אב"ד לוקאטש, פולין
אגרות להגאון ר' יעקב ישראל קנייבסקי בעל קהילות יעקב [מכתב ח][1]
בעהי"ת יום א', תזריע (יתר א') לפ"ק, וגם "הוא א' בסדר מצורע" (חסר א') [-תרפ"ו] לפ"ק. לאקטש.לדזיו לי' כבר בית"א, דנפיק ועייל ברשות"א, רשויות דרבנן ודאורייתא, בכולא תלמודא וספרי דרבוותא. כנאמן בית בכל חדרי התורה. כש"ת מר יעקב ישראל נקרא, שליט שליט אקרא[2]. וכרבותיה אפלג ליה יקרא. ואברכהו בברכה שמפי אהרן ובניו אמורה.
זה תמול באפוקי יומא מכתבו היקר מיום אסרו חג הגיע. ויק"ץ יעק"ב משנת"ו, וקץ שם לויכוחו עמי ושנה פרקו בקצרה, וגם בזה כתב שירא להציע, שמא לא יקובלו לפני דבריו - והיודע תעלומות יודע, כי חלילה לי מזה ואני מקבל האמת ממי שאומרו, ובפרט מדאיתמחי גברא וקמיע, בספרו הבהיר שכל דבריו בפלס ישר ואל השערה קולע. אמנם כן כבר הוקלש הויכוח ולא פש ביני ובינו אלא מילי דסברא זוטרי, דאכתי איכא בהו למישקל ומיטרי. בקצרה ולא בארוכה, ובכל זאת עדיין למודעי צריכא.
♦
חלה בעיסה גזולה
א)[3] מה שכתב דגם על דעת השאגת אריה לא עלה כמ"ש דליהוי כהפקר אלא דרצה להוכיח דלכם היינו שיהא של ישראל, לחיי, אבל כמ"ש מכוח הקושיא, דאי כהרא"ש דעריסותיכם דוקא א"כ גם גזולה כיון שאינה ברשות הנגזל ג"כ לאו עריסותיכם הוי.
ומה שהביא מגטין מ"ז.[4] - לא אבין מה בעי מר בזה. דהתם משני לעולם של ישראל וליקט נכרי, ועל כרחך היינו שהנכרי נותן לישראל מהלקט לדוש ולזכות ולאכול, וא"כ נעשה שפיר דגנך של ישראל, ואם מכח דאדעתא דנכרי לא אפקריה ישראל ראשון והוי גזל ביד הנכרי, מ"מ זה יתורץ כמו שתירצנו הקושיא של השאג"א דעכ"פ בשינוי נקנה ומתחייב.
♦
לבוד בכלאים
ב)[5] במה שכתב בירושלמי דכלאים דלאו מטעם לבוד אלא דלא הוי היכרא - אע"ג דמלשון הירושלמי פחות מג' כסתום משמע מטעם לבוד, מ"מ איני מתעקש וניתן ליאמר כן, דלא תקשי מהתם דלבוד להחמיר לא אמרינן, דהתם לענין עירבוב כלאים שאני.
♦
שטר קידושין ושחרור כאחד
ג)[6] במה שכתב לתמוה עלי במה שכתבתי דבלאחר שתשתחררי שהכס"ף בעי"ן כו' - הנה אני לא כתבתי מטעם שהכסף בעין, וכמדומה שלא נזכר כלל במכתבי לשון זה. ואם כתבתי כן, בטעות נפלט מהקולמוס. אבל כוונתי, דהתם עכ"פ נתן לה כסף שתתקדש, ואם לא תתקדש מחוייבת להחזיר לו. אבל בנידון זה שכתב לה שטר שחרור סתם ואמר לה שבזה תתקדש, ואם לא תתקדש לו ג"כ אינה מחוייבת לשוב להשתעבד לו ואי אפשר כלל שתשוב להיות שפחתו. ואינו דומה לכתב לו שטר על דמיו או שהזיק, שנתחייב, אבל הכא נהי שנתרצית לדבריו והבטיחה להתקדש לו בזה, אבל לאו מידי יהיב לה ולא שום חוב עליה לאחר השחרור.
♦
בירושלמי ריש ברכות
ד)[7] ובדברי הירושלמי דריש ברכות איכא בינינו מילתא זוטרתא, דלענ"ד לא משמע דבא להוכיח רק הא דק"ש דאורייתא. ולמר לא כן.
♦
חזקה שנהג כחיובו בספק הזכרה ובדין ספק מלחה בשר
ה)[8] ומה שכתב דמה שכתבתי בענין הקושיא למה לא ניחא להו דמשום הכי ספק אמר אמת ויציב חוזר אפילו אי חומר בברכה לבטלה ג"כ מן התורה, דמ"מ מכוח חזקה שלא אמר כמו שמקודם שאמר הוחזק בלא אמר, דדומה להא דריש נדה כיון דמגופה קחזיא לא שייך לאוקמה אחזקה דעלולה לראות, והכא נמי עלול להזכיר מכוח חובת גברא דרמיא עליו, [וכתב] שזה גדר חדש שלא נזכר בשום מקום ואיך נחדש מעצמנו כן - הנה אראהו דוגמתו בט"ז יו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ד באשה שאינה זוכרת אם מלחה, שכתב להקל מכח דהוי ספק דרבנן דם שבשלו. ועוד דדמיא להא דפתח בלמען ירבו דאמרינן סירכיה נקיט ואתי הכא נמי מסתמא מלחה כחובתה. והא דלא אוקמינן כאן אחזקה, משום דרוב מולחין, ורובא עדיף מחזקה.
והנקוה"כ שם דחה דבריו דלא שייך כאן ספק דרבנן משום דספק דרבנן במקום חזקת איסור לא מהני. ומ"ש מטעם רוב ליתא דאין כאן רוב עכ"ד יעוי"ש. ואילו בהא דכתב דסירכיה נקיט ואתי שתיק ליה, אע"ג דלכאורה תמוה מאד, דהתם דפתח בלמען ירבו ודאי סירכיה נקיט כהרגלו יום יום, אבל כאן מה שייך לומר כן, ובמאי פתחה דנימא דודאי כהרגלה עשתה.
וכי תימא דר"ל שכיון שבודאי עשתה הדחה א' קודם המליחה שוב סירכה נקטא, זה אינו, דודאי משמע דהוא הדין אם גם ההדחה קמייתא אינה זוכרת. אלא ע"כ כוונתו דהחובה דרמיא עליה הוי כחזקה דודאי עשתה, וכן מבואר למעיין בפלתי שם סק"י שכתב ראיה לזה מספק התפלל דאינו חוזר ומתפלל אע"ג דחזקה קמייתא שלא התפלל, דמ"מ בכהאי גוונא ספק מוציא מידי ודאי כחזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, יעו"ש היטב, אלא דרובא עבדי כחובתייהו ומולחין, ועל זה השיג הנקוה"כ ודו"ק.
♦
יכול להציל באחד מאבריו והרגו ומהו לדין קלב"מ
ו)[9] ובענין רודף - כבר כתבתי, וגם מה שכתבתי בגלוי ביום אסרו חג בטח נתקבל[10], ולא רחוק כמו שכתבתי שם דנהי דלחיוב מיתה קיימא לן כר' יונתן בן שאול דאם יכול להציל באחד מאבריו אסור להרגו. מ"מ לתשלומין מדלא ניחא להו לרב חסדא ולרבא ולרב פפא לשנויי כדאביי[11] שמע מינה דסבירא להו דמיפטר, והפוסקים סתמו בזה. ואפשר זה אחד מכמה טעמים שהביאו להרמב"ם ז"ל לכתוב דאם הרגו ולא הצילו באחד מאבריו אינו נהרג עליו. ומשו"ה ס"ל לאביי דגם בתשלומין חייב כיון דאסור להרגו, ואידך ס"ל כיון דאם הרגו אין לו דמים פטור ונידון כבא במחתרת.
אכן א"צ לזה ושפיר כדאמינא, דדוקא ביכול להצילו באחד מאבריו של רודף דאז אסור להרגו, אבל מה שיכולין אחרים להציל הנרדף ע"י כיבוי הדליקה וכדומה, כמו שחייב מיתה אם התרו בו הכא נמי הוי כניתן להצילו בנפשו, ופשוט דהחיוב הוא להציל ע"י כיבוי הדליקה וכדומה ולא להרגו, דהרי בהריגתו לא נועיל כלום, אבל מ"מ דין רודף ממש עליו משעה שהדליק, ובשעה שמדליק הוי לענין תשלומין פטור כניתן להרגו שלא ידליק ודו"ק.
♦
חזקת תחום ביתו
ז)[12] ומה שכתב לתמוה על מה שכתבתי דבחול הותר בהליכה לגמרי, ועכ"פ תחום ביתו נשאר לו בכניסת שבת, [ותמה] דא"כ גם לצד עירובו ד' אלפים תיהוי חזקה זו - תם אני ולא אדע![13]. והרי לא עלי תסוב תמיהתו רק על מאור עיני ישראל רש"י ז"ל. אבל תימה לתמיהתו. דודאי חזקה זו של חול לאו חזקה היא, דבא שבת באה מנוחה וחל איסור יציאה חוץ לתחום, רק על מה שכתב דמה זו חזקה דתחום ביתו, הרי נכנס שבת, על זה שפיר נשארה החזקה. דבלא העירוב הרי מותר מביתו אלפים לכל רוח. ואני אומר בהכרח פעם ב' אחר בקשת מחילת כ"ת הגדולה שאיני יודע מה הוא סח, וקנצי למלין[14]. וכבר יצאו הדברים חוץ לגבולים של עיקרי הויכוח ונעשו טפלים.
♦
שחרור חצי עבד והמסתעף בשערי תבונה סימן ז'
והנה עתה ממש פניתי לעיין בספרו היקר[15] בסי' ז' בענין שחרור חצי עבד. כי עד כה לא חפצתי לעיין כדי שלא לבלבל המשא ומתן שבינינו בפרקים הקודמים. והנה ראיתי כל דבריו בסימן זה שנאמרו בהשכל רב, ודפח"ח. ולא לסתור דבריו אני בא בכלל, ורק אציע לפניו חוות דעתי העניה בזה. ולא מה שאני מחדש עתה, רק מהרשום בזכרוני ובכתובים עמדי וגם מהנדפס בשמי בעניי בזה בשערי תורה.
♦
מקדש ומגרש חצי אשה ודין ב' חצייך באשה ובעבד
א) בהא דקידושין ז.[16] כתבתי זה כבר בחידושים, דודאי אשה דכתב קרא לא מייתר להכי דאשה ולא חצי אשה, וגם לא שייך כאן פלוגתא דבכמה דוכתי בש"ס לענין אי כסף אפילו מקצת כסף וכדומה, וייתורא ליכא דאלא היכי לכתוב אם לא כי יקח איש אשה, רק דעל כרחך אי אפשר לקדש חצי אשה, דאם מקדש רק חציה א"כ בחציה הב' פנויה היא ומותרת לאחר, וזה אי אפשר, דאיתתא לבי תרי א"א. וזהו דאמר הש"ס שם דבאיש שאמר לחציי משכחת לה אבל חצי אשה לא משכחת לה, ומינה ילפינן גם למגרש חצי אשה, ולא רק מכוח היקש יציאה להויה, אלא ג"כ כנ"ל, דאם מגרש רק חציה, א"כ חציה השניה אכתי אשת איש, ואיזה ספר כריתות אשר שילחה אם אכתי אגידא ביה כדמעיקרא, דכך לי איסור אשת איש השתא עליה רביע כדמעיקרא.
ועתה רואני שהקשה כת"ה במשחרר חצי עבד דילפינן לה לה מאשה לרבנן, ואם מכר חציה ושחרר אח"כ חצי הב' או שמכר ושחרר בבת אחת כיון דלא שייר, שפיר חייל, א"כ שני חצייך בפרוטה אמאי לא חייל. - ובעניי איני מכיר קושיא זו. דודאי אם יצוייר באשה כה"ג שבשעה שמגרש חציה מתיר וכורת גם חציה הב' ברגע אחד, הוי מהני. אבל לא יצוייר.
והא דשני חצייך בפרוטה, לא [מיבעיא] למה שכתב הר"ן ז"ל[17] לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דפסק בבעיי קמאי דודאי מקודשת, כשיטת הגאונים דכל את"ל פשיטותא היא. ומ"מ שני חצייך בפרוטה גרע, דאפשר לא שייך כאן כבקמאי דמונה והולך, אלא ע"כ כוונתו דתתקדש לחצאין, וקידושי חצאין באשה לא שייך, וכאמור, דאפי' כוונתו דתיכף שתתקדש לחציה, תוך כדי דיבור תתקדש גם לחציה הב', מ"מ כיון דרצה כן שתתקדש ברגע כמימרא לחציה ושוב בלי הפסק לחצי הב', אינה מקודשת, דלא יצוייר קידושין לחצאין, או דילמא גם בזה נאמר דמילי בעלמא נינהו דאמר שני חצייך, וכוונתו שמקדשה כולה בבת אחת ממש.
אלא אפילו להראב"ד והרשב"א ז"ל בחידושיו שם דלא ס"ל כרמב"ם, אלא דשני חצייך עדיף מקמאי, מ"מ הבעיא היא דאפילו הכי אפשר מכוין לחצאין, וכ"ש דבקמאי מכוון לחצאין וזה אי אפשר. והוא הדין בגירושין כהאי גוונא באשה לא מהני.
והוא הדין בעבד, אם אמר או כתב לו הרי חצייך [עבד] וחצייך בן חורין איכא למיבעא, דמכוון לחצאין ולא מהני לרבנן כמו בגט אשה. ומשא"כ במכר חציו ושחרר חציו ליכא למיחש כלל וכמובן ודו"ק. ואיני מרגיש בכל זה קושיא כלל.
♦
עובר ירך אמו לטרפות ולשחרור ולקידושין ובדין את שפחה וולדך בן חורין ולהיפך
ב) ובדברי הגרע"א ז"ל בתשובה סי' ק"ע, קע"א, ראיתי דסבר מר דהרמב"ם ז"ל סובר ודאי דעובר לאו ירך אמו הוא, מדפסק בפ"ד מפסולי המוקדשין דרצה בולדה מתכפר, וחושב לדוחק לומר דמשום דאדם מתכפר בשבח הקדש הוא. אבל כמדומני שכל זה דלא ככמה גאוני בתראי (ומכללם הלח"מ בפ"ז הל' עבדים הלכה ה', והש"ך ביו"ד סי' רס"ז ס"ק ע"ה, והפרישה, והט"ז שם סק"ל יעוי"ש) שזכורני שפלפלו בזה, כמו בספר מלא הרועים, ורבים שהובאו דבריהם בשדי חמד במערכה זו, דנקטו כולהו בדעת הרמב"ם ז"ל כתוס' ב"ק מ"ז. [ד"ה מאי טעמא] דלהלכה כיון דאיתותב ר' יוחנן קיי"ל דעובר ירך אמו הוא.
והנה אין הספרים עתה תחת ידי, שכבר הודעתי שבעווה"ר מחוסר ספרים אני ואין אומן בלא כלים. ויוכל להיות שזכרוני קלט איזה דבר ממה שאכתוב, ממה שראיתי בספרים כבר. והוא כקבוע וקיים בדעתי העניה בענין זה, דהא דעובר ירך אמו הוא, ודאי לאו כללא הוא לכל מילי. וכי היכי דכתבו תוס' ב"ק שם, דלכל מילי עובר ירך אמו חוץ מלהטריף הולד מחמת טרפות האם, כיון דאית ליה חיותא בפני עצמו, ואינו בכלל כל שאין כמוה חיה מכוח האם. הכא נמי לא קשיא קושיית שו"ת רע"א ז"ל הנ"ל. דבשלמא משחרר עובר לא מהני, דלזה ודאי עובר ירך אמו הוא, שהרי כל עצמו לא חל עליו עבדות אלא מכוח האם דולדה כמותה וכדכתיב האשה וילדיה. ומשום הכי לזה הוי כחד גוף ממש, אבל מקדש עובר, כיון דאית ליה חיותא בפני עצמו וראוי להיות אשה בפני עצמה, לא שייך לזה עובר ירך אמו, כמו לטרפות.
אבל להשתלם ממנו כל הנזק, ודאי שפיר שייך עובר ירך אמו דהיא וולדה הכול כוח אחד לנגיחה, דעובר אע"ג דאית ליה חיותא בפני עצמו, מ"מ מובן דאי אפשר לו במעי הפרה ליגח בכוח עצמו כי אם בכוח משותף שלו ושל אמו. ודו"ק.
ופסקי הרמב"ם בהא דהרי את שפחה וולדך בן חורין דלא מהני והרי את בת חורין וולדך עבד מהני, שכתבו הלח"מ והפרישה והש"ך הנ"ל דהולד טפל לאם ואין האם טפלה לולד (והט"ז תירץ באופן אחר בסי' רס"ז סק"ל הנ"ל), אמת שהלח"מ עצמו כתב שהוא דוחק. אבל לענ"ד אם נוסיף מלח קצת לתירוץ [התפל] הזה יקרא שמו רחובות, והוא כאמור: דכיון דשיעבוד העובר הוא רק מכוח אמו, ואם לא זה שהוא נוצר במעי שפחה, איזה דרך עבר עליו רוח השיעבוד ומאיזה כוח ישתעבד להאדון, א"כ היכי שייך לומר שהאם שפחה והעובר ישתחרר מקודם שיצא לאויר העולם שאז יוכל האדון לשחררו בפני עצמו, אבל בעודו במעי אמו, שמכוח השפחות שלה גם הוא עבד, בהכרח אי אפשר שישתחרר. ולא דמי לעובר במעי בהמה שאם שיירו משוייר כמובן, וגם להא דהפריש חטאת מעוברת דמתכפר גם בולדה[18], דאפילו אם עובר ירך אמו מ"מ מתכפר בשבח הקדש. אבל בהיפך הרי את בת חורין וולדך עבד, אעפ"י דעובר ירך אמו הוא, מ"מ כבר חל עליו עבדות מכוח האם, ואין שחרורו מוכרח מכוח שחרור האם. ודו"ק.
♦
את בת חורים והוולד עבד למה לא הוי כרות גיטא
ג) ומה שתמה כ"ג באות ו', דעכ"פ הרי באת בת חורין וולדך עבד, נשאר זכות להאדון בשטר השחרור. ומאי שנא מכותב כל נכסיו לעבדו חוץ מקרקע כלשהו או טלית וכיו"ב דלאו כרות גיטא הוא. - בעניי איני מכיר גם קושיא זו. דהתם בכל נכסי וכו' או אפילו כותב לו עצמך ונכסיי קנויין לך, הרי כלל העבד עם הנכסים בדיבור אחד, ובמשייר איזה שיור ליכא כריתות. אבל הכא הרי את בת חורין [הוא] דיבור ושחרור שלם בפני עצמו. ואידך, וולדך [עבד] לא מרע ליה לגיטא דחירותא דילה, שכבר נשלם במאמר אחד בפני עצמו הרי את בת חורין ודו"ק, ומשא"כ התם דקנויין לך כולל אותו עם הנכסים.
♦
משחרר מעוברת משחרר שתי עבדים בשטר אחד ואם ב' שותפין משחררים בשטר אחד
ד) ומה שתמה באות ז' מהא דמשמע ודאי דבכותב שטר שחרור סתם לשפחה מעוברת, גם היא וגם ולדה משוחררים. ואמאי למאן דאמר עובר ירך אמו לא הוי כמשחרר ב' עבדים בשטר אחד - הוא נכון כמו שכתב כ"ג. ובפרט למה שכתבתי דלזה הן גוף אחד כיון דכל עצם שיעבוד הולד מכוח אמו. ודוקא בב' עבדים שאינם מכוח שיעבוד אחד אמרינן דלא מהני כמו גבי אשה ולא לה ולחברתה.
ואגיד, הנה בשערי תורה (חלק י"ג חוברת ג' רסי' ה'), נדפס משמי דבר אחד, שאני חולק מסברא על הגאון מהר"ר מאיר שמחה שליט"א מדוינסק שכתב דבאשה אחת שכמה קידושין של אנשים תפסו בה כהא דר' יוחנן בקידושין ס'. יכולים כולם לגרשה בגט אחד, וכן ב' שותפין בעבד משחררין בשטר אחד. ואני כתבתי דלענ"ד ליתא, דהתורה שאמרה וכתב לה ולא לה ולחברתה, לאו אשני גופין מחולקין ממש קפדה, אלא אשתי כריתות בספר אחד. והוא הדין כהאי גוונא כיון דשתי רשויות תפסו בה מכח ב' אנשים, אעפ"י שגוף אחד היא, מ"מ לזה הויא כב' גופין.
וגדולה מזו אשכחן מעין דוגמא במכות כ"ב. במרביע שור פסולי המוקדשין דלוקה דגוף אחד הוא ועשאו הכתוב כב' גופין, ולפירוש רש"י ז"ל שם ובחולין קט"ו וכן ברמב"ם פ"ט מכלאים הי"א, אין זה מחמת שום ייתור וגזירת הכתוב כמו לפירוש ר"ת מכצבי וכאיל, רק דסוף סוף כיון שגוף זה מורכב מחולין וקדשים הוי כב' גופים. ואפי' לפירוש ר"ת, הרי חזינן שכן היא סברת התורה, דכה"ג הוי כב' גופין. ועדיף מורכב זה ממורכב באמת בתולדה מב' מינים, כפרדה שבא מסוס וחמור, דלא קיי"ל כאיסי בתוספתא [כלאים פ"ה ה"ד] ובירושלמי דכלאים פ"ח ה"ב, אלא כחכמים, כיון שנתמזג והיה לבשר אחד. עכ"ד בקיצור ושם הארכתי יותר. ויעיין כ"ג בזה וירא וישפוט אם ייטבו דברי בעיניו.
♦
שטר קידושין בידה ומשיחה בידו
ה) במ"ש בהגה, בשטר קידושין בידה ומשיחה בידו או ביד אחר, הנה בשערי תורה חלק ז' סי' ע', נדפסה משמי תשובת שאלה אחת לרב אחד בענין קידושין, והבאתי שם שיש מחלוקת בזה, דמהרי"ט ז"ל בתשובה חלק אה"ע סי' ל"ח כתב שאם אמר לשון הקידושין בשעה ששניהם אדוקים בהכסף דקידושין הוי קודם מתן מעות. דכל זמן שלא סילק ידו לא מיקרי נתינה, כדאמרינן בגטין בגט בידה ומשיחה בידו. עכ"ד יעו"ש. אבל בתשובת רע"א ז"ל סי' צ"ז תמה עליו מש"ס דב"מ ז, א לענין סודר דאי תפוס בו גע"ג כמאן דפסיק דמי, ופריך מאי שנא מגט בידה ומשיחה בידו, ומשני התם כריתות בעינן, הכא בעינן נתינה ואיכא.
אכן מובן הדבר דמהרי"ט ז"ל סבירא ליה דמקשינן גם לזה הויה ליציאה. וכן כתב בתשובת אריה דבי עילאה משם החת"ס ז"ל והובא בספר מנחת פתים חלק אה"ע סי' מ"ב, דמהרי"ט ז"ל ס"ל דמקשינן הויה ליציאה, עכ"ד שנדפסו שם באורך יותר, ועת לקצר, וד' שנותיו ושנותנו יאריך.
ובכלל מצאו דבריו חן בעיני. וליהוי פומיה ופום קן קולמוסו ברוך, לחדש בעל פה ובכתב חידושים אמתיים. ואני מוכן להשתעשע עמו אי"ה גם ביתר הסימנים, לכשאשיג תשובתו הרמתה בנוגע לזה.
ידידו אוהב נפשו הטהורה, באהבת התורה.
הק' [שלום יוסף הלוי פייגנבוים]
♦ ♦ ♦