בירור שיעור כזית
לכבוד הגאון הרב מרון יוחאי שליט"א ועמו הגאון הרב עידוא אלבה שליט"אמאוד נהניתי מהמאמר היסודי בבירור שיעור הכזית האם נוטה יותר לשיעור 5-6 סמ"ק, או נוטה יותר לשיעור 13 סמ"ק. ויפה כתבתם שזהו עיקר הדיון בזמננו בין הת"ח העוסקים בנושא זה, והלוואי ישכילו גם הת"ח שלא עוסקים בנושא להבין שאכן זהו עיקר הנושא שיש לדון, ולא להיצמד לחצי ביצה ושליש ביצה כאילו הוא איזה הלכה למשה מסיני [אמנם הרוצה להחמיר אין בזה הפסד, אבל לא כשהוא מביא לידי קולא]. ואף בלי כל הראיות העצומות שיש בזה וכפי שמובא במאמר, מחמת עצם הדבר שלדעת הרמב"ם ורוב הראשונים לא מצאנו שום יסוד לומר שהיה שינוי בזית, מהיכי תיתי שהיה בו שינוי. וגם אם היה שינוי, הרי דעת רוב ככל הראשונים והאחרונים שעסקו בנידון זה הוא שהשיעור נמסר לפי מה שהוא בכל דור. וכל אחד מאלו הטעמים לבד כדאי להכריע כן, וכש"כ כשמצטרפים חבילי ראיות גדולות ועצומות שהזית אינו גדול כל כך, וכמובא במאמר.
והנה גם אני הקטן נוטה להקטין את הכזית, ולענ"ד יש לדון טובא הן בראיות הרב אלבה והן בדחיותיו לראיות שהובאו. ומ"מ אחרי שכבר הדברים נידונו במאמר והועלו כמעט כל הצדדים, לא ראיתי תועלת בהבעת דעתי בדברים שכל אחד יכול לראות לבד את שתי הצדדים, ולאן דעתו נוטה. אמנם אכתוב בזה כמה הערות והארות שיש להעיר ולהאיר בגוף המאמר, ואולי יהיה לתועלת.
♦
א. בענין אין אכילה פחות מכזית
דברי הרלב"ג בגדר שיעור כזית שהוא השיעור שהדרך להכניס ולבלוע הוא מציאה נפלאה מאוד, אבל הפירוש הפשוט של אין אכילה פחותה מכזית היא שאין "חשיבות" לאכילה פחות מכזית [וכמדומה שכך מבינים רוב העולם]. אמנם, לשון חז"ל שאין אכילה פחותה מכזית, היא כנראה מקור דברי הרלב"ג, ובאמת מסתברים מאוד דברי הרלב"ג, שהרי כזית אינו שיעור שביעה, ואף לא שיעור יישוב הדעת, וכל חשיבות שיעורו הוא בכך שהוא מעשה אכילה ופחות מכך אינו מוגדר כאכילה. ואין הכרח שיש חולק בזה, אמנם גם לא מוכרח שכולם יפרשו כך.ומש"כ הרב אלבה שרש"י מפרש בסוכה כו ובסוכה כז לגבי אכילת הבר בי רב ושיעור האוכל אשר יאכל כביצה שמדובר על הכנסה לפה, ומסתמא כך הוא יבאר גם את הענין של אין אכילה פחות מכזית, אינו עניין זה לזה, כי אין הכרח ויסוד לומר שהמקסימום של שיעור אכילה והמינימום של שיעור אכילה מוכרחים להיות באותו מקום.
ועכ"פ על המציאות שלמדנו מדברי הרלב"ג לא מצאנו חולק, ומה שדחה בזה הרב אלבה אינו מובן כלל, כי עכ"פ למדנו מדבריו את "המציאות" שכזית הוא השיעור המינמלי שאדם מכניס ובולע בצורה רגילה, וברור לכל בר דעת שלא ייתכן לומר כן על יותר מ10 סמ"ק.
♦
ב. בעניין מאמר הגמ' בברכות כ ע"ב עד כזית עד כביצה לפירוש הגר"א
הרב אלבה למד מפירוש הגר"א בספר משלי שמפרש שהכוונה היא שמחלקים ג' ביצים "עד כזית" לזימון בי', ו"עד כביצה" לזימון בג' שהיחס בין כזית לביצה הוא 3/10. וכתב הגר"א שיחס זה של 3/10 מפורש ברעיא מהימנא, כי הרעי"מ מפרש דרשה זו על החלוקה לזימון. אחר בקשת המחילה, הפירוש הפשוט בגמ' ידוע לכל וכפי שלמדו בכל הדורות, וכפי שעד היום מלמדים בכל שיעורי דף היומי ובכל הגמרות המבוארות, ואין כאן ספק שזה הפירוש הפשוט. ולא מסתבר שהגר"א חלק על זה, ולכל היותר יש לנו את מקורו של הגר"א מהזוהר. אלא שבאמת לא ביאר הגר"א היטב למה כוונתו. אמנם הרב אלבה טוען שמובנת היטב כוונת הגר"א, אבל לכאו' עדיין הדברים סתומים, ואין איתנו יודע עד מה אפילו בפשטי אורייתא, וכש"כ ברזין דאורייתא, אבל בקטנות שכלי לא זכיתי לראות את הדברים בדברי הרעי"מ [לשונו שם 'אוקמוה מארי מתניתין דשיעורא דפירורין כזית לפחות כל שכן אי אינון כביצה דמארי מתניתין דקדקו עלייהו עד כזית עד כביצה לברכא עלייהו'. ומתפרש בפשיטות כהפירוש הפשוט שהנידון לברך על כזית ועל כביצה, ובפרט שכמו שהעיר לנכון בספר זית רענן שלא מצאנו לשאר המקובלים שהביאו מקור מדברי הזוהר לשיעור כזית, משמע שלא סברו שיש הכרח בזוהר לשיעור כזית].ועכ"פ אין ספק שאינו "פשוטן של דברים", עד שנלך ונוכיח על פי דרך דומה לדרכו של הגר"א, כפי שכותב הרב אלבה, שאין הכוונה לג' ביצים עם קליפה כפי שכתב הגר"א, אלא לג' ביצים בלי קליפה, כי אין ספק שפשטות הגמ' היא על כך שמברכים על פחות משיעור כדי שביעה. וגם בדברי הגר"א יש לדון טובא אם כוונתו לפשט הפשוט בגמ', דיותר מסתבר שכוונתו לדרוש ורמז [וכפי שמובא בזוהר שבכל דברי התנאים ואמוראים יש גם סודות]. ועכ"פ אם נוטים מדברי הגר"א, ללכת ולהוכיח על פי דרך דומה שיעור אחר, אין שום יסוד.
ומה שכתב הרב אלבה להוכיח מהלשון "עד כזית ועד כביצה", דלא אמר "על כזית ועל כביצה", אי אפשר על סמך דיוקים קלים כאלו להוציא הדברים מפשוטן. וגם שבאמת מצינו כה"ג בברכות ל לגבי תפלת הדרך ש"עד פרסה" היינו אפילו דרך קטנה עד פרסה, א"כ עד"ז נפרש עד כזית עד כביצה, היינו אפילו אכילה מועטת עד כזית ועד כביצה.
♦
ג. בענין אין קומץ פחות משני זיתים
יש כאן עניין עמום קצת, שמצינו בגמ' מחלוקת אם אין קומץ פחות משני זיתים או שיש קומץ פחות משני זיתים, ויש מקום להבינו בשני דרכים - דרך אחת שיש שיעור לקומץ ובזה נחלקו אם שיעורו לא פחות משני זיתים או לא, ודרך שניה שאין שום שיעור לקומץ, אלא כל אחד קומץ לפי קומצו, ונחלקו רק במציאות האם יש מציאות של קומץ פחות משני זיתים או לא.ונראה ברור שאין קומץ פחות משני זיתים אינה "הלכה" [כפי שניסה לדון הרב אלבה בהערה לב], אלא היא "מציאות" שקומץ תמיד מכיל "לפחות" שני זיתים. ולכן יש ללמוד מזה את שיעור כזית שהוא בהכרח קטן באופן שתמיד הקומץ הוא יותר מב' זיתים. וממילא מזה גופא עולה להיפך מדברי הרב אלבה שרצה ללמוד מהירושלמי ביומא שבדרך כלל הקומץ אינו ב' זיתים. ואדרבה, הירושלמי מוכיח כדברינו.
היסוד לדיון בזה הוא מדברי הגמ' במנחות דף נח ע"א: "ת"ר: שאור... בל תקטירו - אין לי אלא כולו, מקצתו מנין? תלמוד לומר: כל, עירובו מנין? ת"ל: כי כל. מאי קאמר? אמר אביי, הכי קאמר: שאור בל תקטירו - אין לי אלא כזית, חצי זית מנין? ת"ל: כל, עירובו מנין? ת"ל: כי כל. רבא אמר, הכי קאמר: שאור בל תקטירו - אין לי אלא קומץ, חצי קומץ מנין? תלמוד לומר: כל, עירובו מנין? תלמוד לומר: כי כל. במאי קא מיפלגי? אביי סבר: יש קומץ פחות משני זיתים, ויש הקטרה פחותה מכזית; ורבא אמר: אין קומץ פחות משני זיתים, ואין הקטרה פחותה מכזית".
וביארו בתוספות מסכת מנחות דף נח עמוד א ד"ה אביי סבר: "אביי סבר יש קומץ פחות משני זיתים - פירוש דאם לא כן מנא ליה לרבות אפילו חצי זית דהוה ליה למימר אין לי אלא כל הקומץ חצי קומץ מנין דהא איכא כזית אבל פחות מכשיעור מנא הוה ליה לרבויי. וא"ת ואכתי מנא ליה לאביי לרבות חצי זית דילמא כי אתא קרא לרבויי כזית ואף על פי שאין בו כדי קומץ וי"ל דסברא הוא דריבוי דכל אתא לרבות חצי שיעור על כרחין יש הקטרה פחות מכזית כיון דסבירא ליה דיש קומץ פחות מב' זיתים לא מצי לרבויי כזית ומהכא מפקי טעמייהו ר' יהושע בן לוי ורבי יוחנן דפליגי בהקטיר קומצה לעיל בהקומץ רבה (דף כו:)".
ובמנחות דף כו ע"ב: "הקטיר קומצה פעמים - כשרה. אמר רבי יהושע בן לוי: פעמים - ולא פעמי פעמים, ור' יוחנן אמר: פעמים - ואפילו פעמי פעמים. מאי בינייהו? א"ר זירא: יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית איכא בינייהו, ריב"ל סבר: אין קומץ פחות משני זיתים, ואין הקטרה פחותה מכזית; ורבי יוחנן סבר: יש קומץ פחות משני זיתים, ויש הקטרה פחותה מכזית".
ובירושלמי מסכת יומא פרק ב הלכה א: "תרם חצייה תפלוגתא דר' יוחנן ודר"י בן לוי דא"ר יוחנן קומץ שקדש בכלי והקטירו אפי' שומשמין יצא. ר' יהושע בן לוי אמר מתני' לא אמרה כן אלא הקטיר בקומצו פעמים כשירה. ר' חמא בר עוקבה בשם ר' יהושע בן לוי אין קמיצה פחות משני זתים ואין הקטרה פחותה מכזית. ר' יצחק בי רבי אלעזר שאל מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול מן העבודה".
מבואר בכל הסוגיות שדין זה הוא דאורייתא, כיון שהנידון אם יש הקטרה פחות מכזית תלוי בנידון אם יש קומץ פחות משני זיתים. וביארו התוספות בדף נח את הסיבה שהדבר תלוי זה בזה שיש ריבוי בשאור לחייב בחצי קומץ ומשמעות הריבוי היא לחצי קומץ ולא לקצת פחות, וממילא אם יש קומץ פחות משני זיתים, בהכרח שנתרבה הקטרה לפחות מכזית. וא"כ מבואר שזה דבר שהוא דאורייתא, עד שהדרשה של חצי קומץ משתנית ותלויה באם יש בקומץ שני זיתים או לא. אם הוא דין דרבנן, הרי כשדנים על הפסוקים והדרשות אין כלל מושג של קומץ שני זיתים, וזה ברור מאוד. ומלבד זה, כיון שמבואר בירושלמי שהוא פוסל את הכהן, בוודאי לא מסתבר שהוא שיעור דרבנן.
ועל פי זה גם הסוגיא בדף כו מתפרשת בפשטות, שאם יש קומץ פחות משני זיתים, א"כ כשהמשנה אומרת שאפשר להקטיר פעמיים, מוכח שאפשר להקטיר גם פחות מכזית, שאל"כ היתה צריכה המשנה להדגיש שדווקא כזית, כי הרי משכח"ל פעמיים שהוא פחות מכזית כי יש קומץ בפחות משני זיתים, וע"כ שיש הקטרה בפחות מכזית. אבל אם אין קומץ בפחות משני זיתים, א"כ כשהמשנה אומרת שאפשר להקטיר פעמיים אין כאן משמעות שאפשר גם פחות מכזית, כי הרי תמיד זה יצא לפחות כזית. וממילא אין לנו מקור שיש הקטרה בפחות מכזית ושאפשר להקטיר ביותר מפעמיים.
ומעתה, אם אין קומץ פחות משני זיתים, הכוונה ל"הלכה" שקומץ צריך להכיל שני זיתים, יש לעיין מהו המקור בתורה להלכה זו. ולא מסתבר שהוא הלכה למשה מסיני, שא"כ היה צריך להזכיר רמז לזה. ואין לומר שהוא ככל השיעורים כרובע עצמות וכדו', דשם שנינו שיעורים אלו במשנה, אבל כאן לא נזכר בשום משנה ושום ברייתא שיעור זה. ועוד, שיש על זה מחלוקת "אמוראים", שהוא מאוד פלא שיהיה כן בהלמ"מ [והרי אפילו על מחלוקת תנאים הוא פלא, עד שגזר הרמב"ם אומר שאין דבר כזה מחלוקת בהלמ"מ, וכבר נתחבטו בדבריו האחרונים, אבל שתהיה בכך מחלוקת אמוראים, הוא בוודאי דבר פלא]. ויש להוסיף עוד קושי, שא"כ למ"ד יש קומץ בפחות משני זיתים מהו כן שיעור הקומץ.
ועוד יש להוסיף ראיה ברורה שאין הכוונה להלכה אלא למציאות, שהרי מפורש במשנה בכלים שקומץ הוא הכל לפי מה שהוא אדם, וכלשון המשנה [מסכת כלים פרק יז משנה יא] 'ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת והשותה כמלא לוגמיו ביום הכיפורים'. משמע בהדיא שאין בו שום שיעור נוסף מלבד זאת. ולומר שהכוונה היא שפעולת הקמיצה היא בקומצו, ואה"נ ישלים לשיעור שני זיתים, הרי כל זה לא כתוב ואין לזה שום רמז.
גם מאוד מוזר שתימסר הלכה בגודל הקומץ ולא תימסר בגודל ההקטרה [בעוד שעל הקטרה יותר מתבקש שיהיה שיעור מאשר לקומץ, שאין הכרח כלל שיש שיעור נוסף, שהרי הקומץ הוא עצמו השיעור].
ולומר בכל זאת שהוא תקנת חכמים, מלבד שהדבר מוכרח מהגמרא שאינו דין דרבנן, כפי שביארתי, גם אין לומר שהוא תקנת חכמים כי לא ברור טעמה. ואין לומר שהטעם לשני זיתים הוא כי זהו שיעור אדם בינוני, שאם כן למה יפסלו מי שאינו כן, וכי כולם צריכים להיות בינונים. וגם אי"ז שיעור של אדם בינוני רק של אדם הקטן ביותר, כפי שיובא להלן שמבואר בירושלמי יומא פ"ה שזה דוגמא לאדם הקטן ביותר שידו מחזקת שני זיתים, וכפי שביארו האחרונים שהכוונה לקומצו.
אלא וודאי שאין כאן הלכה אלא מציאות, ומתוך המציאות נלמד שיעור הקטרה, כי יש לנו ריבוי שיש חשיבות להקטרה גם בחצי קומץ. [לפי"ז משמע שהפשטות מסברא שהקטרה היא בכזית, אא"כ יש לימוד].
והן הן דברי הירושלמי שאין קמיצה פחות משני זיתים, שהכוונה על מציאות ולא על הלכה, וכפי שגם הירושלמי מקשרו לאין הקטרה פחות מכזית. ומה שממשיך הירושלמי שא"כ כהן שאינו מחזיק שני זיתים פסול, אף אחד ממפרשי הירושלמי לא פירש כדברי הרב אלבה שהכוונה לתמוה שלא ייתכן שרוב הכהנים פסולים, אלא הפירוש הפשוט הוא שכוונת השאלה למה לא נמנה דבר זה במומי הכהנים, והיינו כי כהן כזה "פסול" לעבודה כי הוא בעל מום.
וסמך לזה מדברי הירושלמי מסכת יומא פרק ה הלכה א שם איתא: "ומשערין בכל חפנים הגדול לפי גודלו אפילו כבן קמחית שהיתה ידו מחזקת כארבעת קבין והקטן לפני קוטנו אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זתים".
משמע שידו של הכהן שהיא קומצו מכילה תמיד שני כזיתים, וכך היה אף אצל בן גמלא שהיה קטן. ואף שהזכירוהו לגבי חפינה, אבל הלשון הוא שלא היתה "ידו" מחזקת אלא שני זיתים, ולכן מסתבר יותר שהכוונה ליד אחת, ובפרט שהדברים מתאימים בהחלט לירושלמי הנ"ל ולבבלי שקומצו של אדם מחזיק לכל הפחות ב' זיתים.
שו"ר שכל החזיון הזה מבואר באר היטב בדברי הקרן אורה שם במסכת מנחות [דף כו ע"ב] וז"ל 'איתא בירושלמי שם מעתה כהן שאין ידו מחזיק ב' זיתים פסול לעבודה, ודקדק המשנל"מ ז"ל (ה' מעשה הקרבנות פי"ג הי"ד) מפני מה לא כתבה הרמב"ם ז"ל, ולדידי קשה היכן מצינו דמשום דאינו ראוי לקמיצה יפסל לשאר עבודות, דאטו משום הכי הוי בכלל אינו שוה בזרעו של אהרן. ותו קשיא לי בשמעתין מהא דבעירובין דף מ"ח (ע"א) מיבעי' לן בד' אמות של שבת אי באמה דידיה או באמה של קודש, ומסיק דבאמה דידיה, והא דלא תנן לה גבי הכל לפי מה שהוא אדם משום דאיכא ננס באיבריו דלא סגי באמה דידיה, על כן לא פסיקא ליה, וא"כ למ"ד אין קומץ פחות מב' זיתים היכי תנן התם מלא קומץ מנחה ג"כ הכל לפי מה שהוא אדם, הא לא פסיקא מילתא, דאם ידו אין מחזיק ב' זיתים אינו ראוי לקמיצה, הן אמת דלא דמיא להא דד' אמות, דבננס באיבריו ונותנין לו ד' אמות דלאו דידיה, ולא לפי מה שהוא אדם, אבל הכא בקומץ אם אינו מחזיק ב' זיתים אינו ראוי לקמיצה כלל, אבל מ"מ קשה היכי סתים ותני לפי מה שהוא אדם, כיון דאיכא שיעורא, ע"כ הי' נראה דהא דפליגי אי יש קומץ פחות מב' זיתים אי לא, דקשה לכאורה מנ"ל האי שיעורא דצריך שיהי' בקומץ ב' זיתים, אלא הכי פירושא, דבמתניתין תנן הקטיר קומצה פעמים, וס"ל לריב"ל דאין קומץ פחות מב' זיתים, היינו דאינו בנמצא אדם שיהי' קומצו פחות מב' זיתים, וא"כ מתניתין דוקא קתני הקטיר פעמים, דלכל הפחות לא יהי' הקטרה פחות מכזית, ור"י ס"ל דיש קומץ גם פחות מב' זיתים לפי מה שהוא אדם, וא"כ כי תנן הקטיר פעמים ע"כ אפילו אם אין בהקטרה אחת אלא פחות מכזית ג"כ כשירה, וא"כ פעמים לאו דוקא אלא אפילו פעמי פעמים, והשתא א"ש מתניתין דהכל לפי מה שהוא אדם גם לריב"ל, דהיינו דאמר דליכא אדם שיחזיק קומצו פחות מב' זיתים, וא"ש נמי שלא כתב הרמב"ם ז"ל לדינא דהירושלמי אם הוא אדם שאין קומצו מחזיק ב' זיתים שהוא פסול, כיון דהוא דבר שאינו בנמצא. וזה נראה נכון מאד, אלא דא"כ לא יובן מ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' מעה"ק (הי"ד) אין קמיצה פחות מב' זיתים, כיון דלאו דינא קאמר הש"ס, אלא שאינו במציאות, ועדיין צ"ע. ועיין בירושלמי פ' הוציאו לו (יומא פ"ה ה"א) דאיתא התם כמלא חפניו לפי מה שהוא אדם [הגדול לפי גדלו, כבן קמחית] שהי' ידו מחזקת כד' קבים, הקטן לפי קטנו כבן גמלא שהי' ידו מחזקת ב' זיתים, וצ"ל דידו אחת קאמר, דאי מלא חפניו א"כ לא הי' א' מחזיק ב' זיתים, והי' פסול לעבודה'.
וז"ל המשנה למלך הלכות מעשה הקרבנות פרק יג הלכה יד: "אין קומץ פחות מכשני זיתים. עיין בירושלמי רפ"ב דיומא דר' יצחק בר רבי אלעזר שאל מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול מן העבודה, ולכאורה נראה דפסול לכל העבודות כיון שאינו ראוי לקמיצה, ולא ראיתי לרבינו שהזכיר דין זה, ולומר דכונת הירושלמי היא דפסול לקמיצה מלבד שפשט ההלכה אינו מורה כן, עוד קשה דמלתא דפשיטא היא כיון דקי"ל דאין קמיצה פחות משני זיתים".
ומבואר שגם דעת המל"מ שאינו שיעור רק שהוא פסול מדין ננס, וכ"כ השיירי קרבן.
ומה שכתב הקרן אורה להוכיח מבן גמלא מצאתי שכ"כ ג"כ בהדיא המראה הפנים שבן גמלא היינו ש"ידו" היתה מחזקת שני ביצים ולא מלא חפניו. וכתב להכריח כן מחמת זה עצמו שאין קומץ פחות משני זיתים ושמבואר בירושלמי שהוא פסול בכהן. וז"ל המראה הפנים [שם במסכת יומא פרק ה הלכה א] 'וידו דקאמר הכא צ"ל בדוקא הוא דהא קאמר אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זיתים ואי ידו על מלא חפניו קאי א"כ ידו אחת דבן גמלא לא היה מחזיק ב' זיתים והיאך היה קומץ במנחה הא קי"ל אין קמיצה פחות משני זיתים וכדקאמר נמי הכא לעיל בפ"ב בהל' א' ור' יצחק קאמר התם עלה מעתה כהן שאין ידו מחזקת ב' זיתים פסול לעבודה וקמיצה בידו אחת הימין הוא אלא דידו בדוקא קאמר הכא ומלא חפניו פי שנים היתה'.
ועל דרך זה ממש כתב בשו"ת בית אפרים [אורח חיים סימן ח] להכריח כן בפירוש הירושלמי מכח אותה קושיא, וז"ל שם 'ובירושלמי פרק הוציאו לו איתא ומשערין בכל חפנים הגדול לפי גדלו אפילו כבן קמחית שהיתה ידו מחזקת כארבעת קבין והקטן לפי קטנו אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זתים ע"ש. ולכאורה משמע דחפינתו לא היה אלא כשני זתים וזה צ"ע דא"כ הקומץ שלו שהוא ביד אחת לא היתה מחזקת כ"כ ואמרינן אין קומץ פחות משני זתים ובירושלמי פ"ב דיומא אמרינן מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זתים פסול מן העבודה והמ"ל בפי"ג מהל' מע"ק הביא דברי הירושלמי אלו ומשמע ליה שהוא פסול לכל העבודות ע"ש וצ"ל דהך שלא היתה ידו מחזקת אלא כב' זתים היינו ידו אחת וכן נראה מפירוש קרבן העדה שם שכ' שהוא שיעור הקומץ ע"ש'.
ובספר היקר זית רענן [מאמר א' ענף ז] הביא כן גם בשם היפה עיניים שידו דווקא. וז"ל היפה עינים [יומא דף מז ע"א]: 'ושם בירושלמי ידו מחזקת ד' קבין וע"כ היינו ידו אחת מדאמר אח"כ בן גמלא לא היתה ידו מחזקת כ"א ב' זיתים ואי על ב' ידיו קאמר הא בירושלמי פ"ב ה"א פסל כהן שאין ידו מחזקת ב' זיתים שיעור קומץ, ועי' מה"פ והכא ודאי חפניו קאמר דהיינו שני ידים'.
אמנם בעלי תמר הביא את גיר' הר"ש בתו"כ שלא היתה "קומצו" מחזקת שני זיתים, ופירש שזה גופא קושיית הירושלמי בפ"ב ה"א שלא ייתכן שכהן שאין בקמצו ב' זיתים פסול, מכח הברייתא כאן, שבן גמלא לא היה בקומצו ב' זיתים. אבל עכ"פ מבואר בדבריו ג"כ שזה כהן קטן, ושלא נדחה עיקר הדבר שאין קמיצה פחות משני זיתים, יעו"ש. ומבואר ג"כ שהוא לא הבין את כוונת הירושלמי כתמיהה שרוב הכהנים אינו מחזיק כן, אלא ברור שהוא מיעוטא דמיעוטא ורק השאלה אם כהן כזה פסול או לא. אבל יותר נראה כמוש"כ הזית רענן שצ"ל בדברי הר"ש שלא היה קומצו מחזיק "אלא" שני זיתים, ולפי"ז הרי כל הנ"ל מפורש בדברי הר"ש.
אחר כך ראיתי שגם השפת אמת במנחות כו ע"ב נתחבט מה מקור דין זה, וכתב: "לא נתבאר מנלן ורחוק לומר שיהי' הלכה למשה מסיני ופליגי אמוראי בהל"מ וגם צ"ע דא"כ כהן שאין קומצו מחזיק ב' זיתים יפסול. וראיתי במל"מ (פי"ג מה' מעה"ק) הביא כן בשם הירושלמי והוסיף עוד לומר כוונת הירושלמי דפסול לכל עבודות דאי לקמיצה מאי קמ"ל, וא"נ בעיני דא"כ ליחשבי' בפסולי מומין דכהנים ובאמת הי' אפשר לומר דכיון דקמיצתו כדין נהי דאין קומץ פחות משני זיתים דכך הלכה למ"מ יכול לקמוץ ב' פעמים, וע"ז בא הירושלמי לומר דאינו כן רק פסול הוא לקמיצה, אבל לשאר עבודות שפיר כשר".
מבואר ג"כ שתמוה לומר שהוא הלכה למשה מסיני, כי הוא פלא שיחלקו אמוראים בהלמ"מ. וכש"כ אם ננקוט כמוש"כ שלמ"ד יש קומץ בפחות משני זיתים אין כלל שיעור, והשיעור רק לפי מה שהוא אדם, א"כ יש כאן מחלוקת קיצונית מאוד בהגדרת הקומץ. ולענ"ד מחמת ריבוי הקשיים לומר שהוא הלמ"מ, עדיף לומר שהוא עניין של מציאות, וכדברי הקרן אורה שהוא דרך הרבה יותר מרווחת בכל הסוגיא. ואין כאן מחלוקת במציאות, כי ברור שיש מציאות כזו בכהנים קטנים מאוד, ורק השאלה אם הם בגדר ננסים או לא. וייתכן עוד ששורש המחלוקת היא הלכתית, היינו אם מסתבר לומר שיש הקטרה בפחות מכזית, כי מ"ד יש קומץ פחות משני זיתים יוכרח לומר שיש הקטרה בפחות מכזית. ומ"ד אין קומץ פחות משני זיתים י"ל דהוא מחמת שלא מסתבר ליה שתהיה הקטרה בפחות מכזית, לכן מסתבר ליה לומר מכל הריבוי על חצי קומץ שמסתבר ליה שבא לרבות רק כזית, וע"כ שקומץ פחות משני זיתים הוא קומץ קטן ולא על זה דיברה התורה, וצ"ע. ועכ"פ מוכרח או שהוא הלמ"מ או מציאות, אבל אין לומר שהוא שיעור שקבעו חכמים, שהרי מבואר בגמ' שבזה תלוי הקטרה אם הוא בכזית, והיינו מחמת הלימוד על חצי קומץ, וא"כ מוכרח שזה יהיה עניין דאורייתא.
ויש להבהיר שהקרן אורה לא סבור שהרמב"ם חולק בזה על דרכו שהוא עניין שתלוי במציאות, ואדרבא דבריו הם בדעת הרמב"ם לבאר למה לא הזכיר את הפסול של כהן שאין בקומצו שני זיתים. אמנם, הוא הניח בקושיא מדברי הרמב"ם למה הזכיר עניין זה של אין קומץ פחות משני זיתים, אבל לא מחמת זה חזר בו מכל דבריו. והיינו כי הקושיות האחרות הן יותר גדולות ועצומות, וע"כ הן יותר מכריעות. וכן שאר כל האחרונים שפשיט"ל שהוא עניין של מציאות, אף אחד לא בא לחלוק על הרמב"ם.
אבל העיקר לעניינינו אינו החלק הזה, אלא גם אם נאמר שהוא הלמ"מ או מכל טעם אחר, אם לא נקבל את זה שאפשר לקמוץ בפעמיים, אלא כפשטות דברי הירושלמי שצריך הקומץ להחזיק שני זיתים, ואם אינו מחזיק כן פסול הכהן [עכ"פ לקמיצה], נשארת הראיה לשיעור כזית. והחלק הזה וודאי אין לו סתירה מדברי הרמב"ם. ובכל האחרונים שהבאתי נראה שהבינו את דברי הירושלמי כפשוטו, שהיא הלכה שנכונה אליבא דאמת.
והנה הרב אלבה כתב שהיא הלכה ומסתמך על דברי החת"ס. ואמת היא שבחת"ס (או"ח סי' צח) מבואר שאין הקומץ מחזיק פחות מב' זיתים הוא הלכה, אבל דבריו מחודשים מאוד וצע"ג. ועכ"פ לכאו' וודאי שפשטות הדברים שהנידון על מציאות. ולמדנו ג"כ מדברי כל גדולי האחרונים הנ"ל דפשיט"ל לא כהחת"ס, אלא שהקומץ עצמו צריך להחזיק שני זיתים, וכן שדברי הירושלמי שכהן שאין ידו מחזקת שני זיתים פסול, הם נכונים אליבא דאמת, ואינם כתמיהה שלא ייתכן שיהיו רוב הכהנים פסולים.
ובאמת עיינתי שוב בדברי החתם סופר, וז"ל (חלק א אורח חיים סימן צח): 'שצל"ע שם בעירובין ל' ע"ב דמוקי מתני' דכלים כרשב"א ורעבתן בטלה דעתו, וא"כ הא דתנן מזון ב' סעודות לעירוב דבשלו משערין הרצון למטה ולא למעלה א"כ הא דאמרינן נמי מלא קמצו היינו למטה כמה דבעי אפילו קטן מאוד, וקשה הא קיי"ל כריב"ל מנחות כ"ו ע"ב דאין קומץ פחות משני זיתים והרי יש לו שיעור למטה, וע"כ מלא קומצו דאמרינן הכל לפי מה שהוא אדם היינו למעלה אבל למטה יש לו שיעור, א"כ דומיא דהכי נמי ב' סעודות לעירוב למעלה אין לו שיעור אלא משערין לרעבתן כפי רעבתנותו ואיך אתיא כרשב"א דאמר רעבתן באדם בינוני משערים, וצ"ע לכאורה: ואולי נאמר בדוחק לעולם אשיעור דלמטה קאי מתני' דמשערים לפי מה שהוא אדם ובקומץ נמי רצונו לומר דכהן שקמצו קטן כשר וקומץ בקמצו לפי מה שהוא מחזיק אלא שחוזר וקומץ פעם אחר פעם עד שממלא שיעור ב' זיתים, ולאפוקי מירושלמי פ"ב דיומא [ה"א] דס"ל כהן שקמצו אינו מחזיק ב' זיתים בפ"א פסול לעבודה, דליתא אלא קומץ וחוזר וקומץ: ואם נסבול זה הדוחק א"כ לק"מ מה שהקשה משנה למלך ספי"ג ממעשה קרבנות דה"ל להרמב"ם להביא הך דירושלמי דכהן שקומצו קטן פסול, דהא"ש דסתם ש"ס דעירובין הנ"ל פליג אהירושלמי. וא"ש נמי לשון הרמב"ם פי"א מפסולי מוקדשין הלכה ט"ו מנחה שנקמצה פעמים כשרה אפילו פעמים רבות, והמ"ל שם הגיה מנחה שהקטיר קמצה ורצונו עפ"י שכ' הכ"מ שם, ולפי הנ"ל אין צורך להגיה וקאי אכהן שקמצו קטן מהכיל ב' זיתים ונפקא ליה מש"ס דעירובין הנ"ל, כל זה נלע"ד, ומ"מ צריך חפוש יעיין בספרים שאינם פה במחיצתי'.
מפורש בדבריו שגם הוא לומד בדברי הירושלמי ככל האחרונים, שצריך לקמוץ שני זיתים בבת אחת וכהן שאינו מחזיק שני קומצים הוא פסול, אלא שהוא רוצה להציע שאולי הגמ' בעירובין חולקת על הירושלמי וסוברת שאפשר להשלים בשני קמיצות, ולכן גם כהן שקומצו קטן כשר, וכתב בהדיא בדבריו שזה דוחק. [ומבואר בדבריו שנתקשה מהמשנה בכלים שקומץ הוא הכל לפי מה שהוא אדם, אלא שרצה לתרץ שהמשנה מדברת כלפי השיעור למעלה, שמי שקמצו גדול צריך לקמוץ כל ידו, אבל לעולם למטה יש לו שיעור לפחות שני זיתים. וע"ז הקשה מהסוגיא בעירובין דף ל שמבואר שהוא גם למטה, וא"כ קשה המשנה שהכל לפי מה שהוא אדם. וע"ז כתב שיש לתרץ בדוחק שדעת הבבלי שאפשר לקמוץ ולחזור ולקמוץ, אבל הוא לא כהירושלמי].
ואם נסכם את הדברים, יש כאן בעצם שלשה נושאים - נושא אחד, האם אין קומץ פחות משני זיתים הוא "הלכה", או "מציאות". נושא שני, גם אם נאמר שזה הלכה ולא מציאות, האם בהלכה נאמר שצריך שהקומץ יכיל שני זיתים, או שאפשר לקמוץ כמה פעמים עד שנגיע לשיעור שני זיתים. ונושא שלישי, האם דברי הירושלמי על פסול כהן שאין בקומצו שני זיתים נאמרו כתמיהה וכהוכחה שלא ייתכן לומר כך, כי רוב הכהנים אינם יכולים לקמוץ כך, או שנאמרו כהלכה אמיתית [ואולי כתמיהה למה זה לא כתוב בפירוש, אבל ההלכה נכונה ואמיתית].
לעניינינו, שאנו דנים על הראיה לשיעור כזית, אין כ"כ נפק"מ בנושא הראשון, אלא בעיקר בנושא השני והשלישי, ובעיקר הנושא השלישי, כי אם מבואר בירושלמי שכהן כזה פסול, בוודאי שאין זה דבר מצוי.
והנה אף שבחלק הראשון מצינו חילוקי דעות בין האחרונים, אבל בחלק השני והשלישי, ראינו בכל האחרונים שכולם פה אחד הבינו את דברי הירושלמי כפשוטו שהוא הלכה שכהן שאין קומצו מחזיק שני זיתים פסול, כי לעיכובא שיהיה הקומץ שני זיתים בפעם אחת.
ומשמע שהיה פשוט לכל האחרונים בהבנת דברי הירושלמי שאין עצם ההלכה תמוהה, רק מה שלא שנינו הלכה זו, אבל עצם הדבר אינו תמוה ואינו ברוב הכהנים, אדרבא רק כהנים קטנים מאוד מאוד הם במצב כזה [עד שהקרן אורה כתב שאין כלל מציאות כזו, ועכ"פ וודאי שהוא מיעוטא דמיעוטא]. וזה עצמו הראיה לשיעור כזית, והיא באמת ראיה עצומה מאוד מדברי הירושלמי כפי שהבינוהו כל האחרונים. כי כלפי החלק הזה שלפי הירושלמי זו הלכה פסוקה ושהכוונה למי שאין קומצו מחזיק שני זיתים בפעם אחת הסכימו כל האחרונים פה אחד, כולל החתם סופר. וכל דברי החת"ס לומר שאפשר לקמוץ בפעמיים ולהשלים לשיעור "אינם בדעת הירושלמי", אלא על סמך הנחה שהבבלי חולק על הירושלמי. וכמו"כ הדבר מפורש בשאר האחרונים, הבית אפרים, מראה הפנים, יפה עיניים, וכן מבואר במשנה למלך ובשפת אמת. ולא מצאנו אחד מן האחרונים שנסתפק בזה, וכל מה שדנו האחרונים הוא אם פסול לכל העבודות או רק לקמיצה, אבל זה שהוא פסול לקמיצה מוסכם על כולם [עכ"פ לדעת הירושלמי וכנ"ל]. והחלק הזה אין שום רמז של מקור בדברי הרמב"ם שאינו סובר כן, רק כלפי החלק אם הוא מציאות או הלכה בזה יש מקום לספק בדברי הרמב"ם, אבל לא כלפי החלק הנ"ל [שזה עיקר הראיה]. ואדרבא סתימת דברי הרמב"ם שהעתיק "הלכה" שאין קומץ פחות משני זיתים, משמע בבת אחת, וממילא מי שאינו יכול לעשות כן פסול עכ"פ לקמיצה.
אמנם העיר בזה החת"ס מהרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין פרק יא הלכה טו, שכתב "מנחה שקמצה פעמים כשירה אפילו פעמים רבות, והוא שיקטיר כזית בבת אחת, שאין הקטרה פחותה מכזית", ולפו"ר מפורש בדברי הרמב"ם האלו שאפשר לקמוץ כמה פעמים [והם דברי החת"ס]. אבל הדבר ברור לכאו' שבפשטות הוא ט"ס בדברי הרמב"ם וצ"ל מנחה "שהקטיר קומצה" פעמים כשרה וכו', וכמוש"כ המשנה למלך והביאו החת"ס שם [וכ"כ ההר המוריה שם]. והוא מוכח מיניה וביה, שאם כהנוסחא שלפנינו, חסר ברמב"ם את העיקר ששיעור הקומץ הוא שני זיתים ושלזה צריך להשלים. וגם, שהרי כוונת הרמב"ם להעתיק בזה את דין המשנה ומה דחקו להוציא הדברים מפשטן. ועוד, שכל ההמשך מוכיח כן שמסיים והוא שיקטיר כזית בבת אחת, משמע בהדיא שהתחיל בעניין ההקטרה, דאין עניין ההקטרה בכזית שייכת למספר הפעמים שיקמוץ, והיא נכונה לכל מצב שהוא. ואף שהכס"מ העתיק בתחילת דבריו הנוסחא כלפנינו, אבל כל המשך דבריו משמעותם על ההקטרה, וכפי שכתב: 'ומשמע דלרבינו ה"פ ריב"ל סבר אין קומץ פחות משני זיתים ומשום הכי קתני מתני' הקטיר קומצה פעמים כלומר שהקטיר בכל פעם חצי קומץ דהיינו כזית כשירה אבל אם הקטיר קומצה בפעמי פעמים דהיינו שיקטיר בכל פעם פחות מכזית פסולה דאין הקטרה פחותה מכזית ולפי זה אם היה הקומץ גדול שיש בו כמה זיתים אפי' הקטירו בכמה פעמים כשירה והוא שלא יהא בכל קומץ פחות מכזית'. וע"כ בוודאי מסתבר שהוא ט"ס גם בכס"מ [ודברי המעשה רוקח צ"ע].
ואיך שיהיה, גם החת"ס שפירש כן בדברי הרמב"ם כתב בהדיא שהוא "דלא כהירושלמי", וא"כ עיקר הראיה מדברי הירושלמי נשארה בתוקפה ובמלא עצמתה [ועוד חובה להדגיש שהחת"ס כתב בפירוש שכל זה דוחק, אלא ש"אם נסבול זה הדוחק" נוכל ליישב כך את דברי הרמב"ם, אבל גם הוא פשיט"ל שזה דוחק והפשטות כהגהת המשל"מ].
ואחר שאנו יודעים ששיעור קמיצה הוא שני זיתים, ממילא כשאנו רואים בירושלמי שהזכירו שבן גמלא היתה ידו שני זיתים, מובן שהכוונה לקמיצתו שאל"כ היה פסול, וזהו טעמם של כל האחרונים שנקטו כן בפשיטות [ובאמת ייתכן שאין הכוונה שבאמת ידעו שהיתה ידו כן, אלא נקטו את השיעור המינימלי ליד אחת, דהיינו לקומץ, שבזה יש שיעור מינימלי להלכה, וזה סיוע לדברי האחרונים הנ"ל].
ומה שכתב הרב אלבה שאין לפרש שזה דבר נדיר כי יש הרבה כהנים קטנים שאינם מחזיקים שני זיתים ממנחה יבשה, לא ירדתי לסוף דעתו, כי זה אולי נכון על הכזית של 13 סמ"ק, אבל כזית של 5 סמ"ק, מי לא מחזיקה ידו 10 סמ"ק. ומי שאינו מחזיק כן ברור שיש מקום לקרוא לו ננס. וע"ז גופא אנו דנים שיש מכאן ראיה לשיעור כזית כי רואים בירושלמי שזה לא דבר מצוי. ובפשטות זו הקריאה הפשוטה של המילים אין קומץ פחות משני זיתים, שאין דבר כזה במציאות השכיחה, ואם יש סיבות צדדיות של יובש וכדו' שמקשה על ההחזקה אין בזה נפק"מ, כי הנידון הוא על הנפח מצד המקום.
ועל פי זה גם עולים כפשוטו דברי התוספתא במסכת מנחות [פרק ח הלכה ט]: 'וכן היה ר' שמעון אומר מותר רקיקי מנחת ישראל פתיתיהן כזיתים כדי שיהא שולט בהן לקומצן'. והדברים כפשטן שע"י זה שהפתיתים כזיתים, בזה יש בדר"כ כמה וכמה כזיתים בקומץ ועי"ז קל לקמוץ, ואי"צ בזה לשום דוחק.
♦
דבענין תחילת ברייתו של אדם
באות ח' דנתם על הראיה מתחילת ברייתו של אדם, שצורתו של אדם ניכרת במציאות בכל אבריו כשהוא 13 סמ"ק. וי"ל שזו כוונת רשב"י בספרי שתחילת ברייתו של אדם בכזית, ובזה יש לדון על איזה שלב מדובר. אבל באמת מצאנו בזה דברים מפורשים בירושלמי שברגע שמתקשרים אבריו בגידין כבר "בוודאי" יש בו כזית, וא"כ לפי הנתונים שהבאתם יש כאן ראיה ברורה שהכזית אינו יותר מ5-6 סמ"ק [וזו ראיה חדשה אצלי שהתעוררתי מתוך דבריכם, אבל כמדומני שהיא ראיה עצומה מאוד להמתבונן].וז"ל הירושלמי [מסכת נזיר פרק ז הלכה ב]: "חד סב שאל מר' יוחנן כזית מן המת מטמא כולו לא כ"ש? אמר לו להביא את הנפל שאין בו כזית, חזר ושאל אבר מן המת מטמא לא כל שכן כולו? אמר לו להביא את הנפל שלא קרשו איבריו, אמר רבי יוסי חכים הוא ההן סבא דלא חכים משאיל, מכיון דשאל לקדמיתא לא הוה צריך מישאל תינייתא ואי בעי מישאול תרתיהון שאל תינייתא וחזר מישאל קדמיתא. תלמידוי דר' יוסי בן חלפתא שאלון תינייתא ולא שאלון קדמיתא דהא פשיטא לון מכיון שאין בו כזית דבר בריא הוא שלא קרשו איבריו...
תני ר' שמעון בן יוחי אומר מפני מה אמרו השרץ מטמא בכעדשה מפני שהשרץ תחילת ברייתו בכעדשה ר' יודן בעי המת יטמא פחות מכזית דא"ר יוחנן להביא את הנפל שאין בו כזית ונבילה מטמא כאפון דאמר ר' חנינה אני ראיתי עגל כאפון בשפיר מאי כדון מדרשות אמינא דרוש וקבל שכר".
וזה לשון הקרבן העדה שם: "חכים הוא ההן סבא. בתמיה וכי חכם הוא הזקן הזה הלא אינו יודע לשאול הוא:
מכיון. ששאל שאילה הראשונה והשיב לו ר"י בנפל שאין בו כזית ממילא נפשטה האיבעיא השנייה דמסתמא לא נקרשו איבריו כדמסיק, ואי רצה לשאול שתי שאלות היה לו לשאול תחלה השאלה השניה אף אם יפשוט לו שלא נקרשו איבריו עדיין איכא למשאל שאלה הראשונה דמ"מ מן הסתם יש במת שלם יותר מכזית:
ה"ג שאלין קדמייתא ולא שאלין תנייתא. וה"פ כיון דנפשט קמייתא דאיכא מת שאין בו כזית ממילא נפשט בתרייתא דאיכא מת שלא נקרשו איבריו".
וז"ל הפני משה: "חכים הוא ההן סבא. בלשון תמיה וכי זה חכם נקרא שלא היה יודע לשאול כהוגן וכסדר דמכיון דשאיל לשאלה הראשונה והשיבו רבי יוחנן בנפל שאין עליו כזית בשר מיירי תו לא הוה צריך למישאל שאלה השניה דכיון שאין עליו כזית בשר דבר ברור הוא שלא נתקשרו אבריו בגידין ולא קשיא מידי:
ואי בעי מישאול תרתיהון. היה לו לשאול מתחלה שאלה השניה ולחזור ולשאול לראשונה וכלומר אף על פי שהיה משיבו רבי יוחנן על שאלה השניה בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין מיירי מ"מ היה לו מקום לשאלו מכזית מן המת דאפשר יש עליו כזית בשר אף על פי שלא קשרו אבריו בגידין אבל כשהשיבו שאין עליו כזית בשר פשיטא שלא נתקשרו עדיין אבריו:
שאלון תינייתא ולא שאלון קדמייתא. כלומר מחמת שלא שאלו קושיא הראשונה מכזית מן המת היה להם מקום לשאול לקושיא השניה דאלו שאלו לראשונה בתחלה תו לא הוי קשיא להו מאבר מן המת דהא פשיטא לון דבר זה מכיון שאין בו כזית כו'. א"נ דאיפכא גרסינן שאלון קדמייתא ולא שאלון תנייתא".
ומבואר שהכל בנוי על ההנחה שכשמתקשרים האברים כבר יש כזית, ולכן אחרי ששואל תיפו"ל מצד כזית וענו לו שמדובר כשאין כזית, ממילא אין לו מה לשאול תיפו"ל מצד אבר, כי בתשובה שאין כזית מונח שגם לא נתקשרו האברים, שרק במצב כזה ייתכן שאין כזית [כי כשמתקשרים האברים כבר יש כזית, וזו כוונת הקרבן העדה שבמת שלם יש כזית, היינו כשנתקשרים האברים, וכמבואר בסוף דברי הירושלמי]. וממילא כיון שבהכרח כשאמרו שאין כזית היינו שלא נתקשרו האברים, ממילא אין כאן אברים ואי אפשר להקשות מצד אברים. אבל אם היה שואל מצד אברים וענו לו שלא נתקשרו האברים, עדיין יכול לשאול מצד כזית, כי גם כשלא נתקשרו האברים בגידין יכול להיות כזית. אבל להיפך לא יכול להיות, היינו שכשיש אברים כבר וודאי יש כזית. ובתלמידי ר"י בן חלפתא הוא אותו עניין ממש, וכשתי הדרכים והגירסאות שהזכירו בזה הקרבן העדה והפני משה, ואין כאן שום מחלוקת בזה.
וסוף דברי הירושלמי הם עניין בפני עצמו. הנה בדברי רשב"י שבירושלמי לא נזכר כלל שהטעם שאדם מטמא הוא משום שתחילת ברייתו בכזית, ואדרבא בפשטות הירושלמי הקשה שאם זה הטעם בשרץ, א"כ באדם צריך להיות טמא גם "פחות מכזית" כי תחילת ברייתו היא פחות מכזית [ופשיטא להירושלמי שתחילת ברייתו הוא אף לפני השלב של התקשרות אבריו בגידין]. וע"ז תירצו שמדרשות אמינא, ופירשו מפרשי הירושלמי שלמסקנא אין הטעם מצד שברייתו בכזית אלא הלמ"מ.
אמנם בספרי מבואר טעם זה גם כלפי אדם שזהו הטעם לשיעור כזית, וכן העתיק הרמב"ם, והעירו בזה האחרונים שאינו מתאים לדברי הירושלמי. ובפשטות נחלקו בזה הספרי והירושלמי, שהירושלמי סובר שברייתו של אדם הוא גם לפני התקשרות בגידין, ולכן אי אפשר לומר שזהו הטעם לכזית כי אז אין כזית, והספרי סובר שתחילת ברייתו של אדם הוא כשמתקשרים האברים בגידים. וכ"כ המראה הפנים שם, וז"ל 'ובספרי זוטא המת מטמא בכזית שכן תחלת ברייתו כזית ומביאו הר"ש בפ"ב דאהלות וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מטומאת מת הלכה ב', ולא קשיא מנפל כדקאמר הכא משום דלא חשיב ברייתו עד שנתקשרו אבריו בגידין ואז יש בו כזית כדלעיל, ונפל דמטמא משום דמת שלם הוא'.
והסדרי טהרות [אהלות לג ע"א] כתב שכוונת הספרי כשנתקשרו אבריו בגידין שאז יש כזית כמבואר בירושלמי. ורוצה לפרש שם גם את דברי הירושלמי שזה גופא הכוונה בתירוץ מדרשות קאמינא, שתוכל להבין לבד את התירוץ שתחילת ברייתו היינו רק משנתקשרו אבריו בגידין. ולפי"ז אין הירושלמי והספרי חולקים.
ועכ"פ למדנו מדברי הירושלמי את המציאות שכשנתקשרו אבריו כבר יש בו כזית, ואין שום יסוד לומר שהספרי יחלוק על נקודה זו, דעכ"פ אחר שלמדנו את המציאות בדברי הירושלמי שמשנתקשרו אבריו יש בו כזית, בוודאי אין שום טעם לא לפרש את הספרי על השלב הזה, וכמו שפירשו באמת המראה הפנים והסדרי טהרות. [ולפי"ז הירושלמי הוא ראיה לכאו' שכוונת הספרי על השלב של התקשרות האברים בגידין ולא על חיתוך האברים, ולא כהתפא"י. ועכ"פ יש מכאן סייעתא לומר שכוונת הספרי על שלב התחלתי ולא על שלב מאוחר יותר, שלא להגדיל את המחלוקת].
ומה שבבבלי שאלו את הקדמייתא ואחר כך את התניינא, לענ"ד לא מסתבר לעשות מחלוקת במציאות בין הבבלי לירושלמי, וייתכן שלא קים להו במציאות זו [ובאמת חידוש הוא לדעת כזו מציאות בזמנם, וזה לכאו' רק רוח הקודש]. או שעכ"פ העולם לא ידעו מציאות זו, וא"כ מותר לשאול ולהשיב לברר את ההלכה גם אם במציאות אין מקום לשאלה זו.
ולהביא ראיה מהספרי על שיעור כזית ייתכן שיש מקום, אלא שלא ברור על איזה שלב מדובר, ואולי מדובר על תחילת התקשרות האברים בגידים, וכך מסתבר מאחר שמפורשת בירושלמי המציאות הזאת שאז הוא השלב שיש בו כזית [וממילא גם הראיה מהספרי תהיה להיפך, על כזית קטן יותר].
♦
ה. בעניין דעת המהרי"ל
לשון מהרי"ל בסדר ההגדה אות ל"ג, ז"ל: "ואמרו לפניו שכתב הר' שמשון (מדורין) שראה זיתים בירושלם קטן מאוד. ואמר מהר"י סג"ל דאינו כן, כי הוא ראה בעיניו זית גדולה כמעט כשיעור ביצת תרנגולת בינונית משלנו, מסתמא הר' שמשון איירי באותן שרגילין לכובשן שהם קטנים מאוד".אם כן ממש לא נכון לומר שהמהרי"ל "ראה זיתים", כפי שכתב הרב אלבה, אדרבא, מבואר בדבריו שגם הוא הסכים שאם רואים זיתים צריך לחזור בנו מדברי התו' וליישב את הסוגיות באופן אחר.
לשון המהרי"ל "כי הוא ראה בעיניו זית גדולה" ממש לא משמע שהיה רגיל בראיית זיתים, ואדרבא משמע בהחלט שזה היה דבר נדיר לראות זיתים, וזה מה שבא ר"ש לומר שהוא כן ראה זיתים בירושלים. והמהרי"ל מחמת המציאות הנדיר שראה, הסיק שכנראה ר"ש ראה זיתים קטנים [וזה כנראה ידע שיש הבדל בין המינים, ואי"צ בזה לראות זיתים במציאות].
הרב אלבה נקט כמה פעמים שניתנה הלכה לשער באגורי והוא מוגדר כבינוני גם אם אינו בינוני במציאות. אמנם אין זו פשטות הדברים, ואין ספק שפשטות לשון המשנה בכלים נראה יותר שבאו לפרש מהו הבינוני. וכן הוא בהדיא בדברי החזו"א [סי' לט סק"ב] שאין השיעור תלוי באגורי אלא באו חכמים להקל עלינו למצוא את הבינוני, ואם אין אגורי קובעים לפי בינוני שבדור, יעו"ש.
ובאמת כן הוא פשטות משמעות דברי הראשונים. יעוי' בלשון רבינו יונה [על הרי"ף מסכת ברכות דף כז ע"ב], שכתב וז"ל 'דבזית בינוני יש לנו לשער, דתנן זית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני וזהו אגורי ולמה נקרא שמו אגורי ששמנו אגור בתוכו, ונראה שבין לחומרא ובין לקולא בשיעור כזית כזה משערי' ואינו חייב כשאוכל זית מדבר האסור עד שיהיה בו שיעור זית אגורי'. הרי פתח שיש לשער בזית בינוני וסיים בזית אגורי ומבואר בהדיא שזה היינו הך. וכן מבואר בלשון הראבי"ה [חלק א מסכת ברכות סימן קז] 'ומשני כזית גדול הוה דכי שקלת לגרעיניתיה נשאר בו כזית בינוני שזהו זית אגורי', ומבואר שכזית בינוני "זהו" כזית אגורי. וכן הוא בהדיא בלשון רש"י [מסכת יומא דף פ עמוד א ד"ה והתניא] 'דהא השתא קים לן (ברכות לט, א) דלא חייבה תורה אלא על כזית איגורי, שהוא כזית בינוני'. ומבואר בהדיא שהכזית אגורי הוא הכזית הבינוני. ויודע אני שיוכל הרב אלבה לטעון שכל אלו יוכלו להתפרש לפי דרכו שהבינוני "היינו אגורי", וכך מוצאים את הבינוני ע"י שנמצא מהו האגורי, אבל כמדומה שאין זה פשטות דבריהם, ובוודאי פשטות לשונם משמע שהשיעור נמסר בבינוני, ובמציאות היינו האגורי.
אינני נכנס לנושא אם מסתבר לחוש לשינויים ואיבוד זנים, ובכל זה כבר האריכו טובא המחברים שעסקו בזה. ובוודאי שהפשטות היא שאין לחוש לשינויים, ועיקר מה שכתבתי הוא שלענ"ד לא מסתבר שקביעות הבינוני היא קביעות דווקא באגורי גם אם אינו הבינוני באמת, ולענ"ד אי"ז פשטות דברי הראשונים.
הגמ' בברכות שמי סברת כזית גדול בעינן לענ"ד ברור כדברי הרב יוחאי שכך דרך השו"ט בגמ', ולא הייתה כאן שום הוה אמינא של הלכה אחרת שנוציא מזה יסודות, ובפרט שאין שום רמז לכל היסודות הגדולים האלו [ושוב, גם אם יש הערה, לא מכל הערה לשונית אפשר להוציא תילי תילים של יסודות, ומקושיות לא מתים וכמאמר העולם].
♦
ו. ז.
בעניין הראיה מהגמ' בחולין, אין ספק שהיא ראיה נפלאה ועצומה, ואין הראיה רק ממה שרש"י ראה אפשרות לבאר כך, אלא ממה שרש"י סבור שזה הפירוש הפשוט בגמ' וממילא הראיה היא מהגמ' עצמה, לפי דעתו הקדושה של רש"י שזה פשטות דברי הגמ'. ועכ"פ לפי כל הפירושים יש כאן נטייה להקטין את הכזית ואכמ"ל.אריה גלינסקי
תשובה מהרב מירון יוחאי לרב אלבה
שלום וברכה.אתייחס לדברים לפי הסדר שכתב הרב גלינסקי:
א. לגבי הרלב"ג וטענת הרב אלבה שרש"י אינו אומר כדבריו
הכנסה רגילה של אוכל לפה בדרך אכילה, התבאר במאמר שהוא כשיעור גרוגרת, כ-16 סמ"ק מזון. אולם כזית הוא שיעור מינימלי של הכנסה לפה. להכנסה מינימלית שיעור של 13 סמ"ק הוא גדול. האם באמת אדם לא מכניס פחות מ-13 סמ"ק לפה? ניתן לעבור על כל ספר כזית השלם ולראות שלא שייך לומר כן. 2 סוכריות ג'לי (העטופות כ"א בפני עצמה, שמחלקים בבתי כנסת) מגיעות יחד לשיעור של כ-7 סמ"ק - בגדולות שבחברות. האם גודל כזה הוא לא הכנסה נורמלית לפה?שיעור הרלב"ג של בליעה מורה על 5-8 סמ"ק, לדעתי בטווח העליון. וגם אם ניטה מדבריו ונפרש על הכנסה (ולדעתי באכילה קטנה הוא היינו הך) אז זה עדיין מורה על שיעור של לא יותר מ-8 סמ"ק.
♦
ב. בענין המשנה בברכות עד כזית ועד כביצה
לענ"ד הפשט שכתב הרב אלבה בלשון המשנה עד כזית שהמדובר על כמות מסוימת של לחם המחולקת לכמה סועדים, היא עמוסה מאוד ואינה נרמזת כלל. הפשטות היא שכונת המשנה היא שאע"פ שבעיקרון יש לזמן על שיעור שביעה בלבד, ואכלת ושבעת וברכת, וחז"ל תיקנו לזמן לברכה אפילו על פחות מכדי שביעה. עד כמה פחות? עד כזית ר"י אומר עד כביצה.ואף שזימון רק דרבנן, ככלות הכל עדיין יותר פשוט לפרש את המשנה על שיעור ברכה שאיננו שיעור שביעה, ונקטו זימון אולי כהמשך למשנה הקודמת העוסקת בכמה סועדים.
♦
ג. לגבי הקומץ
בגוף דברי הירושלמי על ידו של בן גמלא. פשוט שאם ניקח את הדברים לגופם הכונה לקמיצתו, כפי שכתבו המפרשים. אך בהיות וגבי רי"ש בן קמחית זו גוזמא רבתי, וביאר זאת יפה הרב אלבה (הבאתי דבריו בגוף המאמר) שנקטו שיעור מסויים בהלכה מחד שיעור מינימלי של קומץ ולאידך שיעור משוי כבד, נראה כי לא בהכרח ידו החזיקה באמת רק שיעור של שני זיתים, רק שהיתה קטנה מאוד.מבלי להיכנס לנידון בין הרב אלבה לרב גלינסקי בפשט הסוגיות, אציין שאם נעמיד את הזית על כ-13 סמ"ק, אי אפשר לומר שהשיעור של שני זיתים הוא שיעור של קומץ רגיל. המציאות מוכיחה כי קומץ של 26 סמ"ק הוא לא קומץ כ"כ רגיל, במיוחד שרוב המנחות נקמצות מאפה ואפייתן קשה יחסית. נוסיף לכך שכהנים שמנים היו נבחרים למעשה הקמיצה, ונקבל שרוב הכהנים קמצו פחות מ-25 סמ"ק (כיון שהנפח המוחלט של קמיצה של אדם שאיננו שמן הוא 25 סמ"ק, כלומר במאפה קומץ מעט פחות, ושמן עוד פחות מזה), וכפי שהארכתי במאמר.
באשר לקמיצת מנחה חריבה של חוטא, הדבר שנוי במחלוקת אמוראים בדף נד ע"א, אמר ר' אילא אין לך הקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא (מכיון שהיא חריבה וקשה מאוד לקמוץ באופן שלא יהיה קומץ חסר), רב יצחק בר אבדימי אמר מנחת חוטא מגבלה במים וכשרה (ולכן קמיצתה היא ככל המנחות).
נפח קמיצתי המוחלט הוא כ-26 סמ"ק (אכן ידי מעט גדולה), ולאחר קמיצת סולת כמה עשרות פעמים, אני יכול לאשר בהחלט כי הדבר קשה מאוד. צריך לדחוק מאוד את האצבעות בכח, וזה מביא לנפח סולת של כ-20 סמ"ק בידי שלי. כהנים שמנים נפח קמיצתם קטן יותר מחד, אך אצבעותיהם דבוקות יותר אחת לשניה, כך שנראה לי כי הנפח יהיה זהה.
א"כ לומר שחכמים קבעו נפח מחייב של 26 סמ"ק זה לא סביר כלל וכלל. זה בעצם מחייב כמעט כל כהן לקמוץ לפחות פעמיים בכל מנחה שהיא.
מעבר לכך, צורת הלימוד בדף נח היא שבכל מקום הקטרה היא בכזית, אך בקמיצה התרבה שיעור אחר, חצי קמיצה, שלאביי זה יכול להיות גם כלשהו (פחות מכזית), ולרבא שיעורו כזית כיון ששיעור הקומץ הוא שני זיתים. זה נראה דאוריתא בהחלט.
בנוסף, במשנה כתוב כי שיעורו של הקומץ הוא לפי מה שהוא אדם. מאיפה המציא לנו ריב"ל שיעור של שני זיתים מדרבנן (ובפרט אם זה שיעור מעשי שכל כהן צריך לתת לכך את הדעת) אם זה לא כתוב בשום משנה או ברייתא? אם נאמר שהסתמא דמילתא זה ששיעור של שני זיתים הוא קטן באופן שרוב ככל הכהנים קומצים אותו ממילא, אפשר להבין למה שיעור זה נפקד מהמשנה, אך אם זהו שיעור מעשי ויומיומי שמצוי שצריך להוסיף לקמיצתו עוד מעשה קמיצה – לאן זה נעלם?
כל זה לפני שנכנסים לפשט בירושלמי, שם באמת נראה כי לא ניתן לקמוץ פעמיים.
♦
ד. לגבי שיעור העובר
דברי תלמידוי דר' יוסי פשוטים כדברי הרב גלינסקי, שבשלב בו נתקרשו איבריו בגידים בודאי שיש בו כזית. בשלב זה, שיש בו גם עצמות באיבריו, גודלו הוא לכל היותר כ-7 סמ"ק, אולי פחות אך לא יותר, עם הפרשי צמצום המידה לכל היותר.אין לחלק בין לשון הספרי שיש בעובר כזית ללשון הירושלמי שדנים האם יש בו בשר כזית. מכיון שקודם שיש בו עצמות הכל נידון כבשר, והיינו הך. לאחר שנוצרות העצמות, כמות הבשר שבעובר בודאי לא מתמעטת. ולכן אין בזה נפק"מ.
אמנם סתמא דגמ' לפני תלמידי ר' יוסי וכן הבבלי שואלים את השאלה הראשונה אחר השניה, ולפי התלמידים אין לזה מציאות. אך אם הם ידעו שכשקרשו איבריו בודאי יש בו כזית מכיון שהיו בקיאים בדבר, אין קושיא על הגמ' בבבלי שלא ידעה כן, שככלות הכל מדובר כאן על ידיעה ברמת דיוק מעוררת התפעלות. ואם מאמוראים שלא ידעו ברייתות אנחנו לא מתרגשים, ק"ו על חוסר ידיעה בפרט כזה (ולומר שנחלקו בגודל הזית או בהגדרת קרישת איברים, אין צורך להאריך בסתירתו).
הדוגמא הטובה ביותר לכך היא לדעתי סוגיית סוכה העשויה ככבשן וחלון עגול (סוכה ח. עירובין עו:), שם איתא בשם רבני או דייני קיסריה "עיגולא דנפיק מגו ריבועא רבעא ריבועא דנפיק מגו עיגולא פלגא", ואומרת על זה סתמא דגמ' "ולא היא, דהא קחזינן דלא הוי כולי האי". והנה הראשונים הראו הפלא ופלא, כי אדרבה דייני קיסריה צודקים בדבריהם ולפיהם דברי ריו"ח נפלאים ומדוייקים מאוד מאשר האוקימתא המוזרה של הגמ' בדבריו, רק שסתמא דגמ' לא הבינו את כוונתם בין השטח להיקף. אך עכ"פ לענייננו, הגמ' לא מפחדת למחוק דבריהם בצורה ברורה ולומר שטעו בדבר שהחוש מכחיש, המציאות היא שאתם טועים (ובעירובין הביאו בעוז והדר גרסאות מכת"י וד"ר: "והא ליתא לדייני דקיסרי לטעותא דדייני דקיסרי קאמר". וכתבו שזו גירסת ר"ח)!
וכן במסכת שחיטת חולין בהלכות טריפות – שזה נושא מציאותי – מצינו הרבה כאלה, כגון מה שאמרו על ר' ינאי, מדבריו של ברבי ניכר כי אינו בקיא בתרנגולים. וכן מה שאמר שמואל על שיטת רב בטריפות קנה הלב – שאינו מבין בטריפות כלום, ועוד רבים.
♦
ה. לגבי מהרי"ל
לגבי מהרי"ל, אכן משמע מדבריו שהכיר זיתים, כפי שכתב הרב אלבה.ומה שאמר שראה זית גדולה, זה כי זית בגודל של כמעט ביצה הוא באמת נדיר וכנראה ראה כזה רק פעם אחת. מ"מ לענ"ד זה לא משנה כפי שכתבתי במאמר.
♦
ו. לגבי הסוגיא בחולין בשיטת ר"ל שבולע כאחת
בהיות ואני מנקר, אוסיף מידיעותיי דברים נצרכים לדיון בדברי רגמ"ה שהובאו במאמר, שפירש את דברי הגמרא שמדובר במי שבולע גרומיתא זעירתא: "כלומר בשומן שעל הארכובה שדבוק ברכובה שבולעו יחד העצם והשומן שאותו שומן חשוב חלב".לענ"ד הוא מפרש את הסוגיא בנידון חלב, בלבד כפי שכתב בתחילת דבריו. חלב אכן נמצא גם דבוק לעצמות, וספרי הניקור מלאים בהוראות כיצד לנקר למשל את עצם הסינטה או את עצם הקליבוסתא, וזו אינה מלאכה קלה כלל - רוב המנקרים פשוט זורקים את העצמות. ומה שכתב שהוא בארכובה ודאי אין כונתו לארכובה - ברך, שם אין חלב כמובן. לענ"ד כונתו לארכובה העליונה, חיבור הקולית עם עצם האגן (אנקא בלשון רש"י והראשונים), שם יש את חלב הקליבוסתא.
ומה שאמר אותו שומן חשוב חלב. פירושו שזה חלב. ואולי כוונתו היא שאע"פ שנראה כשומן רגיל - הוא חלב. כי תכונת החלב היא קרום תותב ונקלף, וזה ברור רק בחלב הפריסה (הקרב) וחלב הכליות. אך לגבי שאר חלבים הגמ' בחולין דף צג ע"א צריכה לבאר לנו שהם חלב, כדאיתא התם: "א"ר אבא א"ר יהודה אמר שמואל האי תרבא דקליבוסתא אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הכסלים".
ופירש רש"י: תרבא דקליבוסתא, עצם קטן הוא ומונח על עצם שקורין הנקא (עצם אגן הירכים) ומחובר לחולית האליה מלמעלה, ועליו יש חלב תחת ראש המותן שקורין לונבי"ל (הוא מה שאנו קוראים היום פילה, אשר ראשו מגיע עד לחיבור הקולית עם אגן הירכים. אולם המפרשים התחבטו בדבריו למה בדיוק כונתו, יעויין בים של שלמה).
וכתב המאירי: וחלב שעל הכסלים - והוא חלב שבעיקרי הירכות מבפנים במקום שמתחברות זו עם זו והוא נקרא בלשון תלמוד תרבא דאקליבוסתא.
ולענ"ד כונת הרגמ"ה לשבר מהעצמות שם שדבוק עליו כזית חלב. השאלה על ר"ל היא כפי שביאר הרב אלבה שבפשטות לועסים כל דבר שמכניסים לפה ואיך שייך להתחייב לר"ל. על כך משיבה הגמ' ב(שבר) עצם משם שדבוק עליו חלב בשיעור כזית, ומכיון שיש שם עצם האדם נזהר מללעוס את זה ובולעו כמות שהוא.
וגם בזה דעתי מבוארת כפי שכתב הרב גלינסקי. אין ראיה דוקא מרש"י והתוס', ואכן בתוס' הוא פלא שכותבים שאפשר לבלוע עצם בשיעור כזית לשיטתם - 25 סמ"ק. רק הראיה היא מעצם דברי הגמ' כפי שלמדו רש"י והתוס'.
אסיים ואומר שזה אמנם מהלך יפה, אך לענ"ד לא ראיה בהיות ולרמב"ם פשט מרווח יותר שאינו מכריח בליעה לא סבירה של עצם (גם עצם בנפח 3 סמ"ק לא סביר לבלוע, ק"ו יותר מזה).
בברכה, מירון.
♦
תשובה מהרב עידוא אלבה לרב גלינסקי ולרב יוחאי
יישר כח על הדברים המחכימים. אבקש להתייחס תחילה למה שכתב הרב גלינסקי בהקדמה שאין להיצמד לחצי ביצה או שליש ביצה כהלכה למשה מסיני. לענ"ד אמנם הלכה למשה מסיני אין כאן, אך יש כאן מנהג ישראל, שכמדומה כל עדות ישראל במשך מאות שנים נוהגות להתייחס לכזית בגודל של 13 סמ"ק ומעלה. במאמרי בירחון האוצר נא, עה הראיתי שבארצות ספרד ובתימן היה מקובל להתייחס לכזית בערך בשיעור של 13 סמ"ק, וגם אצל האשכנזים התחשבו באפשרות שהוא שליש ביצה, ומעט פחות שזה שיעור קרוב ל13 סמ"ק. אבל כזית של 5- 8 סמ"ק הוא חידוש שלא היה מקובל כמנהג של עדה בשום מקום. בחלק גדול מהראיות שהביא הוא מתייחס לפירושי אחרונים כענין שאין לזוז ממנו, אבל האחרונים האלו לא נהגו כדבריו בענין כזית. לענ"ד ביסוד הדברים אנו צריכים להשתדל ליישב את מנהגם של ישראל, וכשדנים בראיות מהגמרא העיקר הוא סברה ודקדוק הלשון ופירושי הראשונים.ולגופו של ענין אשיב את הנלענ"ד:
א. בענין אין אכילה פחות מכזית
אני מסכים שמסתבר שפירוש הדבר הוא שאין פעולת אכילה פחות מכזית. השאלה היא על איזו פעולת אכילה מדובר. הרלב"ג פירש על הבליעה אחרי הלעיסה, אך לענ"ד לא מסתבר לפרש כך, כי אין לזה שיעור ידוע. קשה לשער מהו הנפח של מה שבולעים, כי אדם אינו מכניס לפיו כלי מדידה. וגם לא ברור האם להתייחס לפעולת הבליעה של כל מה שהכניס לפיו בנגיסה רגילה, או כיון שרגילים לבלוע בפעמים או שלוש הכוונה לפעם הראשונה או לפעם השניה. גם בדברי הרלב"ג עצמו לא ברור מה הוא מתכוון, וממילא לא שייך ללמוד ממנו שהשיעור הוא לכל היותר 8-10 סמ"ק כפי שכתבתם.מדובר כאן בכמות המינימום של פעולת האכילה, ומסתבר יותר שמדובר על אותו אופן של השיעור שבו פירשו חז"ל את המקסימום של פעולת האכילה, ולמדוהו מהפסוק "האוכל אשר יאכל", ופירשו רש"י ותוספות בסוכה כו כז שזה שיעור הטעימה של בר בי רב, דהיינו כמה הוא נוגס ומכניס לפיו בכמות המקסימום של אכילה, והוא הדין כאן השיעור הוא כמה הוא נוגס במינימום.
ומה שכתב הרב גלינסקי שעכ"פ על המציאות שלמדנו מדברי הרלב"ג לא מצאנו חולק, אינו נלענ"ד, כי אין חולק כיון שאף אחד לא דן ופירש כדבריו. גם גוף דבריו לא ברור לאיזה צורת בליעה הוא מתכוון, ואם מדובר על בליעת כל מה שהכניס לפיו באכילה רגילה בנגיסה רגילה אחת, יתכן שהוא בולע 13 סמ"ק. וכבר הראינו מדברי החינוך שבספרד בתקופת הרלב"ג נהגו לשער שיעור כעין זה לכזית.
ומה שטען הרב יוחאי ששיעור בינוני של נגיסה הוא 16 סמ"ק, אינו דחיה לשיעור 13 סמ"ק, שכן 16 זה שיעור בינוני, בעוד שכאן מדובר על שיעור המינימום כשאנשים באים לאכול דבר (ולא רק לטעום ממנו), לא מצוי שעושים נגיסה פחות מזה, וזה בהחלט נראה תואם לשיעור של 13 סמ"ק.
ועל מה ששאל הרב יוחאי מסוכריות ג'לי יש להשיב, כי כבר ביארתי במאמר בירחון עה שיש הבדל בין הכנסת אוכלים חלוקים להכנסת מאכל אחד לפה. לכן השיעור נקבע לפי מה שרגילים לנגוס ממאכל גדול, למשל כמו שאדם נוגס ממלפפון או תפוח, כשרוצה למעט מעט מדרך הבינוני
♦
ב. בענין המשנה בברכות "עד כזית"
אכן גם לענ"ד פשט המשנה שזהו שיעור הברכה ועד כביצה הוא כמו על כביצה. אך יש הכרח להכניס את פירוש הגר"א, שנאמר בעיקרו על הדרשה שבדף כ, ככוונה שניה גם למשנה שמדובר בה גם על חלוקת לחמו לג' או לי'. וזאת, בגלל הקושי בפשט לשון המשנה של "עד כמה מזמנין... עד כזית... עד כביצה". ולא רק בגלל הלשון אלא בעיקר הענין לא מובן מדוע מחלוקת זו נאמרה על ענין הזימון, היה צריך לומר בפרק ו' על כמה מברכים ותו לא מידי. על כן צריך לומר שהשאלה היא גם עד כמה יחלק אדם מלחמו בשביל הזימון. ולפי זה מובן שהדברים מוסבים גם כלפי סך המוזמנים, שבמשנה הקודמת כבר הוזכר שהמברך מזמן על כזית, אך כאן הוא שואל עד כמה מזמנים כולם - האם הבא לקיים את מה שדקדקו ישראל צריך לחלק את לחמו באופן שכל אחד מהם יקבל כזית? והתשובה – אכן עד שיהיה כזית לכל מוזמן. ורבי יהודה אומר שלא כן הוא, כי שיעור הברכה הוא כביצה. על כן, מאותה כמות שלת"ק מחלק ממנה עד כזית, לדעתו יחלק עד שיהיה כביצה לכל מוזמן ויזמנו בג'.הרב גלינסקי השיב על הדקדוק מהלשון "עד" שהכוונה כמו "עד פרסה" בתפלת הדרך בברכות ל ע"א, כלומר אפילו דרך קטנה עד פרסה, וא"כ על דרך זו נפרש עד כזית עד כביצה, היינו אפילו אכילה מועטת עד כזית ועד כביצה. אך מלבד שגם שם זה לא הפירוש הפשוט מבחינת דקדוק הלשון, ולכן כתב ה"ר יונה (כ: דיבור ראשון) שהפירוש הנכון הוא דעד כמה הוי אחיזת הדרך להתפלל אותה לכתחלה לאחר שיצא מן העיר בתוך הפרסה הראשונה, אלא שבה"ג נדחק לפרש כך, כי לא כ"כ מובן מהו עד פרסה, כאן קשה יותר לאומרו, מפני שהשיעור מדאורייתא הוא כששבע, ועל כן פשטות המשנה באה לחדש שיחמיר אף בפחות מכך. בעודוששם יש ס"ד לומר תפילת הדרך על פחות מכך, ולכן אפשר לומר שבא לחדש שלא יאמרנה עד שיהיה כפרסה. ועוד שכאן אמר עד כמה מזמנין, ופירש להדיא שמדובר על הזימון, ושם אמר רק "עד כמה" בלי לומר עד כמה מה, ולכן אפשר לפרש עד כמה לכל הפחות היא דרך, ועכ"פ אין בדברי הרב גלינסקי תשובה למה זה נאמר על שיעור הזימון.
מנגד, הרב יוחאי מפרש שהכוונה היא עד כמה יחמיר אף בפחות משיעור שביעה, והתשובה אפילו עד כזית וכביצה, אך עדיין קשה על זה מהלשון עד כמה מזמנין, ולא אמר עד כמה חייבו חכמים לברך, ובעיקר קשה שהדברים אינם קשורין, כיון ששיעור השביעה הוא על ברכה, וכאן מדובר על זימון. אם הדיון במשנה הוא אך ורק על שאלת היסוד בכמה הפחיתו חכמים את שיעור החיוב לברכה, זו שאלה שהייתה צריכה להישאל בפרק שישי.
ועכ"פ גם אני מסכים שזה לא הפירוש הפשוט אלא רק רמז וכונה שניה, וכפי שמראה הנצי"ב בפירושו לתורה הרבה דברים שהם נאמרים עם כוונה שניה. אך יש ללמוד מזה להלכה, לא רק מפני שזה פותר את הקושי במילים עד כמה מזמנים, אלא מכיון שלפי הגר"א כך עולה מהרעי"מ שזה הפירוש לדרשת חכמים שעוסקת בענין עד כזית ועד כביצה. ולגבי הפירוש לדרשת חכמים בדף כ ברור להגר"א שזה הפירוש הבלעדי, שהרי הוא מקשה קושיות על הפירוש שהכוונה היא מה שמחמירים לברך על פחות משיעור שביעה.
כמובן שהגר"א לא הסיק את ביאורו רק מהציטוט שהרעי"מ מביא מהדרשה שהובאה בגמרא, אלא ממכלול דבריו שמקשר את הענין של היחס בין כזית לביצה ליחס בין קוצו של דל"ת לדלת, ורואים גם בלי להבין בקבלה ברעי"מ שיש כאן ענין של רביעית שהיא עשירית, כפי שכותב הגר"א. וכן רואים שזה קשור לפני אדם ופני נשר, שהם לפי הגר"א בחינות מעולות בנתינת צדקה[2]. מה שגדולי המקובלים לא כתבו שמכאן עולה שיעור כזית שונה מהמקובל חצי ביצה או שליש ביצה, אינו תשובה, כיון שלא לומדים ממי שלא ביאר שהוא חולק לסתור את מי שביאר, אלא אם כן הוא כותב ביאור אחר. כדי להסיק שזה הפירוש של הריע"מ צריך ממש רוח הקודש, ורק אחרי שאנו רואים את הפירוש של הגר"א, אנו יכולים לנסות להבין את הקשר הדברים. המקובלים שכתבו פירושים על הזהר לא פירשו זאת כנראה משום שבאמת לא זכו לגילוי שמבהיר מה הקשר בין הדברים שכתובים כאן.
כיון שהלימוד הוא מדברי הרעי"מ, וברור ששם לא נזכר כלל שהג' ביצים שמהן מחלקים הן ביצים עם קליפה, וברור שלפי הפשט במשנה שיעור זה נאמר על ביצה בלי קליפה, שהיא השיעור של קצת שביעה שעליו מדבר רבי יהודה, מסתבר, וכמעט מוכרח לפרש, שהרעי"מ מדבר על ג' ביצים בלא קליפה.
בענין זה, שיעור 13 סמ"ק מבוסס על הקביעה שהוכחתי במאמרים אחרים שכביצה היא 48 סמ"ק. אציין שזה עתה יצא לאור מאמר של פרופסור עמר (המאמר עומד להתפרסם גם בגיליון תחומין הקרוב) ושם הוא מביא ממצאים מהארכיאולוגיה של 15 ביצים קדומות במקומות שונים מלפני 1000 עד 2000 שנה, ששיעורן בין 30 ל47.5 סמ"ק (החישוב נעשה על פי אורך וקוטר הביצה בצורה חישוב של מתמטיקה, ועל כן הוא מציין שיתכן סטיה של 3 אחוז). לענ"ד אין להסיק מזה שהביצה הממוצעת לפי רוב הביצים היא בין 41 ל44 סמ"ק, כפי שמצדד פרופ' עמר, כי נראה שאי אפשר להחליט לקבוע דבר כזה מממצאים בודדים, ובסופו של דבר כל הביצים האלו הן מספר מועט מאוד של ביצים. חמש מהביצים הקטנות שהוא תיאר נלקחו מאתר פולחני, ויתכן שהיה להם איזה צורך לפולחן לקחת ביצים קטנות, כך שיתכן שהנתונים שיש להתחשב בהם הם בין 39- ל47.5 סמ"ק. החישוב של ביצה 48 סמ"ק מבוסס על מקורות שהבאתי במאמרי בירחון האוצר (גליונות סו, סח, ע, עד) על יסוד מידת האצבעות ודברי הירושלמי בענין כלי המידה האיטלקי שקיימת בהם המידה של 48 סמ"ק. וזה מתאים לדברי הירושלמי על שיעור הלוג טיטרטון ורביע. וכן זה מתאים לדברי הירושלמי בתרומות, מהם עולה לפי הבנת ר"ח שרביעית היא 25 דינר, ושיעור הדינר התאמת במחקר על ימי היוונים בתקופת החשמונאים והפרסים הסאסאנים, המקבילים לזמן התלמוד, בערך 4.3 גרם. וכן הראיתי שכאשר לוקחים את האומדנות השונות בימי הגאונים והראשונים מגיעים גם כן בממוצע לשיעור 48 סמ"ק. אלו אומדנות טובות יותר, כי אלו אומדנות של חכמים שראו אלפי ביצים בדורם ולא ביצים בודדים. עכ"פ, גם פרופ' עמר מציין שלפני 100 שנה נעשו אומדנות בא"י שמהם עלה שממוצע הביצה כ46 סמ"ק, וגם כפה"ח תנו, יב קבע שהבינונית 48.5 סמ"ק. כך שיתכן שבא"י הממוצע יותר גדול ממקומות אחרים.
♦
ג. בענין אין קומץ פחות מב' זיתים
לענ"ד פירוש המילים הוא שכך תקנו חכמים שזה יהיה סך השיעור של הקומץ שמוקטר במזבח, ואפשר שתקנו כך מפני שזה שיעור בינוני של קומץ של אדם בינוני ממנחה (הרב יוסף מלמד בירחון אור תורה תשע"ו חשון סי' כא עמו' קלח כתב שקמץ בג' אצבעות 26 סמ"ק), או מפני שעכ"פ זהו שיעור מוחלט של קמיצה כפי שמציין הרב יוחאי שכך הוא בקמיצה שלו, וכן ראיתי בקמיצה שלי (מדדתי באמצעות החזקת אריזה שמכילה 25 סמ"ק). ולפי ריב"ל רצו חכמים שכל כהן יקריב לכל הפחות כשיעור זה מכל סוג של מנחה. יש כל מיני סוגי מנחות, ושיעור מה שנכנס לקומץ משתנה לפי סוג החומר. הרב יוחאי קובע שבסולת קומצים 20 סמ"ק ומנחות אפויות נקמצות בכמות קטנה ממנחת סולת בגלל קשיותם, ומנחה חרבה לשים עם מים והיא כמו מנחת סולת. אך לענ"ד אנחנו לא יכולים לקבוע את טיב החומר של האפויות שמשתנה לפי התנור. ובענין סולת, אם חרבה אפשר ללוש במים, למה לא יוכל לעשות זאת גם במנחת סולת ולהגיע לשיעור המוחלט. ולגבי החרבה, הרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יא הלכה יד כתב "גבלה במים וקמץ כשירה, לא נאמר חריבה אלא משמן". אם כן, הרמב"ם אומר רק שהיא כשרה אבל לא אמר שכך היתה הדרך לקמוץ, אולי כהנים שמנים לא היו זקוקים לערב מים, ויש גם קומץ של תרומת הדשן שדנים כאן גם בו. מה שהגמרא אומרת שקשה לקמוץ חרבה בלי מים אינו מפני שקשה להגיע לשיעור שני כזיתים, כי באמת להגיע לזה בלא מים זה בלתי אפשרי ולא רק קשה, אלא הוא מפני שעכ"פ קשה להדק את האצבעות באופן שלא יפול מהקומץ.יש לציין שהחת"ס בתורת משה פרשת תצוה כתב לפי חישוביו "יעלה הפרשת הקומץ א' משבעים" של שיעור עישרון. ולפי שיטתי יתכן שהוא נקבע כאחד משמונים של עשרון שהוא 2080 סמ"ק, זה עולה 26 סמ"ק. אם נאמר שזה שיעור בינוני של מנחת סולת אפשר שהדבר גם רמוז בתורה בזה שהלשון של "מלא קומצו" נאמר בפרשת ויקרא דוקא בדין מנחת סולת למרות היותו קיים בכל המנחות, כמבואר בפרשת צו, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.
מה שלומדים מזה על שיעור הקטרה הוא כדברי התוספות, שכיון שזהו שיעור קומץ של אדם בינוני או במנחת סולת או בשיעור המוחלט של הקומץ יש להניח שהריבוי של כל שאור מתייחס לריבוי מהשיעור הזה. אבל לפי מי שאומר שיש קומץ פחות משני זיתים, לא נעשה אומדן מחייב כזה של חכמים, וממילא מובן שהתורה דברה בסתמא גם על שיעור פחות משני זיתים.
ומה שהמשנה בכלים אומרת שכל אחד קומץ כפי קומצו, למאן דמצריך שני זיתים יתכן שהמשנה קאי על השיעור מדאורייתא. ועוד י"ל כפי שעולה מהחת"ס ששם נקט כך כי הרבה פעמים הכהן יכול לקמוץ שני כזיתים. ומה שצריך להוסיף ולקמוץ שוב אם קומצו קטן זה דין נוסף כדי להשלים מה שתקנו להקריב למזבח, ואינו דין בקומץ עצמו. ואין כ"כ פלא ממה שהשיעור לא מוזכר במשנה כי מצינו לפעמים ששיעור דרבנן לא מוזכר במשנה, כמו למשל שיעור מיל במגילה, והרבה דינים לא נאמרו כלל, אפילו החיוב לקרוא מגילה בלילה לא כתוב במפורש במשנה. וכן לדוגמא מהמאמר הנוסף שלי שמתפרסם בגליון זה, היכן רמזה המשנה שרק קנבוס ולוף אסרה התורה כפי אמרו במנחות טו? ושם גם לא אמרו זאת בשם תנא או אמורא מהדור הראשון שהוא כתנא כבנידון דידן. ובנידון דידן גם נראה שאין זה חידוש של ריב"ל כי לדעתו עצם זה שיש כזה שיעור ידוע נרמז במשנה כפי שנבאר להלן.
אך בירושלמי ביומא פרק ב ה"א מובא בשם ריב"ל "אין קמיצה פחות משני זיתים", וממשיך הירושלמי: "ר' יצחק בי רבי אלעזר שאל מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול מן העבודה"?
מעצם זה שכאן אמר "אין קמיצה" ולא אין קומץ, והוא לא אומר שהענין של אין קומץ פחות משני זיתים תלוי ומלמד על הענין של אין הקטרה פחות מכזית, כפי שכתוב בבבלי, משמע שכאן מדובר בדבר אחר. ההבנה הפשוטה מדבריו היא שלכתחילה צריך לקמוץ בידו בבת אחת שני כזיתים, ואין זה לעיכובא שהרי מסתמא לא בא לחלוק על המשנה בכלים, אלא הוא אומר שכך צריך להיות לכתחילה, והמשנה מדברת על הדין. וברור מלשונו של ר' יצחק "אלא מעתה" שהוא שואל שאלה שבאה לסתור קביעה זו, ולא בא לפסוק הלכה כנוסח של ריב"ל. ולפי ההבנה שמדובר כאן רק על דין לכתחילה, מובן הביאור לדברי ר' יצחק, ששאל מעתה נפסול הרבה כהנים לכתחילה לעבודת המנחה הרגילה, כיון שהרבה פעמים כהנים לא יכולים לקמוץ שני כזיתים ממנחת סולת. אי אפשר לפרש שהכוונה היא למה לא שנינו דבר זה בין מומי הכהנים, כי ברור מתחילה שלא מדובר כאן על דין מעכב, שהרי המשנה אמרה שכל אחד קומץ כקומצו. אלא שמכל מקום השאלה הזו נועדה לדחות את האמירה הזאת, ולומר שבאמת ריב"ל לא אמר שאין קמיצה פחות מב' זיתים, אלא מה שהוא אמר זה שחכמים תקנו ששיעור הקומץ הקרב למזבח לא יהיה פחות מב' זיתים. ואין כל בעיה בכהן שאינו יכול לקמוץ ב' זיתים. ובאמת רוב הכהנים אינם יכולים לקמוץ ממנחה היבשה שני זיתים, שהם 26 סמ"ק, בלי להוסיף מים ואולי גם לא ממנחת סולת כפי שאומר הרב יוחאי.
ועכ"פ אם כזית 8 סמ"ק או פחות, לא מובן למה הרבה פעמים כהנים לא יכולים לקמוץ שני כזיתים, הרי הרב יוחאי אומר שבדרך כלל אדם יכול לקמוץ 20 סמ"ק אפילו ממנחה חרבה. ואף לפי הפירוש ששואל מדוע אינו נחשב בעל מום יקשה למה להחשיבו בעל מום מי שאינו יכל לקמוץ 16 סמ"ק, כי יש כאלו שאינם ננסים ולא יוכל לעשות זאת.
ומה שאמרו בירושלמי פ"ה ה"א "אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זתים" כביטוי לכהן קטן במיוחד הוא נאמר על מלא חופניו, ונקט "ידו" גם לגבי בן קמחית כי הוא מדבר על יד אחת משני חופניו, שממילא מזה מובן מה היה שיעור חופניו. אבל לא יתכן לפרשו על שיעור הקומץ, שכן קומץ לא נעשה בצורת האחיזה של חופן, והענין כאן הוא חופניו. אלא שנקט שיעור שני זיתים כי זה השיעור הפחות שצריך כהן להקטיר מקומץ, כפי שנקט בשיעור הכהן הגדול ארבע קבין, לא משום שידע שכך שיעורו, אלא רצה לומר שיעור גדול שנאמר במקום אחר.
האפשרות שהעלה הקרן אורה ודעמיה לפרש שזו קביעה מציאותית שאין יד של כהן שמחזקת פחות מב' זיתים, לענ"ד רחוקה מאוד מהפשט. כי לא מסתבר לומר שנחלקו במציאות. המציאות בענין זה משתנה לפי סוג המנחה, והירושלמי מדבר שם על תרומת הדשן, ומשוה את זה לדין במנחה. והרב גלינסקי בעצמו מעיר שדוחק לומר שבדבר זה נחלקו, ולכן ניסה לומר ששורש הענין הוא הקביעה שיש הקטרה פחות מכזית. וכל זה דחוק מאוד. לכן פירשתי שגם כשהירושלמי אומר אין קמיצה פחות מב' זיתים, ההבנה היא שאינה קביעה שבמציאות אין אדם שקומצו פחות מב' זיתים, אלא רק קביעה שלכתחילה צריך אדם שיקמוץ ב' זיתים.
הביאור הזה לענ"ד מוכרח שהוא הבנת הרמב"ם, לא רק משום שהרמב"ם מביא את ההלכה אין קומץ פחות מב' זיתים ולא כלשון הירושלמי אין קמיצה פחות מב' זיתים, אלא משום שהוא גם כותב במפורש בהלכות פסולי המוקדשין פרק יא הלכה טו: "מנחה שקמצה פעמים כשירה אפילו פעמים רבות, והוא שיקטיר כזית בבת אחת, שאין הקטרה פחותה מכזית".
נוסח זה הוא בכל כתה"י, ולכן אי אפשר לומר שיש כאן ט"ס, כפי שכתב המל"מ. ולפי דרכו של הקרן אורה אין לדבריו כל הבנה גם אם נגיה בדבריו, שכן לא מובן למה כתב אפילו פעמים רבות בניגוד לדברי ריב"ל שיש לקמוץ אך ורק פעמיים. לענ"ד הרמב"ם סומך על מה שכתב לפני כן בהל' עבודת הקרבנות ששיעור הקומץ בעלמא הוא ב' זיתים, ולזה הוא מתייחס כשהוא אמר קמצה פעמים כשרה. כלומר, מנחה שקמצה פעמיים כדי להגיע לשיעור של שני זיתים כי קומצו פחות משני זיתים כשרה. והוסיף "אפילו פעמים רבות", במקרה שהוא רוצה להקטיר יותר מב' זיתים, להשמיענו את הדין גם במי שרוצה להקטיר קומץ בכמות גדולה יותר שהמשנה לא דברה על זה, אבל זה מה שיוצא ממנה לפי פירושו. כלומר, הרמב"ם שינה מלשון המשנה "הקטיר קומצה", וכתב "מנחה שקמצה" וכתב "אפילו פעמים רבות", כדי ללמדנו את כוונת המשנה, שלא תפרש שמדובר כאן במי שקומץ פעם אחת כפי קומצו שהוא מסתמא יותר מב' זיתים ואח"כ מקטיר אותו בפעמיים, שביאור כזה נראה לרמב"ם דחוק כיון שמצוי שקומצו של אדם הוא מכיל פחות מב' זיתים, ולא נרמז כאן הענין של ב' זיתים במילה "קומצה" שמוסבת על קומצה של המנחה ולא על גודל ידו שהרי לא אמר "קומצו". אלא מדובר כאן על מי שקמץ פעמיים כדי להגיע לשיעור הקומץ הידוע, שהוא מה שתקנו חכמים ב' זיתים. ושיעור זה נרמז במילת "קומצה", כי קומצה הידוע של המנחה הוא ב' זיתים, וכל יחידת קומץ של ידו שהוא לוקח הוא רשאי להקטיר אם יש בו כזית. ולכן אומרת המשנה שהוא יכול להקטיר את הקומץ הידוע שתקנו חכמים ושבסתמא התורה מדברת עליו בפעמים, ולא בפעמי פעמים, ואומר הרמב"ם שלמעשה הוא יכול לקמוץ אפילו כמה פעמים אם הוא רוצה להקטיר יותר מב' זיתים, כי כל מה שאמר ריב"ל ולא פעמי פעמים פירושו שלא יקמוץ ביותר מפעמיים את שיעור הקומץ ההכרחי והידוע שהוא ב' זיתים, שאת זה הוא אינו יכול לעשות בפעמי פעמים כי בכל הקטרה צריך להיות כזית. אבל אם רוצה ששיעור הקומץ יהיה ג' או ד' זיתים הוא יוכל לקמוץ כמה פעמים, שהתנאי הוא אך ורק שכל הקטרה תהיה לפחות כזית. ובזה מובן מדוע הרמב"ם לא כתב בהלכה זו שקומץ הוא לכל הפחות ב' זיתים, כי זה הוא כבר כתב לפני כן, וכאן הוא רוצה להבהיר דבר שלא כתוב במפורש במשנה, שאפשר אף בכמה פעמים, אם הוא מקטיר יותר מב' זיתים.
אך ר' יוחנן אמר שאין מושג של שיעור קומצה הידוע ב' זיתים, וכל אחד קומץ לפי קומצו, שלפעמים הוא פחות מב' זיתים. ולפיכך לדבריו בשני פעמים יכול להיות בכל הקטרה פחות מכזית, ופירוש המשנה הוא שיכול להקטיר את הקומץ של המנחה בכמה פעמים שירצה.
אם הרמב"ם היה נוקט שזו קביעה שנאמרה במציאות, שאין כהן רגיל שקומצו פחות מב' זיתים, הוא היה צריך לומר כלשון הירושלמי ולדבר על קמיצת הכהן ושהוא יכול לחלקה בהקטרה על המזבח, ולא להתיר לקמוץ כמה פעמים. וגם היה צריך ללמדנו שכהן שאין ידו מחזקת כך פסול לעבודת המנחה, או לכל העבודות, כמו שהבאת מהאחרונים שנשארים בגלל זה בצ"ע על הרמב"ם. אך כנראה שהרמב"ם הבין את הסוגיה כמו שכתבתי, ודבריו מכריעים כנגד האחרונים כשהם יותר מסתברים.
♦
ד. לגבי שיעור העובר
לענ"ד אין זה דבר מוסכם שכל היכא שהתקשרו אבריו יש בו כזית, ועכ"פ אי אפשר כלל לדעת מזה את שיעור כזית.אין זה דבר מוסכם, שהרי אנו רואים שהבבלי נזיר נ ע"א כן שואל קדמיתא ואחר כך תניניתא. אפשר לומר כל מיני הסברים, אך בפשטות זה משום שאינו מסכים לקביעה זו. ועכ"פ אי אפשר לדעת מזה שיעור כזית, כי לא ברור מה הגדר של קרשו אבריו. הרב יוחאי החליט שהכוונה היא מה שמוגדר כיום במדע השלב שיש בו עצמות, אבל לא ברור כלל שזה מה שהם הגדירו קרישת אבריו.
הראיה לשיעור כזית היא מההמשך "דתני ר' שמעון בן יוחי אומר מפני מה אמרו השרץ מטמא בכעדשה מפני שהשרץ תחילת ברייתו בכעדשה, ר' יודן בעי המת יטמא פחות מכזית דא"ר יוחנן להביא את הנפל שאין בו כזית, ונבילה מטמא כאפון דאמר ר' חנינה אני ראיתי עגל כאפון בשפיר. מאי כדון מדרשות אמינא דרוש וקבל שכר".
צריך להבין מאי קאמר "המת יטמא פחות מכזית", מה זה נוגע לדברי ר"ש על השרץ, ומה פירוש ההבדל שעל המת אמר יטמא, ועל הנבלה אמר מטמא. ונראה שלמרות שהירושלמי לא הביא את המשך דברי רבי שמעון בספרי על שיעור טומאת בשר בכזית, כל הדברים מוסבים על ההמשך הזה, שכמו ששיעור עדשה בשרץ נקבע מפני שכך היא תחילת ברייתו, כך שיעור בשר כזית מן המת נקבע מפני שכך היא תחילת ברייתו. הירושלמי מקשה על דרשת רשב"י לגבי בשר המת, ונקט "המת יטמא" כי הוא הזכיר שרץ, וכוונתו להבהיר שהקושיה אינה על השרץ אלא על המת שהוזכר בדברי רשב"י במקור. ומקשה מדברי ר' יוחנן בלא כל קשר לקביעת תלמידוי דר' יוסי, שדברו על קרישת אברים, שכיון שהמשנה אומרת שיש טומאת מת כשהוא שלם פחות מכזית, ודאי אין הכוונה לכלשהו בעלמא, שזה לא מוגדר מת, אלא הכוונה למת שמוגדר כמת שלם, והיינו שניכר בצורתו. וא"כ תחילת ברייתו בפחות מכזית ובשר המת צריך לטמא בפחות מכזית, שלא כדברי רשב"י. וכמו כן לגבי בשר נבילה, שעליו לא דיבר רבי שמעון אלא היינו יכולים לדרוש בו בדרך דומה, הוא שואל למה אין אנו אומרים שהוא מטמא בכאפון, כי רבי חנינא ראה צורת עגל כאפון. אך בפשטות אין אלו קושיות של פירכה, אלא רשב"י אומר שעכ"פ השיעור של טומאת הבשר כזית נקבע לפי תחילת יצירת האדם שהוא כזית, כאמור בספרי, כי הוא קובע שבהיותו העובר כזית ניכרים אבריו כשל אדם שלם. ויתכן שהאופן שעליו דבר רבי יוחנן הוא כשרואים את מהותו ולא רואים בבירור את כל אבריו. ואין אנו מחלקים בין נבלה לאדם. כך כנראה הבין הרמב"ם ולכן נקט כדברי רשב"י. ובאמת לא מסתבר שאמוראים יחלקו על קביעה כזו של רשב"י בגלל שאלות שאינן קושיות גמורות.
הגדרת "תחילת בריתו" עולה ממה שהירושלמי מקשה שראה רבי חנינה עגל כאפון. מזה מתבאר שהגדר תחילת הבריה היא כשאפשר להבחין בצורת עגל בעגלים ובצורת אדם בנפלים. ולפי החוקרים היינו בהיותו בגודל 13 סמ"ק ביום השבעים. וקמה וגם נצבה גם ראיה זו.
♦
ה. לגבי דברי המהרי"ל ותלמידיו
לשון מהרי"ל בסדר ההגדה אות ל"ג, ז"ל: "ואמרו לפניו שכתב הר' שמשון (מדורין) שראה זיתים בירושלם קטן מאוד. ואמר מהר"י סג"ל דאינו כן, כי הוא ראה בעיניו זית גדולה כמעט כשיעור ביצת תרנגולת בינונית משלנו, מסתמא הר' שמשון איירי באותן שרגילין לכובשן שהם קטנים מאוד".ממה שכתב לתלמידיו על אותם שרגילין לכבוש שהם קטנים מאוד משמע שהוא ותלמידיו ראו זיתים כבושים קטנים, ולא המציא דבר זה מסברה. אלא הוא מדגים להם את הגודל שעליו מדבר ר"ש, מדבר שהם הכירו. ואומר להם כנראה זה גם מה שהוא ראה בירושלים את הזיתים הנכבשים המצויים שהם קטנים מאוד. נראה לי תמוה מאוד לומר שרק פעם אחת מהרי"ל הצליח לראות זית, ודוקא באותה פעם הזדמן לו הזית הגדול ביותר בעולם. לגבי התלמידים, נראה שלפני ששמעו את דברי רבי שמשון לא היה קשה להם איך יתכן שכזית הוא חצי ביצה, והרי הזיתים הכבושים שאנו רואים הם קטנים, כי הם הניחו שכנראה בירושלים יש זיתים אחרים. התגלית שלהם היא גודל הזיתים בירושלים, שהם חשבו שאלו אינם הזיתים הנכבשים, ומערער את המסורת לשער כזית חצי ביצה, ולכן הוזקק המהרי"ל לומר להם שהזיתים שראה הר"ש הם מהמינים הכבושים שאתם מכירים, אך בזמן חז"ל היה זית גדול הרבה יותר, שהרי אני ראיתי אפילו זית בגודל של קרוב לביצה.
ו. בענין הבינוני שהוא האגורי
הראשונים שהביא הרב גלינסקי חוזרים על לשון המשנה שבינוני הוא האגורי, ומה שנפרש במשנה נפרש בדבריהם. הפשטות היא שהוא מהמינים הבינונים, ולאו דווקא בינוני של אמצע מדויק, ולכן היה צריך להגדירו בהגדרה נוספת שהוא האגורי, ולא כמו ברימונים ביצה וגרוגרת, שאין בהם הגדרה נוספת. לגבי עדשה כתבתי שלמרות שהיא הוגדרה בתואר מצרית מסתבר שהיא העדשה הצהובה הממוצעת מזה שהיא קרויה בינוני, כי ההבדלים בין העדשים אינם כ"כ גדולים, ואין בהם הרבה זנים. אך בזיתים הפער בין המינים השונים הוא פי עשרים, וזה מקשה יותר לקבוע מין שהוא ממש בינוני. גם במציאות ההגדרה של בינוני משתנה הרבה, כי קיי"ל כר' יוסי שבינוני הוא לפי הרואה, דהיינו לפי השכיחות, והדבר משתנה לפי שכיחות בכל דור לפי הזיתים שאותם מחליטים לזרוע, שכן שכיחות אינה מייצגת בהכרח אמצע בין גדול לקטן.כעין זה אפשר לראות במאמר של פרופ' עמר שמביא נתונים על הביצים המשווקות כיום, שבטבלה הרשמית מובאות ביצים בין 40 ל80 גרם וצויין ששכיחות ה40 וה80 זהה, אבל האמצע אינו 60 אלא 65. והכל תלוי מאיזה גיל של התרנגולת משווקים את הביצים וגורמים נוספים.
יש ראיה ברורה שבענין שיעור כזית אין להחליט שבינוני השכיח שלנו הוא הבינוני השכיח בימי קביעת השיעורים, מהגמרא בברכות לט. פשט הגמרא "מי סברת כזית גדול בעינן" הוא כדברי הרוקח שהובא בב"י סי' קצז, שכזית הוא כזית הגדול בזיתים שלנו, ולא זית בינוני כפי שהיה בזמן המשנה. ולכן ר' ירמיה סבר שגם ר' יוחנן שיער כזית לפי זית גדול ולא לפי הזית הבינוני שבימיו, וממילא לא יתכן שאכל זית גדול כ"כ שאחרי הוצאת גרעינו היה בו כשיעור.
הרב יוחאי דחה שברא"ש יש גרסה אחרת "מי סברת ר' יוחנן זית קטן אכל זית גדול אכל", אך גרסה זו אינה מובנת, למה יחשוב ר' ירמיה שהוא אכל זית קטן? רק הגרסה הראשונה מובנת היטב. וזו הוכחת הרוקח המובא בב"י שיש לנו לשער בכזית גדול ולא בכזית בינוני.
ובזה מתיישבת יפה גם הגמרא בתענית כג ע"א שבימי שמעון בן שטח היו "שעורים כגרעיני זיתים, ועדשים כדינרי זהב", ומשמע לפי סדר הגודל בין שעורים לעדשים שגרעיני זיתים גדולים מדינרי זהב. ובפשטות ההשוואה אינה בנפח, כי לא מודדים דינר זהב בנפח אלא באורך, ומדובר על פרי הזית שקרוי גרעין בהשוואה לגרעין השעורה. ולא מסתבר שדינר זהב היה בפחות מקוטר של 2 ס"מ כידוע מממצאים של מטבעות עתיקים. זית של 5- 8 סמ"ק הוא באורך 2 ס"מ, וא"כ קשה למה נקטו שזית גדול מדינר זהב, אלא מכאן סיוע נוסף לדרכינו שהנחת הגמרא שבזמנו זית בינוני היה האגורי, שאורכו גדול מקוטר דינר זהב.
♦
ז. לגבי הגמרא בחולין דף קג ע"ב
אחרי הבהרת המציאות של חלב על ידי הרב מירון אני מקבל את ביאורו לדברי רבינו גרשם שמדובר כאן רק בחלב. וצ"ל שלפי רבינו גרשם הדין של בליעה כאחת לא נאמר רק באבר מן החי. אך עכ"פ חזינן מדבריו שאינו מפרשו על אבר שכולו קשה כדברי רש"י, וממילא אין קושי בגמרא על שיעור כזית 13 סמ"ק.אם מפרשים את הגמרא כרש"י הענין קשה גם לפי דרככם שזית הוא 5- 8 סמ"ק, שהרי גם 3 סמ"ק של עצם אין דרך לבלוע כפי שכתב הרב יוחאי (הזית לא יכול להיות 3 סמ"ק, כי אם כך כזית בכדי אכילת פרס הוא פחות מאחד בשישים לשיטת שפרס הוא ד' ביצים, וכן עוד ראיות), ובפרט שמדובר על דבר שדרך לעשות, ולא ראינו שדרך בני אדם לבלוע אברים כלאו, אפילו כדור של תרופה אנשים מתקשים לבלוע ללא לעיסה. אלא שיש כאן יסוד כללי שחייב להיאמר, שלענ"ד כל המחשבה שאם אנחנו יודעים שאין דרך לבלוע עצם קשה שהיא יותר מ3 סמ"ק בהכרח שגם הראשונים ידעו זאת אינה נכונה. הרי לפי ר"י בעל התוספות והרבה ראשונים זית הוא כחצי ביצה בערך 25 סמ"ק, וא"כ אם הם הבינו את הסוגיה כרש"י הם חשבו שאפשר לבלוע אבר מן החי של 25 סמ"ק.
בגוף הסוגיה אפשר לפרשה בדוחק כרבינו גרשם מבלי להזדקק למה שחידש שדין כזה נאמר גם בחלב, כי אפשר לומר שהכוונה היא על אבר מן החי שיש בו חלק של עצם זעירה שעטופה ודבוקה לשומן, גם בלי שנדע איזה איבר הוא. ואחרי הסרת מחסום פסיכולוגי אפשר לבלוע בלי כל הסתכנות 13 סמ"ק של שומן בלא לעיסה, ובגוף הסוגיה לא חייב להעמיד שמדובר בדבר שדרך לעשות, כי הגמרא רק מחפשת היכי תימצי לחייבו. וכן אפשר ומסתבר יותר לפרש את הסוגיה כרמב"ם שמדובר על חילוק העצם מהבשר, כדי שלא יחול הדין שמחייבים על כזית למרות שחלק ממנו הוא עצם שאין דרך לאכול. ורק נלענ"ד להוסיף הבהרה שנראה שלשיטתו כל לעיסה נחשבת כהפרדה בין העצם לבשר, אף שמסתמא נשאר קצת בשר דבוק לעצם, כי עכ"פ רוב העצם כבר לא דבוקה לבשר בדיבוקה הטבעי, או שגם העצם נלעסת, ולכן פקע הדין של צירוף עצם שאינו אלא כשהיא במצבה הטבעי וממילא העצם לא מצטרפת לשיעור כזית אבל כשמכניס לפיו בשר עם גרומיתא זעירתא נשאר אחרי הלעיסה חלק גדול דבוק לעצם, והעצם לא נלעסה כנראה משום שקשה ללעוס אותה ולכן כשהוא בולע את הכזית הלעוס נחשבת גם העצם בחישוב הכזית.
♦
ח. הראיה החזקה מהגמרא בכריתות
אוסיף כאן התייחסות לגמרא בכריתות, שממנה לדעתי יש ראיה חזקה לשיעור כזית 13 סמ"ק. ואחזור על הדברים בתוספת נופך בגלל חוזק הראיה.הגמרא אומרת "רב אדא בר אחא מתני: ה' חטאות, ומתריץ לה כגון דאכל כזית פיגול, ולא משני כהני שינויי דקא משנינן". זאת, מיד אחרי סדרת שאלות שמסתיימת באוקימתות הדחוקות של רב זירא ורב פפא, שמדובר שאכל בנפרד שיעור גדול להשלמת כותבת. ועל כן פשוט שכוונתה שלפי דרכו מדובר במשנה באכילה בבת אחת שכוללת כזית פיגול וכזית חלב, ואפשר גם יותר מכזית, כיון שכותבת יותר מב' זיתים, אך נקט כזית כי לפני כן אמרו שבכותבת אית ביה ב' זיתים. אך עכ"פ לא הוא אומר להדיא שלא מדובר בכזית נוסף, וברור מדבריו שאין להעמיד את המשנה באוקימתות שנאמרו לפני כן, וזה כולל את האוקימתות של רב זירא ורב פפא. לכן נראה ברור שמדובר שהוא לא אכל שלש זיתים, ובכל זאת אכל כותבת ביום כיפור.
מוסכם גם על הרב יוחאי שכותבת היא יותר מ30 סמ"ק, ומסתבר שגם יותר מ37 סמ"ק כי זה מה שיקרא קרוב לביצה. גם אם כזית 12 סמ"ק חייבים לאכול ג' זיתים כדי להגיע לשיעור 36 סמ"ק. לכן נראה מהגמרא הזו שכזית הוא יותר מ - 12 סמ"ק, ובוודאי יותר מ10 סמ"ק.
הדחיה של הרב יוחאי שלפי רב אדא מדובר שאכל עוד יותר מכזית בנפרד להשלים לכותבת, היא כדברי ערך השלחן (סי' תפו) וספר הידורי המידות, והובאו בספר זית רענן עמ' קל. אך לענ"ד זה דוחק עצום, כי כל מהלך הגמרא הוא שרב אדא לא צריך את כל האוקימתות האלו שלא רמוזות כלל במשנה. ומתחילה כל הקושיות נועדו להביא למסקנה של רב אדא שמדובר באוכל אכילה אחת. גם אם רבינו גרשם היה אומר כך זה יישאר דוחק עצום, כל שכן שהוא לא אמר כך כלל. רבינו גרשם מבאר בדברי רב אדא "קא סבר אפי' בב' בהמות מיירי ובב' זיתים", הוא מציין אך ורק שני זיתים, ולא כתב שמדובר באכל נמי לפני כן יותר מכזית.
כך שלמעשה לענ"ד יש חמש ראיות ברורות לשיטתי:
א. אין אכילה פחות מכזית.
ב. ישראל מדקדקים עד כזית ועד כביצה.
ג. אין הקומץ פחות משני זיתים.
ד. תחילת ברייתו של אדם כזית.
ה. כותבת אית ביה ב' זיתים ולא ג' זיתים.
אמנם יש מה להשיב, אך על כגון זה אומר הרמב"ן בהקדמה למלחמת ה': "יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה: אבל נשים כל מאדנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות".
בנידון דידן הסברות מכריעות כדברי, במיוחד הראיה הראשונה, השניה והשלישית.
בברכה
עידוא אלבה
♦
תגובה מהרב גלינסקי
ראיתי את תגובתו של הרב אלבה.ולבוא ולהשיב על דבריו בפרוטרוט אין לדבר סוף. אמנם המעיין במה שכתבתי יוכל מעצמו להבין מה שיש להשיב בזה, ולענ"ד רוב דבריו דחוקים מאוד, והבוחר יבחר [ואף שבוודאי מותר לנטות מדברי האחרונים כשיש קושיות וכדו', אבל נטייה מדברי רוב החכמים היא בגדר נטייה מסוגיין דעלמא שמוגדרת בסנהדרין דף ו ע"א טעות בשיקול הדעת. ולכן בוודאי ראוי להתחשב בדעתם בכל כה"ג, ובפרט בדברים הנתונים לשיקול הדעת].
אמנם כלפי מה שהזכיר שעלינו ללכת אחר המנהג וליישבו, אינו מדוייק כלל, כי מעולם לא היה מנהג שהזית הוא "לא פחות" מרבע ביצה או שלישה, אלא רק שהוא "לא יותר" מזה. והיינו שבשיעור כזה יש "וודאי כזית", ונהגו תמיד להוסיף כדי שיהיה שיעור בשופי, אבל בוודאי שייתכן שהוא הרבה פחות. וכלפי השיעור של שליש ביצה שנזכר בפוסקים שלמדוהו על פי חשבון מדברי הרמב"ם, מפורש כן בדברי הפוסקים, שכל המקור הוא רק שאינו יותר מזה. ואדרבא הזהירו השו"ע הרב והמשנ"ב והכף החיים [בסי' תפו] שכשרוצה לאכול "פחות מכזית" צריך לאכול "פחות הרבה" משליש ביצה כדי לצאת מהספק [ובכללות חכמי אשכנז לא ראו זיתים, כמבואר ביד יהודה סי' מא סק"ב ולכן אין כלל ראיה ממנהגם].
והנה כלפי אכילת מצה, שהיא מצוה דאורייתא והיא מצוה חביבה, בוודאי אין ראוי להקל שלא במקום חולי וכדו', וראוי לאכול כשיעור חצי ביצה. ולכתחילה אף להחמיר כדעת הצל"ח לאכול כשיעור ביצה שלימה. וגם לעניין ברכה אחרונה אין ראוי לצמצם בשיעור, ונכון לאכול לפחות כשיעור שליש ביצה, וכמו שהורה החזו"א למעשה. ועיקר הטעם כי אין אנו בקיאין להגדיר שיעור הבינוני [כמבואר במכתב הגרח"ק שבסוף ספר הכזית]. אבל לסמוך להקל לאכול בלי ברכה אחרונה כשיעור זית בינוני של זמננו, לענ"ד קשה מאוד להקל בזה, ומעולם לא היה על זה מנהג.
♦
תגובת הרב אלבה
דרכו של החזו"א שכבודו מסתמך על הוראתו היא ללמוד את הסוגיה עצמה עם הראשונים. להסיק את הפשט הנראה מדבריהם, וזה מכריע כנגד דברי האחרונים, והוא לא היה מתחשב במושג "סוגין בעלמא" על פירושי האחרונים. בירושלמי הרבה פעמים אין פירוש ראשונים, ולכן בקלות רבה יותר מקובל לפרש פירושים אחרים ממה שכותבים האחרונים.עיקר שיעור כזית אצל האחרונים הוא חצי ביצה או שליש ביצה, ולמעט פחות משליש לפעמים קוראים שליש, כי אין אנו יודעים בכמה פחות. בנידון "אין הקומץ פחות מב' זיתים", האחרונים שכבודו מביא אומרים הסבר שקשה לאומרו מסברה וקשה להתאימו למציאות לפי מה שהם עצמם נוקטים כעיקר שיעור זית הנ"ל. האחרונים גם מבחינים בעצמם שיש קושי לומר את ההסבר שלהם לגמרא בדעת הרמב"ם, ואחרי שהראינו שאפשר לבאר היטב את דברי הרמב"ם ודבריו מסתברים, נראה שיש לנקוט בשיטתו.
כך גם בענין שיעור בריית האדם, האחרונים לא עמדו על כך שהבבלי אומר הפוך מתלמידוי דר' יוסי, ובהמשך הגמרא הם מכניסים את הענין של קרישת אברים שכלל לא הוזכר. לכן לא נראה לי שיש מחויבות ללכת בדרכם.
ככל הידוע לי, מורי ההוראה הספרדים והתימנים ודאי לא התחשבו כלל באפשרות שכזית הוא בשיעור של 5- 6 סמ"ק גם לחומרה. אין רמז לאפשרות כזו בספריהם. הראשון שמעלה אפשרות כזו הוא האבני נזר. גם ר"ח מוולאזין לא דיבר על כזית כזה, שהרי לא הועבר במסורת חכמי ישיבת וולוזין לחוש לגודל של עשירית ביצה, ורק ידעו שהוא סבר לשער בשיעור קטן שלא נודע בדיוק מהו.
בשולחן ערוך הרב סימן תפו סעיף א כתב: "כל דבר שהוא מדברי סופרים ששיעורו בכזית יש לסמוך על האומרים שהוא פחות מעט משליש ביצה אבל במצה שהיא מן התורה וכן כל דבר שהוא מן התורה יש להחמיר כסברא הראשונה.
אבל לענין ברכה אחרונה וברכת המזון ששיעורו בכזית ספק ברכות להקל ולא יברך עד שיאכל כחצי ביצה, ולכתחלה יש ליזהר שלא להכניס עצמו לידי ספק ברכה ויאכל כחצי ביצה או הרבה פחות משליש ביצה בדבר שאין צריך כזית".
"פחות מעט משליש ביצה", זה ככל הנראה בערך 13 סמ"ק. ונראה לי שכתב פחות מעט כי הרמב"ם אומר שביצה היא ג' גרוגרות ואיננו יודעים בכמה זית פחות מגרוגרת, ולכן נקט שגם כשבאים לסמוך על שיטת הרמב"ם בדבר שחיובו מדברי סופרים אפשר להקל לשער את קיום המצוה רק במעט פחות מכזית, אבל כדי להרחיק מספק ברכה הוא אומר ליזהר לא לאכול הרבה פחות משליש. כמה הרבה הוא לא מבהיר כנראה מכיון שממילא זו חומרה, כיון שהיה מקובל לשער זית כשיעור שנכתב במפורש בשו"ע שהוא כחצי ביצה, ולכן אמר שיחמיר כפי יכולתו. כפה"ח הביא את דבריו בסי' תפו, אבל בהל' ברכת הנהנין לא הזכיר זאת. בסי' קנח, י כתב "יש נזהרין מלאכול פחות מכשיעור כדי שלא לאכול בלא ברכה אחרונה". וכנראה לכן הוא לא חש לדקדק בזה, כי לדעתו המחמיר יאכל תמיד יותר מחצי ביצה.
המשנה ברורה בסי' תפו כתב בשם הפרי מגדים שיאכל "פחות הרבה משליש ביצה", אך לשון הפמ"ג בא"א "שיאכל פחות משליש ביצה", וכנראה המשנה ברורה נמשך אחרי לשון שו"ע הרב, ומבין שזה מה שהתכוון הפרי מגדים, אך יותר נראה שהפמ"ג לא רצה להחמיר דוקא בפחות הרבה משליש, כי בעיניו כל הענין לחוש לסברת הרמב"ם כנגד מה שהבינו מהשו"ע היא יותר חומרה מאשר בעיני הגר"ז. ועוד, שאם יזהר לא לאכול שליש מסתמא בפועל הוא יאכל פחות משליש בצורה ניכרת.
עכ"פ החומרה לחוש אף בפחות מ5 סמ"ק היא חומרה מחודשת, כי גם שו"ע הרב לא כתב שהגדר הוא השוואה לזיתים שנראים במציאות בעיני אנשים בינונים כפי שאתם כותבים[3], אלא רק את המושג הערטילאי "הרבה פחות משליש ביצה". ונראה כוונתו שהחומרה הראויה היא הרבה פחות, אך כיון שכל זה בעיניו חומרה, השאיר את הדבר ללא הגדרה שכל אחד יחמיר לפי הבנתו.
מאידך גיסא, לגבי שיעור אכילת כזית של מצה, שאמרו לכתחילה לאכול שתי כזיתות תוך אכילת פרס. כידוע, להרבה אנשים קשה לאכול שני כזיתות בכדי אכילת פרס, ומי שרוצה להחמיר תבא עליו ברכה, אך יש להודיע את עיקר הדין. וכמדומה שיש בידינו ראיות מספיק חזקות כדי לקבוע שהכזית אינו יותר מ13 סמ"ק. הן בגלל היותו פחות מאגוז, ונודע במחקר שאגוז אינו יותר מ16 סמ"ק, והן מהגמרא בכריתות שמבואר בה ששיעור כותבת הוא פחות מג' זיתים, וכותבת היא פחות מביצה ללא קליפה, דהיינו פחות מ40 סמ"ק. וכבר ביארנו באמונת עיתך (גליון 134) שאכילת פרס מדינא אינה פחות מ6 דקות, לכן אין חיוב להתאמץ ולאכול יותר מ26 סמ"ק, שהם 13 גרם של מצה קשה – כלומר שדי לכתחילה בכך שיאכלו חצי מצת מכונה בתוך 6 דקות. ויש בשיעור זה גם כזית לפי מי שרוצה לחוש במצוה זו לסברה שכזית הוא חצי ביצה.
בכל ימות הפסח די שיאכל בסעודתו בתחילה רבע מצה תוך 6 דקות, וכן אם אוכל כופתאות מצות שפוררו אותם מטוגנות באופן שצורת המצה ניכרת והן דבוקות (לפי הסברה שדי בכך שהם דבוקות זו לזו) בנפח של רבע מצה ברכתם המוציא לחם מן הארץ.
ואסיים בברכה שנזכה לאכול בשמחה מ"נהמא דְּאִיהִי אַסְוָותָא לְמֵיעַל וּלְמִנְדַּע בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא" (זוהר פרשת תצווה) - רפואה ומרפא ארוכה למכת העולם" (בני יששכר).
עידוא אלבה
♦
תגובה לתגובה - הרב גלינסקי
הנושא הוא לא אם מותר לנטות מדברי האחרונים, בוודאי שמותר. אבל כשזה עצמו הויכוח מהו הפירוש המסתבר ומה הדוחק, בוודאי שדברי "רוב האחרונים" כדאי להכריע, ונטייה מדבריהם הוא נטייה מסוגיין דעלמא שנחשב לטעות בשיקול הדעת, כמו שהבאתי מגמ' סנהדרין ובוודאי שהחזו"א ג"כ היה מתחשב בזה בכל כה"ג, [ולענ"ד ברור כשמש שדברי האחרונים מרווחים בתכלית ודברי כת"ר דחוקים מאוד מאוד. אבל כיון שכת"ר סבור להיפך, לזה עסקתי לברר מה דעת רוב האחרונים, והמעיין בדברי הקודמים יראה כמה דברי האחרונים פשוטים ואין שום סיבה לנטות מהם].אם אוכלים פחות משליש ביצה אוכלים "וודאי כזית", כי הזית הוא וודאי פחות משליש ביצה. וע"כ לשון הפמ"ג צע"ג, ולשון השו"ע הרב מדוייק מאוד וברור כשמש שכאין כוונתו לפחות מעט יותר ממעט, כי פשוט "אין שום מקור בעולם" שלדעת הרמב"ם הזית קרוב לשליש ביצה, וכל המקור הוא רק ש"אינו יותר" משליש ביצה. וכן הדגיש הזרע אמת בספרו שבח פסח. אלא ששיעור כזית וודאי הוא מעט פחות משליש ביצה, כי זה כבר וודאי כזית, אבל פחות מכזית הוא פחות הרבה משליש ביצה כי אין לנו מקור לקרוב לשליש. והדברים פשוטים וברורים. וגם השו"ע שחשש לשיעור חצי ביצה היינו לחומרא בעלמא לכתחילה כמו שכתב הזרע אמת בספרו שבח פסח, שהרי בהלכות עירובין בסי' שסח סתם שלא כשיטתם ואפילו לעניין ברכה, וגם שג' עמודי ההוראה הרי"ף והרא"ש והרמב"ם חולקים על תו', ולכן אין שום ספק בעולם שהמנהג הקדום של רבע ביצה היה לחומרא ולא לקולא [ומה שהיום לא ידוע אצל המורי הוראה דבר זה, הוא משום שיש הרבה חסרון ידיעה בסוגיא זו כידוע, וגם 13 סמ"ק אינו המנהג הרווח היום. אבל הת"ח שכן עסקו בעניין זה רובם ככולם נקטו לעיקר הדין שכזית הוא באזור של 5-7 סמ"ק].
וראה עוד בספרי בירורי השיעורים מה שהארכתי בזה, וכן בספר היקר זית רענן האריך בכל זה בדברים נכוחים ונפלאים.
בברכה
אריה גלינסקי
♦ ♦ ♦