הרב אריה אידנסון
מח"ס שערי אריה

כאשר יש ב' חובות לאדם אחד, מי קובע איזה חוב נפרע

סימן א'
דעת רוב ראשונים שהמלוה קובע איזה חוב לפרע בע"כ של הלוה
בר"ן על הרי"ף בכתובות (דף פ"ה) מבואר שאדם שחייב ב' חובות לאדם אחר, ונותן מעות עבור פרעון חוב א', יכול המלוה לשנות בע"כ של הלוה ולקחת את הכסף עבור החוב השני. וכ"כ הריטב"א בשבעות מ"ב א', ושכן דעת הרא"ה[1]. ובספר התרומות (שער כ' א') יש תשובה של הרמב"ן שכותב כן, הועתק בשו"ת הרמב"ן (סימן כ"ז). וכן בשו"ת הרשב"א (חלק ב' סימן ל"ז) כותב כן, שבסתמא המלוה מחליט, וכתב עוד שלב, שגם במקרה שהלוה אמר להדיא שזה עבור חוב אחד, והמלוה שתק, המלוה יכול לומר אח"כ שדעתו הייתה שזה עבור חוב השני. וראיה מקידושין (דף י"ג ע"א) שאדם שהיה חייב לאשה כסף, ונתן לה לשם קידושין, ושתקה, יכולה לומר לקחתי לשם פרעון החוב ואינה מקודשת. וכך נפסק להלכה בשו"ע חו"מ (סימן נ"ח ס"ד).
ועיין במרדכי בכתובות (רמז רי"ח) הובא בדרכי משה וב"ח חו"מ סימן נ"ח "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי תימה אמאי לא יאמר השליח אני נתתי המעות בשביל השטר מה אני חושש אם חייב לך במקום אחר או תחזיר לי מעות או [לא] תתפש בשטר חוב וי"ל המלוה יאמר כיון שתפסתי מבע"ח לא תוציא מידי כי הוא חייב לי". ובפשטות בשאלה שאל שכיון שהשליח נתן עבור החוב בשטר, איך המלוה לוקח נגד דעתו, או שיתן את השטר או שיחזיר את הכסף שנתן עבור השטר. ומתרץ שהמלוה תופס בע"כ של הלוה. וא"כ ההו"א דלא כר"ן ומסקנתו כר"ן[2].
♦
דעת הרא"ש נראה שהלוה קובע בע"כ של מלוה
אך לכאורה שיטת הרא"ש דלא ככל הראשונים הנ"ל. בפסקי הרא"ש שם פ"ט ס"ד "אבל בלא מיגו לא מהימן דלאו טענה מעלייתא היא דיותר ברצון אדם פורע מלוה בשטר ממלוה על פה". ולכאורה מפורש טעם למה הלוה לא רוצה לפרוע את המלוה ע"פ, אבל באותו מידה זה טעם שהמלוה ירצה לפרוע דוקא את המלוה ע"פ. ואם כשיטת הר"ן שהמלוה קובע, אדרבה זו טענה מעליא לומר שכך עשה המלוה. ולכאורה מוכח שלדעת הרא"ש הדבר תלוי בלוה ולא במלוה. וכך הוכיח בספר בני שמואל על הטור שם סימן נ"ח, הובאו דבריו בכנה"ג שם עיי"ש. וכ"כ בספר ראש יוסף איסקופה, אלא שהוא תמה איך הטור לא הביא כלל את שיטת הרא"ש ופסק כסה"ת, ולכן פירוש באופן אחר מחודש וכפי שיתבאר.
♦
צ"ב למה לרא"ש סטראי טענה בלא מיגו
ברא"ש מבואר שטענת סיטראי הוא טענה טובה גם בלא מיגו, ורק משום הריעותא הנ"ל צריך למיגו. וצ"ב, הרי לכאורה זו טענה בעלמא להוציא כסף מהשני, ולמה שיהיה נאמן. ומ"ש מכל נסכא דרבי אבא שאינו נאמן לומר אין חטפי, וה"נ לומר שהכסף שנתנו לו עבור חוב אחד שייך לו משום חוב אחר[3]. וכן נקטו הקצות (סימן נ"ח ס"ק ג'), והנתיבות ביאורים (שם ס"ק י"א) שאי"ז טענה ומשום שדומה לנסכא.
אך הישוב פשוט, שמבואר בר"ן על הרי"ף בשבועות שעיקר טענת סטראי בנוי על טענת שטרך בידי מאי בעי, שלא יתכן שנשאר שטר ביד המלוה אם הלוה פרע את החוב. ואף שראינו שפרע, ע"כ שהוא פרע חוב אחר. וא"כ מכח שטרך בידי מאי בעי, מוכחת טענת סטראי. ולכן לרא"ש זו טענה טובה, והתקשה למה צריך למיגו. והשיב משום הריעותא, שלא מסתבר שפרע חוב בע"פ והשאיר חוב בשטר, וזה מרע את טענת שטרך בידו מאי בעי. והאריכו הפוסקים שלכאורה לשיטת הרא"ש אם הוא טוען שהחוב השני גם היה בשטר, והשיב לו שזה לשטר השני, נאמן[4]. וכ"כ הב"י בשו"ת אבקת רוכל סימן קכ"ז, ועיין בבני שמואל וכנה"ג שהאריכו בזה[5].
אך צ"ב, הרי מדובר באופן שהלוה נתן עבור החוב שבשטר, והמלוה תפס עבור חוב אחר. וא"כ מה שייך שטרך בידי מאי בעי, הרי כו"ע מודו שתפסו בכח מהלוה. ולר"ן וסיעתו הישוב פשוט, שבכל פרעון חוב היה אפשר לחשוש שהמלוה תפס את השטר, שהרי בהרבה מקרים קודם פורעים ורק אח"כ מחזירים את השטר. רק במקרים נדירים מפקידים את השטר ביד שליש, עד לפרעון. וא"כ בקל יכול היה לתפוס את השטר. וע"כ שלא חיישינן לכך שהמלוה יעכב את השטר בפני הלוה להדיא שלא כדין, וגם אם יעשה כן, אומדים שהלוה יצליח להוציא ממנו בכח. וא"כ ה"נ כאן בסטראי, כיון שלר"ן אע"פ שהלוה נתן עבור המלוה בשטר, דינו שיכול לתפוס עבור המלוה בע"פ. הרי הטענה היא שתפס את השטר כדין, ולכן יש שטרך ביד מאי בעי רגיל. ואינו טענה שלקח את השטר שלא כדין, שאע"פ שזה נגד רצונו של הלוה זה כדין. משא"כ אם לא היה חוב אחר, זה היה שלא כדין.
ולרא"ש, שהלוה קובע, צריך לומר שטוען שהלוה נתן מדעתו עבור חוב בע"פ. וכפי שכתב המרדכי שם בשם רשב"ם ור"י. ושטר בידי מאי בעי מסיע לטענה זו, שהרי לא חשיב שתפס שלא כדין. והטענה שנתן מדעתו את המלוה ע"פ לא כ"כ מופקעת, שהרי מצאנו שיטת הריטב"א ורא"ה ורדב"ז שהלוה נותן ע"ד המלוה להניח דעתו, שלא ידחוק אותו על החוב השני[6]. וע"ז אמר הרא"ש שמ"מ לטעון טענה זו צריך מיגו, שיש ריעותא בטענה זו, שלא מסתבר שהוא הסכים שיפרע את החוב בע"פ ולהניח את החוב בשטר. וזה דררא שתפס את השטר שלא כדין, ומרע טענת שטרך בידי.
♦
דחיה מחודשת של האחרונים בדעת הרא"ש
אך עיין בתומים סימן נח ס"ק יג שהאריך לפרש את דברי הרא"ש, ורצה לומר שאינו סברא בדעת הלוה, אלא הוכחה שאין עוד חוב. ואדרבה זה בנוי - א' על דעת הר"ן שהלוה קובע ב' לא חיישינן שהמלוה יתפוס את השטר שלא כדין, משא"כ אם מותר לו לשנות לחוב בע"פ שפיר יעשה כן. וע"ז אמר הרא"ש כן, שאם היו ב' חובות, א' בשטר וא' בע"פ, הלוה לא היה נותן את הכסף, עד שהשטר יהיה בידו או ביד שליש, שהרי הוא רוצה לפרוע את החוב בשטר, ולא את החוב בע"פ, ומדינא המלוה יכול לשנות, וא"כ לא ייתן אפשרות כזאת. וע"כ שאין עוד חוב, ולכן הלוה לא חשש שהמלוה יחטוף את השטר, כמו שלא חיישינן בכל שטרך בידי מאי בעי שהמלוה חטף את השטר. וא"כ מזה שנתן אפשרות לתפוס את השטר, מוכח שלא חשב שיש עוד חוב. וזה ריעותא על הראיה של שטרך בידי, שע"כ שהיה עוד חוב. שו"מ גם בראש יוסף אישקופה שהאריך לפרש כך את הרא"ש, ומשום שלא יתכן שהרא"ש חלק על שאר ראשונים, והטור לא הזכיר את דבריו, ולא הביאו אפילו לחלוק עליו.
♦
בשו"ת הרא"ש נראה להדיא שהוא חולק על הר"ן
אך בשו"ת הרא"ש שו"ת הרא"ש כלל פו סימן טו לכאורה מפורש דלא כר"ן, וכפשטות דברי בפסקים ודלא כפירוש התומים. והאריך בזה בספר בני שמואל על הטור סימן נ"ח. ודן בדבריו בכנה"ג שם. זו תשובה ארוכה, אך תו"ד הוא לפו"ר כך. ראובן מת והיה מגיע לבתו כסף ממנו, והיא נתנה לבעלה הרשאה לגבות. ונמצאת הודאה של בעלה שלקח כסף מאביה. והבעל אומר שאה"נ הוא לקח את הכסף, אך עיקרו היה על חובות שהיו חייבים לו ולא עבור פרעון חובות לאשתו. והרא"ש מאריך שיש דין סטראי, ואם יש עדים שפרע אינו נאמן, והטעם שלא שביק המלוה חוב שיש לו בשטר, ופורע חוב שיש לו בע"פ. וה"נ כיון שיש שטר שקיבל כסף הוה כעדים שקיבל כסף שלא יכול לטעון להד"ם, וא"כ אי אפשר לטעון שקיבל את הכסף עבור חובות בע"פ כאשר יש חוב בשטר. וזה הטעם שצריך למיגו, משום שלא מסתבר שהוא יניח חוב בשטר ויפרע חוב בע"פ. וד"ז כתב גם ברא"ש בכתובות.
אך הרא"ש בשו"ת כותב שבנידון שלו לא שייכת סברא זו, שכל הסברא שלא שביק קיימת כאשר ב' החובות הם של אדם אחד. אבל הכא יש חובות שלו ויש חובות של אשתו, והוא יכול להחזיר את ההרשאה לאשתו ואז תהיה רק תביעה שלו. ואע"פ שהוא לא עשה זאת בפועל, הרי קיי"ל בגמ' בב"ק שיש דין אי שתקת, וחזינן מזה כלל שכל שבידו לעשות דנים כאילו עשה. וא"כ כיון שהיה יכול להחזיר את ההרשאה, הרי זה כאילו החזיר, וע"כ נחשב כאילו הוא גובה רק חוב בעל פה, ולא חוב בשטר, ולכן אפשר לקבל את טענתו גם בלא מיגו.
והנה כל תוכן סברא זו מתאים אם הלוה יכול לפרוע בע"כ של המלוה. ואז אמרינן שהלוה רוצה לפרוע מלוה שבשטר, והמלוה רוצה מלוה בע"פ, והלוה יכול לכופו למלוה בשטר. אבל אם בכח הרשאה, הרי אם הלוה ירצה לכופו, יאמר אי אפשר לפרוע אצלי חובות אשתי, שאני מחזיר את ההרשאה. ואע"פ שלא החזיר, כאילו החזיר. וזה מבטל את אפשרות הלוה לכוף את המלוה. אבל אם המלוה מחליט, למה צריך לכוחות אלו, כאילו הוא מחזיר, ונגד מי צריך להתווכח, הרי הוא מחליט בעצמו איזה חוב לפרוע. ובזה מסתבר שהוא ירצה חובות שלו ולא של שלוחו. וראיתי שכך פירש את הרא"ש בנתיבות המשפט אלגזי עמ' כ"ו ב'. וא"כ מכל המשא ומתן מוכח שהלוה קובע ולא המלוה, ולא כדחיית הראש יוסף ותומים. ובתומים בהמשך דבריו דן בשו"ת זה, אך לא הוכיח כמ"ש.
♦
סימן ב' - השאלה אם יש בזה דין פרעון בעל כרחו
ולכאורה יסוד השאלה מי קובע איזה חוב יפרע, הוא שאלה בדין פרעון בע"כ, שהרי קיי"ל פרעון בע"כ שמיה פרעון. וא"כ תימא על הר"ן איך המלוה יכול להחליט איזה חוב הוא רוצה שיפרע, הרי הלוה יכול לפרוע את החוב בע"כ של המלוה, וזה חל לפני לקיחת המלוה, אלא בנתינת הלוה לרשות המלוה חל הפרעון.
והרחיב בשאלה זו בחי' הרי"ם (חו"מ סימן א' ס"ק ט"ז), ותירץ שפרעון בע"כ שייך כאשר המלוה לא מקבל את הפרעון, ועל ידי זה נשאר הלוה חייב, ואין רצונו של הלוה להישאר חייב. משא"כ כאשר מקבל את הפרעון, אלא שמקבלו עבור חוב אחר, אין ביד הלוה לכופו איזה חוב לפרוע. וכפי שיתבאר, וזה לשונו "ועצכ"ל דהא דפרעון בע"כ מהניא היינו שאין לחייבו בע"כ כמ"ש התוס' גיטין דע"ה והרשב"א שם כיון שמחויב לקבל מן הדין עיי"ש וכן כמ"ש שם מאחר שאין לו רק שיעבוד אם תאמר שאין יכול לסלקו אלא מדעתו א"כ אתה מחייב את שלו בע"כ עיי"ש (שזה לשון הרשב"א). והיינו דהא אין לו למלוה עליו רק חיוב זה שישלם לו והרי משלם לו כהנ"ל, משא"כ בב' חובות אם לא יהיה נותן לו, היה יכול המלוה לקחת ממנו בחוב שבע"פ, דגובה איזה שירצה, א"כ שוב אינו מחויב לקבלו על החוב שבשטר וא"כ להיפך פרעון זה שעל חוב שבשטר דוקא הוא בא להפסידו ע"כ במה שאין עליו לקבלו ולהפסידו במה שהוא של המלוה דהיינו שהוא יכול לגבות על איזה חוב שירצה והוא יפסידו בפרעון זו בע"כ שיהיה דוקא אחוב זה שבשטר, שפיר בזה פרעון בע"כ ל"ה פרעון כאשר נתינה בע"כ וכו'". והארכנו בענין במקומו מדברי הרשב"א בכמה מקומות, שדין פרעון בע"כ אינו משום שזה מעשה שהלוה עושה מעצמו, בלא צורך בהסכמת המלוה, אלא זה משום שאין למלוה יכולת לחייב אותו להמשיך להיות חייב ומשועבד לו, וזכות הלוה להפטר מהשיעבוד, ולכן פורע בע"כ של המלוה.
וכעי"ז כתב בקצרה בספר כסף הקדשים על השו"ע (סימן פ"ג סימן א'), שהסה"ת כתב כר"ן הנ"ל, ופירש משום עבד לוה לאיש מלוה. והכסף קדושים פירש שבעלמא פרעון בע"כ שמיה פרעון והלוה יפרע בע"כ של מלוה, וע"ז ההסבר שעבד לוה, והמלוה קובע. ויתכן שצריך לתוספת הסברא של החידושי הרי"ם, שאין המלוה דורש ממנו להשאר חייב, אלא רק איזה חוב לפרוע, ובזה אין דין פרעון בע"כ.
וא"כ בפשטות נחלקו בשאלה זו הרא"ש והר"ן, שלר"ן פרעון בע"כ שמיה פרעון רק כאשר האפשרות השניה היא שהוא יישאר חייב. משא"כ כאשר גם המלוה רוצה לסלק חוב, אין בכוחו לכופו. ואילו לרא"ש פרעון בע"כ הוא גם באופן זה, שהוא כח של הלוה לפרוע, שעל ידי זה מקיים את חובו, והדבר לא תלוי ברצונו של המלוה[7].
♦
סימן ב' - אם לר"ן מדובר על פרעון או על תפיסה למשכון
האם מדובר על תפיסה או גביה
יש ספק גדול בכל הסוגיא, האם הנידון הוא על תפיסה או על גביה. דהיינו שלשיטת רוב הראשונים שהמלוה לוקח לפרעון נגד דעתו של הלוה - האם הכונה היא שהפרעון חל כדעתו של המלוה, שבכוחו לקבוע שמעות הפרעון יועילו לחוב מסוים לפי דעתו. או שלא חל פרעון כלל, וכל כוחו לעכב את הפרעון של הלוה, שאין בזה דין פרעון בע"כ, ושוב יכול לעשות תפיסה בעלמא בנכסי הלוה. ודינו שבקרקעות ומטלטלין לא חלה הגביה, שאמרינן מאן שם לך, משא"כ במטבעות חלה הגביה. ועיין בנחל יצחק חושן משפט סימן פג סעיף ב – ג, שהאריך שזה דין תפיסה, ולכן הדין נאמר במטבעות בדוקא שאז נעשה שלו. משא"כ במטלטלין או קרקעות, אסור לו להשתמש בחפץ, עד שבי"ד יקבעו שומא וגביה. ומשום הכי לא יהיה הדין שכתב הר"ן ונפסק ברמ"א, שגם כאשר הלוה אמר שזה עבור המלוה בשטר והמלוה לקח בשתיקה, יכול לומר שהתכוין עבור המלוה בע"פ, שהרי אם רואים שהשתמש בחפץ, ע"כ שחשב לגובינא, וזה לא יתכן אם לקח עבור חוב אחר. ולדידי צ"ע טובא לומר כן, שבשו"ע לא הזכיר כלל לשון מעות, אלא רק הרמ"א ואין הוכחה שזה לא דוגמא בעלמא. ואחר שלא הזכירו מעות, לדבריו לא חלה בזה גביה, וצריך לבוא לבי"ד לעשות שומא וגביה, ועד אז אסור להשתמש בחפץ. ומכל רהיטת לשון הראשונים משמע שחל הפרעון מיד, שהויכוח הוא מה נפרע, ולא שנמנע הפרעון בכלל ויש תפיסה בעלמא, וצריך לבוא לבי"ד אח"כ. ונביא אח"כ עוד הוכחות כדברינו.
♦
שלושה אופנים של ויכוח בפרעון
ויש ג' אופנים של חילוקי דעות בין המלוה ללוה איזה חוב יפרע. א. יש שניתן בסתמא, ואח"כ מתוכחים איזה חוב נפרע. ב. יש שמתוכחים להדיא, וצריך להכריע כמי לעשות. ג. ויש שהלוה נתן באמירה להדיא והמלוה שתק, ואח"כ אומר ששתק משום שלקח לדעת עצמו והתעלם מדברי הלוה. ובטור מביא את ב' הדינים הראשונים בשם סה"ת, ולא מביא כלל את הדין האחרון. ודין זה מבואר בר"ן ורשב"א, והפוסקים דנו אם הטור חולק על זה[8]. וכעת צריך לברר בכל א' מהאופנים אם מדובר בתפיסה או בגביה.
♦
המקרה הראשון שפרע בסתמא והדין בו
באופן שנתן בסתמא ושניהם שותקים, עיין בסימן פ"ג ס"א בקצות ושכ"כ הכנה"ג, שכל הדין שצריך שב' החובות יגיע זמנם הוא כאשר זה נעשה בע"כ, דהיינו ב' המקרים האחרים. אבל במקרה הראשון שעושה בסתמא, גם בלא הגיע זמנו, המלוה יכול לקבוע כדעתו. וא"כ מפורש שדין זה אינו משום תפיסה, שלא שייך כלל בתוך זמנו. וכן נראה בתשובות הרשב"א (חלק ב' סימן ל"ז) שרק את המקרה שהלוה אמר להדיא והמלוה שתק ביאר משום תפיסה, ומפורש שבמקרה הקודם ששניהם שתקו לא הוצרך לסברא זו. ולכאורה כך מוכח גם מסברא, שהרי כשגבה, גבה בסתמא. ואם לב' הצדדים הייתה גביה, ורק השאלה היא מה נפרע, מובנת המציאות שנותנים לו כסף לפרעון והוא שותק, ומתווכחים מה נפרע. אבל אם הצד השני זו מניעת הפרעון ותפיסה בעלמא, קשה להבין איך אפשר לפעול דברים אלו בסתמא ובשתיקה, שהרי הלוה בא לעשות מעשה אחד של פרעון, והמלוה בא לבטל את עשיתו, ובמקום זה לעשות מעשה חדש של תפיסה מנכסי הלוה. ואיך אפשר לעשות כן בסתמא בלא לומר ובלא לכוון מאומה. ומ"מ יתכן שאין הדין משום כח המלוה לקבוע, אלא שיש אומדן דעת שבסתמא הלוה עושה על דעת המלוה, וכמ"ש הריטב"א ובשם הרא"ה בשבועות מ"ב. וכך הכריע כשיטתם הרדב"ז בשו"ת חלק ד' סימן קפ"א. ורק כאשר יש פירוש, אז אין סתמא זה[9].
♦
המקרה השני שיש ויכוח מפורש והדין בו
בדין ששניהם להדיא מתווכחים, בסה"ת ביאר משום עבד לוה לאיש מלוה. וזה מתאים לכפיה של הלוה לפרוע לפי דעת המלוה, ולא רק למנוע פרעון כדי שוב לתפוס. שכל שיש דין עבד לוה, אפשר לכפות גם על פרעון לדעת המלוה. ובכל דברי סה"ת שהביא מקטינא דאביי, והתם מדובר על יתומים שפרעו את חובת אביהם מממון שלהם כדי לפדות את הקרקע המשועבדת, והמלוה תפס לפרעון בעלמא, וכפי שיתבאר בהערה כאן[10]. והתם לא שייכת כלל תפיסה של המלוה, שהרי אין הם חייבים לו מאומה, אלא רק דין פרעון. שהם נתנו פרעון והוא קובע איך זה יתבצע.
♦
מקרה שלישי שהלוה אמר להדיא והמלוה שתק והדין בו
באופן שהלוה אומר להדיא והמלוה שותק, זה לשון הרשב"א בתשובה "וגדולה מזו נראה לי שאפילו פרע לו בפירוש לשם חוב פלוני והמלוה קבלם סתם יכול לומר לו לא קבלתים מחמת אותו החוב שאמרת אלא מחמת החוב האחר שיש לי עליך. חדא התופס מבעל חובו שלא לדעתו מה דתפס תפס. ועוד דתניא בפ' קמא דקידושין אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי. וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות. רצתה מקודשת. לא רצתה אינה מקודשת. לאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת. ואמרינן עלה מאי רצתה ומאי לא רצתה, אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא הא אישתקה הוי קידושין נתני מקודשת סתם כי התם אלא לאו רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיקה. מ"ט, די"ל אין שקלי ודידי שקלי".
הרי להדיא בהתחלה אמר שזה מדין תפיסה. ולהדיא שעד עכשיו ששניהם שתקו לא הוצרך לכך. ונראה הטעם שהוצרך רק כעת לדבר זה, שמעשה שנעשה בין ב' בנ"א, ואחד אומר לו דבר והשני שותק, אמרינן שתיקה כהודאה דמי. ולא יכול לטעון עשיתי שלא על דעת מה שאמרת, שדברים שבלב אינם דברים. אבל עשיה שעושה בינו לבין עצמו, לא צריך לפרש את דבריו לאחרים. ולכן אה"נ, הרשב"א מודה לדין הסה"ת שמדין פרעון המלוה יכול לכוף את הלוה, ויחול פרעון גמור. אבל אז יהיה הדין שכאשר הלוה אומר והמלוה שותק, שיש גדר דברים שבלב, ולכן צריך שהוא עושה מעשה עצמי שלו, ולא דין כפיה על השני. וזה רק בתפיסה בעלמא, ולא גביה מדין כפיה של הלוה.
♦
סימן ג' - דין מעות שעומדים לפרעון אסור ללוה להוציאם
א.
והטעם שחל פרעון גמור, יתכן שכל מה שבתפיסה בעלמא אמרינן שהוא משכון, משום מאן שם לך, הוא רק כאשר הלוה רוצה להשאיר את הכסף אצלו, והמלוה רוצה לקחת לו את כספו, בזה אמרינן שצריך גביה. אבל כאשר הוא מדעתו נותן כסף זה לפרעון, ולא מעכבו לעצמו כלל, בזה חלה גביה גם בלא בי"ד. אבל נראה שאינה סברא בעלמא, אלא יש מקורות שזה מדינא ממש. ויש בזה עוד נפק"מ, וכפי שנבאר כעת.
נראה ביאור הדבר ע"פ המבואר בקידושין דף ו' ע"ב. שאיתא בגמ' שאע"פ שהמקדש במלוה אינה מקודשת מקדשה בהרווחת הזמן מקודשת ויש כמה פירושים בראשונים עיי"ש. ובחדושי הרשב"א שם כתב "והר"א אב"ד ז"ל וכן הראב"ד ז"ל פי' במלוה שהגיע זמנה והמעות בידה דכיון דבעל כרחה יכול לגבותם הוי כאלו גבאם, גם זה אינו מחוור דכל שלא גבאם ממש מלוה היא ויכולה לפרעם לאחרים ומלותו של זה אינה בעולם". הרי שלראב"ד זה שהמעות מזומנות לפרוע נחשב כאילו גבאם. אמנם עדיין זה נשאר מלוה, אלא שזה מלוה עם מעות בעינן. ולשון הראב"ד שמלוה יכול לגבותם בע"כ של הלוה. וצ"ב מנין נובע דין זה שאפשר לגבות בע"כ. ושמא זה דין תפיסה בעלמא.
אבל בדחיית הרשב"א לא נראה כן, שהרי הקשה "דכל שלא גבאם ממש מלוה היא ויכולה לפרעם לאחרים ומלותו של זה אינה בעולם". הרי שלא שאל שיכול להוציאם למשתי שיכרא, אלא שעדיין יכול לפרוע בהם חובות של אחרים. משמע שהקשה שאה"נ יכול לגבותם בע"כ, אבל ה"ה שלוה יכול לפרוע בזה חובות אחרים, ולכן החוב שלו אינו בעין. ואם השאלה היתה שיכול המלוה לתפוס, היה צריך להשיב שאחרים גם יכולים לתפוס, ולא שהיא עצמה יכולה לפרוע, שאי"ז מונע את תפיסתו. ומשמע שמדובר על דין גביה ולא מחמת תפיסה. וע"ז אמר שיכול לכופה לפרוע, אך לא יכולה לכופה לפרוע דוקא לו. מסקנת הדברים נראית שכשהגיע זמן הפרעון ויש מעות מזומנים בידו, אפשר לכופה לפרוע ולא להוציאם, ולכן נחשב כאילו מעות בעין. וצ"ע טעם הדבר.
וזה לשון תלמיד הרשב"א "והראב"ד פירש לא צריכא דארווח לה זמנא. כגון שהגיע זמנה לפרוע והביאה לו המעות בידה דהכא ליכא למימר מלוה להוצאה נתנה שהרי אין רשות בידה להוציאם מעתה שעל כרחה יכול ליטלם ממנה". הרי שכתב שליכא למימר כעת שלהוצאה ניתנה, ופשיטא א"כ שלא מדובר על דין תפיסה בעלמא, אלא על דין שמפקיע דין להוצאה ניתנה, שכל שהגיע זמן פרעון, והמעות מזומנות בידה לפרוע, אסור לה להשתמש בהן לדבר אחר, ופקע הדין שמלוה להוצאה ניתנה. ולכן נחשב כמעות בעין, אע"פ שלא נפרע החוב עדיין. וצ"ב טעם הדבר[11].
♦
ב.
בשו"ת הרשב"א ח"ב סימן רנ"ב ובמיוחסות סימן ס"ט, מבואר שגר שמת ויש לו בע"ח, הבע"ח גובין אפי' מן המטלטלין, ואפי' קדמו אחרים וזכו בהם, מוציאים מידם[12]. "אבל היכא דבזבזו אותם ישראל לאחר מיתה, כבר חל עליהם שיעבוד הכתובה ובעל חוב בגמר מיתה, וקיימי ברשותייהו דהא לא קאי באפיהו זכות אחרים". ואח"כ כתב עוד "הלכך גבי גר דבשעת מיתה לא היתה זכות אחרים מעכבת ועומדת בפני שיעבוד האשה ובע"ח הם קדמי והוה ליה כיתמי דידה וקמו להו נכסים ברשותיהו מפני ששיעבודן חל עליהם עם גמר מיתה, ואע"פ שקדמו אחרים ובזבזו מוצאים אותן מידם".
הרי הרשב"א מדבר על שיעבוד שחל בגמר מיתה, וגורם לכך שגם לאחר מיתת הגר, בע"ח שלו גובים מהנכסים. וצ"ב, הרי מדובר על מטלטלין, ומה כונתו שהשיעבוד חל בגמר מיתה. אם יש שיעבוד במטלטלין מיניה דידיה, זה חל כבר בשעת ההלואה, ואם אין, למה בשעת מיתה יחול שיעבוד זה. ואיזה טעם יש לחידוש שיעבוד בזמן מיתה ולא בזמן הלואה.
♦
ג.
ובשאלה זאת אם יש שיעבוד מטלטלין מיניה דידיה, יש תשובה מפורשת לרשב"א במיוחסות סימן ס"א "אלא שאני סובר דאילו באו שניהם בב"א לגבות מטלטלין דלוה, נותנים לראשון ואין לבע"ח מאוחר במקום המוקדם כלום, משום דקיי"ל שיעבודא דאורייתא". הרי מבואר שלהלכה יש שיעבוד במטלטלין מיניה דידיה[13]. אבל דין זה הוא להדיא גם מחיים ולא מתחדש לאחר מיתה, ומה כונת הרשב"א לעיל.
♦
ד.
ונראה ברור שכל בע"ח יש לו שיעבוד בנכסי הלוה, וזה טעם שתחול זכות שלו בנכסים וימנע מאחרים להשתמש בהם. אלא שכנגד זה יש את זכות הלוה בנכסי עצמו, שהם שלו ורוצה להשתמש בהם ולעשות בהם כרצונו, כולל שימוש וכילוי ומכירה כו'. ולכן כל זמן שהלוה או יורשיו חיים, זכות הלוה בנכסים מונעת מהשיעבוד של המלוה לתפוס, ומלהעמיד את הנכסים ברשות המלוה. משא"כ בגר שמת והסתלקה זכות הלוה מהנכסים, חל שיעבוד המלוה. וזה מעמיד את הנכסים ברשותו, ומונע מאחרים להשתמש בהם. וזה לשון הרשב"א במיוחסות ס"ט "אבל הכא דבזבזו אותם ישראל לאחר מיתה כבר חל עליהם שעבוד הכתובה וב"ח בגמר מיתה וקיימי ברשותייהו. דהא לא קאי באפייהו זכות אחרים". הרי שלא מדובר על דין שיעבוד, אלא על חלות שיעבוד שגורם לחפץ להיות ברשותייהו. והסביר משום שאין רשות אחרים שמעכבת. וזה כהנ"ל שהשיעבוד קיים קודם, אלא שלא מעמיד את החפץ ברשותו, משום שרשות הבעלים של הלוה מעכב שלא יקחו נכסיו שלא מדעתו. משא"כ כאשר הם הסתלקו, שוב השיעבוד מעמיד את החפץ ברשותם ממש[14].
♦
ה.
וא"כ נראה שזה גם פירוש הראב"ד הנ"ל, שבעצם שיעבוד בכוחו לקנות את נכסי הלוה, אלא שזכות הלוה בנכסים מעכב. וכ"ז בנכסים בעלמא, אבל אם הגיע זמן פרעון ולקח מעות בידו לפרוע, שוב הסתלק זכותו במעות אלו, ואסור לו להשתמש בהם, ונתחזק שיעבוד המלוה על המעות, והוה כבעין אע"פ שלא נקנה לו עדיין.
וא"כ הדברים נראים פשוטים שכאשר הלוה מביא מעות לפרעון, ומסתלקת זכותו ממנו, ואסור לו להוציאם. המלוה יכול לקחת כגביה ממש ולקבוע לפי דעתו מה ייעשה במעות. ואינו דין תפיסה אלא דין גביה בנכסים שנפקע הדין של מלוה להוצאה ניתנה, ונתחזקה שיעבודו. ופשוט[15].
♦
סימן ד' - ספק האם נאמר רק בב' חובות
ומה שצריך לדון לפי"ז הוא ספק גדול למעשה, מה הדין כאשר לא מדובר על ב' חובות, שצריך להחליט איזה מהם יפרע. אלא כאשר הלוה לא בא לפרוע חוב כלל, אלא לשלם דמי מקח על חפץ. האם המלוה יכול לקחת את הכסף בע"כ עבור פרעון החוב. שאם זה דין תפיסה בעלמא מנכסי הלוה, ה"נ יכול לתפוס את דמי המקח עבור פרעון החוב. וכאן אי"צ להגיע לשאלה שפרעון בע"כ וכו', אלא זה תשלום על מקח והמלוה תופס לעצמו. אבל אם הדין הוא שכיון שהלוה ייחד את הכסף לפרעון נסתלקה זכותו בכסף, ואינו יכול למנוע מהמלוה לקחת לעצמו. כ"ז בכסף שמיוחד לפרעון חוב, אבל כאן שלא סילק עצמו אלא רצה לקנות בזה חפץ, לכאורה אין למלוה כח נגד הלוה בזה.
♦
ראיה משו"ת הרשב"א
בשו"ת הרשב"א הוכיח את דינו, שגם כאשר הלוה נתן להדיא עבור חוב אחד והמלוה שתק, שמקבלים דברי המלוה ששתק משום שלא רצה להתווכח ולקח כרצונו. מהגמ' בקידושין שאיש שחייב כסף לאשה, ובא לפרוע את החוב ואז אמר הרי את מקודשת בכסף זה, והיא לקחה בשתיקה, יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, ואינה מקודשת. ה"נ במקרה הנ"ל יכול לומר שקלתי עבור החוב השני ולא אמרתי לך. ולכאורה מוכח שהדין שמלוה קובע נגד דעת הלוה הוא גם במעות קידושין, וה"נ במעות מקח. ולכאורה זו סתירה לכל מש"כ לעיל.
♦
דחיה שהרשב"א דן על ענין שתיקה כהודאה
אבל נראה שאינו הכרח כלל, שיסוד דברי הרשב"א לא בשאלה אם יש לו כח וזכות לשנות את הכסף מחוב אחד לשני, ולא זה מה שהביא מקידושין. אלא שאלה אחרת האם כאשר הלוה אומר להדיא והמלוה נוטל בשתיקה, אע"פ שבידו לקבוע. מ"מ נאמר שתיקה כהודאה ועושה ע"ד הלוה. וע"ז הביא מנותן ע"ד קידושין. ואילו שם באמת אי"צ לומר שחל הפרעון, אלא רק שלא חל הקידושין, ולא אמרינן שעושה ע"ד אמירתו של הנותן. וכדי שלא יחולו הקידושין די בחסרון דעת של האשה, ולא צריך כח לשנות המעות[16].
♦
מקור נוסף שזה דוקא בא לפרוע חוב
ולכאורה יש מקור אחר מפורש, בב"י סימן נח ד' כתב "ראובן שחייב לשמעון מנה ואמר שמעון לראובן חפץ פלוני או קרקע פלוני אמכור לך במנה ונתן לו ראובן מנה אם יוכל שמעון לומר מנה אני נוטל בחובי עיין במרדכי סוף כתובות (סי' רעח)". ולכאורה זה הנידון שלנו בעצמו, וצריך לפרש מה כתב המרדכי שם.
דברי המרדכי מוסבים על מחלוקת אדמון וחכמים בכתובות ק"י א': "מתני'. המוציא שטר חוב על חברו, והלה הוציא שמכר לו את השדה, אדמון אומר: יכול הוא שיאמר אילו הייתי חייב לך, היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה, וחכ"א: זה היה פקח שמכר לו את הקרקע, מפני שהוא יכול למשכנו. גמ'. מ"ט דרבנן? שפיר קאמר אדמון! באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא - כ"ע לא פליגי דמצי א"ל היה לך לפרוע את שלך כשמכרת לי את השדה, כי פליגי - באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי, אדמון סבר: איבעי ליה למימסר מודעא, ורבנן סברי: חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה". הרי מבואר שאם נותנים דמי מקח לפני הקנין, יכול לגבות את דמי המקח עבור חובו, משא"כ אם כותבים שטר קודם, חל הקנין על הקרקע.
♦
במרדכי מבואר שיכול לתפוס דמי מקח ולא דמי קנין וצ"ע
ובמרדכי רמז רע"ח כתב על זה "מכאן משמע דראובן שהיה חייב לשמעון מנה ואחר שהגיע זמן הפרעון אמר שמעון לראובן חפץ פלוני אמכור לך במנה ונתרצה ראובן לקנות ונתן לו מנה יכול שמעון לומר אני גובה אותו מנה בחובי והחפץ לא אתן לך ואינו במי שפרע אבל אם אמר לו ראובן הא לך עוד מנה ותן לי החפץ צריך ליתן לו או מקבל מי שפרע. אבל אם אמר לו שמעון לראובן קרקע פלוני אמכור לך במנה ונתרצה ראובן ונתן לו המנה והוא אתרא דקני בכספא לא מצי שמעון למימר אותו מנה אני גובה בחובי אלא אותו קרקע קנוי ויחזור ויגבה את חובו וראיה מדברי חכמים שאמרו זה היה פקח שמכר לו את השדה שיכול למשכנו מדברי רב האי גאון בפרק נ"ג דמקח וממכר[17]". הרי שהמרדכי הוציא מהגמ' שאפשר לתפוס את דמי תשלום המקח, ולא את מעות הקנין ממש. וצ"ע, שהגמ' מדברת על שטר שאין מה לתפוס, ואין איך לשנות אותו לגביית החוב. אבל המרדכי מדבר על כסף קנין, ולמה אי אפשר לתפוס את כסף הקנין עצמו עבור החוב. ומה זה שונה מכסף קידושין שאפשר לתפוס עבור החוב, וכפי שהביא הרשב"א הנ"ל.
ובפרט שכל המו"מ של אדמון וחכמים הנ"ל הוא שהמלוה רוצה לגבות את חובו, אלא שמפחד שהלוה לא ייתן לו את הכסף, אם לא יסכים למכור לו. ולכן דנים אם יכול לעשות מודעה או מפחד שהלוה ישמע מזה ולא ייתן לו את הכסף. ואם יש פתרון לקחת את הכסף בשתיקה ולומר אח"כ שלקח לחובו, וכפי שהרשב"א פסק בכל פרעון ב' חובות, יש פתרון פשוט שלא ייוודע לאחרים, ולכו"ע תהיה ראיה מזה שהסכים לתת את הכסף לקנין, שאין חוב[18].
♦
הנתיבות הקשה כן
וקושיה זו הקשה בנתיבות המשפט באורים סימן פה ס"ק ג: "לכן נראה לענ"ד, דעיקר ההוכחה היא משום דהיה לו לעכובי זוזי. ואפילו בכתבי והדר יהבי, כיון שהוא נעשה בבת אחת בקרקע אינה נקנית בשטר בלא כסף כמבואר בסימן קצ"א [סעיף ב'], ומבואר בסימן פ"ג [סעיף ב'] דאם יש עליו שני שטרי חוב ונתן לו הלוה בפירוש על חוב אחר ושתק המלוה, דיכול לומר לכך שתקתי כדי שתתן לי המעות, וא"כ הכא נמי אפילו בכתבי והדר יהבי היה [לו] לומר אחר קבלת המעות שמקבלם על חובו. ואף שנתן לו הלוה בפירוש על דמי המקח ושתק, מ"מ הרי הוא יכול לומר שלכך שתק כדי שיתן לו המעות, וממילא היה צריך ליתן המעות כדי לקיים המקח. ואף שמבואר לקמן בסימן ק"צ סעיף ו' בהג"ה דאין שמעון יכול לומר המנה אני גובה בחובי כדי לבטל המקח, מ"מ שם גופיה טעמא בעי, דמאי שנא מהא דסימן פ"ג הנ"ל. ועל כרחך צ"ל דקנין שאני, דדברים שבלב אינן דברים לבטל קנין ברור שנעשה לפנינו, ולפי"ז נראה, דבתוך כדי דיבור של קבלת המעות ודאי דיכול לבטל המקח ולומר שמקבלם בחובו, דהא בתוך כדי דיבור יכול לחזור מהקנין כמבואר לקמן סימן קצ"ה סעיף ז'". עיי"ש שהאריך עוד בזה. הרי שהקשה כן, ומחלק שקנין דברים שבלב אינם דברים, משא"כ קבלת דמי מקח. ולכאורה כוונתו היא שאף שגם בקבלת דמי מקח זה דברים שבלב. התם לא צריך לשנות בשעת מעשה, שבאמת נתקבל לתשלום עבור דמי מקח, אך יכול לקזז את החוב הזה בחוב שהשני חייב לו, משא"כ בקנין צריך לשנות את הקבלה וזה דברים שבלב. אלא שלכאורה דבריו פלא, שהרי כמ"ש מהגמ' בקידושין וכפי שהביא הרשב"א, שבקידושין אומרת אין שקלי ודידי שקלי ולא אמרינן שהוה דברים שבלב. ולמש"כ הכל ניחא, שכל הדין של לשנות את נתינת הלוה הוא כאשר נתן עבור חוב, משא"כ כאשר הוא נותן עבור דבר אחר, אי אפשר לשנות. ובגמ' בקידושין באמת לא משנים, אלא שלא חלים הקידושין. והרשב"א הוכיח משם רק את זה שאפשר לשנות בשתיקה ממה שהלוה אמר. דהיינו הפך מסברת הנתיבות שיש דין דברים שבלב בכה"ג, אלא כיון שאינה באה לשנות את מעשה בינה לבין הלוה, אלא לעשות עשיה אחרת של תפיסה לא נחשב דברים שבלב וכמ"ש[19]. והחילוק בין הגמ' בקידושין לגמ' בכתובות, שהגמ' בקידושין דנה במקרה שהאשה עשתה כן, האם מהני או לא להפקיע את הקידושין, וקמ"ל שמהני ול"ח דברים שבלב. והגמ' בכתובות לא מדברת על מקרה שעשה, אלא ראיה מזה שיכל לתפוס עבור החוב ולא תפס ע"כ שאין חוב. וכהסבר למה לא עשה כן, די בזה שלא יחול הגביה שלו, ולכן אין לו טעם לשנות, או שיש בזה גניבת דעת כמ"ש בהערה כאן, ולכן לא רצה לעשות כן[20].
♦ ♦ ♦