הרב הראל דביר
נריה

מסחר במאכלות אסורות בכלי סגור ועל ידי חברה

פתיחה
יש לדון האם מותר לסחור במאכלות אסורות באריזה סגורה על ידי חברה. נאמר במשנה (שביעית ז, ג): 'אין עושים סחורה בפירות שביעית, ולא בבכורות, ולא בתרומות, ולא בנבלות, ולא בטרפות, ולא בשקצים, ולא ברמשים'. ויש לדון: א. מה תוקף האיסור: מדאורייתא או מדרבנן. ב. מה הדין כשהאיסור ארוז באריזה הרמטית. ג. האם מותר לעבוד כמוכר בחנות של גוי שסוחר במאכלות אסורות. ד. האם מותר להקים חברה בע"מ שסוחרת במאכלות אסורות, והאם מותר ולעבוד בה כמוכר.
♦
תוקף האיסור
מדברי המשנה משמע שהאיסור הוא מדרבנן, שכן נאמר (שם, ד): "לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למכרו צדי חיה עופות ודגים שנזדמנו להם מיני טמאין מותרים למכרן רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנותו בכך וחכמים אוסרין".
היתר זה של הזדמנות, תואם יותר להבנה שהאיסור הוא מדרבנן ולא מן התורה, שכן אם יש איסור תורה, קשה יותר לחלק בין קביעות להזדמנות.
אולם בגמרא (פסחים כג, א) דנו אם סתם איסור אכילה אסור גם בהנאה או שלא, ובתוך הדיון נאמר: "והרי שרצים, דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכל, ותנן: ציידי חיה ועופות ודגים, שנזדמנו להם מינין טמאין - מותרין למוכרן לנכרים. שאני התם, דאמר קרא 'לכם', שלכם יהא. אי הכי, אפילו לכתחלה נמי. שאני הכא, דאמר קרא 'יהיו', בהוייתן יהו".
אם דרשת 'יהיו' אינה אסמכתא אלא דרשה גמורה, הרי שהאיסור הוא מן התורה. וכן מבואר בתוס' הר"ש משאנץ (ד"ה אמר) ובתוס' דידן (שם ד"ה אמר) ובר"ן (חי' שם ד"ה אמר) שאיסור הסחורה הוא מן התורה. וכן כתב הרא"ש (ב"ק ז, יג), וכן משמעות התשב"ץ (ג, רצב).
לעומת זאת, הרשב"א (שו"ת ג, רכג) כתב שהאיסור הוא מדרבנן.[1] וכן כתב תרומת הדשן (סי' ר). ותרוה"ד הוסיף שהדרשה בגמרא בפסחים היא אסמכתא, ושכן הוא בגיליון התוס'. וגיליון זה שהיה לפניו בכתב יד, אינו מופיע בדפוסים שלנו.[2]
גם באחרונים הדבר לא הוכרע. הנודע ביהודה (מהד"ת יו"ד סי' סב ד"ה והנה) כתב: 'והנה העליתי דהסכמת כל הראשונים שהוא רק מדברי סופרים, ממילא יש לנטות להקל באיזה סברא שאפשר'. סתם ולא פירש היכן העלה ומניין העלה. ולעיל מינה דן בזה ודווקא לא מופיעות בדבריו הוכחות לכך שהסכמת הראשונים שהאיסור הוא מדברי סופרים. ושכנגדו חלוק עליו, מאן ניהו החת"ס, שכתב (יו"ד רסי' קה): 'וכמעט כל הראשונים והאחרונים החליטוהו לאיסור דאורייתא, זולת תה"ד סי' ר' בשם גליון תוס". ולפי האמור לעיל, נראה לכאורה שבעיקרא דמילתא, שפתי החת"ס ברור מיללו, אלא שיש להוסיף לסיעת המקלים את הרשב"א, שככל הנראה תשובתו לא עמדה לנגד עיני החת"ס. וגם המשנה למלך (הל' מאכלות אסורות ח, יח), הט"ז (קיז, א), הפר"ח (קיז, א), החיי אדם (בינת אדם כלל סד (פג)) וערוה"ש (קיז, כו; כח) נקטו שזה איסור תורה. וביביע אומר (ח, יו"ד יג, א) הביא מקורות רבים בזה, ומסקנתו שהדעה המרכזית יותר לאסור מן התורה, ועם זאת בהמשך תשובתו (אות ה) הוא מצרף ספק זה לספק ספיקא.
♦
סחורה באיסור שארוז באריזה הרמטית
הש"ך (קיז, ב) כתב שהאיסור הוא דווקא במכירה לצורך אכילה, והסביר זאת בשני אופנים: "דדוקא כשמוכר לצורך אכילה איכא למיגזר[3] שמא יבא לאכול מהן כיון שהוא מוכר לאכיל' או שמא יבא לטעום כדרך המוכרים לאכילה אבל כשאינו מתעסק בו לצורך אכילה ליכא למיגזר א"נ לשמא יבא לאכול לא חיישינן דאטו ברשיעי עסקינן דלא מזדהרי למיכל איסורא אלא הטעם הוא משום דהרואה שסוחר בדבר האסור לצורך אכילה יחשוב שכשם שסוחרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן ולכך מותר היכא דאינו מוכר לאכילה אף על פי שהוא דבר שדרך בני אדם לגדלן לאכלן".
בשו"ת משנה הלכות (ד, קו) למד מעיקרון זה להתיר מכירת מזון לכלבים אף שאינו כשר, דמכירה זו אינה לצורך אכילת אדם. ובספר רץ כצבי (במעגלי החיים, סי' יח אות ה, ושוב חזר על כך בסיכומו בסוף הסימן, אות [ג]) הסתמך על דברי הש"ך והמשנה הלכות להתיר מכירת מאכל אדם שארוז באריזה הרמטית ללא אפשרות פתיחה וטעימה בחנות. אך לכאורה אין הנידון דומה לראיה, שכן מאכל כלב אינו מיועד כלל לאדם, ואילו מאכל ארוז מיועד לאדם, ואין צורך אלא ברגע כמימריה לפותחו. אמנם המוכר אינו פותח אריזות של מאכלים שהוא מתכנן למכור, אבל מצוי שמוכר פותח אריזה כדי לאכול בעצמו, וכן החשש שהרואה יאמר שהמוכר אוכל בעצמו קיים גם כשהמכירה היא באריזה. ולכן נראה שעובדת סגירת המאכל באריזה אינה מהווה סיבה להתיר סחורה במאכלות אסורות.
♦
עבודה כמוכר בעסק שאינו בבעלות ישראל
החת"ס (שם) דן על עבודת ישראל אצל גוי, וכתב: "דהיכי דאיכא תרתי לטיבותא שישראל אינו אלא שלוחו של גוי הקונה וסרסור שלו או ערב שלו אצל המוכר ואין שום אחריות הקנין עליו רק שמצוה לגוי המוכר כך וכך חביות תגלגל לתוך ספינה של זה הספן והישראל אינו נוגע ולא רואה ולא עוסק עם הדגים ההמה נמצא אין כאן איסור משום דלמא אתי למיכל שהרי אין לו עסק עמהם כלל וגם משום עושה סחורה ליכא דהא אינו קונה הדגים כלל רק נעשה שליח וסרסור לנכרי א' באופן זה אני מסכים להתיר לענ"ד".
וכעין זה, בשו"ת תשובות והנהגות (א, תכט) הביא שנחלקו הפוסקים בדין עסק בשותפות ישראל וגוי שנמכרים בו מאכלים אסורים. ועל כך הוסיף הבהרה: "כשאינו רק קונה מניות אלא הוא שותף ממש, בזה נחלקו הפוסקים, אבל אם מתעסק בפועל אף שהוא בשותפות נראה שכה"ג אין ספק שאסור".
הרי שהצד להקל בשותפות הוא שמתקיימים שני תנאי היתר: גם אין בעלות ישראל גמורה, וגם אין עיסוק של הישראל בפועל במאכלים. ונראה מזה שכאשר חסר אחד מהתנאים, חל איסור. ומשמע שאפילו בבעלות גמורה של גוי, יש איסור אם הישראל עוסק בפועל במאכלים. ואין בבעלות הגוי כשלעצמה כדי לבטל את האיסור, כל עוד הישראל עוסק בפועל במכירה. וכעין זה כתב בשו"ת בית אבי (יו"ד קג, יא).
♦
החזקת מניות של חברה העוסקת בסחר במאכלות אסורות
ולפי זה יש לדון על החזקת מניות של חברה העוסקת במאכלות אסורות. ובתשובות והנהגות (שם) התיר זאת משום שבעליות על מניות אינה בעלות ממשית ששייכת לאכילה מהמאכלים, ולכן אינה בכלל האיסור. ויעוין עוד ברץ כצבי (שם אות ח) שחיזק את דבריו מהתייחסויות לחברה כיישות עצמאית ולא כשייכת לבעליה, בהקשרים הלכתיים אחרים. וכמדומה שכך מנהג העולם בזמננו, שלא לדקדק האם חברה שמשקיעים בה עוסקת בסחר במאכלות אסורות.
אמנם יש בזה דעות שונות, ראה סקירתן באנציקלופדיית המכלול, ערך 'מעמדו ההלכתי של בעל מניות'. הדעה שהובאה בתשובות והנהגות היא הקיצונית לקולא, אך מנגד עומדת דעת הרב יעקב בלוי כקיצונית לחומרא, ולפיה אסור להחזיק במניות של חברה שעושה דברים שאסור לאדם עצמו לעשותם. ובשם הרב יעקב אריאל הובא שיש ללכת אחר עיסוקה העיקרי של החברה, ולהקל אם הפעולות האסורות אינן מגיעות ל-10%.[4]
♦
מסקנה
לפי כל האמור, יש לדון האם אדם רשאי לפתוח חברה שתהיה בבעלותו ובה לסחור במאכלות אסורות. מהאמור נראה שאם המסחר ייעשה באופן שאין זיקה כלל בין היהודים ובין המאכלים, דהיינו, אין יהודים שעוסקים בפועל באריזת ומכירת ושינוע המאכלים – יש להתיר. לעומת זאת, אם המסחר ייעשה באופן שהבעלים או עובדים יהודים יעסקו בפועל במלאכות אלה – יש לאסור. ואם יש זיקה עקיפה ומועטת בין הבעלים ובין המאכלים, יש לעשות שאלת חכם.
והנה, לא אכחד שנושא הגדרת הבעלות בחברה אינו מוכר ונהיר לי כל הצורך. ומכיוון שכך, יהא בירור זה להלכה ולא למעשה.
♦ ♦ ♦