הרב מרדכי לבהר
ראש כולל לינ"ק, לוס אנג'לס
ומח"ס מגן אבות ד' חלקים

מדוע בדורות הקודמים לא חששו במקוואות רבים לשיטת הראב"ד בדין נתן סאה ונטל סאה

יום ה' לפ' שלח סיון ה'תשפ"ג, ובתוספת נופך ביומא דהילולא לרבינו האור החיים הקדוש זיע"א
שאלה
בימינו אכשר דרא, ומקפידים בכל עניני מקוה לקיימה בתכלית ההידור, וכדכתב בשיורי ברכה (ח"א ס"ק ה) בשם הרדב"ז (ח"א ס' פה) שצריך לתקן את המקוה לדעת כל הפוסקים לכתחלה, משום איסור כרת הוא.
וא"כ יש לברר לפי המציאות בזמננו מהו הדרך המובחר שיבור בו האדם לתקן מקואות לפי כל השיטות ולצאת ידי כל הדעות.
והנה, מאז שהתחילו ברוב מקומות העולם לייצר מקואות שנעשים ע"י מי גשמים, הבעיה הניצבת לפנינו היא היאך לתקן את המקוה באופן שישאר בתכלית הנקיון ולא יהיה מזוהם לאחר זמן. ואם באנו להוסיף על המ' סאה שאובין (שזה לכתחלה), מכ"מ אם מוציאים את כל המים, הרי באנו לשיטת הראב"ד דפוסל נתן סאה ונטל סאה, שאם מוציא טפי מרובו פוסל (וכ"ד הרמב"ם). ורבו העצות בזה. הרש"ב (הובא הגהותיו בסוף השו"ע הרב ובספר פתחי מקואות) כתב שלתקן מקוה שיעשו מקוה ע"ג מקוה, ובזה מחמת חום המים, יעלה המים למעלה ולא יתערב עם המים שלמטה.
אמנם ידוע בשער בת רבים שרוב המקואות מדורות הקודמים לא נעשו באופן שאין בו בור ע"ג בור וכדומה לצאת ידי דעת הראב"ד, וכך נבנו רוב מקואות בספרד ובאשכנז כידוע. ובימינו אכשר דרא ומחמירים בזה טובא. ויש לדעת, האם יש לחוש לשיטת הראב"ד בנתן סאה ונטל סאה מים שאובין, כשלפעמים כרוכה בטירחה מרובה. כמו"כ מקואות המכונה מקוה חב"ד, שהוא בור ע"ג בור טבילה, האם יש לבנותו אם אפשר לעשותו בקל. והאם יש הידור בעשייתו לקהילות בני ספרד, אם אינו כרוך בהוצאה מרובה.
♦
תשובה
תנן במס' מקואות פ"ז מ"ב. מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת נפל לתוכו סאה מהם ולא העלהו כשר. והנה הר"ש פי' במתנ' דפעמים מעלין, היינו במקור שיש בו מ' סאה, ונתן סאה מים שאובין ונטל סאה כשר, ואפ' יותר מרובו. משא"כ במי פירות. וכ"ד הרא"ש (סי' א, וסי' יח).
♦
שיטת הרמב"ם ראב"ד ורז"ה בנתן סאה ונטל סאה
ברם, הרמב"ם (פ"ד, הל' ז) כתב דמקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ונתן לתוכו סאה מים שאובין ונטל ממנו אח"כ סאה, הר"ז כשר. אבל במי פירות לא מכשרינן אלא סאה אחת, כדקתני דמתנ'. וכן ידוע דעת הראב"ד בבעלי הנפש (פ' א, פ' ג' ופ' ה'). ובהשגות הרז"ה על הבעלי הנפש גם משמע כדבריו.
ברם, בטור ס' ר"א הכריע כדברי אביו הרא"ש שכשר, וכן נפסק בשו"ע ס' כ"ד ללא חולק. אלא, שבתשב"ץ ( ס' יז) והו"ד בב"י כתב לחוש לשיטת הראב"ד, וכ"כ בש"ך שם. וכן חששו במשך הדורות רבים מן האחרונים, ובפרט בדבר שקדושת ישראל תלויה בו. ופעמים זה כרוך בהוצאה מרובה. ע"כ אבאר מה שנראה מדברי האחרונים שלא חששו עד כדי כך לכל ההבנות שבראב"ד, וגם בימינו יוצאים ידי חובת דברי הראב"ד. ובזה החלי בס"ד.
♦
ביאור שיטת הראב"ד
איסור נתן סאה ונטל סאה משום מראית העין
כבר דייק בכס"מ מהמתנ' פ"ז דמקוה עליון שיש בו מ' סאה כשרים. היה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו לתחתון מ' סאה הרי התחתון כשר. וגם העליון כשר אע"פ שיש בו מ' סאה. וביאר דהר"מ רק אסר היכי דמתחזי להו לאינשי שנטלו הכשרים ונכנסו תחתם השאובין וגזרו מפני מראית העין, אבל הנך דמקוה עליון דלא ניטלו מהם, ליכא למיגזר. ומקור סברא זו כבר נמצא ברמב"ן (ב"ב סה:), וע"כ צריכים למימר הכי, דאל"כ תיקשי מתנ' הנ"ל. וכבר הזכיר חילוק זה באג"מ (ח"א ס' קיג). ועוד רבים מן האחרונים.
שו"ר בשו"ת משנת רבי אהרן (ח"א ס' כז) שנשאל מעיר סאן פרנצ'יסקו אודות שיטת הרמב"ם וראב"ד והיאך לבנות מקוה ע"פ דעתם. והשיב בפשטות, דהרי משנה מפורשת היא, דממלא בכתף, וע"כ שהאיסור הוא משום מראית העין. ובמקואות דידן שלא נותנים ונוטלים, שפיר דמי.
גם בחזו"א (יו"ד ס' קכג וס' קכד) אחרי שהביא את סדר בניית מקוה, והתרעם על אלו הבונים בור השקה ואינם מחליפים את הבור במי גשמים לדעת שיטת הראב"ד, דשטר מזוייף בידם, שהרי בין כה הם מתחלפים. וגם אין לומר שלראב"ד אסור, שהרי אם משום מראית העין ליכא מראית העין כשלא נטל ממנו בידו. ובס' קכד, אחרי שדן למה מטריחים לצאת ידי שיטת הראב"ד כשיוצאים דבריו בין כה. ועוד, הרי יש קלקול בעשיית בור השקה בלבד. וז"ל לא מצאתי מי שיאמר היפוך, אלא כך אמרתי, הלא הכל במזלא תליא מילתא, והרבה הלכות בהל' שבת ובהל' חלב כבהל' טריפות שאין אנו חוששין לדעת יחיד, ולזה אמינא דנתן סאה ונ"ס אית ליה מזלא, אבל ממלא בכתף ונותן בעליון לית ליה מזלא אלא חששו אחרונים ז"ל לדעת הראב"ד דאמר דאינו אלא מע"מ אבל אם הוסיף יותר ממלאו נפסל. וטעמא רבא אית בו. דנ"ס ונ"ס ניכר שממלא את החסר בשאובין, אבל בנותן למלא שיעברו המים לשני אינו ניכר וכו', עיין שם.
♦
איסור נתן סאה ונטל סאה אסור מדינא ויש סוברים מדאו'
אמנם, בכמה מקומות בבעלי הנפש נשא ונתן הראב"ד בדין זה, ובכמה גירסאות מוכח דלא כדברי הכס"מ. בבעלי הנפש (מהד' בוקואלד (פ"א הערה יג) הביא בהערה שם ג' נוסחאות שונות בראב"ד: (א) מקוה שלם נפסל בתוספת שאובין, אף אם לא נחסר, ואף במחצה שאובין. (ב) במהדורא אמצעית אין מקוה שלם נפסל אלא אם נחסר אח"כ משיעור מ' סאה דכשרים. (ג) מהדו"ב מקיל דדוקא ברוב שאובין פוסל.
ואיברא, שבכל דברי הראב"ד לא הזכיר טעם לאיסור נתן סאה ונטל סאה כלל. בפ"א הל' ה' כתב וז"ל ואי קשיא לך מיבמות דף פב: מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וכו' עד רובו, התם משום דנתן ונטל הוא אבל נתן ולא נטל לעולם אינו נפסל. וטעמא דמילתא משום דכתיב מעין ומקוה מים יהיה טהור. אלמא דומיא דמעין הוא. ומעין אפ' בריבויא לא מיפסל כדכתיבנא לעיל ע"כ. ובפ"ג סוף ה"ג מוכיח ממה דשאובין דרבנן דלא נפסל אלא עד רוב. הא משמע מדבריו דאם שאובין דאו' גם נתן סאה ונטל סאה דאו'. והנה, בדברי חיים וגדו"ט (שם) רצו להוכיח מדברי הראב"ד שנתונ"ס פסול דאו' הוא, אלא שנתקשו מהגמ' ביבמות מפורש דרק מדרבנן הוא. וצ"ע.
♦
מקשה להסוברים בראב"ד שנתן סאה ונטל סאה דאו', למה ס"ל בעלמא קמא קמא בטל
והנה בעצם דעת הראב"ד, לכאו' צ"ע, שהרי במס' ע"ז בסוגית דחוזר וניעור, דן הראב"ד לומר שבאיסורי טעם אמרינן חוזר וניעור מדאו'. ואפילו רובו איסור, עדיין חוזר וניעור. וכבר העירו הרמב"ן ושאר ראשונים שדבריו אין להם מובן, שהרי איך יתכן לומר שבדבר שרובו טעם איסור שיהיה מותר מן התורה, אתמהה. וכבר האריך הפר"ח (יו"ד שו"ע צט) למצוא פתרון בדבריו ונשאר בצ"ע. ולכאו' דבריו מרפסין איגרא, שנמצא שאם יש בו היתר שנפל בו ציר של חזיר וכדומה, ויש בו תערובת של רוביא דמינכר ציר חזיר, ויש בו טעם חזיר הותר. נמצא דמצאנו כה"ג שחזיר הותר מה"ת, דאמרינן קמא קמא בטל ואינו חוזר וניעור. וצע"ג.
ובפרי תואר (יו"ד ס' צט) האריך בביאור דברי הראב"ד, וכתב (בד"ה ונראה דסובר הרב) "ונר' דסובר ר' דימי דלא אסרה תורה אלא טעם גמור ומשובח אשר טעמו עמד בו בהא שיפול האיסור שיעור נותן טעם אבל במציאות זה דקמא קמא בטל טעמו נתבטל ונעשה כמים, ואין בו טעם גמור הראוי להאמר עליו טעם כעיקר ולזה שרי" ע"כ. הרי דכה"ג שכבר נתבטל פעם אחת לא אמרינן חוזר וניעור.
וא"כ מעתה קשה טובא ע"ד הראב"ד, דאם בטעם כעיקר דאורייתא מתירין קמא קמא בטיל, כ"ש בכה"ג דמים שאובין הו"ל להתיר. וצע"ג.
וע"כ נראה דצ"ל מכאן דכל זה הוא רק איסור דרבנן מצד הגברא, שיבואו להתיר מים שאובין, ולכן אינ"ז שייך כלל לדיני חוזר וניעור. [אבל הראב"ד לא רמז שהוא משום מראית העין].
♦
דברי האחרונים שהתירו במקרים שונים גם לדעת הראב"ד
והנה, אע"פ שכבר יש לנו צד רחב לסמוך על השיטות הנ"ל, מכ"מ דנו באחרונים שגם לשיטת הראב"ד יש להתיר במקואות דידן.
א. הנה בשו"ת אג"מ (יו"ד ס' קיג) הביא את דיוקו של אחיו הרה"ג רבי מרדכי זצ"ל, שהרי בר"מ העתיק מ' סאה מכוונות, ואז יש בו גזירה של נתן סאה ונטל סאה, אבל כל עוד שיש יותר ממ' סאה, לא גזרו כה"ג.
אכן כ"ז לצירוף דברי הרמב"ם והאומרים כן בראב"ד, אבל להמהדור' אחרות בראב"ד לא יעלה לנו מזור, דלא חילק בין מכוונות או לא.
ב. בישועות יעקב (יו"ד סו"ס רא) ובאג"מ (שם) רצו להתיר ע"י המשכה. ברם, כבר העיר בקונט' נתן סאה ונטל סאה בסוף ספר בעלי הנפש (בוקואלד) שהראב"ד גופיה מוכיח שמחמיר בכה"ג בפ"א ה"ה, ממה דהביא מפ"ד מ"ד ששם איירי בהמשכה.
ג. יש סוברים שע"י השקה אפילו לרגע מהני, וכ"כ באג"מ (שם). ברם העיר בקונטרס נת"ס ונט"ם הנ"ל דפשטות דעת הראב"ד היא שבעי השקה תמידית, כדמשמע מדבריו בס' ב הל' יג, שמים שאובים שבשערות ובספוג שהושקו ושוב ניתקו חזר לפסולם. וכ"כ בחזו"א (תנינא ג,ז) בדבריו. ושכ"כ בצ"צ (החדש יו"ד ס"ס קעא). אלא שהחזו"א (יו"ד ס' קכג) שם חילק דאולי עדיף כאן, דהמים הכשרים עומדים במקומם.
הראינו לדעת שלפי דברי הראב"ד יש פסול נתן סאה ונטל סאה גם היכן שלא נוטל סאה כהרמב"ם, אלא שדעתו לפי כמה גירסות דגם בכה"ג שלא חסר כלום יש חשש נת"ש ונט"ס. אבל א"א לומר בדעתו דהוי דאו', דהרי בגמ' יבמות מוכח לא כן. וע"כ לשיטתו דשאובין שהמשיכו דרבנן [ואין לומר דאם מחמירים ששאובין כולו דאו', אז גם כאן נתן סאה ונט"ס דאו', דהרי הראב"ד גופיה הוא בעל הדעה שמחמירה בנתן סאה בלא נטל, ואעפ"כ ס"ל דשאובין דרבנן].
אלא שכתבנו בשם כמה אחרונים שלא קיבלנו את חומרת הראב"ד בנתן ולא נטל. ואפ' ת"ל להחמיר, אינ"ז אלא דרבנן, וע"י זה שהמקוה אינו מצומצם, ויש המשכה והשקה לרגע, יש להקל לכו"ע.
♦
מקוה חב"ד
והנה המקור למקוה חב"ד בבור ע"ג בור, בבור טבילה, מרשימות הג"ר יעקב לנדא (הובא בסו"ס שו"ע הגר"ז) שקיבל מהרש"ב. וגם הגר"מ אריק בשו"ת אמרי יושר (ס' קא) נשאל על בור שבנו כה"ג להמלט מחששו של הראב"ד. וכנראה להמלט מהראב"ד נהגו כן. ושם דן שאין בו משום קטפרס ע"ש.
והנה, בחזו"א (יו"ד ס' קכד) נתקשה בבור ע"ג בור, דלפי הבנת הרש"ב מים חמים אינם מתערבים עם המים הקרים, ולכן נמלט מחששו של הראב"ד. אבל הרי לא ניתנה התורה לחכמי הפיזיקה, והרי קיי"ל דיש בילה בלח, ולמה לא נימא שנתערבים כל המים. וכן כתב בשו"ת אג"מ (ח"ג ס' סה) דסו"ס יש בילה בלח. ומלבד זה אינו ברור די הצורך למה א"א בבור ע"ג בור מן הצד לקיים את דברי הראב"ד לדעתו. וכנראה שלדעתו לעשותו חם אינו באפשרי (ואולי אם היה נעשה ע"י חור קטן כנהוג, אולי היה מסכים לזה הרש"ב. וצ"ע).
והאמת שמאחר שכ"ז כדי להמלט מהבנה יחידה בדעת הראב"ד, עלה בדעתי שגם לחסידי חב"ד, אם אין להם מקוה כה"ג לפניהם, אין לטרוח כולי האי לקיים את דברי הרש"ב. ושאלתי לידידי, הרב עמנואל דיינה שליט"א, לברר אצל חמיו, הג"ר דוד שוחט שליט"א ה' ישלח לו רפואה שלימה מראש רבני חב”ד בארה"ב, והשיב שאמנם מנהג זה דבור ע"ג בור טבילה של הרש"ב מנהג חזק אצלם, אבל לא היה מייעץ לאשה שלא ללכת למקוה אם לא נבנה ע"פ הרש"ב.
♦
הערה על תיקונו של הרש"ב בבור ע"ג בור
ולפענ"ד יש לדון על עצם תיקונו של מקוה חב"ד ע"פ דברי הרש"ב, שכל יסודו הוא להרוויח בזה את שיטת הראב"ד. וכדי שמי הגשמים המקוריים תמיד יהיו שלמים, ע"י זה שהמים חמים הם למעלה, לא יתערבו עם המי גשמים הקרים למטה.
ונראה דיש להעיר בזה טובא, שהרי מלבד מה שהקשו החזו"א והאג"מ, דהרי קיי"ל דיש בילה, וגם לא ניתנה תורה לפיזיקה, הרי כל בסיס חומרא זו הוא לצאת ידי שיטת הראב"ד בנתן סאה ונט"ס. וכפי שביארנו, לפי הרמב"ם וכמה גירסאות בראב"ד בעצמו אין תלונה, שהרי קיי"ל ממלא בכתף, וע"כ כל היכא שאינו נוטל ונותן בהדיא אלא ממלא, אין בו משום מראית העין ושרי. אלא שהראב"ד בעצמו לא פירש כן בממלא בכתף, אלא שם איירי בחציו על חציו, ולא ביאר בהדיא מהו החשש (ולפי הד"ח והגדו"ט צידדו שאולי הוי חשש דאו', דלא כהגמ' ביבמות בהדיא שזה דרבנן, ואולי שם איירי לחד מאן דאמר, ועדיין צ"ע). ועכ"פ אינ"ז אלא לפי שיטה וגירסא אחת בדעת הראב"ד, שכנראה במשך הדורות לא חששו לשיטה זו, וכפי שכבר נשאלו בחת"ס, בס' ריד, מקוה שוודאי לא היו חוששים לזה. אלא כל שממלא בכתף מותר, וכלשונו של החזו"א (יו"ד ס' קכד ס"ק ד) וז"ל ולזה אמינא נתן סאה ונטל סאה אית ביה מזלא אבל ממלא בכתף לית ביה מזלא ע"כ. ואין עת האסף שאר הפוסקים שלא חששו לגירסא זו.
ונראה להוסיף על התימה, דאם אכן חוששים כבר מנסים לצאת כל השיטות וגם שיטה יחידה שלא חששו בו במשך הדורות. א"כ נמצא דתיקונו זהו קלקולו, שהרי מצאנו שיטת רבי משה הדרשן, הובא בריטב"א מס' מכות דף ד'. ובספר האשכול (ס' נ"ח). שאם אין המים מתערבים אינ"ז נקרא השקה. וזהו תוכן דבריו: בגמ' מס' מכות דף ד. איתא אמר ר' יהודה אמר רב, חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה. א"א לג' לוגין שלא יהיו במקום אחד. והקשו הראשונים דהרי למה לא הוכשרו ע"י שנתחברו לים כמו שמכשירין מים שאובין למקוה. ות' בריטב"א (ד"ה והנכון) והנכון בזה מה שפירש הראב"ד ז"ל בשם ר׳ משה הדרשן ז"ל דשאני הכא דהים הגדול מימיו מלוחים וכבדים ואין המים המתוקים מתערבים עמהם ואותן שלשה לוגין הם עומדים במקומן והוי כאיסור שנפל בהיתר והוא ניכר שם שאינו מתבטל ולא אמרו שהשאובין או הטמאים נכשרים במקוה אלא במקוה דוקא או בנהרות שמימיהם אינן מלוחים ומתערבים מיד ואינם ניכרים כלל הלכך כשתמצא לומר שנכנס מגופו כלום באותן מים לא עלתה לו טבילה ואפי׳ בכל שהוא וכאלו לא טבל וכאלו לא נכנס כל גופו בתוך המים ואפילו בפחו׳ משלשה לוגין נמי אלא דקושטא נקט שמן הסתם נשארין שלשה לוגין שלא נתערבו. וכ"כ גם בספר האשכול (ס' נח) הביא דבריו ביותר ביאור שהשקה לא מועיל אם המים לא מתערבין. והביא דבריו ברמב"ן (שם), תשובת הרי"ד (ס' יד) ובמאירי בשם גדולי קדמונינו[1].
הרי שכדי לצאת ידי השקה, בעי שהמים יתערבו ממש. ואפשר שלדעתו השקה אינה כעין זריעה, ברגע אחד, אלא בעי שיהיו ראויים להתערב. ומאחר שמי ים הגדול מים מלוחים וכבדים, ואין המים המתוקים מתערבים עמהם במהירות, נאסר.
והנה, לפי רבי משה הדרשן שהביא הראב"ד, לכאורה מקוה של הרש"ב לא נחשב כהושק. שהרי כל יסוד ביסוסו הוא שהמי גשמים לא יתערבו עם המי שאובין מחמת שהם חמים, ואם אכן נחשבו כנתערבו, אז כבר אין לנו הרווח לצאת שיטת הראב"ד. וא"כ אם לא מתערבים, גם לא יצאנו ידי שיטת רבי משה הדרשן, שכתב עליו הריטב"א שפירושו נכון.
ומעתה, אם המים אינם מתערבים, לא יצאנו ידי השקה, עכ"פ לשיטת רבי משה הדרשן. ומאי אולמיה, שיטה יחידה בהבנת דברי הראב"ד מרבי משה הדרשן, וצע"ג[2].
תיקונו של המנחת יצחק ומו"מ עם הדברי יואל
במנחת יצחק (ח"א ס' קמז וע"ע בליקוטי תשובות) הציע תיקון לעשות מקוה ע"ג מקוה באוצר מי גשמים. ובמקוה תחתון יעשה ב' נקבים א' כשיעור שפה"נ ועוד נקב אחד כחוט השערה. ובכה"ג לשאוב כחוט השערה מהני, ויפתחו לרגע את נקב ההשקה. ואע"פ שיש מו"מ ארוך בדעת הראב"ד אם בעי שתמיד יהיה השקה לעירוב מקואות, וכעין שיטת היש אוסרים ברבינו ירוחם, מכ"מ עכ"פ יש לצרף כה"ג לדעת שיטת הראב"ד עיי"ש.
ולפענ"ד, אם באנו לצאת שיטת הראב"ד, נתבאר לעיל שרק הראב"ד לחד גירסא ס"ל דאפ' דומיא דממלא בכתף יש בו נת"ס ונט"ס, והראשונים האחרים לא ס"ל כן. ולפי הראב"ד מסתבר שבעי' עירוב ממש כמש"כ, וזה רק ע"י שפה"נ. ואין לצרף בזה את שיטת הר"ש דכחוט השערה מהני, דלדעתו אפ' השקה לרגע מהני כעין זריעה, ואינו צריך עירוב ממש שנוצר ע"י השקה תמידית. וממילא לא הרוחנו לשיטת הראב"ד בין כה.
♦
עצת פילטר בזמנינו
חשבתי שהפתרון היחידי לדעת שיטת הראב"ד לפי הבנתו, הוא למלאות את בור הטבילה במי גשמים, ולא להוסיף מים שאובין כלל, רק תמיד לנקותו ע"י פילטר. אך גם זה במשך הזמן יתאדה, ויצטרכו הרבה מי גשמים תמיד למלאות החסר.
♦
מסקנה
נמצינו למדין שאין פתרון ברור לדעת הראב"ד. וע"כ כדברי החזו"א, שרק קיבלנו את דברי הראב"ד בנתן סאה ונטל סאה ולא בממלא בכתף, ודי לנו להחמיר כה"ג.
וע"כ מובן נמי למה במשך הדורות לא המציאו פתרונות לצאת ידי שיטת הראב"ד. וגם אצל חכמי אשכנז, מלבד דברי המה"מ אריק והרש"ב, לא חששו לדבריו, וכמש"כ בתשובת חת"ס (ס' רי"ד) שלא חשש להבנת הראב"ד בכה"ג לאסור. וכ"כ בחזו"א (יו"ד ס' קכד ס"ק ד) ששיטה זו בראב"ד לא התקבלה וז"ל ולזה אמינא נתן סאה ונטל סאה אית ביה מזלא אבל ממלא בכתף לית ביה מזלא ע"כ. וכ"כ באג"מ (יו"ד א' ס' כג), ובשו"ת משנת רבי אהרן (ח"א ס'). וכן שמעתי מהגר"ש מילר שליט"א שלא צריכים לבנות מקוה לשיטת הראב"ד, אלא תמיד נהגו כהחת"ס. וישראל קדושים הם ויכולים להדר חומרא ע"ג חומרא. אבל מעיקר הדין אין להרעיש ע"ז[3].
וציי"מ ומיי"ן
מרדכי לבהר
♦
נספח
האם במקוה ע"ג מקוה יש חשש קטפרס
אמרתי להוסיף מה שכתבתי בשנת ה'תש"ע למה שהעירו שמקוה ע"ג מקוה יש בו חשש קטפרס לפי הדברי חיים. אכן הדברי חיים לא דיבר על מקוה כזה כלל, אבל מתוך דבריו שדיבר על כעינ"ז דנו הפוסקים אם לפי שיטתו יפסול מקוה ע"ג מקוה. וכדי לברר שיטתו, אביא בזה את עיקר דבריו, שנשנו במקומות זעירין. ובזה החלי בס"ד.
בדברי חיים (ח"א ס' מג) נשאל במקוה שכדי לטבול בתוך המעין היה עמוק מאד, ותיקנו קופסא למעלה בבור וסילון המחובר להמעיין ומים שאובין לתוך הקופסא, וכתב לפסול הך מקוה משום חשש קטפרס. וכ"כ בח"ב ס' פח, והוסיף ביאור בסוף התשובה "אבל מים שנתחברו ע"י נצוק ורק ע"י תחבולה ומכריח הוא עומד באויר בסיר המכריחו יפול למטה בודאי לא הוי רק כמו שעומד באויר". ולא ביאר את חידושו די הצורך למה זה נכלל בגדר קטפרס. וצ"ב. גם בח"א ס' צז נשאל על שליבות במדרגות האם בכה"ג מיקרי קטפרס, וכתב שידוע שקטפרס אינו חבור לדבר שהוא מה"ת, כמש"כ הר"ש פ"ו מ"ח. וצ"ע בזה. וכדי להבין את שיטת הד"ח יש לברר את יסוד דין קטפרס.
איתא במתנ' דטהרות פ"ח מ"ט "הניצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה" ופר"ש קטפרס – מים הבאים מלמעלה למטה דרך מדרון של תל גבוה וזקוף". והיינו שאינו חיבור. אמנם לא נתבאר באיזה אופן פוסל, האם דוקא כשהולך בזחילה או אפ' אם עומד.
ובגמ' מס' גיטין דף טז. איתא דקטפרס אינו חיבור, אם הוי חיבור לנט"י, דאנן לגבי מקואות תנן שהוי חיבור, וכשיטת ר' יהודה דס"ל דמקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו בזא"ז הראשון טהור. ופ' משום גוד אחית שהמים שנפלו למטה... וחכ' אוסרים. ולר' יהודה חשיב כחיבור למקואות.
והנה בתוס' שם הביאו להקשות מהגמ' מס' חגיגה דף יט. אודות דברי התוספתא ג' גממיות העליונה עשרים והתחתונה עשרים והאמצעיות ארבעים וחרדלית של גשמים עוברת ביניהם, ובתחתונה כו"ע מודים דגוד אחית וחיבור, והקשה הא הוי קטפרס. ות' ר"ת דאם היה באמצעית ארבעים סאה, אז אמרינן גוד אחית.
עוד הקשה משיטת ר"י דחזינן דמהני, והא קטפרס אינו חיבור, ותירץ דכיון שסופן לירד וליפול הוי קטפרס חיבור, ע"כ.
והנה מדברי ר"ת לכא' ה"ה בנידון הנ"ל ליכא חשש קטפרס, שהרי כאן המים יש בו ארבעים סאה, וגם בשליבות הרי סופן לירד. ובאמת בד"ח עצמו (ס' כז) רמז שלפי תוס' בגיטין יש לפלפל להתיר בנידוננו.
ואיברא דברי ר"ת קאי לפי שיטת ר' יהודה דסופן ליפול, אמנם בחת"ס ס' ר"י פלפל דלפי שיטת חכ' כיון שהמים שנופלים על הגוף למקוה סופן לינגב חשיב שפיר קטפרס אינו חיבור. וגם הא דחרדלית פסק השו"ע ע"פ הריב"ש ורמב"ם דגם הבור התחתון אינו חיבור. וא"כ לכאו' אין לצרף בזה את שיטת ר"ת.
אמנם מצינו ברבותינו האחרונים שדנו בסוגית קטפרס וכתבו גדרים אחרים שלכאו' תהיה בהם נפק"מ בנידון דידן.
א. שיטת החת"ס (ס' רט ו-רי) שהיכא שהקטפרס בא בשפע רב לא מיקרי קטפרס. וחיילה מהר"מ שכתב בפ"ח ה"ח דג' גומות שבנחל אין מטבילין אלא באמצעיות "שאין המים הנזחלין מערבין אלא א"כ עמדו". ולא כתב משום גוד אחית, וקטפרס, וע"כ הפשט הוא משום דהקטפרס כאן בשפע רב אינו פוסל.
ב. שיטת החת"ס (ס' ר"י) כתב עוד לחדש, דאם הקטפרס בא למקום שאינו הולך אנה ואנה אלא למקום מסויים אינו פוסל. ובזה כתב לבאר את שיטת חכ' דבמקוה של מ' סאה מכוונות, שלחכ' גם הראשון טמא, והיינו דלא אמרינן גוד אחית, וקטפרס אינו חיבור משום דאין סופו לירד דאולי יתייבש.
ג. שיטת הלחם ושמלה (ס' צג) דהא דג' גממות אינו חיבור, אע"פ שבמשנה ח (פ"ו) סילון מכאן ולכאן הוי חיבור, היינו מפני שנעשה בכוונה. וכתב שמצא בית אב לזה מהרמב"ן מס' מכות דף ד'.
והנה הגם שיש מקום לפלפל בדבריהם, נר' שיש עוד לדון בדין קטפרס בשאלה דידן במה שעומד האם חשיב קטפרס.
הנה בב"י (סעיף ע) דן במה דג' גממיות אינו חיבור, והעיר דלמה הר"מ כתב שאין הנזחלין מערבין, ולמה לא כתב משום גוד אחית, והביא הב"ש (ס' רצב) דהיינו משום קטפרס אינו חיבור. (וק' החת"ס). ונר' ע"פ מש"כ הגר"א ס' צא, דמה דזוחלין פוסל במקוה היינו מפני שהוי חשש קטפרס, ולכן אין שיעור מ' סאה. ולפי דברי הגר"א הללו, י"ל דזהו הפשט בר"מ, דהא דאין הנזחלין מערבין היינו הכוונה של קטפרס אינו חיבור.
ולפ"ז יש לדון אם כל קטפרס היינו רק בנזחלין או לא. וראיתי שהגר"ח מבריסק, הובא בברכ"ש (גיטין כח), ביאר שאין הכוונה שזוחלין עצמו קטפרס, אלא זוחלין הוי מציאות שאין מ' סאה שקטפרס אינו חיבור (אבל יש עוד מציאות שקטפרס לא יהיה חיבור)].
ולפי דבריהם יש לדון שיש שני סוגי קטפרס, הא דנזחלין, ועוד דע"י תחבולה.
והנה חייליה דהד"ח מדברי הר"ש דסילון מחובר אחד לשני ע"י קטפרס, ורק צריך כחוט השערה. וביאר שם דכיון דשאובין דרבנן, לכן סגי בחיבור כחוט השערה. והוסיף דשמא מטעם זה הך קטפרס חשיב כחיבור. ועפ"ז כתב הד"ח שאם הוי חשש דאו' קטפרס לא חשיב כחיבור.
והנה הך נידון דסילון יש לדון אם המים רק עומדים או שהם נזחלין, דאם נוקים את המשנה בנזחלין להסילון תמיד, אין ראי' לדברי הד"ח, דאם עומדים בזה י"ל דאפ' בדאו' הוי חיבור. ולכאו' כך רהיטת המשנה שם. ושוב צ"ע מה המקור לדברי הד"ח לפסול.
ועוד, דנו הרבה אחרונים, שגם לדברי הד"ח, באופן שהמקוה ע"ג מקוה נעשה, דהיינו בלי סילון, א"כ י"ל דהוי כמקוה חדא, ולכו"ע כשר. וכפי שכתב את הגדר בעצמו בח"א ס' צג במקוה לצד מקוה, דזוחל מצד זה לצד זה הוי כמקוה אחד. והנ"י י"ל במקוה ע"ג מקוה. וכ"כ אחרונים רבים, ובכללם האג"מ, מנחת יצחק דברי יואל ועוד.
ועוד, מה שהד"ח פסל היינו בדא, אבל בימינו שמתקנים את המקוה בהמשכה, הוי שאובין דרבנן שהמשיכוהו, ועי"ז הקטפרס הוי רק שאלה בדרבנן, לכאו' לכו"ע מהני.
ודע שבדברי יציב (יו"ד ס' קיז) כתב נגד המקוה ע"ג מקוה, ודייק מהר"מ ומעוד, שגדר קטפרס היינו ע"י מדרבנן, א"כ אם אין המים זוחלין, וישר זב"ז חשיב עומד. וגם ביאר שהחשש נת"ס ונט"ס להראב"ד היינו חשש דאו', ולכן כתב להעדיף עשיית המקוה ע"י פתיחת הנקב רק לשעה, לצאת ידי הרא"ש ולא ר' ירוחם. וע"פ זה נצא גם ידי שיטת הראב"ד, דעדיף טפי מדאו'. וכתב שעי"ז נמי יצטרכו השגחה תמידית בשעת מילוי המקוה שיהיו בטוחים שיש השקה.
♦ ♦ ♦