ברכת הגומל לתושבי הדרום אחרי שמחת תורה תשפ״ד

הרב אוריאל בנר

ברכת הגומל לתושבי הדרום אחרי שמחת תורה תשפ"ד

כידוע לכולנו בשמחת תורה פשטו לדאבוננו, אלפי מחבלים על יישובי הדרום והרגו רבים באכזריות נוראה. בדברים דלהלן אנסה להעלות כמה כיוונים בשאלת חיוב ברכת הגומל למי שניצול. כל ישוב דורש לכאורה דיון בפני עצמו, ואולי יש מקום לחילוקים גם בתוך הישוב עצמו ואכמ"ל. בתוך מכלול האירועים ברור שיש אנשים שהיו ממש בתוך הסכנה ויצאו ממנה, ויש שהגדרת מצבם דורשת בירור. אציין, את נקודת מבטי האישית כתושב שדרות. על עירנו פשטו עשרות מחבלים, שהיו פרוסים בחלקים שונים של העיר, והרגו עשרות אנשים. מתוך עשרות אלפי התושבים, היו כמובן מצבים שונים. יש שנתקלו במחבלים, יש שראו אותם והתחבאו, יש שהסתגרו בבית ולא ראו או נתקלו בהם, ועוד כהנה וכהנה.
השאלה היא מי צריך לברך הגומל^[1]. כאמור לעיל, יש מקום לחילוקים בין אדם לאדם ומשפחה למשפחה, אך ננסה לדון בעניין עקרוני, וממנו תוצאות. בשאלה מעשית זו אנסה להעלות צדדים שראיתי או שמעתי במו"מ עם ת"ח, ולא לומר דבר חתוך וברור.
יש להקדים שנחלקו ראשונים בשאלה האם מברכים רק על ארבעת הדברים המופיעים בחז"ל או על כל סכנה, כמבואר באו"ח סוף סימן סימן רי"ט. דברינו הם לפי השיטות שמברכים על כל סכנה.
♦
מי מברך הגומל
כתב השו"ע בסימן רי"ט סעיף א': "ארבעה צריכים להודות יורדי הים כשעלו ממנה והולכי מדבריות כשיגיעו לישוב ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא". ובסעיף ז': "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים ובספרד נוהגין לברך מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה". האם יש צורך שיקרה משהו בפועל שיש בו כדי לסכן, או שמברכים בכל מעבר במקום? כותב המאירי (ברכות נ"ד ב): "יש מי שאומר שאין הדברים הללו אמורים אלא בהולכי מדברות שתעו ויורדי הים שעמד עליהם נחשול שבים וחולה שיש בו סכנה שבאלו יש בהם נס והרי הן כעין היוצא מבית האסורים אבל אם לא אירע להם כן אין צריך לברך, וכן הולכי דרכים שלא במדברות אין צריכים לברך, ואע"פ שפשוטי המקראות מוכיחים כך, אין אני מודה בכך אלא כל שעלה למטה וירד מברך". וכן פסק בבאור הלכה ד"ה "יורדי הים": "ודע עוד דפשוט דלכו"ע בין בים ובין במדבר מברכין אפילו לא קרה לו שום סכנה כגון שעבר הים ולא היה שום רוח סערה וכה"ג או הלך במדבר ולא תעה בדרך ולא חסר לו מים וכה"ג אפ"ה תקינו רבנן לברך ואע"ג דבקרא כתיב תעו במדבר בישימון וכו' וכמו כן גבי יורדי הים ויאמר ויעמד רוח סערה וגו' לאו דוקא שקרה לו אלא כיון שעלול לו לקרות מקרים כאלה צריך לאודויי שניצל מזה". כלומר, ארבעה דברים מצריכים ברכה, גם אם לא היתה סכנה מסויימת בפועל.
ומה באשר לדברים אחרים? מקור השיטה שמברכים על שאר הדברים היא הריב"ש בתשובה סימן של"ז, שכתב: "עוד שאלת הא דאמרי' בפ' הרואה ארבעה צריכין להודות בסמך פסוקי המזמור מי נימא אלו דוקא דהא אקרא סמכי וא"כ אפי' נפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו וכיוצא בנסים כאלו אינו חייב לברך או נימא דכל שכן הוא: תשובה נראה שצריך לברך שהרי הולכי מדברות שצריכין להודות זהו מפני סכנת אריא וגנבי המצוים בדרכים, וא"כ כשעמד עליו אריה לטורפו אפילו בעיר אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו כל שכן שצריך להודות, ולא הוזכרו הארבעה בכתוב אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים ולזה גם כן הזכירם רב יהודה בשם רב בעל המאמר ההוא וכ"ש הנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה". נראה שדבריו בנויים על האמור לעיל, שאף בלי סכנה בפועל מברכים, ולכן יש מקום לק"ו שעשה, אולם לפי השיטה שהביא המאירי שרק בסכנה מברכים, אין ק"ו, ויש לדון האם אפשר לומר את אותם דבריו בגדר והוא הדין, אף אם לא כל שכן".
כתב המאירי (ברכות נ"ד, ב): "נראה לי שלא נאמרו אלו בפרט אלא שאע"פ שלא אירע להם סכנה צריכים להודות הואיל והדבר מצוי להסתכן, אבל כל שאירע לו סכנה הן סכנת נפשות וניצל ממנה בכל דבר צריך להודות". מדבריו למדנו שאמנם בעמד עליו ארי צריך לברך, אבל במצב שהוא שווה ערך למצב בארבעת הדברים, אין לברך כיון שאין הדבר מצוי כמו בהם. האם יסכים הריב"ש לדברים אלו? כתב לי ת"ח חשוב שיש להוכיח מעוברי דרכים על השאלה בה אנו עוסקים, שכן "עוברי דרכים מברכים על הרבה פחות מכמעט". אולם אם נאמר כמאירי, אין לכאורה ראיה משם, שכן בשאר דברים הדרישות גבוהות יותר.
♦
דברי המהר"ל ודברי פוסקי זמננו
כתב החיי אדם (כלל ס"ה, ד) "אם באו עליו גנבים או שנפל אבן או ברזל סמוך לו, אע"פ שהיה בסכנת מיתה אילו נפל עליו, אינו מברך שעשה לי נס, אבל האחרונים הסכימו לברך הגומל". וזה שלא כדברי המהר"ל (נתיב העבודה פי"ג) שכתב: "יש בני אדם שכאשר זרקו אבן עליו ולא הגיעו האבן מברכין גומל חסדים טובים, וכל זה מנהג של עמי הארץ כי אף אם רדפו אחריו בחרב ונמלט אין זה מן הארבעה אשר צריכים להודות... וזה כי אילו ארבעה דברים כבר היה בים, וכן כבר היה במדבר, וכן כבר היה חולה, וכן היה בבית האסורין ויצא ממנו, אבל דבר אחד שלא היה בצרה רק שלא בא עליו צרה אינו בכלל הארבעה שצריכים להודות".
כמה מגדולי הפוסקים פסקו כדברי המהר"ל. כ"כ בשם הגרשז"א (הליכות שלמה תפילה פרק כ"ג): "חיוב ברכת הגומל הוא רק כשפגעה בו הסכנה ממש, אבל אם רק היה קרוב לסכנה וניצל הימנה, אינו מברך. כגון שהשליכו לעברו צרור או אבן ולא פגע בגופו. אף אם פגע בזכוכית שעל ידו ונתנפצה, כל שלא ניתזו רסיסים עליו, אינו מברך. ואף במעשה שנתנגשו שתי מכוניות והאחת נהדפה ונזרקה למרחוק, הורה רבנו שאם לא נחבטו הנוסעים... לא יברכו". וכן הובא בשיעורי מרן הגרי"ש אלישיב (ברכות נ"ד) שברכת הגומל היא דווקא כשהיה בתוך סכנה. ולגבי דברי החיי אדם כתב: "לא פוסקים כן, רק אם עברה עגלה על ראשו ממש וניצל".
♦
היחס בין דברי הריב"ש לדברי המהר"ל
כאמור לעיל, השיטה שהוזכרה לעיל, לפיה מברכים גם על סכנות שאינן מארבעת הדברים, מקורה בריב"ש הנ"ל. וצריך להבין לדעת הפוסקים כמהר"ל, מדוע בעמד עליו ארי לטורפו מברך, ובמקרים שהזכירו הם, לא מברכים? ונחדד את השאלה. בארבעה דברים מברכים גם בלי שהייתה סכנה, בשאר דברים נצרכת סכנה כדי לברך. אולם נראה שעמד עליו ארי, היא הגדרה נרחבת יותר מאשר להיות בתוך הסכנה שהזכירו פוסקים.
כתב בעיניים למשפט (ברכות נ"ד): "והנה המהר"ל מפראג כתב בספרו נתיבות עולם נתיב העבודה פי"ג דיש בני אדם שכאשר זרקו אבן עליו ולא הגיעו האבן מברכים וכל זה מנהג של עמי הארץ כי אף אם רדפו אחריו בקרב ונמלט אין זה מן הארבעה אשר צריכים להודות ולכן אמר מניינא דלא יברך רק על ארבעה דברים אלו ומפני שאלו הדברים כבר היה בים ובמדבר וכבר היה חולה ובבית אסורים ויצא ממנו אבל דבר אחר שלא היה בצרה רק שלא בא עליו צרה אינו בכלל הארבעה שצריכים להודות... ומשמע מדברי מהר"ל דאף בשאר דברים אם כבר היה בצרה מברך, וכדעת הריב"ש ואף שכתב שאם רדפו אחריו בקרב ונמלט אינו מברך י"ל דשאני ארי שכבר נפל עליו והיה תחת צפרניו". לדבריו, עמד עליו ארי הכוונה שהיה תחת ציפורניו.
וכעי"ז כתב בשו"ת להורות נתן (י"א י"ג): "אלא דיש לומר דדברי מהר"ל עולים אף להשיטות הסוברות שמברכין גם על שאר נסים ולא רק על ד' הצריכים להודות, דיש לומר דדוקא כשנפל עליו כותל מברך שכבר היה בתוך הצרה שהרי הכותל שנפל עליו היה בידו להמיתו, וכן כשניצל מדריסת השור י"ל דמיירי שהשור כבר דרס עליו, וכן בעמד עליו אריה לטרפו י"ל דמיירי שכבר היה ביד האריה או בסמוך אליו, וכן בניצל משודדי לילה היינו ג"כ שכבר היה בידם וניצול מהם, דהויין דומיא דארבעה הצריכין להודות שכבר היה בתוך הצרה, ולכן מברך. משא"כ כשזרקו עליו אבן והאבן לא הגיעו, הרי זה גרע טפי, כיון דלא היה כבר בצרה אלא שהצרה לא הגיעו, ובכהאי גוונא כולי עלמא מודים שאינו מברך". וכך נראה מדברי הגרשז"א המוזכרים לעיל.
ובסיכום התשובה נראה שמיתן מעט את דרישותיו, וכתב : "ומעתה לענינינו, אם הלכו בדרך ופגעו בהם רוצחים וזרקו עליהם אבנים העלולים להמית או ירו עליהם וניצלו, נראה ודאי דלדעת הריב"ש והתשב"ץ צריך לברך הגומל, דמה הולכי מדבריות שלא פגעו בהם לסטים ואריות אלא שעלולים היו לפגוע בהם ואעפ"כ מברכין משום דמצויים שם מזיקים אלו, מכל שכן אם כבר פגעו בהם המזיקים אלא שניצלו ודאי דמברכין. ורק בנפל עליו אבן באקראי, וזה שזרקו לא התכוין להפיל עליו, או שנפל מאליו, ולא פגע בו, בזה נראה דגם הריב"ש מודה שלא יברך וכמש"כ מהר"ל, כיון דהסכנה עדיין לא הגיע אליו, ואין מי שמכוין להורגו, אבל אם זרקו עליו אבנים בכוונה להורגו ולפגוע בו ודאי מברך לשיטתם וכנ"ל". כלומר, לא נכון לומר שרק כשהיה בתוך הסכנה ויצא מברכים. הגדרה זו נכונה בדבר שקרה באקראי, אך לא בדבר המצוי שיזיק, וכלשונו "מצויים שם מזיקים אלו", או כשזרקו עליו והתכוונו להורגו ולפגוע בו.
♦
תירוץ החשוקי חמד
בחשוקי חמד (ב"מ ק"ו) כתב על כך: "ונראה שהחילוק בין נפלה אבן סמוך לראשו שאינו צריך לברך, וכשבא אריה סמוך אליו לטורפו, ולא טרפו שמברך, שכל מה שנראה לנו כדרך הטבע, שאינו ניזוק, אינו מברך אלא אם בא אליו ממש, אבל אם מה שנראה לנו שבדרך הטבע היה צריך להינזק, ואירע לו שלא ניזוק, בזה מברך אף שהיה רק סמוך לו, ולכן אבן הנזרק גם לפי מה שנראה מדרך הטבע, אינו פוגע בכל פעם, ואין זה מעשה ניסי שלא פגע בו, אבל אריה או גנבים שבאו עליו, שברוב הפעמים הם מזיקים, אלא שבנס ניצלים מהם, בזה צריך לברך ברכת הגומל".
לדעת הלהורות נתן, בסיום דבריו, השאלה היא מצוי מול אקראי, ולדעת החשוקי חמד השאלה האם הפגיעה היא ברוב הפעמים או שלעיתים כך ולעיתים כך. אולם שניהם סבורים (להורות נתן בסיום דבריו, לעומת תחילתם) דאין צורך להיות תחת ציפורני הארי^[2].
לפי ההסברים השונים ליחס בין דברי המהר"ל לדברי הריב"ש, עלינו לדון בשאלתנו נדמה שלדעת העינים למשפט ופירושו הראשון של להורות נתן, רק מי שהותקף ממש על ידי מחבלים ונפגע על ידם צריך לברך. להסברו השני של להורות נתן ולדברי חשוקי חמד, יש לברך הגומל גם כאשר ירו עליו ולא פגעו. ולדעת חשוקי חמד נראה שההגדרה רחבה יותר, ואולי גם מי שמחבלים היו סביב ביתו וחיפשו דרך להיכנס אליו וכדומה, יצטרך לברך.
♦
דברי החת"ס על הגומל אחרי הפצצת עיר
מקור נוסף היכול לתרום לעניין מצוי בדברי החת"ס. בספר הזכרון המתאר את קורותיו בזמן מלחמה שהייתה באיזורו, ובה תקפו כוחותיו של נפוליאון את פרשבורג (הוצאת גרינפעלד דף כ"ט-מובא כאן ע"פ ציטוט של הרב עקיבא יוסף שלזינגר- שו"ת שלו או"ח ב עמוד 147): "אשר כתב אודות קורותיהם בזמן מלחמה שהייתה בתקופתו שהעיר בא במצור... שהרעישו על העיר בחיצים ואבני בליסטראות, וכמה נהרגו ע"י כדורים, וכמה בתים נהרסו, ג"כ צריכים לברך הגומל"^[3].
לענייננו, דברי החת"ס, מוכיחות שראה סכנה כזו כסכנה של כל העיר, אף שמן הסתם לא פגעה פצצה בכל בית. נוסף על כך יש להזכיר את אשר כתב בעל החוות יאיר בספרו מקור חיים (השלמות לסימן רי"ט, ס"ט) שיש לברך ב"ירה יירה קנה השריפה ולא הגיעו, וכן ניצול מהריגה ושריפה כללית, משא"כ ישב לו קוץ ברגלו ונמנע מלילך עם חבורה ונהרגו או נטבעו..." (מובא בציץ אליעזר י"ח, כ"ב). גם מדבריו נראה כנ"ל. ונראה שדבריהם דומים לדברי חשוקי חמד, או שמא במקרה זה של התקפה כוללת על עיר, בפגזים או טילים נחשבים כל הנוכחים בה כניצולים ממנה.
ממילא נשאלת השאלה היא האם נאמר על מי ששהה בביתו ומחבלים הסתובבו ברחובו או בסמיכות אליו וכדומה, כשהם מחפשים טרף, ואין מי שמונע מהם לבצע לכאורה את זממם, שכלול גם הוא בהגדרה זו, והאם יש מקום לראות את כל תושבי הישוב או העיר באופן זה.
♦
אפשרות שלא פוסקים כמהר"ל
כל זה כמובן אם נוקטים להלכה כמהר"ל, ואם לא נוקטים כמוהו, אז מסתבר שההגדרה יכולה להיות רחבה יותר. מעבר לדברי החיי אדם שהוזכרו לעיל, נזכיר מהלך שונה המופיע בשו"ת להורות נתן, דברים שונים מהמובא בשמו לעיל: "בפשוטו נראה דדעת מהר"ל כשיטה שניה שבשו"ע דרק בארבעה צריכים להודות ולא בשאר סכנות, דמנינא דארבעה דוקא קתני, ודלא כשיטה ראשונה שהיא דעת הריב"ש המובא בב"י שמברך כשניצל גם משאר סכנות. ויש להסביר שיטותיהם, דבשו"ת הריב"ש (סי' של"ז) כתב דמברך כשניצל גם משאר סכנות, שהרי הולכי מדבריות שצריכין להודות זהו מפני סכנת אריה וגנבי המצויים בדרכים, וא"כ כשעמד עליו אריה לטורפו אפילו בעיר או גנבים באו עליו או שודדי לילה וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו, כל שכן שצריך להודות, ולא הוזכרו הארבעה בכתוב אלא משום שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם, וכל שכן הנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה עיין שם. הרי דהריב"ש מפרש, דהולכי מדבריות חייבין לברך משום שיש שם סכנת אריה וגנבי, ומזה למד דמכל שכן אם כבר באו עליו גנבי או אריה דודאי דמברך אף בעיר. אבל המהר"ל שם פירש, דהא דהולכי מדבריות מברכין, "כי האדם כאשר הוא במדבר ואינו מוצא במדבר מה לאכול ולשתות ואין לו צרכיו, ראוי שיגיע אליו מיתה מצד זה שהוא משולל מכל דבר שצריך אל האדם" עיין שם, נמצא דהולכי מדבריות מברכין לא משום שמצויים שם אריות וגנבי, אלא משום שהוא מקום המשולל מכל דבר שצריך אל האדם לחיותו. וא"כ אין ללמוד מהולכי מדבריות למי שפגע בו אריה או גנבי בעיר, דדוקא במדבר אשר שם עצם המקום גורם שאי אפשר לחיות בו, ומשום כך הוי מקום סכנה בעצם, ולכן תקנו בו ברכה, אבל עיר שאינה מקום סכנה בעצם אלא שאירע באקראי שפגע בו אריה או גנבי, י"ל דבזה לא תקנו ברכה, דלמהר"ל לא תקנו אלא כשהוא כבר בתוך הסכנה, ורק מדבר נקרא שהוא כבר בתוך הסכנה כיון שעצם המקום גורם לסכנה". לדבריו, הפוסקים כריב"ש, וכמו שהכריע במ"ב, לא יתחשבו במהר"ל^[4].
וכאמור בפתיחת הדברים, דברי הם בגדר שאלה ואשמח שיאירו עיני בזה.
♦ ♦ ♦