הרב הראל דביר

ביקורת ספרים חדשים: 'פקודיך דרשתי' - לביאור דרכי דרישת ההלכה מפסוקי התורה, מאת הרב איתי אליצור

'לא בא כבושם הזה' – לא בכל יום מתברך עולם התורה ביצירת-ענק שאפתנית בת שישה כרכים עבים, שמטרתה המוצהרת היא הענקת ביאור שיטתי לכל דרשות חז"ל בתלמוד הבבלי. כעת זה קרה. מזה עשור וחצי שהגאון הרב איתי אליצור שליט"א שוקד על תלמודו ושוקד על התלמוד הבבלי, תוך התמקדות בדרשות ההלכתיות שמופיעות בו. מתוך אמונה שהדרשות אינן דבר מנותק מההיגיון האנושי, הרב אליצור חותר לחשיפת המניעים הפרשניים הסמויים שהביאו לדרשות.
מכל עמוד ועמוד בסדרת ספריו העבה, מנצנצים דברי הרמב"ם הידועים בסוף הלכות תמורה (ד, יג): "אף על פי שכל חוקי התורה גזרות הן, כמו שביארנו בסוף מעילה – ראוי להתבונן בהן, וכל שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם", ולא בכדי. לדידו של הרב אליצור, משנת הרמב"ם בכללותה מהווה מקור איתן, ואעז לומר שגם מודל לחיקוי, במימוש כלל זה בהקשר של הדרשות: הרמב"ם חתר באופן קבוע להשתתת ההלכה על התורה שבכתב, ולראיית התורה שבעל פה כמפרשת את התורה שבכתב עצמה,[1] והרב אליצור הולך בעקבותיו.
תופעה זו של הענקת הסברים הגיוניים לדרשות חז"ל היא עתיקת יומין, וימיה כימי דרשות חז"ל עצמן. עם זאת, העיסוק בנושא זה בבתי המדרש התרחב במאות השנים האחרונות, בין היתר הודות לששת פירושי התורה שנכתבו במזרח אירופה ובמערבה בדורות הסמוכים לשואה, ומהווים מאז עמודי תווך בכל עיסוק ביחסי פשט ודרש: פירושיהם של ר' יעקב מקלנבורג (הכתב והקבלה), הרש"ר הירש, הרד"צ הופמן, הנצי"ב, ר' מאיר שמחה מדווינסק (משך חכמה) והמלבי"ם. ששת אלו שמו להם למטרה, בין היתר, לקרב את דרשות חז"ל להיגיון האנושי, איש איש בדרכו, איש איש בסגנונו. ועדיין נותר חלל וחוסר גדול מאוד, וזאת משתי סיבות עיקריות: א. פירושים אלה התרכזו בפסוקים, ולמעט המלבי"ם, אין בהם התייחסות שיטתית ותמידית לדרשות חז"ל. ב. פירושו של המלבי"ם עוסק בעיקר במדרשי ההלכה ולא בתלמוד הבבלי, וגם יתר הפירושים אינם עוסקים בקשר שבין הפסוקים לתלמוד הבבלי כהיבט מרכזי של פירושם.
חלל זה הולך ומתמלא, ובפרט על ידי שני מחברים יקרים בני דורנו שמזכים אותנו בפירושים רציפים על התלמוד הבבלי, 'על סדר הדף', מתוך התמקדות בדרשות ההלכתיות מן הפסוקים: סדרת במסילה נעלה מאת הרב יצחק שילת, וכעת גם סדרת פקודיך דרשתי מאת הרב איתי אליצור. יש להעמיק בבחינת השווה והשונה שבין שני מחברים אלה, ועוד חזון למועד.
♦
מעיקרי שיטתו של הרב אליצור
אבקש להציג בתמצות כמה מעיקרי השקפתו ושיטתו של הרב אליצור:
א. הדרש הוא פרשנות אפשרית העולה מתוך עיון מעמיק בפסוק, וכלשונו (עמ' א):
אין בכוונתנו לטעון שהדרש הוא הפשט. הפשט במקומו עומד, אלא שעיון בדברים האמורים בפסוק מוביל למסקנה המחייבת את ההלכה הנדרשת. ההלכה הנדרשת אינה פירוש פשט הפסוק אלא היא מסקנה שאפשר להסיק מפשט הפסוק. ההלכה היא לא בהכרח פירוש הפסוק, אבל אפשר מתוך הפסוק (ומתוך קריאת משמעותו הפשוטה של הפסוק) להגיע למסקנה שזו ההלכה. יש להבחין אפוא בין פרשנות לבין הדרש. הדרש אמנם עולה ונלמד מתוך הפסוק, אך לא תמיד הוא פירושו של הפסוק. להפך, בדרך כלל הוא בא להשיב על שאלה שהתשובה עליה לא נאמרה בפירוש בפסוק [...] אי אפשר להבין את הדרש לפני לימוד מעמיק של הפשט.
ב. יש דרשות שנובעות מהצורך לממש ולהוריד למישור המעשי את האמור בפסוקים (עמ' כז[2]):
מי שלא יפרוש סמוך לוסת, עלול לעבור על איסור נדה [...] מטרתה של תושבע"פ היא לתת הדרכה מעשית לקיום תושב"כ. לכן היא כוללת הרבה הלכות שהן מחוייבות, משום שכדי להגיע למטרה העקרונית שבתושב"כ יש לעשות את המעשה העולה מן המדרש [...] פעמים רבות הדרשה היא נתינת משמעות מעשית הלכתית להיגד הצהרתי או עקרוני. אם התורה אומרת שיש לאהוב את ה' בכל לבבך ובכל נפשך, במה תיבחן אהבה בכל נפשך? מכאן דרשו חכמים שעל אהבת ה' יש למסור את הנפש, משום שאם אין אתה מוסר את הנפש על אהבתו, נמצא שאין אתה אוהב אותו בכל נפשך [...] זאת לא משמעות הכתוב, אבל זו מסקנה שאפשר להסיק ממשמעות הכתוב.
ג. יש דרשות שמבוססות על הקשר המילים שאותן הן דורשות (עמ' ל):
לפעמים אפשר להבין את מהות הדין מהנושא של הפרשיה. ראה למשל מה שבארנו בחולין קיג. שם נשאלה השאלה האם "לא תבשל גדי בחלב אמו" אסור משום שאין דרך לבשל את הבן עם האם, או משום איסורי אכילה. והשבנו שכיון שהפסוק כולו אומר "לא תאכלו כל נבלה [...] לא תבשל גדי בחלב אמו", משמע שבאיסורי אכילה אנו עוסקים. הנושא של הפרשיה הוא לא איסורי אם ובנה אלא סוג הבשר שמותר או אסור לאכול [...] פעמים רבות הדרשה מבוססת על הכרה בכך שהפרשה מלמדת כלל עיקרי, והפרט לא נאמר אלא כדי לבאר ולהמחיש את הכלל.
בכלל זה, אפילו גזירה שווה, שמקובל בקרב רבים לראותה כמידה שאינה מבוססת על היגיון (עמ' מט[3]):
זו מידה קשה להבנה. בירושלמי (פסחים ו, א) אף מובאות דוגמאות מדוע אין לדון גזירה שוה מן הסברה. ואולם, בספרנו נראה שגם מידת הגזירה שוה ניתנת להבנה אם למדים לא רק את המילה האמורה אלא את הפרשייה כולה ואת ההקשר המלא שבו היא נאמרה.
ד. יש דרשות הנובעות מהבנה שהפסוק מלמד עיקרון כללי, והעיקרון מלמד הלכה פרטית (עמ' מב-מג):
נשאלת השאלה מה דינו של השורט כמה שריטות בבת אחת. השאלה הזאת תלויה בשאלה העקרונית האם אסרה התורה את מעשה השריטה או את מציאות השריטה. על השאלה העקרונית הזאת אפשר להשיב מתוך דקדוק בלשון התורה, שלא אמרה "לא תשרוט" אלא פתחה במילה "ושרט".
♦
היחס בין פרשנות ובין מידות הדרש
הרב אליצור מכריז ברורות על מגמת ספרו (עמ' פא): 'מטרתנו בספר זה היא לבאר את מדרשי ההלכה מתוך הנחה שהעיקר הוא לא הכללים והמידות שבהן נדרשת התורה, אלא עצם הלימוד, על כן נבאר כאן את המדרשים'. אני מניח שלא לכל הקוראים תנעם הצהרה זו. אני אישית הגבתי לה ברגשות מעורבים: מצד אחד, שמחה על האור הגדול הנזרה מעתה על דרשות חז"ל, ומקרב אותן להיגיון האנושי. מצד שני, חשתי אכזבה מכך שהכללים והמידות שהתורה נדרשת בהן אינם עומדים במרכז הדיון. כל העוסק בתלמוד הבבלי יודע שהקפדה על כללי הדרשות תופסת בו מקום מרכזי, ולא פעם מביאה להכרעה בין דעות, בעוד שמכלול השיקולים הפרשניים וההקשריים שמפותחים בספרנו עשוי להיעדר מן הסוגיות. החידוש המתודי שבספרנו היווה עבורי גם מקור לשמחה והתפעלות, אך גם רקע לרתיעה מסוימת. מיתון מסוים לתחושות אלו עלה כשהמשכתי לגוף הספר, שכן רוב הסוגיות הנידונות בו אכן אינן מושתתות על י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן, ואף לא על כללי דרוש אחרים, אלא על עיון חז"לי מדויק בפשט הפסוקים, במובנו הנרחב, ממש כדברי הרב אליצור.
הרב אליצור מנסה, ואף מצליח במידה מעוררת השתאות, 'לנער את האבק' מהדרשות המובאות בגמרא, ולהוכיח פעם אחר פעם כי הן מעוגנות היטב בעומק פשט הפסוקים. הווי אומר: המרחק בין פרשנות פשט במובנה הנרחב ובין דרשה אינו כה גדול ומוחלט כפי שמקובל להניח. לדידי, ובעקבות לימודי בספר – דומה שראוי להכתיר את המשימה שמחברנו היקר לקח על עצמו בכותרת 'עומק הפשט' או מעין זה, ובכך להבהיר שרובם הגדול של הדינים הנלמדים מפסוקים הם דינים שעולים מהפשט, ולא מהמידות שהתורה נדרשת בהן.[4] וצ"ע.
דרשת בעל מום בבמת יחיד – פרשנות הקשרית או דרשת 'אם אינו עניין' העומדת בפני עצמה?
אביא כאן דוגמה להמחשת רגשותיי המעורבים. נאמר בגמרא (בכורות יד, ב):
אמר רבי אלעזר: מנין לזובח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות, שהוא בלא תעשה, שנאמר: לא תזבח לה' אלהיך שור ושה. אם אינו ענין לבמה גדולה, דכתיב: עורת או שבור וגו' – תנהו ענין לבמת יחיד.
הרב אליצור (בכורות שם, עמ' קסט) מסביר דרשה זו כך:
בפרשת אמור, מקומן של מצוות אלה ברור, הלא הפרשה עוסקת בכשרות בהמה לקרבן. אבל פרשת שופטים עוסקת בנושאי נתינת שופטים בכל שעריך. למה הוזכרו שם מצוות אלה? ועוד יש לשאול: האם דינים אלה נאמרו גם בבמה או רק במקדש? התורה לא מבחינה כאן בין במה למקדש. התורה באה כאן ללמד דין כללי בקרבנות. בפשטות, מצוות אלה מקומן במקדש. אבל הן נאמרו בתוך המצוות העוסקות בכל שעריך. מכאן למד ר' אליעזר שגם בבמת יחיד אסור לזבוח בעל מום.
עם זאת, בהמשך הגמרא הוצע לדרוש דרשות שונות מהציווי הכפול, ולא הוצע לבסס דווקא את דרשתנו על פניהם מכוח שיקול פרשני-הקשרי זה.[5] לפי הבנתי את דרכו העקרונית של הרב אליצור (הקדמה, עמ' סה-עה), הרי שלדידו אכן יש פער בין דרכם של האמוראים בדיונם בדרשות התנאים ובין הדרך המוצעת בספרנו: הרב אליצור מעלה שהאמוראים דנו בדרשות כתוצר מוגמר, העומד בפני עצמו, וגם משאם ומתנם בדרשות אינו כולל התחקות על השיקולים הפרשניים שהובילו אליהן. לדידי, אם אכן כך הם פני הדברים, הרי שבנסיוננו להנהיר ולקרב את דברי התנאים, להכניסם לגדר 'פרשנות' – אנו משלמים מחיר של התרחקות מדברי האמוראים, הנותרים בגדר 'דרש' שכביכול מנותק מהפרשנות. האמנם? שמא נזכה לחיבור נוסף שינהיר ויקרב מחדש את דברי האמוראים?
♦
מאפיינים נוספים בספר והרהורים בעקבותיהם
כל סוגיה בספר פותחת בציטוט לשון הכתוב, לאחר מכן ביאור הסוגיה, ובסוף ציטוט דברי הבבלי. אני מניח שהרב אליצור בחר במבנה זה כדי להמחיש את היות הביאור חוליה מקשרת בין הפסוקים לדברי הגמרא. עם זאת, לפחות עבורי, יותר מסודר ונוח היה להקדים את דברי הגמרא לביאור הסוגיה, ואולי אף היו דברי הבבלי מובילים להצגת השאלות שמצריכות מענה. בנוסף, הגופן של ציטוטי הבבלי קטן מהרגיל. הקדמת הספר איננה קצרה (עמ' א-פא). לטעמי, ניתן היה לקצר את ההדגמות והפירוטים שבה מחד גיסא, ולהרחיב יותר בעניין השיטה והעקרונות העולים מן הספר מאידך גיסא.
בספר כמעט ואין אזכורים לספרות האחרונים. אכן, ליקוט שיטות אינו ייעודה של סדרת ספרים זו. ומכל מקום, פטור בלא כלום אי אפשר: ציפיתי לשמוע מהמחבר מה היחס בינו ובין קודמיו במקצוע זה, האם וכיצד ניתן להשתמש בביאוריו בגשתנו אל הפסוקים היום, האם הוא סבור שדרשות חז"ל או חלק מהן דורשות סמכות מיוחדת, או שכל הרוצה ליטול את השם ייטול. אקווה שישלים זאת בהזדמנות נוספת.
הספר פרשני, ואינו עוסק בהשלכות מעשיות של פרשנותו. הלימוד בו עורר בי את השאלה: 'למאי נפקא מינה?' וזאת לא מהתרסה, אלא מרצון ללמוד על מנת לקיים. האם הלימוד בדרך זו מכשיר גם את בני דורנו להיות מסוגלים להפיק מפסוקי התורה מענה על שאלות הלכתיות? אינני יודע. ימים יגידו, ואקווה שיגידו שכן.
♦
סיום
הרב אליצור כותב מתוך ענווה. הוא מזמין את קוראי ספרו שלא להסתפק בו, אלא להרבות ביצירה עצמאית, איש איש בדרכו.[6] ספרו מעיד על יראת שמיים ומסירות רבה לתורה, הנובעת ללא ספק מאהבת תורה עזה ואינסופית, שרק היא הנותנת כוח לעמול בעיון כזה במשך תקופה ארוכה להפליא, שלא על מנת לקבל פרס, כדברי חז"ל על התורה שבעל פה (תנחומא, פרשת נח אות ג): 'שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו'.
לאחר שקמתי מן הספר, הרגשתי באופן אישי כאילו עד היום כיסה מסך כלשהו את פסוקי התורה, ובעיקר את הבנת האופן שבו חז"ל למדו אותם בבבלי והסיקו מהם מסקנות, ועתה – בא הרב אליצור והסיר אותו!
יהי רצון שיהיה ספר זה נדבך בבניין התורה – שבכתב ושבעל פה – לדורות.[7]
♦ ♦ ♦