ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן, ב"ב
סקירה על ספרו של הרב אליהו מרגליות - מבריסק ועד קוסבה
הספר 'מבריסק עד קוסבה' שהגיע לשולחן המערכת, הוא ספר במהדורה מחודשת ומורחבת של הספר עקרונות עיון התלמוד (עליו נכתב בשעתו מאמר ביקורת בירחוננו מהרב יהושע ענבל, בגיליון ו', ותגובת המחבר לביקורת פורסמה בגיליון ז'). הספר עבר עיבוד רב, ויצא במהדורה חדשה, באופן צורני ומושך יותר, כמותאם לכלל הציבור הרחב, ע"י בית מוציאים לאור - יפה נוף. לספר הוקדמו מבוא על תושבע"פ בהלכה ובאגדה, ועוד תוספות רבות, וניכרת השקעה רבה הן בעיבוד של החומר הישן, והן בתוספת פרקים רבים, עד שבהחלט ניתן לומר כי פנים חדשות באו לכאן.כבר בפתיחה מציג לנו המחבר את שורש ה'בעיה' בעצם הכתיבה על נושא זה, שהוא פחות מקובל בלשון המעטה בציבור הישיבתי חרדי (על אף שהשיח בבחינת תושבע"פ מסביב זה בישיבות קיים גם קיים). כי בשעה שבעולם המדעי הכללי, מסתבר שלעיתים אפילו בעלי שיטות העיון השונות היו שמחים לנתח את שיטותיהם, והמניעים שלהם לבחור דווקא בהם. אצלינו, אי אפשר לעמוד על שיטותיהם השונות של גדולי הדור - המבטאות הן את אופים, והן את כלל תפיסת עולמם העיוני וההשקפתי - אלא מתוך משפט אחד או שנים שלהם. כגון במקרה הנוכחי, כידוע רבינו חיים איש בריסק אמר (ביידיש): אותנו לא מעניין הלמה אלא המה. ולעומת כן, רבינו אברהם ישעיה קרליץ החזון איש, התבטא בביקורתיות רבה כדרכו בספר אמונה ובטחון על השיטה הישיבתית וכינה אותה: הגיונות חיצוניות בהלכה.
הסיבות לכך מורכבות, אבל במילה אחת אפשר לומר: שהעניין כאן הוא דבר ראשון הפנימיות, ודבר שני, אולי חיצוני אבל בהחלט משפיע, הוא השמרנות. אף אחד מהאישים הללו, לא בא בעצם 'לחדש' שיטה, כי הלא התורה ניתנה בסיני, ואין אנו מנסים לחדש, אלא לכל היותר להפך, לחזור ולהעמיד לפעמים מה שנשכח בעקבות הזמן, והצרכים השונים שלו. ואם כן מה מקום יש לדבר על שיטות חדשות בלימוד?
כך שבעיני האישים הללו, המונח חידוש, הוא לא דווקא התמקדות במה הם כן רוצים לומר, אלא במה אינם רוצים לומר. לפי הגר"ח, אין לנו להתמקד בלמה, כי מי יכול להשיג את שכל התורה, וחלילה לנו להגשים ולהאניש אותה, ולכן אין לנו אלא להתמקד במה. ולעומת כן החזון איש, ביקורתו על הלימוד הישיבתי, מתמקדת שוב במה שלדעתו אין לעשות, אין לנו לחפש הגדרות (גם לא טעמים כמובן), בתורה, אלא צריכים להישאר בחשבון הסוגי' ורבותינו הראשונים. והסברות שהרי כן נאמרות, והרבה סברות נאמרות ע"י החזון איש (שלא כמו אצל המהרש"א למשל בו הוא מצדד בביקורתו על הישיבות על רע ומר על עזבם את לימודם בו), כמו ע"י רבותינו הראשונים, הסברות האלה אינן באות לשם הסברות, הן באות מבפנים, מתוך ראיית כלל הסוגיא. בעל כרחינו מצטיירת לנו תמונה, עמוקה, של השיח, ולאן זה מוביל, וכך אפשר גם ללכת מנפק"מ אחת לאחרת, ולבדוק את גבולות הדין או התקנה.
ולכן גם כתיבה על נושאים אלה, היא באיזה מין טאבו מסוים, כי איך נוציא החוצה, מה שאמור להיות מוסתר, כי זה מעולם לא נעשה במודעות, חיצונית, וגם החשש גדול, שבלאו הכי קיים, אבל הוא מתעצם כאן בפרט, להגיע לאיזו שטחיות, וחיצוניות. בעקבות כך. למשל לומר, שהזחון איש הוא ה'למה', לעומת רבי חיים שהוא ה'מה', זה כמובן מפתה, זה קליט, וזה גם נכון במובן מסוים, כי החזון איש בסופו של יום, נוטה מאד לסברות אנושיות, בעוד הגר"ח להגדרות מופשטות, וכמו שהאריך המחבר בדוגמאות רבות מאד בספרו. [לדוגמא, ידוע מאד הוויכוח של החזון איש עם הגר"ח בהלכות יסודי התורה, האם היסוד במה שמצויים למסור נפש על גילוי עריות הוא, משום שחשבה התורה עריות כאיבוד נפש, כמו שנא' כי כאשר יקום איש על רעהו וגו', וממילא הוא בכלל מאי חזית שנא' לעניין רציחה, וכדעת התוס'. או דילמא שהוא גזיה"כ בעבירות חמורות אלו, כדרכו של הגר"ח עפ"י הרמב"ם]. אולם הלא החזון איש בדבריו מתנגד גדול לחיטוט בסברות, וקורא שוב ושוב לעמל התורה בחישוב השיטות ובפשט, ואיך נייחס לו את בקשת הלמה. ולכן הניסוחים חייבים להיות עדינים מאד, ומתונים. כמובן, הדברים אמורים גם לעניין שיטת הגר"ח, שאמנם בה קל יותר, לא ללכת לאיבוד, אבל קל מאד בפרט בה להגיע לשיטוח, בעוד הדברים מורכבים הרבה יותר.
ובעניין זה נראה שהמחבר עשה צעדים גדולים שלא להיכשל בכך, על אף שכאמור, דווקא בגלל הנושא העדין כ"כ קשה מאד שלא ליפול בכך כאן ושם, וצריך זהירות רבה בניסוחים, שלא להיקלע לפשטנות ושיטוח הנושא.
יש להוסיף, שניכר שהמחבר עושה שימוש נרחב במונחים הלקוחים בספרות המדעים הכללים, והוא מצדיק את הדבר, מפני שלדעתו אלו מונחים, שרק ע"י אפשר לקבל פרספקטיבה רחבה, וגם לקצר במילה אחת, מה שלולי כך היה צריך להיאמר בעשרה מילים. אולם יש לדון על היישום שלהם לעולם פנימי וסגור כמו לימוד תורה, שהוא נובע מתפיסות עולם על רוה"ק המתנוסס בתורה שבעל פה, ואף שהדבר מקובל ברמה מסוימת, בישיבות גם, כמו לדבר על פוזיטיבי והנגטיבי (שלילי וחיובי). המחבר הרחיב מאד את השימוש במנוחים אלה (בדומה להגרי"ד מבוסטון זצ"ל, אבל כשעסק בעולם הכללי יותר בהקשרו לעולם היהודי) עד שהוצרך בסוף הספר למילון מונחים, דבר שיש לדון בו, כי יתכן מאד, שלשם ניתוח עולם פנימי של גדולי ישראל - רצוי להשתמש בשפתם הם, דהיינו בלשון הקודש, או יידיש במקרה הזה.
ניכר הדבר, שהמחבר עצמו שרוי במובן מה בשני העולמות האלה, ולראיה על כך, שהספר הוקדש לעילוי נשמת ראש כולל חזון איש, הגר"נ קרליץ זצ"ל, ומהצד השני של המתרס, הוא רואה עצמו כתלמידו של ראש ישיבת חברון בירושלים (וכנסת הגדולה בקרית ספר), הגר"ה זקס זצ"ל, שיסודו בלימוד הוא מר' ראובן גרוזבסקי זצ"ל (חתנו של ר' ברוך בער ליבוביץ זצ"ל) בתורה ודעת בארה"ב. כך שניכרת השפעתם המכרעת של חוגי חזון איש, ושל הלימוד הישיבתי, שהמחבר מעיד על עצמו שאותו הוא מנחיל בישיבה בה הוא מלמד. עם זאת, ניכר מבין ריסי עיני הספר, שליבו נמשך אחרי בית מדרשם של החזון איש ובעיקר תלמידיו, כמו הרב גדליה נדל זצ"ל.
אם כך, ניתן יהיה לצפות, כי המחבר ימשיך ויעסוק במלאכת הקודש הזו, בניתוחם של שיטות הלימוד אלו, הממשיכות לנסר בחלל בית המדרש גם בימינו, עם כל ההתפתחות הדקות הנובעות מכך, והספר הבא כבר ייקרא 'מבני ברק עד ירושלים'.
♦ ♦ ♦