בדין ברכת הגומל בשאר סכנות שאינם מארבעה שתקנו עליהם חז"ל ברכה
הנה בשנה זו תשפ"ד ביום שמיני עצרת בבקר התבשרנו שמחבלים רבים פרצו מעזה לישראל ועשו טבח איום ביישובי עוטף עזה, ורצחו למעלה מ-1300 איש ואשה תינוקות ילדים וזקנים במתות משונות הי"ד, ושבו יותר ממאתיים שבויים, לתקפ"צ. והיו שם יהודים שיד האויב לא פגעה בהם לרעה ונפשם היתה להם לשלל. וכעת עלה ספק אם חייבים הם לברך ברכת הגומל, או מכיון שאין זה מד' דברים שתקנו חז"ל לברך עליהם, אין לברך. ואמרתי אעבור פרשתא דא לראות היאך הדין נוטה.♦
א.
איתא ברכות (נד:) אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא.
וכתב באורחות חיים (דין מה שמוסיפין בשני ובחמישי אחר יח אות כד) וז"ל: וא"ת ההולך תחת קיר נטוי ועל הגשר דאמרינן בגמרא שמזכירין לו עונותיו יברך לאחר שעבר. מ"מ דבר שהוא קצר ואינו ארוך קל לעבור מהרה ואינו נחשב לסכנה כמו עוברי דרכים שהדרך ארוך וכמה מקרים באים על דרך ארוכה. עכ"ל. והובא לשון זו גם ברד"א (ברכות שער שמיני)[2]. ומדוייק בדבריהם שאם שהה תחת הקיר או הגשר שעה ארוכה, כגון שלא ידע שהוא מסוכן וכדו' יש לו לברך, אע"פ שאינו מארבעה דברים שתקנו עליהם ברכה, כי הני ד' לאו דוקא, אלא כל שהיה במקום סכנה יש לו לברך. וכ"כ הריב"ש (סי' שלז) וז"ל: כשעמד עליו אריה לטורפו אפילו בעיר אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו כל שכן שצריך להודות. ולא הוזכרו הארבעה בכתוב אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים... וכ"ש הנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה, שהרי קבעו עליו ברכה אחרת לברך כשיעבור עוד במקום ההוא ברוך שעשה לי נס במקום הזה. עכ"ל. ומש"כ שמי שנעשה לו נס מברך ג"כ הגומל זה דלא כסברת רבינו גרשם שהובא ברד"א שם, שאוסר לברך הגומל למי שנעשה לו נס, עיין לשונו בהערה[3]. וכדברי הריב"ש כ"כ התשב"ץ (ח"ד חוט המשולש טור ג סימן ל) וז"ל: על אודות שני יהודים שהיו בחנות ונפל כותל על החנות ונפל קצת מהחנות עליהם ונפצע אחד מהם ושל"ית שניהם ניצולו בנס עצום, ובבה"כ שאלוני אם יברכו הגומל ואמרתי להם ודאי שיברכו, ולאחר שבירכו גמגמו קצת מחכמי הדור דמאחר שלא נזכרו בגמ' (ברכות נד:) ולא בפוסקים אלא אותם ארבעה ואסמכינהו אקראי דמזמור הודו וכו' מנין להוסיף עוד עליהם.... וכדי שלא יטעו בדבר זה הוכרחתי להשיבם, כי אמת שלא הזכירו חז"ל אלא אלו הארבעה ונתנו בהם סימן וכל החיים יודוך סלה נוטריקון חבוש ייסורים ים מדבר ולא מפני שלא יברכו אלא אלו, דודאי כל שנעשה לו נס וינצל ממות לחיים שצריך להודות ולברך הגומל על הצלתו, אלא שחז"ל דברו בהווה ובמצוי ואלו הארבעה הם מצויים יותר מזולתם. ולאחר התפלה חיפשתי להריב"ש ז"ל שנשאל בכיוצא בזה והשיב כדברי והראיתי אותה תשובה לחכמים הנז' והסכימו כלם לדברי כי האמת עומדת לעד. עכ"ל. הרי שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד ממש. וכ"כ בפסקי ריא"ז (ברכות פ"ט ה"א) וז"ל: ונראה בעיני שכל הניצול מכל דבר סכנה צריך להודות כמו אלה הארבעה. וכ"כ המאירי (ברכות נד:) וז"ל: ולא עוד אלא שנראה לי שלא נאמרו אלו בפרט אלא שאע"פ שלא אירע להם סכנה צריכין להודות הואיל והדבר מצוי להסתכן אבל כל שאירע לו סכנה הן סכנת נפשות וניצל ממנה בכל דבר צריך להודות, ויש בזה חולקים מתורת חובה הא מתורת רשות ודאי מברך.
♦
ב.
והנה הב"י בסי' ריט כתב וז"ל: ה"ר דוד אבודרהם בשם ה"ר גרשום ב"ר שלמה שהנעשה לו נס אינו מברך הגומל. וזה לשון ארחות חיים ואם תאמר ההולך תחת קיר נטוי ועל הגשר שמזכירין לו עונותיו יברך הגומל אחר שעבר, י"ל כיון דדבר קצר הוא לעבור מהרה אינו נחשב לסכנה כל כך עכ"ל. וכתב עוד יש אומרים שארבעה בלבד צריכין להודות אבל אחרים שבירכו הויא ברכה לבטלה וכן פסק ה"ר שם טוב פלכו בשם התוספות דאלו הארבעה דוקא והוא הדין בכל מקום שמזכיר התלמוד מספר, עכ"ל, אבל הריב"ש כתב בתשובה (סי' שלז).... עכ"ל. ונראה שנשמט ממנו שגם הרד"א הביא להאי דינא דקיר נטוי וגשר שהביא הארח"ח. ומש"כ בשם הארח"ח שכתב בשם הרב ש"ט פלכו לא נמצא במהדרת האורח"ח שבידינו. אך מ"מ אפשר לומר בפשטות דהוא לא פליג על הריב"ש, די"ל דהוא איירי על קיר נטוי דאיירי ביה האורח"ח לפני כן, והארח"ח ס"ל שאינו מברך מטעם דהוא לזמן קצר, ואח"כ הביא את דעת רש"ט פלכו שאוסר מטעם אחר. ויש נפק"מ בין הטעמים, כגון ששהה זמן ממושך תחת הקיר והגשר, דלפי הארח"ח מברך ולפי רש"ט אינו מברך. אך כאשר נקלע למקום סכנה ממש, כגון חיות רעות ושודדים, יתכן שגם הרש"ט פלכו יודה לריב"ש, דהא קל וחומר הוא, משא"כ קיר נטוי, שהוא חשש סכנה כמו היוצא לדרך, שנכנס לחשש סכנה. ומכיון שלא תקנו ע"ז ברכה אי אפשר לברך.
אלא שמלשון "אבל הריב"ש" שכתב הב"י נראה שהבין שרש"ט חולק על הריב"ש, וכן מוכח גם מלשון השו"ע שכתב וז"ל: הני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך הגומל, וי"א שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות. עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה, שהרי דברי הריב"ש ברורים בטעמם שלמד כן מדין מקל וחומר, וכ"ד הרד"א הארח"ח, הריא"ז, המאירי, והתשב"ץ וחכמי דורו שקיבלו לפסקו של הריב"ש, וגם דברי רש"ט בשם התוס' פלכו יכולים להתפרש כן. מיהו נראה שגם מרן סובר שלענין הלכה מי שמברך אין מזניחין אותו, שהרי כתב 'וטוב' לברך בלא הזכרת שו"מ, דמשמע שרצה לחוש לחולקים, אך לא משום שהעיקר כדבריהם, שא"כ לא היה לו לכתוב 'וטוב'. ומשמעות דבריו שהסומך על הריב"ש ומברך ודאי שיש לו על מה שיסמוך. וכן נראה קצת מלשונו בב"י, שאחר שהביא את דעת רש"ט כתב אבל הריב"ש כתב בתשובה וכו', ולא סיים 'וטוב' וכו' כמש"כ בשו"ע. ובזה מצאנו לב"י שכתב שכשהפוסקים כותבים אבל פוסק פלוני כתב כך וכך, נראה כוונתם שהלכה כמותו, וכמש"כ בחו"מ סי' רה (ד"ה וסמ"ג) וז"ל: ומדכתב "אבל" רבינו שמואל, ולא כתב ור' שמואל, משמע דכוותיה סבירא ליה. וכ"כ עוד בחו"מ סי' רלב וז"ל: והר"ן כתב דברי רבינו אפרים אבל הרמב"ן כתב וכו' וכתב דברי הרמב"ן באורך ונראה שכך הוא סבור. עכ"ל. ואף אנו נאמר כן, שמכיון שכתב הב"י אבל הריב"ש והעתיק דבריו באורך נראה דהכי ס"ל עיקר להלכה, ומש"כ בשו"ע וטוב וכו' לחומרא נקט לחוש לשיטת החולקים לכתחילה. אך מעיקר הדין הרוצה לסמוך על הריב"ש ולברך גם ברוך יהיה, ובפרט לפי המבואר לעיל שכ"ד הרבה פוסקים, וגם מהרש"ט לא בהכרח חולק.
♦
ג.
אלא שראיתי בברכי יוסף שכתב שהאחרונים הסכימו דיברך, ושכן הסכים מהר"י עיאש בשו"ת בית יהודה (סי' ו), ואנו אין לנו אלא דברי מרן, שהסכים לברך בלא שם ומלכות. ומ"ש שם מהר"י עיאש דמרן פסק כהריב"ש שהביא סברתו בסתם, לא ידעתי מה יושיענו שהביא סברתו בסתם, אחר דפירש דבריו וסיים וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות. עכ"ל. וכ"כ גם במחזיק ברכה שהעיקר כפסק מרן. אך לפי האמור לעיל יש לסייע דעת האחרונים ומהר"י עיאש ולברך, דמש"כ מרן 'טוב' אינו חובה אלא רק המלצה בעלמא ולא מעיקר הדין.
כמו כן יש להעיר דמהר"י עיאש איירי באדם שנעשה לו נס, דבזה יש מחלוקת בין הריב"ש לרבינו גרשם, ומרן סתם בשו"ע כהריב"ש, ולא הביא לרבינו גרשם כלל, ומש"כ בשם י"א דהני ד' דוקא, הוא דעת רש"ט פלכו. אלא שכבר כתבנו במקום אחר (ירחון האוצר אדר תשפ"ג גליון עה עמ' רסז) שספר השו"ע הוא ספר קיצור הב"י ואין לדייק בדבריו הכרעת הלכה, דעיקר ספרו הוא הב"י ומשם יש להסיק את עיקר ההלכה. ולכן אף שבשו"ע לא הביא כלל את דעת רבינו גרשם אין זה אומר שדחאו מהלכה, ובפרט שנראה שהרד"א מסכים לו.
ד.
כמו כן אין לומר שרבינו גרשום ורש"ט שניהם אמרו דבר אחד, משום שסברת רבינו גרשם אינה משום דהני ד' ותו לא, אלא משום שסובר דנס הוא מעלה בהודאה יותר, ולכן כל שמברך על הנס תו לא בעי לברך הגומל דבכלל מאתיים מנה. אך בסתם סכנה ללא נס, כגון שהיה במקום חיות רעות ושודדים, יתכן שגם רבינו גרשם יודה דמברכים מדין קל וחומר, וכמש"כ הריב"ש וסיעתו, ואולי מתיר אף יותר כגון בקיר נטוי וגשר וכמשמעות הרד"א[4]. כמו כן רש"ט שסובר דהני ד' דוקא, יתכן שבנס יודה לריב"ש שמברך גם שעשה לי נס וגם ברכת הגומל, אלא שלפי שיטתו יש לברך דוקא בנס שהוא מאותן ד' שתקנו חכמים, כגון שפגש במדבר חיה רעה או שודדים וניצל בדרך נס.
♦
בסיכום
מי שנקלע למקום סכנה כגון ליסטים וחיות רעות וניצל לדעת הריב"ש יש לו לברך ברכת הגומל, והסכים לפסק זה בשו"ת התשב"ץ וחכמי דורו, וכ"כ הריא"ז והמאירי, וכ"מ מהרד"א והארחות חיים, ולא מצאנו מי שחלק עליהם להדיא, ולכן נלע"ד שאין לחשוש כאן לסב"ל.
העובר תחת קיר נטוי או גשר רעוע, לדעת הארחות חיים והרד"א אינו מברך כי על זמן קצר לא תקנו לברך, ומשמעות דבריהם שאם שהה שם הרבה זמן מברך, אך לדעת רבי שם טוב פלכו בשם התוס' אין לברך אלא על ד' דברים שהזכירו חז"ל, ולענין הלכה ספק ברכות להקל.
אדם שנעשה לו נס יש לו לברך ברכת שעשה לי נס במקום הזה, ולענין ברכת הגומל לדעת רבינו גרשם אינו מברך, כי תקנו לו נוסח ברכה אחר, והעתיקו הרד"א. אך דעת הריב"ש והתשב"ץ וחכמי דורו שמברך הגומל כי ברכת שעשה לי נס היא רק במקום הנס.
♦ ♦ ♦