הרב יחיאל אומן

טיפוח וריקוד בשבת

הנה ידוע שיש המתופפים על השולחן תוך כדי שירה, ובדר"כ שאר העם אין מוחין בהם מטעם הנתבאר בגמ' דמוטב שיהיו שוגגין, ויש המצרפים בכאן את הקולא של הרמ"א ע"פ התוס' שבזה"ז לא שייך הגזירה, אמנם כמשי"ת אין סמך לזה.
♦
א.
איסור השמעת קול, והתוספת בגזירת טיפוח
הנה איסור השמעת קול בשבת שנינו בב' מקומות. הא' בגמ' בעירובין (קד.) במעשה דעולא שסבר דכל השמעת קול אסורה, וא"ל רבה "לא אסרו אלא קול של שיר". וכן דעת רוב הראשונים כרבה דדוקא קול של שיר אסור.
ועוד חלק באיסור מצאנו במשנה בביצה (לו:) "ואלו הן משום שבות לא עולין באילן וכו, ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין". ומפרש בגמ' בכל איסור משום מה גזרוהו, ובאיסור לטפח ולרקד מפרשי' גזרה שמא יתקן כלי שיר.
וגם בשו"ע מצאנו שחילק את האיסור לב' חלקים. הא' בסי' של"ח שכותרתו "דברים האסורים בשבת משום השמעת קול", ושם כלל את כל הדברים שנתבארו בגמ' בעירובין (להקיש על הדלת, ולשחק באגוזים, ולהכות להבריח העופות, וכו'). והב' בסי' של"ט שבו כלל כמה גזירות פרטיות שגזרו בשבת, ובס"ג כתב "אין מטפחין וכו' גזרה שמא יתקן כלי שיר".
ובפשטות הטעם שנשנה בפנ"ע, משום שבהלכות השמעת קול נתבאר דהיינו דוקא כשמשמיע קול בכלי המיוחד לשיר (ולרוה"פ אף אם מיוחד רק להשמעת קול). ולכן כאן אסרו רבנן אף טיפוח וסיפוק בידיו ורגליו, וכמש"כ המאירי (במג"א) "שכל קול שהוא נעשה לשמחה יש לחוש בו לתיקון כלי שיר". אמנם עדיין קשה, מדוע עיקר הגזירה במשנה נשנה דוקא על החלק הב' של טיפוח וריקוד, ולא כל משמיעי קול.
♦
ב.
היתר התוס', והתמיהה בדבריהם
והנה לעיל מינה (בדף ל:) איתא: "אמר ליה רבא בר רב חנין לאביי: תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי ולא אמרינן להו ולא מידי", וא"ל "הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".
וכתבו התוס' "ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר".
והקשה הב"י, דהא קי"ל דאע"פ שנתבטל טעם הגזירה מ"'מ לא בטלה הגזירה, וא"כ איך כאן כתבו התוס' דבטל, ותירץ דהתוספות מדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים (וכמו שביארו בע"ז לה.).
אמנם הדברים צ"ע, וכמש"כ הערוה"ש (ס"ח) "והדברים מתמיהים, חדא דקשירת נימי הכנור שכיחא טובא, וכן לגלגלה על היתידות... ובשני הדברים יש חיוב חטאת משום קשירה ומשום מתקן מנא". וכן צ"ע דעד היום יש בקיאין בהכנת כלי שיר, וא"כ אף אם לא היו חז"ל גוזרים מחמתם[1], אבל איך נאמר דכהיום נתבטלה התקנה[2].
[והיה מקום לומר ד'שמא יתקן כלי שיר' הכונה שיכין מחדש, ולפ"ז אזדא קושיית הערוה"ש. אמנם דבר זה לא מסתבר, דהרי ב'שמא יטה' מצאנו בפוסקים דהחשש הוא רק בנר קיים שמא יטנו, ולא שמא יביא נר חדש. והיינו שחכמים גזרו בדברים קרובים להכשל בהם, ועשיית כלי שיר שהוא דבר הנמשך זמן, בודאי אין לחשוש בו].
♦
ג.
ביאור ב' חלקי הגזירה
אמנם מה שיש לבאר בזה, ונתרץ קודם קושיא א', דבאמת מבו' דעיקר איסור משמיעי קול בשיר אינו גזירה מיוחדת שנמנו בה חכמים וגזרו עליה, אלא דהוא חלק מאיסור מתקן מנא שיש בעשיית כלי שיר, שממילא ודאי שאין לעסוק בכלים אלו, שתוך כדי הניגון בהם שכיח שיתקן.
וכן מדוייק לשון הרמב"ם (פכ"ג ה"ד) "כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש... לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת, בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלים בין בשאר דברים[3]". מבואר כנ"ל דהוא מכלל האיסור של תיקון מנא.
ואח"כ באו חז"ל והוסיפו עוד גזירה פרטית של דברים העלולים להביא לידי כלי שיר, אף שעתה אינו עוסק בהם כלל, שמא יבוא לידי כלי שיר.
ומעצם הדין שגזרו בטיפוח וריקוד שמא יתקן, ולא החשיבוהו כגזירה לגזירה, מוכח מינה ג"כ דהתעסקות בכלי שיר היא חלק אחד עם תיקונם. ולכן די בחשש א' – שמא ינגן בכלי שיר, שהוא ענין אחד עם שמא יתקנם.
[ובאופ"א יש לבאר, ע"פ דברי הביה"ל בסי' של'ח ד"ה הואיל, שכתב דמה שאסרו כל משמיעי קול הוא משום עובדין דחול. והיינו לפי מה שנתבאר במקו"א, שענין 'עובדין דחול' שנאמר בשבת, שייך בכל הענינים שאינם מלאכה גמורה אלא דומין לה. והכא נמי מה שאסרו כלי שיר שמא יתקן, הכונה שלכן הוי מעשה חול, שענין כלי שיר שייך לענין תיקון מנא].
♦
ד.
דברי התוס' בגזירה הרחוקה דוקא
ולפ"ז יתבארו היטב דברי התוס', שכתבו דבזה"ז בטלה התקנה, והקשו עליהם איך שייך לבטל משום טעם כזה. אבל להנ"ל מתורץ, שדוקא התקנה הנוספת שהוסיפו חכמים להחמיר גם בטיפוח וריקוד, שהוא חשש יותר רחוק, לגבי זה שייך לומר דלא חששו מתחילה אלא עד כמה שכל אחד מצויים לו כלי נגינה ובקי בהם, שממילא הוי גזירה קרובה. אבל לפי המציאות בזמן התוס', שרק מעטים בקיאין בתיקון כלי נגינה, בזה הוי פשיטא להו שלא נאמרה מתחילה הגזירה.
וקודם שנביא את דברי המ"ב שפסק כן להדיא, נביא ממי שביאר כן באורך, ה"ה בס' צרור החיים בקונט' קול השיר (הובא בשו"ת מהר"ם שיק או"ח קכ"ז, ועי' בקצרה בשו"ת ר"ע הידסהיימר סי' נ') שכתב דלא יעלה על הדעת להתיר לנגן בכלי שיר משום סברא זו דאין אנו בקיאין, דהלא ידוע הוא דכל המנגנים בכלי שיר יודעים ג"כ לתקן אותו, וא"כ מי שמנגן עתה יצא מכלל הרוב שאין בקיאין. אלא ודאי שתוס' מיירו בגזירה זו שגזרו על כל ישראל בטיפוח וריקוד, וגזירה זו לא גזרו אלא כשהרוב בקיאין, אבל לא גזרו על רוב משום מיעוט (והביא סיעתא לזה מתוס' בסוכה נ: שכתבו דהניגון בכלי שיר במקדש אסור, אבל התקיעה מותרת. והחילוק לפי דרכו, דשופר הוא כלי שלא שייך בו תיקון, ולכן גם בו הוי גזירה רחוקה, שלכן לא גזרוה במקדש).
ועי' באג"מ (או"ח ח"ב סי' ק') שג"כ הקשה כקושיא הנ"ל (וחילק ממים מגולין שעברה החששא לגמרי, וכמו שהערנו לעיל), ותירץ "שהטעם הוא דנחשבה כלא פשטה הגזירה, דאף שכבר פשטה בימיהם, אבל כיון שעכשיו נשתנה מכפי שהיה בימיהם שנסתלק הטעם לא נחשב מה שפשטה בעת שהיה הטעם לפשטה גם עכשיו כשליכא הטעם. ואף שמ"מ הרי צריכין למנות ולבטל, יש לומר דכיון שידוע שכל החכמים שבעולם היו מסכימין להתיר מאחר שעוברין, וכדחזינן שאף כשהיה הטעם אמרו שלא למחות כדי שיהיו רק שוגגין ולא מזידין, ידעינן מזה שאם היה אפשר לבטל התקנה ולא יהיה כלל איסור היו ודאי רוצין בזה רק שאז שהיה הטעם לא היו יכולין לבטל משום שכבר פשטה, ולכן כשנסתלק הטעם שלא נחשב כפשטה", עע"ש.
וגם לפי דרכו לא נאמר זה אלא על החלק של אין מטפחין וכו', שכלפי זה אמרה הגמ' שלא נתפשטה הגזירה, אבל בודאי לא אשכחן מי שיתיר השמעת כלי שיר וכו' בשבת, וא"כ כלפי זה לא נאמר כלל ההיתר.
וכ"כ המ"ב (סק"י) "האי להקל בכל קאי על טיפוח וסיפוק וריקוד, ולא על שאר דברים הנזכרים בסעיף זה, ואפילו בטיפוח וריקוד אין כדאי להניח המנהג שלא במקום מצוה אלא משום הנח להם וכו'", וציין לא"ר ותו"ש.
♦
ה
האם שולחן הוי כלי שיר
וכעת פש גבן לדון האם דפיקה על השולחן חשיב ככלי שיר או שהוא בכלל הגזירה של סיפוק וטיפוח. דהנה לפי החילוק שביארנו בין המשנה בביצה, שהיא הגזירה הרחוקה, ובין הגמ' בעירובין, ששם מדובר על כלי שיר עצמם, והרי בגמ' בעירובין שם הובאו כמה דוגמאות של השמעת קול בכלים שונים, ובכולם חילקה הגמ' אם נעשה בנעימה כדרך שיר או לא כדרך שיר, ומוכרח שכל השמעת קול בכלי בדרך נעימה הוי ככלי שיר עצמם. וכ"כ המ"ב (סק"א) דלהטיף מים להשמיע קול נעים אסור "דהוי ג"כ ככלי שיר".
וכן מוכיח לשון הרמב"ם שכלל בכלל הגזירה של כלי שיר כל השמעת קול בדרך נעימה, ורק בה"ה כתב את הגזירה הנוספת שאין מטפחין וכו'. וכן השו"ע לא התיר בסי' של"ח אלא להקיש על הדלת כשאינו דרך שיר כלל.
וברמ"א החמיר עוד גם בכל כלי שעשוי להשמעת קול, שאסור אף כשמשמיע קול שלא בדרך שיר. ועי' בביה"ל שביאר דזו דעת רוב הראשונים, ורק הרמב"ם היקל בזה, ותלה גם בזה אם עושה כדרך שיר או לא. ומ"מ כשעושה כדרך שיר, לכו"ע אסור מעיקרא דדינא.
♦
ו.
מוטב יהיו שוגגים כשספק ישמעו
ולגבי 'מוטב שיהיו שוגגין', עי' ברא"ש בביצה (ה"ב) שכתב "והני מילי במידי דידעינן בודאי דלא מקבלי מינן. אבל במידי דלא ידעינן מחייבינן למחות בידם", וכ"כ הסמ"ג (סוף מצוה י"א) דמהגמ' בשבת (נה., ע"ש בתוס' שג"כ כתבו כן בקיצור) מוכח דהוא הדין בספק אם בידו למחות, כדאי' התם שבשעת החורבן אמר הקדוש ברוך הוא למשחית 'וממקדשי תחלו' - אלו בני אדם שקיימו כל התורה מאלף ועד תי"ו, ואף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא גלוי וידוע לפני שאם היו מוכיחין לא היו מקבלין, אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי.
ועי' בברכ"י (תר"ח) שביאר לפ"ז את פסק מהרימ"ט שחילק בדין זה בין נשים לאנשים, וכפשטא דגמ' דמיירי דוקא בנשים, והקשו עליו מכ"מ שנת' דגם באנשים שייך. אלא ביאר הברכ"י כונתו מצד אורחא דמילתא, דנשים אינן שומעות ואינן מקבלות ודאי, ובאנשים הוי איפכא, דארחייהו לשמוע לדברי חכמים.
וכן פסק המ"ב להלכה (בסי' תר"ח סק"ג) "דוקא ביודע בודאי שלא יקבלו ממנו, אבל בספק שמא יקבלו צריך למחות אפילו במידי דרבנן", ובשעה"צ הביא מדברי התשב"ץ (ח"ב סימן מ"ז) "ואילו הנחנו בני אדם על מה ששוגגין בכל יום היו מוסיפין שגגות ותפול התורה מעט מעט ח"ו" [ובשו"ת אג"מ (יו"ד ב' ל"ג) כתב שמצוה לפרסם הדבר].
ובודאי באופן שהדופקים סבורים שיש להם על מי לסמוך, אם יוכלו להראותם החילוק הברור בין הדברים, ושמעשם הוא כאיסור כלי שיר הגמור, בזה בודאי שאין לומר מוטב שיהיו שוגגין, דמי שיר"ש בלבו ישמע ויקבל ויחדל ממעשהו.
♦ ♦ ♦