הרב בניהו שנדורפי
מרכז תורה ומדינה, ניצן

שיטת הרמב"ם בחיוב הצומות בזמן הזה

הקדמה
בר"ה יח ע"ב נאמר ביחס לצומות החורבן: "אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה יש שמד צום אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין".
בביאור "שמד" ו"שלום" נאמרו הסברים שונים בראשונים, ולאור הסברים אלו יש לדון על זמננו זה האם הוא מוגדר כזמן של "שלום" שימים אלו צריכים להיות ששון ושמחה, ואולי להיפך - בשעת מלחמה יש לחייב בכל הצומות את חומרות תשעה באב: תענית גם בלילה, חמשה עינויים וחיוב עוברות ומניקות. או שמא הוא מוגדר כ"אין שמד ואין שלום" שהצום תלוי ב"רצו".[1]
כמדומה שמנהג ישראל במשך הדורות היה שלא להחמיר בחמשה עינויים אפילו לא בשעות שהיו גזירות קשות, ואפילו בתקופת השואה, ומאידך גם כשנמצאים במצב של ביטול שעבוד מלכויות המשיכו בצום ולא הפכו אותו לששון ולשמחה. מנהג זה מעורר שאלה לאור שיטות רש"י והרמב"ן שהובאו בבית יוסף ובפוסקים. מתוך דברי הרמב"ם בהלכות ובפירוש המשניות, למדו אחרונים שיטה מחודשת בהבנת הגמרא, ולפיה מתיישב היטב המנהג המקובל.
♦
השמטת הרמב"ם בהלכות תענית את דין "רצו"
הרמב"ם בהלכותיו לא כתב את דין הגמרא שבזמן שיש שלום, הימים האלו ימי שמחה, ולא שבזמן שאין שמד "רצו מתענין רצו אין מתענין". הוא מזכיר את דברי הגמרא בסוף הלכות תעניות (ה, יט), אך לא כדבר שהוא נפק"מ למעשה בזמן הזה: "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנאמר 'כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו'".
נראה שבזה שהרמב"ם חילק את הדברים לשני דברים: "עתידים ליבטל", "ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים" הוא רמז לדברי הגמרא שיש שלב שבו הצומות מתבטלים, ויש שלב על גביו שבו הם נהפכים לימי שמחה. אך צריך בירור, שכן הרמב"ם לא כתב שדבר זה תלוי בכך שיהיה שלום, אלא רק בימות המשיח. וקשה, שכן בזמן שאין שמד צריך היה הרמב"ם לומר שאין חיוב צום אלא הדבר תלוי ברצון ישראל.
הרמב"ן (תורת האדם ענין אבלות ישנה) כתב שאף על פי שבזמן שאין שמד אין חיוב לצום מן הדין מ"מ "עכשיו כבר רצו ונהגו להתענות בהם וקבלום עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכל שכן בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו יש שמד בישראל ואין שלום, הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים". הר"ן (בחידושיו לר"ה יח ע"ב, משפט זה לא נמצא בביאורו לרי"ף) השווה בין דברי הרמב"ן לדברי הרמב"ם "וכן ראיתי לרמב"ם ז"ל בפ' ה' מהלכות תענית שלא הזכיר בצומות הללו רצו כלל". אלא שיש לשאול על דברי הר"ן, שאם הרמב"ם סבר כדברי הרמב"ן הרי שהוא היה צריך לכתוב את הדין ואת המנהג שעל גביו, ולא לסתום שיש חובה לצום.
גם המ"מ השווה בין דברי הרמב"ן ודברי הרמב"ם, ומדבריו נראה שהוא גרס כך בדברי הרמב"ם, ונבאר את הדברים ואת הקושי שבגירסה זו. הרמב"ם בפ"ה מהלכות תעניות מונה את ה"ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן... ואלו הן יום שלישי בתשרי... ועשירי בטבת... ושבעה עשר בתמוז... ותשעה באב". ואח"כ כתב:
הלכה ד: "וארבעת ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה 'צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי', צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחדש הרביעי, וצום החמישי זה תשעה באב שהוא בחדש החמישי, וצום השביעי זה שלשה בתשרי שהוא בחדש השביעי, וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחדש העשירי".
הלכה ה: "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלשה עשר באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן…".
המגיד משנה כתב על דברי הרמב"ם בה"ה: "ונהגו כל ישראל וכו'. תלה רבינו ענינן במנהג לפי שנתבאר בגמרא שם שבזמן שיש שלום דהיינו לכשיבנה בהמ"ק הן לששון ולשמחה אין שלום ואין גזרה ידועה על כל ישראל רצו מתענין רצו אין מתענין, חוץ מתענית תשעה באב הואיל ונכפלו בו צרות. ועכשיו נהגו הכל כמ"ש רבינו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בהמ"ק. ובשלשה עשר וכו'. תענית זה לא נזכר בגמרא אבל נהגו בו…"
מדברי המגיד משנה עולה שהבין שדברי הרמב"ם בה"ה כוונתם על כך שחובת התענית בכל ארבעת הצומות היא משום מנהג, וכפי שכתב הרמב"ן, ומדינא אין חיוב לצום משום שכיום אין שלום ואין שמד.
במהדורת פרנקל הובאו דברי המ"מ בתוספת קצת בציטוט דברי הרמב"ם, ומהם נראה שהטעם שביאר כך את דברי הרמב"ם הוא משום שהוא גרס בדברי הרמב"ם: "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בהן ובשלשה עשר באדר".[2]
על פי דברי המ"מ מיושבת קצת הערתנו על דברי הר"ן, שכן הרמב"ם כן רמז שחיוב הצומות בזמן הזה הוא רק ממנהג. אך יש לשאול על גירסה זו וביאור זה בדברי הרמב"ם שתי שאלות:
א. הרמב"ם לא כתב את עצם הדין שחיוב הצומות כאשר אין שמד תלוי ברצון ישראל, ואדרבא כתב בסוף דבריו שרק בימות המשיח יתבטלו הצומות.
ב. לפי ביאור זה הרמב"ם כתב ביחס לכל הצומות שהם תלויים במנהג, ולא חילק בין תשעה באב לשאר הצומות, והרי תשעה באב אינו תלוי ב"רצו".[3]
משום כך נראה שהגרסה הרגילה בדברי הרמב"ם היא הגרסה הנכונה, ומה שכתב הרמב"ם בה"ה "נהגו כל ישראל" מיירי רק ביחס לתענית אסתר שאין לה מקור בפסוקים ולא מפורשת בדברי חז"ל, ולכן כתב הרמב"ם לגביה "נהגו", ואילו חיוב ארבעת הצומות אינו תלוי במנהג אלא הוא דין גמור.
אלא שביאור זה בדברי הרמב"ם מדגיש יותר את השאלה – מדוע לא כתב הרמב"ם שבזמן שאין שמד ואין שלום חיוב הצומות תלוי ב"רצו"?
♦
שיטת הרמב"ם בפירוש המשניות שתליית הצומות ברצון ישראל נאמר בבית שני
נראה לבאר את שיטת הרמב"ם על פי דבריו בפירוש המשניות (ראש השנה א, ג), מהם עולה שדברי הגמרא "רצו – מתענין; לא רצו - אין מתענין" מדברים על זמן בית שני: "ובבית שני לא היו מתענין לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא הרוצה יתענה או שלא יתענה ולפיכך לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז, אמר ה' 'כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי' וכו', כאלו נתן את הבחירה בידם באלו הימים אם רצו מתענין בהם או שלא יתענו. וצום הרביעי הוא שבעה עשר בתמוז, לפי שתמוז הוא החדש הרביעי, וצום החמישי תשעה באב שהוא בחדש החמישי, וצום השביעי צום גדליה, וצום העשירי עשירי בטבת לפי שהוא בחדש העשירי. והיו מתענין תשעה באב אף על פי שהוא מסור לרצונם מפני שהוכפלו בו צרות כמו שיתבאר בתעניות".
הגמרא בראש השנה (יח ע"ב) ביארה שבתמוז וטבת אין חיוב לצום משום שמדובר בזמן שאין שמד ואין שלום, אך בתשעה באב מתענים מפני שהוכפלו בו צרות, ומשום כך השלוחים היו יוצאים על חודש אב אך לא על תמוז וטבת. רש"י (ד"ה דאמר) ביאר את דברי הגמרא: "ומתניתין בזמן הזה קא מיירי, מדקתני וכשהמקדש קיים כו'". דהיינו שלדבריו המשנה מדברת על זמן החורבן ובזמן החורבן, אם אין שמד רצו מתענין רצו אין מתענין וכן ביאר גם ר"ח. אך מדברי הרמב"ם עולה שביאר שהמשנה דיברה על זמן בית שני, ובזמן בית שני לא היו חייבים לצום בתמוז וטבת, ובכל זאת צמו בתשעה באב.
על פי מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות שדין "רצו – מתענין; לא רצו - אין מתענין" היה קיים בבית שני, למדו אחרונים[4] בדברי הרמב"ם שדין "רצו" היה נכון רק על זמן שיש בו מקדש, אך לאחר חורבן בית שני אין הדבר תלוי ברצונם, ותמיד חייבים לצום, ומשום כך לא כתב הרמב"ם בהלכות תענית שבזמן החורבן הצומות תלויות ברצונם, אלא כתב שלעתיד לבוא בימות המשיח עתיד שוב הצום להתבטל, ואף להפוך לששון ושמחה, וזה רק בזמן שיהיה מקדש[5].
♦
קושיות על שיטת הרמב"ם ויישובן
התשב"ץ (ח"ב סי' רעא) הביא את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות, ותמה עליהם: "ובפירוש המשנ' להרמב"ם ז"ל ראיתי דברי תימא שהוא מפרש שם שבימי המקדש היו מתענין באב ומתני' דעל ששה חדשים שלוחים יוצאים דתנן על אב מפני התעני' מפרש לה אף בזמן שביהמ"ק קיים. ואי אפשר לפרש כן שהרי סיפא דמתני' קתני ובזמן שביהמ"ק קיים יוצאין אף על אייר מפני תקנת המועדו' ועל המשנ' בגמ' מוכח הכי דבזמן דאיכא שלום דהיינו בזמן שביהמ"ק קיים הוו כלהו ששון. והיכא דליכא שלום ולא שמד דתליא מילתא ברצו הוא דאב מתענין בו משום דהוכפלו בו צרות. ואם בזמן שביהמ"ק קיים היו מתענין באב. א"כ קרא דכתיב דהוי ששון מתי יהי' זה. ונרא' שמה שכ' הרב ז"ל בזה הוא טעו' סופר והמעיין בסוגיית הגמרא יבין זה כי מפורש הוא שם".
קושייתו הראשונה של התשב"ץ היא שמלשון המשנה "וכשהיה בית המקדש קיים" משמע שעד עתה המדובר הוא כאשר בית המקדש לא קיים. בטורי אבן (ר"ה יח ע"א) כתב שצריך לגרוס במשנה "וכשהיה בהמ"ק קיים יוצאין על אייר" ולא "אף על אייר", שכן תמיד יוצאים על שישה חודשים. בזמן המקדש יצאו על אייר ולא על אב, ובזמן החורבן על אב ולא על אייר. בשפת אמת (ר"ה יח ע"א) כתב שעל פי גרסת "אף על אייר" מיושבת קושיית התשב"ץ על הרמב"ם, שכן יש לבאר שמה שאמרה המשנה שעל שישה חודשים השלוחים יוצאים זה בזמן החורבן, אך בזמן המקדש היו יוצאים על שישה חודשים אלו ובנוסף להם גם על אייר. וא"כ גרסה זו מתאימה לשיטת הרמב"ם, ומיישבת את קושיית התשב"ץ.[6]
את קושיית התשב"ץ מהגדרת "שלום" יש ליישב שהרמב"ם יגדיר שלום בדרך אחרת מהרמב"ן, ואין הכוונה לבית המקדש. ניתן לומר שהרמב"ם יסבור כדברי רש"י ששלום היינו שאין יד האומות תקיפה עלינו, ובבית שני הייתה יד האומות תקיפה על ישראל,[7] ומשום כך בבית שני לא היו ימים אלו ששון ושמחה. בספר ידי אליהו[8] ביאר בדעת הרמב"ם ש"שמד" היינו חורבן הבית, ו"שלום" היינו בזמן הגאולה העתידה, ובבית שני, לא היה לא שמד ולא שלום.
בשפת אמת (ר"ה יח ע"א) הקשה על הבנה זו בשיטת הרמב"ם מכך שהגמרא בהמשך הסוגיא אומרת שבג בתשרי היה יום טוב של מגילת תענית, ומבארת שלמ"ד שמגילת תענית בטלה מוכרחים לומר שזה היה בזמן המקדש, ועל כך שואלת הגמרא שגם בלא מגילת תענית יום זה הוא יום ששון ושמחה בגלל צום השביעי שהוא ששון ושמחה, וא"כ מוכח שכל ימי בית שני היו ימים אלו ששון ושמחה. ומשום כך נוטה השפת אמת לבאר את דברי הרמב"ם שבבית שני היו צמים את תשעה באב בלבד, ולא שכל דין "רצו -מתענין" היה קיים בבית שני. אך אח"כ (בדף יט ע"א) מיישב השפת אמת שכוונת הגמרא באומרה "כאן שבית המקדש קיים" אינו רק לבית המקדש אלא לזמן שהיה שלום בזמן המקדש, ורק בזמן זה לא בטלה מגילת תענית וא"כ גם היה יו"ט בג בתשרי.
בשו"ת משכנות יעקב[9] הקשה על שיטת הרמב"ם: "ובהיות שיטת הרמב"ם כן נפלאתי איך יפרש כולה סוגיה דר"ה שם דמק' 'ואלו אתמוז ואטבת לא נפקי' כו' דאיירי בזמן החורבן כדמ' ממתניתין דקתני ובזמן שבהמ"ק קיים כו' וכפי' רש"י שם ואפ"ה משני שם הגמ' דתלי' ברצו ולהכי לא מטרחי שלוחים עלייהו. וכן כל הסוגיא שם בפלוגתא אי בטלה מגילת תענית, לא אתי שפיר כלל לפי שיטה זו של הרמב"ם דבזמן בית שני הוא דתליה ברצו הא בזמן החורבן חובה וכולה סוגיא לא משמע הכי ודוק".
המשכנות יעקב מקשה שלפי הבנה זו שבזמן החורבן חיוב הצומות הוא מוחלט ואינו תלוי ברצונם, א"כ היו צריכים לשלוח שלוחים גם על שאר הצומות ולא רק על תשעה באב,[10] ומשמע שתירוץ הגמרא על כך הוא שהצום תלוי ברצונם אפילו בזמן החורבן.[11]
יתכן שיש ליישב את קושיית המשכנות יעקב על הרמב"ם על פי מה שכתב הריטב"א. הריטב"א התקשה, מכיוון שכבר הורגלו להתענות בתמוז וטבת, מדוע לא יוצאים עליהם שלוחים, והביא לדבר שני תירוצים ודחאם, ובסוף מתרץ: "דודאי בימי חכמי התלמוד כבר היו נוהגין בתמוז וטבת וכבר קבלו עליהם ורצו בהם כל ישראל כמו בזמנינו זה ושוב אי אפשר לעקרם, אבל כשנשנית משנתינו לא רצה לשנות דנפקי שלוחין עלייהו משום דההיא שעתא היו תלוים ברצון ויש שהיו מתענין ויש שלא היו מתענין וכיון דכן לא היו מטריחין לשלוח שלוחים, ומיהו תלמודא פריך מעיקרא דליפקו אתמוז וטבת משום דהשתא כבר היו מורגלין ופשוטין ומקובלין בכל ישראל והיה סבור שכך היה לעולם, ולהכי פרקינן דלאחר החורבן ברצון היו תלויין, וכשנשנית משנתינו רופפין היו ביד ישראל".
לכאורה היה ניתן ליישב כך גם על פי דברי הרמב"ם עם שינוי קל – משנתנו נשנתה בזמן בית המקדש, ולכן יצאו רק על אב ולא על תמוז וטבת, ואכן לאחר החורבן היו יוצאים גם על תמוז וטבת. אך אי אפשר לתרץ כך בדעת הרמב"ם, שכן החילוק שבין תקופת הבית לתקופת החורבן מפורש במשנה לגבי חודש אייר, ולפי זה היתה צריכה המשנה לכתוב גם את החילוק לגבי תמוז וטבת.
ואולי יבאר הרמב"ם כפי התירוץ הראשון שהביא הריטב"א ודחאו: ""ויש מתרצים דהכי קאמר דכיון שהיו קלים בתחלתם שאילו לא רצו לא היו מתענים אף עכשיו שקבלום עליהם לא היו מקפידים לשלוח עליהם שלוחין".[12]
♦
הוכחות לשיטת הרמב"ם
על פי שיטת הרמב"ם מתיישבות כמה קושיות בגמרא:
א. על פי הבנה זו, מתבארת קושיה שהקשו ראשונים:
בגמרא מבואר שההבדל בין תשעה באב לשאר הצומות הוא משום שבתשעה באב הוכפלו הצרות. התוספות[13] שאלו שבמשנה בתענית (ד, ו) מבואר שגם בי"ז בתמוז הוכפלו הצרות, וא"כ מדוע רק את תשעה באב קבעו כתענית גמורה ולא תלו ברצונם, ולא קבעו כן גם ביחס לי"ז בתמוז? התוס' יישבו את קושייתם "חורבן בית המקדש תקיפא טובא, ועוד לא דמי לט' באב דצרה אחת הוכפלה בו".
על פי הרמב"ם קושיה זו לא קשה כלל: בזמן בית המקדש השני עוד לא אירעו כל הדברים שאומרת המשנה לגבי י"ז בתמוז, אלא רק נשתברו הלוחות, וכל שאר הצרות שמתוארות שם אירעו כחלק מתהליך של חורבן בית שני.[14] ומשום כך רק תשעה באב "הוכפלו בו צרות": נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחורבן בית ראשון.[15]
ב. יש להביא סיוע לדברי הרמב"ם[16] שגם בזמן בית שני היה צמים בימים אלו, שכן הנבואה בזכריה שממנה למדה הגמרא שיש אפשרות של צום ואפשרות של ששון ושמחה, מדברת על תקופת בית שני. הראשונים האחרים ביארו שזה נקרא בשם של צום בגלל העתיד, אך בבית שני הם היו ששון ושמחה, אך דברי הרמב"ם פשוטים יותר.
ג. השפת אמת (ר"ה יח ע"ב) הקשה מדוע לא שלחו שלוחים על הימים הטובים שנקבעו כנגד הצומות,[17] וכתב שעל פי דברי הרמב"ם מיושבת הערה זו, שכן גם בזמן הבית לא תמיד היו ימים אלו ששון ושמחה.
♦
תוקף הצומות בזמן הזה לפי הרמב"ם
לפי מה שהתבאר על פי דרכו של הרמב"ם שבזמן הגמרא והמשנה כל דין ארבע תעניות היה חיוב גמור ולא תלוי ברצונם, מוכח גם שחיוב התענית בימים אלו אינו כולל חמשה עינויים ותענית מהלילה, ונבאר את דברינו.
בגמרא לא התבאר האם דינם של התעניות שתלויות ברצון, הוא כדין תשעה באב קל יותר. הרמב"ן (תורת האדם ענין אבלות ישנה) כתב: "ומסתברא דכולהו ארבע צומות תענית צבור הן, ונביאים גזרו אותם וכל חומרי תענית עליהן, מפסיקין בהן מבעוד יום ואסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כת"ב, וקרא מקיש להו לתשעה באב. אלא האידנא כיון דבזמן דליכא שמד בטילין רצו ונהגו להתענות בהן ולא רצו לנהוג בהם בחומרות הללו, אבל מעיקר התקנה ודאי אסורין הן בכולן דלא גרעה גזרת נביאים מגזרת בית דין בתעניות אמצעיות ואחרונות, וכל דתקון נביאים כעין דאורייתא תקון... והאי דנקיט בגמרא לאיסור תשעה באב בלחוד, משום דשארא ב'רצו מתענין' אוקמינהו ולא מדכרי להו במתני' ולא בגמרא כלל, והיינו דאמרינן במגילה (ה ע"א) רבי נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב, לומר שעקר שבעה עשר בתמוז משום דאין שלום ואין שמד היה בימיו ומשום הכי רחץ, הא מעיקר דינא אסור הוא ברחיצה למתענין בו. וליכא לפרושי שרחץ והתענה בו, דהא אפילו תשעה באב בקש לעקור. דמיא הא מילתא לההיא דאמרינן בראש השנה (י"ח ב') מעשה וגזרו תענית בחנוכה וירד ר' אלעזר ורחץ ור' יהושע וסיפר אמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם הא למתענין בו מן הדין אסורין ברחיצה כדפרישית, אלא מיהו האידנא פוק חזי מה עמא דבר".
הרמב"ן כתב שמסברא, וממשמעות הכתוב, כאשר יש חיוב לצום את כל התעניות ואינן תלויות ברצון ישראל, הרי שיש להם את תוקף התענית של תשעה באב, אך בזמן שאין חיוב לצום, דינן קל יותר,[18] ומשום כך הגמרא אמרה את חומרת התענית רק ביחס לתשעה באב.
הרמב"ן מסיים שיש לעשות כמנהג שנוהגים הציבור, ונראה שכוונתו לומר שהציבור לא נוהג לצום מבערב ולא להתענות בחמשה עינויים, וכך יש לעשות, אף על פי שלפי שיטתו, ש"בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו, יש שמד בישראל ואין שלום, הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים" מצד הדין היו צריכים לנהוג בכל הצומות כדין תשעה באב. וכן כתב בדעתו התשב"ץ (ח"ב סי' רעא): "מובן מדבריו הוא שכן הוא הדין אלא שהמנהג אינו כן". התשב"ץ עצמו סובר שאכן במקום שיש שמד, כל עוד שאינם אנוסים, חובה לנהוג בכל העינויים ולהתחיל את התענית מבערב, אלא שהוא סובר מחמת זה שהגדרת שמד היא רק ביחס למי שנמצא בשמד עצמו, ולא שיש שמד על מישהו מישראל (וכן עולה מדברי המ"מ תעניות ה, ה). יש מהאחרונים שכתבו בגלל דברי הרמב"ן שראוי להחמיר בכל הצומות את חומרות תשעה באב (עי' של"ה תענית נר מצוה ו; שער הציון תקנ ס"ק ט), אך נראה שבמשך הדורות גם בזמן שהיה שמדות לא נהגו ישראל להחמיר בכל הצומות כחומרות תשעה באב.
על פי דברי הרמב"ם כפי שהתבארו כאן, שבזמן החורבן חיוב הצומות הוא מוחלט ואינו תלוי ברצון ישראל, עולה קולא בעניין זה.
על שיטת הרמב"ן יש לשאול - בגמרא (פסחים נד ע"ב; תענית יא ע"ב) נאמר "אין תענית ציבור אלא תשעה באב בלבד", ומבואר בגמרא שרק בתשעה באב חייבים להתענות מבערב, וחייבים בחמשה עינויים, ומדוע לא נאמרו חיובים אלו ביחס לכל התעניות? הרמב"ן בדבריו יישב קושיא זו: "והאי דנקיט בגמרא לאיסור תשעה באב בלחוד, משום דשארא ב'רצו מתענין' אוקמינהו ולא מדכרי להו במתני' ולא בגמרא כלל". יישוב זה אינו נכון לפי דברי הרמב"ם כפי שהתבאר לעיל, שכן בזמן הגמרא כל הצומות לא היו תלויים ברצונם אלא היו מוחלטים, וא"כ לפי שיטת הרמב"ם קושיא זו מוכיחה שחומרות תשעה באב קיימות רק בתשעה באב ולא בשאר התעניות של החורבן.
הרמב"ן מבאר על פי דרכו את מעשהו של רבי (במגילה ה ע"ב) שרחץ בי"ז בתמוז, משום שבזמנו לא היו מחוייבים להתענות, וסבר הרמב"ן שהרחיצה היא ביטול התענית לגמרי. הרשב"א מבאר בדומה לדרכו של הרמב"ן, שהטעם שרבי התיר את הרחיצה בי"ז בתמוז הוא משום שהתענית תלויה בקבלת הציבור ולא קיבלו את כל חומרי תשעה באב, אלא רק את הצום, ולדבריו רבי כן צם בי"ז בתמוז והתיר רק את הרחיצה (וכך סברו גם התוס'). על פי מה שהתבאר בדעת הרמב"ם יש לבאר את מעשהו של רבי בדרך אחרת. רבי כן צם בי"ז בתמוז,[19] אך הטעם שהתיר את הרחיצה לא היה משום שחיוב התענית תלוי בקבלת הציבור, אלא משום שבכל הצומות האחרים אין איסור רחיצה. כך אכן ביאר המאירי שם: "כבר בארנו במסכת תענית שאין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד הא שאר תעניות מותרים ברחיצה אף בחמין ואף אין להם שום דין של תענית צבור ואפילו בפרהסיא והוא שאמרו על רבי שרחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז".
וא"כ שיטת הרמב"ם מיישבת את מנהג ישראל, שאף בשעת השמדות לא התענו תענית גמורה, וכן לאידך אף לאחר יציאה משעבוד מלכויות, מ"מ ממשיכים בצום כל עוד שאין בית מקדש.
♦ ♦ ♦