רב ביהמ"ד אהבת חסד ב"ב, בעל אֹרח יצחק
בדין פרוזבול[2]
מביא מחלוקת השו"ע והרמ"א אם כותבין פרוזבול בכל בי"ד או דצריך בי"ד חשוב דוקא
א. בשו"ע סי' ס"ז סעי' י"ח כתב פרוזבול אינו משמט ואינו נכתב אלא בב"ד חשוב דהינו שלשה בקיאים בדין ובדין פרוזבול ויודעים ענין שמיטה והמחום רבים עליהם באותה העיר, והרמ"א כתב וי"א דכותבין פרוזבול בכל ב"ד ונ"ל דיש להקל בזמן הזה.♦
מביא טעם לזה ברמב"ם דבעי' בי"ד חשוב שראוי להפקיע ממון
וכן דעת הרמב"ם כדעת המחבר בפ"ט משמיטה ויובל הל' י"ז דכתב אין כותבין פרוזבול אלא בב"ד חכמים גדולים ביותר כבית דינו של ר' אמי ור' אסי שהן ראוין להפקיע ממון בני אדם אבל שאר בתי דינין אין כותבין, וכ' שם הכס"מ בשם הר"ן ומ"מ ב"ד כרבי אמי ור' אסי לאו דוקא אלא ה"ה לכל ב"ד חשוב שבדור, וכ"כ בתוס' שר"ת כתב פרוזבול מטעם זה וכ"כ הרא"ש בתשובה, ועיי"ש שכתב שהרמב"ם כתב שהם ראוים להפקיע ממון וכיון שכל ב"ד חשוב שבדור ראוי להפקיע ממון ממילא משמע דכל ב"ד חשוב יכול לכתוב פרוזבול.♦
מביא מחלוקת רש"י ותוס' אי טעמא דרבא דהפקר בי"ד הפקר קאי אתקנת פרוזבול בזמן דנהגא שמיטה דאורייתא או דקאי רק אעיקר תקנת שמיטה בזה"ז שאינו אלא מדרבנן
והנה בגמ' גיטין דף ל"ו הקשו על תקנת פרוזבול שתיקן הלל ומי איכא מידי דמדאוריתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמט ואמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי הוא דשמיטה בזמן הזה שבטלה קדושת הארץ הוי דרבנן, וכתב רש"י דגם בזמן שאין היובל נוהג לא נהג שמיטה מדאוריתא והלל היה בזמן בית שני דלא נהג יובל, ורבא תי' דהפקר ב"ד הפקר ופרש"י דרבא מתרץ דגם לרבנן דשמיטה בזמן הזה דאוריתא מ"מ מהני פרוזבול מדין הפקר ב"ד הפקר, ותוס' שם (ד"ה מי איכא מידי) פירשו דרבא לא קאי רק על תקנת שמיטה בכלל {א.ה. היינו אעיקר הא דתקנו חכמים שמיטה בזה"ז להשמיט חובות דמדאורייתא לא משמטא} אבל אם שמיטה דאורייתא לא היה להלל לעקור שביעית שהוא דאורייתא ולתקן פרוזבול.מביא שנחלקו בזה עוד הרמב"ם והראב"ד ומקשה לפי"ז מ"ט בעי' להרמב"ם בי"ד חשוב לפרוזבול
והנה הרמב"ם פ"ט משמיטה ויובל הל' ט"ז כתב ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה שהוא מדברי סופרים אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה, והראב"ד השיג שם דזה תי' אביי אבל רבא פליג ואמר הפקר ב"ד הפקר הלכך נוהג בכל זמן, וזה מחלוקת רש"י ותוס' הנ"ל, ומעתה קשה לדעת הרמב"ם דכתב דמהני רק לרבי ואינו מדין הפקר ב"ד הפקר מדוע א"כ הצריך ב"ד חשוב שיכול להפקיע ממון הרי אינו מדין הפקר ב"ד הפקר.ובאמת בגמ' דף ל"ו ע"ב מבואר דאמר שמואל לא כתבינן פרוזבול אלא בבי דינא דסורא או בי דינא דנהרדעא, ועיין בתשו' כתב סופר חו"מ סי' ט' שכתב דשמואל ס"ל שמיטה בזה"ז דאורייתא ולכן הצריך ב"ד חשוב שיכול להפקיע ממון ולהלכה דשמיטה דרבנן לא צריך ב"ד חשיב, אבל בדברי הרמב"ם קשה דנראה מדבריו דדוקא אם שמיטה דרבנן מהני פרוזבול ואם של תורה לא מהני א"כ מה צריך ב"ד חשוב.
ותי' דצ"ל דתקנו שמיטה בזה"ז כל שאפשר שיהיה כעין דאורייתא, וצ"ל דרבנן תיקנו שמיטת כספים ותיקנו דבמקום ב"ד חשוב שיכול להפקיע ממון יעשו פרוזבול ואז לא ישמט וא"כ אפי' דלא צריך להפקר ב"ד הפקר צריך לב"ד חשוב כדי שלא ישמט ע"י עשית פרוזבול. ואפשר לומר דאמרו שיחול דין שמיטת כספים גם במקום שעושים פרוזבול וע"י עשית הפרוזבול ב"ד מפקיע דין שמיטה מדין הפקר ב"ד הפקר, והיכא דשמיטה דאורייתא לא אמרו כן אך בשמיטה דרבנן אמרו הפקר ב"ד הפקר. ועיין דרך אמונה מש"כ בשם ס' התרומה.
♦
דן היאך הדין במלוה מבני אשכנז ולוה מבני ספרד
ויש לדון אם המלוה הוא מבני אשכנז שנוהג כרמ"א ועשה פרוזבול בפני ג' שאינם ב"ד והלוה הוא מבני ספרד וטוען הלוה שאין המלוה רשאי לתבוע חובו כיון דלדעת השו"ע צריך לעשות פרוזבול בב"ד, וצ"ע אי אזלינן בתר המלוה או דהלוה יכול לומר קים לי כדעת השו"ע והרמב"ם, ואפשר דלשי' רוב הראשונים דהחוב נפקע מאליו דהוי אפקעתא דמלכא א"כ שפיר יכול הלוה לטעון דלדעת המחבר לא חשיב פרוזבול ונפקע החוב, אבל לדעת היראים סי' רע"ח והובא בשער המשפט סי' ס"ז דהמלוה צריך לשמט את החוב ואינו נשמט מאליו והמלוה מצווה לשמט ואם אינו רוצה יכופו אותו על המצוה א"כ לדעת המלוה שהוא נוהג כהרמ"א ועשה פרוזבול כדין א"כ אינו חייב לשמט וכיון דלא נפקע החוב מעצמו חייב הלוה לשלם חובו[3].♦
מביא ב' הלישני בגמ' בדין מלוה את חבירו לעשר שנים אי שביעית משמטתו ומה דפסק בזה הרא"ש לקולא וביאור הב"י דאע"פ דבממון אזלי' לקולא לנתבע שאני שמיטה דעיקרו איסור
ב. בגמ' מכות דף ג' ע"ב אמר ר' יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו ואע"ג דהשתא לא קרינן בי' לא יגוש סוף אתי לידי לא יגוש איכא דאמרי א"ר יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו ואע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש. והרא"ש פסק כלישנא בתרא דפשטא דמתני' מסייעא ללישנא בתרא ועוד דשביעית בזה"ז דרבנן ואזלינן לקולא, ותמה הב"י חו"מ סי' ס"ז דהא בספיקא דממונא נקטינן קולא לנתבע והכא הוי איפכא קולא לתובע דאינו משמט ויכול לגבות חובו, ותי' הב"י דשמיטה הוי איסור ומקילין שלא תנהוג כיון דהוי מדרבנן בזה"ז, ונהי דהוי נפק"מ לענין ממון והוי חומרא לנתבע מ"מ כיון דעיקר הדין הוי דינא דאיסורא נקטינן לקולא.♦
מבאר דברי הב"י
ודברי הב"י צ"ב דסו"ס לענין הממון הוי חומרא לנתבע ומ"ל דלענין האיסור נקטינן לקולא, ותמה בזה בשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' מ' ובמשנה ראשונה פ"י שביעית מ"א, ונראה לבאר דברי הב"י דהשמטת הממון והפקעת החוב הוא כתולדה מדין האיסור והמצוה וכיון דלענין דין האיסור אמרי' ספיקא דרבנן לקולא ואינו מצווה לשמט תו לא פקע החוב, וצריך לבאר דהב"י ס"ל דבמקום ספק לא תקנו רבנן את תקנתם וזה הביאור בספק רבנן לקולא, אלא דהיה קשה לב"י דבממון אמרי' תמיד דהולכין לקולא לנתבע וא"כ אדרבא נימא לקולא דיחול שמיטה מספק כדי להקל על הנתבע, וע"ז תי' הב"י כיון דשמיטה עיקרא הוא איסורא ממילא צ"ל קולא במצות שמיטה והדין דל"צ להשמיט החוב ולא נפקע החוב וממילא מחויב הלוה לפרוע חובו בתורת ודאי.{אכן יש להסתפק מה דקיי"ל ספק דרבנן לקולא אם הכונה שבמקום ספיקא לא תיקנו רבנן כלל או דילמא דהאיסור ישנו אלא דאיהו אינו מוזהר מלהכניס עצמו לבית הספק ואי נימא כצד האחרון הרי מספק נשמט החוב כדחזינן גבי יתומים ואי נימא דבמקום ספק לא תיקנו ל"ל למימר משום דעיקר שביעית הוי איסורא תיפוק ליה דלא תיקנו במקום ספק וי"ל דלעולם ס"ל דלא תיקנו במקום ספק והיה ק"ל דמה שלא תיקנו משום דספק דרבנן לקולא אבל הכא הוי חומרא לנתבע וא"כ יש לתקן כדי להקל על הנתבע ולזה כתב הב"י כיון דשביעית עיקרא איסורא מ"מ מקילין שלא חייב להשמיט ויכול לתובע חובו}.
♦
דן אי לאו דלא יגוש תולדה מהפקעת החוב או דהלאו דלא יגוש גורם הפקעת החוב ומבאר דבזה נחלקו ב' הלישני בגמ' בדין המלוה לעשר שנים
והנה נאמר דשמיטה מפקיעה את החוב ויש איסור לא יגוש ויש לדון אם הפקעת החוב אוסרת בלא יגוש או איפכא דהאיסור לא יגוש הוא הגורם להפקעה, והיה אפ"ל דבזה פליגי ב' הלשונות בגמ' במלוה לעשר שנים אם נשמט החוב או לא דשביעית אינה משמטת אלא בסופה שנאמר מקץ שבע שנים וי"ל דבזמן ששייך לא יגוש חל הפקעה ואם הלא יגוש גורם את הפקעה הרי במלוה לעשר שנים שעדין ל"ש לא יגוש ל"ש שיחול הפקעה ואח"כ ל"ש שיחול הפקעה אחרי שעבר השמיטה {א.ה. וזהו סברת הלישנא בתרא} ולישנא קמא ס"ל דהפקעה חל על החוב בסוף השמיטה ואח"כ יש ע"ז לא יגוש וכמש"כ רש"י שם לא יגוש בזמנו את רעהו כי קרא שמיטה קודם לכן ובזה יש תנאי דצריך חוב שיבוא לידי יגוש וסגי דיביא לידי נגישה לאחר השמיטה.♦
מביא מהרא"ש דלא תליין הנך ב' דינים זב"ז כלל ומבאר אופ"א במחלוקת ב' הלשונות
אמנם ברא"ש חזינן דענין הפקעת החוב והאיסור לא יגוש לא שייכים זב"ז, דהרא"ש כתב בגיטין פ"ד סי' כ' דכל שנת השמיטה איכא לאו דלא יגוש אע"פ שאינו משמט אלא בסופו וחזינן דיש לאו ועדין לא מופקע החוב, ולפי"ז צ"ל דהמחלוקת בין ב' הלשונות במלוה לעשר שנים אם צריך דבזמן הפקעה יהיה כבר בכלל חוב ששייך בו לא יגוש או דסגי דיתקיים תנאי דלא יגוש אחר זמן הפקעת החוב.♦
מביא עוד דנחלקו האחרונים אי הפקעת החוב תלוי באיסור ונ"מ בחוב של חש"ו
ובמש"כ דהפקעת החוב אינו תלוי באיסור מבואר כן במנ"ח מצוה תע"ז ב' דגם מעות של חש"ו אע"פ שאינם בני מצוות נפקע החוב דהוא אפקעתא דמלכא, ובהוצאה חדשה הביא מתשו' מהרשד"ם דנסתפק בזה דהא לאו בני מעבד מצוה נינהו, וכ"כ בפשיטות בתומים סי' ס"ז סעי' כ"ה דחוב של קטנים אינו נשמט יעו"ש במה שפירש דברי הגמ' בגיטין (דף ל"ז ע"א) דאמרי' יתומים אי"צ פרוזבול דר"ג ובית דינו אביהן של יתומין דמזה היה נראה דחל שמיטה על מעות של קטנים, ופירש בתומים דאיירי שגדלו ומ"מ ל"צ פרוזבול דקודם כבר הוי כנמסר לב"ד בעוד שהיו קטנים וב"ד אביהן של יתומים.ויעוין בחינוך מצו' תע"ז שכתב דעובר ע"ז ותבע את חברו על חוב שעברה שנה שביעית בזמן הבית ביטל עשה מלבד שעבר על לאו דלא יגוש ובזה"ז עביד איסור דרבנן, וברמב"ם פ"ט משמיטה ה"א כתב מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על ל"ת שנ' לא יגוש, ומשמע דעל העשה אינו עובר, ויש מפרשים דהל"ת כולל יותר מהעשה דאפי' לתבוע אסור משא"כ העשה אינו עובר רק בגבית החוב (עיין ס' המפתח שם), ובמנ"ח כתב דעובר גם על גזל אם תובע בחוב.
♦
בדין סתם הלואה ל' יום ומביא מחלוקת בהלוהו ל' יום קודם מוצאי שביעית אי שביעית משמטתו
ג. בגמ' מכות שם תנא המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום וכו' מנא הא מילתא דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום א"ל דכתיב קרבה שנת השבע שנת השמיטה וכו' יש לך שמטה אחרת שהיא כזו ואיזו הוא המלוה את חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו פחות משלושים יום. ועיין רש"ש שכתב דסמך זה לכאן דנ"מ לענין שאם הלוהו פחות מל' יום קודם מוצאי שביעית אין שביעית משמטתו לאיכא דאמרי דמלוה לעשר שנים אינה משמטת.ובב"ח חו"מ סי' ס"ז סעי' י"ג כתב דבסתם הלואה שביעית משמטת אפי' קודם שהגיע ל' יום, וכן דעת התומים וקצוה"ח שם סק"ד והביאו דכן מוכח בירושלמי פ"י משביעית ה"א, והאור זרוע ע"ז פ"א סי' קכ"ז והר"ן בשבת קמ"ח ס"ל דאין שביעית משמטת סתם הלואה כיון דאינו יכול לתבוע תוך ל' יום.
♦
מבאר הנידון בזה בהקדם חקירה בדין סתם הלואה ל' יום
וביאור המחלוקת דהנה דין זה דמבואר בגמ' דסתם הלואה ל' יום יש לעיין אי הוי משום אומדנא בעלמא דע"ד כן הלוה או דלמא דינא קתני דאסור לתובעו כל ל' יום, ואפשר דהתורה הפקיעה זכות תביעה של המלוה כל ל' יום אבל מ"מ מהני תפיסת המלוה כל ל' יום, וכ"כ התומים והביאו הגרעק"א בחו"מ סי' ע"ג דמהני תפיסה תוך ל' יום, ובמנ"ח מצו' תע"ז כתב דאצלי הוא דבר חדש דמהני תפיסה תוך ל' יום ולא ראיתי חילוק זה מ"ל קובע זמן בפירוש או סתם הלואה דהוי ל' יום.ומצינו כעין זה ברמב"ם פ"ט משמיטה הל' ט' שכתב התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת, וכתב שם בכס"מ דמקורו מירושלמי וטעם לזה כתב בשם הר"י קורקוס שאע"פ שאינו יכול לנגוש אותו כיון דהחוב מוטל עליו והוא חייב לפרוע בכל עת לצאת ידי שמים וגם אם יתפוס המלוה יכול ליקח בחובו קרי ביה לא יגוש ולא דמי לקובע זמן שאין עליו שום חיוב תוך הזמן.
וכמו"כ לענין סתם הלואה תלוי בספק הנ"ל דאם הטעם דסתם הלואה ל' יום משום אומדנא דאדעתא דהכי הלוה א"כ חשיב כקובע זמן לל' יום ואינו משמט כמו מלוה לעשר שנים, אבל אם אינו אומדנא אלא איסור לתבוע והפקעת זכות תביעה הוי כמלוה ע"מ שלא לתובעו דאינו רשאי לתובעו ומ"מ הוי חוב גם בתוך הזמן ומהני תפיסה, וכ"כ התומים דמהני תפיסה בסתם הלואה, ולפי"ז מובן שי' הב"ח דסתם הלואה שביעית משמטת.
מביא הוכחת הגרי"ז ברמב"ם דדין סתם הלואה ל' יום אינו משום אומדנא
וכן הוכיח מרן רי"ז הלוי (הלכות מלו"ל) מדברי הרמב"ם דיסוד דין סתם הלואה ל' יום אינו מטעם אומדנא אלא דין תורה וזכות שזיכתה תורה ללוה על המלוה שלא יתבענו ואיסורא הוי כשמיטה דברמב"ם פי"ג ממלוה ה"ה כ' המלוה את חברו וקבע לו זמן פרעון וכו' וסתם מלוה ל' יום וכו' ואם התנה שיתבע בכל זמן שירצה יש לו לתבעו ביומו שתנאי ממון הוא עכ"ל והשתא אי נימא דמטעם אומדנא אתינן עלה א"כ כשהתנה בפירוש שיפרענו מיד ל"ש אומדנא זאת ול"ל לטעמא דתנאי ממון הוא אלא ודאי מוכרח דדינא הוא שזיכתא תורה ללוה על המלוה שאינו יכול לתובעו והיכא שהתנה אחרת מהני התנאי דתנאי ממון הוא כמש"כ הרמב"ם, ואמנם עדין היה אפ"ל דהגזה"כ שיהיה דינו ככל מלוה לזמן, אבל הגרי"ז נקט בדעת הרמב"ם דהוי זכות שלא לתובעו וכן נראה מדברי הב"ח דלכן ס"ל דמשמט.♦
מביא מהראשונים בשבת דגדר סתם הלואה ל' יום מטעם אומדנא
אולם מדברי הראשונים בשבת קמ"ח דדימו שאלת כלים אי אית בי' דינא דסתמא ל' יום ודאי התם הוי אומדנא דרק בהלואה שייך לומר דכל שהמלוה אינו יכול לתובעו הלוה משתמש בשלו אבל בשאלת כלים דהחפץ של המשאיל איך יוכל השואל להשתמש יותר מה שזיכה לו המשאיל. וביותר מפורש בחי' הר"ן בשבת, דהנה הב"ח הביא ראיה לדבריו ממש"כ הרמב"ם והוא מתני' בשביעית שכ' שחט את הפרה וחילקה ע"ד שהיום ר"ה של מוצאי שביעית ונתעבר אלול ונמצא אותו יום סוף שביעית אבדו הדמים שהרי עברה שביעית על החוב, ובודאי דלסברתו {דהרמב"ם} דהוי חוב וזמנה ל' יום כדין סתם הלואה ואפ"ה חזינן דאין לו דין הלואה לזמן ומשמט וחזינן דסתם הלואה ל' יום משמט [עכת"ד הב"ח][4], וזה הטעם דבסתם הלואה לא אמרי' חזקה אינו פורע תוך זמנו דגם תוך ל' זמנו הוא כמבואר בסמ"ע סי' ע"ג וש"ך וביאור הגר"א.ונפק"מ להלואה שמלוים תוך ל' יום לר"ה דל"צ פרוזבול נוסף לאלו שסוברים אינו משמט, אכן אפי' לסוברים דאינו משמט מ"מ הא מהני תנאי שיתבע בכל עת שירצה וא"כ היכא דאיירי דהוי סתם הלואה שאפשר לגבות לאלתר משמט.
ועדין יש לדון אם המלוה נמצא בארץ אחרת שזמן סוף היום מתאחר ממקום שהלוה נמצא אם נשמט החוב כיון דאצל הלוה הוי סוף היום או אזלינן בתר המלוה[5].
♦
דן עוד במלוה לעשר שנים מ"ש ממתנה ע"מ שלא תשמטני אתה בשביעית
ד. ובמה שהבאנו בתחלה ב' לשונות אם מלוה לעשר שנים משמט, הנה מבואר בגמ' מכות דהאומר לחברו ע"מ שלא תשמטני שביעית משמטת אבל האומר ע"מ שלא תשמטיני אתה בשביעית שזה תנאי על הגברא שישלם לו אין שביעית משמטת, והטעם הוסיף הרמב"ם בפ"ט ה"י שכל תנאי שבממון תנאו קיים ונמצא חייב עצמו בממון שלא חייבתו התורה שהוא חייב. והנה בקצוה"ח הק' דכל מלוה לעשר שנים הוי כע"מ שלא תשמטני שביעית שהרי הוא קובע זמן שלאחר השמיטה וכונתו שלא ישמט וא"כ למה משמט ללישנא קמא[6], ול"ב אמרי' טעמא דלא קרינן ביה לא יגוש ועיי"ש מה שתי'. ובקה"י מכות סי' ד' תי' ע"פ מה דמבואר ברמב"ם דהוי התחיבות חדשה, ולכאו' קשה דגם התחיבות זאת שביעית תשמטו[7] וצ"ל דדעת הרמב"ם דרק הלואה נשמטת והתחיבות אחרת לא נשמטת אבל מ"מ גם הקפת חנות אם זקפו במלוה נשמטת דנהיה חוב חדש והוי הלואה דמלוה לו את החוב מחדש, {ומעתה מיושבת קושית הקצוה"ח} דכל מלוה לעשר שנים כיון דקבע זמן הוי כזקפו במלוה ומ"מ צריך לשמט, ותלוי בב' הלשונות כמבואר במכות.♦ ♦ ♦