גאב"ד הוראה כהלכה
ורב קהל חסידים שיכון ה'
בני ברק
בנים שמופקדת עבורם קיצבת ביטו"ל, האם צריכים לעשות פרוזבול
לאור המציאות כיום בארץ ישראל, שביטוח לאומי מפקיד קיצבת ילדים לכל ילד, בבנק או בקרן השקעה, ובהוראת השלטונות, אי אפשר למשוך סכום זה, עד שהילד מגיע לגיל שמונה עשרה, אבל הוריו יכולים להחליט על הקרן שבה יופקד הכסף עד זמן זה, וגם להורות להעביר את הכסף מקרן אחת לאחרת, יש לדון האם הילדים שמופקד עבורם סכום כזה, צריכים לעשות פרוזבול, כדי שיוכלו לגבות את הכסף בהגיע העת.♦
זכיית הקטן כשדעת אחרת מקנה
איתא בגמ' (סוכה מ"ו ע"ב): "אמר רבי זירא, לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא. מאי טעמא, דינוקא מקנא קני, אקנויי לא מקני, ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו"[2].עוד איתא בגמ' (גיטין ס"ד ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רבי אסי, צרור וזורקו אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. חפץ ומחזירו לאחר שעה, זוכה בין לעצמו ובין לאחרים. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי, דא ודא אחת היא. מאי דא ודא אחת היא. אמר רב חסדא, אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים... מתיב רב אויא, מערימין על מעשר שני. כיצד, אומר אדם לבנו ובתו הגדולים לעבדו ושפחתו העברים, הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני זה (ואוכלו בלא חומש). האי שפחה היכי דמי, אי דאתיא ב' שערות, מאי בעיא גביה. אלא לאו דלא אתיא ב' שערות. הכא במאי עסקינן, במעשר בזמן הזה דרבנן".
וכתב הריטב"א (גיטין שם): "זכיה דאמרינן הכא דאית ליה לקטן, איכא מאן דאמר, מדאורייתא היא, מדאקשינן מההיא דמעשר, ואיכא מאן דאמר, דקטן לית ליה זכיה אלא מדרבנן. ואע"ג דמקשינן מההיא דמעשר, [כיון] דאיהו לא אמר בהדיא אי אית ליה זכיה דאורייתא או דרבנן, לא א"ל ולטעמיך, ולבסוף דאיתרצה, לא קשיא מידי, וכן דעת רבינו נר"ו".
וכ"פ בשו"ע (חו"מ סי' רמ"ג סעי' ט"ו): "קטן שנותנים לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו. ואינו זוכה לאחרים. פחות מזה, לא לעצמו ולא לאחרים".
♦
זכיית האב מקטנים, ומגדולים הסמוכים על שולחנו
מקור הדין
שנינו במשנה (בב"מ י"ב ע"א): "מציאת בנו ובתו הקטנים... הרי אלו שלו. מציאת בנו ובתו הגדולים... הרי אלו שלהן".ובגמ': "אמר שמואל, מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו (פירש"י: בשלמא בתו ואשתו, טעמא מפרש להו במקומן בכתובות, אלא בנו טעמא מאי), שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו מאחר בידו (פירש"י: הלכך, כשמגביה, לצורך אביו הגביהה)... ופליגא דרבי חייא בר אבא. דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, לא גדול גדול ממש, ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שלחן אביו, זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו, זהו גדול".
פירש"י: "ופליגא דשמואל, דפירש טעמא דמתניתין משום דלית ליה זכייה, אדר' חייא בר אבא, דאמר אף גדול שיש לו זכייה, אם סמוך הוא על שולחן אביו, מציאתו לאביו משום איבה, אבל אינו סמוך על שולחן אביו, אפילו הוא קטן, מציאתו שלו".
וכתבו התוס': "מפרש ר"ת, כי היכי דפליגי הכא, פליגי נמי גבי עירוב. דתנן בפרק חלון (עירובין ע"ט ע"ב) - ומזכה להם על ידי בנו ובתו. ולשמואל דאמר הכא קטן ממש, התם נמי גבי עירוב אינו זוכה, דידו כיד אביו. כיון דמציאתו לאביו, הוא הדין כל זכיותיו לאביו".
ופסק בשו"ע (חו"מ סי' ע"ר סעי' ב') כרבי יוחנן: "מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אף על פי שהם גדולים... הרי אלו שלו... אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שלחנו, אף על פי שהוא קטן... אינה שלו.
♦
במתנה
כתב בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' קמ"ג): "הבת שמעשה ידיה לאביה, והאשה שמעשה ידיה לבעלה, אין מציאתן להם מן הדין, אלא מן התקנה. בת, משום איבה, ואשה, כדי שלא תבריח משל בעלה, ותאמר מציאה מצאתי. ומתנה שנתנו לה אחרים, הרי היא לעצמה, ולא לאב". ולכאורה לפ"ז הוא הדין מתנה שנתנו לקטן, הרי היא שלו ולא של אביו.אבל הרמב"ן (בב"מ י"ב ע"ב) כתב: "אומר ר"ת ז"ל, כיון דקי"ל כר' יוחנן [שגדול הסמוך על שלחן אביו נחשב קטן], הא דתנן בעירובין - ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים וכו' אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים, לא קטן קטן ממש, אלא גדול וסומך על שולחן אביו, קטן הוא, ואינו זוכה לאחרים, שידו כיד אביו. וכן בכל מקום שאמרו בו כיוצא בזו, כי ההיא דתנן במסכת מעשר שני (פ"ד) - מערימין על מעשר שני. כיצד, אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים וכו' אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו הקטנים מפני שידם כידו, ומייתי לה בפ' התקבל (גיטין ס"ה ע"א), התם נמי לאו דוקא, אלא גדול וסמוך על שלחן אביו קטן הוא. ואין הדבר נראה כן, דהכא משום איבה תקינו ליה רבנן, והתם ליכא משום איבה, כיון שאביו נותן לו, אע"פ שהוא נותן לו לזכות בה לאחרים. הא למה זה דומה, לנותן מתנה לאשתו שיש לה יד... בנו גדול, כיון שיש לו יד, יכול לזכות לאחרים. לא יהא אלא מתנה דקא יהיב ליה אחר, מי תקינו ליה רבנן לאב. הכא נמי זכי אפילו לאחרים ... ומיהו בקטן ודאי כיון דאין זכייה לקטן ... גבי אב, כיון דתקינו רבנן דתיהוי של אביו בסמוך על שלחנו, אינו זוכה לאחרים אפילו ברשותו, שהרי אין לו יד אלא מדרבנן, ואתיא דרבנן ועקרה דרבנן לגמרי, דלא תקון ליה זכייה במקום אב, אלא לצורך האב". משמע מדבריו, שקטן שנתנו לו מתנה, הרי היא של אביו, כי אין לו יד לזכות בה לעצמו.
וכ"כ הנמוק"י (שם ו' ע"א בנד'): "איכא מ"ד, דכי היכי דאמרינן במציאה שהיא של אביו, כן הדין אם נתנו אחרים מתנה לבן, שתהיה לאביו".
ע"פ זה פסק הרמ"א (חו"מ סי' ע"ר סעי' ב'): "אם נתנו מתנה לקטן הסמוך על שלחן אביו הרי היא של אביו, אבל לא בבנו הגדול"[3].
והנה לפי מה שנשמע מדברי הרמב"ן, שאין לקטן יד לזכות במה שנותנים לו, מסתבר שלא יקנה הקטן, אפילו אם יקנו לו על מנת שאין לאביו רשות במתנה. והש"ך (שם ס"ק ה') ציין על דברי הרמ"א, שכן הוא בחידושי הריטב"א בשם הרמב"ן. אבל הסמ"ע (שם ס"ק ח') כתב: "אבל לא בבנו הגדול. דאיכא למימר הנותן הקפיד להיות דוקא של הבן, משא"כ בנתן לבנו הקטן, דמסתמא אינו משומר בידו זולת דעת אביו השומרו, ונתנו לקטן אדעתא דאבוה". ולפ"ז אם מקנים לקטן בפירוש, קנה הקטן. וכ"כ במחנה אפרים (הלכות זכיה ומתנה סי' ב').
♦
מנערה
שנינו במשנה (כתובות מ"ו ע"ב): "האב זכאי בבתו בקידושיה, בכסף בשטר ובביאה. זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ומקבל את גיטה".ובגמ': "בכסף מנלן, אמר רב יהודה, אמר קרא (שמות כ"א) - ויצאה חנם אין כסף, אין כסף לאדון זה, ויש כסף לאדון אחר, ומנו אביה. ואימא לדידה. השתא אביה מקבל קידושיה, דכתיב (דברים כ"ב) - את בתי נתתי לאיש הזה, איהי שקלא כספא. ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד, אבל נערה דאית לה יד, איהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא. אמר קרא (במדבר ל') - בנעוריה בית אביה, כל שבח נעורים לאביה... שטר וביאה מנא לן, אמר קרא (דברים כ"ד) - והיתה לאיש אחר, איתקוש הוויות להדדי... זכאי במציאתה, משום איבה (פירש"י: דכיון דאינו חייב במזונותיה, אי אמרת מציאתה שלה, איכא איבה ולא זיין לה תו)[4]. במעשה ידיה מנלן, דאמר רב הונא אמר רב, מנין שמעשה הבת לאב, שנאמר (שמות כ"א) - וכי ימכור איש את בתו לאמה, מה אמה מעשה ידיה לרבה, אף בת מעשה ידיה לאביה. ואימא הני מילי קטנה דמצי מזבן לה, אבל נערה דלא מצי מזבן לה, מעשה ידיה דידה הוו. מסתברא דאביה הוו, דאי ס"ד מעשה ידיה לאו דאביה, אלא הא דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה, היכי מצי מסר לה, הא קמבטל לה ממעשה ידיה. פריך רב אחאי, אימא דיהיב לה שכר פקעתה, אי נמי דמסר לה בליליא, אי נמי דמסר לה בשבתות וימים טובים. אלא קטנה לא צריכא קרא. השתא זבוני מזבין לה, מעשה ידיה מיבעי, [אלא] כי איצטריך קרא לנערה". וכ"פ בשו"ע (אבהע"ז סי' ל"ז סעי' א').
וכתב בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' קמ"ג): "הבת שמעשה ידיה לאביה, והאשה שמעשה ידיה לבעלה, אין מציאתן להם מן הדין, אלא מן התקנה. בת, משום איבה, ואשה, כדי שלא תבריח משל בעלה, ותאמר מציאה מצאתי. ומתנה שנתנו לה אחרים, הרי היא לעצמה, ולא לאב"[5].
וכן מצדד בחלקת מחוקק (סי' ל"ז ס"ק א'): "אם נתנו לה מתנה, יש להסתפק אם דומה לכסף קידושין, או דוקא קידושין לאביה, משום דאי בעי מסר לה למנוול, אבל כל שזיכו לה אחרים מתנה, אין לאביה כלום, ולא דמי למציאה, מידי דהוי אאשה, שג"כ במתנה הקרן לעצמה, רק שהבעל אוכל פירות, כמש"כ הרא"ש פ"ק דקדושין בשם הירושלמי, ואע"פ שמציאת האשה לבעלה".
אבל הבית שמואל (שם ס"ק א') כתב: "קידושיה לאביה, ילפינן מקרא - ויצאה חנם. ובמציאה אמרינן הטעם - אי בעי מסר אותה למנוול. ומשמע קידושיה לאביה, כל מה שמקדש אותה, אע"ג בפרוטה יכול לקדש, והמותר הוי מתנה, מכל מקום זוכה אביה. יש למילף מזה, מי שנותן מתנה לבתולה, זוכה אביה[6]. וכן משמע בתוס' פר"ש דף מ"ו שכתב - אין למילף מציאה דשייך לאביה מן כסף קידושין, משום מציאה מטריח את עצמה להגביה. א"כ מתנה שפיר יש למילף".
וכתב הקצות החושן (סי' קע"ו ס"ק ו'): "נראה שלא היה תשובה זו [תשובת הרשב"א הנ"ל] לפני חלקת מחוקק ובית שמואל... הרי מבואר בתשובה הנזכרת, דאין לאב זכיה במתנת הבת כלל" (ועי' באבני מילואים שם שהביא עוד ראיה מדברי המרדכי, שאב אינו זוכה במתנה שנתנו לבתו).
אבל במקום אחר (סי' ע"ר ס"ק א') הוסיף הקצה"ח: "ולי נראה דזוכה במתנתה, מהא דכתב בשו"ע או"ח סימן שס"ו סעיף י' [א.ה. לדעת היש אומרים בשו"ע שם], שאינו מזכה עירוב ע"י בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפילו הם גדולים, ולא על ידי בתו אפילו אינה סמוכה על שולחנו, כל זמן שלא בגרה, עד שתבגור. הא יד בתו לענין מתנה כיד אחר, אלא ודאי זוכה במתנתה עד שתבגור".
ובנתיבות המשפט (שם ס"ק א') השיג עליו: "תמוהין דבריו, דודאי למאן דס"ל דאינו יכול לזכות ע"י בנו ובתו הגדולים הסמוכין, והיא דעת התוס' בב"מ דף י"ב [ע"ב] בד"ה רבי יוחנן אמר, דאף בבנו כל זכיותיו לאביו ומשום איבה, ולפ"ז ממילא כמו שבבנו הסמוך זכיותיו לאביו, משום דאיכא איבה דמזונות, ממילא הוא הדין בבתו נערה, אפילו אינה סמוכה, דליכא בה משום איבה דמזונות, מכל מקום הא איכא איבה דקדושין, מטעם שיכול למוסרה למוכה שחין, כמבואר בפוסקים. וספיקא דידהו הוא אפילו לדעת הנמוקי יוסף [ב"מ ו' ע"א מדפי הרי"ף, והיא הדעה הראשונה בשו"ע בעירובין שם] דלא תיקנו משום איבה, ויכולין לזכות העירוב ע"י בנו ובתו הגדולים, מכל מקום י"ל דבבתו נערה מדאורייתא מתנתה לאביה, משום דדמי לקדושין, עי"ש בדבריהם.
ולהיפך יש להוכיח, דאינו זוכה במתנתה מדעה הראשונה [בנמוק"י שם], שהיא דעת הרמב"ן [ב"מ שם], דס"ל דיכול לזכות ע"י בנו ובתו הגדולים אפילו סמוכין, מטעם דלא תיקנו מציאתה רק משום איבה, וכשהוא מזכה על ידם, מאי איבה איכא, עי"ש. ואי נימא דבתו נערה מדאורייתא מתנתה לאביה, א"כ אינו יכול לזכות ע"י בתו נערה, ובשו"ע כללא כייל, דע"י בתו הגדולה יכול לזכות, משמע אפילו ע"י נערה".
לפי כל הנ"ל, יש לחלק בין קיצבה שקיבלו בנים גדולים הסמוכים על שולחן אביהם לאחר שגדלו כבר, וכן בנות מעל גיל שתים עשרה, שהכסף שייך להם, ובין קיצבה שקיבלו קטנים, שאף שהביטוח הלאומי נותן אותה עבורם, נחלקו הפוסקים אם נקנה הכסף להם או לאביהם.
♦
שמיטת כספים בכסף של קטן
ולעצם הדין, אם כסף השייך לקטן נשמט, וצריך לעשות עליו פרוזבול, במנחת חינוך (שם) כתב, לפי דברי הראשונים ששביעית היא אפקעתא דמלכא: "אם יש לחש"ו מעות, כגון בירושה או בשכר פעולה, והלוו לאחד ועבר שמיטה, אע"פ שאינם בני מצוות, מ"מ נחלט החוב, כי הוא אפקעתא דמלכא".אבל התומים (סי' ס"ז ס"ק כ"ה) כתב: "יתומים קטנים... הא אינם בכלל מצוות ואינם חייבים בשמיטת כספים כלל, וקטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווים להפרישו, ומכל שכן לדעת הרשב"א (הו"ד במג"א סי' שמ"ג) דאיסור דרבנן אפילו למספי ליה בידים שרי, ושביעית דרבנן". ונראית כוונתו, שאפילו אם ננקוט ששביעית היא אפקעתא דמלכא, לא הפקיעה התורה את החוב אלא ממלוה שחייב במצוות, ולא מקטן (ואולי יש לתלות את מחלוקתם במה שדנו האחרונים אם קטן אינו מצווה במצוות כלל, או שמצווה אלא שאנוס הוא, עי' בפמ"ג בפתיחה כוללת ובחלקת יואב סי' א' ובקהלות יעקב יבמות סי' ל"א, ואכמ"ל).
אמנם פשטות דברי השו"ע (שם סעי' כ"ח) משמע, שרק יתומים קטנים אינם צריכים לעשות פרוזבול, מכח הסברא שחידש רמי בר חמא (גיטין ל"ז ע"א), ששטרותהם נחשבים כמסורים לבי"ד, משום שבי"ד אביהם של יתומים, ומשמע דבלא זה היה חובם נשמט, אף דלאו בני מצוה נינהו (ועי' מש"כ בשעורי רבי שמואל שם, ליישב קושיית התומים, דהרי לאו בני מצוה נינהו).
ומכל מקום נראה פשוט, שהאב יכול לעשות פרוזבול עבור בניו הקטנים, לפי מה שכתב הריטב"א בשם רבו (חי' הריטב"א החדשים בב"מ צ"ב ע"ב): "דאבי הקטנים הסמוכים על שלחנו, דינו בממונם, כדין יתומים שסמכו אצל בעל הבית (עי' במשנה גיטין נ"ב ע"א), כלומר שיש לו דין אפוטרופוס על בניו הקטנים הסמוכים על שולחנו.
מעתה ממה נפשך, אם הקיצבה שייכת לקטנים עצמם, לדעת התומים אין הם צריכים לעשות פרוזבול, כיון שאינם בכלל מצוות, ואינם חייבם בשמיטת כספים. ואפילו אם צריכים לעשות פרוזבול, אביהם יעשה הפרוזבול גם עבורם, וכל שכן שאם הקיצבה שייכת לאביהם, די בפרוזבול שעושה אביהם עבור עצמו.
♦
האם הקיצבה המופקדת בבנק או בקרן השקעה נחשבת להלוואה
היות וכל כסף המושקע בבנק בהיתר, מושקע על פי היתר עיסקא, ובדרך כלל יש לבנקים הית"ע שחציו מילוה וחציו פקדון [ולא הית"ע שכולו פקדון], הרי שהכסף בחשבון הבנק הינו מחצה מילוה ומחצה פקדון, ואם כן חצי מהכסף שבחשבון אמור להשמט ללא פרוזבול.לעומת זאת, הכסף בקרן השקעה נחשב לפקדון, היות והקרן אינה אחראית להפסדים שיגרמו לכסף כתוצאה מההשקעה, ואם כן לכאורה כסף המושקע בקרן השקעה, אינו נשמט. למרות זאת יש מקום לחשש שהכסף ישמט, כיון שבדרך כלל חלק מפעילות הקרנות הוא גם להשקיע את הכסף שבקופת הקרן, ע"י הלוואות בריבית, והקרן פועלת כשלוחם של המפקידים, להלוות את הכסף ללווים. בקרנות הכשרות - שיש להן הית"ע, הלוואות אלו הן למעשה מחצה מילוה ומחצה פקדון, כמו בכל הית"ע, ואם כן לחצי מהסכום המושקע בהלוואות אלו יש דין הלוואה.
♦
האם הקיצבה נחשבת להלואה שהגיע זמן הפירעון
בגמ' (מכות ג' ע"א) איתא: "אמר רב יהודה אמר שמואל, המלוה את חבירו לעשר שנים, שביעית משמטתו. ואע"ג דהשתא לא קרינן ביה - לא יגוש, סוף אתי לידי לא יגוש (פירש"י: ואע"ג דהשתא בשביעית לא קרינא ביה לא יגוש, שהרי אם בא לנגשו בלא שביעית, נמי אינו יכול, לא אמרינן, כיון דלא קרינן ביה לא יגוש, לא קרינן ביה שמוט, דסוף אתי לידי לא יגוש. והכי משתמע ביה קרא, לא יגוש בזמנו את רעהו כי קרא שמטה קודם לכן)... איכא דאמרי, א"ר יהודה אמר שמואל, המלוה את חבירו לעשר שנים, אין שביעית משמטתו. ואע"ג דאתי לידי לא יגוש, השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש". ופסק הרמב"ם (שם ה"ט) כאיכא דאמרי, ששביעית אינה משמטת אלא הלואה שהגיע זמן פרעונה לפני זמן השמיטה.לפ"ז היה לכאורה מקום לדון את הקיצבה, כהלוואה שלא הגיע זמן הפירעון, כיון שאין אפשרות לגבות את הכסף לפני שהילד יגיע לגיל שמונה עשרה, וממילא אין ההלוואה נשמטת. אבל לענ"ד הדברים אינם נכונים, ודי בזה שיש להורים זכות להורות להעביר את הכסף מקרן אחת לאחרת, כדי להחשיב את ההלוואה לבנק כ"ניתנה להתבע", שהרי ההורים יכולים לחייב את הבנק לפרוע מיד את ההלוואה, ולהעביר את הכסף לבנק או קופה אחרת. ומה שהחוק מחייב אותם להפקיד את הכסף בקרן אחרת, ולא לקחתו אליהם, אינו מגרע את כחם לנגוש את הקרן שברשותה נמצא הכסף כעת.
ולכן נראה להלכה ולמעשה, שגדולים הסמוכים על שולחן אביהם, וכן נערה מעל גיל שתים עשרה, שיש על שמם קיצבת ביטוח לאומי, צריכים לעשות פרוזבול, כדי שיוכלו בהגיעם לגיל שמונה עשרה לגבות את הכסף מהקרן שבה הוא נמצא, אבל קטנים אינם צריכים לעשות פרוזבול בעצמם, ודי בפרוזבול שעושה אביהם, ויכלול גם אותם בנוסח הפרוזבולשעושה.
♦
פרוזבול על ידי שליח
וכיון שקשה לחייב את כל בני ובנות הנעורים לבוא לפני בי"ד, ובפרט שלבני עדות המזרח צריכים בי"ד מומחים, כדעת השו"ע (חו"מ סי' ס"ז סעי' י"ח), יש לדון אם די שימנו את אביהם שליח לעשות פרוזבול עבורם.בספר ערך לחם (למהריק"ש שם) כתב על לשון השו"ע - מוסרני לכם הדיינים וכו': "מהכא משמע דפרוזבול ליתיה ע"י שליח, שיאמר לדיינים פלוני מוסר לכם חובותיו, שאין כאן מסירה גמורה אלא מסירת מילי, כמו שכתב הר"ן בתשובה (סי' ע"ז), ומילי לא ממסרן לשליח".
וכ"כ הגאון ר' בצלאל הכהן מוילנא בספר ראשית בכורים (דנ"ו ע"ג, הו"ד בשו"ת יביע אומר ח"ב חו"מ סי' ה'), דעדיף טפי כשיכתוב המלוה את הפרוזבול וימסרנו לב"ד, יותר ממה שנהגו לשלוח הדברים הללו ע"י שליח המלוה, ואין המלוה עצמו בא לב"ד (כי באמת קשה הדבר שכל מלוה יצטרך לבא בעצמו לב"ד, כי אין לך אדם שאין לו שום חוב אצל שום אדם בשטר או בע"פ.) ואינו מוסר דבר ביד השליח כלל רק מילי בעלמא. ולכאורה איכא בהא עיקולי ופשורי אליבא דהלכתא בדין מילי אי ממסרן לשליח. כדאיתא בגטין (כ"ט ע"ב). ואכמ"ל". אמנם בשו"ת יביע אומר (שם) האריך להקל בזה, בצירוף כמה שיטות דלא שייך בכה"ג מילי, ואם כן בשעת הדחק אפשר לנהוגכן.
♦
פרוזבול שלא בפני בי"ד
אמנם נראה עדיף מזה, שיאמר לשני עדים כשרים, שמוסר את חובו לבית דין פלוני, והעדים יכתבו לו על פתק: "בפנינו עדים חתומים מטה, אמר פלוני בן פלוני, מוסר אני לבית דין פלוני ופלוני ופלוני שבעיר פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה".דהנה המרדכי (גיטין רמז ש"פ) כתב: "ועל שהקשה ה"ר יחיאל, אם ב"ד גדולי הדור רחוקים ממנו, [שאז בודאי] אמר שקר הוא, למה יהא נאמן לומר - 'פרוזבול היה לי ואבד'. נראה לי דלאו ברוחקא וקורבא תליא מלתא, דהא גרסינן עלה בירושלמי דשביעית - 'דרבי חזקיה בשם רבי ירמיה, אפילו נתונים ברומי', פירוש, הדיינים. כלומר, יכול לומר - 'מוסרני לפלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני', אפילו רחוקין ממנו הרבה. אף על פי שאינם בפניו, שפיר דמי". והו"ד ברמ"א (שם סעי' כ'), וכך פירש בפירוש משנה ראשונה (שביעית פ"י מ"ד) את נוסח הפרוזבול שבמשנה: "מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני", שהכוונה היא להשמיע חידוש זה.
אמנם התומים (שם אורים ס"ק מ') כתב: "דין זה צריך לעיון, כי לא נראה כן מכל הפוסקים דנסתפקו אי בעינן ב"ד מומחים. וכי אלמן ישראל שלא יהיה ח"ו בכל תפוצות ישראל מומחים. והרי יכול לומר - 'מוסרני לכם'. וכן דעת ר' יחיאל במרדכי, דאין מועיל כי אם בפני ב"ד, והמרדכי חולק עליו מדברי ירושלמי דקאמר - 'אפילו נתונים ברומי'. ובאמת מדברי הר"ן בפרק השולח (שם י"ח ע"ב בנד') נראה דמפרש, דאפילו נתונים שטרות ברומי ואמר מוסרני לכם, והא אין שטרותיו בידו, מכל מקום מועיל. וכן באמת לשון נתונים יותר מסתבר דקאי על השטרות. ולכן דין זה צריך לעיון".
אבל דבריו תמוהים מאד, ואדרבא, מדברי הגר"א נראה להדיא, שגם דעת ר"י אברצלוני וספר התרומות כן, ושכן פסק גם בשו"ע. דהנה בספר התרומות (שער מ"ה סי' יז) כתב בשם הר"י אלברצלוני (ספר השטרות השטר המ"ח): "ענין שטר פרוזבול כך הוא - 'הולך המלוה אצל שלשה עדים, ויש אומרים אפילו לשנים, ואומר - הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי שלשה דיינים, דאינון פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני. ודי לו אם יחתמו אותם עדים באותו פרוזבול, שהם ראו כי בפניהם מסרו בפני הדיינים, ואף על פי שאין הדיינין חותמין בו". והו"ד בב"י (שם) ובשו"ע (שם סעי' כ"א). ובביאור הגר"א (שם ס"ק ל"ט) כתב על התיבות - "שבמקום פלוני": "מירושלמי הנ"ל בסעיף שקדם". ואם כן לדבריו גם ר"י אברצלוני וספר התרומות והשו"ע פסקו כן.
וכן פסק החיי אדם בספר שערי צדק (סי' כ"א סעי' ו'): "הכתיבה אינו מעכב. ולא עוד, אלא אפילו אם דר בכפר יחידי ואין שם בית דין, יכול המלוה לומר שלא בפניהם, אני מוסר שטרות לבית דין פלוני שבעיר פלוני. ונראה לי שיאמר כן בפני עדים, והם יכתבו בזה הלשון - 'בפנינו עדים חתומים מטה, אמר פלוני בן פלוני, מוסר אני לבית דין פלוני ופלוני ופלוני שבעיר פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, באנו על החתום, עיר פלוני, יום פלוני, נאום פלוני'"[7].
♦ ♦ ♦