הרב משה פרנס
מח"ס פרשת המלך וספר ימינך נצח
ברוקלין, ניו יורק

בעניין בגדי כהן גדול ובגדי כהן הדיוט

יומא ה' ע"א, גמרא: אמר רבי יוסי בר חנינא, מכנסיים אין כתובין בפרשה, כשהוא אומר וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן, להביא המכנסיים. והקשו תוס' (ד"ה להביא) וז"ל: בפ' אלו הן הנשרפין (סנהדרין פג:) מפיק מיתה מחוסר בגדים מדדרשינן אין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן, והוו להו זרים. והקשה רבינו יעקב מאורליינ"ש דהא בהדיא כתיב מיתה בואתה תצוה, נהי דהאי קרא איצטריך לשווינהו זרים אף לעניין לחלל עבודה כמו זרים, מ"מ ההוא קרא דכתיב במחוסרי בגדים מיתה בהדיא למה לי, תיפוק ליה מאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן, ע"ש. וכן הקשו תוס' במס' זבחים (יז: ד"ה אין בגדיהם) ובמס' סנהדרין (פג: ד"ה אין בגדיהן).
ותירצו בכל הני דוכתי, דהך דרשא מקרא (שמות כט ט) "וחגרת אותם אבנט" דאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן דהרי הם כזרים, קאי רק לגבי שאר כל הבגדים, מלבד מכנסיים דלא כתיבי בהך פרשה. ומינה באמת ידעינן לכל מחוסרי בגדים שעבדו, מלבד למחוסר מכנסיים שעבד, שחייבין מיתה כיון שהם כזר שחייב מיתה. אבל מחוסר מכנסיים לא ידעינן שהוא במיתה, ולכן איצטריך קרא (שם א) "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי" לחיוב מיתה למחוסר מכנסיים. [והנה תוס' בסוגיין כתבו: ותירץ דמכנסיים לא כתיב הכא, ואיצטריך ההוא קרא למחוסר מכנסיים דהוה במיתה, ע"כ. אולם תוס' בסנהדרין ובזבחים הוסיפו דכן משמע פשטא דקרא, דמיתה קאי על מחוסר מכנסיים].
נמצא לפי תוס', דדין זר יש על כל בגד שחסר, מלבד המכנסיים. והאחרונים הקשו על זה ב' קושיות: א) א"כ מנין שכהן מחוסר מכנסיים מחלל את העבודה, דזה ילפינן רק מהא דדין מחוסר בגדים כזר, ולענין מכנסיים אינו כזר. ב) א"כ נמצא דמחוסר מכנסיים חמור יותר ממחוסר שאר בגדים, דמחוסר שאר בגדים שהוא כזר, אינו חייב מיתה אלא על עבודה תמה, וכמו זר, אבל מחוסר מכנסיים יהיה חייב מיתה אף על עבודה שאינה תמה. עיין מהר"ם שיף חק נתן ושפת אמת בזבחים שם, ובערוך לנר בסנהדרין שם.
תוס' מקשים על תירוץ זה משיטת רבי יוסי ברבי חנינא בסוגיין, דלפי דבריו עולה שגם על חסרון מכנסיים איכא הדרשא דכל שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, וממילא ידעינן ביה חיוב מיתה כמו דידעינן בשאר בגדים דהוו כזר, והדרא קושיא לדוכתי' למה לי אידך קרא דמחוסר בגדים חייב מיתה. ולכן מתרצים באופן אחר בשם הריצב"א, ובמס' סנהדרין הביאו כן בשם יש מפרשים, דאיצטריך אידך קרא לחייב מיתה למחוסר בגדים דקא עביד ביאה ריקנית להיכל. ועיין עוד בסוף דברי התוס' בזבחים ועוד י"ל וכו', ודבריהם אינם ברורים והאריכו המפרשים שם בביאור דבריהם.
♦
עוד בביאור הדרשות למחוסר בגדים שהוא במיתה
אמנם עדיין צ"ע, דמצינו עוד דרשא למחוסר בגדים שהוא במיתה, דהנה עה"פ (שם כח לה) "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות", פירש רש"י: ולא ימות - מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו לו לא יתחייב מיתה, הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה בידי שמים, עכ"ל. משמע דמפסוק זה ילפינן לכל מחוסר בגדים שהוא, שחייב מיתה.
וצ"ל דרש"י ס"ל כב' תירוצי התוס' גם יחד, וממילא איצטריך לכל הג' פסוקים. חד קרא [(שם כח מג) "והיו על אהרן וגו' ומתו"], למחוסר מכנסיים, וחד קרא [(שם כט ט) "וחגרת אותם אבנט" וגו', אין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהם], למחוסר שאר בגדים, ועוד חד קרא [(שם כח לה) "והיה על אהרן לשרת וגו' ולא ימות"] איצטריך לביאה ריקנית במחוסר בגדים. וזה מדוקדק מלשון רש"י שכתב (שם) 'אם יכנס', ולא כתב 'אם ישמש', ומשום דהך קרא דוהיה על אהרן וגו' קאי על ביאה ריקנית ולא על עבודה במקדש. משא"כ להלן בפסוק מ"ג "והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש ולא ישאו עון ומתו חקת עולם לו ולזרעו אחריו", שם פירש רש"י דקאי על המשמש ולא על הנכנס, וז"ל: ומתו - הא למדת, שהמשמש מחוסר בגדים במיתה, עכ"ל.[1]
אך אי אפשר לומר כן בדעת רש"י דקרא ד'והיו על אהרן וגו' ומתו' (כח מג) קאי רק על מחוסר מכנסיים, דהא כתב רש"י להדיא על הך פסוק "והיו על אהרן ובניו וגו' ומתו" דקאי על כל מחוסר בגדים, וז"ל: והיו על אהרן - כל הבגדים האלו וכו' ומתו, הא למדת שהמשמש מחסר בגדים במיתה, עכ"ל. וצ"ע.
וצריך לומר דרש"י מפרש לה לקראי כדרכו על פי פשוטו של מקרא, ללא הדרשה של 'אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם', וכדחזינן דלא מייתי לה שם בפ' תצוה (כט ט), ולכן חד קרא קאי על עבודה של מחוסר בגדים, ואידך קרא על כניסה למקדש של מחוסר בגדים, ואתי שפיר.
אמנם, ז"ל המדרש רבה בפ' אחרי מות (פרשה כ אות ט): ר' מני דשאב ורבי יהושע דסכנין ור' יוחנן בשם ר' לוי אמרו, בשביל ד' דברים מתו בני אהרן, ובכולן כתיב בהם מיתה, על שהיו שתויי יין, וכתיב בו מיתה שנאמר (ויקרא י) יין ושכר אל תשת, ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים, וכתיב בו מיתה שנאמר (שמות כח) והיו על אהרן ועל בניו, ומה היו חסרין מעיל שכתוב בו מיתה שנאמר (שם) והיה על אהרן לשרת [ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות], וע"י שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים שנאמר (שם ל) ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, וכתיב בבאם אל אהל מועד ירחצו מים, וע"י שלא היו להם בנים וכו', ע"כ. ומבואר במדרש דהך מיתה קאי רק על מעיל, ודלא כרש"י דקאי על כל הבגדים, וכן דלא כתוס' הנ"ל דקאי רק על מכנסיים.
עוד יש לדקדק בלשון המדרש, דלגבי שתויי יין קאמר 'על שהיו שתויי יין', וכן לגבי מחוס"ב קאמר 'ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים', אולם לגבי שלא רחוץ יו"ר קאמר 'ועל ידי שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים'. נראה מזה דלענין מחוס"ב קאי קרא על עבודה במחוסר בגדים ולא על ביאה ריקנית, ודלא כתירוץ בתרא דתוס', ודלא כמו שדייקנו מרש"י דנקט 'הא אם יכנס מחוסר בגדים' וכו'. [ויש לעיין לפי זה בדין שתויי יין, אי חייב גם על כניסה ללא עבודה, ואכ"מ].
♦
שיטת רש"י והרמב"ן בביאור דרשות הפסוקים
והנה בפ' תצוה (שמות כח מג) עה"פ "והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש ולא ישאו עון ומתו חקת עולם לו ולזרעו אחריו". ובאמת עיין ברמב"ן שהקשה על רש"י כמה קושיות, ואח"כ כתב לפרש באופן אחר, וז"ל: אבל לפי העולה מן הסוגיות שבגמרא אין דעת רבותינו כן, אבל אצלם המצוה הזאת שוה בכולם, באהרן ובבניו, והיא על המכנסיים, והענש גם כן בהם. כי צוה בעשייה ועשה להם מכנסי בד, וצוה על הלבישה והיו על אהרן ועל בניו, כי בשאר הבגדים צוה למעלה בעשייתם וצוה בלבישה (פסוק מא) והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו, א"כ הצואה הזו (פסוק מג) כולה על המכנסיים, ועליהן יהיה העונש. ולמדנו זה ממה שאמרו בסנהדרין (פג:) ובשחיטת קדשים (זבחים יז:) מחוסר בגדים ששימש מנא לן דבמיתה, א"ר אבהו א"ר יוחנן, ומטו בה משמיה דר' אלעזר ברבי שמעון, וחגרת אותם אבנט וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחקת עולם (להלן כט ט), בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להם זרים, ואמר מר זר ששימש במיתה. ואם היה הכתוב הזה (פסוק מג) אצלם בכל הבגדים, הנה בכאן עונש מפורש למחוסר בגדים, כמאמר הרב, אבל היא במכנסיים בלבד, והכתוב האחר (להלן כט ט) בשאר הבגדים, ולא הוזכרו שם המכנסיים. והראיה על דעתם שלא הזכיר למטה (להלן כט ה, ט) בסדר הלבישה מכנסיים כלל, כי בעבור שענש עליהם בכאן אין צורך לחזור ולהזכירם, כי בידוע שילבשם, עכ"ל.
נראה מהרמב"ן דאיהו מבאר להך קרא דאמור בו מיתה דקאי על מכנסיים בלבד, וכתירוץ קמא דתוס' בכל המקומות הנ"ל.
אבל יש לעיין מה שהקדים הרמב"ן לכתוב 'אבל אצלם המצוה הזאת שוה בכולם, באהרן ובבניו' וכו', ואח"כ כתב שהיא על המכנסיים וכו'. מה כוונת הרמב"ן בזה שהקדים שהמצוה שוה בכולם. ומפרשי הרמב"ן (בית היין ועוד) כתבו דכוונתו להעיר מזה על דברי רש"י להלן בפסוק מ"ג [שהובא ברמב"ן לעיל בסמוך], שכתב: והיו על אהרן - כל הבגדים האלה על אהרן הראויין לו. ועל בניו - האמורים בהם, עכ"ל. ומזה מבואר דס"ל לרש"י שאינו שוה בכולם, וע"ז העיר הרמב"ן שנראה שהמצוה הזאת שוה בכולם. אמנם צ"ב איך ראה ברש"י לא כן. ובפשטות כוונת הרמב"ן להשיג על רש"י הנ"ל שכתב דקאי על כל הבגדים ולא רק על המכנסיים, שהם כתובם בסמוך לפסוק זה. ואילו הרמב"ן מפרש דאכן קאי רק על המכנסיים, הן של אהרן הכהן והן של בניו, אבל לא על שאר הבגדים, ולכן היא שוה בכולם, דהן כה"ג והן כהן הדיוט יש להם מכנסיים. ובספר זכרון פירש דמש"כ הרמב"ן שהמצוה הזאת שוה בכולם, לא שילבשו אותם כולם, אהרן ובניו, שהרי כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול עבודתו פסולה. אלא כך פירושו, דאהרן ילבש מהם הראויין לו, דהיינו שמונה בגדים. ובניו את הראויים להם, דהיינו ד' בגדים. ועיין בשפתי חכמים, ואכתי אינו מובן מה כוונת הרמב"ן בזה.
וראיתי בלבוש האורה שם שפירש דבאמת צריך את הג' פסוקים, דפסוק ל"ה הנאמר אצל המעיל, קאי גם על החשן והאפוד הכתובים לפניו. ופסוק מ"ג קאי רק על המכנסיים, והפסוק להלן 'וחגרת אותם' (כט ט) [הוא קרא דאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן], קאי על הכתונת האבנט והמגבעת הכתובים שם אצל כהן הדיוט [ועל הציץ ליכא קרא, וצ"ע]. וכולהו צריכי, דממכנסיים אי אפשר ללמוד, דעבידי לכסות ערוה, ויש לומר דעלה איכא קפידא יתירה וחיוב מיתה, ולא על שאר בגדים. ואי אפשר ללמוד מכנסיים משאר בגדים, דלאו משום קדושה הצריך הכתוב מכנסיים, אלא רק כדי לכסות ערוה [וראה עוד להלן בזה בשם האור החיים והמשך חכמה ועוד]. וכן מבגדי כהן גדול אי אפשר ללמוד לכהן הדיוט, דשאני כהן גדול דאית ביה קדושה יתירא.
ולפי זה יש לומר, דזו כוונת הרמב"ן במה שכתב 'אבל אצלם המצוה הזאת שוה בכולם', כלומר דלא צריך לימוד מיוחד לכהן גדול ולימוד בפני עצמו לכהן הדיוט, כי אצל המצוה הזאת כולם שוים.
♦
בגדר מצות בגדי כה"ג וכהן הדיוט
ונראה לבאר דרש"י [בתוספת מה שפירש בלבוש האורה], והרמב"ן פליגי בגדר מצות הלבישה של בגדי כה"ג וכהן הדיוט. הנה כתב הרמב"ם בסה"מ (עשה לג) וז"ל: והמצוה הל"ג היא שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת, ואז יעבדו במקדש, והוא אמרו יתעלה ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת (שמות כח ב), ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות (שם כט ח) וכו', עכ"ל. ובהלכות כלי המקדש (פ"י ה"ד) כתב הרמב"ם עוד, וז"ל: מצות עשה לעשות בגדים אלו, ולהיות הכהן עובד בהן, שנאמר ועשית בגדי קדש, ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות וכו', עכ"ל. מבואר ברמב"ם שיש ב' פסוקים בלבישת בגדי כהונה, אחד לכהן גדול והשני לכהן הדיוט. אולם בספר החינוך (מצוה צט) הביא פסוק אחד לשניהם, וז"ל: שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לגדולה וכבוד ואז יעבדו במקדש, שנאמר (שמות כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו, עכ"ל.
ובספר צפנת פענח (כללי התורה והמצוות כלל בגדי כהונה אות ו) כתב לחדש, דמדברי הרמב"ם בסה"מ הנ"ל משמע דחלוק דין בגדי כהן גדול מבגדי כהן הדיוט, דאצל כהן גדול הלבישה עצמה היא מצוה, דאיכא מצוה בלבישתם. אבל אצל כהן הדיוט מצות הלבישה היא רק מצד העבודה, וכדי שלא יהיה מחוסר בגדים. וזהו שכתב הרמב"ם גבי כלל הכהנים 'שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים וכו' ואז יעבדו במקדש', והוא כי הבגדים של כלל הכהנים אינו אלא לצורך העבודה. משא"כ אצל כהן גדול, כתב הרמב"ם בהמשך: ומנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמקיים גזירת המלך, תלמוד לומר (ויקרא טז לד) ויעש כאשר צוה ה' את משה, כלומר בגדים אלו. ואף על פי שהם בתכלית היופי שהם מזהב ושוהם וישפה וזולתם מן האבנים היפות, לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הצווי שצוה האל למשה לבד, והוא שילבש אלו הבגדים תמיד במקדש, עכ"ל. משמע דמצוה על הכהן גדול להיות לבוש תמיד בבגדי כהונה, גם שלא בשעת העבודה, כי אצל הכהן הגדול המצוה היא בעצם היותו לבוש בהם. וכן הוא בשו"ת עטרת חכמים לבעל הברוך טעם (יו"ד סי' כג), עיין שם. וכן דייק לה מדברי הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין (פ"ד ה"א).
ובזה מבוארים ב' הפסוקים שהביא הרמב"ם - דלגבי לבישת בגדי כהן גדול הביא הרמב"ם את הפסוק 'ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת', שהיא מצוה בפני עצמה של לבישת הבגדים לתפארת. משא"כ לגבי לבישת בגדי כהן הדיוט, אף שגם אצלם נאמר כן (כח מ) 'ולבני אהרן תעשה כתנת ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת', לא הביא הרמב"ם פסוק זה, אלא הביא את הפסוק 'ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות', ויש לומר דקאי רק לצורך הקרבת קרבנות.
ולפי זה אפשר לבאר את דברי הרס"ג במנין הפרשיות פרשה ס"ב, שכתב 'השמונה בגדים לתפארת', עכ"ל. משמע שרק הח' בגדים שהם בגדי כהן גדול הם לתפארת, ובכלל מצוה זו. וכבר עמד בזה הגריפ"פ בחידושיו, עיין שם. ועוד יש להעיר מהו לתפארת. ולפי הנ"ל יש לומר דדין תפארת הוא דין לבישה מצד עצמה, שהיא לתפארת הלובשה ולא בשביל הכשר העבודה, והיא באמת נאמרה רק בשמונת בגדי כהן גדול, ולא בד' בגדי כהן הדיוט [אף שגם אצל בגדי כהן הדיוט אמר הכתוב לשון זה - 'ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת' (כח מ) וכנ"ל, ומשום דהתם קאי על העבודה עם בגדים אלו[2]].
והשתא לפי"ז נראה דבהא פליגי רש"י והרמב"ן, דהרמב"ן ס"ל דבגדי כה"ג ובגדי כהן הדיוט הכל ענין אחד הוא, ולכן סגי בחד קרא למחוסר בגדים לתרוויהו, אבל רש"י סובר כמש"נ ברמב"ם, דחלוק עניין בגדי כה"ג מבגדי כהן הדיוט, ולכן צריך תרי קראי לכהן גדול ולכהן הדיוט.
♦
חילוק בין מכנסיים לשאר הבגדים
והנה גם בבגדי כהן גדול גופא, כתבו גדולי האחרונים לחלק בין כל הבגדים דהוו לתפארת, למכנסיים דאינם אלא כדי לכסות ערוה. וז"ל המשך חכמה (פ' תצוה): והנה כל דבר שיש בו כבוד בהיותו - לא יהיה בחסרונו פחיתות, אבל דבר שבהעדרו יהיה פחיתות - לא יהיה בהיותו שלמות וכבוד. והנה בגדים אלו יהיו בהויתם כבוד, אבל על המכנסיים שבלבשו אותם אינם בגדי כבוד, בהעדרם הוא פחיתות, ולכן נכתב מיתה על המכנסיים, שאם לא ילבש אותם יהיה פחיתות וחייב מיתה. וזה כדברי הר"י דאורליינוש בסנהדרין (פג:) בתוספות, ובזבחים (יז:), וחייב על ביאה ריקנית באהל מועד בלי מכנסיים, אבל על שאר בגדי כהונה אינו חייב בחסרונם, ורק על עבודה משום זרות ד'אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו כזרים', ולא על ביאה ריקנית באהל מועד וכו', עכ"ל. וכעין זה כתב המהר"ל (גור אריה שמות כח טז).
וכן האור החיים (שם פסוק מב) כתב לבאר ע"ד זה טעמא דאיחר הכתוב את מצות המכנסיים, וז"ל: עוד נראה שנתכוון לכותבו באחרונה ולהסמיך לו מצות 'והיו על אהרן וגו' ולא ישאו עון ומתו', ואם היה כוללו עם שאר בגדים ואומר והיו על אהרן וגו', תבא הסברא לומר כי לא באה האזהרה אלא על שאר בגדים, אבל המכנסיים אינם באים אלא כדי שלא תגלה ערוה, ואין בהם צורך קדושת עבודה, לזה אמרם לבסוף וסמך להם האזהרה והעונש, לומר כי מעכב הוא לקדושת הכהונה כשאר בגדים, עכ"ל.
וכן מבואר מדברי הבעל הטורים (שמות כח ד) על הפסוק 'ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי', וז"ל: ואלה הבגדים - ולא הזכיר מכנסים, לפי שנאמר לכבוד ולתפארת, עכ"ל. וכעין זה כתב שם הרשב"ם וז"ל: לפי הפשט מכנסים לא הוצרך להזכיר כאן, שאינו מזכיר אלא בגדים הנראים העשויים לכבוד, עכ"ל. וכן כתב החזקוני. הרי להדיא דמכנסיים אינם בכלל 'כבוד ותפארת'.
נמצא לפי זה דגם אי יסוד מצות לבישת בגדי כהונה של הכהן גדול ואולי גם של הכהן הדיוט וכנ"ל, הוי בשביל 'תפארת' של הכהן, מכל מקום חלוקים הם כל הבגדים מן המכנסיים, דכל הבגדים הם לכבוד ולתפארת, משא"כ המכנסיים אינם לכבוד.
והנה הרמב"ן בפ' תצוה (כט ט) כותב וז"ל: והטעם שהפריש המכנסיים משאר הבגדים, כי כל הבגדים היה משה מלביש אותם כמו שצוה והלבשתם, אבל המכנסיים שהם לכסות בשר הערוה, היו הם לובשים אותם בהצנע, ולכן לא הזכיר עתה בכלל ולקחת את הבגדים והלבשת, ולפיכך הפרישם במצוה ובענש, כמו שהזכרתי למעלה (שם לה), עכ"ל. וכן כתבו המהר"י קורקוס (כלי המקדש פ"י ה"א) והאור החיים (כח מב). אבל בפשטות מדברי רש"י במסכתין (ו. ד"ה לא צריכא) מבואר, דמשה רבינו הלבישם גם את המכנסיים, וז"ל: ואחר כך הלביש את בניו מכנסיים כתונת ומצנפת וכו', עכ"ל. [וכן עולה מדברי רש"י (ה: ד"ה אביי), עיין שם].
ונראה דאזלי לשיטתייהו, דהרמב"ן ס"ל דחלוקים מכנסיים משאר הבגדים, דכל הבגדים בין של כהן גדול ובין של כהן הדיוט הם לכבוד ולתפארת, משא"כ המכנסיים אינם אלא לכסות ערוה, ולכן לא היו המכנסיים בכלל הציווי למשה להלביש לאהרן את הבגדים. אבל רש"י סובר שבגדי כהן גדול הוו לכבוד ולתפארת, ובגדי כהן הדיוט אינם בכלל זה, ולכן כמו שהלביש משה רבינו גם בגדי כהן הדיוט לבני אהרן, שאינם בכלל לכבוד ולתפארת, כך הלביש משה את אהרן גם המכנסיים, אף שאין בהם לכבוד ולתפארת.
ובזה אפשר גם לבאר את ב' תירוצי תוס' שבריש דברינו - דתירוץ א' ס"ל דחלוקים מכנסיים משאר בגדי כהונה, ולכן איצטריך תרי קראי, חדא למכנסיים ואידך לשאר הבגדים. אבל תירוץ ב' ס"ל דאין מקום לחלק ביניהם, ולכן קאמרי דאידך קרא בא לחדש על איסור כניסה.
♦
נפ"מ בין דין לבישת כהן גדול לדין לבישת כהן הדיוט, וביאורו
והנה ידועה חקירת רבי יוסף ענגיל (בית האוצר מערכת בגדי כהונה, אתוון דאורייתא כלל יט פרק ב) אי בגדי כהונה הוי צורך הכהן או צורך העבודה, עיין שם שהאריך בזה. והביא ראיה מדברי האור החיים הק' (שמות כח ב) שכתב עה"פ "ועשית וגו' לכבוד ולתפארת", וז"ל: צריך לדעת מה היא כוונת ה' באומרו לכבוד וגו' אחר שמודיע מעשיהם ואופניהם, ואם להודיעו שבגדים אלו יש בהם לאהרן כבוד ותפארת, מה יצא לנו מזה. ואולי שיתבאר על פי מה שאמרו בפרק אין מעמידין (ע"ז לד.) וזה לשונם, שאלו את רבי עקיבא במה שימש משה שבעת ימי המילואים, לא הוה בידיה, אתא ושאל בי מדרשא, אמר ליה בחלוק לבן שאין בו אמרא, עד כאן. הנה ממה ששימש משה בשבעת ימי המילואים בחלוק, זה יגיד שאין הבגדים מעכבין אלא לאהרן ולבניו, אבל זולת הכהנים תתרצה עבודת הקרבנות בלא בגדים, והוא מה שמודיעו באומרו 'כבוד' וגו', לומר לא תחשוב כי הבגדים לצורכי עבודה לבד, ויתחייב הדבר ללובשם משה בעבודת ימי המילואים, ולא כן הוא אינם אלא לכבוד וגו' למשרת קבוע לעבודתו, אבל לצד העבודה לבד כשתהיה בזולת אהרן ובניו יעבדו בחלוק לבן וכמו שכן שמש משה כנזכר, עכ"ל. ש"מ דאין הבגדים לצורך העבודה, אלא לצורך הכהנים להיות להם לכבוד ולתפארת, וכשחסר הכבוד והפאר של הבגדים הוא חסרון בכהן העובד, וכאילו אינו כהן ופסול לעבודה כזר, אבל מצד עצם העבודה אין שום חסרון.
ונראה דלפי מש"נ שחלוקים בגדי כהונה של כה"ג מכהן הדיוט, יהיה חילוק בין בגדי כהן גדול לבגדי כהן הדיוט גם לגבי הך מילתא, דבגדי כהן גדול דהוי לכבוד ולתפארת, הוי בשביל הכהן העובד ולא בשביל העבודה, ולכן מצות הלבישה מתקיימא גם שלא בשעת עבודה דוקא. משא"כ בגדי כהן הדיוט, דאין בהם לכבוד ולתפארת מצד עצם לבישתם, בהם הצורך הוא רק בשביל העבודה עצמה, ורק בשעת העבודה.
ויש לפרש, דכהן הדיוט הקדוש בקדושת כהונה, אינו צריך לבגדי הכהונה כדי להמשיך או להוסיף עליו קדושת כהונה, דהלא אביו כהן, והוא נולד לכהן, ובעצמותו הוא כהן וקדוש בקדושת כהונה. ולכן כל דין בגדי כהונה שלו אינו אלא לצורך העבודה, שהעבודה טעונה שתעשה על ידי לבוש בגדי כהונה ולא על ידי מחוסר בגדים, ושלא בשעת עבודה אין שום ענין שהכהן הדיוט יהיה לבוש עם בגדי כהונה שלו. משא"כ אצל הכהן הגדול, שלא נולד עם קדושת כהונה גדולה, אלא הוא מינוי וחלות קדושה מן הצד שחלו עליו על ידי ריבוי בגדים ומשיחה בשמן המשחה, אצלו כדי שתתקיים קדושתו זו של כהן גדול, צריך הוא להיות לבוש בבגדי כהונה גדולה תמיד, גם שלא בשעת העבודה, כי ללא בגדי כהונה גדולה חסר לו דבר-מה בעצם קדושת הכהונה גדולה שלו. אמנם ודאי דאהני הריבוי בגדים או המשיחה בשמן המשחה מעיקרא ליתן לו שם כהן גדול גם בזמן שאינו לבוש בבגדי כהונה גדולה, וכל דיני כהן גדול עליו גם ללא הבגדים, כגון איסור בעולה, וטומאה לז' קרובים ועוד. אבל מכל מקום חסר דבר-מה בקדושת הכהונה הגדולה שלו.
♦
ענין ישיבת הכהן גדול במקדש כל היום לבוש בבגדי כהונה
והנה כתב הרמב"ם (כלי המקדש פ"ה ה"ז) וז"ל: ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כ"ג, ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום, ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או שעה או שתים ביום, ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם, עכ"ל. יש אומרים דהטעם בזה כדי שיהיה לבוש הכהן גדול בציץ, וירצה על הטומאה, וכן נראה מדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מז): ולרוב הצורך להיות כהן גדול במקדש תמיד, לאמרו והיה על מצחו תמיד וכו', ע"כ. ועיין שו"ת בית הלוי (ח"א סי' ג אות ה) ובהגהות ברוך טעם על הטורי אבן (חגיגה יז.) ובמנחת חינוך. ובחידושי הגרי"ז במסכתין כתב להוכיח, שבכל הזמן שהיה הכהן גדול בלשכתו שבמקדש, היה לבוש בבגדי כהן גדול.
ולפי מש"נ שקדושת הכה"ג היא ע"י זה שהוא לובש את הבגדים, יש לבאר דמטעם זה נמי כבוד למקדש שיהיה הכהן גדול במקדש כשהוא לבוש כל היום עם בגדי כהונה שלו. [ובאמת שמלשון הרמב"ם 'ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום' וכו', משמע דאינו תפארת וכבוד למקדש, אלא לכהן גדול בעצמו].
ועוד יש לומר על פי מה שהבאנו במקום אחר בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל, דבדין כהן גדול איכא תרתי, דין קדושה, ודין מינוי. וא"כ יש לומר דהענין להיות לבוש בבגדי כהונה גדולה כל היום ולא רק בשעת עבודה, אינו מצד קדושתו אלא מצד דין מינוי, שבו נאמר שהוא יהיה הראש לכל הכהנים, ועל ידי לבישת בגדי כהונה גדולה יש בו תפארת וכבוד עליהם, דוגמת לבישת בגדי מלכות. וכמו שהאריך בזה הרמב"ן (שמות כח ב) וז"ל: לכבוד ולתפארת - שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב כחתן יכהן פאר (ישעיה סא י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה וכו', ע"ש [ובזה מובן מה דאיתא בגמ' מגילה (יב.) שאחשורוש לבש בגדי כהן גדול כמו שכתב שם רש"י, כי רצה לחזק את תוקף מלכותו, וראה בהערה לעיל].
♦
בדין כה"ג שעבד עבודת פנים בבגדי זהב
והנה המקדש דוד (סי' לו) כתב לחקור בכהן גדול שעשה את עבודת הפנים של יוה"כ בבגדי זהב, שמצד הדין צריך לעשותם עם בגדי לבן, האם רק עבודתו פסולה, משום שנאמר בעבודת יוה"כ 'חוקה', אבל אין בו חיוב מיתה מצד מחוסר בגדים. או שגם על זה נאמר 'אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם', והרי הוא כזר, וחייב מיתה.
ובאמת דגם ללא טעמא ד'חוקה' עבודתו פסולה, דהנה כתב בחידושי הגרי"ז (זבחים יח.): והנראה פשוט, דאפילו לדעת הרמב"ם דלבישת בגדי כהונה הוא מצות עשה, אין זו מ"ע בפני עצמה שאין לה שייכות לדיני העבודה, אלא המצוה ללבוש בגדים הוא דין בעבודה [וראה לעיל שהבאנו בזה את חקירת רבי יוסף ענגיל], שהבגדים הוי חלות דין לעבודה, ויש שני דינים בבגדי כהונה, דאם הוא מחוסר בגדים נקרא זר וחילל עבודה ומחוייב מיתה משום זרות, ויש עוד דין נוסף על דין זרות בעבודה, דצריך שיהא לבוש בגדים, אבל לא משום זרות כי אם דין בפני עצמו, אבל גם זה הוא דין בעבודה, ע"ש. ולפי זה לכאורה בנידון דידן א"צ לטעם ד'חוקה' כדי לפסול, אלא משום דגם לולי הא דאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, יש דין בעבודה שתעשה עם בגדי כהונה, ועבודת פנים טעונה בגדי לבן דוקא.
ונראה דהא באמת יש לעיין בביאור הך דין עבודה בד' בגדים של הכהן גדול ביוה"כ בעבודת פנים, דאי נימא דקדושת כהונה גדולה תלויה היא [כלפי עבודות המקדש] בלבישת שמונת הבגדים, א"כ איך יתכן דין עבודת כהן גדול עם ד' בגדים, הא הוי כעין תרתי דסתרי, דמצד אחד בעינן עבודת כהן גדול, והיא תלויה בח' בגדים, ומאידך אמרינן דסגי בד' בגדים. ונראה ע"פ יסוד ששמעתי מהרב הגאון ר' יצחק לעבאוויטש שליט"א, דלכהן גדול ביום הכיפורים יש דין מיוחד - דין כהן גדול ליום הכיפורים. וזהו המצוה והענין של מפרישין כהן גדול שבעת ימים קודם יוה"כ, וכן מה שמתקינין לו כהן אחר תחתיו, כדי שיהיה מיוחד ליוה"כ. ולדין כה"ג ליוה"כ סגי בבגדי לבן.
מעתה אין מקום לכל חקירתו של המקדש דוד, דהא כהן גדול זה המיועד לעבודת יוה"כ, בו לא נאמר כלל דין של שמונה בגדים, ודין כה"ג שיש לו ליוה"כ הוא רק ע"י בגדי לבן, ולכן בודאי שאם יעבוד עם ח' בגדי כהן גדול, יהיה בכלל אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, וכזר דמי, ויהיה חייב מיתה, דוגמת כהן הדיוט שעובד עם שמונה בגדים.
♦
ביאור עיכוב דד' בגדי כהן הדיוט וח' בגדי כה"ג
עוד נראה בביאור ב' תירוצי תוס' הנ"ל בריש דברינו, אי צריך פסוק מיוחד בשביל מחוסר מכנסיים דבמיתה, או לא. דהנה איתא בתוספתא (מנחות פ"ו ה"ו) דד' בגדי כהונה מעכבין זה את זה, וכן שמונה בגדי כהונה גדולה מעכבין זה את זה. ובמשנה (מנחות כז.) איתא עוד שד' מינים שבלולב מעכבים זה את זה. והנה לגבי ד' מינים יש לחקור, האם פירושו דהוי עיכוב רק לענין 'קיום המצוה', דהאדם לא קיים מצות לולב אלא אם נטל את כל הד' מינים, או דילמא נאמר בזה יותר, דהוי עיכוב גם ב'מעשה מצוה', דלא עביד שום מעשה מצות לולב אלא אם נטל את כל הד' מינים. והארכתי בזה בס' 'ימינך נצח' לענין חציצה של מין במינו [וגם נפ"מ לכאורה לדעת האחרונים דאיכא דין חצי שיעור גם במצוה ולא רק בעבירה, אם יש לו רק לולב או רק אתרוג, ואכ"מ].
וכמו כן יש לדון לגבי לבישת בגדי כהונה, האם דין העיכוב הנאמר בהם הוא רק לגבי הכשר הכהן לעבודתו, שאם חסר לו בגד אחד, הרי הוא פסול לעבודה, ואין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. אבל מכל מקום בבגדים שהוא כן לבוש בהם, יש לו בהם תורת לבישה. או דילמא כל שלא לבש את כל הבגדים, אין עליו תורת לבישה כלל וכלל, ואף הבגד שהוא כן לבוש בו, לא נחשב שהוא לבוש בו, וכמאן דליתא דמי.
ונראה דבזה פליגי ב' תירוצי תוס' - דהתירוץ הסובר דאיצטריך חד קרא למחוסר מכנסיים ועוד קרא למחוסר שאר בגדים, איהו ס"ל דאין העיכוב אלא בהכשר הכהן לעבודה, אבל תורת לבישה איכא גם על מקצת בגדים. ולכן צריך קרא בפני עצמו למחוסר מכנסיים וכו', דכהן המחוסר מכנסיים נחשב מחוסר רק מכנסיים, ולא נחשב מחוסר כל הבגדים. משא"כ אידך תירוץ של תוס' סובר, דהעיכוב הוי בכל גדר תורת לבישה של הבגדים, דכל שחסר לו בגד אחד, חסר לו הכל, דאין תורת לבישה כל עוד חסר לו בגד אחד. וממילא כהן המחוסר מכנסיים נחשב מחוסר כל הבגדים, ולפיכך לא איצטריך תרי קראי.
ועל דרך זה איתא בשיעורי רבינו משולם דוד הלוי (זבחים יז: עמ' שכט), ועיין שם שכתב לבאר את הגמ' בסנהדרין (מט:) שסידרה את לבישת הבגדים באופן כזה שהאבנט היה בסוף, אף שבכתוב אינו כתוב בסוף, ועמד בזה השאגת אריה (סי' כט). ולפי המבואר מובן היטב הא דיש ללבוש את האבנט רק באחרונה, דכיון שבאבנט יש כלאיים, אם כן אם ילבשנה קודם, נמצא שהוא לבוש בבגד שעטנז ללא שום דין לבישת בגדי כהונה, דהא כל זמן שאין כל הבגדים עליו, אין עליו שום תורת לבישה של בגדי כהונה שהותר בהם שעטנז. ועיין שו"ת בית הלוי (ח"א סי' א אות ז).
והנה מצינו לבישת בגדי כהונה גם אם אינו לבוש בכל הבגדים, כגון במצות תרומת הדשן דאיתא בגמ' יומא (כג:) דדעת ריש לקיש שהיא נעשית עם ב' בגדים (כתונת ומכנסיים). ולפי"ז נראה דיש דין לבישה גם בזמן שהוא לבוש בחלק מהבגדים. אמנם ר' יוחנן פליג התם על ריש לקיש, ומצריך כל הד' בגדים. והרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ב ה"י) פסק נמי דצריך ד' בגדים.
♦
ביאור נטילת המצנפת בשעת הפייס
עוד איתא בגמ' יומא (כה.) לגבי הפייסות שהיו במקדש: תניא לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה, פייס במזרחה וזקן יושב במערבה, והכהנים מוקפין ועומדין כמין בכוליאר, והממונה בא ונוטל מצנפת מראשו של אחד מהן ויודעין שממנו פייס מתחיל, ע"כ. ולדעת רב ששת שם, היו הכהנים לבושים אז בבגדי כהונה, נמצא שהכהן שממנו נטל הממונה את המצנפת, היה חסר לו בגד אחד.
אמנם עיין ברמב"ם (שם פ"ד ה"א) שכתב וז"ל: כל העבודות האלו שעושין בכל יום בפייס היו עושין אותן, וכיצד היו עושין, כל כהני בתי אבות של יום נכנסין ללשכת הגזית אחר שיעלה עמוד השחר ומלובשין הן בבגדי כהונה, והממונה שעל הפייסות עמהן והן עומדין בהקפה והממונה נוטל מצנפת מעל ראשו של אחד מהן ומחזירה וכו', עכ"ל. הוסיף הרמב"ם תיבה אחת 'ומחזירה' דליתא בברייתא שהובאה בגמ'. ובמפרשי הרמב"ם איתא, דהוא משום גנאי, דיש בזה גנאי להיות בלא מצנפת, וכמו שכתבו תוס' (שם ד"ה והא). אמנם הגר"ח קנייבסקי, בספרו קרית מלך, כתב דהוא משום דאין ללבוש רק חלק מבגדי הכהונה. וזהו כמו הצד שאמרנו, שבלי כל הבגדים אין עליו כלל תורת לבוש בבגדי כהונה, דכולהו מעכבי אהדדי בעיקר מעשה לבישתם.
והנה דייקו המפרשים (מעשה רוקח והר המריה) מתוס' שם דפליגי וסברי דלא היה מחזירה, אלא עמד שם מגולה בכל זמן הפייס, ולהנ"ל יש לומר דאינהו סברי דשייך תורת לבישה גם אם אינו לבוש בכל הבגדים, דהעיכוב אינו אלא לענין הכשר הכהן לעבודה, ולא בעצם דין לבישה.
♦
אם מותר לכהן ללבוש חלק מהבגדים באכילת קדשים
והנה המקדש דוד (סי' לו אות ב, בסופו) כתב לחקור, וז"ל: יש לחקור להמ"ד דבגדי כהונה שלא לצורך עבודה אסור ללובשן, ורק לצורך עבודה כגון לאכילת קדשים מותר, אם מותר ללבוש פחות מד' כלים לאכילה, כיון דמחוסר בגדים לא שייך בזה, דאם רוצה אוכל לגמרי בבגדי חול, או דילמא כל שהוא מחוסר בגדים הוי כמו שאין עליו בגדים כלל ואותן הבגדים שלובש לא מהני כלל ובאותו אופן לא הותר, עכ"ל.
ונראה דזה תלוי בחקירה שחקרנו בדין עיכוב ד' בגדים. אם דין עיכוב הנאמר בהם הוא רק לגבי הכשר הכהן לעבודתו, שאם חסר לו בגד אחד, הרי הוא פסול לעבודה, ואין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, אבל איכא על מה שלובש תורת לבישה, א"כ בזמן האכילה, דיש לכהן הכשר אכילה גם ללא הבגדים, לא בעינן דוקא שיהיה לבוש בכל הד' בגדים. ואין איסור במה שלובש חלק מהבגדים, דהא איכא תורת לבישה על כל בגד ובגד, גם אם הוא בפני עצמו. אבל לאידך גיסא שאמרנו, דכל שאינו לבוש בכל הבגדים, אין עליו תורת לבישה כלל וכלל, ואף הבגד שהוא לבוש בו, לא נחשב שהוא לבוש בו, וכמאן דליתא דמי, א"כ אם רוצה לאכול אכילת קדשים עם בגדי כהונה, צריך הוא ללבוש את כל הד' בגדים.
♦ ♦ ♦