סוגיית זמני היום בין התלמוד הירושלמי לבבלי
שנינו בתלמוד הירושלמי תחילת ברכות:"תני כל זמן שפני המזרח מאדימות זה הוא יום הכסיפו זה הוא בין השמשות השחירו נעשה העליון שווה לתחתון זה הוא לילה".
סמוך לשקיעה (למי שגר באזורים הרריים, לעיתים לאחר שהשמש מתכסת מעיניו אך עדיין לא שקעה באופק) נראית סמוך לקצה האופק המזרחי, על פני תחתית כיפת השמיים, אדמימות קלה (נקראת טבעת וונוס). הירושלמי אומר שכל זמן שאדמומית זאת נראית יום הוא. האדמימות נשארת אף לאחר השקיעה באופק כעשר דקות, מה שאומר שאף זמן זה הוא יום גמור[1].
נראה שזהו סימן הן לאנשים הגרים במקומות נמוכים, בהם השמש שוקעת באופק יותר מוקדם. והן לאנשים הגרים במקומות בהם האופק מוסתר על ידי הרים והשקיעה כביכול מוקדמת, אך מאידך אדמימות פני מזרח נראית גם בהם. ועל פי סימן זה ידעו שעדיין יום, על אף שהחמה כבר נסתרה מעיניהם. באשר לאנשים הגרים במקומות גבוהים בהם אין האופק מוסתר והשקיעה מאחרת, ראו ליד הערה 8 שנראה שכל עוד שפני מזרח מאדימות, אפשר עדיין לראות את השמש ממקומות גבוהים, ואולי זו הסיבה לכך שהעלמות זו נקראת ביאת השמש, אך ראו בנספח בעניין זה.
"הכסיפו זהו בין השמשות"
הכסיפו הכוונה להחוורת האדמימות[2], ואין הכוונה לזמן בו האדמימות מתחילה להחוויר, אלא לזמן בו היא מסיימת להחוויר לגמרי[3]. האדמימות נעלמת, ותחתיה מתגלה צבע השמיים כאיך שהוא נראה באותה השעה (10 דקות אחר השקיעה) - בדרך כלל כחול בהיר ולעיתים כהה יותר, אך וודאי לא חשוך. זמן זה הוא בין השמשות, כלומר הוא בספק האם הוא יום או לילה.
"השחירו זהו לילה"
ולאחר מכן, כשהשחירו פני מזרח, זהו לילה. אך לא מיד כשהם מתחילים להשחיר, אלא שישחירו לגמרי שיהיה שווה התחתון לעליון (הרשב"א לא גורס נעשה העליון שווה לתחתון, ואפשר שהגירסה שלפנינו מושפעת מהבבלי (בנוגע להשחרה, לא ראיתי מציאות של תחתון ועליון באותו מקום לגבי השחרה, ואפשר שגירסת הרשב"א היא המקורית וצ"ע).
אם כן, זמן בין השמשות מתחיל מהעת בה פני מזרח מחווירים עד לעת בה הם משחירים, ובמה הסתפקו חכמים? אולי הם סברו שכשפני מזרח מאדימות השמש וודאי בארץ, שהרי היא מאירה לקצה שמולה, ולכן וודאי יום, וכשפני מזרח משחירים השמש וודאי כבר באה, שהרי כבר חושך (אולי ידעו זאת במסורת אולי מסברה). ורק בזמן בו השמיים חיוורים ואין אדמימות אך גם אין חושך, הסתפקו שמא בכל רגע בזמן הזה יוצא היום.
הירושלמי נוקט דווקא פני מזרח, אך לא פני מערב, במערב כיוון ששם שוקעת השמש עצמה, עוד נראית האדמימות זמן רב, שנמשך עוד הרבה אחרי צאת הכוכבים, כמו שיוכל כל אחד להיווכח בעצמו. ולכן לא ייתכן שהירושלמי יאמר פני מזרח, אם הכוונה למערב, כשיש הפרש כה רב ביניהם[4].
דעת רבי יהודה
כעת נדון בדעת רבי יהודה על תחילת בין השמשות וסופו, בברייתא המובאת בבבלי וכלל לא מוזכרת בירושלמי:
"ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימין [ו]הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה דברי רבי יהודה[5]"
התחתון והעליון עליהם מדבר רבי יהודה, הם תופעה ידועה, שלאחר השקיעה באופק המזרחי נראית אדמימות כאמור לעיל. ובשלב ראשון היא נעלמת בחלקה התחתון הסמוך לארץ ונשארת בחלקה העליון, ולאחר זמן החלק העליון מחוויר, והיא נעלמת לגמרי[6].
על פי הירושלמי, ר' יהודה סובר שכשפני מזרח מאדימות (ודווקא פני מזרח, ראו להלן) זה הוא יום (ראו הערה) [7], ולאחר מכן, כשמכסיף החלק התחתון הסמוך לארץ של אותו אזור אדום, אך החלק העליון (הכוונה הכסיף – החוויר, כאמור לעיל ,כלומר נהיה בצבע השמיים אז, שהם אינם חשוכים עדיין) טרם הכסיף, מתחיל בין השמשות, הנמשך מהרגע בו העליון מתחיל להחוויר, ועד שהוא מסיים זאת והשמיים המזרחיים נקיים מאדמומיות, ומאותו הזמן מתחיל הלילה.
צבע השמיים בזמן בו נעלמת האדמימות מצד מזרח, אינו חשוך, אך גם אינו מואר, אלא בצבע כחול בהיר, שאולי אפשר לומר שהוא ממוצע בין השמיים החשוכים למוארים. לדעת רבי יהודה, הלילה מתחיל בזמן בו השמיים אינם חשוכים. אולם השמש איננה מאירה בקרניה לעולם, ועל אף שניתן לראותם באופק המערבי, ביאת השמש האמורה בתורה הקובעת את תחילת הלילה נשלמת עם הסתלקות קרניה האחרונות מהאופק המזרחי, שהוא המקום האחרון בו הן נראות, מלבד בצד מערב, מקום ביאתה.
דעת ר' יהודה מנוגדת לברייתא שבירושלמי שהובאה לעיל, שכן בברייתא ההיא בזמן שלרבי יהודה מתחיל בין השמשות, עדיין יום, ובזמן שלר' יהודה כבר לילה, רק מתחיל בין השמשות.
לרבי יהודה, אם כן, בין השמשות נמשך משך כל זמן הכספת העליון, והוא מסתיים כשפני מזרח מחווירים וכשאין חושך בפני השמיים שבצד מזרח, אולם גם אין כל אדמימות הבאה מקרני שמש המאירים על אותם הפנים.
מה הוא טעמו של רבי יהודה, מדוע בין השמשות מקביל דווקא להכספת העליון. האם יש משהו המייחד את הזמן הזה, או שמא התופעה עצמה היא המצביעה על כך?
במצפה בפסגת ההר של קבר שמואל הנביא[8] (צפונית מערבית לירושלים) צפיתי בשמיים בזמן השקיעה ושמתי לב שכשהעליון מתחיל להכסיף בדיוק באותו הזמן השמש שוקעת (הנתון נכון בהר עצמו, ידוע שבמקומות גבוהים מוסיפים לראות את השמש עוד זמן מה אחרי שהיא נעלמת מהאופק במקומות נמוכים). אם כך, הרהרתי לעצמי הרי שבין השמשות של רבי יהודה מקביל למשך זמן התכסות השמש הנצפה ממקומות גבוהים.
וראו נספח בסוף המאמר עוד בעניין זה.
♦
ביאור התלמוד בבלי לסוגייה
כעת נעבור לתלמוד הבבלי, לקטע הסותר את כל מה שביארנו עד כה:
"אביי חזייה לרבא דקא דאוי למערב, אמר ליה, והתניא כל זמן שפני מזרח מאדימין.
אמר ליה מי סברת פני מזרח ממש, לא פנים המאדימין את המזרח.
איכא דאמרי, רבא חזייה לאבי דקא דאוי למזרח, אמר ליה מי סברת פני מזרח ממש, פנים המאדימין את המזרח, וסימנך כוותא".
(תרגום: אביי ראה את רבא מביט למערב (לראות את אדמימות השמש), אמר לו אביי והרי שנינו כל זמן שפני מזרח מאדימין (ולא מערב)! אמר לו רבא האמנם סברת פני מזרח ממש?! פנים המאדימין את המזרח!
יש אומרים שכך היה המעשה:
רבא ראה את אביי המביט למזרח, אמר לו רבא, האמנם סברת פני מזרח ממש?! פנים המאדימין את המזרח!)
כלומר, רבא אומר לאביי כי פני מזרח אין הכוונה פני מזרח ממש, אלא לפנים המאדימים את המזרח. יש לשים לב ולדייק בלשון 'ממש'. רבא לא אומר שפני מזרח הכוונה פני מערב! אלא שפני מזרח זה לא ממש פני מזרח. וכך גם מדוייק בלשונו "פנים המאדימין את המזרח", כלומר אין כאן איזו הגהה בנוסח הברייתא, אלא הסבר שכיוון שפני מערב מאדימים את פני מזרח, שנו בברייתא פני מזרח, אך אותו דבר נכון על פני מערב.
גם הסימן שהגמרא נותנת בשביל לדעת שפני מזרח לא הכוונה פני מזרח ממש, הוא 'כוותא', שפירושו חלון, והכוונה לחלון הנמצא בצד אחד, והאור העובר דרכו מאיר לצד שכנגד (כך לפי רב נטרונאי גאון שיובא להלן). ולרש"י הכוונה לחלון שכשהחמה עצמה עוברת בו, כלומר מאירה דרכו, מאדים הכותל שכנגד (לא בדקתי אם זה כך, ואולי כוונת רש"י לזמן בו השמש עצמה מאדימה). כך או כך, מדובר פה על סימן מקביל לצד מזרח ומערב.
והדבר מתמיה, והלא בברייתא כתוב במפורש פני מזרח, והסימנים שנאמרו על פני מזרח, אינם קיימים כלל על פני מערב. כלומר, לא רק שבפני מערב ממשיכה האדמימות להיות עוד זמן רב אחרי שהיא נעלמת מפני המזרח, אלא אף לא שייך מצד המציאות שהתחתון יכסיף בצד מערב לפני העליון. כלומר, לא שייך שבפני מערב תראה אדמימות בחלק העליון ולא בחלק התחתון, כי ממילא בצד מזרח התחתון אינו רואה את השמש בזמן שהעליון עוד רואה אותה (או את זוהרה). בצד מערב שבו השמש עצמה נמצאת, לעולם התחתון יהיה תמיד האחרון שיכסיף ושבו תשאר האדמימות! אם כן, מה מביא את אביי לומר שלאו דווקא פני מזרח? ומה גורם לברייתא לדבר בלשון שיכולים לטעות בה?
(יש תופעה שבאמת לפעמים ניתן לראות בצד מערב את התחתון מכסיף עוד לפני העליון, והיו שרצו לטעון שלזה כיוון רבא בדבריו, אלא שהדבר אינו נכון כלל, שכן התופעה הזאת אינה משתקפת בצד מזרח במקביל. כלומר כשהתחתון הזה מכסיף אין התחתון שבצד מערב מכסיף באותה השעה, ולא ייתכן שעל זה יאמר רבא "מי סברת פני מזרח ממש", "פנים המאדימים את המזרח". לשונות מהם עולה שמדובר בתופעה מקבילה, כאמור לעיל.)
אם נתעלם מהקושיות ונאמץ את דברי רבא, יוצא שלפי דבריו הברייתא משובשת, שכן פני מזרח אינם מדד כלל לסיום בין השמשות. בנוסף, רבא מחדש כאן חידוש שהוא על פניו נגד פשטות הברייתא, חידוש שכזה חייב להיות שמקורו במסורת אותה קיבל רבא מרבותיו, או בהוכחה סברתית. לו כך היו הדברים, היה לו לרבא לומר לאביי כי כך הוא מקובל מרבותיו, או לומר לו את הוכחותיו מדוע אין זה כמו שחשב אביי.
ולעומת זאת, רבא אמר לאביי את דבריו בלשון תמיהה "מי סברת פני מזרח ממש", כאילו מובן מאליו, שפני מזרח לאו דווקא. בנוסף, לעולה מדבריו כאילו מדובר בתופעה מקבילה לגמרי בין המזרח למערב, כמו שדייקנו. ולפי מה שהבאנו לעיל, שאכן יש הבדלים ברורים בין צד מזרח למערב, למה חושב רבא שזה כל כך מובן מאליו? ועוד יותר מזה, איך הסביר רבא את המציאות השונה.
עוד קושי נוסף הוא ההבדל בין הכספת פני מערב, המתאחרת בהרבה על הכספת פני מזרח, ואם רבא רצה לדעת על סיום בין השמשות, יוצא שרבא כאילו טעה בדבר משמעותי ביותר, שאפשר על ידו להכשל בחילול שבת, עד לאותה פעם בה אביי גילה לו את האמת.
♦
סתירה בדברי הברייתא לדעת הבבלי
כעת נבחין בקושי נוסף, ונחזור לתחילת הסוגייה. לאחר שהגמרא מביאה את הברייתא של דעת רבי יהודה על בין השמשות, הגמרא מקשה על סתירה לכאורה בדברי הברייתא, אם נעיין נראה שדברי הגמרא לכאורה תמוהים: "הא גופא קשיא אמרת איזהו ביה"ש משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון לילה הוא והדר תני הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות".
כלומר, הגמרא מקשה סתירה, ואומרת - אם אמרת שכשפני מזרח מאדימין זהו בין השמשות, אני מבין מזה שכשהכסיף התחתון ולא הכסיף העליון כבר לילה, ואילו אחר כך שנו הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות!
ומניין לגמרא שכשנאמר "כל זמן שפני מזרח מאדימין זהו בין השמשות", מונח במשפט זה שכשהכסיף התחתון לילה, אולי בין השמשות הוא עד שיכסיפו שניהם?! ואף אם היה מקום להסתפק בזה ולומר שאולי מה ששנו כל זמן שפני מזרח מאדימות, הכוונה כשכל פני מזרח מאדימות, הרי בא הלשון בהמשך הברייתא ופטר את הספק.
כמובן שעדיין יכולה הגמרא להקשות, שיש כאן כפל לא ברור, שמצד אחד אנו אומרים שכשפני מזרח מאדימות מתחיל בין השמשות, ומצד שני אנו אומרים, שכשהתחתון מכסיף מתחיל בין השמשות, ומשמע שקודם לכן עוד לא התחיל בין השמשות. ואם כן יש כאן לכאורה סתירה ממתי מתחיל בין השמשות, אך לא זו הסתירה שהגמרא הציגה. ובנוסף, אם זו השאלה, מה מתרץ רבה בדבריו "כרוך ותני", והרי זו עצמה הקושיא!
דברי הגמרא מוקשים, והלא דבר הוא! (לכאורה גם היה אפשר לענות על סתירה זו, שהברייתא לא באה לומר שמתחיל בין השמשות, אלא שלמרות שהתחתון הכסיף, עדיין בין השמשות. ואם באמת הגמרא בקושיא למדה כך, שהכוונה במה שאמרו שכל זמן שפני מזרח מאדימות בין השמשות שהם מאדימות לגמרי, אדרבה מובן למה הברייתא טורחת ואומרת שאין זו הכוונה, אלא גם כשמכסיף התחתון בין השמשות).
תמיהה זו גרמה לי לחשוב, שמא אין הבבלי לומד כי ההכספה המדוברת היא מאדמימות פני מזרח, אלא על הכספה אחרת, ולכן היא מציגה את הסתירה כמו שהיא מציגה, אך מה היא אותה ההכספה? ומדוע אין הגמרא מפרשת את הברייתא כפשוטה?
עיון בתשובות רב נטרונאי גאון (תשובה תיג) חיזק אצלי עוד יותר את התמיהה, עד שכבר הייתי סבור בוודאות שאכן יש כאן איזו הבנה שונה בבבלי שצריכים לדעת מה היא. "וסימניך כותא. קא אמרינן לעינין בין השמשות. רבא חזייה לאביי דקא דאוי למזרח למידע אם היגיע בין השמשות אולא. אמ' ליה. מיסברת פני מזרח ממש. פנים המאדימין את מזרח. וזה הוא מערב. וסימניך כותא. כותא הפתוחה ברוח מזרח זיוה נופל לרוח מערב. וכן ממערב למזרח אף כ[א]ן כיון שמגיע בין השמשות ומגיע שקיעת החמה במערב מאדימין פני מזרח כמות חלון בבית".
רב נטרונאי מפרש שרבא רצה לדעת מתי מתחיל זמן בין השמשות, וכאן נשאלת השאלה, מדוע שרבא לא יבחין האם השמש כבר שקעה או לא, ואם היא שקעה, הרי שהתחיל בין השמשות! (ניתן לתרץ שהשמש היתה מוסתרת על ידי עננים (הרים אין בבבל), ואילו בצד מערב היו עננים רק על מקום השמש עצמה, ומסביב עדיין הייתה נראית אדמימות. אולם לא מוזכר כאן בסיפור הפרט הזה, ואף רב נטרונאי לא מוסיף דבר ומספר את הסיפור לפי תומו, כאילו הכל מובן מאליו. בנוסף, כלל לא ברור לי אם יש סימן באדמימות המשתקף על פני מזרח ומערב, לפיו אפשר לראות במקומות מישוריים אם שקעה החמה לפי זה).
לאחר זמן עיינתי בתשובות רב שרירא גאון (נדפסו באוצר הגאונים שבת בסוגייתנו), ושם הבחנתי בלשון מעניינת בביאור דברי הגמרא ובביאור ה'סתירה' העולה מהברייתא, לשון המבהירה ומבררת את התמיהות (הוספתי מספרים להקל בהבנה): "נאמרו בו כאן שלש חלוקות. אחת מהן דברי ר' יהודה. משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות. הכסיף העליון והשווה לתחתון. זה הוא לילה. תלת מילי קאמ' ר' יהודה. (1) משתשקע החמה כל זמן שפני מערב מאדימין. (2) הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון. ופירושו. שנשתנה האור בארץ ובקרוב לה והכסיף. ועדאין האור בשמים לא נשתנה ולא הכסיף. ואף-על-פי שאין המערב אדמדם. ושלישי. (3) הכסיף העליון והשווה לתחתון. שאף כלפי הרקיע נישתנה האור והכסיף לחשוך. וכשנשתנו התחתון והעליון שניהם. הרי ביאר ר' יהודה כי הוא לילה".
כלומר, הכסיפו, כלל אינו מתפרש על הסתלקות האדמימות! ואין אלו התחתון והעליון של החלק המאדים. ההכספה האמורה כאן לדעת הבבלי היא השחרת פני השמיים, לאו דווקא מהאדמימות אלא השחרה יחסית לצבע השמים בכל המקומות קודם, ואין הכוונה הכסיפו בצד כזה או אחר דווקא (כי כאן הרי לא כתוב פני מזרח או מערב, ואלו נאמרו כלפי האדמימות. ולפי הפירוש הזה, זה כבר קטע חדש! אך אולי אין כלול בזה צד מערב, כי סוף סוף ההשחרה בו מתאחרת יותר). והתחתון הכוונה לשמים הקרובים לארץ (כביכול, מנקודת הרואה) בכל המקומות, והעליון הכוונה לשמיים למעלה, כלומר לכיפת הרקיע. (אף רש"י, שידוע שכל דבריו הם דברי קבלה שקיבל מרבותיו, וכשהוא אומר דבר מדעתו או שהתחדש לו בדרך פלפול הוא אומר זאת מפורשות, ומשכך פירושיו במקום זה הם מסורת המגיעה מבבל, מפרש את הכסיפו - השחירו, ואת התחתון על תחתית כיפת הרקיע הסמוכה לארץ (הוא לא מזכיר דווקא צד מזרח), ואת העליון על כיפת הרקיע. ז"ל רש"י: מאדימין - שנראה אדמומית חמה בעבים. הכסיף - השחיר. התחתון - תחתית של כית הרקיע הסמוכה לארץ. עליון - גובהה של כיפה אינה ממהרת להכסיף. ולקמיה פריך מאי קאמר דקשיא רישא אסיפא).
לפי זה תתיישב תמיהתנו על שאלת הגמרא לעיל, ואכן נדייק זאת בלשונו של רב שרירא להסבר אותה הקושיא: "ומשתשקע החמה כל זמן שהמערב מאדים קאמ' ביה. איזה הוא בין השמשות. הא כשתסתלק אדמדומית לילה. וקאמ'. אם הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות. ואותו העת נסתלקה אדמדומית. וזה הוא שאמרנו. האדי גופה קשיא. אמרת. איזה הוא בין השמשות. משמשקע החמה. כל זמן שפני מזרח מאדימין. הא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון זה הוא לילה. והדר תאני. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות".
כלומר, רב שרירא גאון אומר במפורש שכשהכסיף התחתון כבר הסתלקה האדמומית המדוברת בראש הברייתא. בפשטות משמע שהוא מתכוון שהיא הסתלקה לגמרי (וכמו שהוכח לעיל), ואם אכן רב שרירא היה מפרש את ההכספה על האדמימות עצמה, לא ייתכן שהתחתון יכסיף מהאדמימות והעליון עוד לא יכסיף, והוא יאמר על זה שהאדמימות הנאמרת לעיל הסתלקה? הלא היא עדיין קיימת בחלק העליון.
אף ברש"י לעיל, בפירושו לדברי הברייתא מוסיף "ולקמיה פריך מאי קאמר דקשיא רישא אסיפא", מלשון רש"י נראה כאילו השאלה מובנת מאליה, והוא נצרך לציין ללומד שבהמשך יתפרשו הדברים. ובהמשך הסוגיה כשהגמרא מקשה את הסתירה "אמרת איזהו ביה"ש משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימין", כותב רש"י: "פני מזרח מאדימין - עדיין לא הכסיף אפילו התחתון". ברור מלשון "אפילו" שההכספה אינה קשורה לאדמימות, וכוונת רש"י לומר, שאם שכשפני מזרח מאדימות, ובאותה שעה אפילו התחתון לא השחיר (שהוא משחיר זמן מה קודם העליון). עם כל זה אמרנו בין השמשות, בשעה שהאדמימות נעלמת, והתחתון משחיר בוודאי כבר לילה. בנוסף הרי הכספת - השחרת העליון וודאי איננה מהאדמימות, אלא על אור השמיים עצמם, ורש"י אומר "גובהה של כיפה אינה ממהרת להכסיף", וודאי דבריו הם בהשוואה לאותה מציאות ממש רק בתחתית כיפת הרקיע.
בהמשך כותב רב שרירא דברים נוספים המבהירים לנו את העניין, ונותנים פתח לפתרון ספקות נוספים: "נמצאת חלוקת ראבא ורב יוסף משתשקע החמה ולא תראה אפילו על ראשי דקלים כל זמן שפני מזרח שהוא המערב מאדימין עד שיכסיף התחתון. לרב יוסף מן היום לראבה מבין השמשות".
שימו לב, לדבריו: "ולא תראה אפילו על ראשי דקלים", לו פירשו בבבל את דברי הברייתא כל זמן שפני מזרח מאדימין, על הזמן שאחרי השקיעה שבאופק, לא היה לרב שרירא לכתוב בלשון זו, והוא היה מסתפק לומר "משתשקע החמה". מדבריו ניכר כי השקיעה עליה הוא מדבר היא אינה השקיעה באופק, אלא זמן סמוך לשקיעה שבו החמה אינה נראית בראשי דקלים (מסתבר שהכוונה לדקלים הנראים באופק ממרחק, גם כי בבל היא ארץ מישורית, וגם כי אם מדובר בדקל קרוב, השיעור יכול להשתנות בהתאם לקרבה ולזוית), ופני מזרח, שהוא המערב, מאדימות הוא סימן לתחילת השקיעה!
אותו הדבר עולה אף מלשונו של רב נטרונאי גאון: "אף כ[א]ן כיון שמגיע בין השמשות ומגיע שקיעת החמה במערב מאדימין פני מזרח כמות חלון בבית". שימו לב ללשונו, השקיעה מתחילה בזמן בו מתחילים פני מזרח להאדים! לא מדובר כאן על אדמימות, שכבר היתה קודם! אם אכן רב נטרונאי היה מפרש את השקיעה על שקיעה באופק, הוא לא היה משתמש בלשון זו, כי פני מזרח מתחילים להאדים עוד זמן מה לפני השקיעה, ולהפך סמוך לשקיעה באופק בבל הם נעלמים. (בוודאי שגם בבבל שפירשו פני מזרח לא דווקא, התכוונו לפני מערב בשעה שהם מאדימים את המזרח, וכלשון רבא "פנים המאדימים את המזרח").
רב שרירא גאון מבאר שחידושו של רב יוסף הוא שאף על פי שהשמש שקעה, עם כל זה כל זמן שפני מזרח מאדימות עדיין יום. זה לשון רב שרירא: "ורב יוסף אמר כי שלש מעלות נתן ר' יהודה. אחת לסוף היום ואחת לבין השמשות ואחת לתחילת הלילה. והכי קאמר. אל תחשוב כי משתשקע החמה ולא תראה מאותו מקום שלם היום. אילא כל זמן שאדמדומיתה נראית על פני מערב יום הוא..." לאחר מכן מיד מסכם רב שרירא "נמצאת חלוקת ראבא ורב יוסף משתשקע החמה ולא תראה אפילו על ראשי דקלים כל זמן שפני מזרח שהוא המערב מאדימין עד שיכסיף התחתון. לרב יוסף מן היום לראבה מבין השמשות".
השינוי בהגדרות ברור: בתחילה "משתשקע החמה ולא תראה מאותו מקום", ואחר כך "משתשקע החמה ולא תראה אפילו על ראשי דקלים".
כשרב שרירא מדבר על רב יוסף, הרי זה ברור שלרב יוסף אין שום צד שבין השמשות יתחיל עוד לפני שהחמה שקעה באופק (וזהו חידוש של רבה החולק עליו). לכן הברייתא גם לא תבא להוציא מזה, ודברי הברייתא באו לדבר דווקא על השקיעה באופק, ולומר שעל אף שהחמה שקעה עדיין יום. ומשכך רב שרירא מציין את כוונת רב יוסף בשקיעה "ולא תראה באותו מקום", והסיבה ברורה, מפני שלהלכה מחמירים כדעת רבה, שקיעת החמה השגורה בפיהם של חכמי בבל, היא זו הנוהגת הלכה למעשה, ורק כאשר מדובר על אפשרות אחרת טורח רב שרירא להסביר במה הכוונה. (הוכחה נוספת היא העובדה שהכסיף התחתון הכוונה השחיר והעליון הוא כיפת השמיים העליונה, לפי רבה, אין צורך לומר שכשפני מזרח מאדימות הוא בין השמשות די בציון של שקיעת החמה, ושל הכספת התחתון. והרי הברייתא כבר מציינת את שקיעת החמה "איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן וכו'").
לפי זה יתיישבו לנו התמיהות שהבאנו לעיל.
ראשית, יובן מעתה למה רבא אומר שפני מזרח הכוונה לאו דווקא, שכן אם ההכספה אינה קשורה לאדמימות, ופני מזרח מאדימות הוא סימן לשקיעה בלבד. הרי שהאדמימות בפני מזרח מתחילה להיות במקביל לאדמימות בפני מערב. וממילא אין שום סברה שפני מזרח הכוונה בדווקא. בנוסף, אם האדמימות באה להראות על תחילת השקיעה, הכלל הזה אמור להיות תקף במערב באותה מידה, ואין שום משמעות לכך שהאדמימות צריכה להיות דווקא במזרח.
יובן גם למה אביי מסתכל לצד מזרח לדעת אם התחיל בין השמשות, כי הרי בין השמשות מתחיל לפני שהשמש שוקעת באופק! והסימן לכך הוא האדמימות! והוא גם לא מקל כנגד לדעת רבו רבה, ומכניס שבת יותר מאוחר, רבא מבקש לראות אם התחילה השקיעה שהחכמים בבבל קראו לה שקיעה, שהיא מתחילה כשפני המערב מתחילים להיות אדומים.
לאביי ורבא אין שום משמעות לזמן בו מסתיימת האדמימות, כי לשיטת רבם, בין השמשות מתחיל עוד משהתחילו פני מערב להאדים ומסתיים כשכיפת השמיים למעלה מחשיכה. ומשכך לזמן בו מסתיימת האדמימות אין שום השלכה הלכתית!
[אך בכל אופן, גם רב יוסף מפרש שהכסיפו אינו הולך על האדמימות, וממילא המדד לתחילת בין השמשות שלו אינו סילוק האדמימות, כך שלרב יוסף גם אין משמעות לסימן של פני מזרח כפי שלמד הירושלמי]
♦
החילוק בפירוש הברייתא בין הבבלי לירושלמי
דברים אלו פותחים לנו פתח לשאול ולהבין מדוע הבבלי מפרש את הברייתא אחרת מהירושלמי[9], שכן הבבלי מפרש שההכספה איננה מהאדמימות, וממילא היא לא קשורה בדווקא לצד מזרח, שהרי צד מזרח נאמר על פני מזרח מאדימות. וכאן זה כבר עניין חדש, התחתון והעליון אינם התחתון והעליון של האזור האדום בפני מזרח, אלא מדובר על השחרה של השמיים הסמוכים לארץ עוד קודם להשחרה של השמיים של גובה כיפת הרקיע.
ראשית, קשה למה לא פירשו את ההכספה על האדמימות, והרי בפשוטם של דברים הכסיפו מדבר על פני מזרח שהוזכרו קודם שהם מאדימות.
שנית, למה פירשו שהתחתון והעליון אינם החלק התחתון והחלק העליון של אותו האזור שמאדים בפני מזרח בשקיעת החמה. והרי במציאות החלק התחתון מחוויר ואחר כך החלק העליון. ובפשטות 'הכסיף התחתון... העליון' הוא המשך של מה שנאמר קודם.
שלישית, למה פירשו שהשקיעה מתחילה עוד קודם השקיעה באופק, והרי השמש עדיין על הארץ.
אכן התקשיתי בדברים, ובפרט לאור מה שהתברר לי בירושלמי שהוא למד את כל דברי הברייתא כפשוטם, הדברים נראו לי כקשורים למציאות השקיעה ותחילת הלילה בבבל. לשם כך הסתכלתי בתמונות משם, ובחנתי מקומות הדומים מהבחינה הזאת לבבל, כמו אזורי רצועת החוף הסמוכה לים, שם גם אין הרים המסתירים את האופק, וגם הגובה הוא פני הים בדומה לגובה בבבל.
עדיין לא מצאתי פתרון מניח את הדעת רק אציין מספר חילוקים בין ארץ ישראל לבבל בעניין הסימן הזה.
ואצטט מספרו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' ז"ל בספרו יד פשוטה על הרמב"ם שתיאר הבדלים בסימן זה בין מקומות
"כאשר החמה היא בגובה הרקיע, בחצות היום, קרני השמש הם מאונכים כאילו עומדים על ראשי הבריות. הקרנים חוצים בקו ניצב את שכבת האוויר העוטפת את הארץ; נמצא קו חצייה זה הקצר ביותר. וכל שהשמש נוטה מערבה, קרניה נוטים באלכסון, וקו החצייה מתארך; עד שכאשר היא יורדת אצל האופק – קרניה הם מאוזנים, כלומר בקווים מקבילים למשטח פני הקרקע, כאילו מושכבים. כאשר הקרינה היא מאוזנת, נמצא ארכו של קו החוצה את האוויר הכי גדול שאפשר. עובי האוויר גורם לפיזור האור, וכאשר מסלול האור בתוך האויר הוא ארוך ביותר, הפיזור הוא גדול, וזהו הגורם זוהר אדמומי המשתקף על פני המזרח.
כאשר קרני השמש עדיין מגיעים לאופק המזרחי, פני המזרח אדומים על האופק ממש. אבל כל שהארץ מסתובבת, קרני האור מתעלים אט אט מעל האופק המזרחי, ואז מכסיף התחתון, ועדיין העליון מאדים; עד שהשמש נופלת הרבה מתחת האופק המערבי, ואז גם העליון מכסיף ומשוה לתחתון.
כל זה אמור כאשר מדובר במישור רחב מאד, או באמצע הים, שכל המרחב מן האופק המערבי עד לאופק המזרחי כולו כמעט שטוח. אז כאשר השמש נושקת את האופק המערבי, קרניה מגיעים לאופק המזרחי. אבל כאשר השמש שוקעת מתחת לאופק במערב, קרניה אינן מגיעות עוד לאופק המזרחי כי אם קצת למעלה מן האופק, ולכך בפני המזרח – התחתון מכסיף והעליון מאדים; עד שהחמה נופלת הרבה מתחת לאופק המערבי ואז הזוהר נראה רק לצד מערב בלבד כמו שנתבאר. אדם העומד באמצע המישור הזה יראה את פני המזרח מאדימין כל עוד שעדיין לא שקעה השמש במערב, ואחרי שקיעתה מתחיל תיכף התחתון להכסיף. במצב זה הכל מודים שבין השמשות מתחיל תיכף עם השקיעה, שאז מתחיל התחתון להכסיף. אמנם כמובן, שבתופעות כאלה אי אפשר לצמצם בהם בדיוק, אבל כך הוא בקירוב.
אולם מישורים רחבים כל כך בדרך כלל אינם נמצאים כי אם בלב ים. ביבשה, ובפרט בארץ ישראל, אין מישורים כאלה. לפיכך, בנוסף למצב המתואר הנ״ל (נציין אותו מצב א), יש לדון עוד על שלש אפשרויות אחרות.
מצב ב: אם המרחב הוא קצת שקערורי, כלומר באמצע הוא נמוך יותר מן האופק, כי אז לאדם העומד באמצע – השמש תיעלם ממנו קצת קודם מאילו היה עומד על מישור. טרם היעלמות השמש ממנו, עדיין אין האופק המזרחי מאדים. עבורו תופעה זו מתחילה רק עם שקיעת החמה כליל. זהו פירוש דברי רבה ורב יוסף. רבה סובר הואיל וכבר שקעה לו השמש, כבר התחיל בין השמשות. ורב יוסף סובר הואיל ולעומד במישור עדיין לא שקעה החמה ועדיין יום הוא – כך הוא הדין גם למי שעומד קצת נמוך מן המישור. הלכה כרבה שהולכים בזה לפי השקיעה הנראית גם לעומד קצת נמוך מן המישור.
מצב ג: כמובן אם הוא עומד נמוך יותר, כגון בעמק או בנחל, תעלם השמש ממנו כה מוקדם שגם אחרי ״השקיעה״ שלו עדיין יארך הזמן עד שהקרינה תהיה מאוזנת ומושכבת, וממילא הוא לא יראה פני המזרח מאדימין גם זמן רב אחרי השקיעה. נראה שבמקרה כזה אין להחמיר יותר מרבה, כי רואין כאילו חומה מסתירה את החמה שאין לדון הסתרה זו כשקיעה. מכל מקום מי שאינו יודע לחשב הזמן המדוייק, אף במקום נמוך ביותר יחמיר בערב שבת כפי השקיעה הנראית לעיניו, כמבואר בגמרא (שבת לה,ב): ״אמר ליה רבא לשמעיה, אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשימשא בריש דיקלי – אתלו שרגא״. זאת אומרת, מי שאינו בקי בשיעורים שקבעו חכמים, יסתכל על החמה, וכאשר היא נראית בראש האילנות וקרובה לשקוע לפי הנראה במקומו – ידליק את הנר. זה מדובר בהכרח רק במקום שהוא במצב ג, כי רק במצב כזה יכול להיות הבדל בין בקי לשאינו בקי, אלא שמתקנת רבא הכל מקדימין שם.[10]
מצב ד: מאידך העומד על הר גבוה, הוא ימשיך לראות את השמש גם אחרי שקיעתה לעומדים במישור. בכך יוכל להווצר מצב שקרני השמש גם לפני השקיעה כבר אינם יכולים להגיע לאופק המזרחי, ונמצא התחתון מכסיף בעוד שבקצה המערב עדיין השמש נראית מעל האופק. במקרה כזה הכל מודים שהולכים אחרי השקיעה הנראית לעינים, ואין שום משמעות לסימן של פני מזרח מאדימין."
עכ"ד.
יוצא שיש חילוק בין הסימן הזה בין בבל המישורית (ואולי אף הנתונה בעמק מתחת לגובה המישור) לבין ארץ ישראל ההררית. ועדיין צ"ע בסוד מחלוקתם של שני התלמודים.
יישוב תמיהות הבבלי ע"פ פירוש הירושלמי
כעת, אם אנו קוראים את המשפט הנאמר בברייתא כאשר לפי הבנת התלמוד הבבלי, אנו בהחלט נתקשה באותן הקושיות, אך אילו נלמד אותה על פי הבנת הירושלמי הקושיות ייעלמו. ונחזור לדברי הברייתא.
לפי הבבלי, כל זמן שפני מזרח מאדימות הכוונה עוד קודם השקיעה באופק, כי אחרי השקיעה האדמימות תכף נעלמת ואינה נראית בצד מזרח. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון הוא עניין שונה, והכוונה להשחרת הצד התחתון בשמיים לפני השחרת כיפת השמים, המכונה כאן עליון בלי קשר לסילוק האדמימות (כי כאמור לעיל אין הכוונה על הכספה מהאדמימות). ממילא אכן המשפט נראה סותר את עצמו, כי כשאנו אומרים בפתיחת המשפט איזהו בין השמשות, אנו לא אמורים להביא מיד סימן לזמן שהוא יום, כי הרי פתחנו "איזהו בין השמשות". ממילא מובן מעליו שכל זמן שפני מזרח מאדימות הוא סימן לתחילת בין השמשות, שזה עוד קודם השקיעה. ולאחר מכן אנו מביאים סימן לבין השמשות שאינו קשור לנאמר קודם, אלא הוא סימן שונה ומאוחר בזמן "הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון". וממילא יש כאן סתירה, כי במשפט כל זמן שפני מזרח מאדימות משמע שכשהם מפסיקים להאדים מתחיל הלילה! ומאחר שהכסיף התחתון ולא הכסיף העליון, כפי שמבינה אותו הגמרא, הוא קורה בזמן שכבר האדמימות נעלמת (גם אם בחלקו), ועם כל זה אנו אומרים שהוא בין השמשות, יש כאן סתירה!
איך שלא נסביר את הברייתא, המשפט יהיה תמוה. אם נאמר כרב יוסף שכל זמן שפני מזרח מאדימות זה הוא יום, נתקשה מה לברייתא להביא סימן של יום ולומר קודם "איזהו בין השמשות", ואכן רב יוסף מתקן את הברייתא: "הכי קתני משתשקע החמה כ"ז שפני מזרח מאדימין יום". בנוסף נתקשה מה הברייתא באה לחדש, הרי השמש עוד לא שקעה בזמן שפני מזרח מאדימות (לאופק בבל), ואין כל צורך להדגיש שהוא יום. בעקבות קושי זה פירש רב יוסף שהברייתא באה לחדש שאף לאחר השקיעה באופק, עם כל זה, כל זמן שפני מזרח מאדימות יום.
וכן פירוש רבה המסביר את הברייתא ששניהם בין השמשות, גם מעלה קושי לשוני, שכן היה לברייתא לומר "איזהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין עד שיכסיף התחתון ולא יכסיף העליון", ואף לא היה לה לחזור פעמיים, על אותו הדבר "איזהו בין השמשות" "זהו בין השמשות".
לעומת זאת, לפי הירושלמי הכל מחוור, כי לפי הירושלמי פני מזרח מאדימים נמשך ברובו אחרי השקיעה לפי הראות במקומות ההרריים וההכספה היא מהאדמימות עצמה. ומשכך אין כל קושי בקריאת המשפט, כי כשפתחנו באיזהו בין השמשות ואמרנו מיד כל זמן שפני מזרח מאדימות, ברור שאמרנו את זה בשביל להסביר את ההכספה שאנו מדברים עליה מייד, ולומר שכוונתנו אל ההכספה מאדום לחיור, ואנו באים לומר על איזה זמן אנו אומרים את דברינו, ומשכך מובן למה אנו חוזרים פעם שנייה ואומרים זהו בין השמשות, כי הרי אנו תיארנו זמן שהוא אינו בין השמשות (כל זמן שפני מזרח מאדימים). בנוסף, לפי הירושלמי מובן גם הצורך להדגיש שכל זמן שפני מזרח מאדימות יום, שכן הדברים נאמרו לאחר השקיעה באופק, ויש מקום לומר שלמרות שהחמה שקעה, עם כל זה הוא יום.
בבבלי אף התקשו להסביר את כל זמן שפני מזרח מאדימים על היום, כי מה החידוש בזה, הרי החמה עוד לא שקעה. ורב יוסף שכן פירש, כך הסביר שהברייתא באה לומר שאף על פי שהשמש שקעה באופק לא התחיל בין השמשות כשהאדמימות עדיין ניכרת, וכמו שכותב רב שרירא גאון:
"ורב יוסף אמ' כי שלש מעלות נתן ר' יהודה. אחת לסוף היום ואחת לבין השמשות ואחת לתחילת הלילה. והכי קאמ'. אל תחשוב כי משתשקע החמה ולא תראה מאותו מקום שלם היום. אילא כל זמן שאדמדומיתה נראית על פני מערב יום הוא."
"אותו מקום" הוא האופק! רב שרירא לא מנסח 'שקעה', כי המילה הזו מציינת את תחילת בין השמשות של רבה, שהוא עוד לפני השקיעה באופק. ולכן ברור שרבה, החולק על רב יוסף, סבור שבין השמשות מתחיל עוד קודם השקיעה באופק.
למחלוקת רבה ורב יוסף יש השלכה על פירוש דעתו של רבי נחמיה, שלרבה הסובר שמשמתחילים פני מזרח להאדים מתחילה השקיעה, הוא סובר כך אף בדעת רבי נחמיה, שכשרבי נחמיה אומר משתשקע החמה כדי שיהלך אדם חצי מיל, הוא מתכוון לאותה שקיעה עליה מדבר ר' יהודה. ואילו לרב יוסף הסובר כי לרבי יהודה כל זמן שפני מזרח מאדימות הוא עדיין יום, אף לאחר השקיעה באופק, הוא מפרש את דברי הברייתא "משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימות" על השקיעה באופק, ושהברייתא באה לומר שעל אף שהחמה שקעה באופק, עם כל זה כל זמן שפני מזרח מאדימות יום. ואם כן, לדעתו, רבי נחמיה האומר שבין השמשות משתשקע החמה, מדבר על השקיעה באופק ולא על ה'שקיעה', עליה מדבר רבה, שהיא נקראת שקיעה רק בגלל הדרך שבה רבה לומד את הברייתא שעליה חלוק רב יוסף. ולשיטתו אין שום סברה לקרא לאותו הזמן שקיעה.
ממילא, אם נשאל מה ההפרש בבין השמשות בין ר' יהודה לר' נחמיה.
לרבה תהיה התשובה, רבע מיל, המתחיל לאחר סיום בין השמשות של רבי נחמיה, כי לרבה בין השמשות של רבי יהודה הוא שלשת רבעי מיל, ולר' נחמיה הוא חצי מיל, אם כן ההפרש הוא רבע מיל. אולם לרב יוסף האומר שבין השמשות לרב יהודה הוא שני שליש מיל, ההפרש יהיה שישית מיל. כי ההפרש בין שני שליש לחצי הוא שישית. ואם נתרגם את זה לאמות, שמיל הוא 2000 אמה ושני שליש הם 1333.3 אמות, וחצי מיל הם 1000, הרי שההפרש בין ר' יהודה לר' נחמיה בדעת רב יוסף אמור להיות 333.3 אמות.
אלא שר' יוסף, כאמור, סובר שבין השמשות של רבי יהודה מתחיל כשעובר זמן מסויים לאחר שקיעת החמה באופק, ורבי נחמיה מתחיל את החצי מיל משעת שקיעת החמה באופק. אם כן, לרב יוסף ההפרש בין ר' יהודה לר' נחמיה אמור להתחיל בחלקו לפני תחילת בין השמשות של רבי יהודה, ואילו לרבה הם אמורים להתחיל ביחד. כלומר, לרב יוסף אמור להיות הפרש של זמן כל שהוא, שר' נחמיה מקדים על רבי יהודה בתחילת בין השמשות. וההפרש לא יכול להיות שישית מיל, כלומר לא יכול להיות שרבי נחמיה יקדים את כל ההפרש שבינו לבין ר' יהודה ללפני תחילת בין השמשות של רבי יהודה. כי הרי ההפרש בין רבה לרב יוסף הוא 167 אמות, והן הרי מתחילות עוד קודם השקיעה באופק. וממילא ההפרש בין ר' יהודה לר' נחמיה לאחר השקיעה באופק הוא חייב להיות פחות מזה.
לרבה אף נשארה שאלה בלתי פטורה, כמו שכותב רב שרירא: "ודרב יוסף קא מסתייעא דר' יהודה קא יאהיב שיעורא ליום אחד. שקיעת החמה. מדקאמרינן בלא פלוגתא. אמ' רב יהודה אמ' שמואל. כוכב אחד יום. שנים בין השמשות. שלשה לילה. ותניא נמי הכי. ואמ' ר' יוסי בר ר' אבון. ובאותן כוכבים שאין נראין ביום".
מאחר שכל המחלוקת היא מתי מתחיל בין השמשות ולא מתיי הוא מסתיים, נראה שהסיוע הוא העובדה שכוכב אחד היה נראה בבבל בזמן שהיה בין השמשות לרבה, וזה היה בניגוד לדעתו שבאותו הזמן בין השמשות. אפשר גם שכוכב שני היה נראה רק בזמן בו מתחיל בין השמשות לרב יוסף.
עובדה זו, שהיא סיוע לרב יוסף מחד אך קושיא לרבה מאידך, אינה מובאת בתלמוד בבבלי, והיא נודעת לנו דווקא מתשובתו של רב שרירא.
♦
עוד הוכחות שהשקיעה עוד קודם השקיעה
כתב בה"ג: "וערב תשעה באב מיבעי ליה לאפסוקי [- סעודתו] מדאיכא שמשא". בפשטות כוונתו לומר שיש להפסיק את הסעודה עוד בזמן בו השמש נמצאת ונראית, וזה יובן אם הוא למד שהשקיעה מתחילה קודם לשקיעה באופק (ואם כן הוא מזהיר שלא להקל בזה בבין השמשות שלרבה).
רב ניסים גאון. בתשובתו המובאת בשו"ת מהר"ם אלאשקר (שם) וז"ל: גבול עד הערב [הוא] שתיפול העגולה של השמש, והיא שקיעת החמה, ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים [הוא] בין השמשות. עכ"ל. הלשון שתיפול, נראית תמוהה, הוא יכול היה לומר שתתכסה שתעלם שתשקע, אולי שכוונתו לזמן שממנו השמש כאילו מתחילה לרדת מלמעלה למטה.
והערה לסיום, אמנם לפי היוצא מהמאמר יוצא שהברייתא מתפרשת נפלא על פי פירוש הירושלמי, ויש מקום לעיון האם חכמי בבל ידעו את דברי הירושלמי בסוגייה זו או לא, מקובל שחכמי בבל ראו את התלמוד הירושלמי, אך עדיין יש מקום לעיין במשמעות אמירה זו. האם הכוונה היא שחכמי בבל ידעו את כל הירושלמי כולו כמו שהוא לפנינו, או שמא הכוונה היא שהיה מעבר של חידושי התורה מארץ ישראל לבבל ע"י ה"נחותי" שהמפורסם שבהם הוא האמורא עולא, ועוד חכמים. אך עדיין אין זה מחייב שכל התלמוד הירושלמי כמו שהוא לפנינו עמד לפני כל חכמי בבל, שכן בסוגיות רבות סברות הנאמרות בירושלמי ובדומה לכך מאמרי אמוראים ואף ברייתות הנאמרות בירושלמי אינם מובאים כלל בבבלי (כדוגמת הברייתא בסוגייתנו המובאת בירושלמי ואינה מובאת כלל בבבלי).
כמובן שניתן להסביר שיש כאן התעלמות מכוונת מסיבה עלומה כל שהיא, אך מספרם הרב של מקומות כאלה מקשה על הסבר מעין זה.
בנוסף, גם דברים הנאמרים בשינוי לשון בין הבבלי לירושלמי (לעיתים בעלי משמעות הלכתית) אינם מצויינים בבבלי בשם איכא דאמרי או במערבי אמרי וכדו'.
יש לזכור שהן התלמוד הירושלמי והן הבבלי באותם תקופות טרם נכתב ועבר כמסורת בעל פה, ואף בימי האמוראים עצמם לפחות המוקדמים טרם גובש כחיבור כמו שהוא לפנינו ממש[11].
אך בין כך ובין כך אין להסיק מהאמור דברים להלכה למעשה ובוודאי לא להכריע בפירושיהם של הבבלי והירושלמי לברייתא הסמכות לזה נתונה בידיהם של גדולי ישראל בעלי הוראה, וכל מגמתי אינה אלא לברר וללבן דברים אלו להגדיל תורה ולהאדיר.
♦
נספח
תיעוד התופעה של פני מזרח מאדימין
להלן תמונות של תופעת פני מזרח מאדימות כפירוש הירושלמי, אלא שכעת אין בידי תמונות של התופעה בכיוון מזרח בשקיעה. ולכן הבאתי תמונות של פני מערב בזריחה, משום שהתופעה מקבילה הן בזריחה והן בשקיעה, ויש על פי ההקבלה לחשבן את הנתונים. רק שיש לשים לב שהזריחה פירושו תחילת הראות גלגל השמש והשקיעה פירושו סוף הראות גלגל השמש, ויש לקחת זאת בחשבון (הזמן מתחילת הראות גלגל השמש ועד שנראה כולו, וכנ"ל בשקיעה, הוא כשלש דקות).
ביום ראשון ה' טבת השנה הנץ החמה באופק צפת (ע"פ לוח עיתים לבינה): 6.33.30 (הנץ החמה הנראה ממאור חיים, בניכוי הרי צפת בלבד) 6.34.30 (הנץ החמה במישור בניכוי העיר, ובניכוי כל ההרים שבמזרח). אלא שכעבור כמה ימים התפללתי במניין נץ בבית כנסת הנמצא בזוית ממנה רואים גם את הצד השמאלי של התמונה את סיום רכס ההר והבחנתי שהתחתון עדיין מכסיף עוד כשלוש דקות אחר הנץ החמה.
ובהתאמה לשקיעה, מהנתונים נראה שאם שלוש דקות אחר הנץ, שהוא תחילת הראות גלגל השמש (השלמת ראות כל הגלגל לוקח כשלוש דקות כאמור) התחתון חוזר להיות אדום, זאת אומרת שבתחילת השקיעה ממש התחתון מתחיל להכסיף, ואם כן זאת אומרת שבשקיעה ממש (סוף הראות גלגל השמש, בהקבלה להנץ החמה – תחילת הראות גלגל השמש) התחתון מסיים להכסיף, והעליון אדום כמו שניתן לראות בתמונות. אלא שבקבר שמואל הנביא זכור לי שראיתי שהתחתון הכסיף עם תחילת השקיעה והעליון הכסיף עם סוף שקיעת גלגל השמד, וזה קצת סותר. ולכן ייתכן שלא דייקתי. ועוד יש לעיין ולבדוק את התופעה.
התמונה צולמה בשעה 6.25.25 כשמונה דקות לפני הנץ החמה
התמונה צולמה בשעה 6.27.20
התמונה צולמה בשעה 6.30.41
התמונה צולמה בשעה 6.32.26
התמונה צולמה בשעה 6.34.17
התמונה צולמה בשעה 6.35.34
♦ ♦ ♦