הוספות למאמרו של הרב דוד לוי "בעניין ההולך למול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו" (עמוד מ"ט)

במאמרי בירחון האוצר (פ"ט, אות א') הקשתי על הדין שפסק המשנה ברורה (תלד, ס"ק כ"ג) בענין דינא דמתני' פסחים (מט, א): "ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו - יחזור ויבער, ואם לאו - מבטלו בלבו".
וכתב המשנה ברורה (שם) בשם מגן האלף (סק"ב): "ולסעודת ברית מילה, משמע דלא מקרי מצוה לענין זה לבטל מצות ביעור". ובשער הציון (סקי"ז) כתב דפשוט הוא וכן מוכח מלשון המשנה. ונראה כוונתו, דמכך שנקטה המשנה ההולך 'למול' את בנו, ולא נאמר שהולך לאכול 'סעודת ברית מילה' של בנו, וכפי שכתבה לגבי סעודת אירוסין בבית חמיו, עכ"ד. אמנם צ"ע בטעמא דמילתא, דהלא וודאי שסעודת ברית מילה הוי סעודת מצוה (ראה מ"ב סימנים - תע סק"י; תצב סק"ה; תקסח, טז; שם סקי"ט; שם סק"כ; תרמ סקל"ד).
וכעת ראיתי שציינו את דברי הירושלמי (פסחים ג, ז): "א"ר יוסה בי ר' בון, בוא וראה מה גדול הוא השלום - שהוקש לשני דברי' שחייבין עליהן כרת, מילת בנו ושחיטת פסחו".
ואם כן נמצא שיש מעלה מיוחדת לסעודת אירוסין, שכן שם יש את המעלה של 'גדול השלום', דבר שאינו שייך בסעודת ברית מילה. ואם כן, אף שוודאי שסעודת ברית מילה נחשבת לסעודת מצוה, מכל מקום לגבי ביטול פסח ומילה, אין לה את מעלתה של סעודת אירוסין, שמתייחדת בכך שגדול השלום, ואתי שפיר.
♦
עוד הבאתי במאמרי (אות ד') שמועה בשם מו"ח, הרב הגאון רבי מאיר שמחה סוקולובסקי שליט"א, וכעת ליבנתי עימו שוב את הדברים, וברצוני להעמידם על דיוקם.
מה שכתב השער הציון (תלד, ס"ק כד) שחיובה של תשביתו קודם למילה, יש לבאר דאין הכוונה שזמן החיוב התחיל קודם, אלא דאף שהחיוב חל בחצות, מכל מקום החיוב של התשביתו הוא לבער לאלתר בחצות. זאת, בשונה ממצות מילה דאף שזמן החיוב חל מיד בבוקר, אולם יש לו זמן לקיים את המצוה במשך היום, ואם ימול לאחר מכן קיים מצות מילה בזמנה.
מה שאין כן בתשביתו, שאף שחיובה חל רק בחצות, אולם החיוב להשבית הוא לאלתר בחצות, שכן החיוב הוא שיהיה מושבת מיד. אלא שאם לא השבית צריך להשבית לאחר מכן, ובהשבתה שלאחר מכן לא מתקן את האיסור שביטל את התשביתו קודם. וזהו מה שכתב המהר"ם חלאוה (פסחים מט, א) דאיסוריה דתשביתו קודם.
ועל מילה שלא בזמנה מבואר בשער הציון, דאף שחיוב המילה הוא בכל רגע ורגע, מכל מקום ישבית את החמץ קודם, משום שבשריפת החמץ לאחר מכן לא יתקן את ביטול התשביתו. זאת, בשונה ממילה שלא בזמנה אף שמחויב למול לאלתר, מכל מקום אם ימול לאחר מכן קיים את המצוה. וזו כוונת המגן אברהם. [ומבואר בשער הציון דלא כדבר אברהם שנוקט דבמילה שלא בזמנה עובר באיסור כל רגע ורגע שלא מל].
דוד לוי
♦ ♦ ♦