האם תלמוד תורה דוחה תפילה בציבור
תלמיד התחיל ללמוד עם רבו (שבא במיוחד ללמוד עימו), והגיע שעת מנחה קטנה (כ20 דקות לפני שקיעה) ואמורים ללמוד עד ערבית. ורבו התפלל מנחה, והתלמיד לא התפלל (ורבו לא יודע זאת). ואם התלמיד יפסיק לתפילה, ילך ויחזור, כבר יגיע זמן ערבית, ולימודם ישתבש.האם התלמיד יכול להיפטר מהתפילה?
הוריתי בס"ד שלענ"ד ימשיך ללמוד עם רבו. ויתפלל תשלומין, ע"י תנאי של נדבה.
♦
נימוקים
ידוע (על פי המאירי שבת דף ט) שבלימוד תורה אין את הכלל 'העוסק במצוה פטור מהמצוה', כי התורה ניתנה לקיום המצוות. 'גדול לימוד תורה שמביא לידי מעשה'.
ועומק הדבר וביאורו, כי בודאי, במבט ראשון, הכלל שהעוסק במצוה פטור מן המצוה שייך בתלמוד תורה כבשאר מצוות. ולא עוד אלא קל וחומר הוא, שהרי שקולה היא מצוות לימוד כנגד כולם. והרי הטעם למה באמת העוסק מן המצוה פטור מן המצוה, פירש הרמב"ם בהלכות ממרים ו יג שאין מבטלין מצוה מפני מצוה. ומי יאמר איזו עדיפה? אולם, כאן שונה מצות ת"ת (וזה עומק דברי המאירי), כי לא בכל עת שלומד מקיים בזה מצוה! שהרי אמרו בירושלמי ברכות א ב ולא מודה ר' שמעון בן יוחי שמפסיקין תלמוד תורה לעשות סוכה ולעשות לולב ולית ליה לר' שמעון בן יוחי הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא? ואמר רבי יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שולייתו על פניו ולא יצא לעולם. כלומר, הלמד שלא לעשות אין כאן קיום מצוות תלמוד תורה כלל. ואיזהו הלומד שלא לעשות? כל מצוה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים והיא מצוה עוברת אם הוא לא יעשנה אין לך שלא לעשות גדול מזה. מעתה במקרה כזה מופקעת כאן מצות תלמוד תורה לגמרי, והרי אם ימשיך ללמוד אינו עוסק במצוה, וממילא לא שייך כאן לומר שהוא פטור ממצוה אחרת (הרחיב זאת בספר יד פשוטה עמוד שפט).
אמנם נראה שבנידון דידן יש צדדים אחרים.
א. הנה נפתח במשנה סוכה כה ע"א: "שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה", ומבואר בגמרא שם דהיינו מדין עוסק במצווה. ועיין ברש"י על אתר שפירש: "שלוחי מצווה, הולכי בדרך מצווה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים". והנה מקור דין הולך להקביל פני רבו הוא להלן כו ע"א, "דרב חסדא ורבה בר רב הונא כי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא דסורא, אמרי אנן שלוחי מצווה אנן ופטורין". גמרא זו תתבאר לקמן ותהיה יסוד לדברינו.
כתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קפג: "כשהתחיל לעסוק במצוה ולא גמר עסקו. כגון שהולך ללמוד תורה או לשמוע דרשה או להקביל פני רבו. אפילו בשעת חנייתו ואפילו הגיע למקום שרוצה לילך והתחיל ללמוד כל זמן שלא גמר לימודו הוא פטור מכל המצות. וכן משמע מלשון אבא מארי רבינו זצ"ל... וכן ר' חסדא ורבה בר רב הונא דהוו גנו ארקתא דנהרא אף על פי שהיו יכולים ללכת לסוכה. משום דהואיל שהיו הולכים לדבר מצוה ועדיין לא הגיעו לשם הוי כמוליך בהמת אבדה להשקותה דפטירי מליתן פרוטה לעני עד שישקנה. כך הם שבאו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ריש גלותא פטורים מן הסוכה עד שישמעו הדרשה ויקבילו פני ריש גלותא אעפ"י שהיו יכולים ללכת לסוכה.
וכפי זה בחורים ההולכים ללמוד תורה פטורים מכל המצות 'כל זמן שהם בבית רבם'. כרב חסדא ורבה בר רב הונא שהיו פטורים כל זמן שלא שמעו הדרשה. ומ"מ אם ירצו לברך על הציצית ועל התפילין יכולין, מידי דהוו אנשים. שפסק ר"ת זצ"ל שהנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא".
כלומר, יש מצות 'לימוד תורה', אך יש מצות 'שימוש ת"ח', שהיא מצוה (לפחות) כמו שאר המצוות, והעוסק במצוות 'שימוש' (נמצא יחד עם רבו) פטור משאר המצוות.
וכתב האור שמח בהלכות ת"ת פ"א ה"ב וז"ל: ובחידושי עמדתי לשיטת רש"י סוכה כ"ה ע"א דהולכי לדבר מצוה ללמוד תורה פטורים מן המצוה מחיוב סוכה. הא אמרו מי לא מודה רשב"י דמפסיקין ת"ת לעשות סוכה וליטול לולב ולית ליה הלומד ע"מ שלא לעשות נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו?, והיינו שבת"ת אין דין של עוסק במצוה שפטור ממצוה אחרת, יעו"ש. וכתב שם האור שמח ליישב לפי דברי הר"י מקורביל בתוספות כתובות י"ז ע"א, שכתבו שמבטלין לימוד תורה למת, אך שימוש ת"ח לא מבטלים. כי שימוש ת"ח גדולה מת"ת, ושימוש פירושו הבנת טעמי המשנה וסברתו הנקרא בשם גמרא וכו' והולכין ללמוד תורה זה שימוש ת"ח וכו' עיי"ש. והרחיב יותר במשך חכמה בפרשת כי תבוא.
וכתב על זה הרב ז'ולטי (בקובץ מוריה שבט תשמ"א): "הרי מבואר בדברי האור שמח חידוש גדול דהא דמפסיקין מת"ת לעשות מצוה שזה נאמר רק בלומד תורה בעצמו אבל בלומד אצל רבו דשימוש ת"ח גדולה מת"ת לא מפסיקין מת"ת לעשיית המצוה אפילו במצוה עוברת כגון ישיבת סוכה... ושיטת האור שמח היא כדברי המהר"ח אור זרוע", יעו"ש בכל דברי הרב ז'ולטי.
והסבר הדברים, מה כ"כ גדול בשימוש ת"ח, הוא כהסבר דבריו הנוקבים של המאירי (ברכות דף ז עמוד ב):
"ולעולם בענין ההוראה ישמש תלמידי חכמים, (כי) הגרסא (זה רק) סבה לחכמה, ו(לעומת זאת) שמוש הזקנים והחכמים (זה) סבה לידיעת המלאכה והוא ענין ההוראה הן בדין הן באסור והיתר".
פסיקת הלכה כוללת שני מרכיבים: א. ידע (מצוות לימוד התורה). ב. היכולת להבין דבר מתוך דבר וליישם את הידע במקרה ספציפי. את הידע רוכשים באמצעות שינון, ואת היכולת ("מלאכה") רוכשים באמצעות שימוש.
והוסיף הרב ז'ולטי: "אפשר שזה גם כוונת הרא"ש בפ"ב דברכות (לקמן) דמי שלומד תורה ברבים אין לו להפסיק לק"ש, והיינו כמש"כ האור שמח דבלומד תורה אצל רבו דשימוש ת"ח גדולה מת"ת לא מפסיקין לק"ש. וא"כ סובר הרא"ש דשמוש ת"ח הוא לא רק כשלומד אצל רבו אלא גם כשלומד עם תלמידים יש שימוש ת"ח דאיתא בתענית ז' ע"א הרבה למדתי מרבותי וכו' ומתלמידי יותר מכולן. ולכן כתב הרא"ש דמי שלומד תורה ברבים אין לו להפסיק לק"ש משום דבלומד תורה ברבים יש גם שימוש ת"ח".
הרי לן שיש לנו בדיעה אחת: מהר"ח אור זרוע, התוספות, הרא"ש ואור שמח. שבמצוות 'שימוש' יש פטור.
והוא הדין לשאלה דידן!
ב. נימוק שני:
והנה כתב הרא"ש בפ"ב דברכות י"ב ע"ב: "וההיא דרבי יהודה הנשיא שהיה קורא פסוק ראשון בלבד ואמר בר קפרא דאינו חוזר וגומרו התם מיירי שעבר זמן הקריאה קודם שגמר לימודו וא"ת כיון דבעינן שיקרא את כולה למה לא הפסיק לקרותה דאפילו מי שתורתו אומנותו תנו בפרק ראשון דשבת דמפסיק לק"ש וי"ל דה"מ אדם שלומד לבדו אבל מי שלומד תורה ברבים אין לו להפסיק". יעו"ש.
וכתב הבית יוסף הלכות ק"ש סי' ע', מדוע לא הביא הטור את דברי הרא"ש להלכה שמי שלומד תורה ברבים אין לו להפסיק אלא לפסוק ראשון בלבד, ואפילו אם יעבור זמן ק"ש בעוד שהוא לומד? וענה הבית יוסף: ואפשר שרבינו סובר דהא דאמרינן שמי שמלמד תורה לרבים אינו מפסיק דוקא כשהוא בענין שאם יפסיק לקרות את שמע יתבטלו ולא יוכלו ללמוד אח"כ וכו' ולפי שעכשיו אינו מצוי שיתבטלו מללמוד בסיבת הפסק לק"ש לא חשש רבינו לכתבו, יעו"ש.
והנה למדנו מדברי הבית יוסף עיקרון נוסף, כמו שכתב שם הרב ז'ולטי: "הרי מבואר בדברי הבית יוסף דהא דכתב הרא"ש דבלומד תורה לרבים אין לו להפסיק לק"ש זה לא משום ביטול ת"ת דרבים אלא משום דברבים אם יפסיק לק"ש יתבטלו ולא יוכלו ללמוד אח"כ, ובאופן זה גם כשלומד לבדו אם יפסיק לק"ש יתבטל מלימודו ולא יוכל ללמוד אח"כ שאינו מפסיק לק"ש". אם מצות הלימוד תורה 'תשתבש', זה ידחה מצוות אחרות!
וכבר דייקו כך רבים בדעת הרמב"ם. וכ"כ שם הרב ז'ולטי: "והנה כדברי הבית יוסף כתב הרמב"ם בהלכות ת"ת פ"ג ה"ד: "היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו".
ולכאורה צ"ע הא דמוסיף הרמב"ם ויחזור לתלמודו, הלא פשיטא דבכל שעה ושעה הוא חייב במצות ת"ת? ונראה דכוונתו כמש"כ הב"י הנ"ל דאימתי מפסיקין מת"ת לעשיית מצוה היינו באופן שיוכל אח"כ לחזור לתלמודו אבל אם ע"י זה שיפסיק מתלמודו לעשיית המצוה יתבטל ולא יוכל ללמוד אח"כ באופן זה אין מפסיקין מת"ת לעשיית המצוה אפילו כשהיא מצוה עוברת ואי אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים".
והרי לן שאם 'לא יחזור לתלמודו', אזי פטור משאר המצוות. וזו דעת רא"ש, רמב"ם והב"י.
והוא הדין לשאלה דידן. שלימוד הרב והתלמיד ישתבש אם יפסיקו.
ג. הרב ז'ולטי הביא מקורות הנ"ל ופסק למעשה במה שנשאל:
בדבר השאלה ציבור הלומד שיעור קבוע בין מנחה למעריב ובאותו זמן שהללו עסוקים בתורתם באים מתפללים אחרים ופותחים בתפלה ואמירת קדושה וקדיש ולפעמים אין למתפללים מנין עשרה ומבקשים מהלומדים להפסיק ממשנתם ולהצטרף אליהם להשלים את המנין האם חייבים הלומדים להפסיק ממשנתם לענות עמהם איש"ר או קדושה ואמן וכן אם הם חייבים להפסיק ממשנתם ולהצטרף עם המתפללים כאשר אין להם מנין עשרה?
וענה במסקנה: "אולם לפי המבואר הרי במקרה דנן בציבור הלומד שיעור אצל רב בין מנחה אין מפסיקין ממשנתם לענות איש"ר או קדושה ואמן וכן לא מפסיקין ממשנתם להצטרף עם המתפללים כאשר אין להם מנין עשרה שהרי אפשר שלא יוכלו לחזור לתלמודם כי יגיע זמן תפלת ערבית ובאופן זה לא מפסיקין מת"ת לקיים מצוה.
ועוד (נימוק שני) כיון ששומעין שיעור מפי רב א"כ אין זה רק קיום מצות ת"ת אלא שזה גם שימוש ת"ח שגדולה מת"ת ובאופן זה לא מפסיקין לעשיית מצוה גם כשהיא עוברת ואינה יכולה להעשות ע"י אחרים וכמו שנתבאר". עד כאן דבריו.
(ולכן כאמור, גם בשאלה דידן, שייכים שני הנימוקים, ולכן ימשיך ללמוד בחברותא עם רבו ולא יתפלל מנחה).
ד. נימוק שלישי, נוסף:
שהרי הגמרא במגילה דף ג כותבת שכבוד תורה (של ת"ח) חמירא מלימוד תורה, יעו"ש. וכתב ספר החינוך (רנ'ז) במצות כבוד חכמים: "משורשי המצוה לפי שעיקר האדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו. על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה". מצוות כבוד ת"ח היא מצוה בתרי"ג מצוות. ראה דברי רמב"ם בהלכות תלמוד תורה, הקדמה: (א) ללמוד תורה. (ב) לכבד מלמדיה ויודעיה.
בהקשר זה נשמר לנו פנינה יקרה ממרן הרב קוק, שהסביר את הגמרא (סוכה כו) שאמוראים באו בחוה"מ סוכות לשבת דרשת הרגל של ראש הגולה ואמרו שהם פטורים מסוכה כי 'אנן שלוחי מצוה'. והסביר רש"י: "שבאנו לשמוע הדרשה, ו(גם) להקביל פני ריש גלותא". ושאל בספר נטעי נתן, איך דחתה הדרשה- שעניינה תלמוד תורה- את מצות סוכה? ותירץ מרן הרב קוק: "שמיעת הדרשה מפי ראש הגולה בשבתא דריגלא, היתה בה לא רק קיום מצוות תלמוד תורה, אלא גם הרמת כבוד התורה (ולכן רש"י הוסיף 'ולהקביל פני ריש גלותא'), שהיא מצות בפני עצמה, מלבד צד התלמוד תורה שבה. וכבוד תורה שהיא מצווה מעשית, עליה נקבע העוסק במצווה פטור מן המצוה." (בספר מועדי הראיה עמוד 109)
ולכן, בשאלתנו, מצד מצות 'כבוד תורה' (של רבו) התלמיד ימשיך ללמוד עם רבו ופטור מתפילה.
ה. נימוק רביעי להקל ביותר: יש חידוש בדברי המ"ב, לגבי מצוות תפילה. שכתב בסימן קו, מי שתורתו אומנותו כגון רשב"י וחביריו צריך לבטל ולהפסיק לימודו לעשיית כל המצוות, ורק לענין תפילה אמרינן, הואיל ואינה כי אם בקשת רחמים קילא משאר מצוות למי שתורתו אומנותו ואינו מבטל מלימודו אפ' רגע, יעו"ש. למדנו מדבריו גדר מקל 'במצב מסויים' לגבי מצוות התפילה (בשונה משאר מצוות). ונמשיך זאת לשאלה דידן, שמכיוון שהתלמיד מתפלל תשלומין (ע"י תנאי של נדבה), הוי כהתפלל תפילת 'רחמי' של מנחה. ראה דברי הגמרא בברכות דף כו עמוד א, כיוון שיכול להתפלל בתורת תשלומין - שכר תפילה יהבי ליה, אבל שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה. ודו"ק. וכתב הפרישה (סימן פט) שכשמתפלל בתורת תשלומין יש לו שכר גדול כאילו התפלל בזמנו, ומה שאמרו בגמרא שכשהתפלל לאחר זמן אין לו שכר כתפילה בזמנה זהו רק אם הקדים תפילת תשלומין לתפילת חובה בזמנה אבל אם התפלל התשלומין לאחר תפילת חובה כדינה יש לו שכר כתפילה בזמנה. (ואז גם אם יחלקו על כל דבריי הנ"ל, אזי חייב להשלים תשלומין, ונחשב כהתפלל בזמנה).
ו. ואחרי זמן רב, ראיתי בקובץ מוריה (אלול תשפ"ב) שהרב רובין (מחבר אורחות שבת) כתב כך למסקנה בשאלתנו, ושמח ליבי. יעו"ש שהביא את המהר"ח אור זרוע והאור שמח (ולא הביא את שאר נימוקיי).
ז. הבהרה: כמובן, שכל הנ"ל זה במקרים יוצאי דופן, שזה קרה די בהפתעה, כי התלמיד צריך לדאוג מראש, ולקבוע זמנים לכל דבר, ולתכנן את זמני תפילותיו כראוי.
כי יש צורת חיים יהודית נורמלית! יש דברים שהם נכונים מבחינת החישוב והראיות ההלכתיות. אך באופן גורף, כך יהודי נורמלי לא אמור לנהוג, כשיטה.
♦ ♦ ♦