הרב שמואל אריה ישמח
ישיבת צרור המור והדר להדר חיפה

האם יש קדושה בפירות אר"י, ונוסחאות "לאכול מפריה"[1]

מבוא * סעיף א - האם יש קדושה בפירות ארץ ישראל [1. יסוד השאלה. 2. הסברא בדבר. 3. מקורות על קדושת פירות א"י. 4. אחרונים נוספים שכתבו על מעלה רוחנית שיש בפירות. 5. קדושת הפירות אינה בכל מצב וזמן. 6. עצם דברי הב"ח אינם מוסכמים. 7. האם דברי הב"ח נאמרו להלכה] * סעיף ב - הנוסחאות השונות בענין "לאכול/ונאכל מפריה" [1.החכמים שכלל לא גרסו נוסח זה. 2. החכמים שגרסו נוסח זהרקבאמצע הברכה. 3. החכמים שגרסו נוסח זה רק בסיום הברכה. 4. החכמים שגרסו נוסח זה גם באמצע הברכה וגם בסופה]
מבוא
במאמרנו "קדימת פירות ארץ ישראל בהלכות ברכות" (האוצר, גליון פ"ה), הארכנו לדון בשאלה האם יש לפירות ארץ ישראל ולפירות שביעית עדיפות לענין קדימה בברכת הנהנין [ומתוך כך התגלגלנו לעסוק בעוד נושאים[2]]. סקרנו שם באריכות את הדעות והסברות השונות בענין זה, ובתוך הדברים (בסעיף ג 4) הגענו כמובן לשאלת קדושת פירות א"י.
במאמר הנוכחי נדון בענין באריכות: האם יש לפירות א"י קדושה, או מעלות רוחניות אחרות? האם קדושה זו קיימת בכל מקום ובכל זמן? והאם יש לקדושה זו השלכות הלכתיות? [בתוך הדברים נידונו כמה נושאים חשובים המשיקים לכך, כמפורט בהערה כאן[3]]. בסעיף השני נביא בפירוט את ארבעת הגרסאות בענין הזכרת "לאכול/ונאכל מפריה" בברכה מעין שלש.
♦
סעיף א - האם יש קדושה בפירות ארץ ישראל
1. יסוד השאלה
קדושת ומעלת הארץ מבוארת בתורה ובנביאים, בדברי חז"ל ובדברי הראשונים. ספרים שלמים נתחברו בענין, והאריכות בזה אך למותר.
יש לדון האם מחמת קדושת הארץ יש קדושה ומעלה גם לפירות שגדלים בה [וכן לירקות, לחיות ולבהמות שמתהלכות בה, ולבני האדם שבה].
והנה פשוט הדבר שמכלל שבח א"י הוא שפירותיה משובחים בגודלם ובטעמם וכדו', כפי שמובא הרבה בחז"ל [ולענ"ד ניתן להסביר בזה מדוע האוכל מז' המינים שגדלו בא"י מודה לה' באופן מיוחד על א"י ואומר "ונודה לך על הארץ ועל פירותיה"[4]], והוסיף בעל הבן איש חי שמי שטורח לאכול מהפירות המשובחים שבה משום חיבת הארץ שבלבו - קדוש יאמר לו [והמקורות לכל זה הובאו בהערה כאן[5]].
אמנם כל המקורות הנ"ל דיברו בשבח גשמי של הפירות, דהיינו בגודלם וטעמם וכדו', וזהו שבחה של הארץ שמגדלת פירות שכאלו [ולפי הבן איש חי האוכל מהם משום שרוצה לחבב את א"י - קדוש יאמר לו], ושבח זה מתקיים לעיתים [אך לא כל הפירות של א"י הם גדולים, ולא בכל הזמנים], אך אין מזה ראיה שיש שבח בפירות עצמם[6], ושיש להם מעלה רוחנית [שלפי"ז יש מעלה לכל פרי שגדל בא"י, אף כשאינו מיוחד בגודלו וטעמו].
♦
2. הסברא בדבר
מצד הסברא מסתבר לומר שיש מעלה רוחנית לפירות א"י, שהרי אוירה של א"י מחכים (ב"ב קנח ע"ב[7]. אמנם, יש להעיר שהיו שביארו שאין אוירה הפיזי מחכים מחמת מעלה רוחנית שיש בא"י, אלא הכוונה ב"אוירה מחכים" היא שמבחינה טבעית יש בה אויר איכותי שמסייע לקניית החכמה[8]), והמהלך בא"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב, ואפילו שפחה כנענית, והדר בה שרוי בלא עוון (כתובות קיא, ע"א)[9]. ואם כן מסתבר שהארץ הקדושה משפיעה על הצומח ועל החי שבה, שהרי 'כוח הפועל בנפעל' [דהיינו שהכוח של מי שפועל ויוצר דבר מצוי בתוך הדבר הנפעל ונוצר ממנו][10].
דחיה: אולם, הסברא הנ"ל של 'כוח הפועל הנפעל' אינה מוכרחת, שהרי לפי אותה סברא היה ראוי לומר שיש טומאה במנגינה שהלחין גוי אפיקורס ורשע, אך ברוב ככל הפוסקים מבואר לא כך [כמבואר בהערה כאן[11]]. כעי"ז היה ראוי לומר לפי אותה סברא שיש פגם בספרי רפואה שחוברו והודפסו ע"י גויים וכדו', אך בפוסקים נראה לא כך[12].
מעתה נראה לומר ש"כוח הפועל בנפעל" [הנזכר בכמה ספרים, לגבי כמה עניינים, כנזכר כאן בהערה[13]] אינו דבר גלוי כל כך ולכן אין מתחשבים בו להלכה [ורק משום מידת חסידות וכדו' מתחשבים בזה]. בנוסף, נראה לומר שאין כל העניינים שווים, וככל שה'נפעל' רחוק יותר מה'פועל' כך יש פחות השפעה ביניהם, והקדושה (ולהבדיל הטומאה) משפיעה על הסובב אותה במינונים שונים. ומשום כך קדושת א"י שופעת על האויר והעפר שבה באופן גלוי יותר, אך יתכן שעל הצמחים היא שופעת פחות, עד כדי שאין לכך משמעות מעשית אצלנו.
לפי הנ"ל יש מקום לומר שקיימת מעלה רוחנית גם במים הנובעים מאדמת א"י, ובמלח שנכרה מאדמת א"י, וכן בירקות הגדלים בארץ, ואולי גם בבשר הבהמות שאכלו מעשביה ונשמו את אוירה. ומאידך יש מקום לחלק ולומר שרק בפירות וירקות אומרים כן, משום שהאדמה היא זו שמגדלת אותם (ואולי הוא הדין במלח שהוא ממש גוף האדמה), אולם המים והבהמות יש להם קיום גם בלי האדמה, ולכן בהם לא ניכר כ"כ כוח אדמת א"י.
עוד ניתן לחלק ולומר שדווקא בפירות אומרים כן, ולא בירקות ומלח, משום שהפירות הם מתוקים, ואינם מאכל בסיסי הנועד לשם שובע, ולכן דוקא בפירות השפיע הקב"ה את שפע קדושת א"י, להורות שארץ הקודש מרוממת את החומריות [וראה בהערה, ואכמ"ל][14].
במקורות לא מצאתי שיש קדושה בירקות א"י ובמלח שלה, וק"ו במים שבה ובבשר הבהמות שרועות בה. מצאתי מעט מקורות על מעלתם מבחינה גשמית, דהיינו מבחינת איכותם וגודלם וכדו', אך כמעט ולא מצאתי מקורות על מעלתם הרוחנית. בהערה כאן הבאתי את המקורות שמצאתי על שבח גשמי או רוחני שיש לפירות א"י, לירקות, למים, לבהמות, לעפר, ולאויר שבה[15].
♦
3. מקורות על קדושת פירות א"י
בחז"ל ובראשונים: בדברי חז"ל והראשונים לא מצאתי מקורות לכך שיש מעלה רוחנית לצומח בא"י.
בדברי האחרונים: אחד המקורות הקדומים המפורסמים ביותר לענין זה, הם דברי רבנו הב"ח (או"ח סי' רח, ח) שכתב שהנוסח בברכת מעין שלש הוא "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" משום ש"קדושת הארץ, הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בארץ ישראל... באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".
הב"ח לא היה רק אחד מגדולי הפוסקים, אלא היה בנוסף מקובל וחיבר ספרים בחכמת הנסתר (כגון ביאורים לפרדס רימונים לרמ"ק). והנה מצאנו שני מקובלים שקדמו במעט לב"ח (שנפטר בשנת ה'ת, וחלק או"ח של ספרו נדפס לאחר פטירתו) שכתבו אף הם על קדושת פירות ארץ ישראל:
המפורסם מבין שניהם הוא המקובל האלהי ר' אברהם אזולאי (חסד לאברהם, מעין ג, נהר כא, נכתב בשנת שע"ט, וכן בספרו אור החמה פ' בהעלותך, ח"ג דף כ, ע"ב), שכתב כך: "יש להקשות למה ארץ ישראל הקדושה גרע ממנו המן הרוחני? ויש לומר שהטעם לזה הוא כי המדבר כל הדברים הגשמיים שבו הם חיצונים וטמאים, גדלים בארץ העמים שהיא ממשלת השרים, ולכך אין פירותיה כלי לקבל הרוחניות הקדוש, שאין גוף טמא נעשה כלי לרוחני הקדוש. ואם היה הקדושה ההיא בפירותיה ומזונותיה היה ניתן על ידי השרים, וזה אינו, שבענין המן שהוא מן השמים אין חלק לשרים כלל. אמנם ארץ ישראל פירותיה הם על ידי הקדושה, ואותו הרוחניות הראוי למן מתלבש בפירות הקדושים ההם, ולכך אין מן בארץ ישראל כי אם במדבר".
בספר טוב הארץ (שנדפס בשנת ה'תט"ו ע"י מחברו, המקובל האלהי הג"ר נתן נטע בן ראובן שפירא [אחיינו של הג"ר נטע נתן בן שלמה שפירא בעל המגלה עמוקות], דף כב מהד' חדשה ה'תשס"ו עמ' סג) הביא את דברי ר"א אזולאי הנ"ל ומיד הוסיף "ולכן הברכה אחרונה דשבעת המינים מסיימת 'על פירותיה' ולא 'על הפירות' להורות כי קדושת הארץ שורה בפירותיה הגדלים בה דווקא, ולא בפירות חו"ל"[16].
מעט לפני זמנם נכתבו דברים דומים בספר שמן הטוב למקובל האלוהי מחכמי רגוזא ר' שלמה אוהב (פרשת עקב, ד"ה ואכלת ושבעת, הספר נכתב בשנת ה'ש"מ לערך, אך נדפס לראשונה רק בשנת ה'תי"ז עם חידושי זקן אהרן, לנכדו ר' אהרן הכהן מרגוזא): "ואכלת ושבעת –בפסוק הזה יש להבין... והיינו יכולים לומר כי האכילה הזאת אינה אכילת גשמית אלא אכילה רוחנית... היא התורה ומעשים טובים... עוד היינו יכולים לומר כי היא אכילה ממש אבל בכוונה שלמה, כי היא מצוה רבה לאכול מפירות א"י ולברך עליהם, כי בזה מוסיפים כח בגבורה של מעלה, משל לאשה מינקת כי כל מה שהתינוק יונק מוסיף חלב בדדיה... ואל תתמה מזה, כי תמצא כתוב בסידורים הישנים בסדר מאה ברכות בברכת מעין שלש 'רחם ה' אלהינו עליה והעלנו לתוכה לאכול מפריה ולשבוע מטובה', הרי בפירוש שאכילת פירות אר"י דבר גדול וחשוב הוא", ומיד הביא ר' שלמה את הגמ' בברכות (דף מד, ע"א) המתארת כיצד ר' יוחנן ותלמידיו הלכו לאכול מפירות גינוסר, "הרי בפירוש כי השלמים האלה היו אוכלים וממלאים את בטנם מהפירות הנזכרים, ולא יעלה על הדעת כי היתה אכילתם כאכילת הבהמות או בני האדם הדומים להן, כי היו כולם קדושים משרתי עליון, וכל כוונתם לשם שמים ואכילתן היא כמו אכילת הכהן בקרבנות בביהמ"ק שהיא מצות עשה מן התורה. כך אכילת פירות אר"י על הכוונה הנכונה היא גם כן מצוה רבה, שמוסיפים כוח בגבורה של מעלה, ועל כן נכתבה בתלמוד אכילתם".
♦
4. אחרונים נוספים שכתבו על מעלה רוחנית שיש בפירות
כמה חכמים, בדורות מאוחרים יותר, כתבו אף הם על הקדושה והמעלות הרוחניות שיש בפירות א"י[17]. החת"ס (חולין קמב ע"א) כתב שפירות א"י מולידים קדושה בנפש האוכל אותם ומוסיפים אהבה ודביקות בהשי"ת [ראה גם בדברי החת"ס הידועים לסוכה לו ע"א, ש"לא אמר מקרא 'ואספת דגנך' אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויים, שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום מצות ישוב א"י ולהוציא פירותיה הקדושים", הרי שנקט לשון "קדושים" על פירותיה]. וכעי"ז כתב נכדו, הג"ר שמעון סופר בעל ההתעוררות תשובה (שיר מעון, שמות טז, יב, ד"ה בין הערביים, המצורף לתורת משה לחת"ס, ש"פירות א"י קדושים המה, ובפרט אחר שקיימו בהם מצוות התלויות בארץ, ועל ידיהם נזדכך איש הישראלי ונטהר ונתקדש... עד שבקל יוכל להשיג השגת האלוקות"). היעב"ץ (מור וקציעה,או"חרח, הו"ד גם בארצות החיים לגר"ח פלאג'י שער ד, מג) כתב שפירות א"י "מוסיפים כח וחכמה, כמו שאמרו באוירא [דא"י] דמחכים, ולא על חינם האריך התלמוד להזכיר אכילה מופלגת דר' יוחנן ודתלמידיו (שאכלו הרבה מפירות גינוסר, כמובא בברכות מד ע"א)... לספר... בשבחם ובשבח א"י... להודיענו שפירותיה נותנים חיים לעם עליה ומוסיפים כח וגבורת ההשכלה [אע"פ שלפי שעה נראה כאילו מטרידים ומבלבלים הדעת...], לפיכך היו (ר' יוחנן ותלמידיו) מרבים לאכול מהם" (ובעוניי לא זכיתי להבין מדוע לפי דבריו טרח ר' יוחנן ללכת עד לגינוסר, והרי כל פרי בא"י יש לו מעלה זו. ואולי יש לתרץ שהיעב"ץ סובר שאין כל פירות א"י שווים, והפירות שיש להם יותר כח להשכיל בא הדבר לידי ביטוי במראה החיצוני שלהם ובטעמם, וכדוגמת מה שמובא בסוטה מח, ע"א, שמיום שחרב ביהמ"ק בטל טעם הפירות. ושו"ר כעי"ז בטבור הארץ לגר"מ קלירס מהד' תשכ"ה דף צב ע"א). בשם הגר"א מובא (אמרי נעם, ברכות מד, ע"א) שר' יוחנן ותלמידיו אכלו הרבה מפירות גינוסר משום ש"דעתם היה כדי להזדכך השכל ע"י אכילת הפירות" (והשווה מעשה רב אות עו, ואכמ"ל). הג"ר שלמה קלוגר (חכמת התורה בראשית מג, יד) כתב ש"פירות הארץ גורמים רחמים, ואפשר אף בראיית פרי הארץ נמשך רחמים". הבאר מים חיים (במדבר טו, יח) כתב שפירותיה מקודשים, עד שהאוכל מהם נפשו מתאווה לברך את השי"ת ולעובדו. בספר בת עין (מאבריטש, פרשת בהר) מובא ש"עיקר כוונת הבורא יתברך באשר ברא בחינת אכילה היה רק בשביל בחינת א"י, מחמת שפירות אר"י יש להם קדושה כל כך, כשאדם אוכל מפירות אר"י שהם ז' מינים שנשתבחה בהם אר"י, ואוכל אותם בקדושת הגוף, מעורר ז' מידות עליונות ונקשר ונדבק לבחינת קדושה, ובא לבחינת 'ואתם הדבקים בהוי"ה אלוהיכם חיים' וכו'..." [וכעי"ז שם פרשת כי תבוא דברים כו, ב, ד"ה ולקחת מראשית: "צווה הקב"ה להביא ביכורים מז' המינים שנשתבחה בהם א"י דייקא, היינו כי אלו הפירות של א"י שנגדלו בקדושה הם בקל יותר לאכלם בבחינת קדושה", ונראה שכוונתו שכך גם כל פרי שגדל בא"י, אף שאינו מז' המינים]. השפת אמת (בשלח תרנ"ו) כתב ש"כפי מזון האדם כך זוכים לתורה, כפי קדושת המאכל. וזהו שאמרו חז"ל 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, שניים להם אוכלי תרומה', כי גם תרומה נקרא קודש. ובאמת אפילו חולין מתוקנים, שניטל מהם תרומות ומעשרות, נשאר בהם רושם קדושה, ולכן 'אין תורה כתורת ארץ ישראל' לפי שהמאכל ומזון מתוקן במצוות התלויות בארץ" (ובשפת אמת ליקוטים עקב ד"ה ואכלת ושבעת: "ואכלת ושבעת וברכת – עיין בפירוש הינוקא בזוהר הקדוש (ח"ג, עקב, דף רעב ע"א) על פסוק 'באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה' וכו', כי ע"י האכילה בעצמה בקדושה יש התרוממות וברכה בשורש העליון בגוף האכילה, וזהו שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת'... ולפי"ז 'וברכת' הוא גם כן בכלל המתנה, שיהיה בכוחן של בנ"י באכילתם בקדושה להוסיף ברכה בשורש העליון כנ"ל"). הישכיל עבדי (ח"ו, או"ח כא, שאלה ראשונה אות ג) כתב שפירות א"י גדלו בקדושה ובטהרה ואויר א"י ועפרה הוא טהור וקדוש, ולעומתם אויר חו"ל ועפרו טמא ולכן הפירות שגדלים שם גדלו בטומאה. מרן הרב קוק כתב ש"המאכל של א"י מקדש בפנימיותו ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו" (אורות הקודש ח"ג דרך הקדש סדר שלישי לב עמ' רצה, וראה גם אורות ישראל ט, ט: "מצוה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ ישראל. למען תשבעו וינקתם משוד תנחומיה, למען תמוצו והתענגתם מזיו כבודה" וכו'). תלמידו הגרי"מ חרל"פ כתב ששביעה מטוב מאכלי חו"ל מביאה להתעוררות הצדדים הנמוכים שבאדם, אולם א"י היא המקום היחידי בעולם שהחטא לא פגמו, ולכן "כל אכילה שאוכלים ושבעים מגידוליה, אם רק יודעים להכיר את תוקף קדושת הארץ הזאת... וקשורים ודבוקים בתורת ה' ובמצוותיו, זוכים שכל אכילה ושביעה מתבואת הארץ תוסיף ברכה וטובה" (מי מרום ממעייני הישועה, חלק שערי א"י פרק כב, וכעי"ז כתב בליקוטי מוהר"ן לר"נ מברסלב סי' מז "וזהו שבח א"י... שיבור וביטול תאוות אכילה", וע"פ דבריו כתב כך בזמרת הארץ לר' יעקב משולם ניק אות מז, ואות סב, ואות סז). בגנזי ישראל (לר"י מטשארקוב, לט"ו בשבט תרפ"ד, וכן ואתחנן תר"ס) הביא מזקנו ר' ישראל מרוז'ין שאיתא בשם האריז"ל שפירות א"י מסוגלים ליראת שמים (כפי הנראה אין בכתבי האריז"ל שבידינו מקור לזה). הג"ר שלמה אלכסנדרי סופר, נכדו של החת"ס (המו"ל של חידושי החת"ס לחולין, מונקטש תרנ"ט, בדבריו שם בסוף הספר דף עא ע"ב מדפי הספר, ד"ה והנה, נכתבו כנראה בשנת תרנ"ה לערך) כתב ש"שבח אר"י 'זבת חלב ודבש', אם שהוא כפשוטו בלי ספק, מ"מ זה התואר מורה עוד קדושת הארץ ופירותיו, כי הם מולידים קדושה בנפש האוכל אותם ומוסיף אהבה ודבקות בה'. כי התורה הברורה בלי סיג ופסולת נקרא 'דבש וחלב תחת לשונך'... כן פירות אר"י".באורח נאמן (סי' קיז, סעיף א, אות ג, לרב מנחם נתן אוירבאך) כתב "קדושתה משפיע גם על פירות שתתברך במעיים". [ראה גם ליקוטי הלכות (לר' נתן מברסלב, הל' ברכת הפירות ד, אות ג): "התורה משבחת את א"י בז' המינים שיש בה פירות טובים כאלה ושהיא ארץ זבת חלב ודבש... באמת עיקר הכוונה הוא שיש בה פירות טובים ומתוקים כאלה שמקבלים טעמם ונעימת מתיקותם מנעם העליון, ושם (בא"י) דייקא יכולים להתקשר לנעם העליון ע"י הפירות הטובים שיש שם, ע"י שנזכה לקיים המצוות התלויות בהם שנוהגין בא"י דייקא... ובשביל זה התאווה משה לא"י, אך לא היתה כוונתו ח"ו לטעם הגשמי של הפירות, רק עיקר כוונתו כדי לזכות לקיים מצוות התלויות בארץ (סוטה יד, ע"א), כדי שע"י המצוות יקשר טעם המתיקות ונעימת הפירות לשרשן, לבחינת נעם העליון..."]. יש עוד מקורות לזה בכתבי חכמים מהדור הקודם.
5. קדושת הפירות אינה בכל מצב וזמן
המקורות שהבאנו לעיל עוסקים בקדושת פירות א"י, אולם יש להעיר שאין הדברים אמורים בכל מצב ובכל זמן.
לפי דברי הב"ח אין כל הזמנים שווים, ואם ח"ו מטמאים ישראל את הארץ הרי אז נמשכת הטומאה גם בפירותיה: "על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי 'ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל', (ופירוש הפסוק) ואמר אם תטמאו את הארץ (הרי אז) נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה... ונמשך מזה כי גם כן אנכי מסלק שכינתי "מתוך בני ישראל", כי... באוכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה, כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל – יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל. ועל כן ניחא שאנו מכניסים בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה' כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה"[18] [לענ"ד כוונתו לומר שאנו מבקשים מהשי"ת ש"נאכל מפריה" באופן ש"נשבע מטובה" ומקדושתה של הארץ, ולא ח"ו באופן שהפירות יטמאו אותנו].
עוד חכמים כתבו כעי"ז, שקדושת פירות א"י איננה קיימת בכל זמן ומצב, ויש שכתבו שגם כאשר יש קדושה בפירות, מ"מ אם אדם אוכל מהפירות לשם הנאה גשמית גרידא הרי אז אכילתו אינה מרוממת אותו אלא להיפך, ודבריהם מובאים בהערה כאן[19].
♦
6. עצם דברי הב"ח אינם מוסכמים
הבאנו לעיל את דבריו המפורסמים של הב"ח אודות מעלת פירות א"י, אולם אחר העיון נראה שרבים מהפוסקים לא הסכימו עם דבריו אלו, וכפי שנבאר כעת.
למעלה מ-25 ראשונים אינם גורסים את המילים "[ובנה ירושלים...] ונאכל מפריה ונשבע מטובה", אותם ביאר הב"ח, ורבים מהאחרונים נקטו שלא לומר תיבות אלו [כגון המג"א, הלבוש, הגר"א, ערוה"ש, ושער הציון], וכן המנהג בימינו אצל יוצאי ספרד, וכן נהגו בעבר חלק מיוצאי אשכנז [והארכנו מאוד בבירור כל הנוסחאות להלן סעיף ב', עי"ש].
נפרט את הדברים ונבאר מה הטעם בזה. הסמ"ג (מצוה כז) הביא את גרסת הרמב"ם שהשמיט תיבות אלו, ומיד המשיך הסמ"ג וכתב: "ויש ספרים שכתוב בהם רחם וכו' על ירושלים וכו' ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה וכו', ואין לי נראה לי כל כך לשון טוב, משום דאמרינן בסוטה (יד, ע"א) גבי משה רבינו "אעברה נא ואראה וגו' וכי משה רבינו תאב היה לאכול מפירותיה?!". מדבריו משמע בפשטות שאין קדושה לפירות א"י, ולכן הגמ' בסוטה מניחה כדבר פשוט שלא יתכן שמשרע"ה היה תאב לאכול מפירות א"י (ובהמשך נראה שכך אכן הבין הב"ח את שיטת הסמ"ג).
כדברי הסמ"ג כתבו גם (בלשון שונה מעט) הסמ"ק (מצוה קמח, ויש מהדורות שהוא בסימן קנא )הכלבו (ריש סי' פז, מהד' הרב דוד אברהם ח"ה עמ' תקמד) והריקנאטי (סי' עח). הטור הביא (בלשון שונה מעט) את דברי הסמ"ג (ומיד הוסיף שלעומתו בה"ג כן גרס תיבות אלו, ושהרא"ש לא גרס אותן, ונראה מדברי הטור שנקט כרא"ש ולכן סבר שאין לגרוס כן בסיום הברכה, ולהלן סעיף ב2 הבאנו לזה ראיה) [וזאת למרות שהריקנאטי והסמ"ק והטור כן גרסו נוסח זה באמצע הברכה, וכך אולי גם בכלבו, ובהערה כאן הבאנו כמה הסברים מה ההגיון להתנגד לנוסח זה בסיום הברכה, ולמרות זאת לגרוס כך באמצע הברכהיט]. וכ"כ הלבוש (רח, י).[20]
בפירושו על הטור כתב הב"ח שדברי הסמ"ג [שהקשה על הנוסחא "ונאכל מפריה"] תמוהים, משום שיש קדושה בפירות הארץ, וציטטנו לעיל את דבריו [וכאן בהערה הבאנו כמה הסברים כיצד יתרץ הב"ח את דברי הגמ' סוטה הנ"ל[21]].
הבית יוסף תירץ את קושיית הסמ"ג באופן אחר, וכתב שהכוונה היא ש"נאכל מפריה" כדי שנוכל לקיים "ונברכך עליה"[22], דהיינו שע"י האוכל נזכה לברך[23] (ובפרישה הביארק את תירוץ הב"י, ולא הביא את תירוץ הב"ח, וכך גם רבי שמואל סורנאגה[24], ורבי מרדכי רוטנברג[25], ובשתילי זיתים לר"ד משרקי אות כ).
כעי"ז ביאר באור חדש לר' חיים בוכנר[26]: "נל"ח הנכון כמו שכתב בספר של"ה וב"ח דגרסי לה, והכוונה דאנו חומדים את הארץ לאכול פריה וכו', כדי שנברך עליה ולקיים המצוות התלויות בארץ, כמו שאמרו חז"ל גבי משה" (ודבריו הובאו בספר מטה יהודה[27]).
כעי"ז ביאר גם היעב"ץ שכתב[28]: "ונאכל מפריה – כן הוא הנוסח הנכון, ואין המכוון על הנאות הגוף כי אם לקיים מצוות התלויות בארץ, גם פירותיה נותנין כח ומוסיפים בריאות לעבודת ה' יתברך" (וכאן בהערה ציינתי לביאורים נוספים שנאמרו על הנוסח "ונאכל מפריה"[29]).
הרי לנו שדברי הב"ח אינם מוסכמים, שהרי מפשטות דברי הסמ"ג הסמ"ק הרקנאטי הטור והלבוש, עולה שאין קדושה בפירות, וכך נראה גם מדברי הבית יוסף הפרישה והיעב"ץ ור' שמואל סורנאגה והשתילי זיתים[30] (וכך עולה לענ"ד גם מדברי ר"י אבן שועייב[31] והמגלה עמוקות[32] והגר"א[33] ועוד[34]).
חיזוק לדעה זו יש להביא מן העובדה שלא מצאנו מקור קדום [מהדורות שקדמו לתקופת הב"ח] שיאמר שיש לפירות א"י מעלה רוחנית, וזאת למרות שמקורות רבים עסקו בשבח א"י ופירותיה. עוד יש להעיר שמבדיקה שטחית נראה כי דברי הב"ח מצוטטים בספרי השו"ת וההלכה פעמים מעטות בלבד[35].
הסבר שיטת החולקים על הב"ח: לכאורה יש לתמוה על הדעות החולקות על הב"ח: הרי ארץ ישראל היא קדושה, ואם כן סברא פשוטה היא לומר שפירותיה קדושים, וכיצד יתכן לומר אחרת?!
נראה בעיני להסביר כך: בהמה האוכלת מעשבי א"י ונושמת מאויר א"י מן הסתם מקבלת איזו שהיא השפעה מא"י, ולמרות זאת לא שמענו מעולם על איזו קדושה בבשר בהמה שכזו. מסתבר שהסיבה לכך היא משום שהקשר בינה ובין א"י הוא כבר רחוק למדי, ולכן אע"פ שמצד האמת יש לא"י השפעה עליה, מ"מ השפעה זו היא קלושה לעין המתבונן, ומבחינת האדם אין לה השפעה מורגשת. כך הדבר גם בענין פירות א"י: ודאי שיש בהם קדושה, כפי שכתב הב"ח, ומ"מ החולקים עליו סוברים שאין קדושה זו מורגשת דיה כדי שנוכל לומר שמצידנו יש קדושה בפירות. כעי"ז ביארנו לעיל ש'כח הפועל בנפעל' אינו משפיע במידה שווה, אלא בהתאם למידת קירבתו אל הפועל.
שוב הראוני שכעי"ז כתב בשו"ת דברי יציב (ח"ז ליקוטים והשמטות, סו"ס קלג), שהפוסקים שכתבו להשמיט את "ונאכל מפריה", ודלא כב"ח, "לעלמא קאי (=לציבור הרחב), שרחוקים בעוונותינו הרבים מלהרגיש קדושת השכינה בפירותיה הקדושים...".
♦
7. האם דברי הב"ח נאמרו להלכה
נזכיר לסיום את מה שכתבנו במאמר הקודם (האוצר, גליון פ"ה): רוב הפוסקים נקטו שאין לפירות א"י קדימה בברכות הנהנין. הדבר תמוה לכאורה, שהרי אם יש קדושה בפירות א"י, כמו שכתב הב"ח, מדוע לא תהיה להם קדימה?!
ניתן להשיב על כך משלשה כיוונים:
א – ראינו לעיל שכפי הנראה רבים חלקו על הב"ח.
ב – כפי שראינו לעיל, הב"ח לא חידש כאן הלכה על פי דבריו העמוקים, ואפילו לא חידש לגרוס "ונאכל מפריה", אלא רק הסביר את הגרסא "ונאכל מפריה" שהיתה קיימת עוד לפני ימיו. נראה לומר שקדושת פירות א"י הנזכרת בדברי הב"ח היא ענין פנימי [השייך יותר לתורת הנסתר, בה עסק רבות רבנו הב"ח], אך בענייני הלכה לא נותנים מקום לענין טמיר זה.
ג – כפי שראינו לעיל, הב"ח ועוד אחרונים כתבו שאין כל הזמנים שווים, ואם ח"ו ישראל מטמאים את הארץ וכדו' הרי אז נמשכת הטומאה גם בפירותיה. מעתה, יש מקום לומר שאין טעם להקדים את פירות א"י כל עוד לא זכינו לגאולה שלימה, שהרי עדיין לא ברור האם כבר יש בהם קדושה[36].זאת ועוד, מכיון שקדושת הפירות אינה קיימת תמיד, אם כן מסתבר שאין לפירות דין קדימה אפילו בתקופות בהן יש קדושה בפירות, שהרי בדר"כ לא קובעים הלכה שאינה שווה בכל זמן.
♦
סעיף ב – הנוסחאות השונות בענין "לאכול/ונאכל מפריה"
הנוסח 'לאכול מפריה' מופיע לשיטת כמה ראשונים באמצע הברכה "שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה", ולשיטת כמה ראשונים בסיום הברכה "והעלינו לתוכה ונאכל מפריה".
לפניכם רשימה מקיפה מאוד של הראשונים והאחרונים [וכן של סידורים ישנים] שמדבריהם ניתן ללמוד על גרסתם בענין זה.
בס"ק הראשון נביא את אלו שכלל לא גרסו נוסח זה, לא באמצע הברכה וגם לא בסופה. בס"ק השני נביא את אלו שלא גרסו נוסח זה בסוף הברכה, אך כן גרסו זאת באמצעה. בס"ק השלישי נביא את אלו שגרסו כך בסיום הברכה, אע"פ שלא גרסו כך באמצעה. בס"ק הרביעי נביא את אלו שגרסו נוסח זה גם באמצע הברכה וגם בסופה.
ציינו לעתים את תקופתם של מחברים וספרים שאינם מוכרים, וכן של אחרונים אשכנזים קדומים, כדי שהקורא יוכל ללמוד על התפשטות הנוסחים השונים בהתאם לתקופות ולאיזורים השונים, וגם יראה שהיו מקומות וזמנים בהם האשכנזים נהגו באופן אחר ממנהגם כיום.
♦
1. החכמים שכלל לא גרסו נוסח זה (לא באמצע הברכה, וגם לא בסופה)
כך בכת"י אחד של הבבלי ברכות מד ע"א (הובא באתר הכי גרסינן), וכך כנראה דעת הרמב"ם ברכות ג, יג [כך ברמב"ם בדפוסים, וכך גם בטופס הרמב"ם שהיה לפני ספר הפרדס (לר' אשר בן חיים, שהיה תלמיד לר' יהודה בן הרשב"א, מהד' הרב הרשלר שער י פרק י עמ' רלז, מהד' הרב בלוי עמ' קפח), וכך גם בטופס הרמב"ם שהיה לפני הסמ"ג מ"ע כז. ברמב"ם כת"י אוקספורד הובאו תיבות 'ונאכל מפריה' שבסיום הברכה וצוין שיש למוחקם, וראה יד פשוטה שם שכתב שאין לדעת האם ציון המחיקה הוא מדעת הסופר או שהוא ע"פ הרמב"ם שחזר בו מנוסחתו בפיהמ"ש שלו. וראה ברמב"ם מדויק שם כתב הרב שילת "נמחק, מן הסתם ע"פ כתב יד רבנו" (הרב שילת ציין במבואו לספר אהבה עמ' קסט שאע"פ שכת"י אוקספורד הנ"ל הוגה לאחר כתיבתו ע"פ כתב ידו של הרמב"ם, והרמב"ם אף אישר זאת בחתימת ידו, מ"מ ברור שהרמב"ם לא עבר בעצמו על כל הטופס ובדק אותו, ואכן יש בטופס כמה טעויות אף שהן מועטות יחסית. הרב שילת הביא במבואו הנ"ל כי השתמש בשמונה כתבי יד של הרמב"ם, ולפי"ז המילים "ונאכל מפריה" מופיעות רק בכת"י אוקספורד ולא בשבעת כתבי היד האחרים). מדברי הרב קאפח בכתבים ח"ב עמ' 829 נראה שהוא סבר שהרמב"ם במשנה תורה נטה אחר סידורי תימן שלא גרסו 'ונאכל מפריה' וכך העיקר לדעת הרמב"ם, עכ"ד. אמנם ראיתי בספר 'מחקרים בסידורי תימן' חלק שבת וברכות הנהנין עמ' 355-372 ואילך שהביא שבתכלאלים קדומים מובא 'ונאכל מפריה' בסיום הברכה, ושבסידור מהרי"צ יש גרסאות שונות, ובסידור מהרי"ץ גרסת הר"ש צאלח מובא שמילים אלו אינן בתכלאלים קדומים ואינם ביד החזקה. ונראה יותר שהדברים הללו לא יצאו מתחת יד מהרי"ץ. והרב קאפח עצמו בסידורו שיבת ציון עמ' רמה גרס תיבות אלו בסיום הברכה, ובסידורי תימן הנדפסים כיום יש שגרסו אותן ויש שהדפיסו אותן בתוך סוגריים, עכ"ד ספר 'מחקרים' הנ"ל], והסכים עם הרמב"ם בסמ"ג (מ"עכז). וכן כתבו ראב"ן (מהד' הר"ד דבליצקי, ברכות סי' קצ), ראבי"ה (מהד' הר"ד דבליצקי, סי' קכא), ספר הבתים (הל' ברכות שער תשיעי ס"א), אור זרוע (הל' סעודה סי' קפא), פסקי הרי"ד (ברכות מד ע"א), הרוקח (סי' שמא, וראה מה שנביא כאן בהמשך בשם הגהות מנהגים טירנא), אהל מועד לר"ש גירונדי (שער הברכות דרך רביעי נתיב י), עץ חיים לר"י חזן (ח"א עמ' קע, חובר בלונדון בשנת ה'מ"ז), ספר הקנה (המיוחס לר' אביגדר קרא, דפוס פאריצק תקמ"ו דף נו טור א), שושן סודות (דף כג, ע"א, למקובל ר' משה הגולה מקיוב, חי בערים שונות במזרח אירופה, ספרו נכתב בין השנים רנח-רעא), פירושים ופסקים לרבי אביגדר כ"ץ (ירושלים תשנ"ו, פסק שנ"ה). וכן ראיתי שנדפס בסידור ספרדי ישן (תמונות תחנות תפילות, דף תס ע"ב) שנדפס בונציה שנת רפ"ד (שהוא הסידור עליו כתב מהרח"ו את הגהות האריז"ל), וב'סדר תפלות תחנות ופזמונים... כמנהג ספרדים' הנדפס באמשטרדם תפ"ו (דף ריז ע"א, אך שם דף רכא ע"ב כן נזכר באמצע), ובהגדת יהודי סין (שכתיבתה משוערת למאה הי"ז), ובהגדה של פסח הורודונא תקנ"ט (עם פירוש צפנת פענח לר"י גיקטליה), ובסידור הספרדי המפורסם בית מנוחה (לרי"ש אשכנזי, עמ' רכו) הנדפס בליוורנו תרמ"ח (אולם המחבר, רי"ש אשכנזי, כן גרס כך באמצע הברכה בספרו האחר בית עובד ליוורנו תרכ"ב וליוורנו תרפ"ח דף רמח ע"ב. המחבר נפטר בשנת תר"ט, ושני הספרים נדפסו לראשונה ע"י המחבר בשנת ה'תר"ג, אולם בית מנוחה הוא האחרון מהם שנדפס על ידו, וחזר בו שם מכמה דברים, כגון בענין הנחת תפילין אשכנזיות לספרדי, כמובא ביחו"ד ח"ב סי' ג ובצי"א חי"ג סי' ד סק"ה. יתכן לפיכך שגם כאן חזר בו. יש לבדוק האם הגרסאות שהבאתי נמצאות במהדורות הראשונות, שנדפסו כאמור בשנת תר"ג).
♦
2. החכמים שגרסו נוסח זה רק באמצע הברכה (אך לא בסופה)
כך נדפס בגמ' שלפנינו ברכות מד ע"א, ובשלשה מכתבי היד של הבבלי (כת"י פירנצא, כת"י אוקספורד, וכת"י פריס, וכך גם בדפוסי וילנא, שונצינו, ונציה, הובאו כולם באתר הכי גרסינן). וכך הוא באחד מכתבי היד של סדר רב עמרם גאון (פסח, מהד' מה"ק עמ' קכ). וכן ברא"ש(ברכות פ"ו סי' מב), רבנו ירוחם (נתיב טז ח"ד), צרור החיים (דרך שני סי' יט, לרבנו חיים מטודילו, תלמידם של הרשב"א ושל רבנו פרץ מקורבייל), צידה לדרך (לר' מנחם בן זרח, מאמר א כלל ג פכ"ד), הפרדס לרש"י(סי' עז), מחזור ויטרי(סי' ע =מהד' גולדשמידט הלכות סעודה סי' כג, ובהמשך נעיר על הסתירה שיש במחזור ויטרי, וכן הוא בסידור רש"י סי' קי, שאינו אלא מחזור ויטרי ללא התפילות), מהר"ם מרוטנבורג ותלמידיו התשב"ץ וספר הפרנס (תשב"ץ קטן סו"ס שכב ע"פ ספר סדר ברכות למהר"ם מרוטנבורג אות לג, נדפס תחת השם ברכות מהר"ם, וכן הוא גם בקיצור ברכות מהר"ם עמ' קסט, וכך גם בספר הפרנס סי' שעא בשם מהר"ם), אבודרהם (הל' ברכות שער שני,מהד' קרן רא"ם כרך ג' פרק לא, אות ח, אולם ראה שם באות ט' הערה 48 שם נקטו במהדורת קרן רא"ם כגרסת כתב יד אחד, שלפי גרסתו האבודרהם עצמו כותב באות ט' ש"נהגו לאומרו"), ארחות חיים (הלכות ברכות,אות ג, מהד' ה'תשט"ז עמ' פא), כלבו (ריש סי' פז, מהד' הרב דוד אברהם ח"ה עמ' תקמד, ושם עסק הכלבו ישירות בענין זה וכתב ש"יש מדקדקים" שלא לומר "ונאכל מפריה" מטעמו של הסמ"ג "וטעם מספיק הוא זה", ומכך נראה שהסכים לכך שאין לומר "ונאכל מפריה" בסוף, ואין ראיה משם מה דעתו לגבי "לאכול מפריה" שבאמצע הברכה, ובכלבו סי' כד, דין הלכות סעודה, חלק ברכת הפירות, מהד' הרב דוד אברהם ח"א עמ' תריא [=ומקבילתו בארחות חיים הנ"ל] ועמ' תרטו, הביא פעמיים את נוסח הברכה ובשניהם נכתב "לאכול מפריה" רק באמצע ולא בסוף. אולם בסי' קמו בחלק הלכות ברכות שבסעודה, מהד' הנ"ל ח"ח עמ' רפ מופיע נוסח הברכה ושם אינו לא באמצע ולא בסוף. וייתכן לתרץ שהכלבו לא הכריע לגבי האמצע. וצ"ע מה שמובא בכלבו סי' כה עמ' תרצז, שם מובא נוסח הברכה ומופיע "ונאכל מפריה" רק בסוף ולא באמצע, וזה צע"ג לאור דבריו בסי' פז. ושמא יש לומר שבסי' פז הכלבו חזר בו מדבריו בסי' כה, ויותר מסתבר בעיני לתרץ ולומר שנוסחי הברכות שבכלבו שונו ע"י המעתיקים לפי רגילותם, אבל דבריו בסי' פז ודאי לא שונו ולכן הם העיקר. בא"ררח, טז, כתב שהכלבו גרס גם באמצע וגם בסוף, וצ"ל שהייתה לפני הא"ר גרסא משובשת בכלבו, או אולי יש להבין כך את דברי הא"ר: "ומאבודרהם משמע שאף בה"ג לא גריס אלא 'לאכול מפריה' ולא 'ונאכל' ", וכאן יש הערה מוסגרת של הא"ר: "אבל ראיתי בבה"ג שגריס שניהם", וכעת חוזר הא"ר לנ"ל וכותב "וכן הכלבו", דהיינו שגם הכלבו גרס רק "לאכול מפריה" ולא "ונאכל"), ספר המנהגים לר"א טירנא (ליל הסדר אות ז' עמ' נא, וכתב "עיקר טופס הברכה מעין שלש בשם הרוקח", לעיל הבאנו שברוקח יש נוסח אחר, ואולי כוונתו שרק 'עיקר' הנוסח הוא מהרוקח אך לא פרטי הנוסח), ספר המנהגים לר"א קלויזנר (פסח, אות קו), וכן גרסו הריקנאטי (סי' עח) הסמ"ק (מצוה קמח ויש מהדורות שהוא במצוה קנא, וראה בספר הפרדס לראב"ח שער י' פרק י' עמ' רלז שכתב שהם דברי ר' פרץ, והמהדיר שם הציע שמדובר בהגהת ר' פרץ לסמ"ק, שלימים נכנסה בתוך דברי הסמ"ק) והטור (הטור סי' רח הביא את דברי הסמ"ג, או אולי כוונתו לסמ"ק, ואח"כ הביא חולקים, ומדברי הטור נראה שהכריע שלא לאומרו בסוף הברכה, וכך נראה גם ממה שהביא לפני כן את נוסח הברכה וגרס שם נוסח זה רק באמצע הברכה ולא בסופה. בענין הכרעת הטור עיין מה שהביא בשמו בפרמ"ג א"א רח, טז. וראה גם בשל"ה שער האותיות ק' קדושה ברכות הנהנין כלל יב אות א, שם העתיק את דברי אביו בעמק ברכה ברכות הנהנין כלל יב, א, שמדבריו נראה שהטור הכריע כבה"ג ולא כסמ"ג. ובהערה 10 של מהדירי האור חדש הנדפס בתוך ברכת המזון לר' שבתי סופר מהד' אוצרנו עמ' עג-עז, תמהו על מה שכתב השל"ה בשם העמק ברכה, שהרי בטור נראה להיפך, ועי"ש מה שהציעו לתרץ, ולענ"ד יתכן לתרץ שבפני העמק ברכה עמדה הגרסא המשובשת של הטור שצוטטה בב"י) [לעיל הסברנו כיצד יתכן שהריקנאטי הסמ"ק והטור סברו לומר כך באמצע, בניגוד לסברא שהם עצמם מביאים]. וכ"כ רבי אליהו מנחם מלונדריש (בפירושו למשניות ברכות ו, יא, בתוך ספר פירושי רבנו אליהו מלונדריש מה"ק תשט"ז עמ' עמ' צא. ר"א למד כנראה אצל הר"ש משאנץ, היה מגדולי העיר בהלכה, וכנראה עסק גם בקבלה, חי בלונדון עד לפטירתו בשנת ה'מ"ד. פירושו למשניות נכתב בשנת ה'י"א ונערך כנראה ע"י תלמידיו. כתב היד שבידינו נכתב בשנת ה'קנ"ג).
כך נקטו גם רבים מהאחרונים: מג"א (רח, ס"ק טז), לבוש (רח, י), סידור ר' שבתי סופר (מהדורת אוצרנו כרך ברכת המזון עמ' לב-לג, מועתק מהגדת ר"ש סופר. וכתב באור חדש לתלמידו ר"ח בוכנר, שדבריו יובאו להלן, שנראה שהסיבה לכך שר"ש סופר לא גרס כך בסוף הברכה היא בגלל דברי הסמ"ג שהתנגד לכך. ולענ"ד אכן כך מסתבר, שהרי ר"ש סופר היה תלמיד הלבוש שכתב בסי' רח, אות י את דברי הסמ"ג), סדר ברכות (לר' יחיאל מיכל מוראפטשיק, שנדפס בחיי המחבר בקראקא שמ"ב, דף ג ושוב בדף ד, מהד' ירושלים תשס"ג עמ' ד ועמ' ז), שו"ת בית דוד (סי' פט, ל"גדול המורים" הרב הכולל בסלוניקי ר' יוסף דוד, ת"כ-תצ"ז, נדפס ע"י המחבר בשנת תצ"ד, שכתב שכך "נתפשט המנהג" וכך יש לנהוג), ברך את אברהם (סי' מט, דין ברכה אחרונה מעין שלש, אות טו, דף ע, ע"ב - עא, ע"א, לר"א פריסקו, מחכמי קושטא, אשר ישב באיזור שנת ה'ת"ר בהרכב בי"ד עם ר' שבתי ן' יקר, ראש רבני קושטא), רבי אליעזר פאפו (בעל הפלא יועץ, נפטר ה'תקפ"ח, חסד לאלפים קסח, ד), באה"ט (יג, ואעיר כאן שהא"ר רח, טז, נשאר בצ"ע), ערוה"ש (רח, א), בעל התניא (סידור רבנו הזקן, מהדורת שקלוב תקס"ג עמ' ס, מהד' ה'תשס"ד עמ' שפה, וכן הנוסח בסידורי חב"ד). ונראה שכן דעת הגר"א (מעשה רב אות עו, והג"ר נפתלי הערץ הלוי מיפו כתב בביאורו למעשה רב שהוא בגלל טעמו של הסמ"ג, ושמכל מקום באמצע כן אומרים, וכן כתבו בסידור איזור אליהו, שהוסיפו וציינו שם בהערה שכן גרסו רוב הסידורים האשכנזים הישנים. וכל זה דלא כהגדה של פסח זרע גד-תפארת צבי, וילנא תרי"ב, לרב צבי הירש, אחיו של הג"ר יששכר בער שהוציא לאור את המעשה רב, שכתב שלפי הגר"א גם באמצע לא אומרים בגלל טעמו של הסמ"ג. ואעיר שלכאורה צ"ע שהרי באמרי נעם, ברכות מד, ע"א מובא שהגר"א הסביר שר' יוחנן ותלמידיו אכלו הרבה מפירות גינוסר, משום ש"דעתם היה כדי להזדכך השכל ע"י אכילת הפירות", ויש ליישב ואכמ"ל). ונראה שכך עולה מדברי שער הציון (בנוסח שהביא המשנ"ב רח, סק"נ, כתב את 'ונאכל מפריה' גם באמצע הברכה וגם בסופה, אך מיד הוסיף בתוך סוגריים שיש שלא אומרים זאת בסופה, ובשעה"צ אות נא ציין שהרוצה לאומרו "אין מוחים בידו", ומזה משמע שהעיקר להלכה הוא שלא לאומרו. ולענ"ד יתכן לתרץ שהמנהג הנפוץ היה לומר בשניהם ולכן כך כתב במשנ"ב, ואילו בשעה"צ כתב את העיקר להלכה לדעתו, וביחוד מפני שנטה להכריע כדעת הגר"א. וראה גם ישורון כרך לו עמ' קעו על סתירות במשנ"ב, וכן בישורון כרך לג עמ' שצ). וכן הוא הנוסח בשלחן הטהור קומרנא (סי' רח סעיף יט). וכן הנוסח בסידורים הספרדים שנדפסו בדורנו (איש מצליח, רינת ישראל עדות המזרח, קול אליהו לגר"מ אליהו, כוונת הלב עדות המזרח, עוד יוסף חי, תפילת רפאל, אביר יעקב, תפילת החודש החדש מהד' הרב זייני, תפילת החדש מהד' ארץ ישראל), ובהרבה סידורים ספרדים קדומים יותר ('סדור ברכה כמנהג ק"ק ספרד' (=ספרדים) ונציה שע"ז עמ' 37 (אך בעמ' 6 לא מופיע בכלל), 'סדר תפלות תחנות ופזמונים... כמנהג ק"ק ספרדים' ונציה תט"ז דף קמט-קנ (שני פעמים, וכעי"ז שוב שם בדף פח ע"ב אלא שבדף פח נזכר בסיום "ושמחנו בה ונשבע מטובה ונברכך עליה"). הרב און הכהן סקלי הראה לי שכך הוא גם בסידור הספרדי כת"י המבורג 205 הן בסוף ההגדה והן בתוך ברכות הנהנין, ושכך גם בסידור הספרדי כת"י לידס 63, ושכך גם בסידור הספרדי כת"י בית המדרש לרבנים ניורק 4674, ושלשלתם נכתבו לפני 550-700 שנים בערך. ושכך גם מופיע פעמיים בסידור הספרדי כת"י לונדון 5866 שנכתב בשנת ה'רכ"ו. ושכך גם מובא במוריה גליון קלט-קמא עמ' נא מתוך דברי הגאון החסיד ר' יהודה בן שושן, שעבר מספרד לצרפת, וחיבר בשנת רנ"ה לערך את ספרו ברכות הנהנין. ותודתי נתונה לרב סקלי על עזרתו. הגדה של פסח אמשטרדם תנ"ה (בתוך החלק שהוא כנראה כמנהג הספרדים, ומשם נעתק לכמה הגדות שיוזכרו בהמשך רשימה זו), 'סדר תפלות תחנות ופזמונים... כמנהג ק"ק ספרדים' הנדפס באמשטרדם תפ"ו דף רכא ע"ב (אך שם דף ריז ע"א לא נזכר כלל), הגדה של פסח שנכתבה ע"י יעקב סופר בהמבורג תפ"ח (כנראה בתוך מנהג הספרדים), הגדת כת"י המבורג תצ"א מהסופר הנ"ל (כנראה בתוך נוסח הספרדים), הגדה של פסח אמשטרדם תקכ"ט (כנראה בתוך נוסח הספרדים), הגדת תל אביב שנכתבה בשנת תקל"א (כנראה בתוך נוסח הספרדים), סידור האר"י חמדת ישראל לר"ש ויטאל (מהד' ירושלים תשע"ח ח"ב עמ' קסג, ובהקדמה שם עמ' 10 מובא שבדר"כ נוסחו ע"פ נוסח הספרדים הנדפס בונציה רפ"ד, שלעיל סק"א הבאנו שבו לא נזכר כלל), חסד לאברהם ליוורנו תר"ה, 'סדר תפילות כפי מנהג ק"ק ספרדים' ונציה תקכ"ו דף קלב ע"ב (אבל בדף קלג ע"ב לא מופיע כלל), בית עובד ליוורנו תרכ"ב דף רמח ע"ב (וראה לעיל סק"א שהערנו שבספרו בית מנוחה חזר בו וכתב אחרת), הגדה של פסח עם פתרון בלשון ספרדי ליוורנו תרכ"ד, בית תפילה יקרא וינא תרל"ו, מנוחה לחיים ח"ג ליוורנו תר"ם, עולת תמיד ליוורנו תרמ"ז, תפילת החדש ליוורנו תרנ"ג, שבת המלכה בודפשט תרנ"ד, תפילת ישרים ליוורנו תק"ס, חקת עולם ירושלים תרנ"ג, תפילת ישרים ירושלים תרצ"ח. והשווה כתר שם טוב לרש"ט גאגין ח"א עמ' קלה: "בלונדון אין אומרים 'לאכול מפריה ולשבוע מטובה' ובברכת היין והפירות אומרים אותן. אבל בארץ ישראל אין אומרים אותם כלל. ובאמסטרדם וסת"מ ואשכנז אומרים כן בשלשתם"). וכן הוא בכמה סידורים אשכנזים ('סדור מברכה כמנהג ק"ק אשכנזים' ונציה שפ"ג 4 פעמים (בעמ' 8, ועוד 3 פעמים בעמ' 65-67), 'סדר תפילות מכל השנה עם פירוש כמנהג פולין רייסין ליטא פיהם' אמשטרדם תמ"א דף קג ע"ב, 'סדור מברכה כמנהג ק"ק אשכנזים' ונציה תע"ז 4 פעמים (בדף ה ע"א ועוד 3 פעמים בדף לה), הגדה של פסח וינא תקי"א, משנת חסידים (כמנהג אשכנזים) אמשטרדם תקכ"ד דף קפג ע"א, משנת חסידים קורץ תקמ"ה דף קיא ע"ב, סדר הגדה של פסח כתב יד פרסבורג תקע"ו שנכתבה ע"י ר' נתן הכהן תלמידו של החת"ס, סידור האר"י קול יעקב תרי"ט דף פט ע"א (אולם יש להעיר ששם דף קצא ע"ב נזכר גם באמצע וגם בסוף), הגדה של פסח עם פירוש שם משמואל פיטרקוב תרפ"ח. וכתבו בסידור איזור אליהו מהד' תשע"א עמ' קג שברוב [!] הסידורים הישנים גרסו באמצע ולא בסוף [ובמקצתם גרסו גם באמצע וגם בסוף]). ובסידורים מעדות נוספות (סדר תפילות השנה למנהג קהילות רומניא, ונציה רפ"ג, דף קיח, וכן 'סדור מברכה כמנהג ק"ק אטליאני' ונציה שע"ח מופיע שלש פעמים, בעמ' 159-161 (אבל בעמ' 17 אינו מופיע כלל), סדור מברכה הנדפס בפררה בשנת תנ"ג כמנהג האיטליאנים).
בפירוש התפילות לרבי יהודה בר יקר, רבו של הרמב"ן (עמ' מז במהד' ה'תשל"ט) מוכח שגרס כן באמצע הברכה (ונראה קצת לדייק מלשונו שלא גרס כך בסופה). וכתב שם ר"י בר יקר שמה שאומרים נוסח זה באמצע הברכה הוא משום שמובא בספרי (פרשת עקב, על הפס' בדברים יא, יז, במהד' עמק הנצי"ב הוא בפסקא ז וברוב המהדורות הוא בפסקא מג) שהקב"ה אמר "הכנסתי אתכם לארץ טובה ורחבה לארץ זבת חלב ודבש לאכול מפריה ולשבוע מטובה" (ויש להעיר שבספרי שלנו נוסף כאן "ולברך שמי עליה", ולא ראיתי מי שלא גרס תיבות אלו), וכתב ר"י ש"לכך אומר כאן לאכול מפריה ולשבוע מטובה" (משמע קצת ש"כאן" גרסו כך, אך לא גרסו כך בסוף הברכה).
אולי כך סבר גם בעל המנהיג (מדברי המנהיג הל' סעודה סי' טז מהד' מה"ק עמ' רכד יוצא שלא גרס בסוף, ואין ראיה מדבריו מה גרסתו באמצע, ומסברא בעלמא נראה לי יותר לומר שהוא כן גרס באמצע).
♦
3. החכמים שגרסו נוסח זה רק בסיום הברכה (אע"פ שלא גרסו כך באמצעה)
בבלי ברכות מד ע"א כת"י זלצבורג (הובא באתר הכי גרסינן), ילק"ש (עקב, סוף רמז תת"נ), סידור רב סעדיה גאון (מהד' תשל"ט עמ' פד), רי"ף (ברכות דף לב מדפי הרי"ף דפוס וילנא, ובהלכות רב אלפס מה"ק תשכ"ט לא צויין שיש בזה גרסאות אחרות ברי"ף, וראה בשו"ת בית דוד מסלוניקי סי' פט שרצה להוכיח מדברי הסמ"ג והטור והב"י שבנוסחת הרי"ף שלפניהם לא הוזכר מה דעת הרי"ף בנושא זה), סידור ר' שלמה ב"ר נתן (חי כנראה לפני שנת ד'תת"ק, פרק טז, עמ' קכה במהד' ה'תשנ"ה), פיהמ"ש לרמב"ם ברכות ו, ח [וכך גם ביד החזקה, אך שם אולי חזר בו אח"כ כמו שהבאנו לעיל], שבלי הלקט (הל' ברכות סי' קסא), תניא רבתי (סי' כט, ומחברו הוא כנראה רבנו יחיאל ממשפחת הענוים, היה מחכמי רומא, ונפטר אחרי שנת ה'מ"ט. יש בספרו ובשבלי הלקט דברים רבים זהים, כנראה משום ששניהם היו תלמידים של הריבב"ן), חידושי הרא"ה, מאירי, פסקי ריא"ז (ברכות פ"ו ה"ו), ספר מצוות זמניות (הל' ברכות שער ג, לר' ישראל הישראלי מטוליטולא, תלמידו של הרא"ש), ספר השלחן (הל' סעודה חלק שלישי שער ג עמ' שכג, לר' חייא מברצלונא, תלמידו של הרשב"א), ספר הפרדס לראב"ח (שער י פרק י עמ' רלז) [אך אח"כ הביא דעות אחרות, ולא הכריע], כפתור ופרח (פ"י, לר' אשתורי הפרחי, יש המשערים שנולד בשנת ה'מ"ה לערך, או בשנת ה"י לערך. ספרו נכתב בשנים ה'ע"ג-ה'פ"ב. למד בתחילה בפרובנס ואח"כ נדד למקומות נוספים ועלה לא"י), וכן הנוסח ב'סידור מנהג בני רומי' ונציה שנת רמ"ו (בסופו, עמ' 632).
וכן נקטו כמה אחרונים: של"ה (שער האותיות, קדושת האכילה, ברכות הנהנין כלל יב, א, שם ציטט מתוך עמק הברכה לאביו), יעב"ץ (סידור היעב"ץ, בית הפרס, בית כו, אות ט, מהד' אשכול עמ' שעז, והסביר שם מדוע יש לומר "ונאכל מפריה", ותיבות "לאכול מפריה" באמצע הברכה הוקפו בסוגרים עגולות. ובמור וקציעה סי' רח כתב לגבי סיום הברכה ש"ודאי הנכון לאומרו", ואין שם התייחסות לגבי אמצע הברכה. והשווה סידור היעב"ץ שער המפקד, שער שני, אות ל, מהד' אשכול ח"ב עמ' צט, שם הנוסח בסיום ההגדה של פסח גם "לאכול מפריה" באמצע הברכה וגם "ונאכל מפריה" בסיומה). וכן הכריע בספר יד הקטנה לרבי שמואל סורנאגה (ח"ג, על הרמב"ם הל' ברכות פרק ג סעיף כו, עמ' עט במהד' ירושלים תש"פ שנדפסה בתוך אוסף מפרשי הרמב"ם, נדפס לראשונה ע"י המחבר בשנת ה'תקי"ח), עי"ש טעמיו לזה. ולענ"ד כך הכריע באור חדש לר' חיים בוכנר (דף לו-לז במהד' אמשטרדם תל"ה, עמ' ק-קב במהד' ירושלים תשס"ג, ונדפס שוב עם הערות בתוך ברכת המזון לר' שבתי סופר מהד' אוצרנו עמ' עג-עז. וראה שם בהערה 36 של המהדיר שנטה לומר שר"ח בוכנר נטה יותר לומר גם באמצע וגם בסוף, אך לענ"ד נראה יותר כמו שכתבתי). וכן נדפס בסידור שיח השדה למדקדקים ר' עזריאל מוילנא ובנו ר' משה (בסוף הסידור, במהד' ברלין תע"ג הוא בדף כח, ע"ב, ובהגהתם שהובאה בסידור שיח השדה מהד' אוצרנו חלק הנספח עמ' עג ציינו ר"ע ור"מ שהם הזכירו כך בסוף הברכה ע"פ האור חדש בשם של"ה). וכן הוא במעט סידורים (הגדה של פסח פיורדא תק"א, הגדת הברון גינצבורג שנכתבה בשנת תפ"ה ע"י ר' משה מבינגא שבאשכנז, סידור קרבן מנחה וילנא תרנ"ז עמ' 159. וכתבו בסידור איזור אליהו מהד' תשע"א עמ' קג שאחרי ר"ע ור"מ נגררו מקצת סידורים שאחריהם).
♦
4. החכמים שגרסו נוסח זה גם באמצע הברכה וגם בסופה
בבלי ברכות מד ע"א כת"י מינכן (הובא באתר הכי גרסינן), בה"ג הל' ברכות בחלק מהנוסחאות (דפוס ונציה שח דף ז ע"א, דפוס ורשא דף ז ע"ב, וכן הביא א"ר סי' רח, טז, בשם בה"ג, ובטור כתב שבה"ג הביאו בסוף והטור אינו מתייחס לאמצע, ומסתבר שגרס כנ"ל, וישנו נוסח שני בבה"ג, שהרי בבה"ג הוצאת מק"נ הביאו שבכת"י מ'-מילאנו, שהוא נוסח הפנים במהד' מק"נ, מופיע רק בסוף [וכנראה כך גם בעוד כתבי יד שנסקרו במהד' זו, כגון א"ק- קטע מהגניזה הנמצא בספריית אוקספורד, ל = קטע מהגניזה הנמצא בספריית לנינגרד], וכן הוא גם בבה"ג דפוס ברלין שנדפס ע"פ כת"י רומא, וראה בתחילת המבוא למהד' מק"נ על המהדורות שיש לבה"ג, וקיים גם נוסח שלישי, שהרי בנוסחת בה"ג שהיתה לפני ספר הפרדס לרבי אשר בן חיים שער י פרק י עמ' רלז אינו בסוף ומשמע שגם לא באמצע, ובא"ר הביא שמהאבודרהם משמע שבה"ג לא גרס כך בסוף, ולא זכיתי להבין איך למד כך הא"ר מדברי האבודרהם), מעשה הגאונים (סי' סב), ויטרי הל' פסח סי' נא וכן סי' נט (=מהד' גולדשמידט הלכות סדר סעודה ס"ד וכן הל' ליל הסדר סי' כז, ולעיל הבאנו שבמק"א מובא בויטרי נוסח אחר, והמהדיר הר' גולדשמידט כתב שהסתירה בין נוסחאות הויטרי מוכיחה שנוסחאות התפילות והברכות במחזור ויטרי אינן מהמחבר אלא כל מעתיק של המחזור ויטרי הכניס למחזור את הנוסח לפי מנהגו שלו, כדי להוציא מתחת ידו מחזור שימושי), האשכול (הל' ברכות), מנורת המאור לר"י אלנאוה (מהד' ענעלאו ח"ג פרק המצוות עמ' 446 וכן 451, והעתיקו כדרכו מספר המוסר לר"י כלץ, פרק טז, בשער השלישי ובשער השישי, ירושלים תשל"ז עמ' רנה ואילך, אלא שבברכת 'על המחיה' אין שינוי, אך בשער השישי לגבי 'על העץ' גרס כך ספר המוסר רק בסוף הברכה, וצ"ע, ומסתבר שזו טעות סופר).
כך הוא בנוסח הברכה שהובא בכמה אחרונים: כך הוא בנוסח שנדפס במטה יהודה (מאת "המדקדק המפורסם... מדייני גלונא" "האלוף התורני הרבני" "האלוף והתורני, מרני ורבני" הרב לייב אופנהיים מוורמייזא, דף יא ע"א. הספר קיבל הסכמות כבר בשנת תנ"ט, אך נדפס רק בשנת תפ"א, לאחר פטירת המחבר, שהביא את דברי האור חדש שכתב שנכון מה שתירץ הבית יוסף כמענה לקושיית הסמ"ג), וכתב הפרמ"ג (א"א רח, טז) שכך "הנוסח בסידורים שלנו" (ומיד הביא חולקים, ואין מדבריו ראיה כיצד הוא עצמו הכריע). וגם בליקוטי חבר בן חיים (חלק י, דף רז ע"ב, על מג"א רח ס"ק טז) כתב שכך מופיע "בסידורים לפנינו" (הספר נדפס ע"י המחבר הרב חזקיה פלויט בפאקש שבהונגריה בשנת תרנ"א). וראה לעיל שהבאנו שכך נקט עיקר במשנ"ב [אך לא כך בשער הציון]. וכך הוא הנוסח בהרבה סידורים אשכנזים (הגדה של פסח אמשטרדם תצ"ז, הגדה של פסח לייפניק רוזנטליאנה תצ"ח [יש בהגדה זו גם נוסחאות כמנהג הספרדים], סידור שער השמים (- סידור השל"ה, כמנהג אשכנזים) אמשטרדם תק"ב עמ' תקכד, הגדת קיצע משנת תק"כ, הגדת קיצע משנת תקמ"ב, חלקת בנימין על הגדה של פסח למברג תקנ"ד, קול יעקב סלויטא תקס"ד ח"ב דף פה ע"ב, תפלת ישראל עם דרך החיים אוסטרה תקצ"ג בחלק הגדה של פסח דף לב ע"ב, סדור שפת אמת רדלהיים תקצ"ה, וכן הוא גם בסידור האר"י קול יעקב תרי"ט, דף קצא ע"ב[אולם שם דף פט ע"א נזכר רק באמצע] אור לישרים זיטומיר תרכ"ד, עבודת ישראל רדלהיים תרכ"ח עמ' 566, סידור עם פירוש באר חיים וילנא תרל"ט, הגדה של פסח שער השמים ורשה תרמ"ד, סידור דעת קדושים עם תפילה לדוד פרמישלא תרנ"ב דף קלא ע"ב, הגדה של פסח חלוקא דרבנן למברג תרנ"ד, סידור תפילה עם פירוש עולת תמיד פרמישלא תרנ"ו, תפלת ישרים ורשא תרנ"ח, סידור מנחת יהודה וילנא תרס"ב, סידור רא"ל פרומקין ירושלים תרע"ב עמ' קעה, סידור מנחת ירושלים הנדפס בירושלים תר"פ, תפילות ישורון וינא תרפ"ב, אוצר התפילות וילנא תרפ"ח, צלותא דאברהם, רינת ישראל ספרד ואשכנז, תפילת כל פה, קורן ספרד ואשכנז, בית תפילה, הסידור המפורש לרב וינגרטן, כוונת השם, סידור עז והדר, תפילת ישראל), למעט הסידורים הצועדים בשיטת הגר"א. וכך מצאתי גם בסידור ספרדי אחד ('בית תפלה' כמנהג הספרדים אמשטרדם תע"ב דף סב ע"ב).
[ובמאורי אור (לר"א מוירמש, ברכות לז, דף יא ע"ב מדפי הספר) כתב: "אתעורר בנוסח ברכה אחרונה 'לאכול מפריה ולשבוע מטובה', והטור שלפנינו בשם אביו (הרא"ש) שלא לאומרו, והבית יוסף גרס איפכא (בדברי הטור בשם הרא"ש), ומסתברא ספק פגם דיבורו 'שב ואל תעשה עדיף', וגם הבית יוסף לא הכריע, משמע גרסת הספרים בגמ' שלפנינו אינו ברור, ובכמה סידורים ישנים איננו, ובמקצתן מסובב בקוין", עכ"ד, ואף שדבריו אמורים כלפי "לאכול מפריה" נראה יותר לענ"ד שכוונתו ל"ונאכל מפריה"].
אביא כעת מקורות שגרסו כך בסוף הברכה, ומסתבר לפיכך שגרסו כך גם באמצע הברכה: היה מקום לומר שכך דעת הבית יוסף, אך לענ"ד באמת אין לדעת מה היא דעת הב"י (הטור גרס כן באמצע ולא בסוף, והב"י הסביר את נוסח אלו שגרסו גם בסוף, אך אין מזה ראיה שכך הוא נקט, שהרי נראה שרק בא לתרץ את שיטת אלו שכן גרסו כך, ומ"מ כמדומני שבמור וקציעה ליעב"ץ סי' רח הבין שהב"י נקט שטוב לאומרו). כך נראה לומר בדעת הב"ח (היה ניתן לומר שגם הב"ח, כמו הב"י, רק בא להסביר את גרסת הנוקטים לומר בסוף, אולם באמת מלשון הב"ח נראה שהחזיק מאוד בשיטתם. ואכן באור חדש לר' חיים בוכנר, דף לו טור ג במהד' אמשטרדם תל"ה, והוא בעמ' ק' במהד' ירושלים תשס"ג, ונדפס שוב עם הערות בתוך ברכת המזון לר' שבתי סופר מהד' אוצרנו עמ' עד, כתב שהב"ח גרס כך בסוף הברכה, ולגבי אמצע הברכה לא העיר מה שיטת הב"ח בזה. ומסתבר בעיני שהב"ח נקט כך גם באמצע, שהרי לא מצאנו שהב"ח חלק בזה על הטור). בספר שמן הטוב, שנכתב בשנת ה'ש"מ לערך (למקובל האלוהי מחכמי רגוזא ר' שלמה אוהב, פרשת עקב, ד"ה ואכלת ושבעת, נדפס לראשונה רק בשנת ה'תי"ז עם חידושי זקן אהרן לנכדו ר' אהרן הכהן מרגוזא) נכתב: "תמצא כתוב בסידורים הישנים בסדר מאה ברכות בברכת מעין שלש 'רחם ה' אלהינו עליה והעלנו לתוכה לאכול מפריה ולשבוע מטובה'..." [ומסתבר בעיני שאותם סידורים ישנים גרסו כן גם באמצע הברכה, אך אין זה מוכרח. יש לשים לב שמשמע מדבריו שבסידורים שנדפסו בימיו לא היה נוסח זה מופיע בסוף הברכה]. כך נראה מסוף מכתבו של הנצי"ב מואלאזי'ן (מכסליו תרמ"ו, שנדפס בשיבת ציון ריש חלק ב', מהד' הר ברכה תש"ס עמ' 6), שם כתב "עד אשר נזכה לחזות בנעם הארץ, ולאכול מפריה ולשבוע מטובה ולשמור כל מצוות ה' התלויות בארץ, בשמחה בקדושה ובטהרה, במהרה בימינו אמן" (ונראה לענ"ד שדבריו הם ע"פ ביאור הבית יוסף, ולא כביאור הב"ח).
♦ ♦ ♦