח שאור ע"ג עיסה נחשב מעשה, אם היה דרך כך להחמיץ. הרי שנתינה במקום שפועל אח"כ, ולא גמר את המעשה בעצמו, נחשבת מעשה גמור. ובמג"א אין תשובה לראיות אלו.
ובנתיב חיים לבעל הקרבן נתנאל במקום וכן בקרבן נתנאל על הרא"ש, כתב שאה"נ זה נחשב מעשה גמור, והטעם שפטור בטוחן הוא משום שאינו כדרך שהיה במשכן. וצריך להביא את דברי שאר הפוסקים.
♦
בדין נתינת עלוקה ע"ג אדם
מגן אברהם סימן שכח ס"ק נג: "ואסור להוציא דם. רש"י פירש סוף עירובין דה"ל חובל והוי אב מלאכה וכ"כ הג"מ פכ"א דהמניח דבר המושך דם וליחה הוי מפרק ומלשון רש"י משמע דדוקא כשמהדקה בגמי הוא דהוי אב מלאכה דהוא עביד מעשה אבל כשמניח עליה דבר המושך דם לא הוי אב מלאכה דאיהו לא עביד מידי וא"כ כ"ש כשמעמיד עלוקה שקורין ניגלין דשרי לחולה כמ"ש סי"ז דשרי שבות אבל בזבחים דף י"ט משמע דכשנתכוין להוציא דם אפי' אין מהדקו הוי מלאכה ובסנהדרין דף ע"ח שהשיך בו נחש ר"מ מחייב משום דהוי כתוקע סכין בבטנו ולא גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו ע"כ ואפי' רבנן דפטרי היינו דס"ל דארס מעצמו מקיא אבל גבי עלוקא הוי כמו שעושה בידים".
♦
מסקנתו שאם מניח בידו את העלוקה חייב
הרי כתב בתחילת דבריו שצריך להוציא דם בידים, אבל להניח דבר שגורם להוציא דם פטור, וכל שכן להעמיד עלוקה, שרק מניח אותה והיא עושה מעצמה. ואח"כ כתב שבתוס' נראה שחלקו על רש"י, וגם מניח דבר שיוצא דם אח"כ חייב. ומביא עוד שלב, הגמ' בסנהדרין של השיך נחש שעצם הנשיכה נחשב מעשה, וא"כ ה"ה עלוקה הוה מעשה בידים ממש. ומבאר הטעם בנחש כתוקע סכין בבטנו ולא גרמא, שהנחש הוא ככלי משחית בידו.
♦
החילוק בין המג"א הראשון לשני
ובפשטות צ"ל שזה החילוק בין המג"א הראשון, שהכנסה במטחנה ל"ה מעשה, לכאן, שמסיק שהוה מעשה. שהכא אוחז את העלוקה בידו ופועל בה, ולכן הכל נחשב מעשה שלו. משא"כ שם שנותן לרחיים, והרחיים אינם תפוסים בידו, אלא עומדים בפני עצמם ופועלים בכח אחר, אי אפשר להגדרים ככלי בידו, ושהכל יתיחס אליו.
♦
כעין סברא זו ברמב"ן דינא דגרמי
ויש ממש כעין סברא זו ברמב"ן בקונטרס דינא דגרמי על קושית הגמ' מגץ "וקא סלקא דעתך שכשהוא מכה בפטיש כחו מפילתו לגץ לארץ אלא מפני שהוא דבר קל הרוח מוליכתו לחוץ הפך כחו ואעפ"כ חייב כיון שהוא גרם, אף ברקתא כן, ומפרקינן התם ניחא ליה דליזיל והוא מכה בפטיש כדי שילך והרוח מוליכתו יותר רחוק ולא בהפך מכחו, ודמי לאש שלבה והרוח הוליכה לגדיש שחייב הואיל ואין הרוח עושה דבר מעצמו בהפך מכחו אלא מסייע למה שעשה הוא, אבל ברקתא לא ניחא ליה דליזיל והוא חובט הפשתן להפיל הרקתא לארץ והרוח מוליכה הפך מכחו, נמצא שאינו מסייע בהליכתה אלא גורם הוא לה ולפיכך אינה דומה לבקעת, והדבר נכון וברור לכל בעלי דעת". דהיינו שיש חילוק אם הדבר ממשיך ומסיע למעשיו או שהוא נגד כוחו. וצ"ב, אם הנושא הוא אם ניח"ל דתיזיל או לא ניח"ל, או שהנושא הוא אם זה המשך המעשה שלו או פעולה שלא ממשיכה את המעשה שלו, אלא הולכת למקום אחר.
ואם זה לא תלוי בכונה, אלא בשאלה אם זה המשך המעשה, י"ל שהמג"א ס"ל שכל זה בזורה ורוח מסיעתו, שי"ל שזה המשך המעשה. אבל בטחינה, הנתינה שלו אינה תחילת מעשה הטחינה, אלא הוא מזמן בעלמא, והרחיים עושים מעשה חדש. ואם הרחיים היו כלי בידו שפיר דמי, שזה נכלל במעשה שלו. משא"כ במזמן בעלמא, הוא כמו הרקתא שמוליכו הפך מכוחו. וזה יתכן מאוד למש"כ מסוגיא של עוקה ודברי הר"י מלוניל שכל שיש הפסק במעשה שלו אע"פ שממשיך מיד בכח אחר, לא חשיב מעשה, כי ע"י ההפסק בטל תחילת מעשיו, ושוב הוה גרמא בעלמא שפטור בשבת.
♦
יש להסתפק אם גם האה"ע משום סברא זו
אחר שהתבאר שיש סברא שהכח אחר הוא ככלי בידו, יש להסתפק אם גם האה"ע שחייב ברחיים וכד', האם זה משום שדי במעשה שלו, או שס"ל שהוא ככלי בידו. ונחלקו רק אם בעינן שיחזיק בדבר בידו כדי שיחשב כלי בידו, או שגם אם משתמש בזה למטרתו נחשב ככלי בידו. ונפק"מ לקושית האור שמח, שבאור שמח הלכות שבת פרק ח הלכה י. כתב "והחולב כו', ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי. בתוספתא לא תקל אשה מדדיה ותחלוב לתוך כוס, או לתוך הקערה ותניק את בנה, ועיין בית יוסף סימן שכ"ח וסימן ש"ל בשם המרדכי בזה, ולפי מה שפירשו בתוספות ריש פרק חבית כולה שמועה דכריתות הנה מסקנת השמועה היא דחלב בפי תינוק אוכל הוא, וא"כ ליכא חיוב חטאת בתינוק היונק מחלב האשה, דהוי כחולב לאוכל, אמנם לפי מאי דסלקא דעתיה דרבא דחלב בפומא דתינוק משקה הוי, א"כ התינוק עביד מלאכת מפרק, דחולב משקה, ואפי"ה שרי לספות לתינוק בידים, וכמו דאמרו פרק יוהכ"פ דרביתייהו לא גזרו רבנן, יעו"ש דף ע"ח ע"ב, ואם נאמר כפי מה שרצו האחרונים, ומהם האבן עוזר סימן שכ"ח דהמעמיד עלוקה חייב חטאת, א"כ הנותנת דד לתינוק חייב חטאת לרבא דחלב בתוך פיו של תינוק חשיב משקה, והאיך שריא תמיד, ולומר דלא שריא אלא משום דתינוק מסוכן הוא אצל חלב, וכדאמרו יבמות פרק חרש דף קי"ד ע"א יעו"ש זה דחוק וכל דבריו של האבן העוזר אינם נכונים כלל בדמיוניו, עי"ש ודו"ק".
ויש לדון על קושיתו מהנקה שהרי גם מג"א מודה בעלוקה שמחזיק בידו, שנחשב ככלי בידו, וא"כ גם עליו קשה מהנקה. וצ"ל שהוא חלוק אם משתמש בכח ככלי בידו, או להפך מאפשר את הכח לעשות כרצונו, והוא רק מהווה מכשיר לדבר לעשות כרצונו. ולכן הנקה, שתכלית האמא שהתינוק ינוק ולא להוציא חלבה ע"י כלי זה, לא דנים ככלי בידו אלא ככח נפרד, וא"כ י"ל שגם האה"ע מודה בכה"ג. שלמרות שלא הצריך שיחזיק בידו את הכלי, שמא הוא מודה לסברת המג"א שהחיוב הוא משום שהרחיים הם ככלי בידו לעשות רצונו^[30].
♦
דברי הביאור הלכה שגם המג"א מודה במדליק את הרחיים
ועיין בבאור הלכה סימן רנב סעיף ה שהביא את מחלוקת המג"א ואבן העוזר על נתינת חיטים לרחיים, וכתב "וכל האחרונים דחו ראיתו וכן בסמ"ג וסמ"ק שלפנינו לא נמצא שום רמז לזה וכן ברמב"ם פ"ח אין הוכחה לזה והסכימו האחרונים [היינו הא"ר והאבן העוזר והדגמ"ר והח"מ^[31]] למה שמביא המ"א בעצמו ראיה מדברי התוס' דף י"ז ע"ב לענין מצודה כו'". דהיינו מה שסגרו בסוגריים ממצודה ותנור שנחשב מעשה גמור. ואז כותב "והנה כ"ז מיירי שהמסגרת של המים היה פתוח והוא נותן החטים לתוך האפרכסת ומתחיל תיכף אחר נתינתו להטחן^[32] אבל אם פותח מסגרת המים בשבת נ"ל דאף להמ"א חייב דהלא תיכף מתחיל להטחן והוא עושה מעשה ממש שעל ידו מסבב גלגל המים והריחים והוא דומה כאלו הוא עצמו היה מסבב הריחים בכחו דחייב וכעין דאמרינן בסנהדרין דאי אשקיל עליה בדקא דמיא אם בכח ראשון הומת חייב דכחו כגופו דמי וה"נ המים הראשונים שיצאו מכחו שהניעו הגלגלים עכ"פ הועילו בודאי שיטחן כגרוגרת על ידם ועיין ב"ק דף ס' דלענין שבת חמירא מלענין נזיקין".
הרי כהנ"ל, שהמג"א דיבר רק במזמן את החיטים לרחיים, והרחיים אינם המשך המעשה שלו אלא מעשה בפנ"ע. אבל אם הוא פועל ישירות במעשה הטחינה, חייב לכו"ע, ודומה לכוחו, ונלמד מקו"ח מנזיקין. הרי שהתירוץ על המג"א שאינו כוחו אלא להפך מכוחו.
♦
הנלמד מזה לגדרי מעשה בשבת
עיין בשו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן כז, שהוכיח ממג"א זה שמעשה שבת אינו כפי גדרי מעשה של נזיקין ורציחה. שהרי פשיטא שאדם שדוחף אדם לתוך מסור שחותכו הוה הריגה בידים. ואילו בשבת המג"א סובר שזה דרבנן. וע"כ שבנזיקין צריך שהנפעל יהיה ע"י מעשה שלו, ובשבת צריך שהפעולה עצמה תעשה על ידו. והנה לענין כח גברא בשחיטה מסכין מסתובבת מפורש שמהני. ורק לרמב"ם פסול, משום אינו בר זביחה, אבל לא משום דין כח גברא^[33].
♦
האם גדרי מעשה של שבת חמיר או קיל מכה"ת
חזינן שיש ב' גישות קיצוניות: א. ששבת החמור ביותר, מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכמ"ש הר"ן והרשב"א שזה דומה לאיסור נזיקין ולא לחיוב נזיקין. ובשבת יש חיוב ובנזיקין רק איסור. וכו'. ב. יש גישה הפוכה, ע"פ המג"א, שגם דבר שנחשב מעשה גמור לכל התורה לגבי שבת בעינן כוחו ממש. ולכן מזין דבר לתוך מכונה, אע"פ שלכל התורה נחשב מעשה, לגבי שבת לא.
♦
לכאורה הכרעת הדברים ששבת חמיר דלא כמג"א
ולמשנ"ת לכאורה השיטה ששבת חמיר משאר גדרי מעשה מבוססת היטב מכל הראשונים, שאפשר ללמוד איסור נזיקין מאיסור שבת, אע"פ שאי אפשר ללמוד מחיוב שבת חיוב נזיקין. וע"כ משום ששבת חמיר שבאיסור כבר חייבים, משא"כ בנזיקין אע"פ שאסור אין חיוב ולחיוב צריך שלב נוסף. והשיטה השניה ששבת קיל מכה"ת תמוהה מאוד מכל הסוגיות והראשונים הנ"ל, וגם רוב מוחלט של פוסקים חלוקים על המג"א, וכמ"ש הביאור הלכה שם, ולא מובן איך אפשר לסמוך ע"ז לדינא כלל. אך יתכן כמ"ש בהערה כאן שלענין גדרי מעשה שבת חמיר מכה"ת, אבל לענין שנים שעשוהו שבת קיל מכה"ת, ורק בזה המג"א אמר את סברתו. ובכל אופן אי אפשר להביא מהמג"א קולות לענין גדרי מעשה של שבת, שאינם קשורים לכח אחר^[34].
♦
חלק ו' - עוד מקורות בראשונים שהשוו גדרי מעשה בכה"ת
שיטת ראבי"ה שילפינן שבת מכה"ת ודן במתגלגל אם חשיב מעשה
ומצאנו תשובה ארוכה לראבי"ה בענין זה בסימן תתקסז: "אומר אני ובא, דכוחו בשבת לא מיחייב, כגון מגלגל חבית אפילו מרה"י לרה"ר או ד' אמות ברשות הרבים. וגרע מזורק ד' אמות דמעשה הוי ולא כחו גרידא. שדבר המתגלגל אין צריך מעשה וכח גמור. ומדרבנן אסור, אבל בכרמלית לא גזור ביה רבנן כדאי' בשילהי פרק הזורק (ק ע"ב). וראייה מפרק הבית והעליה (קיז ע"א) דקא חשיב ליה פסקי גירי דיליה היכא דפסקי והדר נפלי. וכן בפרק אילו הן הנשרפין (עז ע"ב) גבי המקדש ונפל הקידוש מידו וכו' ומשני במסקנא בשותת דפסול דלא הוי מעשיו, וגם לא מיחייב לא הריגה במזיד ולא גלות בשוגג בכוחו אלא במעשיו כדמשמע נמי התם. והא דאמרינן התם (בהנשרפין) האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא וכו', ההוא כח ראשון היינו שהשכיבו ממש אצל הקילוח דבהדי דאשקיל המיתו לאלתר במעשיו. וכח שני מקרי אפילו בהרחקה מועטת שהמים מתגלגלין ובאים. ובפרק כל הבשר (קז ע"א) גבי ההיא אריתא דדלאי וכו' עד אי מקרב לגבי דוולא שפיר דמי, התם אפילו המים מתגלגלין קצת רק שלא יהא מרוחק ביותר שפיר דמי דלא בעינן מעשה גברא אלא אפילו כח גברא כשר בנטילת ידים. אי נמי יש לפרש שמקרב ממש אצל השופך דהוי מעשה גברא. והא דתנן במכות (ז ע"א) היה מעגל במעגלה ונפל עליו והרגתו חייב, התם כגון שנפלה ממש בלא גילגול כו'. ומשחקין בכדור וזורק צרור וחזרה לאחוריה דמשמע בפ' אילו הן הנשרפין (עז ע"ב) דחייב, היינו מעשיו גמור וגירי דיליה. אבל שותת ומגלגל דמסייע המדרו[ן] הוי כחו גרידא. וה"פ, למימר דכוחו הדומה למעשה הוי דמיחייב ורמינהי וכו'. והיינו דמשני בשותת דלא הוי אלא כחו בלא מעשיו גמורה וכו'".
הרי כל דברי הראבי"ה להוכיח ששבת נמדדת בגדרי מעשה של שאר התורה, וכל שלא חשיב מעשה בכה"ת ה"נ בשבת. וכל המשא ומתן שלו הוא להביא ראיות משאר דיני התורה לשבת ולפלפל בהם. והחילוק היחיד שהזכיר הוא לתירוץ א', נט"י אי"צ מעשה ממש אלא די בכח גברא, ולכן במקרב לגבי דוולא כשר, משא"כ בכה"ת צריך צמוד ממש. ושוב כתב שי"ל שגם התם מדובר במקרב ממש.
ומבואר בדבריו שיש כח גמור, דהיינו זריקה, שחשיב מעשה גמור בין לשבת ובין לשאר הלכות, ובמתגלגל המדרון מסייע, ולכן לא חשיב מעשה גמור דיליה, ופטור בכה"ת. ולכן חלוק זורק כדור וחזרה שחשיב מעשה גמור, למתגלגל שלא נחשב מעשה גמור, ופטור בין בשבת ובין בנזיקין ורציחה. ולכן ל"ק מהגמ' שבת דף שזרק פיסתא והפיל מכבדה של תמרים ונפלו ונפרקו, שחשיב מפרק, שהתם אין מדרון שמסיע, אלא הכל כוחו.
♦
תוס' בסנהדרין דנו אם כח כוחו חשיב מעשה בכה"ת
ויסוד הדברים שגדרי מעשים של כה"ת אותו דבר, ואין לחלק ביניהם מסברא, וכן דיון אם כח כוחו נחשב ככוחו או לא, מבואר בתוספות סנהדרין (דף עז ע"א ד"ה סוף חמה), שהאריכו שבדין זרק צרור למעלה מבואר בגמ' שצריך לכוחו, ולכן חלוק לצדדים או למטה. ותיפוק ליה משום אבנו סכינו ומשאו? ותרצו שזה למ"ד אשו משום ממונו. והמשיכו "והא דתנן בפ"ב דחולין (דף לא.) נפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה, ודייק טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה, כמאן כרבי נתן דלא בעי כוונה. קשה נפלה נמי ליהוי כי הפילה, למ"ד אשו משום חציו. אם לא נחלק בשחיטה, ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון. אלא נראה דאתיא ההיא סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו. ומיהו קשה דאי לתחת לאו כחו הוא, מאי שנא מהא דתנן כו' היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתו פטור, משום דשלא כדרך ירידתו הוא. והשתא תיפוק ליה דלאו כחו הוא וי"ל דשאני התם דמתוך שמושך למעלה נופל יותר למרחוק. עוד יש לפרש דבכל הני דסוף חמה וצנה וארי לבא וזרק צרור למעלה ונפל לתחת אפילו כפתו והביאו שם פטור דדמי לכח כחו. ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב נזק שלם ולא דמי לחצי נזק צרורות אף על גב דכח כחו הוא דהא אשו נמי חייב משום ממונו כדמוכח בפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כג. ושם) דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו".
♦
תוס' השוו סוגי מעשה שונים ושללו חילוק ביניהם
הרי תוס' השוו דין מעשה בנזיקין רציחה ושחיטה, והעלו צד ששחיטה צריך יותר מעשה מנזיקין, ושללו דבר זה משום שהגמ' למדה רציחה מנזיקין, שזה חיוב מיתה כ"ש שחיטה. הרי שתוס' לא סברו כלל שיש חילוק בהגדרות המעשה, אלא רק קולא וחומרא, והעלו צד ששחיטה חמירא מנזיקין, ודחו השתא למדו חיוב מיתה החמורה מנזיקין כ"ש שחיטה הקלה. ואף שלא דיברו על שבת, מ"מ כל מהלך דבריהם הוא כראבי"ה הנ"ל שאין חילוק בגדרי מעשה בין הלכה להלכה, ורק יש צד חילוק של קולא וחומרא, ולא קיבלו גם זה מדברי הגמ' שלמדה מיתה מנזיקין. ולכן אשו משום חיציו שנחשב מעשה בנזיקין, ה"נ מועיל לגבי שחיטה^[35]. ולנדו"ד ה"נ מפורש בגמ' שלמדה נזיקין משבת, ובב"ק ששבת חמיר מנזיקין. וא"כ פשיטא שאי אפשר לומר להפך. וכל הצד לומר כן הוא משום שיש תוכן אחר לגדרי מעשה. וזה חזינן בגמ' ובתוס' ובראבי"ה שלא סברו כלל חילוקים בגדרי מעשה מסברא.
♦
ב' תירוצים בתוס' אם כח כוחו ככוחו בכה"ת
עוד מבואר בתוס' שיש ב' מהלכים אם כל עניני כח קלוש, ובלשונם כח כוחו, נחשב מעשה בכל התורה או לא. ובסו"ד כתבו שחצי נזק צרורות הוה ככוח כוחו, ואם ל"ה מעשה צ"ל שהוא משום ממונו. וע"ז צ"ע טובא שהרי זרק פיסתא לדיקלא וכו' כמ"ש חייב בשבת, וע"כ שהכל נחשב מעשה שלו, ובראבי"ה כתבנו שרק מתגלגל נחשב שהמדרון מסיע. וה"נ בתחילת דברי התוס' י"ל שאין כאן כוחו, שרק הביא למעלה ושוב נפל מאליו. אבל צרורות לכאורה דומה ממש לזרק פיסתא, וצ"ע. וזה פתח לומר שאף שתוס' השוו כל המעשים השונים, מ"מ שבת שאני. ומ"מ גם אם נאמר כן זה ששבת חמיר, וזה כבר מצאנו בב"ק ס'. אבל להפך ששבת קיל משום גדרי מעשה שונים אי אפשר לומר כלל, שתוס' לא קיבלו חילוקים מסברא, ורק חומרא, וזה מצאנו בשבת שחמיר, משא"כ חילוקים מסברא.
♦
שיטת מהר"ם שיק בנפק"מ למעשה בדברי התוס'
בשו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן קנ"ז, מאריך בדין מי שמפעיל שעון בשבת שיגרום אח"כ להדלקת אש, אם חשיב מעשה או גרמא. שנותן דבר בתנור שבמשך הזמן יאפה חייב, שכיון שהניח במקום שנגמרת המלאכה בלא מעשה נוסף, חשיב כל הנפעל כמעשה שלו. אך יש לדון אם זה רק כאשר מתחיל המעשה מיד, או גם כאשר זה מתחיל לאחר זמן. וכותב שהדבר תלוי בב' התירוצים בתוס' הנ"ל אם כח כוחו חשיב מעשה, דהיינו שעשה מעשה להכין מצב שבודאי יפעל. ומאריך בדין מכין מצודה בשבת, שבודאי יצוד, שנחלקו בזה הראשונים והפוסקים אם חשיב צידה דאורייתא, ותולה ג"כ בתירוצים הנ"ל בתוס' אם חשיב מעשה. עיי"ש שמאריך להעמיד מערכה מול מערכה בדעת הראשונים אם חשיב מעשה או לא. ולכאורה צריך לתקן את לשונו, שאע"פ שכתב שהנושא הוא אם ילפינן שבת מנזיקין, הרי בתוס' לא חלקו בין שבת לנזיקין, אלא החילוק הוא אם חשיב מעשה או לא. ורק שבנזיקין, גם אם לא חשיב מעשה חייב משום ממונו, והכל א"ש. וא"כ מהר"ם שי"ק פשוט לו כמ"ש, שמחלוקת התוס' היא בכה"ת גם בשבת, אם כח קלוש חשיב מעשה או לא.
♦
שיטת החזו"א שגדרי מעשה שבת אינם לפי גדרי מעשה בכה"ת
החזו"א בב"ק י"ד ס"ק י"ב^[36] מאריך טובא, שגדרי מלאכת שבת אינם לפי גדרי מלאכה של כה"ת, ורוצה לחייב בכח שני גמור, באשקיל בידקא דמיא. ואע"פ שלגבי נזיקין ורציחה ושחיטה פטור, אין ללמוד משם לשבת. הרי שכתב להפך, ששבת קיל מכל התורה, וזה לכאורה כשיטת המג"א. והחזו"א לא מבאר את סברת הדברים, אך חוזר על הסברא שדוקא מלאכה שדרכו בכך, ויתכן שהוא פירש כך את מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכפי שהבינו כמה אחרונים בדעת הרא"ש וכמ"ש. אך כפי שהארכנו, מכל הראשונים ובעצם מהגמ' כבר נראה להדיא דלא כן. והוא מאריך להביא את ענין פורס מצודה שבודאי יצוד, ובהתחלה שולל שיש שיטה שחולקת ע"ז, ואח"כ מודה שהמג"א פירש בתוס' שחלקו עיי"ש, ומהר"ם שי"ק האריך בזה כמ"ש, ותולה ד"ז בב' התירוצים בתוס'^[37].
ובדברי התוס' והמג"א על פורס מצודה האריכו עוד האחרונים, עיין שו"ת הרי"ם פאדווא סימן נ"ב, שהאריך להפך, שפטור משום של"ח מעשה, והביא סימוכים מדברי הרשב"א שבת י"ז ב' שהוא משום שנעשה מאליו, ומפרש שגם תוס' כיונו כן. ועיין דברי מרדכי הנ"ל שמאריך בזה טובא בתחילת התשובה. וכל הנידונים שלהם הם בשאלה שכיון שכך נעשית המלאכה, שמא מעשה האדם נגמר כבר מיד, ואח"כ הממילא אינו חלק מהעשיה של המלאכה, כמו אפיה ומכבס כו', שעושה מעשה הנחה במקום הנפעל, ושוב המעשה נמשך, לא משום שהכל מכוחו אלא שהוא עשה את החלק הנצרך לפעול את המלאכה, עיי"ש.
♦
חלק ז' - שו"ת מהאחרונים שדנו בשאלות אלו
א. שואל ומשיב ששבת חמור מנזיקין והר"ן מודה בשבת, ולמסקנה אשו משום חיציו גרמא, ושמא בכלי עשוי לכך ל"ח גרמא
בשו"ת שואל ומשיב תניינא ח"א סימן ה' תשובה למהר"ם שיק על שעון מעורר שמדליק נר בשעה הקבועה, ודן אם מותר להעמידו מערב שבת. שמהר"ם שיק רצה לאסור משום אשו משום חיציו, לדברי הנמ"י. אך הוא דן שהר"ן חולק על זה. והשואל ומשיב כתב שבר"ן אין מקור שחולק, שדן רק לחלק בין נזיקין למיתה, אבל שבת חמיר מנזיקין, כמבואר בגמ' בב"ק דף ס' לענין זורה ורוח מסיעתו. ובסוף התשובה כתב שמצא כן באבן העוזר ששבת חמיר מנזיקין מהגמ' בב"ק הנ"ל ושמח. ובלא"ה לא מסתבר שהנמ"י יחלוק על הר"ן בלא להביא את דבריו. ושוב מאריך אע"פ שקיי"ל שגרמא שרי, אשו משום חיציו חייב שנחשב מעשה גמור, שכל דבר שקורה בשבת נחשב כאילו זו עשיה שלו כעת. ולפי"ז הוא כותב שכל זה לקושית הנמ"י שיהיה אסור להדליק נר מע"ש, שכאשר דולק בשבת נחשב מעשה שלו, אבל למסקנתו שנחשב הכל נעשה מע"ש, הרי שאין הגדר שכל פעולה נחשבת מכוחו, אלא שהמעשה הראשון שנחשב כעשיה על כל התוצאות, א"כ שוב זה גם נחשב גרמא ומותר בלא"ה. והוא מסיק שבערב שבת ודאי מותר, וגם בשבת י"ל שמותר שזה גרמא בעלמא "אלא שאפשר לומר דכיון שנעשה הכלי כך שבעת שמתקן ומעמיד הכלי הוא מדלקת הנר אפשר דהוה כבא בב"א והוא מדליק ממש הנר ואסור", ומסיק ששוב נזכר במחלוקת המג"א ואה"ע.
♦
ב. שיטת האבני נזר שחלוק שבת מנזיקין
ובאבני נזר או"ח סימן שפ"ח הלך בכל נושאים אלו באופן הפוך לגמרי. בתשובה לחלקת יואב, שהקשה לו איך מותר להעמיד נר ביו"ט במקום שהרוח מצויה לכבות הרי אשו משום חיציו, ולתוס' חייב מיתה כ"ש שבת, וגם הר"ן חלק רק על מיתה אבל על שבת יודה, שהרי שבת חמיר מנזיקין. והאבני נזר דחה, שהרא"ש פירש את הגמ' משום שכך דרך המלאכה, ואף לרש"י שנראה שהחיוב הוא משום עצם הניח"ל, כ"ז הוא במלאכה הצריכה לגופה ולא באי"צ שאינו ניח"ל. וראיה מדין גרמא בכיבוי, ומ"ש מזורה? וע"כ או כרא"ש או משום שאי"צ לגופה.
ואז דן על הדמיון בין מיתה לשבת "ג) אך מה דקשיא לי' לשיטת התוספות דחייב ברוצח יתחייב נמי בשבת. לא כן אנכי עמדי. ואשו משום חציו ילפינן מדכתיב המבעיר את הבערה ובממון גרמי חייב. והיינו משום דההיזק נעשה. על כן חייב אף שאינו מזיק בידים ממש. וכן ברוצח הרציחה נעשה. והא קמן דבדיני שמים חייב אף בגרם היזק. אבל שבת המלאכה הנעשית מאלי' אין שום סרך איסור. והרי מותר לעשות מבעוד יום שהמלאכה תיעשה בשבת. ואין חיוב רק על מעשה האדם בלבד. על כן בעינן בידים ממש ופטור על אשו משום חציו. אך דעת הנמוקי יוסף [ב"ק בד' הרי"ף י ע"א] דחייב בשבת על אשו משום חציו. אך הר"ן חולק על זה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. בשגם דלרוב הפוסקים אין בכיבוי נר שלא לעשות פחמים רק איסור דרבנן. ואין לחוש ליחידאה כנ"ל". ובסימן שפ"ט מאריך שדבר שהסיום נעשה מעצמו, כגון נתינת קדירה ע"ג האש, ונתינת שאור ע"ג עיסה והחמיצה מנחות נ"ו, כו"ע מודים שחייב. ומחלוקת ר"י ור"ל באופן שצריך עוד מעשה להגיע למלאכה, אלא שזה ע"י כח אחר. ואף שמהרש"א פירש לדעת התוס' שלר"ל פטור גם באי"צ כח אחר, מ"מ לא עשה מעשה בגוף הדבר, משא"כ במבשל ומחמיץ. והמסקנה שאשו משום חיציו רק בממון, וה"נ לר"ן שבת דומה למיתה ולא לנזיקין. ואף שיש להוכיח מזורה ורוח מסיעתו שחמיר שבת מנזיקין לרא"ש שאינו ראיה ולרש"י במלאכה שצריכה לגופה חייב. ושוב מאריך טובא בענין פורס מצודה שודאי יצוד אם חייב או לא עיי"ש.
♦
ג. דברי המנחת שלמה שמתחבט למעשה בין הסברות
שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן יג דן לגבי סיבוב שעון שבת להקדים את זמן כיבוי האור, ומתחיל שאינו דומה ממש להעמדת כלים, שהרי השעון מסתובב כבר עכשיו, והמקדים קירב את מקום הכיבוי, ואינו דומה לכלים שכעת לא נעשה מאומה בעצם הדבר המכבה. והוה כשופך מים במדרון שכעת הולכים למקום האש. ויש לדון אם הוה מכבה בידים ממש או גרמא בכה"ג. ומסיק שמ"מ כיון שאינו מכבה דאורייתא, יש להקל בזה. ובשו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן כז השואל כתב על דבריו שי"ל בנותן מים במדרון הוה מעשה, הרי זה דומה לאשקיל בידקא דמיא שפטור מכח שני. והשיב שהתם מסיר מונע, משא"כ הכא שופך המים ממש י"ל דהוה כאשו משום חיציו "ורק מפני שאין זה כ"כ ברור כי נפישי רבוואתי דסברי דלגבי מלאכת שבת דכתיב תעשה ודרשינן מיניה עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי לא שייך לומר דחשיב כחיציו, חוץ ממלאכת זורה דהואיל וכך דרכה תמיד להעשות ע"י גרמא אמרינן בב"ק ס' ע"א דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והדברים עתיקין". ושוב דן שהחילוק אם יש מעשה גמור חלקי שלו בדבר שנעשה בו המלאכה הוה כזורה ורוח מסיעתו, ולא דמי לטלית שאין תחילת מעשה עדיין כלל. וזה ממש כהנ"ל, אם כרא"ש או כזרע אמת. ושוב דן שכמעט אי אפשר לקבל דין אשו משום חיציו בשבת, ולא די בחילוק של דבר המפסיק כמ"ש בהמשך, שלגבי נזיקין ל"ח כלו חיציו בכה"ג. וכן במשנ"ב וחזו"א ס"ל שמקרב כיבוי דרבנן, הרי שלא ס"ל שהטעם שאין אשו משום חיציו משום הפסק. ומביא את המג"א על רחיים שס"ל דרבנן, ואת הענין במסתפק שמן ברא"ש שלא דנו משום אשו משום חיציו עיי"ש היטב, והארכנו בזה בהמשך. ומסיק באות ד' "ולמעשה אין חוששין להא דאשו חשיב חיציו לענין נזיקין ורציחה שזה גם במלאכת שבת אף על גב שזה נגד דברי התוס' בסנהדרין ע"ז".
♦
ד. שו"ת חלקת יעקב שזורה ורוח מסיעתו לר"ח כל מתכוין ולכן אוסר פתיחת מקרר אע"פ שהוה כח שני
בחלקת יעקב או"ח סימן ע"ז האריך במשא ומתן עם רי"ד גולדשטיין, בענין פתיחת מקרר בשבת, שאם המנוע מכובה, כאשר פותח את הדלת נכנס אויר חם, וזה גורם לתגובה במד חום, שהכספית עולה ע"י החום וזה גורם לחיבור החוטים שמפעילים את המנוע. ודן אם זה נחשב מעשה או גרמא, ואם נחשב כוח ראשון או כח שני. ומתחיל שרק נותן לאויר להכנס, וגם אז זה משפיע על הכספית, כך שגם התפשטות הכספית היא מעשה נוסף, שקורה בכספית, ולא עשיה שלו. אך מספיק לאיסור עפי"ד הר"ח שפותח דלת כנגד המדורה ונכנס רוח מצויה חייב. ומפרש משום זורה ורוח מסיעתו "ולבסוף העליתי לאיסור עפ"י דברי הר"ח לשבת ק"כ ב' דגבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, דכיון דמשוי אורחא אפי' לרוח מצוי' ומחשב לכך, הוי מלאכת מחשבת וכהאי דזורה ורוח מסייעתו, אף על גב דלענין נזקין הוי רק גרמא, והארכתי שם בזה".
זורה ורק כאשר יש מעשה גמור, ומצטרך לזה הכח שני, לא כאשר עושה רק גרמא
ומביא שהקשו לו אם בכל צירוף כח אחר כאשר מכוין למעשה הוה זורה ורוח מסיעתו, א"כ גרמא היכי משכחת לה. ומאריך שהיסוד של זורה הוא כאשר יש מעשה חלקי גמור שלו, ומצטרף כח אחר לגמור את המעשה. והרא"ש חידש שדוקא שכך דרך המלאכה, והר"ח ס"ל שלא רק כאשר זה תמיד דרך המלאכה, אלא ה"ה כאשר יש כונה לכך. "אבל כ"ז דוקא כשעשייתו מתחבר תיכף להכח השני זה הרוח, אבל כשעושה מחיצה אפי' כ"ח חדשים עם מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, זה ודאי מקרי רק גורם, דבשעה שגמר עשייתו לא התחיל עדיין מעשה הטורף זה כח השני, רק לאחר כך כשתגיע הדליקה יתבקעו, או טלית שאחז בו האור פושטה ומתכסה בה^[38] כו'^[39] וממילא בני"ד נמי, כשהוא מתכוין לפתוח דלת המקרר, ושיבא שמה אויר חם ועי"ז יתפשט המתכת ויבואו הנצוצות, אף על גב שכח אחר גם כן מעורב בזה, הרוח וטבעו של המתכת, כיון שהוא מתכוין לכך חייב, וממילא אף באינו מתכוין רק שהוא פסי"ר גם כן אסור, וגזרו בזה אף ברוח מצוי' אטו אינו מצוי". עיי"ש שהאריך מאוד בדבריו חשובים ויסודיים ואי אפשר להעתיק את כל דבריו כאן. ומסיק "ט) היוצא מדברינו, לענין שימוש במקרר בשבת אסור כו' אפילו הכי לשיטת הר"ח דלגבי שבת דהאיסור משום מלאכת מחשבת היינו אורחא וכמו זורה ורוח מסייעתו, ולאו דוקא זורה ה"ה במלבה וכמבואר בהר"ח. ואף שברא"ש ב"ק ס' שהבאתי לעיל משמע להדי' דזה דוקא בזורה כיון דעיקר עשייתה על ידי רוח, צריכין אנו לחוש לדברי הר"ח להחמיר שכל דבריו דברי קבלה ולחוש לדברי השלט"ג שהבאתי בתשובתי".
האם הפעלת המנוע ע"י פתיחת המקרר נחשב מעשה
החלקת יעקב מאריך לבאר שבמקרר זה כח שני, שהרי הוא לא מסיר מחיצה והמים זורמים מאליהם, אלא יש כמה שלבי תגובות טבעיות לפתיחה ומצד הדין היה פטור, ורק משום מלאכת מחשבת חייב. ומסברא זה מחודש מאוד לדון פתיחת דלת ככונה מיוחדת להפעלת המנוע, ברמה של האבן העוזר והשלטי גיבורים, שמעמיד בהמה לאכול פטור ורק מעמיד לתלוש חייב. ואינו מתכיון להדיא להפעיל, אלא הוא רוצה שיישמר הקור, וא"כ לא מתקבל כלל מסברא ד"ז. וכך ראיתי שהאריך בתשובות והנהגות, הבאנו דבריו בהערה כאן^[40]. ובהערות של בנו מאריך שכל הדין לפטור בכח שני הוא כאשר הוא עושה הסרה בעלמא, ושוב דברים פועלים מעצמם. כגון הסרת מחיצה למים, או תריס לחץ. אבל הכא אין כח אחר, אלא כמה שלבים של מעשיו, ודומה לזורק פיסא על דיקלא ונפלו תמרים והרגו שנחשב כוח כוחו ולא כח שני. "וכן בני"ד כיון שמכחו בא האויר החם על המתכת ועי"ז הוא מתפשט ומחבר את החוטין, כל זה בא מחמתו והו"ל כח כחו". אלא שמסיק שלר"ח אסור גם בכוח כוחו, כל שהוא דרך המלאכה הבאנו דבריו לעיל, עיי"ש.
♦
חלק ח' - אשו משום חיציו במלאכת שבת
פרק א'
ויש עוד סוגיא שצריכה ביאור, בנושא של גרמא בשבת מותר. והוא הסוגיא של אשו משום חיציו. שמבואר בסוגיא בבא קמא דף כ"ב שלרבי יוחנן, מי שהדליק אש והאש הלכה ושרפה, נחשב כחציו שזה מעשה שלו, ושם בעמוד ב' מי שהדליק אש ושרף אדם למות, יש פטור קלב"מ על היזק ממון שעשה. וברש"י ושאר ראשונים ביארו שלרבי יוחנן שנחשב חיציו, חייב מיתה על העבד, וכ"כ בטור חו"מ סימן תי"ח, ובנו"כ על השו"ע שם. הרי שאינו סברא מיוחדת בנזיקין, אלא גם נחשב מעשיו לענין רציחה^[41]. וא"כ צ"ע למה בשבת לא נאמר שמניח חבית מלאה מים ליד אש, נחשב מעשה כיבוי משום אשו משום חיציו. וכי תימא שהתם עשה מעשה באש, והאש הולכת ושורפת ולכן נחשב מעשיו. משא"כ הכא הניח מים, ולא המים הולכים ומתקרבים אלא האש. וא"כ הוא לא עשה מעשה שאח"כ נמשך, הרי קיי"ל שאין חילוק לגבי אש, אם הוא מקרב את האש אצל הדבר או מקרב את הדבר אצל האש, ושניהם נחשבים חיציו. וא"כ ה"נ מקרב המים אצל האש, יחשב חיציו וכמעשה דידיה. ובאמת שתוס' שאלו שאלה מאוד דומה לזה, לענין מצמצם בסוף חמה לבוא, וכפי שנביא כעת.
♦
פרק ב'
בסנהדרין דף ע"ז ע"א מבואר שגם מי שלא הרג בידים, אלא צמצם שלא יוכל לצאת ממצב שהרג אותו, חייב מיתה, כגון כפתו בחמה או בצינה. ועיי"ש בגמ' כמה וכמה חילוקי דינים בדין זה. ומבואר שם שכדי שיתחייב צריך שבזמן שכפתו כבר יתחיל ההיזק שגרם למיתה, אבל כפתו וסוף חמה לבוא וכדומה, פטור, שלא נחשב מעשה הריגה. ותוס' שם ד"ה סוף חמה, האריכו טובא בשאלה, הרי קיי"ל אשו משום חיציו חייב מיתה, וקיי"ל מה לי מקרב האש אצל הדבר ומה לי מקרב הדבר אצל האש, וא"כ למה לא יתחייב בכופת בסוף חמה לבא, הרי החמה סופו לבוא והוא מקרב את הדבר לחמה. וכתבו ב' שיטות - א' זה דין מיוחד במצמצם, שהשני כבר במקום ורק מונעו לצאת משם, וא"כ לא עשה מעשה גמור. ובזה יש הגבלה שצריך שיתחיל ההיזק כבר. אבל אם כפתו במקום אחר והביאו לשם, שעשה מעשה גמור, חייב גם בסוף חמה לבוא משום אשו משום חיציו. ולשון התוס' שזה הגבלה בעלמא בחידוש שמצמצם חייב^[42]. ובשיטה השניה כתבו שפטור גם במניחו שם כפות. ובסו"ד כתבו עוד שיטה "עוד יש לפרש דבכל הני דסוף חמה וצנה וארי לבא וזרק צרור למעלה ונפל לתחת אפילו כפתו והביאו שם פטור דדמי לכח כחו. ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה, אלא דלענין ממון חייב נזק שלם^[43]". הרי סוף דברי התוס' שגם באשו משום חיציו, כאשר אינו מעשה ישיר נחשב כוח כוחו. וכתבו שגם סיוע הרוח במקרים מסוימים נחשב כוח כוחו. אלא שחלקו בין מיתה לנזיקין.
ובביאור דין רוח שנחשב כוח כוחו, ושמ"מ בנזיקין חייב. נחלקו מהרש"ל ומהר"ם, שמהרש"ל גורם בתוס' שבמיתה חייב על רוח מצויה, והפטור באינו מצוי. ולפי"ז בנזיקין חייב אף על רוח שאינה מצויה. ומהרש"א הקשה עליו תרתי - א' שודאי בנזיקין פטור ברוח שאינו מצויה^[44]. ועוד, שעד עכשיו תוס' נקטו שכל המקרים שדברו עליהם הוה רוח מצויה, ולהנ"ל התחדש שהוה רוח שאינו מצויה, והעיקר חסר מן הספר. ולכן מהרש"א כתב שנזקין חייב ברוח מצויה, אבל במיתה חייב רק באופן שהאש יכול ללכת מעצמה בלא סיוע רוח כלל. והחזו"א הקשה ע"ז, שהרי עיקר האש הוא כוח אחר מעורב בו כמ"ש בגמ' ולמהרש"א אינו כן^[45], וזו קושיה עצומה.
אבל נראה שאין כונת מהרש"א שחייב רק בהלך שלא בסיוע הרוח, אלא כונת מהרש"א שצריך שיכול ללכת בלא סיוע הרוח. וכך מדויק בלשונו שכתב "יכול", וכל שיכול היה ללכת גם בלא סיוע הרוח, חייב גם כאשר הלך בסיוע הרוח. ויתכן שכל שבלא סיוע אחר לא יכול היה ללכת כלל, כלו חיציו^[46]. משא"כ אם יכול ללכת מעצמו, לא כלו חיציו. ואף אם בסוף הלכה בסיוע הרוח לית לן בה, שזה הדין של כוח אחר מעורב בו שאינו חסרון באש.
השתא צ"ע לענין שבת
השתא לענין שבת, ששאלנו שנתינת המים יחשב אשו משום חיציו, ומשום מה לי מקרב האש, או מקרב הדבר אצל האש. הרי הראנו שתוס' כך סברו, וכתבו שאה"נ חייב על זה מיתה. ולתירוץ א' מ"מ במצמצם פטור, ולתירוץ השני באופן שזה כח כוחו פטור, ונחלקו אם ר"ל שצריך רוח שאינו מצויה, או ר"ל שצריך רוח להובילו. ובנותן כלי מלא מים מתקיימים כל התנאים הנ"ל, שנתן במעשה גמור, והאש כבר אוחזת בבגד, ואי"צ רוח לא מצויה ולא שאינה מצויה, כדי להתקדם. וא"כ לתוס' הנ"ל יש סיוע גדול לקושיה הנ"ל.
♦
פרק ג' - חילוק שמקרב דבר אצל האש הוא רק כאשר האש יכול לפעול כעת
ויש מקום לדחות, ע"פ חידוש שמבואר בתוס' שם והאריך בזה במהרש"א, שדין אשו משום חיציו בסוף חמה לבוא, הוא רק במקרב את הדבר אצל האש ולא במקרב את האש אצל הדבר. ואף שזה מחודש מסברא, כך מפורש בתוס' ומהרש"א כפי שנבאר. והשתא לענין מלאכת כיבוי, האש הוא המים שעושה את מעשה הכיבוי, והאש הוא הדבר, א"כ כיון שמקרב את האש אצל הדבר, והוה רק סוף חמה לבוא, להנ"ל אין בזה אשו משום חיציו, ולא קשה.
מקור הדברים בתוס' שם כתבו ונבאר, זה לשון התוס' "וא"ת ההיא דהשיך בו את הנחש דפטור למ"ד מעצמו הוא מכיש אמאי פטור לפי מה שפי' בשמעתין דפי פרה (דף כג:) ששם ידו לתוך פיו והשיך, ליחייב משום אשו דודאי הנחש יזיק האדם וי"ל דשאני התם שאין הארס עדיין בעולם". הרי תוס' הדגישו שקושיתם היא רק לפי הפירוש שמכניס את היד לתוך פי הנחש, אבל לפירוש שמביא את הנחש ליד לא קשה. וכתב ע"ז מהרש"א "לכאורה דר"ל דבלאו ההוא פירושא אלא דאי הוה מפרשינן לה דאיירי במקרב הנחש אצל היד לא קשיא להו מידי דכיון דהנחש מעצמו מקיא הוה ליה כסוף חמה וצינה לבא דאין ההורג מזומן אבל לפי הפירוש ששם ידו לתוך פי נחש דהוה ליה מקרב הדבר אצל האש ויש לחייב אפילו בסוף חמה וצינה לבא כמה שכתבו התוספות לעיל קשה מיהו קצת קשה כיון דאין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר ובין מקרב הדבר אצל האש אם כן כמו דחייב במקרב הדבר אצל האש אפילו בסוף חמה וצינה לבא הכי נמי יש לחייב במקרב האש אצל הדבר אפילו בסוף חמה וצינה לבא ואכתי תקשי להו נמי לההוא פירושא דאיירי בשם הנחש אצל היד ויש ליישב דלא דמיא דלההוא פירושא דאיירי כשמשים הנחש אצל היד אין זה מקרב האש אצל הדבר כיון דהנחש מקיא ובשעה שקירב הנחש לא היה כאן אש כלל וכמו שלא עשה ולא כלום משא"כ בקירב היד אצל הנחש הוה ליה לחיובי אף על גב דאין כאן עדיין אש שהרי הנחש מקיא כי הכא בסוף חמה וצינה לבא דחייב בקירוב הדבר לשם דכל מה שהיה לו לעשות הרי עשה וחייב ודו"ק".
הרי שמהרש"א האריך שתוס' ס"ל שאשו משום חיציו בסוף חמה לבוא, מתאים רק על מקרב הדבר אצל האש ולא במקרב האש אצל הדבר. והטעם לכך, שמקרב הדבר אצל אש, הוא עשה מעשה מושלם של קירוב הדבר למזיק. וזה שהמזיק עדיין לא קיים אינו חסרון במעשה שלו, שהרי המעשה שלו בדבר הניזק. משא"כ במקרב האש אצל הדבר, המעשה שלו הוא קירוב המזיק, וכיון שכעת חסר בשם המזיק, חסר במעשה שלו ופטור. וא"כ י"ל ה"נ במקרב המים אצל האש, בסוף חמה לבוא, פטור ול"ח אשו משום חיציו. ובפשטות הטעם שנחשב סוף חמה לבוא משום שמחוסר פקיעת הכלי. וכפי שיתבאר כעת, זו מחלוקת גדולה בראשונים.
♦
פרק ד' - החילוק בין גרמא למקרב כיבויו
ובאמת יש ב' שיטות בראשונים האם גרם כיבוי, כאשר אינו מחוסר מידי, מותר או אסור. ובפשטות הדבר תלוי בהנ"ל, האם הטעם שאין אשו משום חיציו הוא משום שמחוסר פקיעת הכלי, או שבלא"ה פטור. ונבאר את הדברים.
איתא בשבת דף מ"ז ע"ב "משנה. נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות. ולא יתן לתוכו מים - מפני שהוא מכבה". ובגמ' "ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. לימא תנן סתמא כרבי יוסי, דאמר: גורם לכיבוי - אסור! - ותסברא? אימור דאמר רבי יוסי - בשבת, בערב שבת מי אמר? כו' אלא אמר רב אשי: אפילו תימא רבנן, שאני הכא - מפני שמקרב את כיבויו". הרי שיש ב' מדרגות - גרם כיבוי שמותר, ומקרב כיבוי שאסור. וברש"י "אלא אמר רב אשי - מתניתין אפילו לרבנן, דלא דמי לגרם כיבוי, דהתם כי מטי דליקה לכלים דליקה הוא דפקע להו, וגרמא בעלמא הוא, אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא, וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה. שמקרב את כיבויו - זימן כיבוי להדיא, והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת". הרי לשון רש"י ברור שמקרב כיבוי הוה מכבה ממש, והחילוק בין מקרב כיבוי לגרם כיבוי הוא האם מחוסר פקיעת הכלי או לא. ולכאורה רש"י סותר עצמו שבדף ק"כ על הדין שטלית שאחז בה האור נותן משקים עליהם, שזה גרם כיבוי, כתב רש"י "גרם כיבוי - כי האי גוונא, כשמגיע למים הוא כבה". הרי שאע"פ שלא מחוסר פקיעת הכלי, שהרי המים נמצאים ע"ג הטלית, נחשב גרמא כי האש עדיין לא הגיע. הרי משמע שעצם מה שנותן את המים רחוקים מהאש הוה גרמא, דלא כרש"י בדף מ"ח.
♦
ג' שיטות בתוס' האם האיסור הוא רק בידים, או כל שלא מחוסר פקיעה
ובתוס' יש ג' שיטות, שהביאו בשם הרב פור"ת שהאיסור שמא בזמן שיקרב את הכלי עם המים יפול ניצוץ, והוה מכבה בידים ממש כאשר הוא מקרב את הכלי עם המים לעבר הניצוץ. וכתבו שמה שרש"י כתב שהוה מכבה ממש כל שלא מחוסר פקיעה, הוא לאו דוקא אלא גזירה כהרב פור"ת. ואח"כ הביאו את שיטת ר"ח ור"ת שכל ההיתר הוא כאשר מחוסר פקיעת הכלי, אבל נתינת מים בלא כלי אסור, ולכן נתינת חומה של שלג או קרח אסורה. ועיין בריטב"א שודאי רש"י ס"ל כפירוש זה ולא כפירוש הרב פור"ת. ובפשטות התוס' כתבו שרש"י לאו דוקא, רק שכך ס"ל להרב פור"ת, ולא אחר שהביאו את פירוש ר"ח ור"ת^[47]. ואף שהתירו לתת מים ע"ג טלית שאחז בה האור, התם אין כוונתו לכבות אלא שלא תתפשט הדליקה. הרי שצריך גם כונה. והריטב"א תירץ באופן אחר, שכל שלא ודאי יגיע לידי כיבוי ל"ח גרם כיבוי, וה"נ שמא עד שיגיע האש למקום המים יכבה מעצמו, ולכן ל"ח מקרב^[48].
פרק ה' - האם סברת האוסרים בלא מחוסר פקיעה מדאורייתא או מדרבנן
בתוס' לא ביארו להדיא אם איסור מקרב כיבוי הוא דאורייתא או דרבנן. ובשער הציון סימן של"ד ס"ק מ"ז כתב בפשיטות שהוא דרבנן. ועיין בחזו"א סימן ל"ח ס"ק א' שדן בזה ומסיק שהוא דרבנן, ודן בדעת המשנ"ב ולא הביא את השעה"צ הנ"ל^[49]. והרבה אחרונים כתבו דלא כן. באחיעזר חלק ג' סימן ס' כתב "ושיטת התוס' בשם ר"ת בשבת דף מ"ז דדוקא לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכם מים, אבל היכא שאין הפסק מים בין מחיצות י"ל דהוי איסור דאורייתא". וכך כתבו בשו"ת מהר"ם שי"ק או"ח סימן קנ"ז, ובשו"ת מחזה אברהם סימן מ"ב, שמקרב כיבוי לדעה זו הוא איסור דאורייתא. ובמהר"ם שיק כתב שהטעם לחייב הוא משום אשו משום חיציו. וכתב שב' תירוצי התוס' האם נותן מים בלא הפסק חייב תלויים בב' התירוצים בתוס' סנהדרין בדין אשו משום חיציו עיי"ש. וצ"ב כונתו^[50].
ולענין דינא הביא מהר"ם שי"ק את דברי הרמב"ן והר"ן שהרי"ף השמיט את ההיתר של נתינת מים ע"ג טלית כדי שהאש לא יתפשט, והם פירשו שס"ל שלהלכה אסור משום מקרב כיבוי, וכמשנה בדף מ"ז, ור"י שהתיר חולק על המשנה. וקיי"ל להלכה שמקרב כיבוי אסור כל שאין הפסק מחיצה. הרי שפסק כטעם תירוץ הב' של תוס', ולא ס"ל את החילוק בין מתכוין ללא, ולא את החילוק אם המים מתחת או לא, אלא בכל גווני אסר. ושיטת הרי"ף הובאה בשו"ע של"ד כ"ד כאחד מהי"א, אף שהשו"ע כתב שמסתבר כשיטה המתרת. הרי שיש כמה וכמה ראשונים שס"ל כתירוץ הב' בתוס'. ומהר"ם שי"ק הביא גם שהרמ"א סימן רסה סעיף ד התיר נתינת מים תחת השמן, ולא נאסר משום המשנה שאין נותנים כלי עם מים תחת הנר לכבות את הניצוצת. והמחבר התיר משום שאין כונה לכבות, והרמ"א כתב "וי"א אפילו מתכוין לכבוי, שרי מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כיבוי, וכן נוהגין (סמ"ג)". ואף שהמג"א התקשה בדבריו ושלא נמצא בסמ"ג, מ"מ זה כתוס' הנ"ל שהחילוק בין גרם למקרב הוא בשאלה האם יש הפסק או לא. וכיון שאין המים בעינן בזמן ההדלקה, נחשב כמחיצה^[51].
פרק ו' - מחלוקת הרא"ש והתוס' בביצה האם גרמא שעושה בגוף החפץ חייב
האחיעזר כתב שבמחלוקת זו אם מקרב כיבוי אסור, דהיינו אם גרמא בלא הפסק מותרת או לא, תלוי גם מחלוקת התוס' והרא"ש בביצה. זה לשון הרא"ש בביצה פ"ב אות י"ז "כתבו התוס' הא דחשיב ליה מכבה היינו משום דכשממעט השמן ומרחיקו מפי הנר שהוא דולק מיד כהה אור הנר ואין דולק יפה כבתחילה והוה ליה מכבה. אין לפרש משום שממהר כביית הנר כשיכלה השמן דהיינו גרם כיבוי שנחלקו ר' יוסי וחכמים כו' וקיי"ל כרבנן דגרם כיבוי מותר. ומיהו ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור דילמא אתי לאסתפוקי מיניה היינו ע"כ משום שממהר כיבוי שאינו מכחיש אור הנר כלל שהרי הנר לעולם מלא שמן וכו' הילכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו, ואף רבנן דר"י מודו בהאי גורם כיבוי דחייב, דעד כאן לא פליגי התם אלא משום שאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהם גורמות את הדליקה והממעט מאחד מהם וממהר את הכיבוי חייב."^[52]
הרי נחלקו תוס' והרא"ש, שלשיטת התוס' צריך שהכיבוי יקרה מיד, שאל"כ זה גרמא ומותרת. והרא"ש כתב שגרמא מותרת רק כאשר לא עשה פעולה בגוף הדבר, אלא עשה מניעה חיצונית, כגון נותן כלים שאח"כ יפעלו כיבוי באש. אבל כאשר האדם עושה מעשה בגוף האש, אע"פ שזה יפעל רק לאחר זמן, חייב. ובים של שלמה ובמרכבת המשנה כתבו שלרא"ש זה איסור דאורייתא, וכלשונו "חייב". ובאחיעזר הביא את דבריהם וכתב ששיטת הרא"ש היא כתירוץ הב' בתוס' שהיתר גרמא קיים רק כאשר יש הפסק ומחוסר פקיעת הכלי. משא"כ בנותן מים להדיא, אע"פ שזה יפעל רק לאחר זמן, חייב. ה"נ כאשר האדם נוגע בגוף האש, אע"פ שזה יפעל רק לאחר זמן, חייב. והתוס' ס"ל כתירוץ הראשון שפטור גם בכה"ג.
ועיין לשון רש"י שבת כ"ט ב' "ד"ה משנה. שתהא מנטפת - ויתקיים הנר, שתהא השמן מטפטף כל שעה לתוך הנר, וטעמא משום גזרה, שמא יסתפק הימנו, וכיון שהקצהו לנר - חייב משום מכבה, ואפילו אותה שפופרת של חרס דמאיסא ליה גזרינן". הרי לשון רש"י להדיא כרא"ש, שעל עצם הוצאת שמן שמוקצה להדלקה חייב משום מכבה. וזה רש"י לשיטתו הנ"ל, שנותן מים לקבל ניצוצות חייב משום מכבה, כיון שאין דבר מפריד בין המים לאש. והאריך בזה בתשובה של הרצ"ה, שמודפסת בישוע"י אחר סימן של"ד^[53].
♦
פרק ז' - ישוב שהחיוב באש משום חיציו, הוא רק כאשר עשה כל מה שבידו
ויש לדון בכל ענין זה על פי דברי מהרש"א בסנהדרין שם "משא"כ בקירב היד אצל הנחש הוה ליה לחיובי אף על גב דאין כאן עדיין אש שהרי הנחש מקיא כי הכא בסוף חמה וצינה לבא דחייב בקירוב הדבר לשם דכל מה שהיה לו לעשות הרי עשה וחייב ודו"ק". הרי להדיא הוסיף תנאי, שהדין של מקרב את הדבר אצל האש בסוף חמה לבוא, הוא רק בעשה כל מה שבידו לעשות. ויש לדון אם זו אותה סברא כריטב"א לעיל, שכתב בזורה ורוח מסיעתו שהוא רק בעשה כל מה שבידו לעשות. וביאור דבריו, שבעצם יש כח אחר ושנים שעשו, והוא עשה רק חלק. וע"ז הקמ"ל שאם עשה חלק מהמעשה ועשה כל מה שביד אדם לעשות, אז גם הכח האחר מתיחס לעשיה שלו, ונחשב כאילו עשה כולו. וה"נ באשו משום חיציו, לא עשה ממש אלא הכשיר מעשה אש, וכמ"ש ממהרי"ל דיסקין שזה הגדרת המעשה. וא"כ כ"ז כאשר עשה כל מה שבידו לעשות. ובאופן של אש רגילה, כיון שלא בא לעשות מעשה אלא פושע בעלמא באשו, לא שייך לומר שלא עשה כל מה שבידו לעשות. שזה אפשר לומר כאשר רצה להגיע לתוצאה ועשה מעשה חלקי. אבל הכא עיקר המעשה הוא ההכשר נזיקין, וחייב. משא"כ כאשר הוא מעונין במעשה, ונמנע מעשיתו ובמקום זה עושה אשו משום חיציו, לא חשיב מעשה. ולפי"ז בכופת עבד ורוצה לשרוף את העבד, ובמקום זה עושה אשו משום חיציו, פטור. והגמ' שחייב הוא על גלות, שאז מלבד השוגג שבזה גם אין לו מטרת מעשה. וזו הגבלה גדולה בדין זה, בין בשבת ובין בנזיקין. למשל כאשר רוצה לחלוב פרה, ובמקום להפעיל את המשאבה, מצמיד את הכוס ומפעיל שעון. שעומד בפניו מעשה גמור, ורוצה לעשותו, ונמנע ממנו ובמקום זה עושה אשו משום חיציו, י"ל שפטור. וכמו שכתבנו מקודם שזה החילוק בין תנור ורחיים לאה"ע, לגרמא שכל מה שמוטל על האדם לעשות עשה, וא"כ חלק העשיה נגמר, וכעת יש עוד חלק שנפעל מעצמו, ואין בזה חסרון במעשיו.
אך יתכן שאי"ז כונת מהרש"א כלל, והוא לא בא לומר דין באשו משום חיציו, אלא רק לומר הגבלה בחידוש שלו במקרב את הדבר אצל האש חייב גם בסוף חמה לבוא, וחמיר מאשר מקרב את האש אצל הדבר בסוף חמה לבוא. והגביל חידוש זה למקרה שעשה כל מעשה המקרב שיכול לעשות, שאז הוה מקרב גמור, אע"פ שעדיין חסר באש. משא"כ אם יכול היה לקרב אצל האש ונמנע, חסר במעשה הקירוב שלו. ולפי"ז אין ישוב לכל הקושיות הנ"ל בענין אשו משום חיציו, וצ"ל שהכל דרבנן^[54].
חלק ט' - האם מדרבנן גרמא אסור בשבת
יש כמה פוסקים שס"ל שאף שהמרדכי אסר גרמא אלא במקום פסידא וכן פסק הרמ"א, שזו שיטה יחידאית והרבה חולקים עליו, ולכן מקילים. עיין ט"ז תקי"ד ס"ק ו', ועיי"ש במג"א שם ס"ד, ובעולת שבת של"ד סעיף כ"ב. ועיין זרע אמת הנ"ל, ובס' מנורה הטהורה סי' של"ד (סק"ד). והאריך במו"מ בשו"ת ויען יוסף אורח חיים סימן קיז, הבאנו את דבריו בהערה כאן^[55]. וכך נקט גם במנחת שלמה תנינא הנ"ל "וגם יפה כוון כת"ר דעיקר כוונתי היה דנהי דהרמ"א (של"ד סכ"ב) החמיר כהמרדכי אבל כיון שרבים חולקים עליו ומתירין בכל גווני לכן יש להקל לענין טלטול מוקצה דקיל". אך אחר העיון בראשונים נראה שאי"ז שיטה יחידאית, אלא כך מוסכם לכל הראשונים, ואדרבה תמהו על מה שהקיל בזה וכפי שיתבאר. ולכן אין מקום להקל בזה כלל.
איתא במרדכי שבת פרק כל כתבי רמז שצט בשם רבינו יואל, שאע"פ שבגמ' מבואר שגרמא מותר בשבת, הני מילי במקום פסידא, אבל בעלמא מדרבנן אסרו. וכך נפסק ברמ"א של"ד כ"ב, ואילו השו"ע לא הביאו. ובזרע אמת הקשה שבגמ' לא נראה כן, שאחרי שהביאו את הדין דאורייתא שצריך מעשה, הקשו א"כ מ"ט דר"י שאסר. ואם לכו"ע אסור מדרבנן, צריך להקשות להפך, מ"ט דרבנן דשרי ולתרץ משום ההפסד. וכן הביא מרא"ש בביצה ותוס' בכירה שלא ס"ל כרבינו יואל, וכ"ז הובא במג"א תקי"ד סק"ז. ושגם במרדכי זה מחלוקת עיי"ש.
אך באמת כך דעת עוד הרבה ראשונים, בר"י מלוניל "דסבירא ליה גורם לכיבוי מותר משום הפסד ממונו". רבינו ירוחם ני"ב ח"ג, אחר שהביא את הדין של גרם כיבוי במקום שריפה, כתב "וכתבו המפרשי' דהוא הדין בכל אלו להצילם ממים ומשאר דברים המאבדים". הרי להדיא שההיתר הוא רק במקום פסידא, עד שהוצרך לחדש שה"ה סוגי פסידא אחרים. ובמאורות "ובמקום פסידא שרו רבנן האי גורם לכבוי ואפילו לכתחלה". ודברי רבינו יואל הובאו להלכה בפסקי מהרמ"ק בשם הג' מימוני פרק י"ב, ואינו בפנינו שם. ובאהל מועד שער השבת דרך ז' "ואף על פי שבכל מקום גורם לכבוי אסור בדליקה התירו משום שאם לא נתיר לו שמא יבא לעשות בידים".
חזינן שדעת רבינו יואל אינה דעת יחיד שנויה במחלוקת, אלא עוד הרבה ראשונים ס"ל בפשטות כוותיה. ואדרבה, לא מצאנו הרבה מקורות שהתירו להדיא גרמא בלא הפסד.
ועיין ברבינו פרחיה שכתב "ועוד קשה בעיני היאך הביא רבינו משה ז"ל פי"ב ה"ו דין שוכח נר ע"ג טבלא והוא דלוק, שמנער את הטבלא, ולמה לא דחה ברייתא זו שחששה לטילטול הטבלא, שאיסורו מדרבנן, ולא חששה לאיסור כיבוי. וכי במקום דליקה הוא עומד, שנתיר גרם כיבוי, והא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. וכך אמרו רבינו משה ז"ל בפרק א', עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תיעשה בשביל אותו מעשה אף על פי שלא נתכוין לה חייב. ויש לומר דפטורין הן, שהרי אין המבעיר צריך לאפר ולא המכבה עושה הכיבוי בידיים אלא גרמא. ואכתי צריך עיון היאך התירו דברים אלו לעשותן לכתחלה. ולא עוד אלא שהמכבה מתקן הוא, ודומה הפושט טלית או ס"ת שאחז בהן האור לכחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה שחייב. ואם כמו שאמרנו גורם הוא ואינו מכבה בידים, הרי אמרנו דמודה רבי שמעון בדפסיק רישיה ולא ימות, וחייב מן התורה כמו שפסק רבינו משה ז"ל, עד יבוא מורה צדק ויורינו: [גליון, ויש לומר, בעת שפושטה תיכבה האש מאיליה, כדאמ' בעצים]"
הרי ג"כ חזר כמה פעמים שגרם כיבוי מותר רק בשריפה ולא התירו לכתחילה, עד שתמה על הרמב"ם למה לא דחה את הברייתא, שחששה לדין בסיס ולא לדין כיבוי^[56].
♦
ראיה שגרמא מותרת לכתחילה
אלא שיש לדון ראיה להיתר מכל הראשונים בסוף כירה דף מ"ז ע"ב, שאיתא בגמ' שמקרב כיבוי אסור לכו"ע, ופירשו הראשונים לפירוש א' שגרמא מותרת רק כאשר מחוסר פקיעת הכלי. משא"כ כאשר המים מזומנים בלא הפסק וחציצה, נחשב יותר מגרמא, ואסור. והקשו מהדין שנותן משקה ע"ג טלית שאחז בו האור שלא יתפשט הדליקה, הרי אין דבר החוצץ והתירו. ותוס' וסיעתם תרצו שהתם כונתו אינה לכבות אלא שלא תתפשט הדליקה. דהיינו שהוא רק מגן על הטלית במקום שנותן משקה ולא מכבה, אע"פ שכאשר יגמר המקום שיכול לשרוף יכבה מאליו, אי"ז מכבה.
ועיין הגהות מרדכי פרק שלישי רמז תנו "ותימה מ"ש דאסרינן קרובי כיבוי אפי' מע"ש ובפרק כל כתבי אמר רב יהודה טלית שאחז בו האור נותן עליהם מים מצד אחר וי"ל דהתם טעמא כיון שכבר הודלק הטלית אי לא שרית ליה ע"י שינוי אתי לכבויי ונ"ל לומר דלפי מה שפירש [ר"י] הטעם לעיל דלפעמים יהיה כבוי בידים אם היה עושה בשבת שמא עם נתינת המים יפלו בה ניצוצות אל תוכה לא קשה מידי מרב יהודה". הרי שיש ישוב פשוט, שבגמ' בכירה אסור מדרבנן משום שאין היתר של פסידא, ולהרבה פוסקים גם הדין של מקרב כיבוי הוא דרבנן. ומנא להו לראשונים לחדש חידושים שחלוק מחוסר פקיעה, או כונת כיבוי לעומת כונת הגנה, תיפוק להו שאסרו מדרבנן משום שאין הפסד, וכעין שכתב המרדכי. ולכאורה זו ראיה שאין איסור דרבנן, וכל שאסרו ע"כ לחפש טעם חדש לאסור באופן זה, ולא משום גרמא אסורה מדרבנן.
העולה לדינא מדברינו
א.
א. אע"פ שגרמא בשבת מותרת, מ"מ זורה ורוח מסיעתו חייב, אע"פ שזה מוגדר כגרמא בנזיקין. ויש ג' שיטות גדולות בישוב בעיה זו:
א. בזורה עשה מעשה גמור אלא שאינו כל המעשה, והוה כשנים שעשו. וקמ"ל שחייב על חלק מעשה באופן זה, ויתבארו תנאי הדברים.
ב. שבזורה יש חיוב מיוחד, שכך דרך מלאכה זו, והתורה חייבה זורה. וע"כ שבהכי חייבה רחמנא. ולפי"ז כאשר לא מדובר במלאכה שתמיד דרכה כך, או שאין גילוי שהתורה חייבה בכה"ג, פטור.
ג. זורה נחשב גרמא, אלא שיש דין מלאכת מחשבת שאם יש לו כונה מיוחדת לעשות תוצאה, חייב. וכ"ז כאשר יש כונה מיוחדת לתוצאת המלאכה, ולא די בדין כונה רגילה. ויסודו, שכל שיש כונה חשובה די במעשה קל.
ב. הוכחנו מדברי הגמ' בב"ב לגבי הרחקת נזיקין שלמדו מזורה ורוח מסיעתו אע"פ שלא שייך סברת בהכי חייבה רחמנא, וכן אין שם כונה מיוחדת כלל. ומדברי כל הראשונים שם שביארו את החילוק בין הגמ' שם לגבי הגמ' בב"ק, דלא כב' שיטות האחרונות אלא כשיטה הראשונה. והבאנו כן מכמה פוסקים. והיא שיטת הזרע אמת.
ג. הבאנו מהריטב"א תנאי נוסף בדין זורה ורוח מסיעתו, שהוא רק כאשר עשה כל מה שבידו, ושהמלאכה צריכה סיוע של כח אחר כדי להעשות. ולכאורה תוכן תנאי זה, כדי ליחס את הגמר של הכח לתחילת מעשיו, צריך להגדירו כהמשך מעשיו. וזה כאשר עשה הכל וצריך סיוע של הכח, נחשב הכח כגומר של המעשה שלו, והכל מתיחס אליו. וזו נפק"מ גדולה לדינא, שהיכן המעשה לפניו ויכול לגומרו בידים, ונמנע ועשה גרמא וסיוע כח אחר, פטור^[57]. ולפי"ז פירשנו את הרא"ש, שהוא שיטה הב' הנ"ל, שגם מלאכה שאפשר לעשות כולה, אם יש צורת מעשה מסוימת שתמיד נעשית בסיוע כח אחר, ובאופן זה עשה כל מה שבידו, אע"פ שיכול היה לעשות בצורה אחרת ולגמור הכל, חייב.
ב.
א. מצאנו גדרי מעשה בכמה מקומות בתורה, בשבת נזיקין רציחה שחיטה כו'. וצריך לדון אם גדרם שווה, או שאפשר לחלק בכל מקום לפי גדרי המעשה שלו. וכן צריך לדון האם שבת חמיר מכל התורה, שדי במעשה קל, או שהיא שווה לכה"ת או יותר קלה מכה"ת, שצריך מעשה גמור להתחייב. והאריכו בזה האחרונים טובא סביב המחלוקת המפורסמת בין המג"א לאה"ע.
ב. הוכחנו מב' גמרות שלמדו נזיקין משבת, ובכל גדולי הראשונים פירשו שאפשר ללמוד איסור נזיקין מאיסור שבת, ולא חיוב נזיקין מחיוב שבת. ויש ב' לשונות בדבריהם - א' ממון מאיסור לא ילפינן ב' שאף שאי אפשר ללמוד את החיוב משבת מ"מ לכה"פ נלמד את האיסור. דהיינו שנחלקו אם שבת חמיר, ולכן אף שבשבת חייב בנזיקין פטור, ומ"מ לכה"פ נלמד שיש איסור גם בנזיקין, או שחיוב שבת הוא נושא איסורי, ולכן אפשר ללמוד איסור נזיקין ממנו, ולא ענין ממוני. ויתכן שלממון צריך יותר מעשה. וא"כ מפורש שלמדו א' מהשני, ומה שחייב בשבת, על כרחך חייב בכה"ת. ורק הסיקו ששבת חמיר. ולא מצאנו בגמ' וראשונים מקורות שכתבו להפך ששבת קיל.
ג. הבאנו מתוס' סנהדרין שהשוו נזיקין לרציחה ושחיטה, ולא קיבלו שיש חילוק ביניהם כלל, ורק העלו צד שיש קולא וחומרא, ואי אפשר ללמוד מדין קל לדין חמור, ודחו שא"כ איך הגמ' שם למדה רציחה מנזיקין. ונחלקו הפוסקים אם ה"ה שבת, ובפשטות כל שתוס' שללו חילוק בין גדרי מעשה, ה"ה שבת, ובפרט שבגמ' למדו זה מזה ורק הסיקו ששבת איסורי, או ששבת חמיר ולא להפך. והבאנו ראבי"ה שלהדיא השווה גדרי מעשה של שבת לכל התורה.
ד. כמה פוסקים נקטו שהמג"א ס"ל שגדרי שבת קלים מנזיקין. ובמג"א עצמו הרי בעלוקה כתב דלא כן, אלא הוכיח מכה"ת לשבת. וכן זה נגד הגמ' הנ"ל. ולכאורה הנידון כאן אינו קולא וחומרא, אלא סברא מיוחדת בזורה ורוח מסיעתו, שכמ"ש יש בעיה נפרדת של כח אחר, ונחשב שנים שעשו, וכדי לחייב צריך שהכח האחר יהיה המשך המעשה שלו, ולא מעשה מקביל. ולכן המג"א ס"ל שצריך או שזה יעשה מאליו, כגון רוח שנושב מאליו וקורה הדבר, ולא עשיה של טחינה שהוא מעשה גמור, או שיחזיק את הכח האחר ככלי בידו. משא"כ כאשר האדם מכניס את הדבר למצב שיש כח אחר שפועל ולא טפל לעשיתו. ויתכן שבהנקה מוכח שהגם האה"ע מודה לכעי"ז. ובכל אופן, למעשה העיקר הוא שזה נחשב מעשה גמור, וכפי שנראה מהגמ' והראשונים. ומ"מ יתכן שיש קולא כאשר הכח האחר עושה פעולה, והכח נפרד ופועל במקביל ממנו ולא ככלי בידו.
ה. התבאר שיש ג' מדרגות של כח אחר. יש שהכח האחר בלא מעשה כלל, וזה פשיטא שחייב כמו בזורע ואופה. יש שהכח האחר הוא פעולה, אבל פעולה של כח הטבע ולא מיוחד לעשית המלאכה כאן, וזה הדין של זורה ורוח מסיעתו. ויש שהכח האחר הוא פעולה ממש, כגון רחיים שמסתובבים, וזה המג"א ואה"ע. שלמג"א רק כאשר לקח את הדבר בידו נחשב המשך המעשה שלו, ולא כאשר מניח בפניו, ולאה"ע יתכן שגם זה נחשב לקיחה בידו. משא"כ בעלוקה, כו"ע מודו שחייב^[58].
ג.
א. מבואר בב"ק שלר"י אשו משום חיציו ונחשב כאדם המזיק, ובפשטות מפורש בגמ' שיש בזה חיוב מיתה ג"כ. וכן נקטו התוס' והטור וסמ"ע וש"ך להלכה. והרא"ה והר"ן נחלקו לגבי מיתה. ולגבי שבת נחלקו הפוסקים - י"א שכו"ע מודים שחייב וששבת חמיר מנזיקין. וי"א שלכו"ע שבת פטור, כיון בשבת האיסור מתחיל מהמעשה, משא"כ בכה"ת האיסור מתחיל מהתוצאה, ושוב מיחסים את התוצאה למכשירה. הארכנו שבפשטות נראה בגמ' וראשונים שלא סברו כלל חילוקים מסברא, אלא רק חומרא וקולא, ושבתוס' וראבי"ה שללו גם חילוקים אלו, אלא הכל דין אחד. ובפוסקים נחלקו בזה, וכמה הסכימו למש"כ. וכך מפורש בנמ"י, ויש פוסקים שדחו את דבריו, ודבריהם צ"ע.
ב. בשבת מ"ז מבואר חילוק בין גרם כיבוי שמותר למקרב כיבוי שאסור. ונחלקו הפוסקים אם זה חילוק דאורייתא או דרבנן. וברש"י משמע להדיא שזה איסור דאורייתא. בביאור החילוק בין מקרב לגורם בתוס' יש ב' תירוצים - או חשש שיעשה בידים, או שכל שלא מחוסר פקיעה הוה מקרב. ובמהר"ם שיק ואחיעזר פירשו משום אשו משום חיציו. ובמוסר פקיעה הסתלקו מעשיו. והגרש"ז תמה שבגדרי נזיקין מחוסר פקיעה לא חשיב הסתלקו מעשיו.
ג. בביצה נחלקו התוס' והרא"ש אם דין נוטל שמן הוא משום שמיד מכהה את האור, או משום הכיבוי שאח"כ, שכל שעשה מעשה בגוף הדבר חייב אע"פ שהוא לאחר זמן. והאחיעזר כתב שהוא כשיטת התוס', שכל שלא מחוסר מידי חייב. וגם שם נחלקו הפוסקים אם זה דאורייתא, וברש"י נראה שזה דאורייתא. ולפי"ז נראה שכל שלא מחוסר מעשה, חייב במקרב את הדבר אצל האש באשו משום חיציו.
ד. והגרש"ז אויערבך הביא י"ד ראיות שאין אשו משום חיציו בשבת, נגד הנמ"י. והבאנו מהרש"א שהתנה במקרב הדבר אצל האש בסוף חמה לבוא, שכ"ז כאשר עשה כל מה שבידו. וזה דומה לסברת הריטב"א בזורה ורוח מסיעתו. ולפי"ז אם יכול לגמור את המעשה ונמנע כדי שלא לעשות המעשה לא חשיב מעשה. ולפי"ז יתישבו הרבה מהראיות הנ"ל. אך צ"ע אם גם בנזיקין נאמר כן. ובמקום שאין כונתו לעשות מעשה מסוים אלא הוא פושע, לא שייכת סברת המהרש"א. אבל אם רוצה דוקא לדבר מסוים וזה בפניו ונמנע, להנ"ל פטור. אך יתכן שהמהרש"א הוא מסברא, מקומות במקרב הדבר בסוף חמה לבוא, ולא בכל אשו משום חיציו. ולפי"ז נפל בבירא הישוב הנ"ל. ואז קמו ראיות הגרש"ז שאין אשו משום חיציו בשבת. ונצטרך לומר שמקרב כיבוי הוא דרבנן. וצ"ע בכ"ז.
ד.
א. המרדכי פסק שגרמא מותרת רק במקום הפסד, וכך פסק הרמ"א. וכמה אחרונים נקטו שזו דעה מחודשת ולא קיי"ל הכי מעיקר הדין. והארכנו שיש הרבה מקורות בראשונים שסברו שההיתר הוא רק במקום הפסד, ותמהו על מי שנראה שהתיר בכ"ג, וא"כ אי אפשר לקבל שגרמא מותרת בלא הפסד.
ה.
יוצא מדברינו ב' נקודות חשובות בענין גרמא למעשה:
א. שגדר מעשה בשבת חמור מכה"ת או לפחות שווה ואי אפשר לומר שהוא קל או שונה בגדרו משאר התורה. ולכן דבר שמוגדר כמעשה בכה"ת ע"כ שגם בשבת נחשב מעשה.
ב. יתכן שלמרות שבגדרי מעשה שבת חמיר, בשבת יש קולא בענין א' והוא ענין שנים שעשהו. וכל שיש כח אחר שגומר את המעשה, והכח לא מוגדר ככלי בידו, יש לדון קולא משום שנים שעשהו, והארכנו בזה שלכן גם בכח ראשון הוצרכו לדין זורה ורוח מסיעתו.
ג. למרות שגרמא מותרת, כל שעשה תחילת מעשה גמור אע"פ שגמר המעשה ע"י גרמא חייב. אלא שיתכן שיהיה בזה פטור של שנים שעשהו, ויש בזה ג' דרגות א' שהגמר מאליו כגון תנור ב' שהגמר ע"י כח אחר כגון רוח ג' שהגמר ע"י מעשה של כח אחר כגון רחיים. ומ"מ העיקר לדינא שבכל אופנים אלו חייב, אא"כ הכח לא מוגדר כהמשך מעשה שלו.
ד. נמצא לפי"ז חומרא גדולה בדין גרמא בשבת, אך יש תנאי בכל זה, שרק באופן שלא היה לפניו לגמור את המעשה. ועשה כל מה שבידו לעשות. וזה או כאשר בפועל לא יכל לגמור כעת כגון בצידה או כיבוי ניצוצות, או כאשר לא התכוין לפרט מסוים, אלא רוצה שכאשר יזדמן יפעל. אבל אם המעשה לפניו ויכול לגמור ועושה בצורה של גרמא, כגון שיש אור לפניו ויכול להדליקו ישירות, ובמקום זה עושה בצורה של גרמא. אי אפשר ליחס את הממשך למעשיו מדין זורה ורוח מסיעתו, ופטור משום שנים שעשהו^[59].
♦ ♦ ♦