ראש ישיבת איתמר
טלטול ס"ת לצורך טיול בן כמה ימים וכן לבית האבל
שאלהא. ישיבה היוצאת לטיול לכמה ימים, האם הם יכולים לקחת עימם ס"ת בתוך ארון קודש נייד, בתא המטען של האוטובוס, לצורך קריאת התורה בימים ב' וה'?
ב. ביישובנו נהגו הנוער לקיים בחופשת הקיץ "שבת שטח", בה הם שובתים בשטח טבעי כיער וכדו' למשך כל השבת, לשם גיבוש הנוער ושינוי אוירה ולימוד הלכות שבת בתנאי שדה. האם יכולים הם לקחת עימם ס"ת לצורך השבת, ע"מ לקרוא קריאת התורה בשחרית ובמנחה?
ג. נהגו לטלטל ס"ת לבית האבל לשם קריאה בס"ת בשני וחמישי. האם מנהג זה ראוי, והאם יש הגבלות לגבי הס"ת, טלטולו ומיקומו?
ד. חיילים הנמצאים באימוני לחימה בשטח פתוח. האם מותר לטלטל ס"ת בעבורם לצורך קריאת התורה? וכן האם הם יכולים לטלטל ס"ת עימם בשעת מלחמה, בתוך נגמ"ש וכיוצא בזה?
♦
תשובה
א. הקדמה
מנהג העולם שמקיימים מניין תפילה בבית האבל אף בימים שיש בהם קריאת התורה, וסומכים על הפוסקים המתירים לטלטל ס"ת עם ארון קודש. ואכן בקהילות רבות יש ארון קודש קטן נייד, שמביאים אותו לבית האבל, ובו מניחים את הס"ת, לכה"פ לימים שיש בהם קריאת התורה. ועפ"י היתר זה חושבים רבים שאפשר לקחת ס"ת אף לטיולים וכדו', ובתנאי שיהיה ארון קודש בו מונח הס"ת.
למרות מנהג העולם, ברצוננו לברר דין זה לאשורו, בייחוד שפעמים רבות בניחום אבלים, מצאתי שארוןה קודש נמצא בסלון בו באים הציבור לנחם את האבלים, ופעמים שהמנחמים יושבים ופניהם לאבלים וגבם לארון הקודש, ובמקום זה מדברים גם שיחת חולין וכדו'. האם מנהג זה הוא נכון, והאם אין זה פגיעה בכבודו של הס"ת?
♦
ב. מקור האיסור לטלטל ס"ת
בירושלמי יומא (פ"ז הלכה א') מובא: "בא לו כה"ג לקרות... חזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכה"ג, וכה"ג עומד וקורא".
ובגמ' (שם): "בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה, והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן? אלא ע"י שהן בני אדם גדולים, התורה מתעלה בהן". והגמ' שואלת (שם) "והא תמן מייבילין אורייתא גבי ריש גלותא?" ("בבבל מביאין הס"ת לגבי ריש גלותא אע"פ דלפעמים אינן חשובים כ"כ בתורה ובמצוות". קרבן העדה.) ועונה הגמ': "א"ר יוסה בי רבי בון תמן ע"י שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין לו כמנהג אבהתהון" (לגבי ראשי גלותא הואיל והם מזרעו של דוד עושין להם כמנהג אבותיהן כמלכי בית דוד. קרבן העדה.).
וכתב בשו"ת מהר"מ מרוטנבורג (ד"פ סי' כ"ג) וז"ל: "בני אדם החבושין בבית האסורים אין מביאין אצלם ס"ת אפי' בר"ה ויו"כ מדאמר בירושלמי פרק בא לו (יומא פ"ז) בכל אתר את אמר הלך אחר תורה" וכו'. וכ"כ המרדכי (סוף פ"ק דר"ה סי' תש"י) בשם המהר"מ מרוטנבורג והביאו הב"י (או"ח סי' קל"ה י"ד). וכן פסק מרן השו"ע (סי' קל"ה סעיף י"ד) ז"ל: "בני אדם החבושין בבית האסורין, אין מביאים אצלם ס"ת אפי' בר"ה ויו"כ" עכ"ל. והד"מ על הב"י (שם ס"ק י') הביא את ההגהות אשרי (פ"ק דברכות סי' ז') בשם האו"ז (הלכות ק"ש סי' ט') וז"ל: "וחולה שיכול לכוון יבואו עשרה ויתפללו עמו. ואם הוא אדם חשוב בעירו מביאים לו ספר תורה בביתו ויקראו אותן עשרה שמתפללין עמו" עכ"ל. והוסיף (שם) ובאו"ז עצמו משמע דלאדם חשוב אע"פ שאינו חולה (מותר להביא לו ס"ת י.ו.) וכן לחולה בלא אדם חשוב שרי. והוסיף (שם) שגם לדעת המרדכי שאסר לאדם החבוש בבית האסורים, מ"מ משמע שלאדם חשוב מותר.
ואף על הדין של המרדכי, תמה הבאה"ל (שם ד"ה אין מביאין) כיצד משווים בין דין שאפשר לבוא אל הס"ת, ולכן אסור לטלטלו, לבין אדם שאסור בכלא ולא יכול לצאת. שהרי כשאפשרי לבוא אל הס"ת, ממילא לקחת את הס"ת אליו הוי זלזול בס"ת, אך אם הוא חבוש בבית האסורים, הרי הוא אנוס, ומדוע שנמנע ממנו לקיים את מצוות קריאת התורה? מה זילותא יש לס"ת, כשבנ"א מהדרין אחריה לקרות בה, אם נביאה אליהם כיוון שהם אינם יכולים ללכת אחריה?
ואכן זו דעת האו"ז (שהובא לעיל בשם הד"מ) שלחולה, כיוון שאנוס הוא, מותר להביא לו ס"ת לקרוא בו. וכפי שהסביר האו"ז (שם) דאם לאדם חשוב מותר להביא משום כבודו, לזה שאנוס ולא יכול לבוא, כ"ש שנתיר להביא אליו את הס"ת. וכ"כ הפר"ח (שם ס"ק י"ד), אלא שלעניין דינא נשאר בצ"ע.
ולעניין הלכה למעשה, הסיק הבאה"ל (שם) דכיוון שהמרדכי, הביאו השו"ע, אסר לחבוש בבית האסורים להביא לו ס"ת, כיוון שיחיד לא חייב בקריאת התורה, כי זו מצוות הציבור, לכן אין להביא לו ס"ת. אבל כשיש עשרה חבושים בבית האסורים, כיוון דחלה עליהם חובת קריאה, והם אנוסים ואינם יכולים לצאת, גם המרדכי יודה בכה"ג שצריך להביא להם ס"ת לקרוא בה. וכ"כ הא"ר בהבנת המרדכי.
ג. תשובת מהר"י מינץ ומהר"ם פדוואה
עוד הוסיף הד"מ (שם) בשם שו"ת מהר"ם פדוואה (סי' פ"ח) וז"ל: "הא דאסור (לטלטל ס"ת) היינו להביאו בשעת הקריאה לבד. אבל להכין לו יום או יומיים ארון או תיבה בביתו שפיר דמי". וכן פסק הרמ"א בהגהה (שו"ע שם). [ומה שנכתב שם על דברי הרמ"א בסוגריים בשם האו"ז, זו טעות, וצריך להיות בשם מהר"ם פדוואה].
וכתב המ"ב (שם ס"ק מ"ט) "והאחרונים הסכימו, דה"ה אם הכין מקום לס"ת באותו יום שיהא מונח שם יום או יומיים דשפיר דמי, ובלבד שיניחנה שם במקום שהכין קודם זמן הקריאה. ובזמן הקריאה יוציאנה ויקרא בה, ואח"כ יחזירנה לשם, דאז אין מינכר שהבאתה היתה לצורך קריאה בלבד, אלא שקבע דירתה כאן אותו זמן".
ועפ"י זה רבים מהעם סבורים, שאם לוקחים ארון קודש נייד ומניחים בו ספר התורה, מותר לטלטל את ספר התורה לכל מקום, אף לטיולים ואף למניינים פרטיים, וכן למניינים בבית האבל ובבית חתנים.
ולענ"ד נראה, שכל זה נובע מכך שלא קראו את דברי המהר"ם פדוואה במקורו, אלא רק מהציטוט שמביא הרמ"א בד"מ, ומכך נובעת טעות בהלכה, כדלהלן:
בשו"ת מהר"י מינץ ומהר"ם פדוואה הביא את שאלת הר"ר אבא י"ץ שלום, שחבריו גמגמו עליו על כך שהתיר לטלטל ס"ת לגברא רבה שבא לגבולו ולא היה יכול לבוא לביהכ"ס, ועשו מניין בביתו עם קריאה מספר התורה, והניחו הס"ת בארון במקום שהתפללו בביתו. וחבריו השיגו עליו, מפני המרדכי שהובא לעיל, שאין מטלטלין ס"ת לבנ"א החבושים בבית האסורים, כנ"ל.
ובתחילה מתרץ, שמפני שמדובר בגדול בתורה, בכה"ג גם המרדכי היה מורה להיתר, כפי שהגמ' בירושלמי אמרה שבגדולים בתורה, התורה מתעלה בהן ולא מתבזת.
ואז הוסיף המהר"ם פדוואה ז"ל: "עוד אחרת איתי וברור לי לפענ"ד שכל הדברים הנ"ל, הן הירושלמי, הן ההג"ה מדברים בעניין שמביאים הס"ת להם לקרות ואין אצלם שום ארון או תיבה אשר מוציאין הס"ת ממנו ומחזירין אותה לתוכו. (אלא) רק מביאין אותה ממקום אחר בשעה הקריאה ואחר הקריאה מחזירין הספר למקומו, או שהיתה ס"ת דרכה להניח על העמוד המיוחד לקרות עליו, ולאדם חשוב וגדול מעתיקין אותם משם להביא אותה גבי הגדול למקום שעומד שם כמו שעשו לכה"ג כדתנן בפרק בא לו, אשר עליו קאי הירושלמי, ובכך הוא גנאי לס"ת, ובעבור זה יקשה לעשות אם לא לגדולים כנ"ל.
אמנם כמנהג שלנו, וכעובדא דידך, לייחד תיבה וארון על יום או יומיים ולתת בו הס"ת ולהוציאו בשעת הקריאה ולהשים אותו על העמוד והקוראים בתורה יעקרו ממקומם לקרוא על העמוד, וא"כ יחזירו הס"ת לארון, לא עלה על לב שום אדם לאוסרו, כי אין בו פגם לס"ת, מאחר שמיוחד לה ארון ועמוד להוציאה ולהכניסה. ואין הפרש לבית הכנסת של עראי או בית הכנסת של קבע. א"כ יפה עשית ויפה הורית, כי אף אם היה עובדא דידך דומה לירושלמי ולהג"ה הנ"ל, לא יצאת מחוק הגדר מאחר שהיה גדול. וכ"ש מאחר שייחד ארון ועמוד לס"ת כמנהג שלנו, אם כן אין בו בית מיחוש". עכ"ל.
המעיין היטב בדברי המהר"ם פדוואה ייווכח שאין ארון הקודש סיבה להיתר טלטול הס"ת, אלא ארון הקודש הוא סימן להיתר הטלטול. דהיינו, מאחר שע"י ארון הקודש שמייחדים בבית כנסת ארעי, הרי אותו מקום הופך לכעין ביכנ"ס קבע, וע"כ אין זלזול לספר התורה, כי נוהגים בו בס"ת כפי שנוהגים בכל ביכנ"ס.
וביתר ביאור: בכל בית כנסת, ספר התורה מונח בתוך ארון קודש, ובשעת קריאת התורה מוציאים את הס"ת מארון הקודש ומוליכים אותה אל במת הקריאה, שם מניחים את ספר התורה, פותחים אותו וקוראים בו, ולאחר הקריאה מחזירים אותו לתוך ארון הקודש. במנהג זה אין חסרון בכך שמוליכים את הס"ת לבמה, מכיוון שאי אפשר לקרוא כשספר התורה מונח בארון. וע"כ זהו כבודו, שמביאים אותו לבימה המיוחדת לקריאת התורה. ולכן סובר המהר"ם פדוואה, שלקחת ס"ת מארון קודש, ולטלטלו לאיזה בית בשביל לקרוא בו, הרי זה זלזול לספר התורה, כי היה על הציבור לבוא לביהכ"ס לשמוע את הקריאה, ולא לטלטל את ספר התורה אליהם. וכדברי הירושלמי, שכבוד התורה הוא שבאים אליה ולא שהיא באה אלינו. אא"כ מדובר בגדול בתורה, שאז התורה מתכבדת בכך. אך אם לוקחים את ספר התורה לבית כנסת עראי של "יום או יומיים", ובבית כנסת עראי זה, מניחים ארון קודש שבו הס"ת מונח, ובביכנ"ס זה יש בימה לכבוד קריאת התורה, א"כ העברת הס"ת מארון הקודש של ביהכנ"ס הקבוע לארון הקודש של בית כנסת ארעי, כמוה, כהעברת ס"ת מארון קודש של בית כנסת אחד לארון קודש של ביכנ"ס שני, שמותר. ואף שבית כנסת זה הוא ארעי, ולאחר כמה ימים יפונה, מ"מ סובר המהר"ם פדוואה ש"אין הפרש לבית כנסת של עראי או בית כנסת של קבע". א"כ אין זה דין בארון, לא הוא המתיר והאוסר, אלא הארון הוא סימן לקביעת בית כנסת עראי, שמונח שם ארון קודש, ואם נותנים בו ס"ת ליום או יומיים, הרי מקום זה נחשב לביכנ"ס. וע"כ אין בו את הדין של זלזול בס"ת כשמטלטלים אותו לצורך האדם, כי ביום יומיים אלה, בית הכנסת עבר לשם.
אך כל זה מדובר כשהארון מונח לאותו יום יומיים, במקום אחד, ללא תזוזה, ומתקיים שם, או בסמיכות לשם, בית כנסת ארעי, שבו מתפללים וקוראים בתורה.
ולכן כשנוער מקיים טיול של הליכה רגלית מרובה, ובסוף היום ישנים בשטח, ולמחרת ממשיכים בהליכה להמשך הטיול. אף אם יתפללו במקום השינה והאכילה, לא יותר לטלטל לשם ס"ת לשם קריאה בתורה, אף אם ידאגו לארון קודש נייד מהודר, כי אין הארון סיבת ההיתר, אלא הוא סימן לבית כנסת ארעי. אך במקום שמתפללים בו, ומיד לאחריו אוכלים באותו מקום, וכן ישנים שם, וכן מדברים שם שיחת חולין וכדו', אין אותו מקום שהתפללו בו הופך להיות לבית כנסת ארעי, אלא התפללו בשטח, במקום שמותר להתפלל בו בשעת הדחק, אך אין במקום זה דין בית כנסת.
והנ"מ אם זה בית כנסת ארעי או סתם מקום תפילה, היא, שבבית כנסת ארעי כל זמן שהוא נקבע לתפילה, אפי' ליום או יומיים, אין משיחין בו שיחת חולין ולא אוכלים ושותים בו, אלא נוהגים בו כקדושת בית כנסת, כל זמן שייחדוהו למקום תפילה. משא"כ מקום שהתפללו בו באקראי.
ואם דברינו נכונים, א"כ מה שהתיר הרמ"א עפ"י המהר"ם פדוואה, לטלטל ס"ת אם יש בו ארון ליום או יומיים, זה דווקא טלטול ס"ת למקום שייחדוהו למקום תפילה. לדוגמא, אבלים היושבים שבעה בתוך ביתם, ובשעת התפילה יוצאים לאוהל גדול שמיקמו בחצר הבית לצורך תפילה, כי בזמן תפילה באים מנחמים רבים, ויש שם ספסלים וסידורים, ופעמים שאף ארון הקודש מונח שם, בכה"ג התיר הרמ"א.
אך אם מניחים ארון קודש בסלון הבית ובו מונח ס"ת, והאבלים יושבים בסלון הבית, ובו באים מנחמים לנחם, בין גברים ובין נשים, ובסלון זה אוכלים ומדברים ומנחמים, ובשעת התפילה הנשים מתפנות לצדדים והגברים מתפללים בסלון זה, אין אותו סלון הופך לבית כנסת ארעי, אלא שבזמן תפילה התפללו בו ולאחר מכן חזר אותו מקום לקדמותו. ובכה"ג לא יותר לטלטל ס"ת למקום זה.
♦
ד. ראיה למהר"ם פדוואה
ונראה להביא ראיה לדברינו מדין ברכת מעין שבע בבית חתנים ובבית אבלים.
הטור באו"ח (סי' רס"ח) כתב "ואומר ש"ץ ברכה אחת מעין שבע (בליל שבת) שהיא מגן אבות בדברו ואלוקינו ואלוקי אבותינו רצה נא במנוחתנו וחותם ברוך אתה ה' מקדש השבת. וכתב אבי העזרי (ראבי"ה הלכות שבת ריש סי' קצ"ו) שאין ליחיד לומר אותה, שלא נתקנה אלא משום סכנת המזיקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדות, ותקנו אותה בשביל בנ"א שמאחרין לבוא שיסיימו תפילתם בעוד ששליח ציבור מאריך כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ד ע"ב)".
והב"י (שם) הביא בשם מהר"י אבוהב בשם ספר המנהגות "דבבית חתנים ואבלים דליכא טעמא דמאחרים לבוא שיהיו ניזקין, לא אמרינן ברכה אחת מעין שבע. וכ"כ הריב"ש בתשובה (סי' מ')".
וכן פסק מרן השו"ע (או"ח סי' רס"ח סעיף ד') "אין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים, דליכא טעמא דמאחרין לבוא שיהיו ניזוקין". וביאר הט"ז (שם ס"ק ח') ז"ל: "בבית חתנים וכו' - פירוש שמתפללים בביתם במניין. ונראה כ"ש אותן שמתפללין לפרקים במניין בבית ואינם הולכים לביהכ"ס, דהא בחתנים יש מנהג קבוע טפי להתפלל במניין ואפילו הכי אין הדין כמו בבית הכנסת קבוע לענין זה, כ"ש בזה".
ואז מוסיף הט"ז "והכלל בזה, דלגבי דידן, אין צריך כלל לומר אותה אפילו בבית הכנסת קבוע דאין סכנה כמ"ש בטור, אלא משום דכבר תקנוה במקום סכנה עדיין עושין כן. וכל שאין קביעות, אין מקום לזה".
והוסיף עוד הט"ז (שם) "ומ"מ נראה, דאותן שקובעים מקום להתפלל על איזה ימים, כמו שרגילים לעשות בירידים, זה הוה דומה לבית הכנסת קבוע ואומרים שם ברכה זו" עכ"ל.
ודבריו קשים, דמה ההבדל בין כשקובעים "להתפלל על איזה ימים, כמו שרגילים לעשות בירידים" ואז אומרים ברכת מעין שבע, לבין תפילה בבית חתנים ובבית האבל דאז אין אומרים תפילה מעין שבע. והרי גם בבית חתנים זה כמה ימים (שבעה ימים) וה"ה בית אבלים, וא"כ מדוע בבית אבלים של כמה ימים לא נחשב לביכנ"ס קבע, ומקום תפילה של יריד לכמה ימים נחשב לבית כנסת שאומרים בו תפילת מעין שבע?
והאחרונים דנו בדבר. בשו"ע הגר"ז כתב (שם) שהיריד שדיבר בו הט"ז, מדבר על יריד למשך כמה שבועות, לעומת בית חתנים ובית האבל שמדובר על שבעה ימים, עיי"ש. אך תירוץ זה דחוק, שהרי בפירוש כתב הט"ז שקובעים "להתפלל על איזה ימים כמו שרגילים לעשות בירידים". א"כ לא מדובר בשבועות אלא בימים. ועיין עוד תירוצים במ"ב עוז והדר, ועדיין הדברים דחוקים עיי"ש.
ונראה לענ"ד לתרץ שיש חילוק יסודי בין תפילה בבית חתנים או בבית אבלים, לבין תפילה במקום שקבעו ליריד.
מקום תפילה שקבעו ביריד, כוונתו היא, שסוחרים רבים היו לנים באכסניה של עיר גדולה לשם מכירת מרכולתם בימי היריד, שאז באו סוחרים רבים לעיר הגדולה למכור את סחורתם. והסוחרים היהודים, ששכרו כל אחד חדר באכסניה, היו שוכרים בשיתוף עוד חדר באכסניה, לשם תפילה במניין. חדר זה נשכר לשם בית כנסת, ובכל ימי שהותם במלון או באכסניה בימי היריד, היו מתפללין את כל התפילות במניין באותו חדר שקבעוהו לבית כנסת ארעי לימים אלו. ולכן מקום זה יש לו דין בית כנסת לכל דבר, באותו זמן, אין אוכלים ושותים בו, אין שחים בו שיחת חולין אלא רק מתפללים ולומדים בו תורה. ועל מקום זה כתב הט"ז (שם) "זה הוה דומה לבית כנסת קבוע ואומרים שם ברכה זו (מעין שבע)". כי בימים אלו הרי זה בית כנסת לכל דבר.
לעומת זאת, בבית האבל ובבית החתנים, לא קבעו מקום מיוחד לתפילה ותורה בלבד, אלא האבלים היו יושבים בביתם ובאים מנחמים לנחמם. ואם היה מניין, כשהגיע זמן התפילה, היו ממתפללים באותו מקום, אך מיד לאחר התפילה חזר אותו מקום לקדמותו, שיושבים שם ואף אוכלים ושותים ושחים בו שיחת חולין. וה"ה בבית חתנים לא היה מקום מיוחד לתפילה, אלא היכן שישבו ואכלו וקיימו את סעודת שבע הברכות, שם קיימו תפילה במניין עם החתן. אך מיד לאחר התפילה, חזר מקום זה לקדמותו, שאכלו ושתו ושחו בו שיחת חולין ומעולם לא היה למקום זה קדושת בית כנסת. ומכיוון שאין זה בית כנסת, ולא חלה עליו קדושת בית כנסת, ממילא ברור שלא שייכת בו תקנת ברכת מעין שבע, שנתקנה דווקא לבתי כנסיות.
והא"ר (שם ס"ק י"ט) כתב על הט"ז דמ"ש שביריד אומרים ברכת מעין שבע, כתב "וצ"ל דמיירי כשיש ס"ת, דבלא ס"ת לא מיקרי קבוע, וצ"ע". ולפי דברינו, אין הכרח של ס"ת, שהרי ס"ת, זהו סימן לבית כנסת ארעי (כמו שהבאנו לעיל בשם מהר"ם פדוואה), אך אה"נ אם היו קובעים מקום מיוחד לכמה ימים לצורך תפילה בלבד, ורק מתפללים ולומדים שם תורה, ולא עושים שם מעשי חולין, א"כ הוי בית כנסת אע"פ שאין בו ארון קודש. דלא גרע מבתי כנסיות בעבר, שהיו קדושים בקדושת בית כנסת למרות שארון הקודש לא היה קבוע שם אלא בדירה אחרת מחשש גניבות וכדו' (כמו שמופיע בטור או"ח סי' קמ"ח שהיה להם בית מיוחד קרוב לביהכנ"ס ששם היה עומד ס"ת, ומביאים אותו לביהכנ"ס לצורך קריאה). א"כ ס"ת הוי סימן ולא סיבה.
ואכן אף הא"ר בעצמו הסתפק בדבר, וסיים דבריו בצ"ע. ונראה שבד"כ כשמניחים ארון קודש, במקום המיוחד לתפילה דווקא, זו הוכחה שמקום זה הוקדש לימים אלו לצורך בית כנסת, למרות שאין הכרח בארון קודש דווקא, ואף אם מקצים מקום לשם תפילה לכמה ימים, בלא ארון קודש, אף הוא ייחשב לבית כנסת ויוכלו לברך בו ברכת מעין שבע.
ולפלא על המ"ב (שם ס"ק כ"ד) שכתב בהחלטיות "אבל כשיש קביעות על איזה ימים, ויש ס"ת אצלם, וכמו בירידים, דומה לביכ"ס קבוע ואומרים" (מעין שבע). והביא זאת בשם הא"ר, למרות שהא"ר הסתפק בדין זה וסיים דבריו בצ"ע. ואולי אפשר ליישב, שאף המ"ב הביא את עניין הס"ת לדוגמא של בית כנסת קבע, אך לא כהכרח. ודו"ק.
אך נראה לכו"ע, שאם יש ס"ת בבית, ומתפללים בו באקראי, אפי' כמה ימים, אולם מקום התפילה לא יוחד למקום בית כנסת דווקא, ומיד אחר התפילה חוזר המקום לקדמותו, בזה לכו"ע לא נחשב לבית כנסת, ולכן אין בו ברכת מעין שבע. ולכן פסק השו"ע שבבית חתנים ובבית אבלים לא אומרים ברכת מעין שבע. ודון מיניה ואוקי באתרין. אף אצלנו, היתרו של המהר"ם פדוואה, לטלטל ס"ת, היה במקום שמייחדים ארון ליום או יומיים ואותו מקום הופך לבית כנסת ארעי לאותם ימים שמתפללים בו, ולכן התיר לטלטל לשם ס"ת ולהניחו בארון. אך זה אמור רק במקרה שהקצו מקום לתפילה, ורק לתפילה ולא לדברי חולין.
ונראה שבעבר, הבתים לא היו גדולים, ובד"כ בבית שיש בו אבלים, לא היה מקום (חדר וכיוצ"ב) להקצות לתפילה בלבד, ולכן לא היה נחשב לבית כנסת ארעי, ולכן לא אמרו במקום זה ברכת מעין שבע בשבת.
א"כ ה"ה שלא נתיר לטלטל ס"ת למקום כעין זה, כיוון שכל ההיתר לטלטל ס"ת בארון נסמך על פסקו של המהר"ם פדוואה, והמהר"ם פדוואה לא דיבר בכה"ג כלל וכלל, אלא רק על מקום שמקצים אותו להיות בית כנסת ארעי.
ואה"נ שדין זה יכול להשתנות כשתשתנה המציאות. לדוגמא: כיום מנהג רווח, שכשיש בית אבלים, באים ומקימים אוהל אבלים גדול בחצר הבית, ופעמים רבות, המנחמים באים לאבלים ומנחמים אותם בתוך הבית, ורק בשעת התפילה, כשבאים אנשים רבים, והבית צר מלהכיל את כולם, יוצאים כולם לאוהל האבלים, ומתפללים שם, ואף הרב נוהג לדרוש שם בד"ת בין מנחה לערבית. ושם אף מונח ארון קודש עם ס"ת. בכה"ג זה אכן ביכנ"ס ארעי לכל דבר ועניין, ולמקום כעין זה התיר המהר"ם פדוואה להביא ס"ת, ולקיים תפילות בביכנ"ס ארעי זה כמו בביכנ"ס קבע. ודמי אהדדי. וא"כ ה"ה שיוכלו לומר בו ברכת מעין שבע, למרות שבשו"ע נכתב שאין אומרים ברכת מעין שבע בבית אבלים. כי מציאות זו שונה מהמציאות בה פסק השו"ע.
וה"ה בזמן מגיפת הקורונה, היו אוהלים גדולים, שבנו אותם לצורך תפילה. מקומות אלו הוקצו רק לשם תפילה, ולא עשו בו דברי חולין והיה נחשב לביכנ"ס ארעי ויכלו לומר בו ברכת מעין שבע, ואף להביא אליו ס"ת גם בזמן שכבר היה אפשרי להתפלל בביכנ"ס, אלא שהיו זקנים שחששו לבריאותם והעדיפו להמשיך להתפלל באהל. (שהרי כשכולם לא יכלו לבוא לביהכנ"ס, א"כ הרי הם אנוסים, ובכה"ג התירו לכו"ע להביא להם ס"ת לשם קריאת התורה, כפי שפסק הבאה"ל שהובא לעיל).
לעומת זאת, היו כאלה בתקופת הקורונה, שהיו מתפללים ברחוב צדדי, ובזמן התפילות, עצרו את התחבורה והובילו אותם בדרכים עוקפות. במקרה זה, אין מקום התפילה הופך לבית כנסת ארעי, שהרי מיד לאחר התפילה הרחוב חוזר לשימושו הרגיל, של הליכת אנשים ונסיעת רכבים, ופשוט שאין לו דין בית כנסת ארעי. ובכה"ג לא יותר לומר בו ברכת מעין שבע, וכן לא יוכלו לטלטל לשם ס"ת אף אם יהיה לו ארון שיוכל להיות מונח שם בפינה וכדו' לכמה ימים (אא"כ בתי הכנסיות יסגרו מחמת הסכנה, ואז יהיה דין אנוסים שיותר להביא להם ס"ת, וכנ"ל בשם הבאה"ל).
וראיתי בא"ר (שם ס"ק י"ט) שכתב "ובית שיש [בו] ס"ת [באקראי] ומתפללין במנין אין ולאו ורפיה בידי (שיירי כנה"ג ב"י אות ט') ומט"ז מבואר כשיש קביעות על איזה ימים אומרים". ומשמע מדבריו שהבין שהם חלוקים.
אך לפי דברינו, אין מחלוקת כלל וכלל. דהט"ז מיירי במקום שהוקצה לבית הכנסת לכמה ימים, ולכן אפשרי לומר בו ברכת מעין שבע. לעומת זאת, השייירי כנה"ג דיבר על מקום שיש בו ס"ת (כגון אדם שקיים מצוות כתיבת ס"ת, ומחזיק את הס"ת בביתו) ובמקרה מתפללין בו תפילה במניין, אך לא הפכו מקום זה לבית כנסת, ולכן נראה שבכה"ג לא יאמרו ברכת מעין שבע, ופשוט.
וא"כ ה"ה למקום שמתפללים בו במניין, אך מיד לאחר המניין חוזר המקום למקום חולין גמור, בכה"ג לא התיר המהר"ם פדוואה לטלטל ס"ת אף אם יהיה מונח בתוך ארון. ופעמים רבות, הגעתי לבית אבלים ומצאתי ארון קודש שמונח בו ס"ת, והמנחמים יושבים וגבם אל ארון הקודש, ופשוט שהוי בכה"ג זילזול בקדושת ספר התורה, כפי שנוכיח לקמן. ולכן נראה שבכה"ג אין היתר טלטול ספר תורה למקום זה.
♦
ה. האם המנהג להביא ס"ת לבית האבל היה בזמן השו"ע והרמ"א?
ונראה להוסיף ולומר, שאף שנהגו גם בעבר לקיים מניינים של תפילה בבית האבל, מ"מ נראה שבזמן מרן השו"ע והרמ"א לא נהגו לקרוא בס"ת בבית האבל, מפני הטעם הנ"ל שיש בזה פגם לספר התורה. ונראה שבזמנם לרוב האנשים לא היה מקום בבית, כחדר גדול וכיוצ"ב, שיכולים להקצותו רק לשם תפילה, ולכן עפ"י האמור לעיל, לא היה מותר לטלטל ס"ת לשם הקריאה, אף אם יהיה מונח בתוך ארון, וכאמור לעיל.
הראיות שקיימו מניין בבית האבל ובבית חתנים הן כדלהלן:
א. בשו"ע (או"ח סי' קל"א ס"ד) כתב "נהגו שלא ליפול על פניהם, לא בבית האבל ולא בבית החתן". הא קמן שנהגו לקיים מנין תפילה בבית האבל ובבית החתן.
ב. בשו"ע (או"ח סי' רס"ח סעיף י') "אין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים דליכא טעמא דמאחרין לבוא שיהיו ניזוקין". הרי מפורש שקיימו מניין בבית האבל ובבית חתנים.
ג. בשו"ע (או"ח סי' תרצ"ו סעיף ד') "כל דברי אבלות נוהגים בחנוכה ופורים. הגה: ומ"מ ילך לביהכ"ס לשמוע המגילה, ואם יוכל לאסוף מניין לביתו לקרות המגילה עדיף טפי (מהרי"ל)". הרי לפנינו שהרמ"א כתב שעדיף שאבל ימנע מללכת לביהכנ"ס, ועדיף לקיים מניין בביתו.
ד. בשו"ע בהלכות אבלות (יו"ד סי' שע"ו סעיף ג') מובא: "מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בנ"א כשרים ויושבים במקומו כל ז' ימי האבלות וכו'. הגה: ... וכתוב במהרי"ל נוהגים להתפלל בעשרה כל ז' במקום שנפטר שם האדם, והיינו על אדם שלא הניח קרובים ידועים להתאבל, אבל יש לו בשום מקום שמתאבלים עליו אין צורך".
ואף שהיה אפשר להבין לכאורה, שיש עניין לעשות מניין בבית הנפטר, דווקא במקום שלא הניח קרובים להתאבל, אך מדברי הרמ"א לקמן (שו"ע יו"ד סי' שפ"ד סעיף ג') שכתב "הגה: ומצווה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם אפילו אין אבל כי יש בזה נחת רוח לנשמה, והאבל מצטרף למניין" נראה, שיש מצווה להתפלל במקום שמת שם הנפטר אפילו אין אבל. ומשמע שכ"ש שמצווה להתפלל שם כשיש אבל.
ה. בשו"ע הלכות אבלות (יו"ד סי' שצ"ג סעיף ג') כתב "האבל אינו יוצא בחול לבית הכנסת אבל בשבת יוצא (וכן לבית המדרש). ואנו נוהגים שבכל יום קריאת התורה יוצא לבית הכנסת. הגה: ובמדינות אלו נוהגין שאין יוצא אלא בשבת". רואים מפורש, שלא היה ס"ת בבית האבל, והיתה דעה שאפי' בשני וחמישי לא יצא האבל מביתו לקריאת התורה, אלא רק בשבת, כי בשבת לא נוהגת אבלות בפרהסיה. והסיק השו"ע, שהמנהג הוא שהאבל יוצא בכל יום שיש בו קריאת התורה, כגון בשני וחמישי בשחרית, ולא רק בשבת.
וכתב הפתחי תשובה (שם ס"ק ב') בשם החכמת אדם בקונטרס מצבת משה (סי' ח'), שמה שכתב השו"ע שהאבל אינו יוצא לבית הכנסת, זה מפני שהיו עושים מניין בבית האבל ושם אומר קדיש וקדושה, וממילא אינו זקוק ללכת לבית הכנסת. וזה עפ"י מה שהבאנו מסי' שע"ו שמצווה להתפלל בבית האבל (וכן שאר המקורות שהבאנו לעיל). אבל במקום שלא יכול לקיים מניין בבית האבל, ויתבטל עי"ז האבל מקדיש וקדושה וברכו, מותר ללכת לבית הכנסת. והביא את המג"א (סי' תרצ"ו סק"ח) שחלק וסבר, שאפי' בכה"ג יתפלל יחידי בביתו ולא ייצא לבית הכנסת.
וכל המחלוקת אם יוצא האבל לבית הכנסת, מופיעה בטור (יו"ד סי' שצ"ג) כמחלוקת ראשונים בין הרי"ץ גיאת והראב"ד והרמב"ן, והסיק בסופו הטור (שם) כדברי הרא"ש אביו, עיי"ש.
ו. בשו"ע (יו"ד סי' שד"מ סעיף י"ח) מובא: "נשיא שמת כל בתי מדרשות שבכל מקום שמספידים אותו בטלים... וכל בני העיר מתפללין בבית האבל בין בחול בין בשבת חוץ מקריאת התורה בשבת ושני וחמישי שקוראים בביהכ"ס". הרי מפורש שקיימו מניין בבית האבל, אבל לא היה שם ס"ת, והלכו לביהכנ"ס לקריאת התורה.
מכל הנ"ל נמצאנו למדים, שהיו נוהגים לעשות מניין בבית האבל, ואעפ"כ לא נהגו להביא לשם ס"ת. ולכן הסיק השו"ע שהמנהג הוא "שבכל יום קריאת התורה יוצא לב"ה" לשם קריאת התורה. והרמ"א הגיה שהמנהג הוא שיוצא לקריאת התורה רק בשבת ולא בימי החול. ולמרות שהרמ"א הביא בהלכות ס"ת (או"ח סי' קל"ה סעיף י"ד) את דעת מהר"ם פדוואה שאם מכינים ארון קודש, אפשר לטלטל ס"ת, אעפ"כ לא הגיה בהלכות אבלות על השו"ע, שאין האבל יוצא לביהכנ"ס כיוון דבלאו הכי יש אפשרות להביא ס"ת לבית האבל (ע"י ארון וכדו'), אלא כתב שאינו יוצא האבל לבית הכנסת לקריאת התורה אלא בשבת ולא בשני וחמישי. א"כ מוכח שבין לדעת השו"ע ובין לדעת הרמ"א לא היה מצוי ס"ת בבית האבל. וממילא השו"ע לא הביא את שו"ת מהר"ם פדוואה, וא"כ לא ברור שראה תשובה זו, וממילא לא הכיר היתר זה. אך הרמ"א כתב בד"מ וכן בהגהת השו"ע, את היתרו של המהר"ם פדוואה, שיש היתר טלטול ס"ת ע"י ארון ליום או יומיים, וא"כ קשה, מדוע לא נהגו כן בבית האבל, וממילא זה ייתר את הדיון אם האבל צריך ללכת לביהכנ"ס לשם קריאת התורה?
אך לפי דברינו ניחא, כי כל ההיתר של המהר"ם פדוואה, הוא מפני שעושים בית כנסת ארעי לימים אחדים, ואז ניתן לטלטל ס"ת ולהניחו בארון, ולקרות בו בבית הכנסת הארעי.
אך ברוב הבתים בהם היו האבלים, לא היה באפשרותם מקום די הצורך להקצות לצורך בית כנסת ארעי. וע"כ לא עלה על הדעת להביא לשם ס"ת לשם קריאה, כי בכה"ג אין היתר טלטול ס"ת. אבל בעניין מניין בבית האבל, שם מותר לקיים מניין בסלון וכדו', ומפני שיש עניין שהאבל לא יצא מביתו, כדי לא להסיח דעתו מן האבלות. ועוד מצאנו שיש עניין להתפלל דווקא בבית הנפטר, כדברי הרמ"א לעיל. לכן נהגו, אם אפשר, לקיים מניין בבית האבל.
ועיין בשו"ת דודאי השדה (סי' מ"ז) שכתב וז"ל: "וכיוון דהיא מצווה גדולה לעשות גמ"ח עם המת להתפלל במקום שיצאה נשמתו... ואפי' ס"ת מותר להביא שם אם יש מקום להניח שם הס"ת בדרך הכבוד כדמשמע ברמ"א או"ח סוף סי' קל"ה. ועיי"ש במג"א ס"ק כ"ב וס"ק כ"ג. וכן נוהגין בכל ערי ישראל, שאם יש מקום מכובד בבית האבל להניח שם ס"ת שנותנים שם גם ס"ת לקרות בו". וקודם לכן כתב שמצווה גדולה להתפלל בעשרה במקום שמת שם, כדאיתא במסכת שבת (דף קנ"ב ע"ב) בעובדא דרב יהודה, שהמת נראה לו בחלום ואמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי. והוסיף שאף אם יתבטל ע"י כך המניין הקבוע בביהכנ"ס, אעפ"כ יש עניין לקיים מניין בבית האבל, עיי"ש.
למדנו מדבריו על הצורך במניין תפילה בבית האבל. לעומת זאת, לגבי קריאת התורה בבית האבל, בזה תלה את העניין "אם יש מקום מכובד בבית האבל להניח שם ס"ת", שאז "נותנים שם גם ס"ת לקרות בו". א"כ מוכח שלא בכל מקום ניתן היה להביא ס"ת, ורק בתנאי שיש מקום מכובד, אז הותר להביא את הס"ת לבית האבל. ולפי דברינו הוכחנו שגם צריך מקום המוקצה במיוחד לתפילה, ואז ייחשב ביהכנ"ס ארעי ויותר להביא לשם ס"ת שיהא מונח בתוך ארון. ובלא תנאי זה אין היתר לטלטל הס"ת, כנ"ל.
♦
ו. ראיה מדברי היעב"ץ במור וקציעה
וראיתי בספר מור וקציעה ליעב"ץ (סי' קל"ה ד"ה שם בסוף העמוד) שכתב שמשמע מהשו"ע שאין להוציא ס"ת "מבהכ"ס ששם הוא מקום כבודו אסור להוציאו לכבוד בשר ודם אפילו כדי לקרות בתוכו אם אינו בקבע. ומכאן שלא יפה עושים מה שנוהגים בק"ק אה"ו (אלטונא, המבורג וואנזבעק) שהאבל ר"ל מוציא ס"ת מבהכ"ס ומעמידו בביתו בז' ימי אבלות לקרות בו בימי הכניסה, דהני ודאי לא שפיר עבדי. (ונפיק מנה חורבא אחריתא, שאין נוהגין בו כבוד ומורא כראוי, אחר שמעמידין אותו בבית החורף, מקום שהילדים קטנים עומדים שם. ואי אפשר להזהר בו בכבוד כראוי. לכן צריך לאזור חיל לבטל המנהג הרע הלז, שכל קל שבקלים בונה במה לעצמו עד שכבר הושרש וקשה לפרוש, אך הקולר תלוי במי שיש סיפוק בידו לתקן). ויש לתמוה על מי שיש בידו למחות ואינו מוחה. ונתעלמה מהם הלכה ערוכה, ביו"ד סוף סי' שד"מ שאפילו בבית אב"ד ונשיא שמת אע"פ שהצבור חייבין להתפלל שם לכבודו, אין רשאין להביא ס"ת לשם, אלא נכנסין לביהכ"ס לקריאת התורה. ושמע מינה תלת. שמע מינה דהלכתא היא דאין מוציאין ס"ת לקרות בו דרך עראי. ושמע מינה דלשבעה ימים נמי עראי הוא. ושמע מינה דלא חיישינן אפילו לטרחא דציבורא בכה"ג, וראוי להחמיר בדבר".
הרי שהבין המור וקציעה, שאין היתר לטלטל את הס"ת אפי' אם יונח בארון. שהרי דבריו נכתבו על הטור והב"י או"ח סי' קל"ה, ושם נכתבו דברי הרמ"א בשם המהר"ם פדוואה שיש היתר לטלטל את הס"ת ע"י ארון אם מכינים לו יום או יומיים ארון או תיבה בביתו, ואעפ"כ היעב"ץ יצא נגד מנהג זה בטענה "שאי אפשר להזהר בו בכבוד כראוי" וכתב שגם מעמידים את הס"ת בבית חורף מקום שהילדים הקטנים עומדים שם, ולא מתנהגים שם ביראה ובכבוד.
וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין, אף בימינו, רוב המקומות שמטלטלין ס"ת לבית האבל, אף אם לא מניחים את הארון בבית החורף וכיוצ"ב, מ"מ בד"כ מניחים אותו בסלון, מקום שבאים המנחמים לנחם את האבלים, ופעמים רבות, מצאנו שיושבים המנחמים ופניהם אל האבלים ואחוריהם אל ארון הקודש. ואין זה דרך כבוד, כמ"ש הלקט יושר (הלכות ביכנ"ס עמ' ל"א) "שאין לעמוד שאחור שלו כנגד הארון הקודש, משום דהארון דמי להיכל". ועיין בשו"ע (יו"ד סי' רפ"ב סעיף א') שאסור להפנות אחוריו כנגד ס"ת אא"כ גבוה י' טפחים. אמנם הט"ז (שם ס"ק א') התיר לרבנים לדרוש כנגד העם אע"פ שאחוריהם כנגד ההיכל, כיוון שהס"ת מונח בארון וא"כ הוי כמו רשות אחרת. אך עיין בערוה"ש (שם סעיף ב') דכתב דאין זו הסיבה היחידה (שהס"ת בתוך ארון), אלא "דזהו עצמו כבוד התורה שדורש בהתורה ובמצוותיה והתורה עצמה צוותה כן, בכעין זה כמו בברכת כהנים שהכהנים פניהם כלפי העם פנים כנגד פנים והתורה גזרה כן... ובמדרש איתא בא וראה כמה גדול כבוד הציבור שהחכם הדורש פניו" וכו'. וכ"כ המ"ב (סי' ק"נ ס"ק י"ד) דהיושב מול הבימה ואחוריו להיכל גנאי הוא עיי"ש. וא"כ כל ההיתר לרבנים לדרוש כשפניהם לציבור ואחוריהם להיכל ה', זה דווקא לדברי תורה ומצווה, אבל לשאר דברים יש להחמיר. וא"כ בנידון דידן, אין למנחמים לשבת כשאחוריהם אל ארון הקודש. וא"כ נתינת ארון קודש בכה"ג, הוי מכשול לציבור.
ועיין עוד בשעה"צ (סי' ק"נ ס"ק י"ג) שמשמע מדבריו דמצריך ב' תנאים להתיר אחוריו אל ארון הקודש: א. שהארון רשות בפני עצמו. ב. שיושב דרך ארעי ולא בישיבת קבע. אך עיין בפמ"ג (משבצות זהב סוף סי' קמ"א) שכתב שארון קודש הנחשב רשות בפני עצמו זה דווקא ארון שנפחו לכה"פ מ' סאה, דהיינו אמה על אמה על רום ג' אמות וגם הס"ת מונח בגובה של לפחות י' טפחים מהקרקע. ועיין בשער אפרים (שער ג' בפתחי שערים סעיף ט') שכתב שיהיה סיום מקום עמידת הס"ת למעלה מחצי קומת איש כדי שלא יהיה עכ"פ אחוריו ממש כלפי הס"ת עיי"ש. וקשה מאד לעמוד בתנאים אלו. וברוב הפעמים אין את התנאים הנ"ל, וא"כ הרי זה דרך גנאי. וזו סיבה נוספת מדוע אין נכון לטלטל ס"ת לבית האבל כשהס"ת מונח בארון במקום שהמנחמים באים ופעמים יושבים כשאחוריהם לארון. וכנ"ל.
♦
ז. ס"ת שהוקדש לשם כך
בספר פתח הדביר (או"ח סי' קל"ה ס"י) מובא: "הנך אינשי דסגן באורחא דרך אניה בלב ים ומוליכים עמהם ס"ת בתיק שלו, וכשמתפללין בדרך בעשרה קורין בס"ת ההוא, אי איכא איסור בהא משום טלטול הס"ת או לא?"
והביא בשם אביו רבי חייא פונטרימולי בעל שו"ת צפיחת דבש (יו"ד סי' ס"ב) שהסיק לדינא, דאם מעיקרא נכתב הס"ת על תנאי זה, להיות ס"ת המטלטל בדרכים לשם קריאה של הולכי דרכים באניה וכדו', אין איסור. וכן הביאו הכף החיים (או"ח סי' קל"ה ס"ק ע"ח).
ועיינתי בספר צפיחת הדבש בסי' הנ"ל, וראיתי שהוא מבסס את דבריו על הגמ' בברכות (דף י"ח ע"א) ז"ל: "ת"ר המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדיסקיא ויתנם על גבי החמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון. ואם היה מתיירא מפני נכרים ומפני לסטים מותר. וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בס"ת".
וכן פסק הרמב"ם (הלכות ס"ת פ"י הלכה י"א) "היה מהלך ממקום למקום וס"ת עמו, לא יניח ס"ת בתוך השק ויניחנו על גב החמור וירכב עליו... ואם אין שם פחד מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על הבהמה והולך". וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רפ"ב ס"ג).
הרי מפורש, דאם מוליכו בכבוד בחיקו כנגד לבו, הרי זה מותר, ולא אסרו את הדבר משום איסור טלטול הס"ת.
ותימה אמאי לא הביא ראיה גם מהגמ' (שם) "לא יהלך אדם בביה"ק ותפילין בראשו וס"ת בזרועו וקורא. ואם עושה כן, עובר משום לועג לרש חרף עושהו". וכן פסק הרמב"ם (הלכות ס"ת פ"י הלכה ו') וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רפ"ב ס"ד). ומוכח להדיא, שלא הייתה בעיה בטלטול הס"ת, אלא רק בקריאתו בסמוך לקברים משום לועג לרש. וצ"ע.
ועוד הביא ראיה (שו"ת צפיחת דבש שם) מהגמ' ברכות (דף כ"ה ע"ב) ז"ל "דתניא בית שיש בו ס"ת או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי." וכן פסק הרמב"ם (הלכות ס"ת פ"י הלכה ז') וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רפ"ב ס"ח). וא"כ לומד הצפיחת דבש ק"ו, דאם לצורך בשר ודם התירו לטלטל ס"ת (לשם תשמיש המטה), ק"ו שיותר לטלטל את הס"ת לצורכו שלו, דהיינו לקרות בו בציבור.
וכן הביא ראיה מהגמ' ביומא (דף ע' ע"א) שם מובא שכל אחד היה מביא ס"ת מביתו להראות חזותו לרבים. וא"כ מצינו שמטלטלים ס"ת.
ומכל הראיות האלה קשה, כיצד אסר המרדכי בשם המהר"ם מרוטנבורג לטלטל ס"ת לצורך האדם, והא קחזינן שאפשר לטלטל? ולכאורה ראיית הגמ' שממנה הוכיח המהר"ם מרוטנבורג סותרת את הגמרות שהבאנו לעיל, וא"כ הוי סתירה בין הסוגיות?
ועל כן מתרץ הצפיחת דבש, שאם מעיקרא כתבו את הס"ת על תנאי, שיוכלו לטלטלו ממקום למקום, בכה"ג אין איסור לטלטל את הס"ת לצורך האדם, כי לשם כך כתבו את הס"ת. וע"כ אין מניעה לטלטלו לשם קריאה בו.
ומוסיף, שאף שלא מצינו שמועיל תנאי אלא לארון קודש וכדו', כיוון שהם תשמישי קדושה, ולא לס"ת עצמו, שהוא גופא קדוש וקדושתו חמורה, זה דווקא תנאי להשתמש בארון תשמיש חול, דבכה"ג לס"ת לא מהני תנאי ולארון מהני תנאי. אבל לכתוב ס"ת על תנאי, שיוכל לטלטלו ע"מ לקרוא בו בדרכים, זה נחשב שימוש קדוש, ובכה"ג מועיל תנאי אף בס"ת.
ולכן מסיק, שסתם ס"ת שהניחוהו בביהכנ"ס בתוך ארון קודש, זהו מקום קביעותו ואסור לטלטלו לצורך הולכי דרכים וכדו' לקרות בו בתורה. אך אם מעיקרא נכתב הס"ת ע"מ לשמש מטיילים ההולכים ממקום למקום, כדי שיוכלו לקרוא בו קריאת התורה, או לצורך בית אבלים וכדו' לשם קריאה בו, הרי זה מותר.
ושמעתי שביישובנו בישיבת חיצים, נתרם ס"ת לצורך טיולים, ונכתב לשם כך. ולפי דברי הצפיחת דבש הרי זה מועיל, ומותר ואף מצווה לקרוא בס"ת זה. כי "ס"ת כזה לא היה נקרא הביהכ"ס מקום קביעותו וליכא איסור בהוצאתו" (צפיחת בדבש שם).
ואילולי דמיסתפינא הייתי מוסיף ואומר, שאף אם יש ס"ת רגיל בביהכנ"ס, אך מפאת התיישנותו כבר לא קוראים בו בכלל, והוא יושב בארון הקודש כאבן דומם שאין לו הופכים, כמו בגניזה, ורק בשמחה תורה רוקדים עמו, לכאורה נ"ל שאם נטלטל ס"ת כעין זה לבית האבל או למטיילים, אין זה כזלזול לס"ת, אלא אדרבה, הוי כבוד לס"ת, כי בזכות טלטול זה, ממשיכים לקרוא בו ולזכות הרבים במצוות קריאת ס"ת. וא"כ בכה"ג ייחשב כמו ס"ת שנכתב מראש לשם טלטול וקריאה להולכי דרכים. ודמי לטלטול ס"ת בזמן הקורונה כשהייתה מניעה להיכנס לביהכנ"ס. א"כ לא הוי הטלטול זילזול אלא אדרבה, כבוד הוא לס"ת, שבזכות טלטול זה קוראים בו ומקיימים בו את מצוות קריאה התורה בצבור.
ואם תקשה, שמא לא פלוג רבנן, ואסרו כל טלטול של ס"ת. נראה שאינה קושיה, שהרי מצינו ספרי תורה שמותר לטלטלם, כפי שראינו בגמ' לעיל, וממילא לא בכל הס"ת הדין זהה, וא"כ ה"ה בענייננו. ודו"ק.
אך ירא הוראה אנכי, ולא מלאני להתיר בלא לשאול גדול בתורה.
מ"מ, אם כותבים ס"ת לצורך טלטולו לבית אבלים או לצורך מטיילים לשם קריאה בו (ובד"כ כותבים בכתב קטן והספר קל לנשיאה, כדי שיוכלו לטלטלו בקלות), בכה"ג אם יניחוהו בארון בצורה מכובדת, הרי שמותר לטלטלו לצורך זה ולקרוא בו בציבור.
♦
ח. טלטול ס"ת לצורך קריאה לחיילים
ונראה לומר, שטלטול ס"ת לצורך קריאה בו, לחיילים הנמצאים בשטח אימונים או בשטחי כינוס או במצבי מלחמה וכדו', מותר מג' סיבות, שכל אחת מהן בנפרד מועילה להיתר:
א. הבה"ל (סי' קל"ה ד"ה אין מביאין) פסק דכל הדין שאין מטלטלין ס"ת אפי' לאנוסים כגון אסירים השוהים בבית האסורים, הני מילי ליחידים, דאין חלה עליהם מצוות קריאת התורה. אבל כשיש עשרה אנוסים, כיוון דחלה עליהם חובת קריאה, גם המהר"ם רוטנבורג שהביא המרדכי יודה שמותר ואף מצווה להביא להם ס"ת לשם קריאה בו.
ב. עפ"י פסק פתח הדביר שהבאנו לעיל, אנן סהדי, דכל התורם ס"ת לחיילי ישראל, כוונתו הוא שס"ת זה ישמש גם לצורך חיילים השוהים בשטח לשם קריאה בו, ולא רק לשם קריאה בביהכנ"ס שבבסיס הקבע. וע"כ הוי כנכתב על תנאי, שבכה"ג מותר ואף מצווה לטלטלו לשם קיום מצוות קריאת התורה לחיילי ישראל השוהים בשטח ואין באפשרותם לבוא לביהכנ"ס בבסיס.
ג. ואחרון אחרון חביב, כל הדין שאין מטלטלין ס"ת אל האדם אלא באים אל הס"ת לקריאה בו, זהו מדין כבוד לתורה. ולכן לצורך גדול בתורה התירו כיוון דהתורה מתכבדת על ידו. וא"כ "אין לך אנשים גדולים מחיילים בני תורה העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו, והתורה מתכבדת ומתעלה בהם, שהרי הארון עם הלוחות היה יוצא עם מחנה ישראל" (שו"ת מלומדי מלחמה סי' כ"ה).
♦
ט. מסקנה
העולה מדברינו, שההיתר לטלטל ס"ת לבית האבל, נאמר דווקא כשמייחדים מקום מיוחד לשם תפילה ולא לדבר אחר, ואותו מקום נחשב לביכנ"ס ארעי, ואז מותר לטלטל ס"ת ולהניחו בארון קודש באותו מקום, או במקום אחר השמור מגניבות וכיוצ"ב. אך מקום שלא מוקצה לתפילה, אין לטלטל לשם ס"ת, אף שמותר לקיים שם תפילה במניין, ואף רצוי. וכשאין קריאת התורה בבית האבל, יש מחלוקת מנהגים האם האבל הולך לביהכנ"ס לשמוע קריאת התורה, או שהוא נשאר בביתו, ונהרא ונהרא כפשטיה.
וכל זה בס"ת רגיל, אבל בס"ת שנכתב לצורך בית האבל או טיולים וכיוצא בזה, כיוון שנכתב על תנאי לצורך זה, מותר לטלטלו לבית האבל או לטיולים ולהניחו במקום מכובד.
♦
י. סיכום:
א. מפאת כבודו של ספר התורה, פוסק הירושלמי שהכל הולכים אל ס"ת ואין מביאין ס"ת אל האנשים, אא"כ מדובר בגדול בתורה שהתורה מתכבדת על ידו.
ב. המהר"מ מרוטנבורג אסר להביא ס"ת לחבושין בבית האסורין מטעם הנ"ל. האו"ז התיר לאנוסים, ורק למי שיש באפשרותו להגיע לס"ת, אסור לטלטל אליו ס"ת.
הבאה"ל הכריע, שאם יש עשרה חבושים בבית האסורים, כיוון שהם אנוסים, מתירים להביא להם ס"ת לקריאה. ואם הם יחידים, אין מביאין להם, כי אין הם מחוייבים בקריאה.
ג. הד"מ הביא בשם שו"ת מהר"ם פדוואה, שהאיסור לטלטל ס"ת זה דווקא שמטלטלים אותו לשעת הקריאה בלבד. אך אם מכינים לו ארון ליום או יומיים מותר, וכן פסק הרמ"א בהגהותיו לשו"ע.
יש התולים את ההיתר בקיום ארון קודש, ודיו. אך המעיין במהר"ם פדוואה יראה, שההיתר הוא ע"י זה שמקיימים ביהכנ"ס לכמה ימים, ונוהגים בו בימים אלה בקדושת ביהכ"ס, ואז מותר להביא ס"ת ולהניחו בארון באותו ביהכנ"ס או במקום השמור. וא"כ הארון אינו סיבת ההיתר, אלא סימן לכעין ביהכנ"ס. אך קיום תפילה במקום ארעי, שלאחר התפילה נוהגים במקום כל ענייני החולין, כאכילה שתיה ודיבור ושיחה בטלה, מקום זה אינו נחשב לבית כנסת ארעי, ולא יותר להביא אליו ס"ת.
ד. אף בברכת מעין שבע בערבית של שבת הדין דומה:
אם ייחדו מקום לביהכנ"ס, שבו רק מתפללים ולומדים תורה, אפי' ליום או יומיים, אומרים בו ברכת מעין שבע כדין ביהכנ"ס.
אך אם מתפללים במקום אקראי, ולאחר התפילה עושים שם מעשי חולין, אף אם מתפללים שם כמה ימים, אין אומרים שם ברכת מעין שבע.
ה. בזמן מרן השו"ע והרמ"א, אף שנהגו לקיים תפילה במניין בבית האבל, לא נהגו להביא ס"ת לשם. ונחלקו המנהגים האם האבל הולך לביהכנ"ס לשמוע קריאת התורה או שהוא נשאר בביתו.
ונראה שבזמנם, שהבתים היו קטנים, לא היה מצוי מקום בבית לייחדו לביהכנ"ס ארעי, ולכן אף לרמ"א לא הותר להביא לשם ס"ת אף אם יהיה מונח בארון.
ו. היעב"ץ יצא נגד המנהג שהביאו ס"ת לבית האבל, אף שהיה מונח בארון, מפני שנתנוהו במקום לא מכובד.
ונראה שאף היום, אם נותנים את ארון הקודש בבית המנחמים, במקום שהמנחמים יושבים וגבם אל ארון הקודש, אין זה מכובד.
ז. בחורים היוצאים לטיול בן כמה ימים, ובכל סוף יום לנים בשטח ומתפללים שם ערבית ושחרית ולמחרת ממשיכים במסלולם, אין היתר להביא לשם ס"ת לשם קריאת התורה, אף אם יהיה מונח בתוך ארון. אא"כ יש להם ס"ת שנכתב על תנאי שישמש מטיילים וכיוצא בזה, שאז מותר לטלטל את הס"ת לשם קריאה בו, ויקפידו להניחו במקום מכובד.
ח. בחורים היוצאים לטיול לכמה ימים, ואין להם ס"ת שנכתב על תנאי לשם טיולים כנ"ל, יכולים להביא ס"ת לשם קריאה בתורה, רק בתנאי שמייחדים מקום שמוקצה לתפילה לימים אלו, כגון אולם באכסניית נוער המוקצה לתפילה ותורה.
ט. נוער היוצא 'לשבת שטח' ומקצים שם מקום לביהכנ"ס למשך כל השבת, ובמקום זה רק מתפללים ולומדים תורה, ולא אוכלים ושותים ושחין שיחת חולין, מותר להביא לשם ס"ת שיהא מונח בתוך ארון קודש. וייחשב אותו מקום לביכנ"ס ארעי, אף שהוא תחת כיפת השמיים.
י. אוהל גדול שייחדוהו לשם תפילה ותורה, כסוכת אבלים שמשתמשים בה רק לשם תפילה ותורה, ולא לאכילה ושתיה ועוד, מותר להביא לשם ס"ת בתוך ארון קודש.
יא. בזמן מגיפת הקורונה, כשהיה אסור להיכנס לביהכנ"ס מפאת סכנת הידבקות בנגיף, היה מותר לטלטל ס"ת מביהכנ"ס למניין החצרות, מכיוון שהיו אנוסים, ובלא זה לא תתקיים קריאת התורה. אך כשבתי הכנסת נפתחו, והמשיכו מנייני חצרות להתקיים, בגלל אנשים בעלי קבוצת סיכון, אזי אם המניין מתקיים באוהל ארעי שהוקדש אך ורק לצורך בית כנסת, מותר להביא לשם ס"ת ולהניחו בתוך ארון.
אך אם מתפללים ברחוב, ומייד לאחר התפילה הרחוב חוזר לקדמותו, להליכה ונסיעה וכדו', אין היתר להביא לשם ס"ת לשם קריאה בתורה, אף אם ספר התורה מונח באחד הבתים בתוך ארון בצורה מכובדת.
יב. במחנות חיילי צה"ל, יכולים לטלטל ס"ת אם הוא מונח בתוך ארון לצורך קריאה, אף אם אין להם ביכנ"ס ארעי, מכיוון שהם עשרה ונחשבים אנוסים. ועוד, שס"ת שנכתב לשם חיילי צה"ל נחשב לס"ת שנכתב על תנאי לצורך טלטול לשם קריאה, ולכן מותר. ועוד "שאין לך אנשים גדולים מחיילים בני תורה העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו, והתורה מתכבדת ומתעלה בהם, שהרי הארון עם הלוחות היה יוצא עם מחנה ישראל" (שו"ת מלומדי מלחמה סי' כ"ה).
יג. נ"ל שס"ת ישן השוכן בארון קודש כאבן שאין לה הופכין, ולא קוראים בו כלל וכלל, אפשרי לטלטלו לצורך קריאה בבית האבל או למטיילים, ובתנאי שיונח בתוך ארון בצורה מכובדת.
כנלענ"ד וה' יאיר עינינו בתורתו אכי"ר.
♦
נספח – התכתבות עם הרמ"מ אייכנשטיין
א.
לכבוד הרב הגאון מורה לעדתו הרב יהושע ון-דייק
אחרי דרך מבוא הברכה החיים והשלום להדרת כבודו
עיינתי במאמרו הנכבד על טלטול ס"ת, ואם כי מגמת פניו, ללכת אחרי רבותינו חכמי אשכנז שהחמירו בכבוד ס"ת, לענ"ד הפעוטה הפריז מעט על המידה לאסור, כל טלטול ס"ת לבית האבל הנמצא שם בארון בסלון, ויתכן שיש לדון לפי העניין אם נוהגים שם בצניעות וכדו', ומדברי שו"ת מהר"ם מפדאווה שדייק כת"ר דמיירי דווקא לביה"כ ארעי, אין כ"כ ראיה, כיון שמצינו להבדיל שנחשב בית הכסא ארעי אף בפעם אחת, ובר מן הדין כיון שהכל חומרא אחר חומרא, ואין לדין זה מקור בתלמוד כמו שהאריך כבודו עפ"י דברי המ"ב והאחרונים, כי הראיה מהירו' אינה חלוטה באופן שא"א, וגם למקום שיש בו מנין, ואין זה שייך למה שאמרו שם שצריך ללכת לס"ת ולא שהיא תבוא אליך, כברור, ורק חומרא יש כאן בכבוד ס"ת, ואם כן גדול המנהג לסמוך עליו, לבית האבל ואיכא שם ארון, ונהוגים שם בצניעות, והכל כפי השעה והמקום, אם אולי רואה כבודו שיש מקומות שאין זה כך ועולה בדעתו להחמיר, אבל לתת בזה כלל, אני חושש שהוא מופרז, וכמובן לעניין טיול ברור שיש לתת את הדעת שלא יהיה קלות דעת בטלטול זה, ובזה נראה שקלעו דברי כת"ר אל השערה.
והנני בכבוד רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול
משה מ. איכנשטיין
♦
ב.
לכבוד הגאון הרב משה מרדכי אייכנשטיין שליט"א
א. מקור הדין הוא מירושלמי יומא וממנו למד המהר"ם מרוטנבורג ועוד ראשונים, ונפסק כן בשו"ע. ואם כבו' טוען שהמקור לכך קלוש, קושייתו על המהר"ם והשו"ע ולא עלינו.
ב.בדברינו מיושב הסתירה, בין בית אבלים וחתנים שלא אומרים בו מעין שבע לבית מקום תפילה בירידים שאומרים בו.
ג. הבאנו ראיות רבות, שבעבר קיימו מניין תפילה בבית אבלים, ואעפ"כ לא קראו שם בתורה, כך שהמנהג היום, הוא מנהג חדש שלא היה בעבר, ומצריך ביאור, ובדברינו מיושב העניין.
ד. נראה לי, שעיקר המחלוקת ביננו הוא בהכרת המציאות. מן הסתם, כבודו רגיל לבית אבלים ששומרים על הפרדה בין גברים לנשים כיאה, וע"כ אין כ"כ בזיון להנחת ס"ת בארון מכובד במקום מושבם של האבלים.
אך בדידי הוה עובדא, שס"ת היה מונח בארון, בסלון של בית האבלים, והגיעו מנחמים ומנחמות הרחוקים לצערנו משמירת תו"מ, וישבו שם גברים ונשים בתערובת, כאשר הנשים היו בלבוש לא צנוע בעליל, כשגבם לארון הקודש.
נראה לי, שאם כבו' היה שם, גם הוא היה מודה, שיש פה חוסר כבוד לתורה בצורה בולטת.
ה.כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט (סי' קי"ב עמ' קי"ד) "שבדורנו זה, שכבוד התורה הושפל עד עפר בעוה"ר, יש יותר לעשות חומרות וגזירות בכבוד התורה, מכל החומרות שבעולם". ודון מיניה ואוקי באתרין.
ולכן נראה, שבהקפדה יתירה בעניינים אלו, נוסיף כבוד לתורה ולנושאיה.
מה עוד, שבמאמרנו נתנו אפשרות להמשיך את הנהוג היום, ולצאת ידי כל הדעות (אם לוקח ס"ת שבלאו הכי לא קוראים בו בביהכנ"ס), ואם אפשרי לצאת ידי הכל, מהיות טוב אל תקרא רע.
יהושע ון-דייק
♦
ג.
לכבוד הגר"י ון-דייק שליט״א
לעניין המקור אכן צדק כת״ר, אולם ציינתי שכיוון והמ״ב בעצמו דן שיש להקל בכך שאין המקור ברור, אם כן די לנו במה שנהגו ואין להוסיף חומרא יתירה בכך.
בעניין ברכה מעין שבע כיוון ששם הוא מפני המזיקים לכן מלכתחילה זה נקבע רק במקום קבוע, ולכן אין להשוות לכאן שהוא תלוי בביזיון וגם ביה״כ לפי שעה כמו במחנות צבא נחשב ביה״כ.
לעניין עצמו, כבר כתבתי שמסתמן כבודו מורה כן מחמת שמכיר מציאות שאין נוהגים כבוד, אלא שלפענ"ד ראוי לציין זאת במפורש כדי שלא יהיה אפשר להקיש וללמוד מכך למשל למחנות צבא או למקומות שיש צורך אמיתי ואין בזה ביזיון.
שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול
משה מרדכי אייכנשטיין
♦ ♦ ♦