רבי יהושע בן-מאיר

האם מי שנהרג בעל כורחו בגלל היותו יהודי נקרא 'קדוש' [מאמר תגובה]

לכבוד מערכת ירחון האוצר
רוב שלום,
קיבלתי בשמחה, כתמיד, את גליון האוצר פה. בין היתר ראיתי את מאמרו של הרב שלמה שינמן שליט"א.
אני מצרף תשובה שכתבתי לפני שנים רבות בנושא זה. כמדומה שיש בו הרבה מה להוסיף, גם בגישתו של מרן הגראי"ה קוק זיע"א, גם בסתירה שבחת"ס – בהערה ה, וגם במקורות רבים שלא הובאו ע"י הרב שינמן שליט"א.
♦
בס"ד, חשוון ה'תש"ע
לכבוד הרה"ג יהושע בן-מאיר שליט"א, שלום וברכה,
אחד"ש הרב וב"ב שיחי' לאורך ימים. אפנה לכת"ר שאלה שעלתה בין הבחורים בישיבתנו. בימים אלו, במלאת יותר משנה וחצי, לפיגוע הנורא בתוככי קודש הקודשים, בתוככי הישיבה הק'. נזכרים הבחורים, ואני בתוכם, באותם רגעי אימה, רגעי פחד, רגעים בהם ראינו את יד ה' באש, ומתוך האש, ממש. השאלות שנשאלו אז מתוך כאב חוזרות ונשאלות, והפעם מתוך ישוב הדעת ובירור מעמיק. ואעפ"כ שאלתי לא נענתה עד תומה. כל שאלות אלו, בכללן, נועדו לברר ולא ח"ו לקנטר חלילה, או להמעיט מקדושת חברינו הי"ד. ברית דמים נכרתה. והישיבה נתקדשה בקדושות יתירות, ובעיצומו של ראש חודש אדר, רבש"ע חנך מזבח חדש בציון, והעלה עליו עולות. עולות קודש.
אנו מכירים את המושג של מיתה על קידוש ה' מסוגיות הש"ס בסנהדרין עד, ושם עוסקת הגמ' ובעקבותיה הראשונים והאחרונים בביאור הגדרים של מסירות נפש. אך כל העיסוק שם הוא סביב ההחלטה שלי למסור את נפשי בעבור עבירה, עבור ג' עבירות. זו החלטה שאותה אני מחליט, ומעדיף למות מאשר לעבור העבירה. ואמנם אם עבר ולא נהרג אזי ישנה מחלוקת ראשונים מה העונש. אך עכ"פ ההחלטה היא בידינו. וכך גם מצינו גבי לוליאנוס ופאפוס שההחלטה היתה בידיהם להסגיר עצמם לצוררים. וכך אף מצינו בסוגיה בריש מס' כתובות גבי צנועות דמסרי נפשיהו, זו גם החלטה שלהם וכו'.
ושאלתי היא, מנין יש לנו מקור בדברי חז"ל הק' לכך שאדם שנהרג מתוך חוסר בחירה הוא ג"כ נקרא קדוש? מנין לנו הראיה שגם הוא נכלל באותם שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם? זו שאלה קשה, והרגש אומר שאכן הדבר הוא ברור שהינם במדרגה זו, אבל מקורות בחז"ל שעוסקים בכך, לא מצינו. אין בשאלתי זו לקטרג חלילה, אלא נובעת מרצון לברר, מעומק של כאב, ומכוחה של תורה שברור לנו שקיימים מקורות רק שאינם תחת ידינו. שאלה זו נכונה גבי חברינו הקדושים שנהרגו עת ספר תורה בידם, ואף שאלה זו נכונה על קדושי השואה הי"ד, קדושים עליונים.
היו שהביאו תשובת הרמב"ם שכתב שישראל שנהרג על שום ששמו ישראל, קדוש יקרא. תשובה זו לא ראיתיה, ואף שמעתי שכנראה אינה בנמצא עמנו. הייתי שמח לו הרב יוכל לאמת דבר חשוב זה.
הדברים נכתבים מתוך לב שבור וקרוע, מתוך רצון לדעת ולהבין, לברר וללבן כדרכה של תורה. לברר איך זה שאין שום מקור בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים לכך שאף אלו שנטבחו בצורה זאת נקראים קדושים, לאורך כל הדורות היו פוגרומים ה' ירחם, ת"ח-ת"ט ואף בתפילת 'אב הרחמים' הנאמרת בשבתות נזכר הביטוי 'קדושים', ומסתמא אף שם היו שנהרגו לאו דווקא מתוך בחירה. א"כ מנין לנו, בחז"ל שאף אלו שם 'קדושים' עליהם. אם כי, דבר זה ברור לי ולכל בני ישיבתנו, שלחברינו אלה, הצדיקים הטהורים, נרות הקודש, שאף בחייהם קיימו את מצוות 'ונקדשתי' בצורה הכי מהודרת שלה, אף במיתתם קדושים הם.
בכ"ז מקור לכך חיפשנו, ויותר מכך, איך זה שבכל הדורות לא כתבו על זה ולא הוזכרו מקורות ופסוקים על מקרים שכאלו.
בברכת התורה, תלמיד מהישיבה.
♦
ב"ה, ג' תמוז התשס"ט.
להרב וכו' רוב שלומים,
שאלה חשובה זו עלתה במסגרת דיון בשאלת חברנו היקרים הי"ד שנרצחו אור לר"ח אדר תשס"ח באמצע לימוד תורתנו הקדושה בספרית הישיבה ת"ו. ודאי שחברנו היקרים הי"ד אין שום ברי' יכולה לעמוד במחיצתם מחמת קדושתם כמו ר"ע וחבריו אף "בלאו הכי", גם לולי נרצחו רח"ל עק"ה. וזאת מחמת תורתם ויראה"ש האמיתית שלהם. רק "א-ל דעות שהוא היודע היאך עורכין הזכויות" יודע מדוע נתקדשו הם יותר מכל תלמידי הישיבה היקרים, שיבדלו לחיים טובים וארוכים. אך עובדה היא שראה הקב"ה לנכון ליטול דווקא נשמות טהורות אלו מתוכנו. והרי הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ובוודאי כאשר יש מעשה וחסרה רק המחשבה, ואין צל של ספק שכל אחד ואחד מהם, כמו כל בן ישראל כשר, היה מוסר ברצון נפשו על קידוש ה'. כך גם מכוונים כל בני ישראל באומרם פעמים באהבה 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'[1]. חלקם אף הספיקו לומר 'שמע ישראל' ברגע התופת, וודאי שכולם הרהרו בכך בשניות מותם. "א-ל נקמות יקום דם עבדיו השפוך". על כן אין בדברי אלו התייחסות לקדושים אלו, ואני עונה רק על השאלה העקרונית.
א. מורגלני מצעירותי שיש שלושה סוגים של קידוש השם: 1. הגדול מכולם - מי שמוסר נפשו על יחודו יתברך ועל תורה ומצוות. 2. דרגה קצת פחותה, אך עדיין קדוש ה' – מי שמוסר נפשו על עם ישראל וארץ ישראל[2]. ואלו הם הרוגי לוד ע"פ האגדה המבוארת בר"ח ובפרש"י. (אף שבגמ' אין אנו מוצאים מפורש קשר בין לולינוס ופפוס מתענית יח, ב לבין 'הרוגי לוד' שבגמ' פסחים נ, א; ב"ב י, ב). 3. מי שנהרג רק מפני שהוא יהודי, אפילו אם הוא לא מעוניין להיהרג. ואף שכמובן דרגתו נמוכה יותר מהראשונים, עדיין קדוש יקרא.
ב. כמדומה שהמקור לסוג השלישי[3] הוא מהגמ' סנהדרין (מז סע"א) שאפילו הגרועים שבישראל - מומרים, שנרצחו ע"י נכרים, למרות שעדיין עמדו ברשעותם בזמן שנרצחו, מתאבלים עליהם. ועליהם אומר הפסוק "נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ". ומבארת שם הגמ' - חסידיך צדיקים ממש. עבדיך - מומרים ורשעים. מפשטא דגמ' שם נראה שזה מפני שנהרגו שלא כדין, ולפי"ז אפילו נהרגו ע"י נכרים ללא קשר להיותם ישראל, כגון בשוד או כדומה. אך כמובן שק"ו אמורים הדברים כשנהרגו מפני שהם ישראל.
ג. הדין שמתאבלים עליהם מובא להלכה ברמ"א ביו"ד (שמ סעיף ד), והש"ך והגר"א (שם) כתבו שהמקור הוא מגמ' בסנהדרין הנ"ל[4]. אמנם לא מצאנו בהלכה זו אלא שמתאבלים עליהם ויש להם כפרה לכל עוונותיהם, ואפי' יותר מהרוגי ב"ד. אך לא מצאנו שהם נקראים 'קדושים'. אמנם מוכח בגמ' שהם נקראים 'עבדיך', וזהו כינוי מכובד כשלעצמו, להיות עבד ה'[5].
ד. כמדומה שנוכל למצוא תנא דמסייע לן שמהלכה זו, שאפלו מומר שנהרג ע"י נכרים מתאבלים עליו, יש להסיק שמי שנהרג ע"י נכרים נקרא 'הרוגי מלכות' כמו 'הרוגי לוד'. מרן הרב זיע"א כתב את מאמר 'על במותינו חללים'[6] על מספר חלוצים שנורו ע"י פורעים-רוצחים ערבים ימ"ש בזמן עבודה חקלאית בשדה (ולא שיצאו לקרב מרצון). כבר בתחילת המאמר הוא קורא להרוגים אלו 'קדושים'[7]. יתירה מזו, בסיום המאמר הרב זצ"ל מחבר באופן ברור את ההלכה של 'מומר שנהרג בידי נכרים' שהם 'הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן' כמו הרוגי לוד. להלן ציטוט מדבריו:
אמנם לאושר-אסוננו אנו יכולים להספיד, בחפץ לבנו, על החללים החביבים הללו, מבלי להתחשב כלל עם הרוח הזר המרחף על דגל בני גילם. אלה החללים החביבים, מלבד מה שאיני יודע את פרטיותם, הם זוכים ביקרא דשכבי, מתאבלים עליהם ומספידים אותם לא לבד מתוך הרגש הליבי, אלא גם מתוך ההלכה, גם אם היו, חלילה, כמרבית ההמון של הפועל הצעיר באורח החיים והדעה.
בני מזל אנו לדמעות, מוצלחים אנו שהבנים היקרים הללו נהרגו בידי נכרים. החמלה הלאומית מוצאה כאן את מנוחתה. למראה האסון האיום גם הלב המר נמתק. אבל אוי אוי לנו, אם באושר כזה אנו מוכרחים להשתמש.
שבים אנו אל ההלכה, שאנו רואים בה את המית האהבה אחרי הזעם העצור: כשנהרג ע"י נכרים – מתאבלים על הכל. גם על הנבדלים הגמורים כנפי חסד של אהבת-אם פרושות, אחרי אשר נהרגו בידי זרים... קול ענות חלושה היא זו, אבל את הד נפש האומה הרצוצה ממכאוב הננו מקשיבים ממנה: "יש אומרים שמומר שנהרג בידי נכרים מתאבלים עליו" (שו"ע יו"ד, ש"מ ס"ה בהגה).
חלילה לנו להכניס גם את הגרועים שבפורשים מדרכי ציבור שלנו, האוחזים בידם את דגל האומה וקניניה באיזו צורה שתהיה, בכללם של המומרים הנבדלים וקרועים לגמרי.
כשאנו באים לחשבונו של עולם ברור, אנו שואבים דלי מלא של מים קרים על נפשנו העיפה, ואנו מקשיבים בשימת לב את האגדה בתלמוד: "יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי חלש אינגיד (כמעט שמת ויצאה נשמתו, כשחזר לבריאותו), אמר ליה אבוה: מאי חזית? אמר לו עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. א"ל עולם ברור ראית. - ושמעתי שהיו אומרים: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מאן נינהו? אילימא רבי עקיבא וחביריו - משום הרוגי מלכות ותו לא, פשיטא בלאו הכי נמי (הא איכא תורה ומעשים טובים) - אלא: הרוגי לוד" (פסחים נ, א; בבא בתרא י, ב).
וע"פ עומק חשבונו של עולם ברור נוכל להקשיב ולשמע בקול ברמה של רחל המבכה על בניה, הממאנה להנחם על בניה: תחתונים הללו, אשר מצד ארחות-חייהם של בני-גילם והלך רעיונותיהם הנם מושפלים כ"כ בעיני המון רבה של האומה, אשר בעד תקותה באו עד כדי מסירות נפשם, כמה הם למעלה, במעלת קודשים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים.
ויחד עם הד-הקול המחבב את התורה ומעשיה על ישראל, 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', שומעים אנו ג"כ ברגשי תנחומים 'הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן'.
אמנם מרן זיע"א לא ציין במפורש מקור (כנראה כיוון שהדברים היו פשוטים וברורים בעיניו), אך דבריו ברור מללו שגם למי שנהרג ע"י נכרים, אף בלא כוונה ומסירות נפש, יאמר 'קדוש'. כמדומה שאף ללא העזה יתירה נוכל לשער שמקורו הוא במה שציינו הש"ך והגר"א כמקור להלכה של הרמ"א (ביור"ד ש"מ), כפי שבואר למעלה (אות ב-ג) שהיא הגמ' בסנהדרין, שנקראו 'עבדיך'. ואולי לכן כתב מרן זיע"א שיחד עם הקול היוצא 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו' – כלומר תלמידו של משה רבנו ע"ה שנקרא עבד נאמן, יוצא קול על 'עבדיך' שנהרגו ע"י נכרים.
למותר לציין שבגמ' מדובר במומרים ממש. מרן הרב זיע"א מדבר על חילונים עוזבי תורה. אבל אצל חברינו הי"ד תרי קלי דחביבי משתמעי, קול אחד של מי שבא לכאן ותלמודו בידו וקול נוסף של מי שנרצח ע"י נכרים ימ"ש, כמו חברינו הי"ד. קול ה' בכח, קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים (ארזי הלבנון אדירי התורה), קול ה' חוצב להבות ה' - ובהיכלו כולו אומר כבוד.
יתן ה' ית' מהרה שיתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולמו, כרצונו וכרצון עמו בית ישראל[8], ויבנה ביהמ"ק שם נעבוד את אלוקינו ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות.
בידידות, יהושע בן-מאיר
♦ ♦ ♦