ישיבת תפארת ישראל, יד בנימין
טיול קייקים במקום מעורב
"והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה’ ועשיתם אתם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" (במדבר טו, לט).לשון התורה אשר אתם זונים אחריהם, משמע שמי שתר אחרי לבו ועיניו מגיע לזנות. אך עדיין לא התבאר האם עצם ראיית העין גם בה יש ממד של זנות, או שזונים אחריהם היינו שבעקבות העיניים מגיעים לזנות בפועל.
מדברי חז"ל נראה לכאורה כמו האפשרות השנייה, כי הגמרא בברכות י"ב ע"ב אומרת: "והרהור עבודה זרה מנלן דתניא אחרי לבבכם זו מינות, וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים, אחרי עיניכם זה הרהור עבירה, שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, אתם זונים זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר ויזנו אחרי הבעלים".
מהפסוק שמביאה הגמרא משמע שראיית העיניים מביאה לידי זנות וקשר עם האישה שמסתכל עליה וחפץ בקרבתה, כמו ששמשון בעקבות מראה עיניו רצה ליצור קשר עם אישה גויה. וכן בירושלמי בברכות דרש רבי לוי על הפסוק הזה ש'ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה'. משמע שראיית העין אין בה פגם מצד עצמה, אלא שהיא מובילה לחטא. וכן מובא שם בירושלמי שכל עשרת הדיברות רמוזות בקריאת שמע, ולא תנאף רמוז בלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. משמע שהעיניים מובילות לניאוף, למעשה העבירה עצמו.
וכן בנדרים כ' ע"א אומרת הגמרא כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה, ובעמוד ב' שם הביאה הגמרא את הפסוק הזה בהקשר של אישות: "לא תתורו אחרי לבבכם מכאן אמר רבי, אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר".
זה לא ניאוף גמור, אבל לחשוב על אישה אחרת זה סוג של בגידה באשתו, ולכן זה קשור לאותה מערכת שנלמדת מהפסוק ולא תתורו. וכן משמע בשבת ס"ד: "ויקצף משה על פקודי החיל, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון אמרו לו לא נפקד ממנו איש. אמר להן אם כן, כפרה למה אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו. מיד ונקרב את קרבן ה'. תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני שזנו עיניהם מן הערוה. אמר רב ששת מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה".
לא מסתבר שרב נחמן האמורא חולק על רבי ישמעאל התנא, ואם כן גם לפי רב נחמן החטא היה הרהור. וממילא מה שרבי ישמעאל אומר שזנו עיניהם מן הערווה כוונתו לומר שזה הוביל אותם לידי הרהור. העבירה שהם עשו היא ההסתכלות, והתוצאה של זה היא ההרהור.
וכן משמע מהרמב"ם בהלכות תשובה פ"ד ה"ד שכתב: "המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העיניים עון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
מבואר שמהפסוק הזה למד הרמב"ם, כדברי חז"ל בתלמודים, שראיית העיניים גורמת לגופן של עריות. וכן משמע מדבריו בהלכות ע"ז בפ"ב ה"ו שכתב אחרי עיניכם זו זנות.
אמנם במסכת עבודה זרה דף כ' חז"ל למדו איסור הסתכלות מפסוק נוסף: "ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת".
מהקשר הגמרא ברור שהאיסור בהסתכלות הוא מצד הרהור, כי הגמרא כורכת הסתכלות בנשים עם בגדי צבעונין ובבעלי חיים כשנזקקין זה לזה, ושם בוודאי הטעם הוא לא מצד עצם ההסתכלות אלא מצד מה שהיא גורמת. וכיון שבכתובות מ"ו הגמרא אומרת שהרהור מביא לידי טומאה, משמע שהסתכלות אינה עצם האיסור, אלא היא מביאה לידי הרהור וההרהור מביא לידי טומאה.
נמצא שאיסור ההסתכלות הוא מדרבנן, כי איסור תורה הוא איסור עצמי ולא הרחקה ובגמרא מבואר שאם מסתכל מהרהר ומשמע שעצם ההסתכלות איננה האיסור אלא מובילה לידי איסור, וכך גם מבואר מדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פכ"א ה"ב שאיסור הסתכלות הוא מדרבנן ולא מה"ת: "העושה דבר מחוקות אלו הרי הוא חשוד על העריות, ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור".
מבואר ברמב"ם שהבטה ביופי הערווה כרוכה אצלו עם קריצה ורמיזה, שהם בוודאי לא אסורים מן התורה.
אמנם שיטת רבנו יונה בשערי תשובה היא שעצם ההסתכלות אסורה מצד עצמה וכן ההרהור עצמו אסור מן התורה, כמו שכתב הבית יוסף באה"ע סימן כ"א: "כתוב בארחות חיים (ח"ב הלכות ביאות אסורות סי' יג) בשם ה"ר יונה (באגרת התשובה יט כ) אסור להסתכל באשת איש מן התורה שנאמר (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ואסור להסתכל בפנויה מדברי קבלה שנאמר (איוב לא א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה וכל המסתכל באשת איש מכשיל ומכחיש כח יצרו הטוב והודו נהפך עליו למשחית שכך ארז"ל (סנהדרין צב.) כל המסתכל בעריות קשתו ננערת ואשר לא נשא עיניו אל אשת איש זוכה ותחזינה עיניו בנועם יי' מדה כנגד מדה שכך ארז"ל (מדרש רבה סוף פרשת אחרי מות כג, יג) כל הכובש עיניו מן העריות זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר (ישעיהו לג טו) עוצם עיניו מראות ברע ונאמר אחריו (שם שם יז) מלך ביפיו תחזינה עיניך. ואסור מן התורה להרהר באשה ואפילו פנויה וחמור הרהור פנויה ממגעה שעל ההרהור עובר בלאו מן התורה שנאמר (דברים כג י) ונשמרת מכל דבר רע ופירשו רז"ל (ע"ז כ:) שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה".
אך מרן באה"ע סימן כ"א העתיק את לשון הרמב"ם.
ולפ"ז יש לדון על היקף איסור הסתכלות.
♦
הגמרא בברכות כ"ד אומרת: "אמר רבי יצחק טפח באשה ערוה. למאי אילימא לאסתכולי בה והא אמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף אלא באשתו, ולקריאת שמע".
וכתב הרשב"א: "והא דאמר רב יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ובק"ש פירש הראב"ד ז"ל דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה ועלה קאתי ר"ח למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי בעלה אף על פי שאינו מקום צנוע באיש, אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד, ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפי' באצבע קטנה ובשערה ואסור לשמוע אפי' קול דבורה כדאמרינן בקדושין [ע' א'] לישדר מר שלמא לילתא אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה, ואלא מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קרוב הדעת, והרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר מכל זה כלום כתב הראב"ד ז"ל דאפשר דמשום דאמרינן לעיל עגבות אין בהן משום ערוה סבור הרב ז"ל דכ"ש טפח ושוק ושערה וקול, וכתב הוא ז"ל דלא מן השם הוא זה אלא הכא משום דמטריד וברואה".
והביאו הפרי מגדים בסימן ע"ה במש"ז סק"א וכתב: "בחידושי הרשב"א [שם ד"ה והא] (ועיין ב"י ד"ה טפח) לומר שוק הוה מקום צנוע באשה... והמחבר הביא לשון הטור ושינה בכוונה טפח מגולה אפילו אשתו אסור, כי סובר וכן שוקה כחידושי הרשב"א, ולכן השמיט בכאן שוקה... במה שכתב רש"י ברכות כ"ד א' ד"ה שוק וד"ה ערוה, כתבנו לעיל, וצריך תוספת ביאור, כי נאמר דבאשת איש המסתכל ונהנה אסור מן התורה אפילו במגולה, כמו שיראה הרואה באה"ע [סימן] כ"א [סעיף] א', הא בראיה בלא נהנה שרי וכמו שכתב הב"ח, ופשוט הוא, הא במכוסה אף ראיה בעלמא אסור, וזה שכתב רש"י באשת איש, ויורה כחידושי הרשב"א, והבן זה".
כלומר, הפרי מגדים מבין בדעת הרשב"א, ומדייק כך גם ברש"י ובשו"ע, שכיון שבמסתכל כדי ליהנות בכל מקום אסור, בהכרח שהמשמעות של מקום מכוסה הוא לומר שאף בראייה בלבד אסור.
והעתיק דבריו המשנה ברורה: "וראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה שרי אם לא מצד המוסר ובספר מנחת שמואל הוכיח דאדם חשוב יש לו ליזהר בכל גווני. וכתב הפמ"ג דבמקומות שדרך להיות מכוסה [כגון זרועותיה וכה"ג שאר מקומות הגוף] אף ראיה בעלמא אסור וכתבו הפוסקים דבתולות דידן בכלל נידות הם משיגיעו לזמן ווסת ובכלל עריות הם".
ויש לעיין, אם יש הבדל הלכתי בין המקומות, אז מה הגמרא שואלת אילימא להסתכל, הרי רב ששת אמר שאצבע זה כמו התורף - והרי יש הבדל מהותי, שאצבע אסור רק במתכוון ליהנות ובתורף אסור בכל אופן?
ועוד, היכן ראה הפמ"ג ברשב"א שבמקום מכוסה גם בראייה בלבד אסור, הרי הרשב"א אומר שבאישה אחרת כל המקומות שווים, ובאשתו אם זה במקומות מגולים שהוא רגיל בהם ולא טרוד יכול גם בזמן ק"ש, ואם אלו מקומות מכוסים אז אף שהיא אשתו זה יגרום לו להיטרד ולכן אסור בק"ש. ואם הרשב"א עוסק שלא בק"ש, קשה, וכי אסור לו לאדם להסתכל באשתו במקום המכוסה שלה?
ועוד, מה השייכות לטריד שאומר הרשב"א, הרי שלא בשעת ק"ש אין כלל שייכות לטריד?
ועוד, שהרי הרמב"ם בוודאי כלל לא הזכיר חילוק בין המקומות השונים, ואם כדברי הפמ"ג השו"ע כאן סובר כמו הרשב"א, איך באבן העזר סימן כ"א העתיק מילה במילה את דברי הרמב"ם שכלל לא חילק בין המקומות, ובכולם כתב שמתכוון ליהנות וכתב שיש על כך מכת מרדות. ובפרט שהרמב"ם רגיל להימשך אחרי הרי"ף, והרי"ף סובר שאין כלל איסור בטפח ושוק וכיו"ב?
וצריך עיון בדברי רבנו הפרי מגדים.
אמנם האגרות משה הביא מקור אחר לחילוק זה.
הרמב"ם בפכ"א הכ"א כותב: "וכן אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה, אפילו להסתכל בבגדי צמר של אשה שהוא מכירה אסור, שלא יבוא לידי הרהור".
וכתב האגרות משה באה"ע סימן נ"ו: "ואף שלא הזכיר טעם האיסור בכאן הזכיר זה שם בהכ"א באיסור להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה ובאיסור להסתכל בבגדי צמר של אשה שהוא מכירה שהוא שלא יבא לידי הרהור, והוא כדכתבתי שאיסור הסתכלות אף כשהיא מגולה ממקום שדרך לכסותן כמו בעומדות על הכביסה הוא משום שלא יבא לידי הרהור, וא"כ אין בזה שייכות לאיסורים דג"ע... ולכן צריך לומר דבכל הסתכלות ליכא איסור קריבה אלא איסור ונשמרת מצד איסור הרהור, בין במכוין ליהנות שאסור אף במקומות המגולין, בין במקומות שדרכן לכסות שאסור בכל אופן אף בלא מתכוין ליהנות, דאיסור קריבה הוא רק בנגיעה. ומה שחלקן הרמב"ם בשתי הלכות הוא משום דיש חלוק ביניהם לענין מכת מרדות שסובר הרמב"ם שהוא רק בנתכוין ליהנות שדין זה נקט בה"ב והוא אף במקומות הגלוים ובהכ"א נקט הדין שאסור להסתכל בשעה שהן עומדות על הכביסה שהוא במקומות שדרכן לכסות שאיירי בלא מתכוין ליהנות, דבמתכוין הא אסור אפילו במקומות המגולין, ובדין זה ליכא מכת מרדות. ואף שאיסור דתרוייהו הוא משום ונשמרת שלא יבא לידי הרהור, מ"מ יש חלוק ביניהם לענין מכת מרדות משום דלא מצוי כ"כ שיבוא לידי הרהור בלא מתכוין ליהנות לכן סובר הרמב"ם מסברא דאין באיסור זה מכת מרדות".
וכן כתב עוד בח"ב סימן י"ג: "ובדבר להיות במקום שהנשים הולכות מגולות בשרם ממקומות המכוסים כמו מגולות שוק וכדומה, יש בזה איסור הסתכלות אף בלא כוונה ליהנות".
אך קשה להבין את סידור דברי הרמב"ם לפי זה.
בתחילת הפרק הוא כותב את איסור הסתכלות ומדגיש שהאיסור הוא בכוונה ליהנות. לאחר מכן הוא מדבר על נשים בכביסה ועל בגדים. לא מזכיר במה מדובר ובאיזה תנאי וכותב מצד הרהור. אם כוונתו כאן להגדיר חילוק עקרוני, שכל מה שכתב לפני כן שהאיסור הוא במתכוון זה רק במקום מגולה ואילו במקום מכוסה כל ראייה אסורה, היה לו לבאר כן בתחילת הפרק, בסמוך להלכה של ההסתכלות. ועוד שבהכ"א היה לו לבאר שזה איסור כללי על כל המקומות המכוסים. מפשטות הרמב"ם נראה שאם בא לאסור אפילו בגדים כוונתו לומר שאף דברים שאין בהם איסור הסתכלות בעצם, אבל הם יכולים להביא לידי הרהור. בכביסה ובבגדים אין איסור הסתכלות, כי לא מכוון ליהנות או שזה רק בגדים ולא גוף האישה, אך אעפ"כ מצבים אלו יכולים להביא לידי הרהור, ולכן הם אסורים.
וצ"ע בדעת רבנו האגרות משה.
אך עכ"פ גם בדעת הפמ"ג והאגרו"מ יש לחקור, האם איסור הסתכלות במקומות המכוסים הוא איסור עצמי, שמקומות אלו מוגדרים כערווה ולכן אסור להסתכל בהן בכל אופן, או שמא הטעם הוא חשש הרהור - במקום המגולה לא חוששים להרהור אא"כ מכוון ליהנות, אך במקום המכוסה חוששים להרהור גם בראייה בעלמא, והאיסור הוא לא מטעם ערווה אלא מטעם חשש הרהור והנאה.
אפשרות שלישית ניתן לומר, שזה לא איסור בעצם, וגם לא בכל מקום מכוסה יש חשש הרהור, אלא שמקום המכוסה מוגדר כמקום שאין רגיל בו, ולכן רק בו יש חשש להרהור.
הנפק"מ בין האפשרות הראשונה לשנייה, היא שלפי האפשרות הראשונה מקום מכוסה אסור בכל אופן, בכל עת ובכל זמן.
הנפק"מ בין האפשרות השנייה לשלישית היא, אם נאמר שחז"ל קבעו איסור גורף גם על מי שיודע שלא יבוא להרהור. לפי האפשרות השנייה יהיה אסור, אך לפי האפשרות השלישית אם זה מקום שהוא רגיל בו, זה כלל לא מוגדר מקום מכוסה עבורו, וממילא הוא לא נאסר.
♦
ונראה שבחקירה זו נחלקו האמוראים.
הגמרא בסוטה ח' דנה בסוטה לאחר ניוולה: "וכל הרוצה לראות בה יראה. הא גופא קשיא, אמרת כל הרוצה לראות בה רואה, אלמא לא שנא גברי ולא שנא נשי, והדר תני כל הנשים מותרות לראותה, נשים אין, אנשים לא אמר אביי תרגמה אנשים. אמר ליה רבא והא כל הרוצה לראות בה רואה קתני אלא אמר רבא כל הרוצה לראות בה רואה לא שנא גברי ולא שנא נשי, ונשים חייבות לראותה, שנאמר ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה".לדעת אביי נראה שכיון שהסוטה מגולה, שהרי מנוולים אותה ומגלים את גופה עד דדיה, לכן אסור לאנשים לראות אותה. אך רבא סובר שכיון שהיא במצב של ניוול, בכה"ג אין חשש של הרהור, ולכן גם במקומות המכוסים אין איסור לראות. וממילא, כיון שהלכה כרבא, מוכח שמותר להסתכל גם באישה שמקומות המכוסים שלה מגולים כאשר אין חשש הרהור.
אמנם בספר את צנועים חכמה כתב שלצורך התעוררות מוסרית הקילו אך לא מסתבר לומר שרבא התיר לגברים, שאצלם כלל לא שייכת פרשת סוטה ואזהרותיה, להסתכל כדי להתעורר ולא חייב. נשים שיש להן התעוררות חייבו אותן לראות. כך שלא מסתבר שגברים מצד אחד לא חייבים, ומצד שני ההיתר מבוסס על התעוררות מוסרית. לכן בפשט דברי רבא נראה שאין איסור כלל בכה"ג.
ולפ"ז יש לבאר גם את המחלוקת ביבמות ע"ו ע"א: "כל שאילו נקרי ונקרע פסול, ואי לאו כשר. שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף ילמדנו רבינו, היכי עבדינן א"ל מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי, ומקרי וחזינן ליה. אמר אביי אטו כ"ע יעקב אבינו הואי, דכתיב ביה כחי וראשית אוני, שלא ראה קרי מימיו אלא אמר אביי מעברינן קמיה בגדי צבעונין. אמר רבא אטו כ"ע ברזילי הגלעדי הוא אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא".
מבואר שלפי אביי כדי להביא אדם לידי קרי די בבגדי צבעונין, ואלו לפי רבא אדם ממוצע לא מגיע לקרי מחמת כן, ולכן צריך לחמם אותו בידיים. ונראה שלשיטתם הם הולכים, כי לפי אביי שיש איסור בעצם ההסתכלות גם כשיש בכך רגילות, נמצא שאדם לא רואה אף מראות כאלו, ולכן מראות כאלו יכולים להביאו לידי קרי. אך לפי רבא ברגילות תליא מלתא, ובבגדי צבעונין אדם רגיל ואין עליו איסור, וממילא זה גם לא מביא אותו לידי קרי.
וכן מבואר בדברי האגרו"מ שאיסור הסתכלות במקומות המכוסים הוא מצד הרהור, וכן נראה גם בדעת הפמ"ג. ובאמת אין מקור לאסור מקום מכוסה מצד עצמו, ואין לכך זכר ברמב"ם, שהשו"ע העתיק את כל דבריו. ובפרט לפי מה שפתחנו, שלשיטת הרמב"ם והשו"ע גם איסור לא תתורו אחרי עיניכם אינו איסור עצמי אלא מחשש הרהור.
והדברים מוכרחים מכיוון נוסף, שהרי אין בהלכה מקום מכוסה. הגדר בגמרא בכתובות ע"ז תלוי בדת יהודית, וממילא בהכרח שמקום מכוסה היינו לפי הרגילות, כי כל המקומות שצריכים להיות מכוסים מדת יהודית תלויים ברגילות. וממילא, במקומות שאדם רגיל בהן, מכל מיני סיבות, ולא בא בהם לידי הרהור אין בזה איסור, או מטעם שלא בא לידי הרהור, או מטעם שאין זה מוגדר כמקום מכוסה כלל.
וכן משמע מדברי הסמ"ק, שכתב במצווה ל': 'שלא לתור אחרי העין דכתיב אחרי עיניכם דרשו רבותינו זהו זנות שלא יסתכל בנשים לשם זנות, אע"ג דמפיק הסתכלות נשים מקרא דונשמרת מכל דבר רע ההוא הסתכלות נשים שלא לשם זנות רק שנהנה בהסתכלה אבל אי דמיין עליה כי כשורי או כי קאקי חיוורי שרי'. תחילת דבריו מבוארת כדברי הרמב"ם ורבנו יונה שלאו דלא תתורו עוסק בזנות, וסתימת המשך דבריו שלא חילק כלל בין המקומות משמע שהכל תלוי אם נהנה בהסתכלות או לא.ונראה עוד, שגם אם נתפוס שיש איסור עצמי במקומות המכוסים, מכל מקום בראייה דרך מסך, שזה לא גוף האישה ואין בזה גדר ראייה רק שהטעם של הרהור שייך בה, בוודאי שאין זה איסור עצמי אלא חשש הרהור. וממילא הרואה מקום שהוא רגיל בו, אין חשש הרהור, או שאינו מוגדר מקום מכוסה אצלו. וכן משמע מדברי הלבוש, שעל דברי ספר חסידים ש'נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם לא ייתכן לברך שהשמחה במעונו', כתב: 'ואין נזהרין עכשיו בזה ואפשר משום דעכשיו מורגלות הנשיםבין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כ"כ דדמיין עלן כקאקי חיוורי מתוך הרגלן בינינו וכיון דדשו דשו'.
וכתב הרב את צנועים חכמה (ח"ב עמוד שע"ז) שלפ"ז לכאורה יש להקל באיסור הסתכלות בימינו. אך אין לומר כן כי הלבוש עצמו הביא כל דיני הסתכלות. ולכן ביאר שכוונת הלבוש לראייה אגבית, שיכולה הייתה בעבר להביא לידי הרהור, ועל כך אומר הלבוש שכיום אין חשש. אך להסתכל בהדיא בוודאי אסור.
ולא הבנתי את דבריו, הרי בוודאי שכל דיני הסתכלות שייכים, אך הם נאמרו כמתכוון ליהנות, אבל כשלא מתכוון ליהנות אין איסור. ומה שביאר בכוונת הספר חסידים שמדובר בראייה אגבית, קשה לומר כן, כי הנשים יושבות בין הנשים בסעודה, ולא ייתכן רק בראייה אגבית לראותן. ובוודאי שמדובר כשרואה אותן להדיא ובכך עוסק הספר חסידים, ועל זה אומר הלבוש שכיום אין הרהור בראייתן. ומבואר מדברי הלבוש שכל מה שאדם רגיל בו לא מביא אותו לידי הרהור.
וכן משמע מהבן איש חי שכתב בפרשת בא אות י' שבמקום שאישה מגלה דדיה בשעת הנקה הרי הדדים הם כמו פניה: "אשה שמניקה את בנה ומגלה דדיה, אסור לקרות או לברך כנגדה, אפילו היא אשתו, וכ"ש באשה אחרת. וי"א כיון דהאשה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה, הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידים והפנים, ורק אם אינה מניקה שדרכה להצניע דדיה ומקפדת על זה, אז אסור לקרות כנגדה, ויש לסמוך על סברה זו, בשעת הדחק". וכן משמע מערוך השולחן בסימן ע"ה סעיף ז' שכתב: "ועתה בואו ונצווח על פרצות דורינו בעוונותינו הרבים שזה שנים רבות שנפרצו בנות ישראל בעון זה והולכות בגילוי הראש וכל מה שצעקו על זה הוא לא לעזר ולא להועיל ועתה פשתה המספחת שהנשואות הולכות בשערותן כמו הבתולות אוי לנו שעלתה בימינו כך, מיהו עכ"פ לדינא נראה שמותר לנו להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות כיון שעתה רובן הולכות כך והוה כמקומות המגולים בגופה וכמ"ש המרדכי בשם ראבי"ה בספ"ג וז"ל כל הדברים שהזכרנו לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור עכ"ל וכיון שאצלינו גם הנשואות כן ממילא דליכא הרהור".מבואר שגם מקום שגלוי באיסור ולא בהיתר כיוון שסוף סוף הוא גלוי אינו מוגדר כמקום המכוסה לעניין איסור הסתכלות. וכעין זה מצינו בקול באישה, שהגמרא כרכה אותו יחד עם טפח באישה ערווה, שאם רגיל בו מותר כמו שפסק המשנ"ב בסימן ע"ה סקי"ח.
אמנם החזון איש בסימן ט"ז סק"ח כתב שלכאורה אישה שאינו מכיר אותה ושערה מגולה אינה שונה מפנויה: "אבל לא משמע כן בפוסקים אלא הכי קבעו חכמים דשיער נשואה כיון שחייבת בכיסוי עשאוה כערווה לכו"ע, ונראה דאפילו פרוצה שיוצאת תמיד בראש פרוע אסור דלא הקלו חכמים בפריצות והרי גם פניה וידיה יש בהן איסור בהסתכלות ויש מקום לאסור לקרות ק"ש אף נגד פניה אלא שכל גזירות חכמים בפלס שקלוה וא"א להכביד על הציבור ולכך הקילו בפנויה ובשיער פנויה מ"מ בנשואה שחייבת בכיסוי לא הקלו". אך נראה שכוונתו לעניין ק"ש בלבד, שהרי כרך שיער עם פנים ובפנים מוסכם שהאיסור הוא במכוון ליהנות, ואעפ"כ כתב החזו"א שהקלו בפנים כי א"א להכביד ומוכח שמחלק בין ק"ש לאיסור הסתכלות. וממילא אין ללמוד מהחזו"א שסובר שאיסור הסתכלות הוא איסור בעצם בכל מקום.
אמנם ודאי שיש מקומות מכוסים שאסורים בכל אופן, וכנראה הם מקומות אישיים שיש להם הקשר של חוסר צניעות. ולכן נראה לגבי אורך החצאית,שאמנם כבר הוכיחו רבים ששוק היינו החלק התחתון (אמנם הרב הנקין בבני בנים ... כתב ששוק כאן שונה מבכל מקום, אבל אין נראה כן, כי הוה להו לחז"ל לפרש שכאן זה שונה שלא נטעה), ולפי זה חצאית צריכה להיות עד הקרסול ממש. אבל נראה שבכל זאת אין חובה על האישה להתלבש כך, כי הכל תלוי בנורמה.
ומה שהקשו שצריך לכסות את הרגל קל וחומר משיער נראה לי לחלק, ששיער הוא מקום אישי עם הקשר של חוסר צניעות, שמשתנה מאישה לאישה ונשים משתבחות בו ומשקיעות בו, ולכן יש לו הקשר מיני יותר מהרגל. אפילו אצל גברים מצינו אצל חז"ל ששמעון בן שטח ראה נזיר שהתגאה בשערו ועמד וקיבל על עצמו נזירות. שיער הוא דבר ייחודי, משתנה מאדם לאדם, ויש לו הקשר אישי הרבה יותר מרגל. לכן אותו התורה אמרה לכסות. אבל אין ללמוד מזה לשוק אלא הכל תלוי בהרהור, וממילא די בגרביים כמנהג כמעט כל נשות ישראל כיום, במקום השוק ואין חובה בחצאית גמורה. וצריך עוד לעיין בסברא זו.
♦
ונראה שמשתי אפשרויות אלו, האם יש איסור הסתכלות במקומות מכוסים, נגזרות שתי הבנות בסוגיית דרכא אחרינא.
הגמרא במסכת בבא בתרא בדף נ"ז ע"ב אומרת: "ועוצם עיניו מראות ברע א"ר חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה".
ופירש הרשב"ם: "רשע הוא - ואף על פי שעוצם עיניו שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה דקיימא לן חולין (דף מד:) הרחק מן הכיעור. אנוס הוא - אם מסתכל דרך הליכתו ואונס רחמנא פטריה ולמה מזקיקו הכתוב להעצים עיניו דמדמשתבח ביה קרא שמעינן דצריך לעצום עיניו".
חילוק דומה מצינו בע"ז בדף מ"ח ע"ב: "היתה גוזלת את הרבים, ועבר תחתיה טהור. איבעיא להו עבר או עובר רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה אמר עובר, ורבי יוחנן אמר אם עבר. ולא פליגי הא דאיכא דירכא אחרינא, הא דליכא דירכא אחרינא. א"ל רב ששת לשמעיה כי מטית להתם ארהיטני. היכי דמי אי דליכא דירכא אחרינא, ל"ל ארהיטני מישרא שרי ואי דאיכא דירכא אחרינא, כי אמר ארהיטני מי שרי לעולם דליכא דירכא אחרינא, ואדם חשוב שאני".
וכתבו שם התוספות: "אי דאיכא דירכא אחרינא - פי' קצר כזה דאי בעינן למימר אפי' ארוך יותר אם כן אין לדבר סוף".
וכעין זה כתבו התוספות בפסחים כ"ה ע"ב לגבי סוגיית 'לא אפשר': "ולא אפשר דכולי שמעתא נראה לר"י דלא אפשר כדרכו אלא בטורח גדול דהא שילשול האומנין בקופות חשיב לא אפשר".
וכן כתב תלמידו של ר"י הזקן, רבי יהודה מבירינא, בע"ז מ"ח: "הא דאיכא [דירכא] אחרינא. היינו כשהדרך האחר קרוב כמו זה למקום הילוכו. שאין לומר דליכא דירכא אחרינא לא רחוק ולא קרוב. שאין לך מקום שלא תמצא בו שני דרכים".ולפי זה משמע שאם יש לאדם שתי דרכים שוות אסור לו ללכת למקום לא צנוע אבל אם דרך אחרת קצרה יותר מותר לו ללכת. וצ"ע מדוע הבדל בין הדרכים מוגדר כאונס? וכי אדם לא צריך לטרוח כמה דקות כדי להימנע מאיסור הסתכלות? היכן מצינו שהפרש של כמה דקות הליכה מוגדר כאונס?ונראה לבאר שכוונת הגמרא שבאמת אין איסור הסתכלות כלל, כל שלא מתכוון ליהנות.
אם בדרך הילוכו רואה אישה על הכביסה ולא התכוון ליהנות הוא לא עבר כלל איסור. האיסור הוא רק בכוונה. וזו כוונת הגמרא שאם אין דרך אחרת הוא אנוס, דהיינו שאין עליו כלל איסור. אלא שיש חשש שמא יתכוון ליהנות ויעבור איסור, ולכן אסור לו להכניס את עצמו למצב שיכול לחטוא. ועל כך אמרו שאיסור זה קיים רק כשיש לו ברירה אחרת, ואז החטא הוא עצם הכניסה שלו למצב של ניסיון, ולכן 'אפילו עוצם עיניו רשע הוא'. אם יש לו אופציה אחרת והוא מכניס את עצמו למצב של סיכון הוא רשע, כי הוא לקח סיכון. גם אם בפועל הוא עמד בניסיון, עצם העובדה שהוא הכניס את עצמו לניסיון ללא צורך זה חוסר ביראת שמים.
כעין מה שביאר מו"ר הגר"ד קב זצ"ל מדוע מי שחשב שיש בידו חזיר ובסוף היה טלה צריך כפרה, כי הוא גילה שאין לו יראת שמיים, כך מי שהכניס את עצמו לניסיון ללא צורך מגלה שאין לו יראת שמיים. לכן אף אם עצם עיניו הוא רשע. כי זה לא פחות ממצב של ייחוד, שהחשש בו לא תמידי אבל הוא קיים ולכן אסור להיכנס אליו.
זה לא פחות מהשהיית ספר שאינו מוגה, שחז"ל בכתובות י"ט אסרו מצד אל תשכן באוהליך עוולה. עצם המציאות שיש אפשרות לתקלה היא אסורה. מה שמוטל על האדם ירא השמיים הוא לא להגיע למצב שבו הוא עומד בניסיון. לא להתייחד עם אישה, לא לעבור בדרך שבה הוא עלול להיכשל בראיות אסורות, אם אין לו הכרח, ולא להשאיר בביתו ספר שאינו מוגה, כי עלולה לצמוח ממנו תקלה.
אבל אם אין לו ברירה אחרת אין לו בעיה כלל.ולפ"ז נמצא שכל איסור ההסתכלות גם באיכא דרכא אחרינא הוא לא איסור מן הדין, וכל איסור הכניסה לשם הוא מחשש תקלה שמא כן יתכוון ליהנות אך אין איסור עצמי בהסתכלות הזו. וכן משמע מדברי היד רמ"ה שכתב: "היכי דמי אי דאיכא דירכא אחרינא ואזיל מהכא כי לא מיכוין נמי לאסתכולי רשע הוא דלא הוה איבעי ליה למיזל מהכא. ואי דליכא דירכא אחרינא אנוס הוא. דלא סגיא ליה דלא ליסתכל באורחא דאזיל כי היכי דלא ליתקיל. לעולם דליכא דירכא אחרינא ואפילו הכי איבעי ליה למינס נפשיה, ולסכוני בנפשיה דלא ליסתכל באורחא כי היכי דלא ליתי לאיסתכולי בנשים".והרי ודאי שמן הדין לא צריך להסתכן בכך, אלא 'איבעי ליה למינס נפשיה', כלומר שכך ראוי לו. משמע שגם כאשר מסתכל לא עובר בגוף האיסור, כי אם כן צריך מן הדין להיזהר, אלא שזהו רק חשש תקלה ולכן לא צריך לחוש לכך כאשר מן הדין מותר לו ללכת שם.ונראה, שלכן הרמב"ם והטור והשולחן ערוך השמיטו לחלוטין את דין דרכא אחרינא וכתבו בסתמא שאסור להסתכל בנשים על הכביסה, כי מן הדין אין איסור בעצם ההסתכלות אם זקוק ללכת שם ואם יכול ללכת בקלות למקום אחר בוודאי שאין לו להכניס את עצמו למצב של ניסיון וסכנה. ומצינו בכמה עניינים שצריך להתרחק מכניסה לניסיון ולכן אין כלל חידוש בדין זה. וכן משמע מדברי הרמב"ן בע"ז מ"ח שכתב: "הא דאיכא דרכא אחרינא הא דליכא דרכא אחרינא. קשה לי כי איכא נמי דרכא אחרינא אפשר ולא קא מיכוין הוא וקיי"ל (פסחים כ"ו א') דשרי, ואיכא למימר כיון דודאי מתהני בצל חיישינן דילמא איידי דאזיל ואתי מכוין להנאת הצל ולאו אדעתיה, ומשום הכי לא שרינן ליה לעבור לכתחלה כדאפשר".
ומבואר מדברי הרמב"ן שמן הדין אין כלל איסור בגוף הדבר אלא רק חשש של איסור ולכן אסור לו להכניס את עצמו לכתחילה למצב שבו עלול לחטוא. זה לא גוף החטא אלא חשש שמא מתוך הליכתו יגיע לחטא.
וראה בריטב"א שהביא את תמיהת הרשב"א על הרמב"ן שהסוגיא עוסקת לגבי טומאה ולא לגבי איסור, ותירץ הריטב"א: "ונראה לי כי הרמב"ן ז"ל נראה לו דכולה שקלא וטריא לאו לענין טומאה דההיא ודאי כיון שגוזלת את הרבים טהרה מחוורת שויוה רבנן ואפילו לכתחילה ואף על גב דאיכא דרכא אחרינא, וכל מאי דבעי ושקלינן וטרינן אינו אלא משום איסורא שלא יהיה כנהנה ממנה, והכי פירושה עבר דוקא אבל לכתחילה אינו עובר משום איסור מיהת, או דילמא עובר גם לכתחילה כיון שאינו מתכוין, ואמרינן דכי איכא דרכא אחרינא אינו עובר, דאף על גב דבפרק כל שעה אסיקנא גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דכל דלא מכוין שרי ואף על גב דאפשר, וכי (מסיק) [מכוין] אסיר ואף על גב דלא אפשר, התם הוא שעובר מבחוץ והריח בו ונכנס בחוטמו, אבל הכא שעובר תחתיה ממש כל היכא דאית ליה דרכא אחרינא נראה שהוא מזיד ומתכוין להנאה, אבל היכא דליכא דרכא אחרינא לא מחזיא הכי אדרבה אמרינן דהוי ליה לא אפשר ולא מכוין דשרי לכולי עלמא, ועובדא דרב ששת נמי דאמרינן דאדם חשוב שאני משום הרחקת איסור הנאה דע"ז משמע ולא משום הרחקת טומאה, כנ"ל לפי שיטת רבינו הגדול ז"ל, וכן פירשתי לפני מורי הר"א הלוי ז"ל".מבואר גם מדברי הריטב"א שמן הדין אין איסור וכל הדיון הוא מצד 'נראה' ו'מחזיא', ולכן אם יש לו אלטרנטיבה יש מיחזי ואם אין לו אין איסור (ובדברי רבנו חננאל משמע כמו הרשב"א שאם עבר טהור כי 'אין בראשי האמירין שיעור להאהיל' ואעפ"כ לא ייכנס לזה לכתחילה).וכן מפורש במאירי בע"ז מ"ח שמן הדין אין איסור ואם יש לו אלטרנטיבה לא יעבור משום הרחקה יתירה או משום חשד: "ומאחר שאין הטומאה אלא מדברי סופרים כל שבמקום גזל רבים לא גזור אף על פי שאי אפשר שאין שם תקרובת שמטמא באהל לדעת בן בתירא ולרבנן מיהא שהלכה כמותם אין צריך לומר שטהור והעלו בגמרא שאם אין שם דרך אלא הוא עובר לכתחלה ואינו צריך לפסג לעלות דרך כרמים ואם יש שם דרך אחרת לא יעבור שם לכתחלה ואף על פי שאפשר ולא מיכוין מותר לכתחלה ולא נאמרה אלא מחשש טומאה לבן בתירא ולרבנן משום הרחקה יתירא או משום חשד הרואים ואם עבר אין צריך לומר שטהור ואף בשאין שם דרך אחרת ראוי לאדם חשוב לפי מה שנזכר בגמרא למהר פסיעותיו עד שלא יתעכב תחתיה".
וכן משמע מהרא"ה שכתב שבגוזלת את הרבים לא גזרו חכמים ורב ששת רץ כדי 'להראות שקשה עליו לעבור תחתיה'.
מבואר מכל זה שעצם ההסתכלות במקומות המכוסים אינה אסורה, אלא שהיא עלולה להביא לידי מכשול. ולכן ההולך במקום שבו נשים עומדות על הכביסה מכניס את עצמו למצב של מכשול, למצב שהוא עלול לחטוא בראייה בכוונה ליהנות. וממילא אומרים לו חז"ל - אם אתה נכנס לשם כשאין לך אלטרנטיבה אחרת, אין בכך בעיה. תיכנס ואל תכוון ליהנות. אבל אם יש לך אופציה זהה לחלוטין, ובכל זאת אתה נכנס למקום שבו אתה עלול להיכשל, אין לך היתר. והכניסה למצב סכנה במציאות כזו שיש אלטרנטיבה היא אסורה מן הדין והיא מעשה רשע. לא מצד איסור ההסתכלות, אלא מצד הכניסה למקום שבו אדם עלול לחטוא בהסתכלות במטרה ליהנות.
כל זה נכון לולי דברי הפמ"ג והאגרו"מ, כי לשיטתם שבמקומות מכוסים האיסור הוא מן הדין, ממילא נמצא שהאיסור הוא לא רק בכניסה למקום סכנה והסיכוי לחטוא, אלא בעצם ההליכה. עצם ההליכה היא חטא כי יסתכל.
אך על כך קשה, הן מכך שהראשונים מתירים הליכה כשיש טרחה. ואם יש איסור בעצם ההסתכלות וזה לא רק חשש תקלה, איך אפשר בגלל טרחה להתיר איסור עצמי. והן מכך שהראשונים מדגישים שאין איסור מן הדין אלא רק מצד חשד או נראה וכיו"ב, ומוכח שאין איסור מדינא. ומבואר שעצם ההסתכלות במקומות המכוסים איננה אסורה מצד עצמה, אלא רק מצד חשש הרהור ותקלה.
הבנה זו משליכה כמובן על גדר איסור ההסתכלות, שלפי הפמ"ג המדבר עם פקידה שהמרפק שלה אינו מכוסה עובר איסור גמור, אך לפי הבנה זו אם מרפק כיום רגיל להיות מגולה, אז אין בו איסור כי הוא לא מביא לידי תקלה. והיא היא גם משליכה על גדר היתר דרכא אחרינא. לפי הבנה זו מותר להיכנס למקום שבו עלולות להיות נשים לא צנועות גם עבור טיול או קניית גלידה, כפי מנהג העולם, מהטעם הפשוט שאין איסור מן הדין אלא חשש תקלה. ולכן כל האיסור הוא רק כשנכנס לשם בלי שום סיבה, בשאט נפש, וכשנכנס בשל סיבה מסוימת אין כלל איסור.
אך לפי הקולא הזו בהיתר דרכא אחרינא, שמותר גם עבור טיול, נגזרת בהכרח חומרא גדולה, שאם מדובר במשהו שבוודאי ייכשל וזה לא רק חשש, כמו ללכת למקום פרוץ בתכלית, אין לו היתר עבור טיול ואין היתר של דרכא אחרינא, כי כל המושג דרכא אחרינא מצינו אותו רק במקום שאין איסור עצמי גם כשהולך אלא רק חשש תקלה.
ולכן פסק הרב עובדיה ביחווה דעת ח"ה סימן ס"ג שגם במקום רפואה אסור לו ללכת לים מעורב, כי כל ההיתר הוא במצב שלא בטוח יסתכל: "ולכאורה היה מקום לצדד שמי שרחיצה בים רפואה היא לו, נחשב כדין ליכא דרכא אחרינא, כשאינו יכול למצוא חוף ים הנקי מתערובת עם נשים, שמדברי רשב"ם מוכח שמה שצריך לעצום עיניו באופן כזה, הוא רק ממדת חסידות. (הגם שהמאירי כתב שצריך להטות עיניו לצד אחר). אולם יש לחלק, שלא הותר היכא דליכא דרכא אחרינא. אלא כשעובר דרך העברה בעלמא, שאפשר לו שלא להסתכל במכוון בנשים העומדות על הכביסה, אבל ללכת ולהתרחץ בים מעורב שכל פינות שהוא פונה והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב, ואי אפשר להמנע מלהסתכל ולבוא לידי הרהורי עבירה במשך זמן שהותו שם. ואף על פי שבשו"ת אגרות משה (חלק אבן העזר סוף סימן נו) כתב, שאם הוא צריך לרפואה להיות אצל חוף הים, וסובר שלא יבוא לידי הרהור, מותר לו להיות שם, אם אינו מוצא מקום וזמן שאין הנשים מצויות שם. ולמד כן מההיא דליכא דרכא אחרינא. ע"ש. אבל לפע"ד אין זו ראיה גמורה, וכמו שכתבנו. ובפרט ששם כשהולך עיניו לנוכח יביטו, ואין לחוש שיסתכל במכוון בשוקיהן של העומדות על הכביסה, אבל כאן שהנשים במערומיהן, וכי אפשר אש בנעורת ולא תהבהב? (כמו שאמרו בסנהדרין לז ע"א). וכן נאמר: היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה?".
יוצא שהאגרות משה התיר ללכת לחוף הים מדין ליכא דרכא אחרינא.
ונראה לענ"ד שהאגרות משה לשיטתו שכתב שם שמדובר דווקא בהולך לצורך ולא סתם לטייל (וכן פסק התשובות והנהגות בכרך ד' סימן רצ"ז), והיינו שהאגרו"מ הבין שיש איסור, ואעפ"כ הותר כשאין ברירה. ולכן מוכרח שיש לו צורך, וממילא הוא מתיר גם בהולך לים מעורב.
והשורש הוא, שהאגרו"מ לשיטתו, שפוסק כמו הפרי מגדים שיש איסור במקום מכוסה גם בהסתכלות בעלמא, ולכן לשיטתו יש איסור בסוגיית דרכא אחרינא, וממילא צריך צורך ולא די בטיול, וממילא יש היתר גם בחוף ים (ושוב הראני הרב משה בוטון שליט"א שכבר העיר כן בקצרה הרב צימרמן בגיליון ע"ד שיש לקשר בין גדר ההסתכלות למהות ההיתר בדרכא אחרינא, יעויין שם באורך רב בדבריו הנפלאים והמחכימים של הרב צימרמן שליט"א, ויעויין עוד בספר לבושה של תורה לרב פאלק זצ"ל בקונטרס על גדרי ליכא דרכא אחרינא).
כלומר לשיטת הפמ"ג והאגרו"מ שיש איסור עצמי במקום מכוסה מוכרח מיניה וביה שהגמרא בב"ב נ"ז חידשה חידוש מופלג, שאם אין לו דרך אחרת יכול לעבור על האיסור עצמו.
אבל אם נאמר שאין איסור עצמי בהסתכלות בלא כוונה, נמצא שסוגיית דרכא אחרינא בנויה על כך שאין כלל איסור, כמו שמבואר מדברי כל הראשונים בסוגיא כפי שביארנו, וממילא יוצא שאין שום היתר ללכת לחוף הים גם בליכא דרכא אחרינא, דהא אי אפשר שלא יסתכל ויהרהר, וכמו שפסק הרב עובדיה.
מאידך יוצא, שבסוגיית דרכא אחרינא לא צריך שיהיה צורך חשוב אלא גם ללכת לטייל מותר כשאין דרך אחרת. ונראה מוכרח שכך מנהג כל העולם שלא נמנעים לצאת לרחוב בשביל טיול או אכילת גלידה, ומוכח שמבינים שלא כדעת האגרו"מ.
ולפי כל זה יוצא שאם הטיול הוא במצב של איסור ממש כמו חוף הים אז אין היתר דרכא אחרינא, אך במקומות פחות פרוצים שרואה רק דרך הילוכו ולא מול עיניו, בצורה כזו שאין בכך איסור הסתכלות מותר לו ללכת לשם אפילו בשביל טיול בלבד, וכמדומה שכן המנהג בימינו, כדעת הרב עובדיה שכדבריו נראה משיטת כל הראשונים בסוגיא.
כלומר טיול קייקים שבו המצב הוא כמו חוף הים יהיה אסור, כמו שפסק הרב עובדיה, אך אם מגיעים מוקדם באופן שהמצב הוא לא כמו חוף ים אלא רק בצדדים וכיו"ב יכול להיכשל אז מותר.
♦
לסיכום הדברים נמצא, שמפשט לשון התורה אחרי עיניכם אשר אתם זונים, וכן פשט דברי חז"ל בבבלי ובירושלמי נמצא שאיסור הסתכלות בערווה אינו איסור עצמי אלא הכל תלוי בחשש הרהור, וכך משמע דעת הרמב"ם בכמה מקומות וכך הכריע מרן השו"ע. ולפ"ז יוצא שמותר להסתכל במקומות המכוסים שרגיל בהם ואינם מביאים לידי הרהור. וכן יוצא לפ"ז שההיתר בסוגיית דרכא אחרינא בנוי על כך שאין כלל איסור בצורה כזו, כי בכה"ג אין חשש הרהור אלא רק חשש שמא יתבונן ויכוין ליהנות ובכך יש חשש הרהור. וכך מוכח מדברי כל הראשונים בסוגיית דרכא אחרינא. וממילא מותר גם עבור טיול בלבד, כפי מנהג כל העולם היום שבהכרח הוא מבוסס דווקא על שיטת הרב עובדיה בסוגיא זו. ומאידך אין היתר ללכת לחוף ים גם כשאין דרכא אחרינא.
אמנם לשיטת רבנו יונה והפמ"ג והאגרו"מ יוצא שיש איסור עצמי בהסתכלות, וממילא כל מקום מכוסה בפשטות אסור בכל אופן (אם כי יותר נראה שגם לפי שיטה זו האבחנה בין מקום מגולה למכוסה אינה אבחנה עצמית אלא מצד חשש הרהור, וכשאין חשש כזה כגון שרגיל במקומות מעין אלו אין איסור). ולפ"ז ההיתר בדרכא אחרינא הוא מצד צורך, ויוצא שאין היתר עבור טיול, ומאידך במקום צורך רציני יש היתר אפילו בחוף ים.
♦ ♦ ♦