הרב נתנאל ונדרוולדה
כולל שע"י ישיבת מיר, ירושלים

דין כניסה לבית קדש הקדשים בכל עת

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך, ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות, כי בענן אראה על הכפרת - ויקרא טז, ב.
ואיתא בתורת כהנים: דבר אל אהרן אחיך, אחיך לרבות את הבנים. ואל יבא בכל עת וגו', בכל עת זה יום הכפורים. אל הקודש לרבות שאר ימות השנה, ע"כ.
כתב החינוך (מצוה קפד) שלא יכנסו הכהנים בכל עת אל המקדש, אלא בעת העבודה, שנאמר ואל יבא בכל עת. ויזהיר בכאן כהן גדול מהכנס בבית קדש הקדשים, ואפילו ביום הכיפורים, אלא בזמן העבודה וכו', ע"כ.
וכן כתב הרמב"ם בספר המצות (לאוין סח). ובהלכות (ביאת מקדש פ"ב ה"א-ג) כתב וז"ל: אין כהן גדול נכנס לקדש הקדשים אלא מיום הכפורים ליום הכפורים, וכהן הדיוט נכנס לקדש לעבודה בכל יום. והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו לקדש או לקדש הקדשים שלא בשעת עבודה שנאמר ואל יבוא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית. כהן שנכנס לקדש הקדשים בשאר ימות השנה בין כהן הדיוט בין כ"ג או כהן גדול שנכנס לו ביום הכפורים שלא בשעת העבודה חייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא ימות, וכמה פעמים הוא נכנס לשם ביום הכפורים ארבע כמו שיתבאר במקומו, ואם נכנס חמישית חייב מיתה בידי שמים, ע"כ.
♦
דין אהרן לדעת הגר"א
הנה בסו"ס חכמת אדם על יו"ד הביא מרבינו הגר"א דאהרן הכהן היה רשאי להיכנס כל השנה לבית קודש הקדשים אם עשה כסדר שצריך לעשות ביוהכ"פ ע"ש, וכן הובא בקול אליהו (אות פג) ע"ש. וכן הביא הנתינה לגר (שם, כ"ג) בשם הגר"ז מווילנא.
ומקור לזה הביא הגר"א מן המדרש (ויקרא רבה, פרשה כא, סי' ז') דאיתא התם ואל יבא בכל עת, א"ר יהודה ברבי סימון צער גדול היה לו למשה בדבר זה, אמר אוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו, בכל עת, יש עת לשעה וכו', יש עת ליום וכו', יש עת לשנה וכו', יש עת לי"ב שנה וכו', יש עת לע' שנה וכו', יש עת לעולם וכו', אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לא כשם שאתה סבור, לא עת לשעה, ולא עת ליום, ולא עת לשנה, ולא עת לי"ב שנה, ולא עת לשבעים שנה, ולא עת לעולם, אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס, רק שיכנס בסדר, ע"כ. הרי מבואר כדברי הגר"א, שאהרן יכול להיכנס בכל עת כשהוא עושה כסדר הכתוב בפרשה, וכן ביאר הרד"ל שם.
אולם יעוי' בפנים יפות (טז, ג) מה שהאריך לבאר בזה. ועי' עוד בשו"ת מהר"ש (ח"א סי' ב') שביאר דיעשה בכל עת כסדר הזה הכוונה בזמן שאפשר לעשות כסדר הזה, דהיינו ביום הכפורים. והמלבי"ם ביאר דאיירי קודם מות בני אהרן, שהיה רשאי להיכנס בכל עת עם ענן הקטורת.
ולפי זה מדוקדקים היטב דברי המדרש (שמות רבה, פרשה ל"ח סי' ח') דקאמר דאהרן היה נכנס בכל שעה לבית קדש הקדשים. וז"ל: באבני החשן מה טעם, שיהא הקדוש ברוך הוא מסתכל בהן בבגדי הכהן בכניסתו ביום הכפורים ונזכר לזכות השבטים. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אומר, משל לבן מלכים שהיה פדגוג נכנס אצלו מלמד על בנו סניגוריא, והיה מתירא מן העומדים עליו שמא יפגעו בו, מה עשה הלבישו פורפירא שלו שיהיו רואין אותו ומתיראין ממנו, כך אהרן היה נכנס בכל עת לבית קדש הקדשים, ואלולי זכיות הרבה שהיו נכנסות עמו ומסייעות אותו לא היה יכול ליכנס למה שהיו מלאכי השרת שם, מה עשה הקדוש ברוך הוא נתן לו מדמות לבושי הקדש, שנאמר (ישעיה נט יז) וילבש צדקה כשרין. ע"כ.
והנה ביפה תואר שם כתב דטעות סופר הוא וצריך לומר בכל שנה, והיינו שהוקשה ליפה תואר איך הותר לאהרן להיכנס בכל שעה, הרי אינו נכנס אלא ביום הכפורים בלבד[1]. אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל (שמות כח, לו) שהיתה גם לפניו הגירסא בכל שעה ושעה כפי שכתוב לפנינו במדרש שם, ע"ש. ובפיר' מהרז"ו פירש דכוונת המדרש ביום הכפורים בד' פעמים, אך זה דחוק בלשון המדרש, אכן אפשר לפרש את כוונת המדרש כפשוטו שבכל שעה ושעה הותר לאהרן להיכנס לבית קדש הקדשים, כדברי הגר"א שהיה ביד אהרן להיכנס לבית קודש הקדשים בכל שעה. וכן פירש הרש"ש שם. וכן הביא הנשמת אדם (שם) בדעת הגר"א, וכך למד העמק דבר (טז ב).
♦
גדר ההיתר לאהרן לדעת הגר"א
א. כתב הגר"א דביום הכפורים בעי ה' טבילות וי' קדושין, אך אהרן הכהן כשבא בכל ימות השנה לא בעי אלא ג' טבילות וו' קדושין. ובזה ביאר הגר"א מה שלא נכתב (פסוק כ"ג) ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדיו וגו' שלא במקומו, כמבואר ברש"י (שם) והוא מדברי הגמ' (יומא ל"ב ע"א) דכיון דאיירי הכא באהרון דנכנס בכל עת לא בעי ה' טבילות וי' קדושין, ושפיר נכתב כסדר לכל עת, אע"פ דביום הכפורים לא נכתב כסדר.
ב. עי' מה שכתב הגר"ח קניבסקי בספר ברייתא דמלאכת המשכן (פרק ד אות מט ד"ה ושם היה נכנס וכו') דאע"פ שאם נכנס הכהן הגדול ביום הכפורים ה' פעמים חייב מיתה, אך אהרן לא היה חייב מיתה, דהא לא כתוב שם אלא כהן גדול סתם. אולם הגרי"ש אלישיב ענה לו שאף אהרן לא היה רשאי להיכנס ביום אחד אלא ד' פעמים כסדר הפרשה, ואם נכנס ה' פעמים חייב מיתה, שהרי היה צריך לעשות כסדר הכתוב בפרשה (ונמצאים דבריו אף בקובץ תשובות ח"ד סי' רי"ד, יע"ש).
נמצא דנחלקו הגרי"ש והגר"ח בדעת הגר"א - האם לאחר דקא עביד אהרן כסדר האמור בפרשה הוא יכול להיכנס אף פעם חמישית או לא, דדעת הגר"ח שיכול להיכנס, אך הגרי"ש למד דרק כסדר האמור בפרשה היה רשאי לעשות ותו לא.
ג. בחי' מרן רי"ז הלוי (בקונטרס על יומא עמ' ט"ז) מחדש דהא דתנן (יומא ס ע"א) דכל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר מעכב בהו סדרן דילפינן מ'חוקה', מ"מ ליכא עיכובא בעבודה דהוצאת כף ומחתה, שהרי היא נאמרה שלא על הסדר בפרשה, רק דגמרינן לה מהלכתא כדי שיעלה ה' טבילות וי' קידושין, אבל קרא ד'חוקה' לא קאי עלה, ע"ש.
ומעתה י"ל לדעת הגר"א דמכיון דלאהרן הכהן לא נאמרה ההלכה דבעי י' קדושין וה' טבילות, א"כ אין הוצאת כף ומחתה מעכבים בו.
ד. עוד עי' בפרדס יוסף (שמות כח, לה) שמעלה צד שלא היה צריך אהרון לעבוד בכל השנה בבגדי לבן אלא יכול להיכנס בבגדי זהב, ע"ש. אולם, יש לעיין על פי זה במאי דכתיב בקרא (טז, ג-ד) בזאת יבא אהרן אל הקודש וכו', כתנת בד קדש ילבש, ומכנסי בד יהיו על בשרו, ובאבנט בד יחגר, ובמצנפת בד יצנף וגו', דמוכח דהיה דין ללבוש בגדי לבן.
ושמעתי לבאר סברא בזה, דהא דבעי בגדי לבן מבואר בגמ' (ר"ה כ"ו ע"א) דאין קטגור נעשה סנגור. וזה שייך דווקא ביום הכפורים דבעי סנגור, אך בשאר ימות השנה דלא בעי סנגור שפיר סגי בבגדי זהב. אולם אפשר לדחות דהא דאין קטגור נעשה סנגור אין הכוונה לכפת עוונות של יום הכפורים, אלא אפילו לכפרת עוונות דמקדש וקדשיו, שהרי בכל עבודת היום כתיב וכפר את מקדש הקדש ועל הכהנים ועל כל הקהל וגו', וכפר מטומאת בני ישראל וגו', וזו טומאת מקדש וקדשיו. וכפי שביאר המשך חכמה (כאן) שמכיון שנאסר להם במדבר בשר תאוה והיו אוכלים בשר הקודש תדיר, היה מצוי טומאת מקדש וקדשיו, שמשום כך היה אהרן נכנס תדיר לכפר עליהם. ועל כפרה זו נמי נאמר דאין קטגור נעשה סנגור, ועל כן זקוק אהרן בכל עת כשנכנס לבית קדש הקדשים לבגדי לבן, ולא היה יכול להיכנס בבגדי זהב דאין קטגור נעשה סנגור.
אך הגר"א בודאי לא למד כן, שהרי סבור הגר"א שאהרן היה זקוק לטבילה ולקידוש ידים ורגלים, וטבילה וקידוש ידים ורגלים היו רק בעת שהחליף מבגדי זהב לבגדי לבן, ומבגדי לבן לבגדי זהב. נמצא שהיה אהרן לבוש בגדי לבן אף בכל השנה.
ה. כתב הרש"ש דאף לדעת הגר"א שהיה רשאי אהרן להיכנס בכל עת, היה צריך פרישה ז' ימים, כמו שהיה פורש קודם יום הכפורים, ע"ש. ועי' בספר חי' הגרמ"ז (זמבא, סי' י"ג) שכתב דזה תלוי בגדר דין פרישה מביתו, דיש לחקור האם דין פרישה הוה משום קדושת המקום שאליו צריך להיכנס, או משום קדושת היום. ונפק"מ האם אהרן הכהן יכול היה להיכנס אל הקדש בכל עת שיחפוץ ובלבד שיעשה כסדר הזה, דאם הוה דין פרישה מחמת קדושת המקום, אף אהרן היה צריך פרישה, אך אם הוה מדין קדושת היום, כשאהרן הכהן היה נכנס לא היה צריך קודם פרישת ז' ימים.
אולם יעוי' בנשמת אדם, דכתב דלפי הגר"א דהיה אהרן יכול להיכנס בכל עת, א"כ מאי דכתיב ויעש אהרן כאשר ציווה ה', היינו שעשה כן באותו יום או למחרת, ע"ש. משמע שלא היה צריך לפרוש ז' ימים, והיה יכול להיכנס לבית קדש הקדשים כבר באותו יום או למחרת. שוב מצאתי שהקשה כן בשו"ת מהר"ש (ח"א סי' ב'), וביאר דמה שכתב הנשמת אדם שעשה אהרן מיד, היינו שהתחיל את הפרישה מיד, ולא שנכנס לבית קדש הקדשים מיד.
♦
ביאור דעת הגר"א
דעת הגר"א שאהרן הכהן היה שונה מכל כהן גדול, דכל הכהנים הגדולים היו רשאים להיכנס לבית קדש הקדשים רק פעם אחת בשנה ביום הכפורים, אך אהרן הכהן היה רשאי לבא בכל עת.
ויש לבאר כי אין הכוונה שהיה לאהרן היתר מיוחד משאר הכהנים להיכנס לבית קדש הקדשים, אלא מה שהותר לשאר הכהנים ביום הכפורים הותר לאהרן כל השנה. כלומר, דלכל הכהנים היה יום הכיפורים אחת בשנה, אך לאהרן היה דין יום הכפורים בכל עת, ומשום הכי היה בידו להיכנס כל השנה לקדש הקדשים.
עוד עי' ספורנו בפרשת אמור (כד, ג), דכתב וז"ל: יערוך אותו אהרן. אף על פי שהיתה הדלקת הנרות, וכן קטרת התמיד כשרה בכהן הדיוט לדורות כפי מה שקבלו ז"ל, מכל מקום נאמר בשניהם אהרן, כי אמנם כל ימי המדבר היה ענין המשכן בכל יום כענינו לדורות ביום הכפורים שנאמר בו כי בענן אראה על הכפרת (לעיל טז, ב), וזה כי בכל ימי המדבר נאמר כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו (שמות מ, לח), ולכן היה מן הראוי שיהיו מעשה הקטרת והדלקת הנרות בו הנעשים בפנים נעשים על ידי כהן גדול כמו שנעשים לדורות ביום הכפורים.
נמצא דאף מעשה הקטורת והדלקת הנרות שנעשו בכל יום היה דינם כדין יום הכפורים, דדינם שיעשו בכהן גדול. וזה ממש כדברי הגר"א שפירש שאהרן היה בכוחו להיכנס לבית קודש הקדשים בכל עת כביום הכיפורים.
והנה לפי מה שהבאנו את דעת הגר"ח קניבסקי שהיה אהרן רשאי להיכנס אף פעם חמישית, א"כ צריך לומר שלא היה לאהרן היתר להיכנס לבית קדש הקדשים כמו לשאר הכהנים גדולים, שהרי שאר הכהנים לא היו רשאים להיכנס אלא ד' פעמים, ואילו אהרן היה רשאי להיכנס אף ה' פעמים. נמצא דלאהרן היה התר מיוחד להיכנס לבית קדש הקדשים.
שוב מצאתי במשך חכמה (ויקרא טז, ג) שהביא את דברי הגר"א הללו בשם ספר גביע הכסף וביאר את טעמו ע"פ הספורנו. ותיתי לי שכונתי לדבריו הקדושים.
בספר הטיבו נגן (הג"ר בצלאל קסלר ויקרא פר' אחרי מות) האיר דדברי הספורנו שנויים במחלוקת האם הכהן הגדול הוא ניהו היה עושה את העבודות שאינן באות מחמת חובת היום, ולכך כל הארבעים שנה דחשוב כיום הכפורים בעי כהן גדול להקריבם. אך אי נימא דאינו מעכב אלא בעבודות הבאות מחמת היום, אך שאר הקורבנות שאינם באים מחובת היום יכול לעשותם אף כהן אחר, א"כ בכל הארבעים שנה היה יכול כל כהן להקריבם.
והנה דעת הרמב"ם (הל' יוה"כ פ"א ה"ב) דהכהן הגדול היה עושה את כל העבודות. ולפי זה יש לומר שפיר דאף במדבר כל העבודות היו נעשות ביד אהרן כדין יום הכפורים, מכיון שהיה חשוב להם כל העת כיום הכפורים. אולם דעת הרמב"ן (הובא בריטב"א יומא י"ב ע"ב ובכסף משנה שם) דאין דין שאר העבודות בכהן גדול, אלא דווקא עבודות הבאות מדין יום הכפורים. וא"כ אף אם תיחשב כל השנה כדין יום הכפורים לא היה צריך אהרן להטיב את הנרות דווקא.
♦
דין אלעזר בנו
כתב המשך חכמה לבאר על פי מה שכתב שבמדבר היה חשוב כל עת ועת כיום הכפורים, דלא רק אהרן הותר לבא בכל עת, אלא אף אלעזר לאחר מות אהרן הותר לבא לבית קודש הקדשים בכל עת, מאחר שאף בזמנו היה הענן. אמנם כשנכנסו לארץ ישראל, כשלא היה הענן, היה אסור אף לאלעזר להיכנס לבית קדש הקדשים בכל עת כשאר כהנים, שכבר לא היו חשובים כל הימים כדין יום הכפורים.
והנה מדברי העמק דבר כאן משמע קצת דעיקר ההיתר היה רק לאהרן, דפירש דהא דכתיב דבר אל אהרן אחיך דווקא ולא כתוב אף שאר כהנים, משמע דפרשה זו נאמרה ביחוד לאהרן, ומשום הכי לא נזכר יום הכפורים בכל הפרשה, שהרי היה אהרן רשאי להיכנס לקדש הקדשים בכל עת, אך בניו אינם רשאים להיכנס בכל יום ויום אלא דווקא ביום הכפורים. משמע דההיתר להיכנס לקדש הקדשים בכל עת האמור כאן נאמר רק לאהרן. וא"כ אלעזר בנו היה כשאר כהנים גדולים והיה אסור להיכנס בכל זמן. ושמא אף לדבריו אפשר לומר דדין אלעזר יהא כדין אהרן, ומה שנאמר אהרן הוה אהרן וכל מי דדמי ליה.
♦
קודם הציווי היו רשאים כל הכהנים הגדולים להיכנס בכל עת
כתב הכלי חמדה (פר' שמיני אות ב') ונראה ברור דזה רק אחר הציווי, אבל קודם לכן גם בני אהרן אם היו כהנים גדולים היו יכולים ליכנס בסדר הזה כמו אהרן, ע"כ. היינו דקודם ציווי היו יכולים כל כהנים גדולים להיכנס בכל עת כסדר הזה, אע"פ שהאיסור להיכנס בכל עת איתא אף קודם הציווי דאחרי מות, כמבואר בגמ' ביומא (נ"ג ע"א) אזהרה קודם מיתה, ועונש לאחר מיתה, ע"ש. נמצא דעיקר חידוש התורה דבא למעט שאר כהנים גדולים שאינם יכולים להיכנס בכל עת כסדר הזה. וע"ש מה שביאר ע"פ זה את דברי המדרש (ויקרא רבה אחרי מות פר' כ' אות ט') בחטא דנדב ואביהו.
♦
דעת הבית יצחק בדברי הנתינה לגר
כתב הבית יצחק (יו"ד ח"א סי' ק"ל אות ח') בשם הנתינה לגר דבכל כהן גדול אם רצה להיכנס לבית קדש הקדשים רשאי, אי עביד כסדר הזה, ולא איירי דווקא באהרון הכהן דווקא. וכתב על זה בכל הסוגיא לא משמע כן. גם במשנה דכלים (שם) מבואר דכהן גדול אינו נכנס אלא ביום הכפורים. ובאמת שהדבר פלא שיסבור אחד כן שיקריב פר ושעיר בשאר ימות השנה בעת שרצה ליכנוס לקודש הקדשים, ואולי גם שעיר המשתלח יתחייבו לשלוח. סוף דבר שהוא מבהיל לשמוע, ושמא לא נאמר זאת גם להך מ"ד רק באהרן לבד, ולא בשאר כהנים גדולים, ואין להאריך בפרט זה.
ובמפתחות (יו"ד ח"א סי' ק"ל) כתב וז"ל: בפנים הבאתי דברי המדרש דבכל השנה היה יכול כהן גדול להיכנס לקדש הקדשים בפר ושעיר, עתה מצאתי בדברי שאול (דרשה ליומא נ"ג) שהביא בשם הגאון מהרא"ו דבכל השנה היה כהן נדול נכנס בפר ושעיר, רק דבכל השנה לא היה צריך רק ג' טבילות וששה קדושין, ע"כ.
♦
דעת החולקים על הגר"א
ובאמת מצינו במפרשים שחלקו על הגר"א, וסברו כי אף אהרן היה מצווה שלא יבא בכל שעה אל בית קדש הקדשים, אלא רק ביום הכפורים עם הקרבת הקרבנות כסדר הכתוב בתורה, כמו כל הכהנים הגדולים, ולא היה שום חילוק בין אהרן לשאר הכהנים.
הנה הרמב"ן (ויקרא יז, לד) כתב וז"ל: וטעם ויעש כאשר צוה ה' את משה - שקיים אהרן כל מה שנצטוה, ונזהר כל ימיו שלא יבא אל מבית לפרוכת, זולתי ביום הכפורים בקרבנותיו ככל אשר יצוה השם את משה.
וכן מפורש ברש"י (שם טז, ג) בזאת יבא אהרן וגו' - ואף זו לא בכל עת, כי אם ביום הכיפורים, כמו שמפורש בסוף הפרשה בחדש השביעי בעשור לחודש, ע"כ. וכן הוכיח בנתינה לגר (שם), ובשו"ת מהר"ש (ח"א סי' ב').
וכן היא הפשטות בדברי רש"י (שם טז, לד) שכתב וז"ל: ויעש כאשר צוה ה' וגו' - כשהגיע יום הכפורים עשה כסדר הזה, ע"כ. משמע דהמתין מלהיכנס לקדש הקדשים עד יום הכפורים ולא עשה כן מיד, שהרי עמד בחודש ניסן כפי שביאר הרא"ם, ואעפ"כ המתין עד יום הכפורים מלמעבד הכי. מוכח שהיה אסור לעשות כן מיד. ועי' בחכמת אדם (שם). שו"מ דכתב כן הרש"ש ביומא (ב' ע"ב), ע"ש.
ובבכור שור (ויקרא פט"ז פ"ג) בזאת יבא אהרן. בזאת אני נותן לך רשות לבא ביום הכפורים ובדורון זה, ע"כ. משמע שנאמר לאהרן גופא שאסור לבא אלא ביום הכפורים.
ובפנים יפות (טז, ג) נמי כתב בתו"ד שלא היה רשאי אהרן לכנוס להיכל אלא בשביל קטורת ונרות וכיוצא מן העבודות שבהיכל ושבפנים. וכן מוכח מהיפה תואר הנ"ל דגרס במדרש בכל שנה, דאף אהרן היה אסור לבא לקדש הקדשים אלא ביום הכפורים. וכן למד המלבי"ם (טז, ג).
ועוד עי' בנתינה לגר (שם) שכתב דזה תלוי בפלוגתא דר' יוסי הגלילי ורבי עקיבא שנחלקו על מה נענשו נדב ואביהו ע"ש.
♦
דין משה רבינו
איתא בתורת כהנים (פרשה א' אות ו') אחיך באל יבוא, ואין משה בבל יבוא, ע"כ. ופי' הראב"ד אין משה בבל יבא בכל עת שהרי משה תמיד היה נכנס לפני לפנים לשמוע הדיבור מבין שני הכרובים, ע"כ.
ולפי מה שהבאנו קודם את דברי הכלי חמדה דקודם ציווי היו רשאים כל הכהנים הגדולים להיכנס בכל עת, אתי שפיר טפי דרשת המדרש, דקא דריש דרק על אהרן איכא ציווי דעל יבא בכל עת, אך משה דהוא נמי כהן גדול כדאיתא בדזבחים (ק"א ע"ב), הוה אינו כלול בציווי זה, ויכול לבא בכל עת כמו לפני הציווי.
והנה ברש"י (במדבר ז, פט) איתא דמשה לא נכנס לבית קדש הקדשים כשבא לדבר עם השי"ת, דכתב וז"ל: כתוב אחד אומר וידבר ה' אליו מאהל מועד והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר ודברתי אתך מעל הכפרת, בא זה והכריע ביניהם, משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת, ע"כ. שוב מצאתי שעמד על קושיא כזו באברבנאל (שם ז, מ).
♦
לעתיד לבא
עוד יש להביא כאן מה שחידש ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק פרשת אחרי מות אות ד') ע"פ הסוד שלעתיד לבא יהיו כל ישראל ראויים להיכנס לבית קדש הקדשים, כי הכהן הגדול היה נכנס רק אחר שהיה מבורר ומזוכך בכל העשר ספירות. דכתב ע"פ מאי דאיתא במדרש (ויקרא רבה כא, ו) רבי יודן פתר קרא בכהן גדול בכניסתו לבית קדש בקדשים, חבילות חבילות של מצוות יש בידו, ומפרט המדרש עשרה דברים שנקראו זאת ואשר בזכותם נכנס את הקודש. ומבאר ר' צדוק כי מספר עשר רומז תמיד לעשר ספירות, וא"כ הוא הדין כאן מכוונים עשרת דברים שבזכותם יבא אל הקודש כנגד עשר ספירות, וכשיכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים צריך להיות מבורר בכל העשר ספירות. ועל כן כתב וז"ל: ולעתיד יהיו כל ישראל ראויים לכנוס לקודש הקדשים כשירגישו קדושת העשר ספירות וכו', אך בעולם הזה לא הותר אך לכהן גדול שהוא קודש הקדשים, ורק ביום הכפורים וכו' ע"כ.
♦
כניסת הכהן הגדול להוצאת כף ומחתה
גבי כניסת הכהן הגדול לקודש הקדשים להוצאת כף ומחתה כתב החזקוני (פט"ז פכ"ג) וז"ל: וא"ת הרי זו ביאה ריקנית ושלא לצורך, שיכול להניח כף ומחתה בקדש הקדשים עד יום הכפורים אחר, ואז יוליך שם כף ומחתה אחרת ובחזרתו יוציא משם כף ומחתה שנשתיירו שם מאשתקד, וי"ל דאין זה ביאה ריקנית, שאם יניח שם כף ומחתה בדשנם גנאי הוא כלפי מעלה משום דמאיס, ע"כ. והוסיף בפירוש הריב"א שם וז"ל: פי' לפני בשר ודם הדבר מאוס כדאיתא במסכת שבת, לכן התיר לטלטל מחתה באפרה מהאי טעמא משום דמאוס מידי דהוה אגרף של רעי וכל שכן לגבוה. וכ"כ רבינו חיים פלטיאל, ע"ש. נמצא דמה שמסלק ומנקה את המקדש חשוב עבודה.
והקשה החתם סופר (תורת משה שם פ"ב) איך הותרה מסברא זו ביאה ריקנית לפני ולפנים. ונראה לפרש דהוה כמו כיבוד העזרה דחשוב עבודת הלויים בערכין (י"ג ע"ב) על הא דאמרינן דאין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים עומדין בשיר כו', כתב רש"י ז"ל אין לוי קטן נכנס לעזרה לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות אלא בשעה שהלוים עומדים על הדוכן בשיר אז נכנסים לוים קטנים לשורר עמהם עכ"ל. ומזה נראה דבעבודת הלוים, לבד משירה ולהיות שוערים יש גם כיבוד העזרה.
והנה כתב עלה המקדש דוד (סימן י' סק"ה) לפרש הא דאיתא בעירובין (דף קה א) הכל נכנסים להיכל לבנות ולתקן, ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים אין שם כהנים נכנסים לוים, אין שם לוים נכנסים ישראלים, ע"כ. והיינו דבהיכל, כיון דהלוים אסורים ליכנס שם, שייך העבודה לכהנים ולא ללוים, אבל אם אין כהנים והותר לזרים, שוב ממילא נכנסים דוקא לוים, כיון דכיבוד עזרה הוי מעבודת לוים, ע"ש. וא"כ הכא, דאיירי בכיבוד קדש הקדשים דאף כהן הדיוט אינו רשאי להיכנס לשם, יהא דין הכיבוד בכהן גדול דווקא, וא"כ אמאי קא קרי ליה הפנים יפות ביאה ריקנית.
ומיהו בלאו הכי היה אפשר לומר דכיבוד המקדש הוה בכלל עשה דמקדשי תראו, ונימא דיבא עשה דמקדשי תראו וידחה לאו דביאה ריקנית. אכן דין יהא תלוי בשאלה אי אמרינן עשה דוחה ל"ת במקדש. ועוד יש לעיין אי אמרינן עשה דוחה ל"ת שיש בו מיתה בידי שמים, דהא בביאה ריקנית לבית קדשי הקדשים חייב מיתה.
ובמה שכתב דכף והמחתה היו מאוסים, קשה מאי שנא מהמזבח שהיה מונח עליו האפר זמן רב, ואדרבה אמרינן בתמיד (ב, ב) דברגלים לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח, ע"ש. ולא אמרינן דהוא מאוס. ודעת החזקוני דיש לחלק בין מזבח, דהוה ליה נוי, למחתה, דהוה מאוס.
אולם הפנים יפות (שם) כתב דהייתה זו ביאה ריקנית והותרה ביום הכיפורים, וז"ל: ונראה דעיקר קרא שנתנה התורה רשות ליכנס ביאה ריקנית באחרונה שלא היתה צורך עבודה כלל, דאי משום הוצאת כף ומחתה היה יכול להוציא את הכף בשעת הזאת דם הפר, ואת המחתה בשעת הזאת דם השעיר, אלא כיון דבלא זה התירה לו התורה ליכנס ביאה ריקנית, והוא כמ"ש בתחילה ואל יבוא בכל עת דהיינו שלא יבוא ריקנית, על זה אמר שע"י פר ואיל יכול ליכנס אח"כ ביאה ריקנית, ע"כ.
ונראה דאין כוונת הפנים יפות להתיר כל ביאה ריקנית, דהא איתא בתוספתא דכלים (ב"ק פ"א ה"ז) אבא שאול אומר עליית בית קדשי הקדשים חמורה מבית קדשי הקדשים שבבית קדשי הקדשים כהן גדול נכנס לשם בכל שנה ושנה לעבודת יום הכפורים ארבע פעמים ביום ואם נכנס חמש חייב מיתה, ע"כ. נמצא דאסור להיכנס אף ביום הכפורים ביאה חמישית, דהיא חשובה ביאה ריקנית. וכן איתא בירושלמי (פ"ה מיומא ה"א) בהכניס אחת אחת (היינו בכף ומחתה) כיפר אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירה. משמע דאף ביאה ריקנית אסורה ביום הכפורים, אלא דהתירה תורה ביאה ריקנית דהוצאת כף ומחתה דווקא.
שוב מצאתי דביאר החתם סופר בדין זה סברא דבכל מקום שאיכא ענן הקטורת הותרה ביאה ריקנית. וז"ל: נראה לי דהכי פרושו בענן הקטורת יבוא בכל עת, פי' בשעה שהמחתה עומדת בפנים וענן הקטורת עולה הותר לבוא בכל רגע ורגע, ע"ש[2].
ובדעת החזקוני אפשר לומר דמדין ההקטרה הוה שיהא מוקטר עד אחר הזהת דם השעיר, לכך אי אפשר להוציא את המחתה קודם.
עוד יעוי' במשך חכמה (טז, כג) שהביא בזה סברא שלישית דמה שנכנס דרך ההיכל הוה ביאה ריקנית, אך לבית קדש הקדשים אין זה ביאה ריקנית. וז"ל: והנה בקטורת וכו', וכן בדם פר וכו', אבל כאן הלא לבין הבדים מוכרח לבא להוציא כף ומחתה, ולהיכל אינו צריך לבא, דמצי עייל דרך אחורי הכפורת ולהוציא כף ומחתה מבין הבדים, יעוי' בתוס' (מנחות כז ע"ב, ד"ה למעוטי – דאיתא התם שיכול להיכנס לבית קדש הקדשים דרך לול שהיה אחורי בית הכפרת), לכן אמר ובא אהרן אל אהל מועד, שדרך ההיכל מוכרח לבוא ולהוציא הכף ומחתה מבין הבדים, ודו"ק.
♦
ספר תורה הנקרא בהקהל
כתב רש"י בבבא בתרא (י"ד ע"ב) ספר עזרה - ספר שכתב משה ובו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל וכהן גדול ביוה"כ, ע"כ. ואיירי התם בספר שהיה מונח בארון בקודש הקדשים.
וכתב הראבי"ה (תשובות ובאורי סוגיות סי' תתקצ"א) אם באת להעמיד דברי רש"י אספר תורה דמשה רבינו המונחת בארון והיא נקראת ספר עזרא, צריך לומר שכשהיה כהן גדול נכנס בכף ומחתה עם יציאתו מיד היה מוציא ס"ת לחוץ והיתה מונחת בתיבה מבחוץ עד זמן קריאתו בה, ולאחר שהיה מקריב אילו ואיל העם והיה נכנס להוציא כף ומחתה היה מכניסה עמו ומחזירה למקומה בארון. ובשנה השמינית כשהיה המלך קורא היתה מונחת מבחוץ מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא שהוא שנת ט', והיה מחזירה כשנכנס להוציא כף ומחתה, שהרי רק ביום הכיפורים בשעת עבודה היה כהן גדול רשאי ליכנס, כדתנן בריש מסכת כלים (פ"א מ"ג) בית קדש הקדשים מקודש ממנו שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת עבודה.
עוד כתב הראבי"ה אי נמי איכא למימר דקריאה צורך עבודה היא, כך פי' רש"י בפ' בא לו, ועתה מותר כהן גדול ליכנס כדי ליטול ולקרות דגם זה בכל שעת עבודה היא, ע"כ. וכיון לדבריו הרש"ר הירש (דברים פל"א פ"י) וז"ל: עלינו להניח שאף על פי שאסור להיכנס לקודש הקדשים שלא לצורך עבודה (ויקרא טז, ב; וראה פי' שם), הרי קריאת התורה ביום הקהל נחשבת צורך עבודה ומותר להיכנס לקודש הקדשים למטרה זו, ע"כ.
אולם חוזר הרש"ר הירש וכותב עוד בזה וז"ל: בלאו הכי עלינו להניח שיש יוצא מן הכלל מסוג זה, שהרי כך נאמר בדברים רבה (פרשה ט' ט') כאן: "אמר ר' ינאי, כתב י"ג תורות, י"ב לי"ב שבטים ואחת הניח בארון, שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוציאים אותו שבארון". מוכח אפוא שהיה מותר לגשת אל ארון הברית לתכלית זו. ולפיכך מסיק הרש"ר דאף כאן הותר להוציא את ספר התורה לצורך קריאה, אף שאינה עבודה, ע"ש.
ובזה מפרש מה דאיתא בבא בתרא (שם ע"א) בספר תורה זה דבמקומו בארון היה ברווח, כדאיתא התם שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא כשהוא דחוק. הרי שהיה מותר להוציא את ספר התורה בשעת הצורך. גם פסוק (שם פכ"ו) מסייע לתפיסה זו, שהרי נאמר שם שספר התורה שנכתב בידי משה יונח בארון, ומטרת הנחתו שם והיה שם בך לעד, ונראה מכאן שמותר להוציא את הספר, ע"ש.
אכן מביא הרש"ר הירש דהתוס' בבא בתרא (ד"ה שלא יהא) סבורים שאסור לבוא אל קודש הקדשים למטרה זו, וכתבו וז"ל: וא"ת והלא לא היו מוציאין אותו מן הארון, דהא אסור ליכנס בבית קדש הקדשים וביום הכפורים לא אשכחן בסדר יומא שהיה מוציאו וכו', ע"כ. נמצא שסברו התוס' שהיה אסור להיכנס להוציא את ספר התורה לקרא בו בהקהל, ולפיכך התקשו מתי צריכים להוציא את ספר התורה.
ועל כן מבאר הרש"ר הירש דדעת התוס' שקראו בהקהל מספר תורה איננו הספר שהונח מצד ארון ברית ה', אלא הוא הספר שנועד לשבט לוי. וספר העזרה שנזכר בבבא בתרא הוא העותק שנמסר לשבט לוי, שנכתב בידיו של משה ושנשמר בעזרה לצורך הקריאות המתקיימות שם. ספר זה לתחילתו הוא נגלל, וממנו למדו על הספר הדומה לו המונח בארון שיהא מגולל כעין זה.
♦
להיכנס לקדש הקדשים לתקן את ספר התורה שכתב משה
כבר הבאנו את דברי התוס' בבבא בתרא שהקשו וא"ת והלא לא היו מוציאין אותו מן הארון, דהא אסור ליכנס בבית קדש הקדשים וביום הכפורים לא אשכחן בסדר יומא שהיה מוציאו, וי"ל דלצורך כדי לתקן שרי ליכנס בבית קדש הקדשים כדאמרינן בעירובין (קה ע"א) והכא נמי יכולין ליכנס שם כדי לתקן ספר תורה כדי שלא יתעפש ויתקלקל וגם משחרב משכן שילה עד שבנה שלמה בית המקדש היו יכולין להוציאו מן הארון ולעיין בו, ע"כ.
וכתב בספר סדר המשנה (הל' ספר תורה פ"ז ה"ב) ואחרי נשיקת עפרות כפות רגלי קדושתם של רבותינו בעלי התוספות ז"ל הדברים עומדים צפופים, דהא הספר תורה ההוא שכתבו משה רבינו ע"ה בעצמו, וזה היה ידוע להם שכל מעשה ידיו של משה רבינו ע"ה היה קיים לעולם ולעולמי עולמים, צאו וראו שמן המשחה ואפר פרה הכל היה קיים ועדיין קיים וכמבואר במקומות הרבה בש"ס ובמדרשי רבותינו ז"ל, ודוחק לומר דלא סמכינן אניסא עיין בפסחים (דף סד ע"ב) פלוגתא דאביי ורבא, דשאני הכא דראוי היה למשה רבינו ע"ה להבטיחם על כך שלא יתקלקל, והוא ידע בנפשיה שלא יתקלקלו מעשי ידיו שלו כדי שלא יצטרכו להיכנס לבית קדשי הקדשים חנם, ע"כ.
♦
להיכנס להגיה מהספר תורה שהיה מונח בארון
כתב הרמב"ם (ספר תורה פ"ז ה"ב) והמלך מצוה עליו לכתוב ספר תורה אחד לעצמו לשם המלך יתר על ספר שיהיה לו כשהוא הדיוט שנאמר והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו וגו', ומגיהין אותו מספר העזרה ע"פ בית דין הגדול, ע"כ.
והקשה בסדר המשנה איך נכנסו לקודש הקדשים להוציא את הספר תורה כדי להגיה את הס"ת של המלך. ותירץ על פי דברי התוס' הנ"ל, שהיה מותר להיכנס לקדש הקדשים כדי לתקן את הס"ת עצמו שלא יתעפש, דון מינה ואוקי באתרן, דכיון דהיה כאן צורך ליכנס לבית קדשי הקדשים כדי להוציא משם הספר תורה להגיה ממנו ספרו של מלך, דמסתמא כך היתה הלכה למשה מסיני או הלכה מפי השמועה שיגיהו ספרו של מלך דוקא מהספר ההוא שהיה מונח בארון. אם כן שפיר מותר להיכנס לבית קדשי הקדשים להוציא משם הספר תורה ולהיכנס אחר כך ולהכניסו, ע"ש.
וכן פי' בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' ס"ו) בפירוש המיוחס לרש"י במועד קטן (י"ח ע"ב), שכתב וז"ל: אין מגיהין אפילו בספר עזרא ואני שמעתי עזרה בה' ופירש ספר מוגה היה בעזרה שממנו היה מגיה כל ספרי גולה ע"כ. וביאר הפנים מאירות שלכך היו צריכים להיכנס לבית קדש הקדשים להוציא את ספר התורה המונח בארון, ומיושבת קושית התוס', ע"ש.
♦
להיכנס להוציא את שמן המשחה
כתב הפרדס יוסף (שמות פכ"ו פל"ג) ומה שכתב עוד רבינו בחיי ששמן המשחה מונחת לפני הארון, קשה הא שמן אחר חוץ משמן משה לא נעשה, עי' בכריתות (ה ע"ב) וברמב"ם (פ"א מכלי המקדש ה"ה), ואיך יכלו להניח לפני לפנים, הא אי אפשר ליקח אותו כשיצטרך אחר כך למשוח כהן גדול ומלכי בית דוד ומשוחי מלחמה. ומסיק הפרדס יוסף ואולי י"ל כוונת רבינו בחיי שצלוחית קטנה משמן המשחה מונחת שמה, ועיקר שמן המשחה מונח במקום אחר, ע"ש. וכן הקשה בדרך חכמה (הל' בית הבחירה פ"ד ציון ההלכה סקכ"ד).
♦
ביאור הגמ' בברכות
איתא בגמ' בברכות (ל' ע"א) היה עומד בבית קודש הקדשים יכוין ליבו כנגד הכפורת, ע"כ. ויש לתמוה, דהא לא משכחת ליה ביאת קודש הקדשים אלא לכהן גדול ביוה"כ, ומאי יכוין ליבו דקאמר הכא.
וכתב השל"ה (מסכת תמיד פרק נר מצוה) וז"ל: ומה שאמרו, היה עומד בבית קדשי קדשים, לא מסתבר דקאי דוקא אכהן גדול ביום הכפורים, אלא על כל אדם, ורוצה לומר עומד במחשבתו, וצ"ב.
וביעב"ץ (שם) כתב כגון כהן גדול ביום הכפורים כשהוא עומד בבית החיצון והוה בין ב' הפרוכות, ומתפלל תפלה קצרה, הוא חשוב כעומד בבית קדש הקדשים. והקשה במשמר הלוי (שם) על התירוץ הראשון דהא הכא איירי לגבי תפילת שמונה עשרה והכהן גדול לא היה מתפלל שמונה עשרה, וצ"ע.
עוד כתב היעב"ץ דאיכא לאוקמה באומנין שהיו משתלשלים לבית קדש הקדשים לתקן איזה דבר. והקשה המשמר הלוי, דאמאי לא יצא מבית קודש בקדשים ויתפלל ויחזור ולמה צריך להתפלל בבית קדש הקדשים. ולכאורה י"ל דזה תלוי במה שכתב המשנה למלך (ביאת מקדש פ"ג הי"ט) וז"ל: כל שאינו חייב משום ביאה תו לא מיחייב (היינו לשהות) שהרי כל שנכנס להיכל או לקדש הקדשים לצורך עבודה וכלתה עבודתו ושהה כל היום כולו לא מיחייב כלל, דכיון דמשום ביאה לא מיחייב תו לא מיחייב, ע"כ. ולפי זה י"ל דהיה מותר לאומנים להמתין בתוך בית קודש הקדשים ולהתפלל.
והגרי"ש אלישיב הביא ליישב בהערות (שם) וז"ל: ונראה ליישב בזה, שהנה איתא בירושלמי (פ"ד ה"ה) שדרשו מקרא דתלפיות, שגם בחורבנו שהוא תל צריך להתפלל כנגדו, והנה איכא פלוגתא דרבוותא אי מקריבים בזמן הזה או לא, מ"ד מקריבין סבר שלא בטלה קדושתה, ומ"ד אין מקריבין סבר שבטלה קדושת המקדש, ונפק"מ אי שרי בזמן הזה ליכנס למקום המקדש וקודש הקדשים, ואנן קיימא לן כדעת הרמב"ם (פ"ג מהל' בית בחירה הי"ד) שסבר שלא בטלה קדושה כמבואר במגן אברהם (סי' תקס"א), ע"ש. ולכן לא משכחת ליה כניסה למקום המקדש אלא אם יטהר עצמו באפר פרה. אבל למקום קודש הקודשים לא משכחת ליה לעולם שיוכל ליכנס. אבל למ"ד בטלה קדושה שפיר משכחת ליה ביאה לבית קודש הקודשים בזמן הזה, ולדידיה ודאי שייכא בבא זו. אבל הרמב"ם סבר שלא בטלה קדושה ולא משכחת ליה כניסה לבית קדשי הקודשים, ולכן לא גרס בבא זו, ע"כ. וכבר כתב כן הנחל אשכול (תפילת מנחה מעריב עמ' 59 אות יב), ע"ש.
ועוד עי' במשמר הלוי שהביא ליישב דאיירי שהקיפו גויים את המקדש, כדאיתא בגמ' בזבחים (ס"ג ע"א): הקיפו גויים את כל העזרה, שהכהנים נכנסין לשם ואוכלין שם (היינו בבית קודש הקדשים) קדשי קדשים, ופרש"י הקיפו גויים - למלחמה ויורים חיצים ואבני בליסטראות לתוך העזרה, ע"כ. וכיון שנמצאים במצב של פקוח נפש ודאי היו אף מתפללים שם.
ועוד כתב המשמר הלוי בשם הקהלות יעקב דאף ההיכל נקרא קודש הקדשים, והאריך שם להביא ראיות לזה ע"ש.
אבינו מלכנו גלה כבוד מלכותך עלינו, והביאנו לציון ערך ברינה, ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ונזכה ונראה בבנינו, ונשמח בתיקונו, וישובו כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם וישראל לנויהם, אכי"ר.
♦ ♦ ♦