הבה"ח אריה זילברשטיין
ישיבת קרית מלך

האם ניתן להוציא ממון על פי אומדנא

בגמרא בבא בתרא (נח.) מסופר: ההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה "אמאי לא צניעת באיסורא, הך איתתא עשרה בני אית לה, ולית לי מאבוך אלא חד". מעשה באדם ששמע את אשתו אומרת לביתם, מדוע את לא נשמרת כשאת מזנה שלא ידעו מכך? הנה תראי אותי שעשרה בנים יש לי ורק אחד מהם הוא מאביך וכל השאר מזנות (ואף אחד אינו יודע מכך).
ממשיכה הגמרא ומספרת כי שכיב, כאשר הלך למות אמר להו האב ל'בניו', כל נכסי לחד ברא, ולא ידעי להי מינייהו, לא ידעו הבנים לאיזה בן התכוון אביהם.
אתו לקמיה דרבי בנאה, והבין רבי בנאה שהאבא ידע שכל הבנים ממזרים חוץ מאחד, אמר להו זילו חבוטו קברא דאבוכון, עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו שבקא אמר להם רבי בנאה שילכו ויחבטו את קבר אביהם עד שיעמוד מקברו ויגלה לכם למי הוריש את נכסיו.
ואכן אזלו כולהו, אבל ההוא דבריה הוה לא אזל, חוץ חוץ מזה שהיה בנו, שלא הלך אמר רבי בנאה כולהו נכסי דהאי כל הנכסים שייכים לו. משום שהממזרים הם עזי פנים ומסוגלים להכות על קבר 'אביהם', אבל הבן האמיתי הוכיח שלא רצה להכות, ומכאן הוכיח רבי בנאה שאינו ממזר (כך פרשו הרשב"ם ועוד מפרשים).
ובגמרא בבא בתרא (דף צג.) כתוב: שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו, ולא יודעים מי הרגו אף על פי שזה מנוגח וזה מועד ליגח, זה מנושך וזה מועד לישוך שהנוגח או הנושך הוא מועד אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו.
רבי אחא אומר, גמל האוחר בין הגמלים גמל שעסק ברביעה שדרך בהמות בזמן רביעה להשתגע ולהכות בבהמות סביב ונמצא גמל הרוג בצדו, פסק רבי אחא בידוע שזה הרגו וחייב.
ופירש הרשב"ם שנחלקו רבי אחא ותנא קמא, האם אפשר ללכת בממון על פי אומדנא או שאי אפשר, שתנא קמא סבר שאי אפשר ללכת על פי אומדנא ואילו רבי אחא חולק ופוסק שאפשר.
ופסק הרמב"ם (נזקי ממון פרק ח הלכה יד) שור שהיה רועה על גב הנהר ונמצא שור הרוג בצדו, אף על פי שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישך, אין אומרין בידוע שזה נשכו וזה נגחו, אפילו גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו אין אומרין בידוע שזה הרגו עד שיראוהו עדים כשרים. כלומר, פסק הרמב"ם כתנא קמא שלא הולכים באומדנא בממון.
אך הרא"ש (בשו"ת הרא"ש כלל סח סימן כג) פסק כרבי אחא, ואף הוכיח מכמה מקומות בתלמוד שהולכים בתר אומדנא.
אך לפי הרמב"ם שסובר כתנא קמא שאין הולכים אחר האומדנא, תמוה איך יסביר את המקרה שבו רבי בנאה כן פסק על פי אומדנא.
הבית יוסף על הטור (חו"מ טו) הסביר את פסק רבי בנאה על פי המעשה הידוע שפסק שלמה (מלאכים א פרק ג) שהגיעו לפניו ב' נשים ותינוק אחד, ואישה אחת טענה התינוק שלי ומאידך האישה השנייה טענה התינוק הוא שלי, ביקש שלמה לחתוך את התינוק לחצי. נכמרו רחמיה של האישה הראשונה, ואמרה אל תחתכו אותו, ואילו האישה השניה אמרה כן לחותכו, פנה שלמה אל האמא שריחמה ואמר שהיא האמא האמיתית של התינוק.
ולכאורה תמוה איך שלמה פסק את הפסק על פי אומדנא? אלא יש ליישב ששלמה פסק על פי אומדנא בגלל שודא דדייני, כלומר שכל דיין שאין לו להוכיח אלא על פי סברה שלא מוזכרת בתלמוד, לא אומרים שהסברה תהיה מונחת עד שיבוא אליהו (כלשון הטור שם) אלא יש לדיין לפסוק על פי ראות עיניו או על פי נטיית דעתו, ועל פי דין זה פסק גם רבי בנאה (ועיין בבית יוסף שהוכיח מעוד מקומות בש"ס). ולכאורה היה אפשר ליישב את דברי הרמב"ם שאצל רבי בנאה מדובר שהיה זה שודא דדייני, אבל תירוץ זה הוא תירוץ רק לפי התוספות, אבל לפי רש"י אין זה יישוב.
הנה, נחלקו שרש"י והתוספות בכתובות (דף צד.) על ביאור הגמרא שמביאה את המחלוקת בין רב לשמואל. רב אמר שאם היו שני שטרות שיוצאים על שדה אחד ואנחנו לא יודעים לאיזה שטר התכוון המוכר, לפי רב הדין שיחלקו שני הקונים, ולפי שמואל שודא דדייני. רש"י פירש – לפי ראות עיני המוכר את מי הוא יותר אהב, ואילו התוספות מביא את דעת ר"ת שלמי שהדיין ירצה לתת. כלומר לפי רש"י שודא דדייני הוה אומדנא, ואילו לפי התוספות שודא דדייני לא הוה אומדנא, אלא דעת הדיין. ואם כן תירוץ זה הוא טוב רק לפי התוספות ולא לפי פירוש רש"י
אך אולי יהיה אפשר ליישב את הרמב"ם על פי מחלוקתם של האחרונים.
הברכי יוסף (או"ח סימן לב סק"ד) שאל, שמצינו בגמרא כמה פעמים שהאמוראים מסתפקים על מקרה מסוים ולא יודעים מה לענות עליו, לכן הם משאירים את הספק ותיקו, כלומר שאליהו הנביא יתרץ קושיות ובעיות, 'יהיה מונח עד שיבוא אליהו'.
שואל הברכי יוסף, והרי אליהו הנביא היה מצוי לאמוראים, ולמה הם לא שאלו אותו כבר אז? ומיישב שלא בשמים היא, ואי אפשר לפסוק על פי אליהו, ורק כשיגיע כחכם גדול יוכל לפסוק לנו איך לנהוג (עיי"ש מה שהוסיף בהרחבה).
והביא שכתוב ביומא (דף עה.) תניא, רבי יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין. כיצד? שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר: עבדי גנבת, וזה אומר: אתה מכרתו לי. אמר להם משה: לבוקר משפט. למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון - בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו. כלומר שמשה היה פוסק על פי המן מי צודק.
הקשה התוספות יום הכיפורים איך משה פסק על פי המן והרי לא בשמים היא, והתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר, ותירץ שמשה היה פוסק על פי דין, ורק לאמת דבריו השתמש בהוכחת המן.
וכתב הברכי יוסף, שמה שאנחנו אומרים לא בשמים היא זה רק בשביל לפסוק הלכה שהסתפקנו בה, אבל לברר את המציאות אפשר לפסוק על פי נביא ועל ידי רוח הקודש (והביא הוכחות לכך עיי"ש). וכן הביא את המשנה למלך (אישות פרק ט הלכה ו) שכתב שבספק מציאות אליהו יכול לברר, אבל בספק דין אין לומר יהיה מונח עד שיבוא אליהו. וכן תירץ המהרי"ץ חיות (יומא שם).
ואם כך אולי יהיה אפשר לתרץ שבאמת רבי בנאה לא פסק דין, אלא רק בירר מציאות לאיזה בן התכוון האבא.
אך החסדי דוד (אהלות פ"ד הי"ג) כתב שתירוץ הברכי יוסף אינו עולה כהוגן על קושית התוספות יוה"כ, כי גם דבר שנוגע לבירור המציאות שמספיק עד אחד אז הנביא יכול להיחשב כעד אחד, אבל דברים שצריכים שני עדים, גם לבירור המציאות אין הנביא יכול להיחשב כשני עדים, שהרי התורה אמרה על פי שני עדים יקום דבר.
לכן פסק שבמקום שמספיק עד אחד יכול הנביא לפסוק, אבל בויכוח שצריך שני עדים, אי אפשר לפסוק ולברר את המציאות על פי נביא, ועל זה נאמר לא בשמים היא.
וגם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (בהערות ביומא שם) כתב שהקושיה של התוספות יום הכיפורים עדיין עומדת, כיון שגם דבר שמצריך רק עד אחד אי אפשר לברר על פי המן, כיון שאין זה בירור שקבעה התורה, שהתורה מצריכה או שני עדים או עד אחד כשר, ורק באיסורים שמספיק אפילו עד אחד פסול, הבירור הזה שנעשה מן השמים יכול להוכיח.
ואם כן עדיין קשה איך רבי בנאה הוציא ממון משאר האחים, הרי אלו דברים שצריכים שני עדים, ואין אפשרות ליישב שרבי בנאה רק בירר מציאות כנ"ל.
לכן יש ליישב את הרמב"ם על פי הריטב"א (בבא בתרא נח.) שיישב שרבי בנאה הוציא ממון על פי אומדנא כיון שהאחים קיבלו על עצמם שרבי בנאה ידון אותם על פי מה שיראה בעיניו, ואפילו אם ידון אותם שלא על פי דיני תורה.[1]
לכאורה היה קשה על הרמב"ם מהגמרא במכות (דף כג:) שהגמרא שם מביאה את המקרה של תמר ויהודה, ושואלת שכתוב (בראשית לח כו) "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני". לכאורה הפירוש הוא שתמר צדקה וממני היא התעברה, ואם כן יש להקשות מנין ידע דלמא כי היכי דאזל איהו לגבה אזל נמי אינש אחרינא מניין יהודה יודע שהיא התעברה ממנו, אולי כשם שהוא בא אליה אולי אדם אחר בא עליה. אלא וודאי שתיבת 'ממני' היא לא מדברי יהודה, אלא יצאת בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים ממני יצאו הדברים הנעלמים האלו, שגזרתי שיצא זרע מבין שניהם כיון שתמר זכתה שיצאו ממנה מלכים.
בהמשך מקשה הגמרא אמר רבא דלמא יהודה כיון דחשיב ירחי יומא ואיתרמי. מניין הגמרא מוכיחה מפסוקים אלו שיצאה בת קול, אולי יהודה הוא זה שאמר 'ממני', והוא ידע שזה ממנו כיון שהוא חישב חודשים וימים, ולפי החשבון ידע שהוא זה שבא עליה. דחזינן מחזקינן דלא חזינן לא מחזיקנן מה שאנחנו רואים בעיניים שלנו אנחנו מחזיקין שזה מה שהיה, ומה שלא (הבת קול) אנחנו לא מחזיקים שכך היה.
אם כן רואים מפורש שרבא סבר שמעמידים באומדנא כזו של חשבון חודשים וימים.
אך כתב מו"ז הגר"י זילברשטיין שליט"א (בחשוקי חמד מכות שם) שאפשר לדחות את הראיה מיהודה, ששם מדובר בבן נח, ואולי בבן נח מועילה אומדנא. והביא את המנחת חינוך (מצוה פב סק"ב) שהסתפק אם בן נח נהרג על פי אומדנא, וכתב שמצד הסברא אינו נהרג. אך יתכן שבממונות הוא קל יותר, ומוציאים ממון על פי אומדנא.
♦ ♦ ♦