הרב בכור דזורייב (ידיד)
מח"ס בכור ההלכה
פתח תקוה

מצוות מחיית עמלק במחבלים - האמנם?

מיהו עמלק? עירוב תחומין בין הלכה לאגדה
פתיחה
אדר א תשפ"ד. מלחמת "חרבות ברזל". שנאת ישראל גואה ברחבי העולם. התביעה נוטפת הצביעות של מדינת דרום אפריקה נגד מדינת ישראל העלתה לכותרות בכל העולם את סוגיית מצוות מחיית עמלק. סעיף בתביעה התבסס על שיר שנהגו חיילים לשיר, בהם משווים את העזתים לעמלק, כמו גם ההשוואות לשואה שנשמעות לא מעט בעקבות הטבח שאירע בשמחת תורה ביישובי העוטף, ושוב בהקשר של הרצון לבער את הרע מהעולם. אכן, המפגש עם שאיפות נאצו-חמאסיות הזורמת בעורקי רבים מערביי עזה ויו"ש מעמיד אותנו מול רוע צרוף, כזה שלא האמנו שקיים. אל מול העולם, ראש הממשלה יצא בהבהרה חריגה וחדה כמתנצל שלמצוות הזכירה התכוונו, ויש לחלק בין מצוות הזכירה למצוות המחייה. לדבריו כל ההשוואה לעמלק היא בהקשר של החובה לפעול להגנתנו מפני ה"עמלקים" המאיימים להשמידנו, החובה לזכור על מנת לעמוד על המשמר. לראיה הזכיר את הכיתוב המתנוסס בכניסה ל"יד ושם": "זכור את אשר עשה לך עמלק", כאשר ודאי אין הכוונה שיש לבצע מצוות מחייה בעם הגרמני.
אכן, קשה שלא להשוותם לעמלק, אותם או את שולחיהם האיראנים. הרוע המשתקף ממעשיהם הוא ממש מעשה עמלק הקדמון. לא רק במלחמת קיום אנו נתונים. זו מלחמת הטוב ברע. מרתק להשוות את מציאותנו לדברי האברבנאל בשתי הפרשיות העוסקות בעמלק, בפרשת בשלח ובפרשת כי תצא. בדבריו הוא מבאר שמארבע סיבות החמירה התורה עם עמלק. כל ארבעת הסיבות מתקיימות בעזתים ועוזריהם. ועוד יותר מזה. יעויין שם.
אולם, האם באמת דין "עמלק" להם? האם אכן מצוות זכירת מעשה עמלק עומדת בפני עצמה, ומהי תכליתה? האם בביקור במחנות ההשמדה מקיימים מצוות זכור את אשר עשה לך עמלק? ומדוע בכלל החמירה התורה עם עמלק, מה שלא מצאנו ביחס למצרים, ואפילו לא למדיין או לשבעת העממין?
♦
הקדמה - מחיית עמלק – בין הלכה לאגדה
מפורסם מפי ספרים וסופרים שכל המבקש לעשות "מעשה המן האגגי", בשם "עמלק" יכונה. דומה שכן הוא ביחס לכל רע בעולם המהווה סתירה להופעת מלכות ה' בעולם. מבחינה זו גם יצר הרע הוא כזה, גם הוא "בחינת עמלק". אך ודאי שאינו עונה על ההגדרה ההלכתית של עמלק.
דילמת האב והתולדה (גדרי מצווה אל מול טעמה ושורשה): מאחר שהמציאות היא כזו שכבר בתקופת בית ראשון, לאחר ההגליות ההמוניות של סנחריב (ועוד קודם לכן. ראה לקמן, מלחמת דוד ויואב בעמלק), שוב אין אומה בעולם המתפקדת כאומה העמלקית, קיום מצוות "מחיית עמלק" כלשונהּ ביחס למי שמשתייך אליה אתנית-גזעית נתערטלה והפכה לרעיון מופשט (למרות שיחידים מהם שמרו על ייחוסם, כדוגמת המן וכד').[1] ודאי שעולמה של ההלכה ושל האגדה, של הנגלה ושל הנסתר אינם צרות זו לזו, הן משלימות זו את זו, הנסתר בא להעמיק את הידוע לנו בנגלה, אלא אם התפקידים והתחומים התערבבו.[2] אפילו במרחב ההלכה עצמו, יש לחלק בין "מחשבת ההלכה" (השייכת לתחום טעמי המצוות) לבין "גדרי ההלכה". וכבר נפסק כי "לא דרשינן טעמא דקרא" (רבי יהודה בסנהדרין כא, א; שו"ע חו"מ צז, יד), ואין כאן המקום להאריך. עולמות המחשבה והמוסר, הסוד והחסידות מביאים בפנינו מכלול, שהמכנה המשותף הרחב שלהם הוא כי רע שיש לבערו מהעולם בשם 'עמלק' יכונה (בחינת עמלק או קליפת עמלק), אך מעבר לכך אין להחיל ולהטיל על כל המכלול את החובות ההלכתיות וגדריהן. כשם שיש בהלכה חילוק בין דאורייתא לדרבנן, מצוות כמו: "לא תאכלו על הדם", יש בהן ענפים מהתורה, כגון האיסור לאכול מבהמה לאחר שחיטה קודם שתצא נפשה, או האיסור לאכול קרבן קודם שיזרק דמו,[3] לעומת זאת האיסור מדרבנן של אכילה קודם התפילה. אף שיש קשרים ביניהם, אין עירוב תחומין בין ההוראות השונות.
המצב הנתון הפך את מצוות המחיה ומצות הזכירה הסובבת אותה, למצוות שהרלוואנטיות שלהן היא במקומות אחרים בהם נפגשים ברוע. כשם שמקובל להיזהר ב"זילות השואה" בהשוואת כל הנראה כזוועה לזוועות השואה, כך יש להיזהר בהרחבת כוונת התורה לכל מה שמהווה סתירה להופעת מלכות ה' בעולם למה שעשה לנו עמלק.[4] וודאי שמקומן של האגדה, תורת הסוד ומחשבת ההלכה הוא הכרחי. להעמיק ולהרחיב באו ולבנות תפיסת עולם. אך כל זאת בלא לטשטש את הגדרים ההלכתיים, את מחשבת ההלכה, את טעמי המצוות – את הטעם לכך שהתורה כה החמירה עם עמלק.
כפי שנוכיח לקמן, בשדה ההלכתי מצוות מחיית עמלק מתייחסת אך ורק למי שהוא מ"זרע עמלק", גם אם נטמעה משפחתו (מאידך, הזהירות לפגוע במי שאינו עמלקי, ואפילו אם הייתה זו משפחה שנטמעה ביניהם). אמנם, יש דעות שהחילו "שם עמלק" הלכה למעשה גם על אחרים, אך נראה שיש בזה משום איסור כלאיים (ראה לקמן את לשונו הנוקבת של הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל) ואין הלכה כמותם. אף שבכל דור קמים עלינו לכלותינו, וכל צורר בשם עמלק יכונה, מבחינת גדרי ההלכה הוא אינו עמלק שיש לקיים בו מצוות מחייה לפי פרטיה. ודאי שיש לעמוד על נפשינו, ולצאת במלחמה נגד אויבנו, על פי הוראתם של חז"ל שהבא להורגך יש להשכים וכו' (יומא פה, ב), ויפה שעה אחת קודם. גם מלחמה על מנת "דלא לייתו עלן" (לצורך השגת הרתעה) הרי היא בכלל מלחמת הגנה. אדרבה, פשוט שכוח ההרתעה של מדינה (הדורש פעולות יזומות) הוא גורם מרכזי ועיקרי במערך ההגנה שלה (ראה בהערה בסמוך).
על כל פנים, לבירור ההלכתי שלפנינו כמה נפקויות.
הפרדה מהותית בין מלחמות המצווה שצה"ל מקיים לבין מלחמת מחיית עמלק תגלה כמה הקפידה תורה על תוצאות האירוע ההיסטורי של ההתקפה הפראית הראשונה של עמלק, לא מצד מסוכנותו(!). מלחמת עמלק איננה סעיף של מלחמות עזרת ישראל מיד צר. מלחמת הגנה לעולם אינה יכולה להיות "מלחמת עמלק". מלחמת עמלק היא מלחמת התקפה ונקם, דוגמת מלחמת מדין בשעתה.[5] כך נראה מפשט הכתובים. הלא מקרא מלא הוא (דברים כה, יט): "והיה בהניח ה"א לך מכל אויבך מסביב בארץ אשר ה"א נותן לך נחלה לרשתה – תמחה [...]".[6] כך כתבו בפירוש כמה מגדולי הקדמונים, וחלקם אף כתבו כי זו מלחמה השמורה לאחרית הימים, התלויה בירושה, ישיבה ומלך, וכפי שיתבאר לקמן.
כמו כן, לקמן נראה שיש כמה וכמה שאלות שהתעוררו בפוסקים בעקבות הדיון. למשל, שאלת קבלת גרים מגרמניה ואפילו איטליה, האם מותר היה לקבל את כספי השילומים, האם מותר לקנות מוצרים מגרמניה, האם בביקור במחנות ההשמדה מקיימים מצוות עשה של תורה של זכירת מעשה עמלק, האם יש ב"ציד נאצים" מצוות מחיית עמלק, ובאחרונה האם עונשם של מחבלים נגזר בין היתר מהיותם עמלק. כמובן, ייתכן מאד שגם אם לא, דינם לא ישתנה, כשם שהיתר הריגת מחבלים בקרב וענישתם אינם זקוקים ל"שם עמלק".
בעולמה של תורת הסוד "עמלק" הוא שורש הרוע, מחמתו אין כסאו של הי"ת שלם. אולם, בין הנגלה לנסתר, בין ההלכה לאגדה תלויה ועומדת שנאת ישראל, וביותר, האומרים לא יזכר שם ישראל עוד, המבקשים לכלותנו בפועל, דוגמת הנאצים, שלטון האייתולות שבאירן וארגוני הטירור הערביים, האם גם ההלכה מכירה בהם כ"עמלק" שיש מצוות מחייה על כל גדריה. כך או כך, זה ברור שסילוק הסכנה יכול להיעשות במסגרת מלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, מבלי להיזקק למצוות מלחמת עמלק.[7]
וזה החלי בעזרת ה' צורי וגואלי.
♦
בין גלית הפלישתי ליצר הרע – הרחבת גדרו של "עמלק" בתורת הסוד ובחסידות
כבר במקורות קדומים מפורש שצוררי ישראל, שם עמלק נקרא עליהם. כך מבואר בזוהר חדש (תיקונים כרך ב פג, ב): "איהו יצר הרע, ואיהו נחש, הוא סמאל, הוא עמלק, הוא פלשתי (גלית) הוא מלאך המות".[8] ובזוהר שמות (קכ, ב): "עשיו וישמעאל - אינון עמלקים". ובתיקוני הזהר (סוף תיקון סט. קיט, א): "עמלק דאינון בכורי מצרים וערב רב מעורבין בישראל עלייהו אתמר תמחה את זכר עמלק". ובזוהר כי תצא (רע"מ רפא, ב) זהו היחס גם אל בלק ובלעם.[9] יתר על כן, בזוהר שמות (סז, א) מפורש שזו מלחמה שמלווה את העולם בכל דור: "בכל דרין דאתיין לעלמא לית לך דר דלית בהו מההוא זרעא בישא". א"כ, גלית הפלישתי, שחרף מערכות אלוקים חיים, מזוהה עם עמלק. אך באותה נשימה גם יצה"ר עמלקי הוא. הדברים מפותחים מאד ומבוארים היטב בספרי מחשבה, מוסר וחסידות שעמלק הוא סמל הרוע. לא אהיה כרוכל, אך ראה למשל, בני יששכר (אדר, ג, ו): "ואמרו בזוהר כי כל היועצים עצות [רעות] וכל המעיקים לישראל בגלות הארוך, הם מסטרא דעמלק [...] זכור את אשר עשה לך עמלק תמחה את זכר עמלק, היינו את לרבות כל אשר הם מבחינת עמלק, המינים המוסרים האפיקורסים והיועצים עצות רעות על ישראל את כולם תמחה". וכמו כן מה שכתב רש"ר הירש ("במעגלי השנה", מהד' נצח, ח"ב עמ' קפט): "ולאו דוקא אותו עמלק וצאצאיו הגזעיים, אלא כל אותם הגוים והממלכות הממשיכים במורשת מדור דור אינה מוגבלת בחלותה העמלקית והינם צאצאי עמלק ברוחם ובאופיים".[10]
ודאי שאי אפשר לקיים ביצה"ר את ההלכה של 'מחיית עמלק' כפשוטהּ, לא לזה התכוונה התורה. מבחינה מוסרית-מחשבתית ודאי וודאי שיש לבער את הרע, ואפשר לחזק את העניין ולתלותו במצוות מחיית עמלק, הגם שגם לולי מצווה זו יש לבער את הרע. אך אין לערב בין התחומים.[11]
באמת, לפחות ביחס אל צוררי ישראל, אפשר שזהו המסר הרעיוני של מצוות מחיית זרעו של עמלק. כך מפורש כבר בספר החינוך (עשה תרג) בשורשי מצוות זכירת מעשה עמלק: "משורשי המצווה לתת אל לבנו שכל המיצר לישראל שנאוי לפני השם ברוך הוא, וכי לפי רעתו וערמת רוב נזקו תהיה מפלתו ורעתו כמו שאתה מוצא בעמלק כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם ציונו ברוך הוא לאבד זכרם מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה". אך גם בדבריו אין זה מ"גדרי המצווה" כי אם מ"שורשי המצווה". יתרה מזו, זהו שטר ושוברו בצידו, שכן הוא מדגיש את מה שעשה לנו עמלק, ולא מה שיעשה הוא או כל אומה אחרת, וכן שהסיבה שהתורה כה החמירה אתו היא: "שהכל היו יראים מהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה להם ה' במצרים, והעמלקים ברוע לבבם ובמזגם הרע לא שתו לבם לכל זה ויתגרו בם, והעבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האומות", כמבואר במדרש תנחומא (כי תצא, ט) המפורסם שהובא ברש"י (דברים כה, יח) ("אשר קרך" - משל האמבטי הרותחת).[12]
נראה כי במצוות מחיית עמלק באופן מיוחד המנעד רחב יותר. הטעם לכך כפול: אין קבוצה אתנית או עם המתייחסים אליהם. כמו כן, יש להוסיף טעם חשוב, שהנה כבר בפשט הכתוב אנו מוצאים שתי התייחסויות. לצד המצווה המוטלת עלינו: "תמחה" (פ' כי תצא), יש הבטחה של ריבונו של עולם: "מחה אמחה" (פ' בשלח). כלומר, יש "עמלק" שמחייתו אינה מוטלת עלינו. כך אמרו בתנחומא (כי תצא, יא): "רבי יהושע בן לוי בשם ר' אלכסנדרי: כתוב אחד אומר תמחה את זכר עמלק וכתוב אחד אומר כי מחה אמחה, כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא – תמחה, כשפשט ידו בכסא – מחה אמחה". כלומר, אלה המרשיעים, שפושטים ידם בכסא ה' ו'זוכים' על ידי מעשיהם לתואר עמלק - הקב"ה יאבדם, ולא עלינו המלאכה. כך משמע מדברי המלבי"ם (שמות יז, יד):"ורמז גם כן שבכל דור ודור יעמדו צוררי ישראל להשמידם וצוררי ה' ומכחישי שמו, שכלם שורש פורה ראש ולענה מעמלק, ובאחרית הימים ישמידם מתחת שמי ה'".
♦
האם מלחמת מרדכי ואסתר הייתה מלחמת עמלק
נשוב לענייננו, צורר יש להרגו מדין הבא להורגך. מלחמת מצווה של 'עזרת ישראל מיד צר הצורר אותם' אינה צריכה לתימוכין ולחלות "שם עמלק". יתרה מזו, לולא דמיסתפינא הייתי אומר כי אף הריגת המן האגגי ובניו (ולדעת המדרש בתרגום לאסתר (הראשון. ט, טז) הוא הדין לכל שבעים וחמישה אלף שבמדינות המלך וחמש המאות שבשושן שהרגום ישראל, כולם עמלקים היו, וכ"כ הרלב"ג והמהר"ל באור חדש (אסתר ח, יא)) לא מצוות "מחיית עמלק" קיימו כי אם מצוות מלחמת עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם.[13] מלחמת עמלק מלחמת התקפה היא, לפחות לשיטות הסמ"ג (לאוין רכו) והגהות מימוניות (מלכים ה, ה) וכ"כ המבי"ט בספרו קרית ספר שם. נראה כי מדברי הרמב"ם יסוד זה נעדר כ'גדר' במצווה, אך לענ"ד הוא פסוק מלא (דברים כה, יט): "והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויבך מסביב בארץ אשר ה"א נותן לך נחלה לרשתה - תמחה את זכר עמלק, לא תשכח". עוד מבואר שהמצווה תלויה בביאת הארץ, ד"בארץ אשר ה"א נותן לך נחלה" כתיב, שאינה מתקיימת אלא כשישראל על אדמתן. ובאמת, הרמב"ם בתחילת הלכות מלכים (א, א-ב) כתב ששלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, כך שמלחמת עמלק תלויה בביאה לארץ ובמינוי מלך, מה שלא היה בימי מרדכי ואסתר. וכך כתבו בפירוש הרמב"ן (שמות יז, טז) והיראים (סי' תלה) כי מלך בעינן (והיינו: "כי יד על כס י-ה", והיינו מלכות).[14]
אולם בכמה מקומות בדברי חז"ל מצאנו לכאורה לא כך. בגמרא במגילה (ז, א) משמע שהריגת המן ומלחמת מרדכי ואסתר הם חלק ממלחמת עמלק, שסמכו את מעשה המן לזכירת מעשה עמלק ("כתוב זאת זיכרון בספר"). כך מבואר במדרש (אסתר רבה ח, ה): "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו, אמר להתך לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם הה"ד אשר קרך בדרך". כך משמע גם במה שאמרו לקרוא את פרשת זכור בשבת שלפני פורים כדי להקדים זכירה למחייה (מגילה ל, א). ובמכילתא דרבי ישמעאל (בשלח - מס' דעמלק פרשה ב) דרשו: "את זכר – זה המן". ובתרגום ירושלמי לשמות (יז, טז) "מלחמה לה' בעמלק מדור דור": "ומה דמשתייר מנהון ישיצון מרדכי ואסתר" וכו'.
מכל מקום, נלענ"ד לתרץ כי אכן, מעמלק היו ונמחה זרעו. אבל לא במסגרת קיום מצוות "מחיית עמלק" (מלחמת התקפה יזומה, במסגרת של מלך או לפחות של ציבור בא"י), אלא במסגרת של מלחמה הגנה, וממילא נמחה. כשם שמלחמת יהושע הראשונה בעמלק לא הייתה במסגרת קיום מצוות 'מחיית עמלק'.[15]
זקנים ונביאים היו מצטערין על הדבר הזה: הנה, יש להתבונן בנקודה הנראית מהותית. במגילה (ז, א) אמרה אסתר: "כתבוני לדורות". "שלחו לה: הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא רביעים".[16] וכתב רש"י, שמלחמת עמלק הוזכרה פעמיים אצל יהושע ופעם אצל שאול. תחילה לא ראו להוסיף גם את מגילת אסתר עד שמצאו מקרא שכתוב: "כתוב זאת זכרון בספר", עיי"ש. ויש להבין, על מה הקפידא, האם רק על איסור בל תוסיף או שמא יש בזה טעם נוסף? ומהו עניין "שלישים ולא רביעים"?
וכמדומה שמצאתי כדברינו לעיל בחת"ס (שו"ת ח"א או"ח סי' קצב). בתשובתו למהר"י אסאד הוא נדרש לשאלה מדוע הגמרא כה מתקשה להוסיף ולהזכיר את מעשה עמלק. "הטעם לקושיה הזו, נראה לי משום שאין להוסיף זכירות שם עמלק וזרעו בתורה ברבים בכל שנה ושנה", עד שקרא אשכחו ודרוש. הנה, החת"ס סתם ולא פירש. ונראה שהטעם שחכמים והנביאים הצטערו על תקנת קריאת המגילה הוא לא רק מצד איסור בל תוסיף. הסיבה היא מהותית ביחס למצוות זכירת מעשה עמלק. וכמו שכתב בסוגיה המקבילה בירושלמי, קרבן העדה (מגילה א, ה), שהקושי היה מחמת שיש יש בה קצת סתירה להוסיף "לכתוב נקמות עמלק".
נראה שהכוונה בדבריו היא שאף שהמגילה עוסקת במעשה המן שהוא מזרע עמלק, מכל מקום אין 'לטשטש' ואין "להוסיף זכירות שם עמלק" ולדמות שום אירוע למעשה עמלק בדרך בצאתם ממצרים. והוא סיוע לדברינו בריש אמיר ביחס לזילות זכירת מעשה עמלק והזהירות לדמות מעשים אחרים למעשה עמלק, כל שכן אומות אחרות לעמלק, על פי הנגלה. רק עליהם נאמר שאין כסאו של הי"ת שלם עד שימחו מן העולם, ורק מחמת מעשה עמלק הראשון. יצויין כי גם האזכרה השלישית, שבספר שמואל, אינה אלא בעקבות מעשה עמלק הראשון, מה שאין כן סיפור המגילה. על כן מתחילה לא רצו לקשור את קריאת המגילה לזכירות עמלק (אף שבמגילה יד, א מבואר שבלאו הכי למדו משירת הים את חיוב בקריאה בתורת הודאה, אסתר בקשה לקשור זאת לזכירת מעשה עמלק. והנלענ"כ, ודו"ק).
מלחמות דוד בעמלק: שוב ראיתי שכעין זה כתבו בשם הגרי"ז ביחס למלחמות דוד בעמלק (לאחר שפשטו בצקלג). הנה, גם שם העילה למלחמה הייתה הצלה. העמלקים שרפו את צקלג ושבו את כל יושביה. וכתבו בשם הגרי"ז שהיה זה קודם שיצא טבעו של דוד בעולם, קודם שהיה למלך, וממילא זו לא הייתה מלחמה במסגרת קיום מצוות מחיית עמלק: "אף שלא קיים דוד בזה מ"ע דמחיית עמלק, דלא היה מלך בישראל, מ"מ טרח להורגם [...] דעברתם שמורה לנצח, ובעינן להורגם טרם יהרגו אותנו [...] בזה גופא קיים שמירת נפשם, דהבא להורגך השכם להורגו" (מוריה, קובץ המועדים, פורים, הרב שמואל קלר, עמ' שיח). מפורש בדבריו שלא כל מלחמה בעמלק היא מלחמת עמלק, וכדברינו.[17]
אף על פי כן מצאנו בסה"מ (עשה קפז) שכתב שדוד כמעט הכרית את זרעו של עמלק: "אנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהם איש. וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו על ידי דוד, ונתפזרו הנשארים ונתערבו בין האומות עד שלא נשאר להם שם". ואיו? היכן מצאנו שדוד נלחם בעמלק עד שכמעט הכריתם? מצאתי כתוב במהרש"א (סנהדרין כ, ב) שמלחמת יואב באדום: "עד הכרית כל זכר באדום" (מל"א יא, טז), היא מלחמת עמלק, כמו שמשמע בגמ' בבבא בתרא (כא, ב).
מדוע חמל שאול על אגג: נראה כי הסיבה ששאול חמל על אגג היא משום שאכן באותה העת הוא לא עמד כנגד ישראל, וכך משמע מהכרזת שמואל, שמאחר ונתמנה למלך, ונלחמו בפלישתים, עתה להנקם מעמלק: "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, אשר שם לו בדרך בעלותו ממצריים" (שמו"א טו, ב).[18] בחת"ס (עה"ת, בהפטרה לפ' זכור שבסוף פ' תצוה, הוצ' מכון חת"ס, תש"נ): "גם הגדולים שבימים ההם לא חטאו יותר אז משאר אומות, אלא ע"י החטא של עמלק נחרם כל כוחו אשר נכלל בו עד עולם שכולם ימותו ע"י חטא ההוא כמו ארס חזק שהולך ושורף".
תדע, שהרי הרמב"ם בסה"מ (מ"ע קפט) למד את מצוות הזכירה מדברי שמואל בשעת הציווי על המחייה, וכתב שם שהטעם לכך היא כדי לעורר את שנאתנו לעמלק "שלא תישכח המצווה ולא חלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן [...] שלא תסור שנאתו מהלבבות". כלומר, מאחר שהמלחמה היא מלחמת נקם על מעשה עמלק בשעה שיצאנו ממצרים, יש חשש שמא תחלש השנאה.
ובכלל יש להתבונן בפרשתא דא, שהרי הרמב"ם כתב בהקדמה לפירוש המשנה שמלחמת שאול בעמלק הייתה במצוות שמואל, כשאר ציוויו בענייני הרשות, ולא הייתה כקריאה לקיים מצווה ממצוות התורה. וז"ל (תרגום הרב קאפח): "והחלק השני (בעניין הנביא) [...] ויצוה צווים ויזהיר אזהרות שלא בעניני הדת, כגון שיאמר הלחמו על עיר פלונית או אומה פלונית עכשיו, כמו שצוה שמואל את שאול להלחם בעמלק אז". נראה שהטעם הוא משום ששאול טרם הוריש את כל יושבי הארץ. בעיקר הפלישתים אויביהם שהרבו להצר לישראל.[19] דומה כי גם הרמב"ם סובר שהמצווה חלה רק בהתקיים "והיה בהניח" וכו'.
לפי זה צריך לומר שמה שלמד הרמב"ם בספר המצוות משמואל הוא את צורת המצווה, אך לדבריו לעולם עיקר המצווה באה אל שאול בהוראת שעה.[20]
א"כ, אצל איש ההלכה לעולם מדובר בזרע עמלק בעל זהות פיזית, לא מטפיזית בלבד, ולא אידיאולוגית. וודאי מקום רב יש לתורת הסוד והמחשבה לבנות כאן בניין אב לכל שנאת ישראל. ועוד יותר מזה, אפילו ליצר הרע. תורת אמת בפיה, וכאן יכולים להתיישב יפה דבריו של ראש הממשלה בימים האחרונים, שההשוואה לעמלק מתייחסת להיותנו חדורי מטרה וצדקת הדרך במלחמה נגד שנאת ישראל ובחובה לזכור את אשר עוללו לנו אויבנו, על פי רוח התורה, רוח עמלקיות חופפת עליהם.[21] גם שירי המורל של חיילנו גיבורינו איני יודע להם סיבה למנעם, בהיותנו מבדילים בין מצוות התורה, לרוחה החופפת על פני חלקים רבים של המציאות, וברור לכל שמלחמת מצווה אחרת אנו נלחמים, של עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ב'עמלקיותו'.
♦
המלחמה האחרונה - מלחמה יזומה לאחר ניצחון האויבים מסביב
דעת רבי יהושע במכילתא מבוארת שמלחמת עמלק תהא המלחמה האחרונה, וזו לשונו: "רבי יהושע אומר לכשישב הקדוש ברוך הוא על כסא מלכותו ותהי ממלכתו, באותה שעה מלחמה לה' בעמלק". וזהו כמעט פשט הכתוב, שמלחמת עמלק אינה אלא "בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויבך מסביב בארץ [...]", כמבואר היטב בדברי הסמ"ג (לאוין רכו): "מצוה זו אינה נוהגת אלא לימות המשיח לאחר כיבוש הארץ שנאמר והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויבך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". וכ"כ בהגהות מימוניות (מלכים ה, ה. ראה גם רדב"ז שם) והקרית ספר (הל' מלכים פ"ה). כ"כ רבינו בחיי (במדבר כד, כ) והרב צרור המור ותלמיד הרשב"א בדרשות ר"י אבן שועיב (במדבר שם. ראה עוד מהר"ל גבורות ה' פרק ס. ר' עוד אור החיים במדבר שם שמלך המשיח יכריתם). דבר ה' בפי בלעם הטיב להגדירם: "ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד" (במדבר כד, כ), מלחמת עמלק היא המלחמה הראשונה, כמו גם האחרונה.
הרמב"ן (פ' בשלח), היראים (תלה) ועוד כתבו שמלחמת עמלק גדורה ואינה נוהגת אלא בזמן שיש מלך, כאמור: כי יד על כס י-ה", והיינו מלך (כך הביא התורה שלמה בשלח, מילואים סי' כד גם מרס"ג, הטור ורבינו בחיי). כך עולה מפשט דרשת רבי יוסי (סנהדרין כ, ב) שהובאה ברמב"ם (ריש הל' מלכים) שמצוות מינוי מלך קודמת למצוות מחיית עמלק.[22] וראה גם מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות (בסוף מצוות עשה) שזו מהמצוות המוטלות על הציבור, וכ"כ החינוך (מצווה תרד).
נראה שהראשונים שלא הזכירו כדברי הסמ"ג, הבינו שהפסוק אינו מהגדרת המצווה, אלא הוא בתורת הבטחה שבאחרית הימים תושלם המצווה (כך נראית דעת רבי אליעזר ורבי אלעזר המודעי במכילתא, שדרשוהו כעניין שבועה).
כך הוא פשט הפסוקים. רק לאחר ששאול נתמנה למלך ולאחר שהכריע את הפלישתים חלה מצוות מלחמת עמלק. זו הסיבה ששמואל עצמו לא קיים את המצווה קודם לכן. במכילתא (וכן באסת"ר (פ"ו)) מובא שבאותו היום נמשח יהושע ("שים באזני יהושע"), ובפירוש זית רענן כתב שהוא מדצווה ליהושע למחות משמע שזו מצווה התלויה בכיבוש וחלוקה.[23] ראה ראב"ע (פ' כי תצא) ש"והיה בהניח" וכו' היינו לאחר שתשקוט הארץ ממלחמה, וכ"מ בפירוש מהרי"א קרא (שמואל א יד, מז), וכ"מ ברמב"ן (פ' בשלח) ובאברבנאל (סוף פ' כי תצא) שמצוות מחייה היא רק לאחר כיבוש הארץ, ונראה שז' אומות לאו דווקא.[24] ר"ל שמלחמת עמלק אינה חלק מתהליך ירושת הארץ וסילוק סכנות האורבות לנו, אלא זו מלחמת התקפה יזומה שנועדה למחות את זרעו, ואינה נוהגת אלא כשישראל על אדמתן בהשקט וביטחה ואין מחריד מפני אויב. וכ"כ האדר"ת בספרו חשבונות של מצוה (מצוה תרד).
וכאמור, פסוק מלא הוא, שמצוות מחיית עמלק היא רק בשעה שמתקיים בנו: "והיה בהניח ה"א לך מכל אויבך מסביב [...]" (דברים כה, יט). לא מחמת שהוא אורב לפגוע בנו, לא משום שהוא מאיים עלינו להורגנו, או אז הייתה מצווה להרגו בלאו הכי, משום הגנה עצמית, מדין מלחמת עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. מלחמה שאינה זוקקת מלך ולא סנהדרין, ראה בעניין זה משפט כהן (ס"ס קמג).
מלחמה לה' בעמלק: בפרשת כי תצא נראה כי זו מלחמת נקמת ישראל בעמלק, אך בפרשת בשלח משמע שזו בעיקר נקמת ה' בעמלק, ונראה שכן עיקר. זהו הטעם שכתבו הראשונים הנ"ל שהמצווה תלויה במלך, מלך היושב על כסא ה' (עפ"י דהי"א כט, כג), ואף בפרשת כי תצא עצמה נראה שהטעם שהמצווה לא חלה אלא לאחר ירושה וישיבה, כאשר ישראל יושבים בהשקט ובטחה, הוא משום שזוהי מלחמת ה' בעמלק, אותה מקיימים ישראל לאחר שסיימו להלחם את מלחמותיהם (ירושת הארץ והורשת אויביהם).
א"כ, נסכם כי לדעת הרמב"ם ורוה"ר מלחמת מחיית עמלק היא מצווה המוטלת על המלך (רמב"ן שמות יז, טז; יראים תלה. וכך משמע לענ"ד מלשון הכתוב: "שים באזני יהושע", ובמכילתא: "אותו היום נמשח", פרשתא דעמלק פרשה ב) או על הציבור, כדעת הרמב"ם שכתב כן בפירוש בסוף חלק העשין שבסה"מ וכך הוא פשט דברי רבי יוסי שבסנהדרין (כ, ב): שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ.[25] ולדעת כמה ראשונים זו מלחמת התקפה (ולא מלחמת הגנה) שתתקיים רק "בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויבך מסביב בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך". כך שמלחמת מרדכי ואסתר לא הייתה במסגרת מלחמת עמלק (גם לדעות ששכל הרוגי המלחמה היו מזרע עמלק). מלחמות צה"ל מול אויבנו הן רק במסגרת מלחמות עזרת ישראל מיד צר ולא במסגרת מלחמת עמלק.
♦
חידושו של הגרי"ד סולובייצ'יק – כל המבקש לכלות את ישראל הרי הוא עמלק על פי ההלכה
דומה כי לראשונה עברה ההתייחסות אל מי שאינו מזרע עמלק כ"עמלק" למישור ההלכתי בספר איש האמונה (עמ' 102 בהערה), שכך שמע הגרי"ד סולובייצ'יק מאביו (הגר"מ, ר"י רבינו יצחק אלחנן). עכ"פ לא מצאתי מי שכתב כן לפניו. לדבריו יש במצוות מחיית עמלק שני דינים, מי שהוא עמלק בעצמותו, ומי שעושה מעשה עמלק.[26]
הרב זכה ודבריו נתבדרו בכמה וכמה ספרים וסופרים, והוא עצמו חזר על דבריו באופן שיטתי בהרבה מקומות. כ"כ בספרו בסוד היחיד והיחד (עמ' שצב בהערה), שו"ת הררי קדם (ח"א סי' קפו, עמ' שיד. נערך על ידי תלמידו הרב שורקין), דברי הגות והערכה (עמ' 50 בהערה), שו"ת רבבות אפרים (ה, סי' תמד אות ד) ועוד. יש שכתבו שמועה זו בשם זקנו של הגרי"ד, הגר"ח מבריסק. כ"כ תלמידו הרב צבי שכטר בכמה מקומות. בכל מקום אמר כן לדינא. למשל בספר נפש הרב (עמ' פח) ביחס להתנגדותו של הגרי"ד לכספי השילומים משום שיש לגרמנים דין של עמלק ואין לקחת מהם דבר, ושוב כתב כן בספר פניני הרב (עמ' קלג): "מעמלק אסור לקחת פיצויים" [27](ראה בספר שערי אי"ש (עמ' כה) מה שהביאו בשם החזו"א ביחס לכספי השילומים). כך במאמרו "גדרי המדינה" בקובץ אור המזרח (כרך מט. תשרי תשמט. עמ' 30), בספר עקבי הצאן (סי' לב), ובספר דברי הרב (עמ' שנז). ראה עוד: קובץ בית יצחק (ישיבת רבינו יצחק אלחנן, כד עמ' 360, מאמרו של תלמידו הרב מנחם גנק שכך אמר הגרי"ד בשם הגר"ח) ושוב הובאו הדברים בספר גן שושנים (ח"א עמ' פט. הרב מנחם גנק), וצוטטו הדברים בספר הזיכרון לגר"ש גורן המעלות לשלמה (הרב שרגא שיינפלד, עמ' 405. ראה שם שכתב ששמע בעצמו את הדברים מפי הגרי"ד כמה פעמים), בספר ממלכת כהנים וגוי קדוש (מאמרו של הרב זלמן קורן, עמ' 215, הערה 61, ועיי"ש שכתב שהדברים נדחים מדברי הרמב"ם בסה"מ). ראה גם מש"כ ר"י הרשקביץ בספר תורת חיים (מבריסק. עה"ת עמ' סט) ובקובץ כי שרית, מאמרו של הרב מנחם פרומן ("ההכרעה לקבוע את פורים", עמ' 251), ונראה שמסכים עמו.
שמועה זו מובאת פעמים הרבה גם בכתבי הרב יהודה גרשוני בשם הגר"ח סולובייצ'יק, ובעיקר ביחס למחבלים שדינם כעמלק ממש. ראה ספרו קול צופיך (עמ' 183) שהחזיק החרה אחריו להלכה ולמעשה ביחס למלחמה מול הגרמנים והערבים הרוצים לאבד את ישראל, שהיא חלק ממלחמת עמלק. שוב כתב כן בכמה מקומות בספרו קול יהודה (עמ' קמה, "מלחמת ישראל עם הערבים כוללת כל שלוש מלחמות מצווה", ושם: "שמעתי בשם הגר"ח...", ושוב עמ' רג, בנוגע לגיוס בני ישיבה) ביתר אריכות הביא כן בשלהי ספרו (עמ' תרלד), שמה שכתב הרמב"ם בפרק ו מהל' מלכים שמקבלים גרים מעמלק, היינו רק מ"עמלק" שאינו גזעי, אלא צאצאי תופסי השיטה האנטישמית, "שיטת עמלק", ששב וביקש להתגייר, אך מי שבא מזרע עמלק אין מקבלין. עוד הוסיף לחלק כמה חילוקים על בסיס החילוק הקדמון בשם הגר"ח. למשל, ביחס לממונם של עמלק, כתב שגם לרמב"ם יש להרוג בהמות של עמלק, והטעם שהשמיט זאת, כיוון שהוא רק ביחס לזרע עמלק (שכבר אבד), וביחס ל"עמלק" האחר אין מצווה כזו, והדוחק ברור, גם הרב חתם ספרו במילים: "וצריך עיון גדול בכל זה".
עוד בם שלישיה מצאתי כן במאמרו שקובץ תורה שבעל פה (גיליון יג. "מלחמת רשות ומלחמת מצוה", עמ' קנא. וראה שם בעמ' קנג, שמסיק שלכן אינה צריכה הכרזה). ועוד האריך בזה בקובץ תורה שבעל פה במאמרו על מלחמת שלום הגליל (כרך כה, עמ' עז: "עוד בנוגע למלחמותינו נגד הערבים") שעמלק איננו רק גזע, אלא גם שיטה (וראה כאן בהערה שחזר על שיטתו בעוד מקומות).[28] שם הוסיף על הראייה מלשונו של הרמב"ם ("וכבר אבד זכרם", ראה בהרחבה לקמן) תמיהה פשוטה: מאחר שאיננו יודעים מיהו גזע עמלק, "על מה כל השנאה על עמלק?".[29] עוד בונה דבריו על הירושלמי ביבמות (ב, ו) שהזכרנו לעיל בשם הגריפ"פ.[30]
נהדר אנפין, כפי הנראה חידוש זה יצא מפי הגר"מ ולא הגר"ח, ועכ"פ בשאר בית בריסק יש התנגדות רבתי לדברי הגרי"ד. ראה בספר ממלכת כהנים וגוי קדוש שם שהרב זלמן קורן שאל את חדב"נ הרב אהרן ליכטנשטיין למקור השמועה, והודה לו שאכן אינה כתובה בשום מקום, אך כך מקובל בעל פה במשפחה. ומצאתי בספר שו"ת השואל (הרב מרדכי הלוי ציון, סי' ק) שכתב בשם הרב חיים ג'קטר ששימש את הגרי"ד, שפעם הגרי"ד אמר לו בפירוש שהרבה חושבים כן בטעות בשם הגר"ח, אך באמת זהו חידוש של הגר"מ אביו.
כאמור, בבית בריסק מחו בתוקף על השמועה הזו בשם הגר"ח (ראה כאן בהערה). באמת נראה שהשמועה הנכונה יותר היא שהדברים נאמרו בשם הגר"מ סולובייצ'יק (וכך מסתבר, שהדברים התחדדו אצלו לאחר השואה ביחס לנאצים, לעומת הגר"ח שנפטר קודם לעליית הנאצים לשלטון).
♦
דיוקו של הגרי"ד מלשון הרמב"ם
אך שיהיה, טענתו–דיוקו של הגרי"ד היא מלשונו של הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ה הל' ד-ה) שחילק באופן בולט בין מצוות החרמת שבעת העממין, שלגביהם כתב הרמב"ם: "וכבר אבדו ואבד זכרם" (כך הגירסה במה' פרנקל בשם כל כה"י), לבין מצוות מחיית עמלק, שמשמע שמצווה זו קיימת גם היום. הקושיה מבוארת, הרי גם זכרם של העמלקים אבד. מה שארע לעמי כנען על ידי סנחריב ארע ברבות הימים גם לעמלק. אולם, מדברי הרמב"ם מוכח שאין בכך כדי לשנות את שייכות המצווה גם לזמן הזה. הנחתו הייתה שאיבוד זכרם הוא עילה לביטול המצווה, בין אם יהא זה מחמת חוסר יכולת בין אם נאמר שבזה עצמו יש מחיה והחרמה, באשר שבעת העממין וזרע עמלק נעלמו מתחת השמים.
מכאן הסיק, שמעולם לא הייתה דווקנות ביחס לזרע עמלק הגזעי-אתני: "כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל, הופכת על פי ההלכה [להיות] עמלק".[31] לדבריו יש להחיל על האויב הערבי בזמננו דין עמלק. דעתו התקבלה אצל רבים והפכה לנרטיב החודר לרובדי המציאות של המאבק הבטחוני שאנו מצויים בו כיום.לב
ברם, כל העוקב אחר לשונו של הרמב"ם בכל אחת מהפעמים בהם עוסק באחת משלוש מצוות אלו יגלה שבאופן שיטתי הרמב"ם משנה את המונח הטבוע בתורה "זכר עמלק" למונח "זרע עמלק": [א] בהל' מלכים (א, ה) כתב: "להכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק". [ב] עוד שם (ה, ה): "וכן מצוות עשה לאבד זרע עמלק". [ג] במניין המצוות הקצר (מצווה קפח): "להכרית זרעו של עמלק, שנאמר [...]". [ד] בסה"מ (עשה קפז): "כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק לגמרי, ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו כמו שהבטיחנו יתעלה [...] ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהם איש". [ה] עוד שם (מצווה קפח): "שציוונו להכרית זרע עמלק בלבד משאר זרע עשו". [ו] ושם (ל"ת נט): "שהזהירנו משכוח מה שעשה לנו זרע עמלק והקדימם להזיק לנו". [ז] וכן בפרטי המצוות על סדר ההלכות: "למחות זרעו של עמלק", [ח] ובזו הלשון גם בהקדמה להל' מלכים.[32]
בכל מקום "זרע" הוא במקום "זכר" – וזאת כדי להדגיש שהמצווה היא דווקא על זרעו ממש, כמו שהאריך בפירוש במורה נבוכים (ח"ג פרק נ) שהמצווה חלה רק על זרע עמלק, ולא על שאר בני עשיו, או עמים אחרים (בתרגום שוארץ): "תיאור שבטי בני שֹעיר והיוחסין האישיים שלהם הם בגלל מצוָה אחת. כי הוא יתעלה ציווה לעקור מן השורש את זרע עמלק דווקא. ואין 'עמלק' אלא בן אליפז מתמנע אחות לוטן. את יתר בני עֵשָׁו לא ציווה להרוג. עֵשָׁו התחתן בבני שֹעיר, כמו שהבהיר הכתוב, הוליד מהם ומלך עליהם. צאצאיו התערבו בצאצאיהם. ארץ שֹעיר כולה ואותם שבטים הפכו להיות מיוחסים אל השבט הגובר, שהם בני עֵשָו, ובמיוחד אל צאצאי עמלק, מפני שהיו הגיבורים שבהם. לכן, לולא התבררו יוחסין אלה ופירוּטם, היו כולם נהרגים בשגגה. הכתוב הבהיר אפוא את שבטיהם ואמר שאלה אשר אותם אתם רואים היום בשֹעיר ובמלכות עמלק אינם כולם בני עמלק, אלא הם בני פלוני ובני פלוני ולא יוחסו לעמלק אלא מפני שֶאִמָּם מהם. כל זה צדק מן האל, כדי שלא ייהרג שבט אחד בקֶרֶב שבט אחר. כי הגזרה לא הייתה אלא על זרע עמלק במיוחד".
כך הדברים מודגשים בסה"מ (עשה קפח): "שציוונו להכרית זרע עמלק לבד משאר זרע עשיו".[33]
נראה שמקורו טהור במכילתא: "מתחת השמים – שלא יהא נין ונכד לעמלק תחת השמים" (ולזה כיוון ריה"ל בפיוט 'מי כמוך' שהזכרנו לעיל), שכל שהוא מזרעו הרי הוא בכלל מצוות המחיה, אפילו שאינו מזוהה מבחינה לאומית לאומה העמלקית, ואפילו אם אבד שמה של האומה העמלקית מן העולם.
עוד מתבאר בדבריו במורה, שכל שנתערב בעמלק, ואינו צאצא של עמלק בן אליפז, ואפילו מעמי עשיו שנתערב בעמלק, אינו בכלל המצווה. א"כ, הרמב"ם בא לרבות גם כשאבד שמם, ולמעט שאפילו בין העמלקים לא יש מהם שאינם בכלל מצוות המחייה, והיינו אלה שנתערבו בהם (וכשיטת ר"א המודעי במכילתא שם).
בטעם המצווה לזכור מבואר שהטעם הוא כדי שבשעה שיבואו לפנינו לא נתרשל למחותו כמבואר בסה"מ (מ"ע קפט): "שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו, ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן". נראה ברור מלשונו שלדעת הרמב"ם מצוות הזכירה אינה עומדת בפני עצמה, תכליתה היא לעורר שנאה ואיבה כלפי עמלק, כדי להזדרז להלחם בו, ממילא לאחר שימחה שמם, לא תהיה מצווה לזכור (כ"כ בשו"ת קרן לדוד (ס"ס פה), ולא כמו שכתב במנחת חינוך מצווה תרג שהמצווה תישאר אף לאחר שיכרת זרעו של עמלק). ומצאתי בדברי רבינו בחיי בסוף פ' כי תצא (כה, יט) שכתב כך, שמצוות הזכירה תהיה כל זמן שלא מחינו: "הפרשה הזו התחילה בזכרון וסיימה בשכחה, להורות שעתיד זכרם להשתכח מן העולם, וזה בזמן המשיח [...] הנה ימים באים שתשכח (המצוה), כשיאבד זכרם מן העולם".
אם גדרי ההלכה מטשטשים בעירוב התחומין, ומעשה עמלק בעת צאתנו ממצרים כמו גם עמלק עצמו נעשה לנו רק כדוגמא קדומה לשנאת ישראל ללא סיבה (אנטישמיות), נראה כי בזה אנו פוגמים במצוות הזכירה ובלאו דלא תשכח. שהרי מצוות הזכירה מתייחסת לזרע עמלק, ואינה תכלית לעצמה של ביעור הרע מקרבנו על ידי בידולו והתעוררות שנאתנו אליו.
החשבון הוא היסטורי-גנטי. תכלית המצווה היא ביעור זרע עמלק, ולא "בחינת עמלק", שמקומו יפה לו בתורת המוסר והמחשבה. וכדבריו המפורשים של הרמב"ן (שמות יז, יד) כי זו מלחמת נקם, וכ"כ הספורנו בסוף פ' כי תצא: "להנקם מעמלק על שהעיז פניו בא-ל יתעלה, כמקנאים לכבודו". כ"נ דעת הרמב"ם (בעיקר ראה מו"נ ח"ג פרק מא, ושם התועלת היא בהרתעה).
תוקף חומרת מעשיהם אינה רק מחמת הפגיעה בפליטי הענן,[34] ולא רק משום הכפירה במלכות שמים, ש"התגברו על ה'" כלשונו של הרמב"ן (כע"ז בראב"ע). אלא מחמת פגיעתם בהופעת מלכות ה' בעולם כולו באותה העת שלאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, דאכשר דרא עד שלאחר מתן תורה היו נכנסים לארץ מתוך כניעתם של עמי כנען לה' יתברך עד לבניין המקדש, המתואר בשירת הים, וכל זה נמנע מאיתנו עד היום. וכלשון מדרש האמבטי הרותחת (תנחומא כי תצא, סוף סי' ט): "אף כאן כיון שיצאו ישראל ממצרים הקדוש ברוך הוא קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו נפל פחדן על כל האומות שנאמר: אז נבהלו אלופי אדום וגו', כיון שבא עמלק ונזדווג להם אף על פי שנטל את שלו מתחת ידן הקירו לפני אומות העולם". וכבר לפני שנים רבות, בימי חורפי עמדתי על כך כשראיתי את הדברים הנפלאים שבבית יוסף בתחילת הלכות שבת (סי' רמב) בשם רבו מהר"י אבוהב, שהתורה הקפידה על עמלק, לא משום שלא שפר מזלם, באשר היו הראשונים להלחם (כאילו אם לא הם, אחרים היו זוכים לתואר מפוקפק זה). לא כך. אלא לו לא היו נלחמים בנו, עד היום לא הייתה אומה ולשון שהייתה נלחמת בנו. הלא כמה ימים קודם להתנפלותם על הנחשלים שפלט הענן שמענו בנבואת שירת הים: שמעו עמים ירגזון וכו'. וכשם שידעה מצרים כי ה' בקרב הארץ. כאמור, אכשר דרא, כולי עלמא הוכשרו לקבל מלכות ה', אלא שעמלק קלקל. גאולת מצרים הייתה אמורה להיות גאולה שאין לה סוף, גאולה שאין גלות אחריה, גאולת עולמים תרתי משמע. וכך משמע בספר החינוך (מצווה תרג): "העבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האומות".[35]
♦
מחלוקת האחיינים לבית בריסק: הגרי"ד מבוסטון והגרי"ד מירושלים
וזאת למודעי, כי היו מבית בריסק שחלקו מכל וכל על הדיוק בלשון הרמב"ם ועל המסקנה שעולה ממנו בנוגע לגרמנים ולערבים. הנה, כבר הזכרנו זאת (הערה טו"ב) בשם הר"ש קרליץ, תלמיד הגרי"ז. כן בספר אמרות רבותינו מבריסק (עמ' רח) מובא שהשמועה בשם הגר"ח איננה נכונה: "ודבר זה אסור לשמעו ואסור לאמרו, דודאי המ"ע של מחיית עמלק אינו אלא על זרע עמלק שיצאו מעמלק בנו של אליפז בנו של עשיו". כך ראיתי בפירוש בקובץ ישורון בחלק ח, (תשס"א, עמ' שעח) שהדפיסו שם את קונט' שירת הלוי, רשימות תלמידים בשם הגרי"ד סולובייצ'יק (הרב בערל מבריסק), בנו של הגרי"ז וראש ישיבת בריסק בירושלים, ושם כתב בנחרצות כל בתר איפכא מדברי בן דודו הגרי"ד סולוביצ'יק מבוסטון, וז"ל: "ברור ופשוט שמצוות עשה של מחיית עמלק היא רק על העם של עמלק עצמו, היינו אלה שהם יוצאי חלציו של עמלק בנו של אליפז. והנה, יש שהדפיסו בשם מרן הגר"ח זצ"ל שאמר דהמ"ע של מחיית עמלק אינה רק על זרע עמלק בלבד, אלא גם על כל אותן הרשעים שבכל הדורות הנלחמים כנגד ה' ועמו והולכים בדרכו של עמלק, שגם הם בכלל המ"ע לאבד את זכר עמלק. והוסיפו בשמו דמש"ה לא כתב הרמב"ם גבי המ"ע של מחיית עמלק 'וכבר אבד זכרם'. ודברים אלו אסור לאומרן ואסור לשומען, דברור דהמ"ע של מחיית עמלק היא דווקא על זרע עמלק שיצאו מעמלק בנו של אליפז בן עשיו" (אודה ולא אבוש כי בתחילה הייתי נבוך, יען כי הייתי צריך לברור לאיזה גריד"ס מתכוונים). וברור כי דברי הגרי"ד ר"י בריסק משקפים את התנגדותו הנחרצת של אביו הגרי"ז (אחיו של ר' משה), וכאמור, כפי הנראה מקור השמועה ברוך מבית מדרשו של אחיו, הגר"מ.
♦
בירור שיטתו הייחודית של הרמב"ם ויישוב לשונותיו
באשר לקושייה על לשון הרמב"ם, אי משום הא לא איריא.
נראה שהדברים פשוטים ומתבארים מתוך דברי הרמב"ם עצמם בספר המצוות. הנה, במ"ע קפז, היא מצוות החרמת שבעת עממין, הרמב"ם פותח בדיון האם בכלל ראוי למנותה כמצווה, באשר הושלם עניינה, ואם כן אולי דומה היא למצוות פסח מצרים שאין ראוי למנותה באשר הייתה תלויה בזמן ובמקום, שאינה מצווה לדורות. עונה ומבאר שאף ש"תמו ונכרתו על ידי דוד", והנותרים מעמי כנען "נתפזרו ונתערבו בין האומות" על ידי סנחריב שבלבל את האומות, "עד שלא נשאר להם שם" - אף על פי כן זו מצווה לדורות, אף שאין על מי להחיל אותה, כיון שגוף המצווה אינו תלוי בזמן או במקום, שאם היו נשארים עדיין הייתה מצווה. רק מצווה שמראש מותנית בהגבלה של זמן מסויים נחשבת כ'מצווה שאינה לדורות'.
יש להתבונן היטב בדבריו. אין הכוונה שמחמת שהתערבו באומות איננו יכולים להכיר אותם כדי לקיים בהם מצוות החרמה, אלא הושלמה בכך המצווה. ביחס למצוות החרמת שבעת עממין סנחריב לא קלקל, אלא תיקן. תכלית המצווה היא כדי שלא ישאר להם שם. כך שגם אם יתברר לנו שמאן דהו שומר על ייחוסו לאחד מעמי כנען, יד לא תגע בו, שאינו שייך מבחינה תרבותית לאותו העם. וכך פתח הרמב"ם בביאור המצווה "שצונו לאבד שבעה עממין שהם היו שורש עבודה זרה ויסודה הראשון [...], סיבת זה כדי שלא נלמד מכפירתם". וכתב הרמב"ם שאף על פי כן אין זו מצווה שאינה "נוהגת לדורות", למרות שהושלם עניינה, משום שמתחילה לא הוגבלה לזמן או מקום מסויים. האפשרות התיאורטית נצחית, שאם דוד לא היה מאבדם, ואם תרבותם של עמי כנען הייתה קיימת – גם המצווה להחרימם הייתה קיימת (כל זאת שלא כשיטת החינוך (מצווה תכה), שמשמע כי גם עתה יש מצווה לחטט אחר זרעם).
כראיה לכך מביא הרמב"ם את מצוות מחיית זרע עמלק כדוגמא פשוטה למצווה דומה שעדיין קיימת, שעדיין לא הושלמה, ובעזה"י תושלם. וכשיושלם עניינה שוב לא יהיה בעולם זרע מעמלק שאפשר יהיה למחותו. אף על פי כן לא עלה על דעת אדם מעולם שלא למנותה בשל כך, ולכנותה מצווה שאינה "נוהגת לדורות": "התחשוב כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק לגמרי ויכריתהו עד אחריתו, כמו שיהיה במהרה בימינו, כמו שהבטיחנו יתעלה (ס"פ בשלח): 'כי מחה אמחה את זכר עמלק', הנאמר אז שאמרו יתעלה: 'תמחה את זכר עמלק' אינו נוהג לדורות. זה לא ייאמר, אבל הוא נוהג בכל דור ודור כל זמן שנמצא מזרע עמלק מצוה להכריתו".
מפורש בדבריו שלא הטרידה את הרמב"ם העובדה שגם עמלק נתערב בין העמים, המצווה קיימת ביחס לפרטים, לזרע עמלק, על אף שלגבי שבעת העממין המצווה אינה נוהגת. לא משום חוסר היכולת לזהות את פרטיהם אלא משום שנמחקה תרבותם, שהייתה למכשול ולפוקה, שהייתה שורש ע"ז ויסודה הראשון, וכעת נשלמה המצווה. ועל כן אף אם יבוא לפנינו ודאי בן ז' עממין, שלום לו, משא"כ לגבי עמלק. בלבול האומות פועל את השלמתה של מצוות החרמת שבעת עממין, אך פועל את ההיפך לגבי מצוות מחיית עמלק (אשר על כן, לכאורה אין להקשות מדברי הרמב"ם על מה שכתב המנחת חינוך (סוף מצווה תרד) לגבי מצוות מחיית עמלק: "והאידנא אין אנו מצווים בזה כי כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם וכל דפריש מרובא פריש", שאמנם גם אם עמלק אבד, זרעו קיים, אלא שמבחינה מעשית איננו יכולים לקיימה. ולכאורה מה שכתב המנחת חינוך "אין אנו מצווים בזה" אינו בדיוק, שהמצווה לא הושלמה, שרירה וקיימת היא, אלא שנבצר מאיתנו לקיימה, וכמו מצוות פרה אדומה, ולא כמצוות ההחרמה).[36]
הדברים מתבארים כמין חומר לאור דברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק כט) שדרך אגב שופך אור יקרות על סוגייתנו. הרמב"ם מתעכב על ביאור הפסוק בישעיה (סו, כב) המדבר על מעלתן של ישראל: "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עֹשֹה עֹמדים לפנַי, נאֻם ה', כן יעמֹד זרעכם ושמכם". הרמב"ם מבאר מה בין 'זרע' ל'שם': "כי יש שנשאר הזרע ולא נשאר השם, כפי שאתה מוצא אומות רבות שאין ספק שהן מזרע פרס או יוון, אבל אינן ידועות בשם מיוחד, אלא נכללות הן בעדה אחרת (עם אחר). אף זה מצביע לדעתי על נצחיות התורה אשר בעטיה יש לנו שם מיוחד". כלומר, אף בזמן הרמב"ם היה ידוע על אנשים ששומרים על ייחוסם לעמים שנעלמו, ההבטחה של ההשגחה העליונה היא שלא זו בלבד שזרע ישראל לא יכלה, אלא עם ישראל, כעם ה', הממשיך מסורת אבותיו לא יתום (ראה עוד בספר יוקח נא מחכמי קושטא (תרצא, סוף אות יא) שכתב אודות השמועה אצלם שידועים אצלם אנשים המיוחסים לשושלת בית המן, המבקשים להרע לישראל בכל דור). לענייננו, אלו הביטויים שהרמב"ם משתמש בהם בחילוק שבין החרמת שבעת העממים (שאבד שמם, כלשונו בסה"מ: "ונתערבו בין האומות עד שלא נשאר להם שם") לבין מחיית זרע עמלק.
אמנם אצל שניהם "אבד זכרם" והיינו ששמם ותרבותם נמחקו. אך אין לזה משמעות ביחס למצוות מחיית עמלק. סנחריב היה משמעותי רק לגבי מצוות החרמת שבעת העמים, שהיו שורש ע"ז ויסודה הראשון. באשר התורה בקשה להילחם בתרבות פולחן הע"ז שלהם. אצל עמלק יש חשבון אחר. ומכאן יש לי להעיר על מה שכתב הרב נחום אליעזר רבינוביץ בשו"ת מלומדי מלחמה (סי' ג) שביקש לדייק לשון "וכן מצוות עשה לאבד זכר עמלק" (כ"כ גם בספרו יד פשוטה הל' מלכים ה, ה). לדבריו, אכן גם זכרו של עמלק אבד: "שתיהן מצוות לדורות אע"פ שאינן בנות יישום למעשה שהרי שרידי שבע האומות וגם שיירי עמלק כבר נתערבו בעמים ואין למצוא אותם עוד. זהו הדמיון העקרוני בין מצוות שבעה עממין למצוות עמלק. לפיכך כתב 'וכן'". הרב לא נחת לחילוק המהותי שבין שתי המצוות, לחלק בין 'שם' ל'זרע', והבין ש"כבר אבדו ואבד זכרם" הוא ביטוי לחוסר יכולת. ברם מפורש בדברי הרמב"ם בספר המצוות (עשה קפז) לא כך, וכפי שהתבאר. גם במשנה תורה, בהלכות מלכים הרמב"ם מעולם לא עסק ביכולת המימוש אלא בגדרים המהותיים. בלבול האומות הוא מרכיב מהותי במצוות החרמת שבעת העממין, אך אינו משמעותי ביחס לאיבוד זרע עמלק. הרמב"ם מחלק באופן מהותי בין שתי המצוות, ולא כמו שהבין השואל רבנו דניאל הבבלי בשו"ת מעשה נסים לרבינו אברהם בן הרמב"ם (סי' ב): "מחיית זכר עמלק ומצות החרם הז' עממים - נשלמו בדור מן הדורות, (ולכן) נפל החיוב מהדור הבא אחריו", ששניהם אבדו.[37]
מכאן תשובה מוצאת לתמיהתו הרבה של הגאון רבינו יוסף חזן בעל החקרי לב בספרו מערכי לב (דרוש מג. צג, א) (הובאו דבריו בשו"ת יביע אומר (חלק ח, או"ח סי' נד אות יח)), שמאחר שמפורש בדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (יב, כה) שסנחריב בלבל את האומות כולן, ובכללם עמלק, כולן מותרים לבוא בקהל משום שחזקתו שפרש מן הרוב "מרובא פריש", הניח שלכאורה אין לנו היום גם חיוב לקיים את מצוות זכירת עמלק, עד שכתב: "בהיותי משתומם איך לא עמדו על חקירה זו רבותינו ז"ל". וז"ל היבי"א: "מצאתי להגאון חקרי לב בספר מערכי לב שדן לכאורה שבזמן הזה אין מצות עשה של זכירת עמלק נוהגת, שכבר ספו תמו ונכרתו ונאבדו מן העולם, וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצות (מצות עשה קפז) בסוף דבריו שם [...] ויישב, שעל ידי קריאת פרשת זכור דהוי אתערותא דלתתא, נעשה איתערותא דלעילא, וליכא ספיקא קמי שמיא, ויקיים כי מחה אמחה את זכר עמלק]" (ולדברי הרב יבי"א, המצווה יכולה להתקיים לכשיגיע אליהו ויגלה לן מיהו עמלק, או בדרך אחרת. וכל זמן שלא נמחה זרעו, המצווה לזכור ולמחות קיימת, אף שאינם לפנינו).
♦
תורת העולה: המלחמה נגד ארגוני הטרור ודאי אינה מלחמת עמלק
אף המקשים להשמיד את מדינת ישראל ולפגוע ביהודים באשר הם, שודאי שיש מצווה להלחם בהם ולבערם, הם אינם בגדר עמלק לקיים בהם מצוות מחייה. המלחמה בהם היא במסגרת מלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. מצוות המחייה מתייחסת אך ורק לזרע עמלק, לעמלק הגזעי האתני. להוציא אפילו מי שכבר הסתפח ונטמע בהם. ומאידך, להביא את זרע עמלק שכבר נטמעו באחרים. מעשיהם אינם תנאי במצווה, כשם שתרבותם אינה תנאי במצווה. סנחריב מחק תרבויות על ידי שערבב בין העמים, ובזה הושלמה מצוות החרמת שבעת העמים, שזה היה תכליתה, מחיקת התרבויות שהיו 'שורש עבודה זרה ויסודה הראשון'. אך לא כך מצוות הכרתת זרע עמלק. כלשונם של הראשונים, מלחמת עמלק היא מלחמת נקם, כמלחמת מדין בשעתה. ובהקשר זה אין משמעות לבלבול האומות על ידי סנחריב. זהו ההסבר להבדל בלשונו של הרמב"ם בין החרמת העממין להכרתת זרע עמלק. (כן דעת רוב ככל הפוסקים, שלא כפי שחידשו הגרי"ד ותלמידיו. וכן הרב יהודה גרשוני והרב משה צוריאל שכתבו בהזדמנויות רבות ובאופן שיטתי לדונם כעמלק, בהקשר ההלכתי)
מלשונו של הרמב"ם נראה לחדש שיש לחלק בין איסור השכחה לבין מצוות הזכירה. מצוות הזכירה בפה יתרה על אי השכחה בלב. באשר אי השכחה מתייחס לזכירה האובייקטיבית של האירוע ההיסטורי על מעשיו רוויי השנאה של עמלק, והזכירה בפה היא זכירה אקטיבית, שמעוררת אצלנו את השנאה ומחדשת את האיבה כלפיו, אחר שמדובר באיבה ישנה, כל זאת כהכנה למלחמה, כדי שנוכל לקיים את מצוות המחיה כדבעי, בבחינת אחרי המעשים (הדיבורים) ימשכו הלבבות. מטעם זה פשטו האחרונים את ספקו של המנ"ח – לאחר הכרתת זרע עמלק, שוב לא תהיה מצווה בזכירת מעשה עמלק.
נראה לומר שמבחינה הלכתית לא רק שבמלחמה הנוכחית נגד רשעי החמאס ואיראן אין גדר של מלחמת עמלק (אף שכמובן אינם טובים מגולית הפלישתי, ואף לא מהמן האגגי. גרועים מעשיהם ממעשי עמלק בשעה שיצאו ישראל ממצרים), אלא אף המלחמה בנאצים בני גרמניה של אדום, אינה מלחמת עמלק. כשם שהאירופאים, בני מלכות הרשעה (רומי) אינם בני אדום ומותרים בקהל מיד[38] – כך גם גרמניה של אדום איננה עמלק, אלא רק "בחינה של עמלק", של רוע עמלקי צרוף שלא היה כמותו מעולם, אך אינה עומדת בגדרי המצווה.
יתרה מזו, נראה כי המלחמה נגד החמאס ועוזריהם כמו גם נגד הנאצים ותומכיהם אינה יכולה להיות חלק ממלחמת עמלק באופן מהותי. התורה מדגישה שקיום מצווה זו אינו אלא בהניח ה' לנו מכל אויבנו מסביב. זו מלחמת התקפה, לא מלחמת הגנה. לא מעשיו בהווה גוזרים את דינו, גם לא מעשיו, פשיטותיו ופראיותו בעבר, כי אם מעשיו בשעה שיצאו ישראל ממצרים. על פי ההלכה, ההגדרה היא כמעט והפוכה להגדרה שביקש הגרי"ד לקבוע. כל אומה המבקשת לכלותנו, ודאי שאומה רשעה היא, והרי היא מאחיו של עמלק, ועושה מעשה עמלק, וראוי להכותה ולהחרימה. אך זו ודאי לא מלחמת עמלק. מלחמת הגנה אינה יכולה להיות מלחמת עמלק. לשיטת הרבה ראשונים אף אם היה זה זרע מרעים ומשחיתים מזרע עמלק ממש, לא היתה זו מלחמת מחיית עמלק, אלא מלחמת עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, שאינה מתקיימת אלא לאחר שישראל יושבים בטח על אדמתם.
סוף דבר, מעניין להתבונן במה שנראה כמחלוקת בין אונקלוס לבין רש"י בביאור מה שאמרו בשירת הים: "ה' ימלוך לעולם ועד". בדברי האונקלוס מבואר שהכוונה היא "מעתה ועד עולם", כפי שמלכותו ברורה לכל עתה, כך יהיה לעולם ועד. כך קראו ישראל על הים, עד שבאו עמלק וטרפו את הקלפים (ראה שם ברש"י שפירש שזו נבואה ותפילה שבעתיד ה' ימלוך לעולם ועד). קירור האמבטי הרותחת מגיע עד לזמן שיתקיים: "ואחריתו עדי אובד". התפילה בעולם שאחרי קירור האמבטי הרותחת היא שתתקיים במהרה הנבואה: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", ויקראו העמים כולם בשם ה' יתברך לעבדו שכם אחד.
"ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה".
♦ ♦ ♦