כולל פוניבז'
בעניין חיוב נטילת ידים באוכל פרי מעשר שני
איתא בגמ' (חולין דף לג) דשיטת חכמים היא דידים לא מטמאות בנגיעה במעשר שני, ובאכילה יש חיוב נטילה. ודעת רש"י בחגיגה דף י"ח דאוכל פירות מעשר שני לחכמים אין חיוב נטילה אלא בפת. אמנם דעת הרמב"ם בפיהמ"ש בחגיגה פ"ב ובמסכת מכשירין פ"ד דאדם הבא לאכול פרי מעשר שני יש לו חיוב של נטילת ידים. אבל כשנוגע בפרי בידים מבואר בגמ' דלא חלה טומאה במעשר מכח סתם ידים. והטעם הוא דאין טומאת שלישי במעשר. וקשה, הרי טעם נטילת ידים הוא לטהר את ידיו שלא יטמאו את האוכל. ומה הטעם לחייב נטילה באוכל אם ממילא ידיו לא יכולות לטמא את המאכל. והגמ' בשבת יד: מקשה דשלמה תיקן טומאת ידים מהא דתיקן נטילת ידים, והגמ' עונה דשלמה גזר דוקא לקדשים. ומבואר דאם אין טומאת ידים לא שייך לחייב נטילה, דיד שלא מטמאה אין טעם לנוטלה. ולכן אוכל שלא מוכשר שרי לאוכלו. וחזינן דאין פסול טמא בגברא שידיו טמאות, דאוכל שלא הוכשר שרי לאכול.ונראה לומר דיסוד דין נט"י הוא דידים שקיימת בהן טומאה כלפי המעשר שני שהוא בא לאכול, ובנגיעתו בפרי נדון שהמעשר מחובר לטומאה. וחז"ל חייבו אדם שידיו טמאות שבא לאכול מעשר שני, שידיו בפשטות יגעו במעשר ואז המעשר יחול בו מצב של חיבור לטומאה. ואף שבמעשר שני אין חל שם שלישי, זהו לגבי זה שתחול בו חלות טומאה. אבל חיבור לטומאה חל. ולכן יש חובת טהרה על הידים, שמעשר שני שמתחבר מכח נגיעתו לידים טמאות חל בו פגם דטומאה. וחכמים חייבו אדם לטהר את ידיו כדי למנוע מצב דאוכל מעשר שני יתחבר לטומאה. ודוגמא לדבר איסור טומאה בכהנים, דכתב הרוקח דאשת כהן מעוברת לא תכנס לאוהל המת משום העובר, וקשה דטהרה בלועה אינה ניטמאת. וכתבו האחרונים דאיסור טומאה בכהן הוא המגע במת, אף שלא חלה בו טומאה.
כך שעצם מגע המעשר שני בידים טמאות עושה שהמעשר נפגם מחמת חיבורו לטומאה, אלא דלא חלה בו חלות טומאה, ולכן שרי לאכול אותו. ואינו כמעשר שני שנגע בראשון לטומאה, דנאסר באכילה מחמת שאסור לאכול מעשר שני טמא. ולכן פשוט שאינו מטמא אחרים.
ולמרות שלא חלה בו חלות טומאה כשנגע בשני, הוא נדון כמעשר שהתחבר על ידי מגעו לטומאה. ודבר זה הוא פגם במעשר. ולכן חכמים תקנו שיש חיוב לאדם הבא לאכול מעשר שני לטהר את ידיו, שחייב לטהר את ידיו, כדי שלא יפסול את המעשר, ויחול בו פגם טומאה מכח נגיעתו בידיו.
משא"כ בפרי שלא הוכשר לקבל טומאה, דכה"ג אין בו פגם טומאה, מחמת שנגעו בו ידים. שאינו בר טומאה. ודומה לכלי שלא נגמר מלאכתו (חולין קיח) שלא חל בו חיבור לטומאה ופגם טומאה. ולכן רשאי לאוכלו בידים לא נטולות. ונתבאר דמעשר שני שנוגע בסתם ידים חל בו פגם טומאה, מחמת זה שנתחבר לטומאה, אלא דאין בו קבלת טומאה, ולא חלה בו טומאה. אבל חיבור לטומאה נתפס בו, ולכן חכמים חייבו אדם הבא לאכול מעשר שני וידיו טמאות לטהר את ידיו קודם אכילתו, דאל"כ בפשטות שיגע במעשר יעשה קלקול במעשר. [אבל אדם שרוצה לאכול ונטל ידיו, רשאי לאכול מעשר שני שאדם אחר נגע בו בידים לא נטולות, דאין כאן חלות טומאה בפרי ולא נאסר באכילה מחמת שנגע בידים טמאות]. אלא שחכמים תקנו שאדם יפקיע טומאת ידים כשהוא בא לאכול מעשר שני, אם הידים יוצרות פגם במעשר כשיגע בפרי.
ונתבאר דיש פגם במעשר מחמת זה שהאדם נוגע בו בידים, אף שלא חל בו פסול טומאה. דלא שורה בו טומאה, ואין הטומאה נמצאת בו. אבל נקבע בו שהיה מחובר לטומאה, מכח שנגע בידים. ומעשר שנתחבר לטומאה קיים בו פגם דטומאה, ולמנוע זאת חכמים חייבו אדם שידיו טמאות לטהר את ידיו.
אבל כשאוכל דבר שלא הוכשר אינו חייב לטהר ידיו, דכה"ג לא יחול פגם טומאה בפירות אם יגעו בידיו. וממילא אין ענין לטהר ידיו, דמה אכפת לן אם יגע במעשר. ולא יפגם מידי, ולכן שרי לאכול מעשר שלא הוכשר ללא נטילת ידים.
והקשה המנחת חינוך (מצוה קו) מדוע יש חיוב נטילה באוכל בשר חטאת, כדכתב רש"י בחגיגה דף י"ח והרי אין טומאת ידים במקדש ולא יטמא הבשר מידיו הטמאות, ומה העניין ליטול ידים.
ויש ליישב, דהא דאין טומאת ידים במקדש נאמר שלא חלה חלות טומאה במקדש בדבר שנגע בידים טמאות. ואין בהם כח מטמא. אבל הידים יש להן שם דבר טמא. וממילא בתקנת נטילת ידים לקודש נאמר דאדם שיש לו ידים טמאות, ואם יגע בקודש יחול פגם בקודש שהיה מחובר במגעו לטומאה, נאמר שחייב לטהר ידיו כדי למנוע שלא יחול פגם בקודש שהוא בא לאוכלו. אבל חלות טומאה מכח ידים לא חלה במקדש. אבל קדשים שלא הוכשרו שרי לאכול בידים טמאות, דהתם לא חל אף פגם טומאה מכח נגיעתם בידים טמאות. וכה"ג אין צורך לטהר את ידיו. ובזה מבואר מדוע אדם שמניח מפה על ידיו לא בעי נטילת ידים, וביאר הרמב"ם (שאר אבות הטומאות פ"ח ה"ט) דמותר, דאין חוששין שמא יגע.
וחזינן דכל טעם הנטילה הוא למנוע את נגיעת הידים הטמאות בתרומה, וכשאין חשש שיגע אין נטילה. ולכן מועילה מפה לפוטרו מנטילה. ולא משמע ברמב"ם שהיתר מפה הוא מפני שנדון את האדם כאדם שאין לו ידים, אלא שכשאין חשש מגע הוא פטור מנטילה.
ולהלכה משמע ברמב"ם דאין חיוב נטילה באוכל פרי של מעשר שני, דכתב הרמב"ם (פ"ח הל' שאר אבות הטומאות ה"ח) שלמה המלך גזר על הידים שניות ולא גזר אלא לקודש, ואח"כ גזרו חכמים אף לתרומה, ולפיכך צריך נטילת ידים לתרומה. והרמב"ם נקט תרומה, ומדלא נקט את התקנה על אוכל מעשר שני, משמע דההלכה לא כחכמים אלא כדעת ר"מ שפוטר מנטילה. וכן כתב בראשון לציון דהרמב"ם פוסק כר"מ דפטור מנטילה. ובליקוטי הלכות פ"ב דחגיגה כתב להלכה שהאוכל פרות מעשר שני חייב נטילה, וצ"ב. ובדרך אמונה פי"א תרומות כתב דאוכל פרי של מעשר שני פטור, וציין המקור דעת רש"י.
איתא בגמ' (לג) דסבר חולין שנעשו על טהרת הקודש לית בהו שלישי, וכן פסק הרמב"ם (פי"א מאה"ט ה"ט). ומבואר דטומאת שלישי שלא שייכת בחולין, ורק דבר עדין כתרומה וקדשים מקבל טומאה כזו. ואף חולין על טהרת הקודש, משום שהם מציאות של דבר חולין אין בהם טומאות דלא שייכות בחולין.
וקשה דכתב הרמב"ם (פ"ח מאה"ט ה"ט) לט אדם ידיו במפה ואוכל בתרומה בלא נטילת ידים ואין חוששים שמא יגע אבל לא יעשה כן בחולין שנעשו על טהרת הקודש או טהרת תרומה גזירה שמא יגע לפי שאינו מקפיד עליהם. וקשה, מדוע צריכים כלל נט"י בחולין על טהרת תרומה או קודש, והרי להרמב"ם אין להם טומאת שלישי, ואיך הידים יטמאו אותם.
ולמשנ"ת ניחא, דרק חלות שלישי ורביעי אין בהם, אבל הידים שהן שניות חשיבי לגבייהו דבר טמא, ויש חיוב לא לעשות חיבור של תרומה או קודש לידים טמאות, ולכן יש חיוב של נט"י. וסובר הרמב"ם שלזה לא יועיל לט ידיו במפה, משום שלא נזהר וחיישינן שמא יגע. וחזינן ברמב"ם שכל החשש שמא יגע הוא מפני דהנגיעה גם כשהיא לא מטמאת עושה פגם, דהיה מחובר ליד טמאה. והרמב"ם לא כתב שעצם הידים ששניות יש חיוב נטילה, אלא כל החשש שמא יגע שעצם המגע זהו הקלקול.
דהמגע וחיבורם בנגיעתם ליד טמאה זהו דבר פסול, ויש תקנת נט"י להפקיע קלקול זה.
♦ ♦ ♦