בגדרי דין 'גמרו בידי אדם' ו'גמרו בידי שמים'

רבי דוד יוסף
בעל ההלכה ברורה

בגדרי דין "גמרו בידי אדם" ו"גמרו בידי שמים"

הנה בביצה (כז.) אמרו, ולטעמיך תקשי לך קדרות דעלמא, דהא סתם קדרות דעלמא בין השמשות רותחות הן, ולאורתא אכלינן מנייהו [והיינו שהיה לנו לחוש לאיסור מוקצה בקדרות שהיו רותחות בבין השמשות, ולא היו ראויות לאכילה באותה שעה, דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא], אלא גמרו בידי אדם לא קא מבעיא לן. [ועיין בשו"ת זרע אמת חלק א' (סימן מא דף מז ע"א), שכתב שאין דין זה מוסכם, ואליבא דרבי זירא בגמרא שם, יש לאסור בגמרו בידי אדם]. והנה רש"י (ביצה כז. ד"ה אלא) כתב לבאר את הטעם שהתירו בגמרו בידי אדם, דכיון דבידו לתקנו בו ביום לא מקצה ליה מדעתיה מפני דחייתו. ולהלן (בד"ה כי) כתב לענין גמרו בידי שמים, דכיון שאין בידו לתקנו מסח דעתיה מיניה. וכן כתבו התוספות (שבת מג. ד"ה בעודן, השני) והאור זרוע חלק ב' (סימן שנה) והשיטה מקובצת (ביצה כז.), דגמרו בידי אדם היינו שבידו לתקנו.
אולם המאירי בבית הבחירה (ביצה כו: ד"ה היו ראויות) כתב לבאר, שכל שדיחויו ותיקונו על ידי אדם, והדיחוי נעשה על דעת תיקון מותר, ואפילו היה נדחה בבין השמשות הואיל ובידי אדם נדחה, ונדחה על דעת שיהיה מתוקן למחר, כגון תבשיל שבבין השמשות הוא בשיל ולא בשיל וכו', שכל שסופו להגמר מעצמו על ידי מעשה שכבר עשה האדם, יראה לי שגמרו בידי אדם הוא. ומבואר יוצא מדבריו דסבירא ליה דגמרו בידי אדם היינו באופן שנדחה על ידי האדם עצמו, אלא שאותה פעולה של דחייה היא על מנת שיתוקן לאחר מכן, וכל כהאי גוונא חשיב כגמרו בידי אדם ולא חשיב דחייה בידים, כיון שעצם הדחייה נעשית על דעת שיתוקן לאחר מכן, ומחמת פעולת הדחייה נעשה מתוקן לאחר מכן, ולכן מותר לאכול תבשיל שבתחילת השבת היה בשיל ולא בשיל. ועוד מתבאר מדבריו שגמרו בידי אדם אין זה דוקא באופן שיכול לעשות בשבת עצמה מעשה בידים כדי לתקנו, שהרי בקדרה שאינה מבושלת כל צרכה אינו יכול לעשות מעשה בידים בשבת כדי לתקנה. ודי בכך שהמעשה שעשה בידים מערב שבת מביא בודאי לידי כך שיהיה הדבר מתוקן בשבת. ולכן אף על פי שנגמר תיקונו בשבת מאליו, כל שהוא מחמת מעשה שעשה מערב שבת כדי לתקנו, אין כאן דחייה בידים, ושפיר חשיב גמרו בידי אדם ומותר. [ואין זה דומה לגרוגרות וצימוקים, שאין הדבר תלוי רק במעשה שעשה האדם, אלא הדבר תלוי בחמה אם תזרח ויהיה חומה חזק דיו כדי לייבשם]. ובחידושי המאירי (כז. בד"ה ובשם ובד"ה וכלל הדברים) כתב עוד, שלענין תבשיל שלא נתבשל כל צרכו, כיון שבשעת דיחויו הוא יודע שיהיה ראוי למחר חשיב גמרו בידי אדם, אי נמי כל שסופו להגמר מעצמו על ידי המעשה שעשה בו כבר מתחלה, חשיב גמרו בידי אדם. ועיין בחמד משה (סימן שי סק"ב), שכתב שאף בדעת רש"י יש לומר כן, ואין לחלק בין כשבידו לעשות מעשה בידים כדי לתקנו לבין כשיהיה התיקון מעצמו. ולכן לענין גמרו בידי שמים פירש רש"י דכיון שאין בידו לתקן מסח דעתיה מיניה, והיינו שיש ספק אם יהיה מתוקן ואין הדבר תלוי בו. וכן כתב הלבושי שרד (שם סק"ט, בט"ז סק"ד), שאף רש"י שפירש דגמרו בידי אדם היינו כיון שבידו לתקנו בו ביום, לאו דוקא שבידו לתקנו, שהרי בקדרה הרותחת בין השמשות אין בידו לתקנה, ובעל כרחנו שכוונתו שמכיון שהדבר ברי בודאי שיתוקן מעצמו חשיב גמרו בידי אדם, כיון שאינו מקצה דעתו ממנו. ושכן משמע ממה שפירש רש"י לאחר מכן, דגמרו בידי שמים היינו על ידי חמה, והיינו שבזה יש ספק שמא תהיה חמה ואין הדבר ודאי. ובשו"ת מנחת שלמה ח"א (סימן י' אות ב') הביא דבריו, וכתב שיש הכרח לפרש כן בדברי רש"י, וא"א לומר דאליבא דרש"י בעינן שיגמור האדם את תיקונו, שהרי סברא היא שכל שיודע שיהיה הדבר מתוקן מאליו אינו מקצה דעתו ממנו, ובעל כרחנו שאף אליבא דרש"י עיקר הדבר הוא שברי לו שיהיה הדבר מתוקן. וע"ע בתשובת הגרח"פ שיינברג שבספר שלמי יהודה (סימן לא בד"ה ולפי"ז).
והנה הכל בו (סימן נח) כתב, שיש שרוצים לומר שתמרים שנותנים עליהם מים בגיגית בערב שבת או בערב יום טוב ונדחו על ידי זה מיד, אם נעשו ראויים לאחר מכן בליל שבת או בליל יום טוב מותר לשתותם בו ביום, דחשיב גמרו בידי אדם אם שהו שם כפי הצורך. וכן הוא בארחות חיים (הלכות שבת סימן יט והלכות יום טוב סימן יט). וכן כתב בספר המכתם (ביצה כז.), שיש שמוכיחים מדין גמרו בידי אדם, שתמרים שנותנים עליהם מים ונדחו מיד ואיחזו בתר לילה או שקלטו טעם יין, מותר להתחיל ולשתות מהם בשבת או ביום טוב, דגמרו בידי אדם איקרו בשהייתו שם כפי הצורך. ומרן הבית יוסף (סימן שי אות ה') הביא את דברי הכל בו, וכתב שדבריו תמוהים, שהרי בגמרא (שבת מה.) אמרו שכל הפירות חוץ מגרוגרות וצימוקים לית בהו מוקצה, ואם כן אין צריך כאן לטעם שגמרו בידי אדם, ועוד דהני ודאי לא הוי גמרו בידי אדם. ולא נתבאר בדברי הבית יוסף מפני מה אין זה נחשב לגמרו בידי אדם. והנה לפי האמור, מצאנו לכמה מהראשונים שכתבו בהדיא כדברי הכל בו, דכל כהאי גוונא חשיב גמרו בידי אדם. ומכל מקום מה שכתב הבית יוסף לדמות דין התמרים הנ"ל לדין שאר פירות, ולא דמו לגרוגרות וצימוקים, נראה שאין כוונתו לומר שלעולם בשאר פירות שלא נתייבשו יש להקל, שהרי בודאי מסתבר שאף בשאר פירות אי איכא תרתי לריעותא, חדא דדחייה בידים ועוד דלא חזו, יש לאסור כמו בגרוגרות וצימוקים, דזיל בתר טעמא, וכל דדמי ממש לגרוגרות וצימוקים יש לאסור. ובעל כרחנו לומר דסבירא ליה דהכא שאני משום דלא חשיב כדחייה בידים, כיון שיודע שיתוקנו בשבת, ומחמת כן כתב דהכא לא דמי לגרוגרות וצימוקים. ולפי הנ"ל יש לומר שגרוגרות וצימוקים שיודע בודאי שיתייבשו מאליהם בשבת אף בלא חום השמש, שפיר יש להקל בזה גם לדעת הבית יוסף. וכן כתב המהר"א הכהן מסאלוניקי בספר יוקח נא (סימן שי סק"ב) בדעת הבית יוסף, ושכל שיהיה בודאי מתוקן מאליו יש להקל לכולי עלמא, ואין כוונת הבית יוסף לחלוק בזה. ובבירור הלכה (סימן שי סק"ד) שיצא לאור בס"ד בקרוב, הארכתי בנידון זה, וכתבתי שיש לומר שבעצם הדבר שאם הדבר תלוי באדם בלבד והוא יודע בודאי שיגמר בשבת, יש לומר שאף הבית יוסף יודה דחשיב גמרו בידי אדם. ואפילו בגרוגרות וצימוקים אם הוא באופן כזה שאינו צריך אפילו לחמה כדי שיתייבשו, והוא בודאי הגמור שיתייבשו מאליהם, יש לומר דשפיר חשיב גמרו בידי אדם, והוי ממש דומיא דקדרה רותחת בבין השמשות. ומה שאמרו שגרוגרות וצימוקים חשיבי גמרו בידי שמים, היינו מחמת עצם הדבר שאין הדבר תלוי באדם בלבד, והוא תלוי גם בחום השמש, ואם תזרח עליהם החמה וכו'. וכן מוכח להדיא בבית יוסף (סימן שכה) שהעיר על דברי הרא"ש (ביצה פרק ג' סימן יז) שכתב דפת שאפה הגוי בשבת לא הוי מוקצה משום דחשיב גמרו בידי אדם, שהרי גוי שהביא דורון לישראל מדבר שיש במינו במחובר הוי גמרו בידי אדם, שהרי על ידי אדם הם נלקטים, ואפילו הכי אסור. וכתב דשמא יש לומר דשאני התם דאפשר ליגמר שלא על ידי אדם כגון שיפלו מאליהן, הילכך כי ליקטן אדם נמי אסורין. מה שאין כן בטחינה שאי אפשר ליעשות אלא על ידי אדם. ומבואר יוצא דסבירא ליה שאילו היתה מציאות שאין הפירות יכולים לנשור מהאילן מאליהם, ואי אפשר אלא על ידי אדם, שפיר חשיב גמרו בידי אדם, כיון שהוא בידו לגמרי בלא סיוע אחר [וכיון שהוא גוי שהוא מותר במלאכה בשבת, שפיר חשיב גמרו בידי אדם]. ולפי זה יש לומר שטעמו של הבית יוסף שכתב לענין התמרים דלא חשיבי גמרו בידי אדם, הוא משום שהבין הבית יוסף דהתם צריך לסיוע מסויים כדי שיגמרו ויהיו מתוקנים כראוי, ואינו תלוי באדם בלבד. ובזה אפילו כשיודע בודאי שיהיו מתוקנים אין די בכך להחשיבו לגמרו בידי אדם. ואין הכי נמי שאם אינו תלוי אלא באדם שפיר חשיב גמרו בידי אדם. ועיין למהר"א הכהן מסאלוניקי (סימן שי סק"ב) שמבואר יוצא מדבריו דפשיטא ליה דאף אליבא דהבית יוסף הנ"ל כל שיהיה בודאי מתוקן מאליו יש להקל לכולי עלמא, ואין כוונת הבית יוסף לחלוק בזה. [ועיין במאירי בבית הבחירה ביצה לד. ד"ה ומשנה זו, דעל כל פנים בעינן הזמנה אף ביודע שיתייבשו למחר]. ודו"ק.
ועיין בדרישה (סימן שי סק"ד) שכתב לדחות את דברי הבית יוסף במה שכתב לדמות את דין התמרים לדין שאר פירות, דיש לומר שהתמרים משעת נתינת המים עליהם נדחו לגמרי ועתה אינם ראויים כלל, ואם כן דמו קצת לגרוגרות וצימוקים. ועיין בבית מאיר (סימן שי ס"ב) שתמה על דברי הבית יוסף, דמאי שנא מקדרה של פולין ועדשים שאמרו בגמרא דחשיב גמרו בידי אדם. וכתב דשמא סברתו שמכיון שטעם הפרי שנכנס למים אינו בעולם לא חשיב גמרו בידי אדם, דומיא דמה שכתבו התוספות (שבת יט: ד"ה שמן) [והיינו דחשיב כנולד גמור]. ועיין כיוצא בזה בפרי מגדים (סימן שח אשל אברהם ס"ק עט) דלמאן דאסר נולד לא מהני מה שראוי ודעתו עליו. [ולפי זה בנולד גמור שאסור לכולי עלמא, כל שכן דלא מהני מה שראוי ודעתו עליו]. ועיין עוד בחזון איש (סימן מד סוף סק"ח), שכתב שכל שאינו בכלל תשמישי בני אדם ואין דעתו עליהם לא מהני בזה גמרו בידי אדם. והפרי מגדים (בפתיחה להלכות יום טוב חלק ב' פרק א' אות כו) כתב לבאר בדברי הבית יוסף, דלא חשיב גמרו בידי אדם משום דלא כל העתים שוות ואין כל הפירות שוין, ומי יודע אם יהיו המים ראויים בשבת. ומבואר דסבירא ליה שאם יודע בודאי שיהיו ראויים בשבת יודה הבית יוסף להקל. ועיין עוד בערוך השלחן (סימן שי סעיף ז'). (ועיין בספר אברהם יגל סימן שי מה שכתב לבאר בדברי הבית יוסף. וי"ל ע"ד).
וכמה אחרונים כתבו ליישב מה שהקשה הבית יוסף, שכוונת הכל בו דלכאורה היה לנו לומר שאותם תמרים חשיבי כגרוגרות וצימוקים, דהא אית בהו תרתי, גם דחייה בידים וגם לא חזו, ולא דמו לשאר פירות דלית בהו תרתי, ובבירור הלכה (סימן שי סק"א) הבאתי דברי הראשונים בביאור הא דשאר פירות לא דמו לגרוגרות וצימוקים, ואכמ"ל, ועל זה כתב הכל בו דתמרים אלו אף דדמו לגרוגרות וצימוקים מכל מקום חשיבי כגמרו בידי אדם, וכוונתו דהנה גמרו בידי אדם היינו כגון קדרה שהיתה רותחת בבין השמשות. והיינו דכיון שבודאי יוכשר התבשיל שבה מאליו בתוך השבת, והוא סמוך ובטוח ויודע שכן יהיה, כל כהאי גוונא חשיב גמרו בידי אדם. וגמרו בידי אדם אינו דוקא באופן שצריך שיעשה פעולה כדי להכשירו, שהרי בקדרה רותחת אינו עושה שום פעולה, ופעמים שאף אינו יכול לעשות שום פעולה באותה שעה. ובודאי די בכך שיודע בודאי שיהיה מתוקן מעצמו, ורק כשאינו יודע אם יוכשר בשבת לא חשיב גמרו בידי אדם. ולפי זה אף לענין אותם תמרים, כיון שיודע בודאי שיוכשרו לאכילה מאליהם בתוך השבת, חשיב גמרו בידי אדם, אף כשאינו צריך לעשות שום פעולה להכשירם לאכילה, דומיא דקדרה שהיתה רותחת בבין השמשות. וכן כתבו לבאר החמד משה (סימן שי סק"ב) והמאמר מרדכי (שם סק"ה) והלבושי שרד (שם סק"ט). והביאם המשנה ברורה בשער הציון (שם ס"ק טז). וכן הסכים המהר"א הכהן מסאלוניקי (שם סק"ב) לביאור זה. ומכל מקום כתב להליץ וליישב את דברי הבית יוסף, וכן כתב ליישב בספר בני ציון (סימן שי סק"ה). ועיין עוד בשו"ת חלק לוי (חלק אורח חיים סימן ק') ובשלחן שלמה (סימן שי ס"ק יד-טו).
ובאמת שכדברי האחרונים הנ"ל מבואר בהדיא בבית הבחירה להמאירי (ביצה כו: סוף ד"ה היו ראויות), שתמרים שלנו שהושלכו מים בגיגית מערב שבת ולא נראו עד למחר, מותרות בשתיה למחר אף על פי שלא היה ראוי לשתיה בין השמשות, שכל כיוצא בזה גמרו בידי אדם הוא, "שאף על פי שאין התיקון בידי אדם, כל שהמעשה שלו גורם הגמר שלו גמרו בידי אדם הוא קרוי", וכל שכן שאף בין השמשות ראויות הן למזוג את היין ואין דיחויים גמור. ובחידושי המאירי (שם בד"ה ובשם) הביא בשם הרב בדרשי (כוונתו לרבינו משולם מבדריש, בעל ההשלמה) שאמר להקל בדין התמרים הנ"ל אף על גב דאדחו בין השמשות, הואיל ולמחר חזו שהרי על ידי אדם הוא בא. וכתב המאירי לדחות, דאף דדיחויו בא על ידי אדם, תיקונו מיהא אינו בידי אדם. וכתב דמכל מקום אפשר לומר "דהואיל ובשעת הדיחוי יודע שראויות הן למחר, ליכא אקצויי דעת". ומבואר יוצא מלשון המאירי שאף שכתב מתחלה לדחות את דברי הרב בדרשי שרצה לומר בנידון התמרים הנ"ל, דחשיב גמרו בידי אדם, משום דאף דדיחויו בא על ידי אדם, תיקונו מיהא אינו בידי אדם (ואם כן חשיב גמרו בידי שמים), מכל מקום כתב שמכיון שבשעת הדיחוי יודע שראויות הן למחר, ליכא אקצויי דעת. ומשמע דהיינו אף לפי מה שדחה קודם לכן, דהכא אין תיקונו בידי אדם, וחשיב כגמרו בידי שמים, מכל מקום בכהאי גוונא שהוא ודאי ויודע שיהיה ראוי למחר יש להקל. והוסיף עוד המאירי שם לבאר, דכל שסופו להגמר על ידי מעשה שעשה בו מתחלה, גמרו בידי אדם מקרי, ושזה נראה לו ברור, והוסיף עוד טעם אחר להקל, שהרי אף בין השמשות ראויות היו למזוג היין, ולא מקרי דחוי ולא חל עליהן איסור מוקצה בין השמשות. [וביאוריו האחרונים הם כמו שכתב בבית הבחירה הנ"ל]. ועיין בחידושי הר"ן הנד"מ (שבת מג. ד"ה בעודן) שמבואר יוצא מדבריו דכל היכא דקים ליה שיצא מהקצאתו חשיב גמרו בידי אדם, ולכן הקשה לעניין כפיית סל לפני האפרוחים, דהא קים ליה כיון שבידו להפריחם. וכן מצאתי בפסקי ריא"ז (ביצה פרק ג' הלכה ד' אות ו'), שכתב שמוקצה שלא יבש מערב שבת, אף על פי שהזמינוהו ואמרו כשייבש מחר נאכל הימנו, אין הזמנתם מועלת כלום, "שאין הדבר ידוע שעתידין להתייבש מחר", והרי הוא כמזמין אבנים לאכילה. והובא בשלטי הגבורים (ביצה פרק ג' דף יד ע"א אות ב'). ומשמע שסיבת האיסור היא מחמת שאין הדבר ידוע שעתידין להתייבש, אבל אם יודע בודאי שעתידין להתייבש יש להקל. וכן ראיתי במקור חיים לבעל החות יאיר (סימן שי ס"ה) שהביא את דברי ריא"ז, וכתב דמשמע שבידוע שיתייבשו מחר מותר אף בגרוגרות וצימוקים. ועיין עוד להרמב"ן במלחמות ה' (ביצה יג.) ובתוספות (ביצה ג. ד"ה גזרה), שכתבו לעניין גוי שליקט בשבת, שאם ברי לנו שהיתה דעת הגוי בין השמשות ללקוט בשבת אין בו משום מוקצה, ומוכח גם כן דכל שברי שיבוא חשיב גמרו בידי אדם. (ועיין עוד במה שכתבתי בזה בס"ד להלן בבירור הלכה סימן שכה ס"ק טז בד"ה ומרן הבית יוסף). וגדולה מזו כתבו התוספות (חולין טו: ד"ה כגון) בחד תירוצא, שכל דבר שרגילות הוא שיבוא, חשיב כגמרו בידי אדם, ולכן השוחט בשבת לחולה והבריא לא חשיב הבשר מוקצה, כיון שרגילות הוא שחוזר לחוליו, והוי כמו גמרו בידי אדם. וכן כתב בתוספות הרא"ש שם. (ועיין בשו"ת נחפה בכסף חלק אורח חיים סימן ג', שכתב לדון בדעת התוספות בתירוצם השני שם, אם חולקים על זה, או שסוברים שאין רגילות שיחזור לחוליו). ועיין עוד על דברי התוספות הללו במשמרות כהונה ובדברות משה (חולין שם) ובשו"ת יריעות שלמה אולמן (חלק יורה דעה סימן יא סעיף ב' אות ד').
ועדיין יש להעיר על החילוק הנ"ל, שכל שהדבר ודאי שיהיה ראוי לאחר מכן חשיב גמרו בידי אדם, דאם כן אמאי נר שכבה אסור בטלטול ולא חשיב גמרו בידי אדם, והרי הוא יודע בודאי שיכבה בתוך השבת. וכבר העיר כן הלבושי שרד (סימן שי סק"ט) הנ"ל, וכתב שיש לחלק, ולא ביאר מה החילוק בזה. ויש להוסיף על קושיתו, דדין גמרו בידי אדם היינו אפילו במקום שהמוקצה עצמו עתיד בודאי להשתנות ולהיות מותר בשבת, וכגון תבשיל שאינו מבושל כל צרכו שעתיד להתבשל, ובנר הרי אינו אלא בסיס לאיסור עצמו, והאיסור עצמו מסתלק משם לגמרי ולא נותר אלא הבסיס. וכיון שיודע בודאי שיסתלק האיסור עצמו, מפני מה לא חשיב גמרו בידי אדם. ואין לומר דאכתי לא דמי נר שכבה לקדרה רותחת, שלענין קדרה רותחת רצונו שתצטנן לאחר מכן בתוך השבת כדי שיוכל לאכול את התבשיל, והוא יושב ומצפה אימתי תצטנן, שהרי גם בנר רצונו שיכבה ביום כדי שלא יפסידו, ואינו חפץ שיהיה דולק כל השבת, והוא יושב ומצפה אימתי יכבה. ומאידך רצונו שיהיה הנר דולק בתחלת השבת, ואף בקדרה רותחת רצונו שישאר התבשיל רותח באותה שעה כדי שיהיה ראוי היטב כשירצה לאוכלו לאחר מכן. אולם נראה שיש לחלק, שבנר בבין השמשות איסור הטלטול הוא משום דהוי מוקצה מחמת איסור, דהיינו שיעבור על איסור בעצם הטלטול, ובכהאי גוונא לא מהני מה שהוא יודע שיכבה, כיון שיש כאן איסור בעצם, ואין זה רק משום איסור טלטול מוקצה, אלא עשיית איסור ממש בטלטולו מחמת שהנר דולק. מה שאין כן בקדרה רותחת, שאילו היינו באים לאסור את עצם טלטולה, אין זה מצד שעובר על איסור בטלטול, אלא הוא אך ורק משום שיש לדון אי חשיבא מוקצה. ובזה מהני מה שיודע שלאחר מכן לא תשאר רותחת, ודי בכך שיודע שתצטנן כדי להפקיע ממנה שם מוקצה. ועיין בשיטה מקובצת (ביצה כז.), שכתב דגמרו בידי אדם היינו כגון קדרה שבידו לצננה, וגמרו בידי שמים היינו כגון "נר שאין בידו לכבותו". ומבואר דכל כהאי גוונא, אף שלאחר מכן יסתלק המוקצה מאליו, מכל מקום כיון שמחמת איסור אינו יכול לכבותו, לא חשיב גמרו בידי אדם אלא גמרו בידי שמים.
וכן ראיתי בחידושי המאירי (ביצה כז. סוף ד"ה וכלל הדברים), שאחר שכתב לבאר את דין גמרו בידי אדם דהיינו באופן שבשעת דיחויו הוא יודע שיהיה ראוי למחר חשיב גמרו בידי אדם, אי נמי כל שסופו להגמר מעצמו על ידי המעשה שעשה בו כבר מתחלה, הביא שקצת חברים משיבים עליו דאם כן אף נר שהדליקו באותה שבת יהיה מותר בטלטול, שהרי יודע בבין השמשות שסופו לכבות על ידי מעשה ההדלקה שנעשית בו על ידי אדם. וכתב ליישב, דהתם נאסר הנר בטלטול בבין השמשות, וממילא לגמרי אסח דעתיה מיניה, מה שאין כן בקדרה שהיא ראויה לטלטול בבין השמשות ולא אתקצאי לגמרי. וכתב עוד דעדיפא מינה נראה לו, דאנן סופו לבוא לידי גמר התיקון על ידי מעשה אדם קאמרינן דחזי, אבל הכא אין סופו לבוא לידי תיקון ואדרבה סופו לבוא לידי דיחוי על ידי מעשה. [והיינו שמעשה ההדלקה של הנר אינו מעשה של תיקון שעל ידו יהיה ראוי, אלא אדרבה הוא מעשה של דיחוי, שמחמת שהוא דולק אסור לטלטלו]. ועיין באור זרוע חלק ב' (סימן שנה) שהביא בשם הר"ר אליהו, שכתב להקל בגוי שעשה מנעלים בשבת, הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגומרו בשבת. והיינו שמכיון שהגוי דעתו לגומרו, והוא אינו מצווה על שבת, ממילא חשיב גמרו בידי אדם. והתפארת למשה על הרא"ש (נדפס על הגליון בהרא"ש ביצה סוף פרק ג') הביא את דברי האור זרוע, וכתב לבאר לפי זה בדברי הרא"ש שם, דהא דלא קיימא לן כרבי שמעון בנר קטן שהיה דולק בבין השמשות, אף על פי שדעתו עליו ויושב ומצפה שיכבה מעצמו, ולא חשיב גמרו בידי אדם, ויש אומרים דאף תנאי לא מהני, שאני התם שהוא מוקצה מחמת איסור, דבעל כרחו הם מוקצים ממנו בשעת איסור, ולכן לא חשיב גמרו בידי אדם. ורק כשהיה של גוי שבידו לתקנו בשבת, והעלה על דעתו שיגמר בשבת אמרינן דחשיב גמרו בידי אדם ושרי לישראל. וכן כתב בשו"ת קרן לדוד (חלק אורח חיים סוף סימן קנח). וכעין זה כתב בקובץ שיעורים (ביצה סימן ו'), שמה שהתירו בדבר שבודאי יהיה מותר בשבת, אינו אלא כשהוא מותר מצד עצמו אלא שאינו ראוי לשימוש, ובזה אמרינן שאף שבבין השמשות לא היה ראוי לשימוש, כל שנעשה ראוי לשימוש בתוך השבת מותר בשימוש. אבל דבר שנאסר בבין השמשות מחמת איסור שהיה בו, אף שהיה הדבר ודאי בבין השמשות שיהיה האיסור ניתר בשבת, אסור משום מגו דאתקצאי. וכתב הקובץ שיעורים לבאר כן בדברי התוספות (ביצה ד. ד"ה נימא). ועיין עוד בחידושי רבי עזריאל (נדפס במפרשים מכת"י בש"ע החדש, סימן שי) שכתב ליישב כן הערת הלבושי שרד הנ"ל.
אמנם אין לכחד שמדברי התוספות (חולין טו: ד"ה כגון) לענין שוחט לחולה, דאף כשהיה בו איסור מלאכה גמורה בבין השמשות, כל שמסתבר שיהיה מותר בשבת עצמה, כגון בחולה מערב שבת שרגילות הוא שחוזר לחוליו, שפיר חשיב גמרו בידי אדם. וכן מבואר בתוספות הרא"ש (חולין שם), ובתפארת למשה הנ"ל העיר בסוף דבריו שגם מדברי התוספות (שבת מג. ד"ה בעודן, השני) מוכח דלא סבירא להו כחילוק הנ"ל. וכן מוכח בתוספות (ביצה כז. ד"ה אלא) ובחידושי הר"ן הנד"מ (שבת מג.). ולדבריהם צריך ביאור מפני מה נר שכבה לא חשיב גמרו בידי אדם. וצ"ע. ועיין בשפת אמת (שבת מג.) שהעיר מדברי התוספות שם, וכתב שלולא דבריהם יש לומר שבאמת יש לחלק בין קדרה שיש בה תבשיל שלא נתבשל, דלא אסח דעתיה מינה ובדעתו ליטלה אחר הבישול. מה שאין כן באפרוחים, שבאותה שעה שהם עליו חשיבי מוקצה גמור, ואף שאינו מסיח דעתו ממנו אין הדבר תלוי בהיסח דעתו, כיון שבאותה שעה הוי מוקצה גמור, ולא מהני מה שדעתו ליטול הסל לאחר שירדו. ועיין עוד בספר בית אברהם (בסוגיא דמוקצה ביצה כז.) ובספר ים יששכר (ביצה פרק א' עמוד ה' בד"ה אגב) ובשו"ת מנחת שלמה חלק א' (סימן י' אות ב') ותנינא (סימן יז אות ג') ובמאורי אש השלם (עמוד תרח) ובקהלות יעקב (ביצה סימן ב') ובשו"ת מנחת יצחק חלק א' (סימן פא אות ג') ובשו"ת אז נדברו חלק א' (סימן ה') ובספר חוט שני חלק ג' (פרק עג עמוד קסג) ובשו"ת מגדנות אליהו חלק ב' (סימן סד) וחלק ג' (סימן כד) ובשמירת שבת כהלכתה (פרק כב הערה כג) ובתשובת הגרח"פ שיינברג שבספר שלמי יהודה (סימן לא בד"ה ונ"ל).
ולענין אם שייך דין גמרו בידי אדם בחפץ השייך לגוי והגוי מתקנו בשבת כדי שיהיה ראוי. הנה לעיל בסמוך הבאתי בשם האור זרוע חלק ב' (סימן שנה) בשם הר"ר אליהו, שכתב להקל בגוי שעשה מנעלים בשבת, הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגומרו בשבת. והיינו שמכיון שהגוי דעתו לגומרו, והוא אינו מצווה על שבת, ממילא חשיב גמרו בידי אדם. ומאידך הביא האור זרוע בשם הר"ר יום טוב להחמיר בגוי שעשה מנעלים בשבת, ומבואר דסבירא ליה דאף שהגוי אינו מצווה על שבת ודעתו לגומרו בשבת, לא חשיב גמרו בידי אדם. ודברי האור זרוע הובאו בפסקי מהר"ם ריקאנטי (סימן קמט) ובהגהות אשר"י (ביצה פרק ג' סימן ז'), וכן הובא בבית יוסף (סימן רנב) בשם הגהות אשר"י. והרמ"א בהגה (סימן רנב סעיף ד') פסק כדעת הר"ר אליהו להקל. (ועיין במה שכתבתי בזה בס"ד באורך בבירור הלכה סימן רנב ס"ק כב). ולהלן בבירור הלכה (סימן שכה ס"ק טז) הבאתי בשם כמה ראשונים, שכתבו לענין פת שאפה הגוי בשבת משלו ולצורכו, דלא חשיבא הפת מוקצה מחמת שקודם לכן היתה קמח או חטים או עיסה, דכיון שהיא של הגוי חשיב כגמרו בידי אדם. אולם לעומתם דעת כמה ראשונים דפת שאפה הגוי בשבת חשיבא מוקצה ואינה בכלל גמרו בידי אדם. וע"ש באורך בענין אם פת שאפה הגוי בשבת חשיבא גמרו בידי אדם. ומרן השלחן ערוך (סימן שכה סעיף ד') כתב שפת שאפה הגוי לעצמו בשבת יש אוסרים ויש מתירים, ובשעת הדחק או לצורך מצוה כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא יש לסמוך על המתירים. ונחלקו האחרונים אם מה שלא התיר בזה לכתחלה הוא משום שחשש לאוסרים בזה מצד מוקצה, או היינו משום שחושש לכתחלה לדעת הראשונים הסוברים שבדברי מאכל החמירו יותר ואסרו אף כשעשה הגוי לצורך עצמו. והבאתי את דברי האחרונים בזה בבירור הלכה (שם ס"ק יח). וע"ש.
ולענין אם דין גמרו בידי אדם היינו אפילו בשעה שעדיין אינו ראוי, וכגון קדרה שהניחוה להתבשל ויש בתוכה תבשיל שעדיין לא נתבשל כראוי ואינו ראוי לאכילה, אם מותר לטלטלה קודם שנתבשל התבשיל. עיין בפרי מגדים (סימן שח משבצות זהב ס"ק כה) ובספרו ראש יוסף (ביצה כז.) שכתב להקל בזה. וכן כתבו בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (סימן שכה סעיף ו') והגר"י אייבשיץ בבינה לעתים (פרק ג' מהלכות יום טוב סוף הלכה י') והחזון איש (סימן מא ס"ק טז). וכן מתבאר מדברי המאירי בחידושיו (ביצה כז. סוף ד"ה וכלל הדברים), שקדרה שיש בה תבשיל בשיל ולא בשיל ראויה בטלטול בבין השמשות ולא אתקצאי לגמרי. וכן מוכח להדיא מדברי האור זרוע חלק ב' (סימן שנה) בשם הר"ר אליהו, שמתיר מנעלים שעשה הגוי בשבת, דחשיב גמרו בידי אדם, והיינו שהגוי אינו מצווה, וכיון שיכול לגומרו בשבת ואינו בא לרשות הישראל אלא אחר שנגמר שפיר דמי. וכתב שמה שמבואר בביצה סוף פרק קמא שמנעל שלא נגמר חשיב מוקצה, מיירי בשל ישראל. ולכאורה במנעל שאינו תפור הרי עדיין אינו מוכן כלל, ולא דמי כלל לגמרו בידי אדם. ומוכח דסבירא ליה דאף קודם שנגמר, כל שיכול לגומרו חשיב גמרו בידי אדם, ולכן יש לחלק בזה בין של ישראל לבין של גוי, ובגוי שפיר חשיב גמרו בידי אדם. ודו"ק. אולם התהלה לדוד (סימן רנט סק"י) כתב לבאר בדברי הראב"ן (סימן שמו) שכל עוד לא נתקן ונעשה ראוי אסור בטלטול. וכן מוכח בחידושי הרא"ה (ביצה כו: ד"ה בעא), שכתב שגמרו בידי אדם אפילו דחוי מעיקרו מותר "כשחזר ונראה", מידי דהוי אכולהו קדרות בבין השמשות דסתמן רותחות ולא חזו בהרתחתן. ועיין בשו"ת שאילת שאול חלק א' (חלק אורח חיים סימן נד) שכתב להוכיח לאסור כל זמן שאינו ראוי, מדברי הר"ן בחידושיו (שבת מג.). ועיין בתהלה לדוד מהדורא תנינא (סימן רנב סק"ב) שהביא את דברי האור זרוע הנ"ל, ותמה על דבריו, דכל כהאי גוונא לא חשיב גמרו בידי אדם. והביאו בשו"ת מגדנות אליהו חלק ב' (סימן סד), וכתב לדחות לפי הנ"ל, דאף קודם שנגמר כל שיכול לגומרו חשיב גמרו בידי אדם, והביא שהגרש"ז אויערבך בקובץ מאמרים כתב להחמיר קודם שנגמר (וכן מתבאר מדברי הגרש"ז בשו"ת מנחת שלמה חלק א' סימן י' אות ב' ובמאורי אש השלם עמוד תרט, שכל שעדיין לא נתבשל התבשיל, אף שעתיד להתבשל מאליו, חשיב מוקצה). והניח דבריו בצע"ג. ולפי האמור מבואר יוצא שנידון זה הוא מחלוקת בין רבותינו הראשונים.
♦
היוצא לדינא מכל האמור לעיל: דבר שאמנם הוא מוקצה מצד עצמו, אלא שביד האדם לתקנו בשבת, באופן שאין באותו תיקון משום איסור בשבת, ובדעתו לתקנו, ואחר שיתקנו אינו נחשב יותר למוקצה, נחשב "גמרו בידי אדם", ואינו אסור משום מוקצה, מפני שבכל כיוצא בזה אינו מקצה אותו מדעתו מחמת דחייתו באותה שעה, ודעתו עליו לתקנו כדי שיהיה ראוי בשבת. ולכן קדרה שיש בה תבשיל רותח בכניסת השבת בבין השמשות, ומסירה לאחר מכן מעל הכירה, מותרת בטלטול בשבת, שאף על פי שבאותה שעה אין התבשיל ראוי למאכל מחמת שהוא רותח, מכל מקום אינו נחשב למוקצה מחמת כן. ואין אומרים בזה "מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא", כיון שבידו לצנן את התבשיל עד שיהיה ראוי למאכל. וכן פולים ועדשים שבישלם ביום טוב, שמשעה שנתנם בקדרה אינם ראויים למאכל מחמת רתיחתם, ושוב אינם ראויים לאכילה כלל עד שיגמר בישולם, מכל מקום אינם נחשבים למוקצה, כיון שבידו לתקנם על ידי שיניחם כדי שיגמר בישולם, ומותר לטלטלם ביום טוב. אבל דבר ש"גמרו בידי שמים", דהיינו שאין ביד האדם לתקנו, ואין הדבר תלוי בו בלבד, נחשב למוקצה, כיון שמחמת כן מסיח דעתו ממנו. ולכן תאנים וענבים שהעלה אותם אל הגג על מנת שיתייבשו בחום השמש וייעשו לגרוגרות וצימוקים, נחשבים ל"גמרו בידי שמים", שהרי אין הדבר תלוי בו אם תצא השמש על הארץ, ואם יהיה חום השמש חזק עד שיתייבשו הגרוגרות והצימוקים מחמתו.
ולדעת רבים מרבותינו הפוסקים, אפילו דבר שעדיין אינו מוכן בבין השמשות של כניסת השבת, אבל עתיד בודאי להיגמר בשבת מחמת מעשה שעשה בו האדם קודם השבת כדי לתקנו שיהיה ראוי בשבת, נחשב "גמרו בידי אדם" ואינו מוקצה. ולכן תבשיל שאינו מבושל כל צרכו שהונח מערב שבת על גבי הכירה, אף על פי שבבין השמשות עדיין לא נתבשל, ועדיין אינו ראוי לאכילה, מכל מקום כיון שעשה מעשה בהנחתו על גבי הכירה כדי שיתבשל ויהיה ראוי למאכל, נחשב "גמרו בידי אדם", ומותר לטלטלו.
וכל זה אינו אלא כשאותו דבר העתיד להיות ראוי בשבת, אין טלטולו בבין השמשות אסור מחמת מלאכת שבת, וממילא אינו מסיח דעתו ממנו אף באותה שעה. וכגון קדרה שיש בה תבשיל, שעצם טלטול הקדרה עם התבשיל אין בו איסור, וכיון שעתיד התבשיל להתבשל ולהצטנן לאחר מכן, ויהיה ראוי לאכילה בלא שיעשה שום פעולה, נחשב הדבר ל"גמרו בידי אדם" אף בשעה שעדיין אינו ראוי. אבל דבר שטלטולו אסור בבין השמשות מחמת מלאכת שבת, כגון נר שהיה דולק בבין השמשות, אף על פי שיודע בודאי שיכבה הנר במשך השבת, אסור לטלטלו אפילו אחר שכבה, שהרי בשעת בין השמשות היה אסור מן הדין לטלטלו, וממילא מסיח דעתו ממנו באותה שעה. ולכן אף על פי שבודאי יכבה מאליו במשך השבת אסור לטלטלו לאחר מכן, ואין זה נחשב ל"גמרו בידי אדם".
ודבר ש"גמרו בידי אדם" שאינו נחשב למוקצה ומותר לטלטלו, היינו אפילו בשעה שעדיין אינו ראוי. וכגון קדרה שהניחוה להתבשל ויש בתוכה תבשיל שעדיין לא נתבשל כראוי ואינו ראוי לאכילה, ומותר לטלטלה אפילו קודם שנתבשל התבשיל. [ובלבד שיזהר שלא יבוא להגיס בקדרה או לעשות פעולה אחרת שיש בה משום קירוב בישול].
ולפי האמור לעיל בהגדרת "גמרו בידי אדם", כתבו כמה מפוסקי הדורות האחרונים, שמאכלים קפואים שאינם ראויים למאכל בשעה שהם קפואים, מותר להוציאם מן המקרר ולטלטלם בשבת, ואינם נחשבים למוקצה, כיון שבידו להפשירם עד שיהיו ראויים למאכל, והרי זה דומה לקדרה שיש בה תבשיל רותח, שאינה נחשבת למוקצה מפני שנחשבת ל"גמרו בידי אדם".
וכן בגדים או מגבות שהיו רטובים בערב שבת בבין השמשות, ותלו אותם לייבוש קודם השבת, והם עתידים להתייבש בתוך כמה שעות באופן שיהיו ראויים ללבישה ולשימוש בשבת, מותר לטלטלם בשבת אחר שנתייבשו, וכן מותר ללובשם ולהשתמש בהם בשבת, שמכיון שהם עתידים להתייבש בתוך השבת, נחשבים ל"גמרו בידי אדם". [אבל קודם שהתייבשו אסור לטלטלם, מפני שיש לחוש שמא יבוא לסחוט אותם בשבת, ורק אם היה לבוש בבגד שנרטב מותר לו להישאר לבוש בבגד זה, וכן אם אין לו בגד אחר וצריך ללבוש בגד זה, מותר ללובשו בשבת]. ובענין בגדים שהיו רטובים בבין השמשות, יש עוד סברות וסניפים להקל לטלטלם אחר שנתייבשו, ובמק"א הארכתי בנידון זה.
♦ ♦ ♦