כולל פוניבז'
בעניין איסור כהן בגוסס
א.כתב הרא"ש (בפרושו לתורה ריש פ' פנחס) קשה איך טימא פנחס בהריגת זמרי וי"ל שלא נתכהן פנחס עד שהרג לזימרי. אבל קשה, והרי אביו כהן ולכל הפחות כהן הדיוט הוא ומוזהר על טומאת מת. וי"ל שעדיין כשהסיר ידיו מעליהן היה גוסס ומפרכס ולא היה מטמא, עכ"ל. וקשה, הרי קיימא לן דכהן מוזהר אף על גוסס ומה מועיל זה שפנחס הסיר ידו היה גוסס הרי אסור ליטמא בגוסס. ואף אם נאמר דלא נגע בגוף זימרי, אבל שיטמא מחמת חיבורין לגוסס, ועוד דאיתא במדרש שנטלן ברומח וחבטן, והרי כהן מוזהר אף על גוסס. [וברא"ש נזיר דף ד' כתב בתירוץ אחד שגוסס בידי אדם אין מוזהר עליו ולפי זה ניחא. אבל בתירוץ אחד נקט שכהן מוזהר עליו ותיקשי].
ויש ליישב דכונת הרא"ש היא שאף שלא נתכהן עד שהרג לפנחס, זהו כלפי קדושת כהונה, אבל היה מבני אהרון ולכן מוזהר על טומאה (ומסתבר דמוזהר על גרושה), וקדושת גברא והכשר לעבודה זה לא הייתה לפנחס עד שנתכהן וזכה בו היתה לו ברית כהונת עולם וכו'. ובגדר איסור כהן בגוסס כתב המאירי בנזיר (דף מג.) כשנכנס בעודו גוסס התיר עצמו לחילול והכניס עצמו לספק טומאה ומתוך כך אסור אלא שלא נטמא, עכ"ל. ומבואר שהאיסור מה שמתיר עצמו לחילול קדושתו ע"י זה שנכנס לספק טומאה דשמא ימות וזהו מחיובי שמירת קדושתו. ויש לומר שפנחס קודם שנתכהן לא חלה בו קדושת גברא. ורק איסורי כהונה נהגו בו, אבל לא היה מקודש בקדושת כהונה ולא נהג בו חיוב שמירה על קדושתו, ולכן לא היה מוזהר על חיבור לגוסס.
ויש לדון דאשת כהן מעוברת זכר מותרת ליכנס לאוהל גוסס, דאין קדושת כהונה חלה על כהן בעודו עובר ואין דין לשמור על קדושתו ולמנוע שיתיר חילול על קדושתו.
ובש"ך (סימן ש"ע סק"ד) כתב דמותר לכהן שנכנס לבית ואח"כ נעשה אדם גוסס, מותר לו להישאר בבית ואינו חייב לצאת. ויש לבאר דס"ל שכל האיסור שעושה מעשה להביא עצמו למקום של ספק טומאה, אבל בשעת כניסתו לא היה בבית גוסס. ורק אח"כ לא פורש מהבית אין כאן עשיה של זלזול בקדושתו. וכל האיסור זהו על מעשה של זלזול בקדושתו וחסרון בשמירת קדושתו, אבל שלא עושה מעשה זהו שרי. ואין גדר איסור גוסס חיבור לגוסס. ויש להסתפק האם ישראל מוזהר לא לעשות שכהן יתחבר לגוסס, כמו שמוזהר לא לטמא כהן.
ובאחיעזר (ח"ג ס"ה) הוכיח מדין גוסס שאסור מגע מת אף בלי טומאה. ולשיטתו הביאור בדין גוסס אינו כהבנת המאירי, ולכן כתב דספק טומאה ברה"ר אסור לכהן אף שלא נטמא דמגע מת נאסר.
וקשה שבסוגיא בנזיר (מ"ב:) מבואר שכהן שטמא מת ופירש ממת, אסור לו לנגוע במת אחר. ופירשו תוס' דהטעם שבשעה שמתחבר למת אלים טומאתו, דהרי הנוגע בו בשעה זו נטמא טומאת ז' מכח דין חיבורין. ולשיטת האחיעזר אין צורך בזה. דהרי האיסור מגע מת בלי טומאה.
♦
ב.
במה שכתב הגר"י אדלשטיין זצוק"ל לבאר את דברי הרמב"ם שלכל התנאים גוי אינו מטמא באוהל, וקשה מאדני השדה דלר' יוסי שמטמא באוהל, והרי אינו ישראל. וכתב ליישב דפחיתות גוי גורמת שאין טומאת אוהל, ולא בעינן ישראל. ויש להעיר דתוס' בב"ב (דף נח.) כתבו דאברהם אבינו מטמא באוהל דעליו נאמר האדם הגדול, ואטו פחיתות גויים הייתה לאבות הק' קודם מתן תורה. ושמא הרמב"ם לא ס"ל כתוס'.
♦
ג.
כתב רעק"א (אה"ע ס' קנ"ו) בשם שו"ת גינת ורדים דבן טריפה אינו פטור מיבום. וקשה לראשונים ביבמות (קי"ט) שאף לחכמים אמרינן סמוך מיעוט לחזקה, כל בן איך פוטר מיבום, ניחוש שמא טריפה. וכן לר' מאיר שסמוך מיעוט לחזקה גם לקולא לטהר ספק טומאה, וניחוש וניבעי חליצה.
♦ ♦ ♦