מחבר שו"ת ראש יוסף וס' ראש יוסף על הלכות ריבית
ברכה על דבר שיש בו מין דגן טפל[1]
בעניין כמה מיני מתיקה שנותנים בתוכם מין דגן העומד בפני עצמו ולא בתערובת, וכמו שמצוי ממתק הנקרא 'פסק זמן', שיש בתוכו וופל ממין דגן, האם הדגן חשוב עיקר לברכת בורא מיני מזונות.♦
א.
תערובת כמה מינים לענין ברכה
כתב הטור או"ח ס"ס ר"ד על המורב"א המרוקח בדבש היה נראה לי לברך עליו שהכל. בין אם עשוי מחבושים או מורדין או ממיני עשבים, מפני שהדבש עיקר. ואף שבסי' ר"ב כתב בפשיטות על אגוז מטוגן בדבש שברכתו בפה"ע, שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים. ולא דמי להומלת"א, שהיא מרוקחת בבשמים ומברכין עליה בפה"א, דשאני התם דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל כדאמרינן גבי שאור (חולין ו ב) הואיל ולטעמא עביד לא בטל. אבל הכא שהוא למאכל והדבש עיקר, מברך על העיקר ופוטר הטפלה וכו'. וסיים הטור שחברי חולקים עלי ואומרים שהדבש הוא טפל שאינו אלא לקיים הדבר המרוקח בו. ולדבריהם יש לברך על של וורדים בפה"א שאינן עיקר הפרי, והנני מבטל דעתי מפני דעתם.
ובעיקר מחלוקתם הדבר מוסכם לכו"ע דכל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. כדתני במתני' וכ"כ השו"ע בסי' רי"ב וז"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה. לא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל, אלא אפי' כל אחד לבדו. ואפילו פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו, מברך על הדג ופוטר הפת, כיון שהוא טפל. וכמו שהזכיר בסי' קס"ח (ס"ח). אלא דבענין זה פליגי באותה תערובת הנקרא מורב"א אם עיקר אכילתו בשביל הפרי או שרוצה יותר לדבש. ולדינא אף הטור הסכים לדברי חביריו דאף שחפץ לאכול את הפרי כשהוא מתובל בדבש דווקא, מ"מ הפירות עיקר ומברך עליהם. ומדובר כאן אף באופן שהפירות כתושין, דהא בסי' ר"ב כבר כתב לענין אגוז מטוגן בדבש שמברכין בורא פרי העץ. וכמו שכתב בב"י (ס"ס רד) אפילו שהחבושים או הורדים כתושים ביותר.
והנה הרמב"ם ברכות (פ"ג ה"ו) כתב וז"ל כיצד היא הטפלה המעורבת, כגון לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו, אינו מברך עליו בורא מיני מזונות. שהלפת הוא העיקר וקמחו טפלה, שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל הרי זו טפלה, אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר. לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהן חלב חטה כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה, אינו מברך עליו בורא מיני מזונות מפני שהדבש הוא העיקר. ובשו"ע ס"ס ר"ד הביא דבריו דכל שבא ליתן טעם אינו בטל, וכבר אמרו מילתא דעבידא לטעמא לא בטיל. והכי תנינן בערלה (פ"ב מ"ז). וכן לענין חיוב חלה העושה עיסה מהחטים ומהאורז, אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה אף על פי שרובה אורז. הכא נמי כיון שהוא מין דגן הרי הוא חשוב וקובע לברכת מזונות. אבל כשבא לדבק אינו חשוב עיקר, ומברך על העיקר ופוטר אותו.
♦
חשיבות דבר המעמיד לענין ברכה
והא דאמרו דכשבא לדבק אינו חשוב, אף שהוא מעמיד, ובעלמא קיי"ל כל שהוא מעמיד אינו בטל, ומטעם זה אסרו גבינה שהעמידו בעור קיבת נבילה אף שאינו בנותן טעם (גמ' ע"ז כט ע"ב). וכיון שכן, גם בענין זה שהוא בא לדבק ולהעמיד את המאפה נעשה עיקר וחשוב לברך עליו. אלא דכבר נתבאר דלא אמרו כן רק לענין איסור והיתר ולא בשאר ענינים. ומשו"ה המעמיד בקיבת כשירה סגי בנותן טעם, ולא חשבינן ליה כדין דבר המעמיד. ומשו"ה לא הוזכר דין זה במשנה ערלה עם כל הדינים של דברים החשובים שאינם בטלים. והיינו משום דלאו משום חשיבותא הוא דלא בטל. אלא משום שניכר איסורו, ולא אמרו בששים אלא כדי שלא יהיה ניכר איסורו, ומעיקר הדין סגי בטעימת קפילא כדי לברר שאין בו עוד איסור, ומשו"ה אין לו חשיבות לברכה אף שהוא בא להעמיד.
ובעיקר דין זה שעירב פירות עם דבש אף שניכר מאוד טעם הדבש וטעם כעיקר, מ"מ כיון שיותר היה חפץ בפרי, בוודאי שלא בטל עיקר חשיבותו לברך עליו, כיון שהוא עיקר ואינו אוכלו רק למתק את הטעם, כמו במליח עם פת. וכ"כ שם הב"י כיון שהדברים המתרקחים הם ניתנים לתוך הדבש אינם מתבטלין גביו כל שלא באו לדבק. והוי ליה דבש תשמיש לדבר המרוקח וכמו פירות ששלקום במים שהם נכשרים לאכילה על ידי המים, ואפ"ה מברכים עליהם ברכה הראויה להם ולא ברכת המים.
ובמהר"י קולון שורש מ"ג כתב וז"ל על אודות הענבים שמבשלים אותם עד שיעשו עבים, וקורים אותו קונפעט"ו דמברכים עליו שהכל. ולא דמי לאגוז המטוגן בדבש, דשאני התם שהאגוז ניכר במהותו ותארו. אבל בזה שאין עליו שום תואר ענבים ראוי לברך עליו שהכל לכולי עלמא כיון דאין זה דרך אכילתו, וגם פשיטא דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי. ועוד דלפי הנראה לע"ד לא נשתנו לעילויא אלא לגריעותא שרוב העולם אוכלים יותר ברצון הענבים כברייתן חיין מאותו קונפעט"י. וגם על הגודגדניות שעושים מהם ציריז"א קונפיט"ו הוא הדין והוא הטעם שמברכין עליו שהכל לפי הנראה לע"ד. ואל תשיבני ממה שכתוב בטור אורח חיים במורבא של חבושים וורדים שמברך בורא פרי האדמה. דשאני הנך שטובים יותר מבושלים מחיים ע"כ. והב"י לא הסכים עמו בזה, דמפשטא דלישנא לא משמע הכי אלא בכל פירות איירי, ואפילו בפירות הראויים כמות שהם ולא נשתבחו יותר במרקחת זו, ברכתן עליהם. וכן נקט השו"ע עיקר דאפילו כתושים ביותר ברכתן עליהם. וגם התה"ד בתשובה (סי' כט) כתב לענין אותן גודגדניות דדווקא באופן שכתשן ממש וגם עירבן בדבש, שמחמת הספק יש לברך על זה שהכל. והיינו משום שיש לחוש לשיטת רש"י בטרימ"א, דכיון שמיעכן נשתנו מחשיבותן. אבל לפי מה שהכריע השו"ע בסי' ר"ב כשי' הרמב"ם דעל הטרימ"א שהוא פרי שנתמעך אף שאין ניכר צורתו עליו ומברך בורא פרי העץ. והוא משום שהפרי כמות שהוא חשוב ואינו מתבטל במעיכתו. ומכל זה נראה דבכל אלו המינים, אף שמערבן בדבש, והגם שעושה כדי לשנות את טעמם מכמות שהם, מ"מ לא בטלה חשיבותן לענין ברכה כיון שניכרים בעינם, וחשובים עיקר גם במעיכתן.
ועיי' ילקו"י (סי' ר"ב) שעל רסק המשמש הנקרא לדר מברכים שהכל הוא משום שגם נשתנה שמו. ונראה דה"ה מה שנקרא מרציפן הנעשה משקדים טחונים, כיון שמערבין בהם סוכר וגם נשתנה שמו יש לברך על זה שהכל. אבל מה שהוא מרוסק ואפילו שמערבין בו מיני מרקחת, אין בזה כדי לשנות את ברכתו העיקרית. וכמו שפסק מרן הגרע"י בספרו חזון עובדיה ברכות (עמוד קסג) בענין הריבה של חבושים אפילו שהם שחוקים ומרוסקים ואין צורתן עליהם, ונרקחו בסוכר מברכים עליהם בורא פרי העץ עיי"ש. ובלשון השו"ע מוזכר דה"ה שאר פירות, וכן נראה לפי מה שפסק לענין טרימא. ולכן לא ידעתי למה הביא שם בהערה מספר אבן ישראל דדווקא באלו הפירות שדרך לאוכלן כך. וכבר כתב בב"י על דברי המהר"י קולון דלא משמע לחלק בכך.
ועל פי דרכנו זו, ממתק השומשום והקוקוס, אף שטעם הדבש והסוכר ניכר בו מאוד, מ"מ הולכים בו אחר הפרי שנשאר בחשיבותו. וכמו שכתב הערוה"ש (ס"ס רד) עכשיו יש הרבה בקאנדי"ד שמקשים הפירות עם הרבה סוכר, והסוכר מכסה כל הפירות, ומ"מ ברכתם בפה"ע שהם העיקר. וכמו שכתב הבאר היטב (ס"ק י"ט) לענין השקד אף שמחופה בסוכר מכל וכל, שמברך על השקד, שהוא רוב ועיקר. ואף שרוצים את השקד בגלל הסוכר ולא מצד עצמו, מ"מ יש ללכת אחר הרוב. וכ"כ בשו"ת פנים מאירות ח"א (סי' סה) בסיום התשובה, וז"ל וכן שומשמין שמטגנין ראוי לברך פרי אדמה, דלא כקצת הטועים ומברכים שהכל עיי"ש. והביאו בספר יד אהרן ובחזו"ע. ואף לענין ממתק הקוקוס, שהיה מקום לומר כיון שטוחנים אותו ואין הפרי שלם ומעורב בו הרבה סוכר, דנשתנה טעמו ומראיתו ואפשר גם שנשתנה ברכתו. אולם, לפי מה שכתבנו למעלה דלענין טרימא נקטינן כדעת השו"ע דברכתו עליו אף שנתרסק הרבה, הכא נמי כיון שגם שמו עליו גם ברכתו עליו, לברך על זה בורא פרי העץ. וגם שאין הקוקוס מרוסק לגמרי, רק מגורד היטב באופן שיהיה קל לאכול אותו מחמת קשיותו, ויש להחשיבו כניכר פריו שדרך לאוכלו בענין זה. אמנם ראיתי בפסקי תשובות (רב כב) שהביא מספר וזאת הברכה מעשה מהגרש"ז אוירבאך שבירך על זה שהכל, זה דווקא לשיטתו בטרימ"א כשיטת הרמ"א שנהגו מספק לברך שהכל. אבל לדידן דאתכא דמרן סמכינן, אין זה בית הספק, ומברכים את ברכת הפרי גם בענין זה.
♦
ב.
כשהתערובת ממין דגן
איברא דכל מה שאמרו דבכל ענין הפרי עיקר ולא הדבש, היינו דווקא בענין זה שרקח את הפירות במיני מתיקה או עירבן במינים שונים. אבל כל שעירב בהם מין דגן כדי ליתן בו טעם, לעולם מין דגן עיקר אפילו הוא מעט, אא"כ היה רך כדי שיהיה ראוי לשתייה. וכמו שנראה מדברי הרמב"ם שהבאנו למעלה, דרק בתערובת שאר מינים שאין אחד מהם מין דגן, יש ללכת אחר עיקר המרקחת. וכן הוא מפורש בדברי המג"א (סי' רד ס"ק כה), וז"ל ופשוט דמיירי דוקא בה' מינים דבהכי איירי כל הפרק וכדסיים ואזיל לפיכך וכו' חלב חיטה, אבל בשאר מינים פשוט דאזלינן אחר הרוב. וכ"כ הרא"ש וכהאי סוגיא דחביץ קדרא בגמרא וכדמסקינן התם כל שיש בו מה' מינים מברכין במ"מ, והיינו דוקא כשבא ליתן טעם בתערובות. וכמ"ש סי' ר"ח ס"ב א"כ בשאר מינים אפי' בא ליתן טעם הולכין אחר הרוב וכמ"ש שם ס"ז גבי אורז. והכי מסתבר דאטו מי שיתן בצלים או חומץ לתוך התבשיל יברך על הבצלים עיי"ש. וכ"כ בשו"ת חכם צבי (סימן קכט), וז"ל הדבר פשוט דדינו של הרמב"ם הוא תלמוד ערוך בריש כיצד מברכין. והיינו דינא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ"מ. ואף שהדבש הוא העיקר, שזאת היא מעלת הה' מינין שאינן בטלין ברוב. אבל שאר המינין כולם בטלין הן ברוב עיי"ש. וכן נקט עיקר חילוק זה בערוך השולחן (סעי' כז) ובמ"ב (ס"ק נז) ובחסד לאלפים (אות י), וע"ע בפתח הדביר (אות טו) שהביא לזה סמך מירושלמי עיי"ש. וכן נראה עיקר, אף שיש שפקפקו בחילוק זה.
ועל פי זה נראה לענין עוגת גבינה שעושים אותה בעיקר בשביל טעם הגבינה, ואין נותנים בה קמח אלא לדבק, שיש לברך עליה ברכת שהכל. אלא דכאשר עושים לה בסיס של מיני דגן, ומעליו מעמידים את עיקר העוגה, בוודאי שיש לברך בורא מיני מזונות, דהעיקר הוא כדי לשבוע ממנו, ולא רק להחזיק את העוגה. וכמו כן עוגת טורט שנותנים בו את הקמח לטעם, יש לברך עליו מזונות גם כאשר הרוב הוא משאר מינים המעורבים שם.
♦
ג.
כשמין הדגן ניכר בפני עצמו
והנה לענין מיני מתיקה של שוקולד שיש בתוכו כמין וופל העשוי ממין דגן, וכן מה שנקרא בזמנינו 'כיף כיף' או 'פסק זמן' וכל הדומים להם. ולפי מה שהבאנו כל שיש בו מין דגן, אפילו אינו אלא מעט, יש לו חשיבות לענין ברכה. מ"מ בענין זה אינו כן, כיון שהוופל אינו מעורב עם השוקולד כחביץ קדרא דמיירי בהאי סוגיא, אלא הוא ניכר בעצמו בלא תערובת. ובזה הלכה פסוקה בסי' רי"ב כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, ואפילו פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו וכו' מברך על הדג ופוטר את הפת. דלא אמרו מין דגן עיקר אלא כשהוא מעורב זה בזה וכל אכילתו חשובה, ומברך על מין דגן, משא"כ בענין שהם ניכרים זה מזה ועיקר אכילתו הוא מין אחר, אם הוא באופן שהמין דגן טפל לו, אינו מברך אלא על מה שעיקר תכליתו. ואף אינו רשאי לחלק המינים לברך על כל אחד בפני עצמו, כיון שבא לפניו כדבר הטפל. ומ"מ נראה דבאופן שיש מחלוקת בעיקר הברכה, יש להקל ולברך על כל מין בפנ"ע, ויקדים מין הטפל לברך עליו תחילה. וכמו מה שכתב בחזון עובדיה (ברכות עמוד רפה) על בשר המעורב באורז, שיכול לברך תחילה על הבשר שבאורז, אף שהוא טפל ונפטר בברכת האורז. משא"כ לענין הקוסקוס שכתב שם בהערה שאינו רשאי להפריד (ע"ע יבי"א ח"ז סי' לב). עכ"פ בענין זה של אותן מיני שוקולד שיש בתוכם מילוי ממין דגן, יש לברך רק ברכת שהכל על השוקולד, שהוא עיקר אכילתו ומחשבתו, והוופל הטמון בו הוא טפל, כאותן רקיקין שאוכל עם הדג להעביר המליחות. ולא גרע ממה שפסקו האחרונים על הקרמבו, דהביסקויט שבו טפל לענין ברכה, אף שהוא ניכר לעצמו ואף עושים אותו מדבר מתוק. דמ"מ אין זה עיקר מחשבתו, ואם היה רוצה ביסקויט לא היה אוכל קרמבו, וכ"ש בנידון דידן שאינו נראה להדיא.
ואף שבנידון דידן הם דבוקים זה בזה, מ"מ אין להחשיבם כמין דגן המעורב בו, מאחר שהקפידו תחילה שלא לערבן יחד, אין להחשיבם כמין אחד. וכמו שמצינו לענין חיוב חלה יו"ד (ריש סי' שכ"ו) בשני מינים שמקפיד על תערובתן, אפילו היו נושכין אין מצטרפין להיות דבר אחד, וכמו שכתב הר"ש ריש פ"ד דחלה אפילו היו מין אחד דאין מצטרפין כיון שמקפיד על תערובתן. הכא נמי אף שנושכין זה בזה, מ"מ כיון שאין רוצים שיהיו מעורבין זה בזה אין לדונם כמין אחד. ומה שאח"כ אוכלים אותם יחד לא סגי, כיון שבשעת הכנתן היה כל מין לעצמו, ואין מין דגן עיקר. וכן לענין איסור והיתר אין דין איסור דבוק כדין איסור בתערובת. וכן מצינו ביו"ט לענין ניקור החלב הדבוק בבשר דלא חשוב בורר מה שמוציא את החלב, דלא חשבינן כשני מינים המעורבים זה בזה אף שהם דבוקים. ואף שיש שם עוד טעמים להתיר בזה, מ"מ נראה דלא הוי אלא כשני מינים הניכרים בפני עצמם.
ועיי' בשו"ת יבי"א ח"ז (סי' לג אות ג) לענין גלידה שבין שני ביסקויטים שנקראת קסיטה, הביא למה שדייק המג"א בלשון השו"ע בסי' רי"ב וז"ל (בסק"ה) אבל במדינות אלו שמניחין המרקחת על הדובשנין שטובים למאכל א"כ כונתו ג"כ לאכילת הדובשנים ומברך עליהם. וכן דעת שו"ע הרב (קס"ח סק"ט) והמשנ"ב (קס"ח ס"ק מ"ה), דכל שחפץ גם באכילת הרקיקין ממילא הם העיקר ומברך עליהם במ"מ ופוטר המרקחת עיי"ש. וכל שכן לפי מ"ש המאירי (ברכות מד.) וז"ל ומכאן הורו רבים באלו המצות שעושים לשים עליהם הנוגאט, שאין מברכים על הפת, ומכל מקום מנהג אבותינו ורבותינו לברך על המצה, ונ"ל הטעם שאף היא חשיבותה גדולה כערך אותו הנוגאט, ואף על פי שהיא באה בשבילו כדי להניחו עליה לאכילה, שיהיה אף הוא עיקר. ולא אמרו דפוטר לפת אלא בשהוא טפל לו מצד אכילתו, אבל מצד ההנחה אינו כלום, ומצה זו אינה טפלה לו אלא מצד ההנחה, שאין המצה צריכה לאכילת אותו הנוגאט. וכ"ש שאינו חשוב כל כך במינו, שאינו משבעת המינים. ע"ש. והביאו החיד"א במחזיק ברכה (סי' קס"ח) שכן יש לנהוג לדינא אם אין כונתו לאכול לחם אחר. עוד כתב שם ביבי"א דאף לשיטת העולת תמיד וכן האליה רבה שהביא לדברי השל"ה ולא חילקו אם הרקיק ראוי לאכילה מצד עצמו, מ"מ נראה שאם כונתו על שניהם באכילתו, גם הם יסכימו שיהיה זה חשוב גם לברכה. וכך היא מסקנתו שם לענין הקסיטה, כיון שהביסקויט טוב למאכל בפני עצמו, שמברך מזונות על הביסקויט ופוטר את הגלידה שעליה. ומ"מ אינו ענין לגביע של הגלידה, דעיקר הכנתו ועשייתו הוא כדי להחזיק את הגלידה ולא לאוכלו בפנ"ע, ולכן אף שטוב למאכל בעצמו אינו חשוב כל כך לברכה, עיי"ש.
וכיון שכך, היה מקום לומר דגם באותו ממתק הנקרא 'פסק זמן', אם אכן היה הוופל שבתוכו חשוב וטוב לאכילה מצד עצמו, וודאי שאינו נעשה טפל לברכה ויש לברך עליו במ"מ. אלא דלמעשה אותו וופל הוא באופן שאינו עשוי לאוכלו בפני עצמו, אלא רק בתרכובת ריבוי השוקולד שעמו. וכיון שכן אינו חשוב עיקר לברכה והרי הוא טפל לברכת השוקולד, וכמו מה שכתב שם ביבי"א אודות הגביע של הגלידה. ואף שאפשר שישתנה הדבר שיעשו אותו מתוק בעצמו, מ"מ נראה דאף לדברי המג"א הנ"ל שיש חשיבות לדובשנין, היינו דווקא כשניכר הרקיק בעצמו, משא"כ בענין שהרקיק הוא טמון ואינו נראה כלל ואין חשיבותו ניכרת כלל. ולכן אף אם היה חפץ גם באכילתו מ"מ הוא אינו אלא טפל, וכיון שאינו מעורב אלא עומד בפני עצמו, הרי הוא חשוב כמין טפילה לגבי השוקולד.
וע"ע בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ד ריש סי' מ"ג) בדין עיקר וטפל במין דגן, לענין חתיכה של מזונות נכרת וחשובה שראויה וחביבה לאכול בפני עצמה. דמעיקר הדין רשאי להפריד המין דגן ולברך עליו בפנ"ע. אלא דכל שעיקר רצונו בהממולא אף שאוכלין אותן בשביל שיש עמו את המין דגן דיברכו רק על הגלידה ועל הממולא, ופוטר מזונות הטפל להם עיי"ש. (ועל דרך זה יש מקום לומר לענין גלידה שיש בה פירורי עוגה, דבוודאי המין דגן מעורב בו, וניתן שם לטעם, ובעלמא קיי"ל שמברך על המין דגן. אלא דבאופן זה שעיקר כונת האכילה בשביל הגלידה, דמברך שהכל. כיון שלא נעשה כדי לשבוע ממנו, וכמו שמצוי בעוגה שמעורב בה מין דגן אפילו מועט, דבדרך כלל נאכל גם כדי לשבוע. וצ"ע).
אך אמנם המ"ב (שם) כתב דדוקא שבעת האפייה נאפין ביחד, אבל אם אפה הדובשנין לבד ואח"כ מניח עליהם מלמעלה המרקחת, אין נעשין המרקחת טפילה להם. שכונתו לאכול שניהם ואין המרקחת באין ללפת הדובשנין, וצריך לברך גם על המרקחת. והכא נמי, הרי מכינים תחילה רקיקי וופל ואח"כ מצפים אותם בכמות גדולה של שוקולד. אין נראה לומר כן בענין זה שלא נגמרה הכנתו עד שיתחברו יחד, נמצא דגם בענין זה לא הייתה לו חשיבות בפני עצמו מעולם.
וזאת למודעי שהעירני אברך חשוב ממה שכתב השו"ע בסי' ר"ח (סעי' ג) כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושים כן כדי שיסעוד הלב דמברך במ"מ. ולדעתו יש משם ראיה לנידון דידן דמין דגן עיקר לברך עליו אף שאינו בא בתערובת. וכמו שנתנו את הקמח לתוך השקדים, כן בענין זה שנתנו את הוופל לתוך השוקולד. ולי נראה דדין זה אינו ענין כלל לנידון דידן, דמאן יימא לן שמדובר שעשאוהו כמין מילוי, ואפשר לפרשה שעשאוהו כמין תערובת דגן. ואף אם נעמיד שהוא כמין מילוי, כיון שעשאוהו לחולה בוודאי עיקר הכונה להשביעו ממין דגן והוא עיקר. משא"כ במיני מתיקה, שעיקר הכונה ליהנות מריבוי השוקולד שבו, ואם היה רוצה וופל, מצוי הרבה וופל מצופה בשוקולד. ובוודאי שאינו לוקחו עיקר בשביל המין דגן, ואינו אלא כמליח ועמו פת שברכתו שהכל. ולכן נראה עיקר דאותו הוופל שבתוך השוקולד, כיון שהוא טפל לשוקולד ואינו בתערובת, אלא ניכר שם בעצמו, אינו חשוב לענין ברכה, ויש לברך רק ברכת שהכל על השוקולד.
וכמו כן ציפוי שעושים לשניצל שהוא ממין דגן, שעיקר הכונה בזה כדי שלא יצטמק בטיגון, שוב אינו חשוב לברך עליו בפני עצמו, ובוודאי שאין להחשיבו עיקר אף שהוא ניכר ונראה. דבכה"ג לא חשבינן מין דגן עיקר. אא"כ עושה אותו עב מאוד כדי לשבוע ממנו, דבזה מין דגן חשוב לברך עליו ולפטור את הטפל.
♦
העולה מן הדברים, דעיקר דין זה דכל שיש בו מין דגן לטעם דברכתו מזונות, הוא בעניין שבא בתערובת והמין דגן נותן טעם לשבוע ממנו. אבל כאשר אינו בתערובת אלא עומד ונראה בפני עצמו, חזרנו לדין כל שהוא עיקר ועמו טפלה שמברך על העיקר ופוטר את הטפילה. ועל פי זה חטיף הנקרא 'פסק זמן' יש להחשיב את השוקולד עיקר ומברכים עליו שהכל.
♦ ♦ ♦