הרב רפאל סויד
ראש כולל שערי דעה
מח"ס מנחת רפאל
בני ברק

האם מותר לאדם להציל את בנו ולא את מי שעומד מולו

הנה בשמחת תורה תשפ"ד היו אנשים שידעו על כך שבניהם נמצאים בעוטף עזה, ויצאו במהירות להצילם, ובאמצע הדרך הם ראו יהודים אחרים שזעקו להם לעזרה, אולם המציל יודע שאם יצילם הוא לא יצליח להציל את בנו. האם מותר לו להמשיך בנסיעתו להציל את בנו, או שחובה עליו להציל את היהודים המצויים כעת בפניו.
לכאורה יש שתי סיבות להעדיף את האדם שעומד מולו. א' משום שההצלה הזו היא ודאית, משא"כ הצלת הבן היא בספק, שהלא אפשר שעד שיבוא אל בנו יהיה זה לאחר מעשה רח"ל. ב' שאם יציל את האדם האחר, מכיון שהוא קרוב יותר למקום בטוח, אם כן יוכל להספיק להציל יותר יהודים, וא"כ יש כאן שיקול להעדיף הצלת רבים.
מאידך גיסא, יש שיאמרו על זה שבוודאי יציל את בנו, שהלא עניי עירך קודמין, וקרוב קרוב קודם. אולם כ"ז נאמר דווקא בצדקה, ולא בהצלת נפשות, שבזה סדר הקדימויות הוא כפי המשנה בהוריות (יג, א) לפי סדר של כהן לוי וישראל וכו', ולא מצינו מעלה לקרוב משפחה. ועי' בבית יוסף (יו"ד סי' רמ"ב סעיף ל"ו) לענין הצלת אביו או רבו, שכתב שאם אביו הוא ת"ח יציל את אביו. ומבואר שהעובדה שהוא אביו אין בה כדי להעדיפו על רבו, וק"ו באב שמציל את בנו.
אולם עדיין יש לדון בזה משום עוסק במצווה פטור מן המצווה, שהלא כעת הוא עוסק בהצלת הבן, ואף הדרך למצוה חשובה כעוסק במצוה, כמבואר בסוגיא בסוכה (כה, א) לענין הולך ללמוד תורה. אמנם אין כאן העדפה בין מצוות, שהלא בשניהם הוא הולך להציל נפש, אך נראה לומר שלענין האיסור לעבור למצוה אחרת, לא שייך הכא, כיוון שאינו מבזה את המצוה, אולם לענין הפטור ממצווה אחרת, אף בכה"ג פטור ממצוה אחרת.
וא"ת, הלא איכא הכא לאו ד"לא תעמוד על דם רעך"? ע"ז יש לומר עפ"י דברי הנתיבות בספרו בית יעקב (כתובות כה, א) שהקשה אמאי אמרי' דשומר אבידה פטור מלתת פרוטה לעני, והלא איכא לאו ד"לא תקפוץ" ו"לא תאמץ", ובכה"ג אין את הפטור של עוסק במצווה. ותירץ שהלאו הולך אחר העשה, וכל כמה שאין מ"ע של צדקה משום עוסק במצווה, ממילא אינו עובר בלאו, כיון שאינו מאמץ את ידיו מחמת מידותיו, אלא מחמת שכך הדין. וא"כ ה"ה הכא שאינו נמנע מלהציל את האדם שראה בדרך, מחמת עצלות, אלא מפני שהוא עוסק בהצלה אחרת. וא"כ שוב שייך בזה עוסק במצוה פטור מן המצוה.
וא"ת מנ"ל שאף ב"לא תעמוד על דם רעך" נאמרה הסברא שהלאו הולך אחר העשה? י"ל עפ"י מש"כ הגר"ש קלוגר בספרו חכמת שלמה (חו"מ סי' תכ"ו סעיף א') שאף בהצלת חיים נאמר הפטור ד"זקן ואינה לפי כבודו". והיינו משום שדינא דהצלת גופו נלמד בק"ו מהצלת ממונו, וא"כ כיוון שבהצלת ממון איכא פטורא דזקן ואינה לפי כבודו, נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ויש להקשות, שהלא הכלל בזקן ואינה לפי כבודו, הוא כל כמה שלעצמו לא היה לוקח את האבידה, וא"כ בהצלת נפשות לעולם הוא יציל את עצמו, אף אם יפגע כבודו מחמת ההצלה, ולדין זה אין קיום לעולם. ושמעתי מידידי, הרה"ג ישכר קרמר שליט"א, לבאר עפ"י משל נפלא. לו יצויר שיהיו לאדם פסי רכבת מאחרי ביתו, והרכבת עוברת אחת לשעה, ויאמרו לו שבנו הקטן יושב על פסי הרכבת, וכעת האבא אינו לבוש, בוודאי שיצא מיד, אולם הוא יתעכב דקה כדי להתלבש, כיוון שיש טווח סיכון של שעה. אמנם לכאורה עפ"י הלכה הוא מחויב לצאת מיד, שהלא אין הולכין בפקו"נ אחר הרוב. וא"כ ע"ז נאמרו דברי החכמת שלמה, באופן שמצד עצמו הוא היה לוקח סיכון קטן, וההלכה מחייבת אותו להציל מיד. וא"ת שהלא עדיין איכא לאו ד"לא תעמוד על דם רעך", וע"כ צ"ל כדברי הבית יעקב הנז' שהלאו הולך אחר העשה, והיכן שאין עשה אין לאו.
♦
בגדר חובת הזהירות מטילים
ובאמת בגדר זה של דברים שאדם מצד עצמו לא היה מקפיד עליהם, אולם ההלכה מחייבת אותו לחשוש לזה, יש לציין ששמעתי מאאמו"ר שליט"א בשם מרן הגר"ד לנדו שליט"א במלחמת המפרץ האם יש חובה להיכנס למקלט. ואמר הגר"ד שבוודאי שמחויב, כיוון שיחשבו כאילו מעיל של שעטנז נזרק בהיכל של סלבודקא, שבוודאי היה בורח. ובביאור דבריו נראה לומר, עפ"י הגמ' בכתובות (טו, א) שזורק אבן לגו, ובהם יהודים וגויים, הו"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, כיוון שלא אמרי' כל דפריש מרובא פריש. וא"כ, כמו שעל הזורק אמרי' כל קבוע כמחצה על מחצה, אף על מי שזורקים עליו נאמר דין קבוע. אולם יש שדנו בדברי הגר"ד שחיוב שמירת הנפש אינו בהכרח תלוי בגדרי קבוע, דאטו בדיני שומרים אדם צריך לשמור על חפץ כשיש דין קבוע, ומאידך הסיכוי שהחפץ יפגע הוא אחת למיליון. וא"כ אף בשמירת הנפש, כל כמה שמדובר בסיכון רחוק, אין לחוש לזה. והנה הסיכון של אדם בודד למות מטיל, הוא פחות מאחד ממאה אלף (וזה משום שכיפת ברזל באזור המרכז מיירטת קרוב למאה אחוזים מהטילים, שלא אמורים ליפול בשטחים פתוחים. ובשונה מהדרום, שמכיוון שיש זמן קצר יותר, אחוזי ההצלחה נמוכים יותר. ואם נחלק את כל העיר לחתיכות של עשר מטר, שזה בערך טווח הנזק מכל טיל, אם תהיה ח"ו פגיעה ישירה, נגיע לפחות מאחד למאה אלף. ולדוגמא באוקראינה, ששטחה גדולה כפול שלושים מאר"י, ואין להם את המערכת שיודעת לזהות היכן הטיל עומד ליפול, ועל כל טיל קטן יש אזעקות בכל רחבי המדינה, והסיכוי שטיל מסוים יפול על אדם מסוים, הוא מאוד קטן, למרות שלהם אין כיפת ברזל. ויש לציין שדברי הגר"ד נאמרו במלחמת המפרץ כשלא הייתה כיפת ברזל, וכן טווח הנזק היה משמעותי יותר, וחלק מהציבור חשש מטילים אלו מאוד[1]).
אכן לכאורה יש להקשות על דברינו, שהלא בסוגיא ביומא (פה, ב) מבואר לענין נפל הגל בשבת, שיש לחוש שיש אדם חי בתוך הגל, וא"כ דיני שמירת הנפש, תלויים בדיני קבוע. אך יש לדחות שאין דיני "וחי בהם" תלויים בדיני שמירת הנפש, כיוון שדין וחי בהם הוא היתר לעבור על איסורים, ואילו דיני שמירת הנפש, הוי חיוב לשמור על הנפש. ואפשר שבדיני וחי בהם צריך לחשוש למיעוט, משא"כ בדיני שמירת הנפש, אינו צריך לחשוש למיעוט. וכ"כ מרן הגרד"ל באהלי זרעים לפני כשנה, שדיני וחי בהם ושמירת הנפש לא תלויים זה בזה. ויש לכך ראיות רבות שאי"ז תלוי אחד בשני. והראי' הפשוטה לכך היא שאשה שרוצה ללדת דווקא בבית חולים מרוחק בשבת יכולה לחלל שבת עבור זה, ואילו אשה שרוצה מנתח פרטי בעלות של אלפי שקלים, אין מחויבים לתת לה. וא"ת איך יתכן שלחלל שבת מותר משום יתובי דעתא, ואילו להוציא אלפי שקלים לא מחויבים? וע"ז י"ל כמשנ"ת שאי"ז תלוי אחד בשני, ובדיני וחי בהם מותר לאדם לחשוש אף לחשש רחוק, ואילו בדיני ונשמרתם הוא לא מחויב.
וכן שמעתי מידידי, הרה"ג נפתלי הלפרין שליט"א רכז הלכה באיחוד הצלה, לענין חזרת נהג אמבולנס לאחר שקראו לו להציל חיים, שהנה יש היתר משום "התירו סופן משום תחילתן", אולם לדעת החת"ס אי"ז נוהג בדאורייתא. ועל כן סיבת ההיתר היא כדי שהאמבולנס יהיה לידו בקריאה הבאה. אולם ע"ז יש להקשות, שמנ"ל שהקריאה הבאה תהיה קרובה יותר לביתו, אולי הקריאה הבאה תהיה בסמוך למקום שבו הוא נמצא כעת, וא"כ אדרבה שיעמוד במקום בו הוא נמצא כעת. וע"ז אמרו שהלא ברגל מותר לו לחזור לביתו, וא"כ שוב מותר לו לקחת את האמבולנס אתו, כדי שיהיה לידו במידה שתהיה קריאה נוספת. אלא שיש לתמוה מדוע לגבי ההיתר לקחת האמבולנס אנו חוששים לקריאה הבאה, ומדוע שלא נחייבו לעמוד במקום בגלל החשש מהקריאה הבאה. וע"כ כמשנ"ת, שדין וחי בהם ודיני שמירת הנפש לא תלויים זה בזה. ושוב נשאלתי דא"כ כל אדם שעובד כנהג אמבולנס יוכל להסתובב עם רכבו כל השבת, וללכת לקידושים ושלום זכר בכל רחבי העיר. והעברתי את השאלה לרב הלפרין, ואמר שמעיקר הדין איה"נ, אלא שלא רוצים שזה יהפך לחוכא ואיטלולא. וע"כ לא זו בלבד שלא מאשרים דבר זה, אלא אף מי שנסע מסיבה מוצדקת, והוא כעת ליד קידוש שאחיו עושה, אסור לו להיכנס לקידוש, כדי שלא יאמרו שנסע באמבולנס בשביל הקידוש.
♦
חשש שמא לא יצא להציל
וכעת נדון מצד סברא אחרת, שהנה שאלתי את הגרי"א לורינץ שליט"א, מח"ס משנת פקוח נפש, שאלה זו, האם מותר לאדם לא להציל אדם שעומד מולו כדי להציל את בנו, וענה שבוודאי שצריך להציל את מי שעומד מולו. ושוב שאלתי דא"כ כל אדם שתורם כליה לאחיו, לאחר שהוציאו את הכליה ממנו, יקחו ויתנו לאדם הנצרך לה ביותר. ואמר שזה שונה, כיוון שאינו מחויב לתרום כליה. ושוב שאלתי שאף הכא אינו מחויב להיכנס למקום סכנה, וכל מה שיצא זה רק בשביל בנו. ואמר דאיה"נ, אבל נפק"מ בשוטר שנמצא באזור מתוקף תפקידו, ומתקשר אליו קרוב משפחה, שלא יוכל להוציאו על ידי שיעקוף אנשים העומדים מולו. אולם היו שטענו שסברא זו שאם לא יתנו לא יציל, שייכת רק בתרומת כליה, שהיא פעולה יזומה בצורה מסודרת. משא"כ באירוע שהיה בשמחת תורה, הלא אנשים לא ידעו אם יתנו להן להיכנס להציל את בניהם, ובכל זאת נסעו. ובאירוע כזה, אדם עושה בלי מחשבה, וכל מה שייתן סיכוי להצלת בנו הוא יעשה, וצ"ע.
♦
נחשב כיותר מכל ממונו
שמעתי לומר טעם נוסף מדוע מותר להציל את בנו, שהלא מבואר ברמ"א (או"ח סי' תרנ"ו סעיף א') שכדי לא לעבור על לאו אדם מחויב להוציא את כל ממונו, והגר"מ פיינשטיין זצ"ל (אגרות משה יו"ד ח"א סי' נ"ד) נקט שכל ממונו דווקא, ולא יותר מכך, כלומר שהוא לא מחויב להיכנס לחובות [ודלא כמ"ש באהבת חסד (ח"ב פ"כ סעיף ב'), שאף מחויב להיכנס לחובות ולעשות כל מה שביכולתו]. וא"כ אף אם נאמר שעובר בלאו כדי להציל את בנו, אולם בנו יקר לו יותר מכל ממונו, ובשבילו היה מוכן אף להיכנס לחובות, ושפיר שרי לעבור על לאו ד"לא תעמוד" בכה"ג. ועוד יש לומר, שהלא בפתחי תשובה (יו"ד סי' קנ"ז סק"א) הסתפק האם גם בעובר על לאו בשוא"ת צריך להוציא את כל ממונו, וא"כ הכא עובר בשוא"ת, וקיל טפי.
♦
האם מותר לשקר כדי להינצל
והנה לאחר אסון מירון התפרסם בשם מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל ויבחלט"א מרן הגר"ד לנדו שליט"א שמותר לאדם לשקר ולומר שהוא כהן כדי שיקדימו את הצלתו, ואפשר שאף מחויב בזה, כיוון שפיקוח נפש דוחה את כל התורה. והדברים צ"ב לענ"ד, שהלא בכך שהוא משקר הוא גוזל את זכות הקדימה מחבירו שמגיעה לו עפ"י דין. ואף אם חבירו אינו בכלל הקדימויות, בכל אופן הוא גוזל לו את הזכות השוויונית לחיים והצלה. והגע עצמך, אטו יהיה מותר לשניים שמהלכין בדרך, ויש קיתון אחד לאדם אחד מהם, אטו יהיה מותר לשני לגזול ממנו את המים, כדי להינצל, משום שפקו"נ דוחה גזל. הלא בוודאי שאי"ז גזל רגיל, אלא גזל ממנו את נפשו. ושו"ר שכך התפרסם בשם הגר"א וייס שליט"א שאין לשקר ולומר שהוא כהן כדי שיצילוהו.
♦
האם מותר להפציץ בעזה כשיכול להיות שייפגעו יהודים
הנה יש לדון האם מותר לכוחות הצבא להפציץ בעזה, כדי לפגוע במחבלים, בעוד שיש בעזה למעלה ממאה חטופים יהודים, ויש סיכון לא קטן שע"י פעולות אלו הם יפגעו, כפי שאכן קרה לאחרונה בעוה"ר. ואין לומר שמדין רוב אין לחוש לכך, שהלא קיימא לן שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי (כתובות טו, א), ולא נאמר הדין של רוב. ואם כן אף בענייננו, היהודים הם קבועים, ועל כן אין את הדין של רוב. ויש להוסיף ולדון עוד, שהלא יש בעזה לא מעט "אחמד בן שרה", כלומר ערבים שעל פי ההלכה הם יהודים, כיוון שאמם וסבתם יהודיה. ובמידה שאינם רודפים בפועל, כגון שהוא תינוק, לכאו' אין היתר להרגם.
והנה על השאלה השנייה, יש לדון ליישב בהקדם קושיית הר"ש מקינון (ספר הכריתות סי' ר') שהקשה איך מותר לזרוע בכל מקום בארץ ישראל, הלא יש דין שבנחל איתן שערפו בו עגלה ערופה, אסור לזרוע בו. ואם כן, אולי במקום השדה היה בעבר נחל איתן. ואין לומר שהולכין אחר הרוב, שהלא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ותירץ שנחשב קבוע שאינו ניכר, כלומר שכל דין קבוע נאמר רק באופן שאדם קנה מחנות, ואינו יודע אם היא כשרה או לא, שאין לומר שהחנות כשרה, ממת שרוב החנויות כשרות, שהלא החנות ידועה במקומות האם היא כשרה. מה שאין כן בזריעה, שלא ידוע על המקום הזה שהוא נחל איתן. ולפי זה מתורצת הקושיא מדוע לא חוששים ל"אחמד בן שרה", כיוון שהוא אינו ניכר במקומו. אולם על הקושיא מהחטופים אין זה מתרץ, שהלא במקומם של החטופים יודעים שהם יהודים, אלא שאנחנו לא יודעים.
ויש לומר עוד על הקושיא מדוע אין חוששים שיש ערבים שהם יהודים על פי הלכה, על פי דברי המהרי"ט אלגזי (בכורות פ"ח אות ס"ה) שאדם שנולד מאבא גוי ואמא יהודיה הוא גוי, וכל מה שביהדות הולכים אחרי האמא, היינו דווקא בדרך זנות, ולא כשחיים כמשפחה, וכן כתב המהרש"ל בחכמת שלמה (יבמות טז, א). ובשנת תש"ל עלתה שאלה כזו למעשה בבית הדין הרבני בחיפה בהרכב הדיינים, הגר"י פינק, הגר"י קניאל, והגר"ש ילוז זצ"ל, ופסקו כדברי המהרי"ט אלגזי, והצריכו גיור במקרה כזה (ראה את פסק הדין באורך בספר אשר לשלמה אה"ע סי' ה', פסק שמשתרע על עשרות עמודים). אולם תיק זה עלה לערעור בבית הדין הגדול, בהרכב הדיינים מרן הגרי"ש אלישיב, הגר"ב זולטי, והגר"א גולדשמיט זצ"ל, וכתוב בשורות קצרות שראו את דברי ביה"ד האזורי, אולם דברי המהרי"ט אלגזי לא נפסקו להלכה. ועכ"פ לפי דברי המהרי"ט אלגזי אתי שפיר, כיוון שאותו "אחמד בן שרה" אינו יהודי.
ויש לדון באופן אחר ליישב את שתי הקושיות באופן אחר. וזה בהקדם דברי החינוך (מצוה תכ"ה) שכתב שמצוה להרוג את ז' עממין, אם יכול להרוג בלי להסתכן. אולם במנחת חינוך כתב שכיוון שיש דין מלחמה הוא מחויב להסתכן עבור זה. ועכ"פ רואים שבדין מלחמה אדם מחויב להסתכן, כי כך היא דרכה של מלחמה שיש אנשים שנהרגים (עי' חידושי מרן רי"ז הלוי על התורה הפטרת פרשת בשלח). ומעתה יש לומר שהנה מצינו ביעקב אבינו ששם את ילדי השפחות ראשונים במפגש עם עשיו, וזה משום שאם יהרוג מחנה אחד, ישאר המחנה הנשאר לפליטה. וראיתי ששאלו את הגר"ח קניבסקי זצ"ל איך היה מותר ליעקב לסכן את בני השפחות, ותירץ הגר"ח שהלא יש מישהו שחייב להיות ראשון ולהסתכן יותר, אז מותר ליעקב לבחור מי יהיה ראשון. וממילא יש לומר אף בענייננו שהלא כעת יש מלחמה מול אויבי ישראל, ובמלחמה מתים אנשים, וממילא החטופים נחשבים כחלק מהלוחמים, שבאופן טבעי יכול להיות שימות מהם.
אכן העירוני שלגבי אחמד בן שרה אי"ז מיישב, שהלא המלחמה לא נועדה כדי להצילו, ואף אם ידעו מיהו לא יצילוהו. ולענין זה נחשבת מלחמה זו מלחמת מצוה, כמבו' ברמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"א) שבשביל להציל ישראל מיד צר לא צריך לא בי"ד ולא מלך. ואין לומר שבכל אופן צריך שיהיה מלך לעם ישראל, שהלא הטור פסק הלכה זו (או"ח סי' שכ"ט ס"א) ודברי הטור נכתבו למעשה, למרות שאין מלך. ואינו דומה לדברי המשנה בתרומות (פ"ח מ"ב) לגבי עיר שאומרים להם תביאו לנו שניים או שימותו כולם, שהדין הוא שימותו כולם ואל ימסרו שניים. ולכאו' אף כאן נחשב כך, שמוסרים שניים (ואין לדחות על פי דברי החזון איש יו"ד סי' ס"ט סק"א שבדרך הצלה שרי, כיוון שהכא אינו דרך הצלה, שהלא באופן ישיר יכול להיות שימותו יהודים בהפגזות. ואינו דומה למקרה עליו דיבר החזון איש שאדם מטה חץ, ובאופן ישיר עושה הצלה, ורק באופן עקיף עושה הריגה. וראיתי בשם הגר"ע פריד שליט"א שדימה דבר זה לדברי החזו"א. אולם במחכ"ת יל"ע בדבריו, שהלא א"כ אין הבדל בין מקרה המשנה לדברי החזו"א, שהלא גם במשנה המטרה היא להציל, אלא שחידש החזו"א שאם המעשה הישיר הוא הצלה יש היתר. אולם אם המעשה הישיר הוא הריגה, הר"ז דומה לדברי המשנה, וצ"ע, וידידי הרה"ג אברהם שמחה אדלשטיין שליט"א כתב לי שלדעתו הביאור בחזו"א הוא אחרת, שדווקא במסירת שני אנשים, שמצד עצמה אינה פעולת הצלה, אלא תלויה בשגעונותיו של הרודף, ואפשר שידרוש לפתע עוד אנשים, ואין לדבר סוף, ע"ז יש לומר שאסור, משא"כ פעולה שמצד עצמה היא מצילה, כמו הטיית חץ שרי, ולפ"ז אף פעולות מלחמתיות נחשבות פעולות הצלה). אולם יש שביארו את המשנה שלא מדובר בשעת מלחמה, אלא בענייני ממון. ויש להרחיב עוד בעניינים חמורים אלו, ולא באתי אלא לעורר את לב המעיין.
כמו"כ יש לדון האם מותר להפיל מטוס שעומד להתפוצץ על בניין גבוה, ובספר משנת פקוח נפש (סי' נ') כתב לדון מדין רודף על אנשי המטוס, שיהיה מותר להפיל את המטוס. אולם יש להעיר ע"ד שלא האנשים הם הרודפים, אלא המטוס והטייס בלבד. וכך אמר לי מיד מו"ר רה"י הגרב"ד פוברסקי שליט"א. ועי"ש שהביא את דברי המהרשד"ם (סי' שמ"ח) דמניעת הצלה ג"כ נחשבת רדיפה, וא"כ האנשים במטוס הם מונעים את ההצלה, וע"כ יהיה מותר להרגם. אולם יש חילוק בין מניעת הצלה דינית, למניעת הצלה מציאותית, כלומר דהיכא שהדין מחייב שלא להעדיף נפש אחת על חברתה היאך שייך לדונם כרודפים. וכן הוא בכל מקרה שמאיימים על ראובן שיהרגוהו אם לא יהרוג את שמעון, דלא נאמר ששמעון רודף, שעצם קיומו מסכן את ראובן, משום דהא גופא הדין מחמת מאי חזית. ויש לציין שהגר"ש זעפרני שליט"א דן ג"כ בשאלה זו (שו"ת שמרו משפט ח"א סי' קכ"ח) וכתב כדברינו שאסור להפיל את המטוס. וחידד את הדברים, וכתב שאף יושבי הבניין ג"כ אסור להם להפיל את המטוס, שמחמת ההגנה העצמית לא הותר להפיל את המטוס. והג"ר נחום נבנצאל שליט"א הביא בקונטרס "הערות" שהגר"ח קניבסקי זצ"ל הסתפק בדבר זה ונשאר בצ"ע. והגר"נ שליט"א רצה לדון בזה עפ"י דברי החזו"א (יו"ד סי' ס"ט) לעניין הטיית חץ, שמותר להטות חץ שמכוון כלפי הרבה אנשים לכיוון מעט אנשים, וה"נ הכא שיהי' מותר להטות את המטוס כדי שימותו פחות אנשים. אולם לענ"ד אינו דומה כלל, והיינו משום שהחזו"א כותב במפורש בדבריו שהחילוק בין עיר שאומרים להם תנו לנו שנים ואם לא נמית את כולכם, שימותו כולם ואל ימסרו שנים, משום דהתם המסירה היא פעולה אכזרית בטבע, משא"כ הטיית חץ היא פעולת הצלה. ובענין המטוס ודאי שהפלת המטוס היא פעולה אכזרית בטבע, אלא שיוצא ממנה הצלה, וכלשון החזו"א. וראה מש"כ למעלה בשם ידידי הרה"ג אברהם שמחה אדלשטיין שליט"א לבאר ביאור אחר בחזו"א, ומה שלכאו' נשאר לדון הוא משום שיושבי המטוס בלא"ה ימותו עוד מעט, וא"כ אין לנו אלא חיי שעה שלהם מול חיי עולם של כל יושבי הבניין. אולם אי"ז סברא מועילה, שהרי אף באומרים ליושבי העיר תמסרו לנו שניים או שנהרוג את כולכם, הדין הוא שימותו כולם ואל ימסרו שניים, למרות שהשניים האלו בלא"ה ימותו.
♦ ♦ ♦