תגובה למאמרו של הרב יוסף יונה בעניין מקום השוק

הערות שוליים

1. ↑ רק דלענין השוק המורם מהשלמים צריך לתת גם את הפרק העליון, שגם הוא נחשב לפעמים לשוק, כדבחולין קל"ד ב'.
2. ↑ לאורך מאמרינו אנו מפרשים בדעת הרמב"ם באופן זה, אמנם יש לציין שהרבה אחרונים השוו את דעת הרמב"ם לדעת הרשב"א דלהלן לענין זה (השגת הר"ר אהרון כהן). להלן ביארנו את ההכרח לענ"ד לפרש כן, אמנם עיקר מהלך הדברים אינו תלוי דווקא בזה. (בכ"מ סתם בפי' דברי הרמב"ם לגבי שוק באשה ערוה, אבל בשיער וקול באשה ערוה כתב דקאי לגבי איסור הסתכלות. בצל"ח תמה מה יענה על שוק. במעשה רוקח פליג על הכ"מ ופירש גם קול ושיער לק"ש כהרשב"א. וכמה אחרונים הודו לכ"מ בקול ושיער דקאי אאיסור הסתכלות, ובשוק נטו לרשב"א. דרכינו להלן להמשיך את דברי הכ"מ גם כלפי שוק, ובודאי מסתבר הדבר, שאם הרמב"ם מתיר קריאה כלפי שערה, הגם שצריך לכסותו אפילו בחצרה-לב"ח אה"ע סי' קט"ו בדעת הרמב"ם ולמנהג ישראל מקדם כדלהלן- כ"ש שיתיר שוקה, שדרכה לגלותו בנהר)
3. ↑ כעין דברי הב"ח סי' ע"ה בדרך ב'. אלא שלדעת הב"ח השוק הוא איבר מכוסה והיה צד להתירו משום שמיטנף, ולרמב"ם הוא להיפך: איבר מגולה והיה צד להתירו שאינו אפילו בכלל אצבע קטנה.ומה שכתוב "גלי שוק עברי נהר" ומשמעות הכתוב שהשוק הוא מכוסה ומגלים אותו רק בנהר, ולכאורה צ"ע, דאם דין השוק כדין אצבע קטנה הרי לא היה קורא לו הכתוב בלשון "גלי" שוק. וצריך לומר שכיון שהמנהג היה לכסותו קרי ליה 'גלי', שמתבזה בכך.
4. ↑ כן הוא לדעת הרמב"ם דס"ל שאסור מדיני קר"ש לקרוא מול אצבע קטנה של אשה, וכדיבואר לפנינו. אך לכאורה הרמב"ם סובר שדין זה הוא רק בהסתכלות, ואם כן יש נפק"מ באשה זרה לענין ראייה בלא הסתכלות, שהרי לענין טפח מכוסה משמע בדברי הרמב"ם שנאסר גם ללא התבוננות, וראה להלן.
5. ↑ יש לציין שכפי שיתבאר, בשער הציון ע"ה סק"ה מוכח שסובר ששוק תחתון אינו בכלל דת יהודית, ומהני בזה מנהג אנשי המקום. (ומשמע שאפילו מנהג פרוצות מהני, משא"כ בדת יהודית שאפילו אם מועיל מנהג צריך דווקא מנהג כשרות). ואם כן מה שתלינו בפנים את הדבר בנידון של דת יהודית, אינו מוסכם. אלא שאפילו אם נודה לדברי האומרים שהוא דת יהודית, אכתי יש אומרים דמהני מנהג כשרות.והנה יש לציין לעיקר הטענה שיש לאסור מעשה רשת מצד ערוה בעששית. הנה דעת הב"ח באה"ע קט"ו לפרש את מה שכתב הרמב"ם שבמטפחת ללא רדיד אין בו משום פריעת ראש (מדאו', אבל מדת יהודית צריך לכסות) דמיירי במטפחת מעשה רשת, וכעי"ז דעת הר"י מלוניל בכתובות, עי' לקמן בנספח א. ויש לתמוה איך אפשר לומר שאין פירוע ראש במעשה רשת, הרי זה ערוה בעששית. ועל כרחינו יש לומר בב' אופנים: א' שערות הן ערוה רק כשהן גלויות, וממילא לא שייך לטעון ערוה בעששית, דעד כמה שהן ברשת אינן ערוה. ב' ערוה דק"ש אינו בהכרח חייב בכיסוי. ולפי זה יש לומר גם לגבי שוק באשה, שהגם שהוא ערוה כשהוא מתגלה, אבל אינו ערוה כשהוא מחוספס, משא"כ מקומות שנידונים כערוה גמורה. (שהרי לרשב"א וסיעתו ברור ששוק קיל משאר איברים פנימיים). אמנם אפשר לדחות, וכן דברי הב"ח אינם מוסכמים, אך להעיר באנו, שאין ברירות להשוות דין ערוה בעששית לכל חיובי כיסוי.
6. ↑ כן נראה פשוט בכוונת הרשב"א בדקדוק לשונו, וכן מתבאר בשו"ת מהרם אלשקר סי' ל"ה שבאשה אחרת פשיטא לאסור הסתכלות בשיער היוצא חוץ לצמתן וז"ל: "ובואו ונצווח על אלו האוסרים אותו שער לאשה בתוך ביתה [ר"ל שער חוץ לצמתן] מההיא דשער באשה ערוה בבלי דעת באי זה שער אמרו ולמאי הילכתא איתמ' בגמ' ואלא מעתה לפי דרכם שער גבות עיניה נמי היה להם לאסור דשער קרייה רחמנא נמי דכתיב יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וגומ' וכל שכן פניה ידיה ורגליה דהוה להו נמי למיסרן ומאי שנא אותו שער ואי משום דדרכן להיות מגולין האי נמי דרכו להיות מגולה. ואי לא איירו אלא באשת איש ובמסתכל ומתכוין ליהנות אטו באשת איש וברשיעי עסקינן ובבירור אמרו זכרונו לברכה דאפלו באצבע קטנה אסור להסתכל ואפילו בבגדי צבעונין שלה נמי אסור וכל שכן בשערה", עכ"ל. בביאור דברי המהר"ם אלשקר אלו נשתברו הרבה קולמוסין, ובנספח למאמרינו כתבנו מה שנראה לענ"ד בזה מוכרח מתוך דבריו (ויש בכל זה נפק"מ לכל הנידון כאן).
7. ↑ ראה מהר"ם אלשקר סי' ל"ה וב"י סי' ע"ה.
8. ↑ ראה לשונו פ"ג מק"ש הט"ז שכתב וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא, אפילו אשתו אם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה. עכ"ל במהדורת ר"ש פרנקל לפי כת"י. לנוסחא זו יש כאן ב' נידונים: א' הסתכלות בגוף אשה (אפילו מקום מגולה) כשהוא קורא. ב' קריאה כנגד טפח באשתו במקום שדרכו להתכסות. [ומדוקדק מאד לשונו, שחילק בין "הסתכלות" לבין "כנגדה" שהוא אף בלא התבוננות.]אבל בדפוסים הישנים נוספה בב' מקומות וא"ו הקישור, המשנה את כל משמעות הרמב"ם, וז"ל הנוסח הנדפס: "וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו, ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה" ע"כ. לגירסא זו כוונת הרמב"ם היא שאסור להסתכל בגוף האשה וגם אשתו (והיינו מקום מכוסה דווקא) וטפח מגולה כנגד אשתו אסור בקריאה (ומשמע דבאשה אחרת אפילו פחות מטפח, וגם משמע ש'הסתכלות' ו'קריאה כנגד' זה אותו דבר, שהרי כשהוא אומר טפח מגולה כנגד אשתו הוא מסביר את איסור הסתכלות באשתו, משא"כ לגי' כתבי היד שהוא ב' דינים).לפי הנוסח המדויק 'אפילו אם אשתו' הוא קטע לעצמו, ואילו באשה אחרת יתכן שיש איסור לקרוא אפילו כנגד אצבע קטנה, שלא נתפרש השיעור של האיסור באשה אחרת. וכן הוא פשט התלמוד שכלפי אשה אחרת אין נפק"מ בטפח באשה ערוה.לפי גי' כתבי היד מבואר שבאשתו נאסר רק באיבר מכוסה, ונאסרה קריאה כנגד מכוסה אפילו בלא הסתכלות. ובסתם אשה אסר הסתכלות בכל גופה אפילו במקומות המגולים, ולא פירש מה הדין בקריאה כנגד אשה אחרת בלא הסתכלות. וצריך לומר שכוונת הרמב"ם שלענין קריאה כנגדה יש לאסור אפילו באשתו, וה"ה באחרת שאסור לקרוא כנגד איבר מכוסה, אבל בפניה ידיה ורגליה אין קפידא בקריאה כנגדה, וכן אין קפידא בקריאה כנגד פחות מטפח. והסתכלות באשתו במקום מגולה לא נתפרש לאסור. ולפי גי' הב"י משמע שאיסור הסתכלות שייך גם באשתו. ובפחות מטפח בלא הסתכלות בכל אשה מותר.ולפי הגירסא המדוייקת, דעת הרמב"ם לאסור הסתכלות באשה זרה בכל שהוא גם מהלכות ק"ש (מלבד איסור לא תתורו), וקריאה כנגד טפח מגולה באשתו אפילו בלא כוונת הסתכלות, וכ"ש באשה זרה. לפני הב"י היה רמב"ם שכתוב שיש איסור קריאה כנגד מקום מכוסה של אשה, ובאשתו השיעור הוא טפח ובאשה אחרת לא נתפרש השיעור.והנה יש להקשות להיכן נעלם דין שוק ברמב"ם. ולא שייך לומר שהרמב"ם כללו בדין איבר מכוסה של ק"ש, וכמו שמבואר בלשון השו"ע, שכלל באיברים מכוסים את השוק, כיון שהשו"ע למד מדין שוק את הגדר של איבר מכוסה, שכל איבר שדרכה לכסותו נחשב איבר מכוסה (וא"כ כשכתב השו"ע שאיבר שדרכו לכסותו אסור בגילוי, הרי הן הן דברי הגמרא של שוק). אבל הרמב"ם לא כתב גדר מהו איבר מכוסה, הרי בהכרח שהוא סובר שהגמרא לא חידשה בדין שוק גדר חדש בנידון מהו האיבר המכוסה, ואם כן למה השמיט הרמב"ם את דין השוק. (אמנם כמה אחרונים פירשו כן ברמב"ם)אך לפי המתבאר שהרמב"ם סובר שכל הערוות שנזכרו בגמרא מלבד טפח, קאי על איסור הסתכלות באשת איש (ורק 'טפח באשה' מפרשים אותו על קריאת שמע, כמפורש בגמרא), יש ללמוד דבר מענינו שגם דין שוק הוא מדין איסור הסתכלות, והוא נאסר כדין אצבע קטנה, והגם שכבר נאמר אצבע קטנה על ידי רב ששת נשנה בדין שוק על ידי רב חסדא (ולכן הרמב"ם לא הוצרך כלל להזכיר דין שוק, שנכלל בדין אצבע קטנה שהוזכר באיסורי ביאה פ' כ"א). [השיג על זה הרב אהרון כהן, דא"כ מימרא דשוק להיכן אזלא. וי"ל דכל אמורא נקט בלשונו דבר אחר, ועיקר הדבר לומר שנאסר כל שהוא בהסתכלות, ועיקר חידושו של רב חסדא לדרוש דין שוק מהפסוק של גלי שוק.]ואפשר עוד לומר שנתחדש בדין שוק שאפילו שהוא מטונף ומלוכלך בטיט יש בו חשש אצבע קטנה, על דרך שכתב הב"ח סי' ע"ה לפי דרך ב' ובאו להזהיר שאפילו שכובש פניו בקרקע יש לו להיזהר מהסתכלות אפילו במקצת השוק (והרמב"ם כלל את דין השוק בדין אצבע קטנה, שלא חילק בין אצבע יד לאצבע רגל). [וראה בהשגות הרב אהרון כהן על דברי ואפשר ליישב, ודו"ק]
9. ↑ ויש שהקשו בסתירת הדברים למה לענין שיער פסק שאסור מן הדין ואילו לגבי קול פסק שאינו אלא מדין זהירות. אך לפי המתבאר, כיון שאין לנו גילוי מפורש ברמב"ם מהו גדר איבר מכוסה, קי"ל בזה כדעת הרשב"א שגדר איבר מכוסה תלוי ועומד במנהג המקום. ואם כן, במקום שנוהגים לכסות את השערות יש לאסור מדין איבר מכוסה. אלא שלכאורה יש להוכיח מדברי הרמב"ם שלא הזכיר איסור בשיער של אשה לגבי קריאת שמע, הגם שאסור לאשה לגלות שערה, אך לפי מה שנתבאר שגדר 'דרך לכסות' לפי הרשב"א תלוי בדרך לכסותו בבית, אין ראיה, שאפשר להעמיד את דברי הרמב"ם באופן שנוהגים לגלות שערה בבית (והוא פלוגתא במפרשים אם מותר גילוי שיער שלא ברה"ר, כדאי' בפוסקים אה"ע סי' קט"ו). ובלאו הכי אין ללמוד מהשמטת הרמב"ם, כיון שלפי הרמב"ם בגמרא לא הוזכר שיער לענין ק"ש באשתו, ויש לומר שהוא כלול בדין טפח באשה (ועי' ב' דרכים ברא"ש כתובות פ"ב סי' ג' אם יש איסור הסתכלות בשיער הפנויה). אמנם ראה מש"כ בהערה בפתיחה בענין שוק, דביארנו את סדר הדברים ברמב"ם לקולא בשיער, אבל לענין דינא, כיון שהדברים מפורשים ברשב"א לאיסורא, אי אפשר להקל בלא הכרח גמור.
10. ↑ הביאור הלכה יסד יסוד זה שאיבר מגולה נמדד לפי הרגיל ברשות הרבים, וכתב שהוא פשוט למעיין, וצריך ביאור מאין היה פשוט לו יסוד זה.והנה ראיתי באגרות משה יורה דעה חלק ב סימן עה שכתב 'ובכלל מסתבר לדינא שבמקומות המכוסים שבה שאסור לבעל להסתכל הוא רק במקומות המכוסים אף בביתה כשאין שם רק בעלה או כשאין שום איש דג"כ רגילות להיות מלובשות, דלא מסתבר כלל דיהיה הכוונה למקומות המכוסים כשהולכות בשוק ובפני אינשי אחריני שצריכות ללכת בצניעות יותר אך שטוב להחמיר באופן טוב ושלום כי בענינים אלו המחמיר משובח'. אמנם אין מזה הכרח שהוא חלק על דברי המ"ב להתיר ק"ש מול איבר שמגלים בתוך הבית, אך מיניה וביה משמע כן, שהרי ברשב"א התיר קריאה מול מקומות שהבעל רגיל בהם ולא מהרהר, ואם גדר הצניעות הנצרכת לבעל בימי נידותה אינו נמדד לפי מה שנוהגים ברחוב, ממילא אין הרהור באיברים שרגילים בבית לגלות. וראה באגרות משה יורה דעה ג' מ"ז שכתב גם לענין גדר מקומות המכוסים שצריך להיזהר מלגלותם (כדאי' בסי' ב'), שהקובע הוא לפי מה שהולכים בתוך הבית.והנה כפי המתבאר, הבאור הלכה כותב שפשוט למעיין שערוה בחוץ קובע לענין איסור קריאת שמע, ולהמתבאר צריך לטרוח לבאר דבריו מאין פשיטא ליה, שהרי לכאורה הוא נגד ריהטא דשמעתתא.והנה הבאוה"ל ציין שכן כתב גם ביד אפרים, ותורף דברי היד אפרים, שבשו"ע כתב שהפנויות שמגלות את שערותיהן מותר לקרוא ק"ש כנגדן, והקשה המג"א שהרי באבן העזר מבואר שגם פנויות חייבות בכיסוי שיער (עי"ש מה שמתרץ). והקשה היד אפרים שהרי אפשר שמדובר בבתולות שמגלות שערותיהן בבית, אבל בחוץ מכסות. ותירץ היד אפרים 'וצ"ל דסבירא ליה דא"כ אפילו נשואה נמי (כלומר שמותרת בגילוי בבית), אלא על כרחך כיון שדרכן לכסותן בשוק שוב אף בחצר מיקרי ערוה לענין קריאת שמע'. ומלשון היד אפרים מבואר שרק מחמת הקושיא על המג"א חידש זאת. ואם לדין יש תשובה, שכוונת המג"א להקשות ממשמעות לשון השו"ע שמשמע שבתולות רגילות בגילוי שיער, ועוד שגם ידוע שכן המנהג, ואם כן בודאי כונת השו"ע באופן שאנו רואים שנוהגים שמגלים גם בחוץ, ועל זה הקשה המג"א דממנהגנו וכמשמעות השו"ע כאן מוכח היפך מה שכתוב באבן העזר.ונראה שעיקר ההכרח של הביאור הלכה הוא מכך שהדין הוא שבבית אין חיוב כיסוי שיער, ואעפ"כ מפורש בגמרא ששיער באשה ערוה, ובהכרח שכיון שבחוץ יש חיוב כיסוי ממילא הו"ל ערוה. אך כבר העיד לנו הב"ח בסימן קט"ו שמנהג כל ישראל להחמיר בכיסוי ראש בבית (ועכ"פ בחצר), והוא בודאי מנהג מימות עולם, שהרי כבר נהגו כן בזמן הירושלמי והזוהר כדמסיים הביאור הלכה. ואם כן, הגם שלדעת הבבלי להרבה ראשונים אין איסור מדינא, אבל בדרך כלל היו נוהגים כן. (ועיין בבא קמא צ' שיש דין תשלומי בושת למי שמגלה שיער אשה, ומבואר שם במשנה שגם אם האשה בעצמה מגלה את השיער יש לזה 'שם בושת', רק שהיא רשאית לבייש את עצמה. ואי נימא שכל איסור גילוי שיער בשוק הוא רק מחמת הדין, לא מסתבר שהיה בזה דין בושת, וכמו שאנו רואים בזמנינו בנשים הצנועות שבושות מאוד לגלות שערותיהם בפני זרים, וזה לא רק מחמת הדין)ומסתבר שלפי דעת המתירים גילוי שיער בבית, הגדר הוא שכיסוי בבית הוא כגדר חיוב צניעות של הגברים, שיש להתנהג באופן המכובד גם בתוך הבית אך אין בזה דין של דת יהודית, ולכן לעת הצורך היו מגלות את שערותיהן, כמו מנהג הגברים שלצורך מלאכה וכיו"ב מגלים איברים. (וזה שאמרו שם בגמרא שאם נאמר שאסור הדבר מן הדין לא הנחת בת לאאע"ה יושבת תחת בעלה, כיון שכל הנשים בשעת הצורך מגלות את שערותיהן). ולפי זה הגדר של הכיסוי הוא כפי דברי האגרות משה לעיל בדין צניעות הגברים (אמנם אפשר שהמשנה ברורה לא סובר את הגדר של האגרות משה הנ"ל).
11. ↑ אינו מוכרח ממש, כיון שאפשר שדין שיער היוצא חוץ לצמתן כדין אצבע קטנה, שהוא ערוה אבל מותר בגילוי ברחוב. אך מלשונו משמע שבעלה רגיל בו (ואפשר לדחות שגם אחרים רגילים בו, ודוחק).
12. ↑ ובשו"ע אפשר לפרש בהסתכלות ממש, כיון שהשו"ע כלל בדבריו גם טפח באשתו שמותר בהסתכלות.
13. ↑ ולדעת הרמב"ם, בהכרח גם איסור טפח הוא בכוונת הסתכלות וכנ"ל, שהרי לשיטתו כל הנידון הוא דווקא בהסתכלות ולא בהעברה בעלמא, וכדמוכח ממה שאסר אצבע קטנה.
14. ↑ הראבי"ה כותב בשם בה"ג שכל מה שהוזכר לאסור טפח באשה ואצבע קטנה ושיער וקול נאסר לגבי קריאת שמע, והביא את דין פחות מטפח באשה אחרת כבדרך אגב ואין זה עיקר דבריו. (ואפשר גם שמה שכתב שפחות מטפח אסור, אין זה מדברי הבה"ג, אלא רק שהבה"ג הזכיר שכל הסוגיא קאי על ק"ש), ולפנינו בבה"ג מזכיר שיער וקול ולא פירש אם קאי על ק"ש.
15. ↑ והחמיר שם גם לגבי שיער וזמר לקריאת שמע, וזה לכאורה כדעת החולקים על הרמב"ם שיש איסור לענין ק"ש בזמר ושיער. אך באמת אין הכרח כלל לומר כן, כיון שהרמב"ם והראבי"ה שוים לפרש את האיסור בפחות מטפח שנאסר לגבי עריות, ויש בהם גם איסור מוסיף מצד ק"ש, ואם כן גם לגבי קול זמר ושיער אפשר להעמידו באופן שאסור קול זמר ושיער, דהיינו בהסתכלות באשה זרה, ובזה מסתבר שיודה הרמב"ם לאסור.
16. ↑ קטע זה הועתק בדפוס וגשל על שם הר"ח, כיון שבאו"ז שם יש משפט אחד שהוא לקוח מדברי הר"ח וסבר המהדיר שכל הקטע הוא מדברי הר"ח (פירוש רבינו חננאל על מסכת ברכות בדפוס וגשל הוא ליקוט מהראשונים בשם ר"ח, וכמה פעמים יש שם עורבא פר'ח, וכגון בדף כ"ז ע"א שהעתיקו תשובה שלמה של רבינו תם מספר מגן אבות סי' י"א והכניסוה לפירוש הר"ח).המיוחס לאשכול (הוצאת הצב"א, ואינו באשכול האמיתי שבהוצאת אלבק) כתב בשם הבה"ג שמקום המכוסה באשה אחרת אסור פחות מטפח, כיון שסבר לתומו שדברי הראבי"ה בשם בה"ג מיירי במקום מכוסה כמשמעות הרמ"א, אך בודאי שאין למדים מזיופי מהדו' הצב"א (ראה תורת הקדמונים א' סי' קל"ה).עוד כתב שם המיוחס לאשכול בשם רב האי גאון שכל האיסור בסוגיין מיירי רק במסתכל בכוונה, אבל בראיה בעלמא אין בזה איסור, וכתב עליו "האשכול": 'ולא שמענו מרבותינו כך כיון שהפסוק קורהו ערוה ואם החזיר פניו מותר', והמשיך שם עוד שיש מי שמתיר קול שמיעת זמרה אם אינו מכוין לשמוע את קולה ולא הוזכר דין של קול באשה ערוה רק לגבי איסור הנאה מערוה, ולא משמע כן בגמרא. אך באמת העתיק כל זאת מדברי רבינו יונה שהביא את דברי רב האי גאון להיתרא. וגם ההשגה היא מדברי הב"ח שתמה על רבינו יונה שלא משמע כן בפוסקים. ובביאור הלכה בסי' ע"ה הביא שהב"ח השיג על רבינו יונה וכבר קדמו האשכול, ולפי מה שנודע כיום על זהותו של ה'אשכול' - איפכא הוא! 'האשכול' לקחת את ההשגה מהב"ח. ותל"מ.אך באמת יש להוסיף דדעת רבינו יונה בשם רב האי גאון בהכרח הן הן דברי הרמב"ם שאסר בק"ש באשה אחרת אפילו אצבע קטנה, ולעומת זאת התיר קול זמר בקריאת שמע, הגם שהוא ערוה לגבי איסור שמיעה כמ"ש בהל' איסו"ב. ובהכרח שהוא מפרש את הסוגיא שאיסור אצבע קטנה הוא רק בהתבוננות, ומהאי טעמא לדעת הרמב"ם שרי קול זמרה, שהרי מכוין למה שמוציא בפיו קבלת עומ"ש ואינו יכול לכוין בשמיעת קולה. ולפי הנראה הן הן דברי הבה"ג שהביא הראבי"ה, אלא שהבה"ג ס"ל גם כחומרת הרשב"א להחשיב שיער וקול באשה כאיברים המכוסים לאוסרם אפילו באשתו, אבל בעיקר הדבר מודה הוא שגדר האיסור בק"ש הוא רק בהסתכלות, וכסברת רב האי רבינו יונה והרמב"ם. (ונפק"מ בשעת הצורך אם מצטרפות כמה סברות להיתרא, ובקול באשה מצטרפת גם סברת הרמב"ם שנאמר קול רק לגבי 'לא תתורו'. אבל במקומות המכוסים דלכו"ע אסור, קשה להקל, ובפרט שבטפח באשה מדויק ברמב"ם שגם ראיה בעלמא אסור).
17. ↑ ובביאורי הגר"א הראה מקור לדברי רמ"א מגי' הרא"ש שאמרו טפח באשה ערוה והקשו מאצבע קטנה ותי' הא באשתו הא באחרת. משמע שדין אצבע קטנה שייך גם לענין ק"ש. והרי זה כדברי הרמב"ם, שכתב שדין אצבע קטנה נאמר גם לענין ק"ש ולא רק לענין לא תתורו. ואם כן כוונת הגר"א לומר שפחות מטפח באשה אחרת אסור היינו במסתכל ולא רק בקורא כנגד.אמנם הגר"א ממשיך שם וכותב שיש להוכיח כדברי הרמ"א שפחות מטפח אסור באשה אחרת, לפי שיטתו שעצימת עינים לא מועילה בערוה, ואם כן כשהגמרא שאלה על הדין של טפח באשה ערוה הרי אפילו אצבע קטנה אסורה, שתתרץ הגמרא שבטפח לא מועילה עצימת עינים ובאצבע קטנה מועילה עצימת עינים. ואם הגמרא לא תירצה כן, מוכח שאפילו פחות מטפח (אצבע קטנה) דינה כמקום מכוסה לענין ק"ש. ולפי זה יוצא מדברי הגר"א שאצבע קטנה באשה אחרת לא מועיל לה עצימת עינים, והוא פלאי ולא נשמע כדבר הזה, לאסור קריאת שמע כשעומדות למולו נשים צנועות שיש בהן כל שהוא מגולה ולא מביט בהן כלל. {זה מקרה מאוד לא מצוי, כך שלא הבנתי את השאלה} ולהעמיד את דברי הגר"א בכל שהוא באיבר מכוסה, אין לזה סרך וסמך בגמרא כלל.
18. ↑ והנה בדברי האור זרוע משמע להדיא דסבירא ליה לאסור טפח באשה גם ללא הסתכלות, ודלא כרבינו יונה, שהרי הוכיח להתיר את שיער הפנויות מזה שאנחנו קוראים כנגד שיער הפנויות, ואם מדובר בהסתכלות, היכן מצאנו שמסתכלים בנשים פנויות. ואם כן בהכרח שמה שאסור באשה אחרת היינו אפילו ללא כוונת הסתכלות. וממילא אין מקור מאצבע קטנה לענין ק"ש, כיון שאצבע קטנה שנאסרה באשה הוא דווקא בהסתכלות ממש. והרי האו"ז לקח את האיסור פחות מטפח באשה אחרת מהראשונים שסוברים שלא נאסר רק דרך הסתכלות. (שלדבריהם מוכח בגמרא שיש איסור בפחות מטפח באשה אחרת, שאם לא כן למה לא העמידו איסור בק"ש בטפח באשה אחרת) ונמצאים דברי האו"ז שילוב של שיטת הראבי"ה רבו עם שיטתו הוא עצמו, והוא פלא. [הערת העורך הרב רועי זק מצאנו כדוגמתו בכו"כ מקומות באו"ז אך אכמ"ל].
19. ↑ אלא שנתבאר לעיל שבשיער שדרכה לכסותה בפני בעלה אפשר לפרש שהוא בכלל איבר מכוסה, וכן עולה מדברי הבית יוסף, שלדינא יש לנקוט כן כיון שאין לנו הכרח לומר שהרמב"ם חולק בזה על הרשב"א. ועל כן יש לנו לתפוס בזה כדברי הרשב"א. אלא שכפי המתבאר לדעת הרמב"ם אפילו שוק שדרכו לכסותו בחוץ נחשב איבר מגולה לענין ק"ש.
20. ↑ כדעת רב האי גאון, וכנ"ל.
21. ↑ דרכו של הרמב"ם בכך ליסד דינים בכה"ג מהו"א של גמרא, עי' רמב"ם שבת פ"ח הלכה ב' בדין שורה חיטים שנלאו המפרשים למצוא מקור לדבריו, עד שנמצאה תשובת הרמב"ם (ראה מקו"צ שם) שכתב שמקורו מההו"א של הגמרא בזבחים צ"ד.
22. ↑ כן הוא המשמעות הפשוטה בדברי הרשב"א וכהבנת המהר"ם אלשקר דלעיל, אמנם לפי מה שנראה מחשבון הדברים בדעת הבאור הלכה, נראה שהוא הבין ששוק גם לגבי אנשים אחרים אינו נחשב איבר מכוסה מצד עצמו (ורק מחמת מנהג בני אדם יש להחמיר בו כאיבר מכוסה), שהרי לדעת הבאוה"ל האיסור לענין ק"ש תלוי במנהג ברשות הרבים, ואם כן כשהרשב"א כתב על קולה ושער היוצא שבעלה רגיל בו, אין זה מחמת שהבעל רגיל בו אלא מחמת שגם ברחוב רגילים בו. ואם כן גם לגבי שוק שהוא מקום מכוסה מחמת הרגילות, צריך לומר שכוונתו מחמת הרגילות ברחוב לכסות. ולפי זה לדעת המ"'ב פשוט שמנהג יועיל לגבי שוק. (ולדעתו לא צריך אפילו מנהג כשרות, וסגי במנהג נשים דאותו מקום, כדמוכח בשער הציון ע"ה סק"ה).
23. ↑ נידון זה קיים גם בשיער היוצא חוץ לצמתן, שמבואר ברשב"א שהוא מקום גלוי אצל בעלה אך נאסר מדת יהודית בחוץ, ויש לדון אם שינוי המנהג בזה מתיר את דת יהודית. (ובשעה"צ סק"ה הנ"ל שכתב דלא מהני מנהג בדת יהודית, אפשר שכוונתו דלא מהני מנהג פרוצות, אבל מנהג כשרות אפשר דמהני).
24. ↑ במאמר הרב יונה (האוצר פ"ה עמ' תקמ"ט) הביא מדברי הרש"ל והט"ז בחו"מ שצ"ג שכתבו שהמנהג לגלות זרוע גם ללא אפיה, ומשמע מדבריהם שהוא מנהג פריצות (שכתב שבעוה"ר לא מקפידים על זה, משמע שמן הדין צריך להקפיד על זה), ואם כן מוכח כהתפארת שמואל. לא הבנתי דבריו, אפשר שהרש"ל מיירי שבחוץ לא מגלים זרועותיהם, והוא איבר שדרכו בכיסוי. אלא שבתוך הבית, גם כשיש אנשים זרים 'בעוה"ר' לא מקפידים בגילוי זרועות, ואם כן אם האופה יצא מהבית בטענה של צניעות אין שומעים לו. ובודאי אינו מנהג נכון, ומאין להביא ראיה להוכיח שמנהג ללכת בחוץ לא מהני.
25. ↑ עי' בשער הציון ע"ה סק"ה שכתב שזרועותיה ושוקיה לא מהני מנהג כיון שהוא דת יהודית, משמע שלא מועיל מנהג בדת יהודית, וצ"ע מהיכן פשיט"ל לשער הציון כן. ואפשר שכוונתו באופן שנוהגים ללכת בגילוי שוק, אבל אין זה מנהג בנות ישראל הצנועות, אלא מנהג המון העם המעורבים בגוים. וכמו שנביא להלן מספר גדר עולם, שכתב שמנהג לא מועיל באופן שהמחזיקות בדת מקפידות.והנה לפי דברי השער הציון מוכח דס"ל ששוק תחתון לא נאסר אפילו מדת יהודית, שהרי מבואר בדבריו שמועיל בו מנהג. וצריך ביאור מהיכן תפס השער הציון ששוק תחתון לא נאסר מדת יהודית. העולם רגיל ללמוד בדבריו דס"ל ששוק תחתון אינו שוק, וא"כ ניחא דמהני ביה מנהג, אבל לפי דרכינו שכוונתו שהוא השוק התלוי במנהג וכדעת הרשב"א, צ"ב מנין שאינו בכלל דת יהודית, שאפשר שכל מה שהרשב"א תלה את השוק במנהג זה כלפי הבית ולא כלפי בחוץ. אך הדברים מתבארים כמין חומר, שהמשנה ברורה בבאור הלכה היה פשוט לו שכל דבר שהוא בכלל דת יהודית יש בו דין ערוה לענין ק"ש, ואם כן אם הרשב"א תלה את השוק במנהג לכסותו, בהכרח שאין בו איסור מצד דת יהודית. אך אכתי כל זה צ"ע גדול, וכאמור.
26. ↑ אך באחרונים מצאנו, ויתבאר בנספח ג.
27. ↑ מקור דברי המ"ב בענין שוק הוא מדברי הפמ"ג, ועל כן נפתח את רמזי הפמ"ג לברר את שורש הקולא.הבהרה: עיין בנספח ד' למאמר, שם נטינו בכמה נקודות מהנאמר פה, ונעמיד בקצרה את הנפק"מ למעשה בהכרעה בדברים.בפירוש דברי הפמ"ג, העולם רגילים לפרש שהשוק הוא העליון, ומכח זה התיר את השוק התחתון במקום מנהג. אנחנו מעמידים כאן שהפמ"ג ידע שהשוק הוא התחתון, ואעפ"כ התירו מחמת מנהג. בנספח ד' נבאר שבשו"ת מגידות רואים שהוא סבר שהשוק הוא העליון, אך נראה לכאורה שחזר בו מזה. לפי זה דברי הפמ"ג כאן הם משנה ראשונה, אך נטייתנו שם לומר שגם אם הפמ"ג חזר בו מהמציאות, לא חזר בו מהדין. ודבריו כאן מתאימים גם למשנתו האחרונה, ולכן משנה ראשונה לא זזה ממקומה.לעיקר הדין, כך או כך יש לנו כמה מגדולי האחרונים שסברו שבודאי מועיל מנהג לגבי ק"ש גם באיברים שהם בודאי חייבים כיסוי, ומאידך יש לנו כמה אחרונים שכתבו שלא מועיל מנהג באיברים שהם פרוצים ממש, כגון גילוי חזה וכיו"ב. לגבי גילוי איברים החייבים בכיסוי שנהוג לגלותם שלא כדין, יש לנו גילוי של מקצת אחרונים כגון חיי אדם וכיו"ב שהחמירו בזה. כל הנידון בהכרעת כוונת הפרי מגדים הוא אך ורק לברר מהי דעתם של הפרי מגדים והמשנה ברורה לגבי ה'שוק'. לפי הסוברים שהפמ"ג והמ"ב לא צדקו בהבנת מיקום השוק, הרי שאפשר שאם היו יודעים את מיקום השוק הם היו מודים לחיי אדם שלא מועיל מנהג כלל, אפילו בשוק, שהוא איבר שדרך הגברים לגלותו ואינו פריצות מעיקר טבע הבריאה. ולפי דרכינו, הפמ"ג והמ"ב ידעו מהמבוכה בענין שוק, רק שהם סברו שאין בזה נפק"מ לענין דינא, כיון שבין כה ובין כה השוק התחתון הוא איבר שאינו פריצות בעצם, וממילא מהני ביה מנהג. נמצינו למדין שגם אם שגינו בהבנת המ"ב והפמ"ג, עדיין יש לנו לסמוך על כמה מגדולי האחרונים שהכריעו שמועיל מנהג אפילו בשיער (כהבן איש חי והערוך השלחן). וכך או כך, כיון שדברי הפמ"ג והמ"ב נתקבלו בבית המדרש ויש להם סימוכים מכמה מגדולי האחרונים, בודאי שאין צריך לדחותם בלא הכרח. ובודאי שלדינא אין ספק שאם אדם קורא פסוקים ולפניו אשה המותרת בגילוי שוק באופן הנהוג (כיסוי שאינו אטום לגמרי) אין בזה חשש. (ובלא"ה מסתמא חשיב פחות מטפח)אמנם עיקר הנידון שעליו נבנה המבוכה הוא התולדה של נידון זה, שכיון שפשוט שמקום שהולכים בגילוי שיער וכיו"ב אין היתר ללכת כך ברשות הרבים. ומדברי המשנה ברורה כאן שמועיל בזה מנהג, לכאורה יש ללמוד שהשוק אינו איבר של פריצות בעצם (ובודאי שאפשר לדחות זאת, שהרי כמה אחרונים התירו קריאת שמע מול שיער במקום שנוהגים לגלותו, אלא שכיון שהמשנה ברורה החמיר בקריאה מול שיער אפילו במקום שנוהגים לגלותו, הרי משמע שהוא השווה את מידותיו בין דין קריאת שמע לבין דין יציאה לחוץ). ואם כן, יש לשמוע מדברי המשנה ברורה שהתיר לצאת בשוק מגולה. ובזה המפקפקים טוענים שאם נתברר דלא כדברי המשנה ברורה, הדר דינא לאסור שוק. ולא תועיל בזה סברת הערוך השלחן, כיון שהערוך השלחן בודאי לא התיר לצאת בשיער מגולה (והרי הוא חילק בין היתר יציאה לחוץ לבין דין ק"ש מול ערוה). ומאידך יש לומר שההגדרה מהי הערוה החמורה שלא מועיל בה מנהג לא נקבעת לפי הגדרת סוגיית 'שוק באשה ערוה' אלא לפי סברות חיצוניות. (וכדמוכח מדברי הערוך השלחן וסיעתו, שהקולא בק"ש אינה מחייבת קולא ביציאה, ואפשר שהוא הדין איפכא).
28. ↑ הקדמה: עי' שו"ת שבט הלוי א' א' שתמה טובא על דברי הפמ"ג וסבר שהפמ"ג מפרש שהשוק הוא החלק העליון ותמה עליו טובא מדברי חז"ל. (הפמ"ג מוכיח מהרבה מקומות שהשוק הוא האמצעי. והשבט הלוי הבין שהפמ"ג מוכיח שהשוק הוא העליון. ולפי זה נדחק השבט הלוי לפרש את הפרי מגדים שהפרק האמצעי של הבהמה הוא הפרק העליון של האדם. ולא מונים את פרסת הרגל כחלק מאיברי הגוף. ועל זה תמה השבט הלוי, דמוכח מכמה מקומות בחז"ל שאין הבדל בין אדם לבהמה, ופרסת הרגל של האדם מקבילה לאיבר התחתון של הבהמה. והאיבר האמצעי הוא נחשב שוק בכל מקום בין אצל אדם בין אצל בהמה).אמנם לפי מה שיתבאר בדקדוק דברי הפמ"ג, נראה מוכח שהוא מודה לכל דברי השבט הלוי שהשוק הוא הפרק האמצעי. וכלפי הפרק העליון נחלקו חכמים ורבי יהודה אם נחשב שוק. ואעפ"כ בשוק התחתון מועיל מנהג ובשוק העליון לא מועיל מנהג. הפמ"ג תולה את פירוש שוק לפי שיטות הראשונים. דלפי השיטות שמועיל מנהג בשוק, הרי בהכרח שהשוק הוא התחתון. ולפי הסוברים שהשוק הוא יותר חמור משאר המקומות המכוסים, בהכרח שהשוק הוא העליון. כי אין סברא להחמיר בתחתון יותר משאר איברים מכוסים (ואם יוכח שגם השוק באדם הוא רק התחתון, הרי שתתחזק הסברא שמועיל מנהג, אך עדיין אינו מוכרח, כיון שאפשר כפי שיטה נוספת שדין השוק שווה לשאר איברים המכוסים, ואם כן אפשר לומר שהוא החלק התחתון. ולכן הפמ"ג כתב זאת בלשון אפשר) .כפי שיתבאר בלשונו של הפמ"ג, הדברים ברורים מאוד שהפמ"ג מפרש ומשנן שעיקר לשון שוק הוא התחתון. ומטעם זה נוטה הוא לפירוש רש"י והרשב"א והשו"ע שהשוק תלוי במנהג, ודלא כמחמירים בשוק יותר משאר איברים מכוסים. ונמצא שמה שסברו להוכיח נגד הפמ"ג שטעה בדבר משנה ח"ו, הוא גופיה טענת הפמ"ג, דמטעם זה ס"ל להתיר במקום מנהג. וגם מה שמהמ"ב משמע שהשוק הוא העליון, אין כוונתו כפי דעת השו"ע, אלא כפי מה שמחמיר בשוק בפחות מטפח, דבזה יש להקל בפרק התחתון דלא חשיב שוק.אמנם על אף כל המתבאר, יש לציין שמריהטת דברי הרשב"א יש מקום לדון דאין בדבריו הכרע להתיר שוק במקום שדרך לגלות, שאפשר שחז"ל קבעו שבכל הנשים דרך לכסות את השוק, ואפילו לא נוהגות כן בפועל חשיב דרך פרוצות, אע"פ שהדרך אצל גברים לגלות. אלא דדברי השו"ע מדוייקים להתיר, כמש"כ הגר"א. ועי' רעק"א תנינא כח.
29. ↑ ר"ל שהרמ"א כתב בשם י"א שטפח באשה ערוה נאמר רק באשתו, ובאשה אחרת אסור אפילו פחות מטפח. והט"ז ציין לטור, שבטור כתב טפח באשה ערוה וכן אם שוקה מגולה אסור לקרות כנגדו. וכתב ע"ז הט"ז דנראה דכוונתו לאסור בשוק אפילו פחות מטפח, כיון שטפח הוא מקום הרהור. (וזה דומה לסברת הי"א ברמ"א שכל היתר טפח זה רק באשתו, שהוא רגיל בה)
30. ↑ מה התחדש בשוק יותר מדין טפח באשתו ערוה.
31. ↑ ז"ל חידושי הרשב"א: "פירש הראב"ד ז"ל דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה ועלה קאתי ר"ח למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי בעלה אף על פי שאינו מקום צנוע באיש."ועיין בביאור הגר"א כאן שביאר את לשון השו"ע שלא הזכיר שוק, ורק הזכיר מקום שדרכה לכסות. וז"ל הגר"א "במקום שדרכה לכסותו. דקאמר שם שוק כו' ולכאורה ל"ל אלא משום דר"י כה"ג מיירי –רצונו לומר דרב יצחק מיירי באופן המוזכר בשו"ע שדרכו לכסות --וקמ"ל -ר"ל רב חסדא דשוק אף ע"פ שאינו מקום שדרך לכסותו באיש מ"מ באשה דרך לכסות והוי ערוה אפילו לגבי בעלה רשב"א בשם ראב"ד: עכ"ל. ולפי זה כתב הגר"א להלן בדין שער הבתולות ושער שיוצא חוץ לצמתן, שההיתר הוא כמו דין זה של בשר ושוק שתלוי ברגילות.ולולי דברי הגר"א היה אפשר לומר שחז"ל גדרו גדר ששוק נחשב מקום צנוע באשה, ואסור בכל גווני, אך בגר"א משמע שהשו"ע לא הוצרך כלל לומר דין שוק, כיון שהשוק הוא לא סיבה עצמית אלא העיקר תלוי במנהג. בדברי רבינו יש להסתפק בכוונתו אם פירש את דין שוק כדברי הגר"א.
32. ↑ הב"ח כתב כן בפירוש הראשון, אך נוטה יותר לפירוש השני, שהו"א שהשוק אינו כלל ערוה כיון שהוא מטונף.
33. ↑ רש"י פירש ששוק מדובר או באשת איש או באשתו ולק"ש. הרי זה שולל את הפירוש הג' ששוק בא לחדש בפחות מטפח באשה אחרת. וחידש הפמ"ג דברש"י משמע גם לשלול את פירוש הב"ח שנתחדש בו פחות מטפח. וכמו שפירש הב"ח בעצמו את דברי רש"י, שרש"י ס"ל ששוק אינו מקום של הרהור, רק התחדש בפסוק שאע"פ שהוא מקום מגונה ומלוכלך בטיט וכיו"ב יש לחוש בו לגלוי. וא"כ לא נתחדשה כאן חומרא יותר משאר איברים.ויש לדון אם כוונתו לומר ששוק הוא נחשב כמו מקום מכוסה או כמו אצבע קטנה שאסור בהסתכלות. ובדברי הרמב"ם לעיל ביארנו שנקט כעין פירוש הב"ח, וסבירא ליה שהשוק גרע מאיבר מגולה וקמ"ל שהוא כאיבר מגולה. אך בדברי הב"ח משמע שהוא סובר שהשוק איבר מכוסה, רק שהיה צד להחשיבו כאיבר המותר מחמת הטינוף. ואם כן צריך ביאור למה החמירו בשוק יותר משאר איברים מגולים. וצריך לומר שכיון שדרך לכסותו, חשיב ערוה אע"פ שאינו מקום נוי.
34. ↑ כלומר בגמרא אפשר לפרש אפילו את הפירוש הג' שהוא חומרא באשה אחרת, רק שברש"י פירוש זה נדחה.
35. ↑ דאין יתרון כלל בשוק, אלא העיקר תלוי אם דרך לכסות או אין דרך לכסות.
36. ↑ כלומר הרמ"א שהביא את סברת הי"א שבאשה אחרת אפילו פחות מטפח אסור, יפרש גם כן בשוק שהוא חומרא שאפילו פחות מטפח אסור באשה אחרת, בין בשוק בין בשאר איברים מכוסים, ולכן הרמ"א לא הזכיר את דין שוק כמו השו"ע. אך לא יתכן לפרש כמו הב"ח שיש חומרא בשוק, כי אם כן למה לא הזכיר דין מיוחד בשוק.
37. ↑ כלומר שהט"ז משיג על הרמ"א למה השמיט שוק, הרי מנין לו לדחות את דברי הטור שיש חומרא בשוק לענין אשתו, ויהיו ב' חומרות - אשה אחרת אפילו פחות מטפח אסור, ואשתו בשוק פחות מטפח אסור ובשאר איברים מותר.
38. ↑ דאפילו פחות מטפח באשה אחרת אסור. (לעיל נתבאר שהרמב"ם מפרש שאפילו פחות מטפח אסור אפילו באיבר מגולה, אלא שבהכרח כוונתו בכוונת הסתכלות. והפמ"ג ס"ל שיש לחלק בין הסתכלות לראיה סתם, ומדייק בגמרא שאסרו באשתו ראיה סתמית בטפח, ומשמע ליה שבאשה אחרת אפילו פחות מטפח אסור בראיה סתמית, ולדברי הרמב"ם אין ראיה מדיוק הגמרא)
39. ↑ לבהמה יש ג' איברי רגל כמו לאדם. אלא דכף הרגל שלנו בבהמה היא עומדת. האיבר התחתון בבהמה נקרא ארכובה הנמכרת עם הראש (חולין ע"ו עי' חת"ס חולין מ"ב שביאר) החלק האמצעי יש בו צומת הגידים. והחלק העליון בלשוננו ברך, הוא נקרא הארכובה, שכנגדו בגמל ניכר (בבהמה רגילה לא רואים את הברך, כי היא מובלעת בדופני הבהמה), ומקום חיבור העליון באמצעי נקרא קניא (ערוך השלחן העתיד טומאת מת סי' ו') לגבי מצות זרוע לחיים וקיבה שצריך לתת את היד פסק השו"ע סי' ס"א הזרוע, דוקא של ימין, והוא מפרק ארכובה הנמכרת עם הראש עד כף הירך שקורין אישפאלד"ה, והם שני פרקים. כלומר שאת פרסת היד התחתונה לא מביא לכהן. (והזרוע מקביל לשוק כדלהלן) ובחולין דף קלד עמוד ב איזהו הזרוע - מן הפרק של ארכובה עד כף של יד (כלומר כתף), והוא של נזיר; וכנגדו ברגל שוק (כלומר שהשוק של תורה הוא העליון והאמצעי), ר' יהודה אומר: שוק מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל. (כלומר ששיטת רבי יהודה שהשוק הוא רק הפרק האמצעי מהקניא עד הקרסול)ונמצא שכוונת הפמ"ג שלשון שוק הוא מארכובה, היינו מארכובה הנמכרת עם הראש ומעלה, כלומר מהקרסול.
40. ↑ ז"ל: שוק - מן הפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי, שהוא סובך של רגל: עכ"ל כלומר הפרק האמצעי (סובך של רגל הוא לשון המשנה בחולין הנ"ל, ועי' בפיה"מ לרמב"ם וברע"ב. ונראה שיש בו ב' פירושים = או שהקניא כלומר החיבור בין הפרקים נקרא סובך או שכל הפרק האמצעי נקרא סובך, עי' ודו"ק).
41. ↑ ז"ל: מן הפרק של ארכובה עד כף של יד - פירש הר"ב והן ב' עצמות העצם האמצעי. דהיינו מן [הפרק] של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר והעצם העליון המחובר לגוף. כוונתו לומר שהעצם העליון המחובר לגוף הוא בכלל הזרוע. והוא אחד מב' העצמות [ועד דתנן היינו ועד בכלל] עכ"ל. מבואר להדיא שכוונתו על ב' העצמות העליונות, וא"כ מוכח שהשוק מתחיל מהקרסול. (אלא אם כן נאמר שהפמ"ג לא הרגיש שכף הרגל גם נחשבת כעצם, והוא רחוק מאוד)
42. ↑ ז"ל: ואי זהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד שהם שני איברים מעורין זה בזה, והזרוע האמורה היא זרוע של ימין, ושכנגדה ברגל הוא השוק האמור בכל מקום.
43. ↑ לפי המבואר דב' הפרקים העליונים הם נחשבים שוק, עכ"פ לרבנן, יש לחקור למה התכוונו חז"ל - האם לב' הפרקים או רק לתחתון או רק לעליון. והנה לפי סברת רש"י והרשב"א והב"ח בפירושו השני (דנטה לומר שאמרו שוק מחמת שהוא מטונף, ומצד עצמו אינו מקום מכוסה ורק מחמת המנהג) מסתבר שיש לפרש את כוונת שוק כשי' רבי יהודה דשוק הוא התחתון בלבד, ולכן מקום זה תלוי במנהג. אבל לפי סברת הב"ח בפירוש הראשון שהשוק הוא מקום שיש בו יותר חשש משאר האיברים, הרי שבהכרח לפרש שוק דקאי רק על העליון. דלא שייך לומר שיחלקו במציאות בסברות הפוכות לגמרי. אם השוק הוא מקום ערוה חמור משאר איברים או מקום מגולה. אך לפי סברת הגהות מימוניות דס"ל ששוק דינו כשאר איברים מכוסים, אפשר לומר שכונתו לפרק התחתון, וס"ל שפרק התחתון הוא גם מקום מכוסה מצד עצמו. ולפי זה לפי סברת הגהות מימוניות יש חשש בפחות מטפח גם בפרק האמצעי, אך אינו מוכרח להרחיב את המחלוקת, כיון שלפי סברת הב"ח הראשונה בהכרח שכל מה שאמרו שוק הכוונה לפרק העליון. ולכן כתב הפמ"ג שבמקום שנוהגים לגלות פרק אמצעי אפשר שאין בזה חשש, כיון שלפי סברת הב"ח הראשונה אפשר שאין בזה חשש. וכן לפי סברת השו"ע ג"כ אין בזה חשש. אך בפרק העליון יש לחוש לב"ח וההגהות לאסור בפחות מטפח. הגם שלדעת השו"ע עד טפח שרי.
44. ↑ הב"ח כתב כן לפי פירוש שני שמסכים עם פירוש רש"י, כמו שכתב הפמ"ג לעיל שהב"ח בסוף פירש את רש"י. וקא אמר הפמ"ג שמזה שכתב שהשוק מטונף מחמת מלאכה, בהכרח כוונתו רק לפרק התחתון, ואין לנו היתר כלל לסמוך על מנהג בפרק העליון, שהוא ממש מקום מכוסה גם באיש.
45. ↑ זה לשונו: טפח כו'. בפרק מי שמתו (דף כ"ד ע"א) אמר ר' יצחק טפח באשה ערוה, ואסיקנא דאיירי באשתו ולק"ש, ופירש"י לאשתו ולק"ש אם טפח מגולה בה לא יקרא ק"ש כנגדה. ופשוט שכוונת רש"י במה שכתב אם טפח מגולה לומר שאינו אסור אלא דוקא במקום מכוסה ששייך ביה לומר מגולה, אבל במקום מגולה כגון פניה ידיה שאינו מכוסה אין חוששין להן, וכמ"ש הרשב"א [שם ד"ה והא] והביאו ב"י, והוא מ"ש הר"ב ש"ע שדרכה לכסותה. וי"א כו'. כ"כ הגהות מיימוני [ק"ש פ"ג אות ס]. ואפשר שטעמו שסבר שזה בא רב חסדא לאשמועינן במה שאמר שוק באשה ערוה. ועיין בב"י. עכ"ל הנחלת צבי.הרי מבואר שהנחלת צבי מפרש ברב חסדא לרש"י ולרשב"א שהאיסור הוא רק במקום שדרך לגלות, וכדברי הגר"א בפירוש דברי השו"ע. ואילו לדעת הגה"מ שהחמיר בפחות מטפח זה מה שנתחדש בשוק.
46. ↑ וז"ל: שוק - הוא עצם הנמכר עם הרגל. (צ"ע טובא, שהרי הנמכר עם הרגל הוא התחתון כמוש"כ בחולין ע"ו). רכובי - הוא עצם הירך הסמוך לשוק, ירך הוא עצם הקולית התקוע במתנים. עכ"ל. הפמ"ג בא להוכיח שהשוק הוא התחתון.
47. ↑ ז"ל רש"י: שוק - באשת איש. ערוה - להסתכל, וכן באשתו לקריאת שמע. נראה שהפמ"ג בא לדייק ברש"י כרשב"א, שאיסור שוק בא רק לחדש בו איסור כמקומות המכוסים. וע"ז קא אמר שבמקומות המגולים נאסרה רק כוונת הנאה. ורש"י הזכיר איסור בהסתכלות גרידא כדין מקומות המכוסים ומשמע לפמ"ג ברש"י שנתחדש כאן רק להחשיב את השוק כמקום מכוסה, ולא כב"ח בפירוש הראשון שנתחדש פחות מטפח.
48. ↑ שו"ע אה"ע הל' חליצה סי' קסט סעיף לה: חלצה מן הארכובה למטה, (באר הגולה פי' הכרעיי' דמיני' כפיף ומיניה זקוף) חליצתה כשירה. מן הארכובה ולמעלה, חליצתה פסולה.ובב"ש ס"ק לב: מן הארכובה ולמעלה. היינו מה שבין השוק לקוליות ולא מה שבין הארכובה הנמכר עם הראש והשוק וכל השוק נקרא מעל רגלו. עכ"ל. ר"ל החליצה היא מהקיפול של הברך עד סוף הרגל. ואם חלץ מעל הקיפול חליצתה פסולה. ובא הב"ש לבאר שהשוק הוא התחתון (וכלשונו של רבי יהודה שהפרק האמצעי נקרא שוק), וכל השוק נחשב מעל רגלו ולא מעל דמעל.
49. ↑ עי' במאמר הרב יונה (האוצר פ"ה) עמ' תקמ"ה, ששם מצדד שהכוונה לאיבר התחתון.
50. ↑ כדעת השו"ע שפסק כסברת הרשב"א שהשוק הוא האיבר התחתון ותלוי במנהג.
51. ↑ כלומר שבשוקה העליון בודאי לא מהני מנהג, שהוא איבר מכוסה בעצם. ולא מיבעי לדעת המחמירים בשוק עליון יותר משאר איברים, בודאי לא מועיל מנהג, אלא אפילו לדעת השו"ע שלא הוזכרה חומרא בשוק עליון, מכל מקום בודאי דלא גרע מאיברים מכוסים בעצם.והנה לשון חיי אדם חלק א כלל ד סעיף ב אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך באותו מקום לגלות הידים, לא נקרא ערוה, כיון דרגילין בזה, אין כאן הרהור. וכן פרסות רגליה במקום שדרך לילך יחף, מותר. אבל זרועותיה ושוקה, אפילו רגילין בכך כדרך הפרוצות, אסור. עכ"ל הרי שהמשנה ברורה נמשך אחרי לשון החיי אדם, רק הוסיף את הקולא במקום מנהג מחמת דברי הפמ"ג.
52. ↑ המגן אברהם ראה דבריו בכנה"ג ולא ראהו בפנים כנודע בהרבה מקומות. (ראה אור תורה תשמ"ח עמ' תמ"ז מהגר"מ לוי בשם הרבה אחרונים)
53. ↑ אך רבים הבינו אחרת, כדלהלן.
54. ↑ ההבדל בין קלתה (סל מקש) לכיסוי גמור (רדיד בלשון הרמב"ם) לא נתפרש כל כך בגמרא ובמפרשים, אמנם שמם מעיד עליהם, שרדיד הוא צעיף וקלתה הוא סל, והמהות של סל שאי אפשר לשנות אותו לפי הראש, ורק למתוח אותו לכל צדדי הראש, וממילא נשאר מגולה קצת מהראש. אבל רדיד עוטפים איתו את הפנים, כל מקום כפי מנהגו, ואפשר לשנותו ולכסות לפי הצורך. ועיין בתרומת הדשן סימן י' שדן לגבי כיפה קלועה מקש אם נחשבת כיסוי ראש, שאינה דומה כל כך לבגד, והוכיח מקלתה דלא חשיב פריעת ראש. וכתב שאם קלתה, שאינה דומה כלל לכיסוי בגד שהוא חלול בכמה מקומות לפי שאינן קלועין יפה, כ"ש כובעין של קש, שהוא קלוע מרוצף ומהודק היטב, ודומה לכיסוי של בגד עכ"ד. ויש שרצו להבין מדבריו שפירש שמחמת שהשיער נראה בסדקים אין זה נחשב כיסוי ראש גמור (לענין יציאה לרשות הרבים), אך אינו מוכרח שכוונתו ששערו נראה מבעד לקלעים, אלא רק שאינו קלוע לגמרי ואינו נראה ממש כבגד. אמנם בר"י מלוניל בכתובות ע"ב משמע שהנידון הוא השערות שבין הנקבים 'וכיון דקלתה על ראשה שפיר דמי שהרי [אינה] שוהה שם כלום ואין שערותיה נראין כל כך [לבני] מבוי בין הנקבים' (ואגב שמעינן דשיער שבין הנקבים יש בו משום דת יהודית, דלא כהמתירין מעט שיער).אמנם ברמב"ם יש להוכיח להיפך, שהרי כתב בפכ"ד מהלכות אישות תירגם את 'קלתה' של הגמרא למטפחת, והרי מטפחת גם היא של בגד ללא חורים. וכתב שכיסוי שלם הוא רדיד. ובפי"ג מאישות נראה שהרדיד הוא בגד שחופה גם את הגוף. אמנם תלה את הדבר במנהג המקומות שיש מקומות שמספיק כיפה שעל ראשה, ומשמע דס"ל דבמקום מנהג מהני לצאת רק ב'קלתה', וזה מתאים לדברי האומרים ש'דת יהודית' משתנה לפי מנהג המקומות. אמנם נראה ש'כיפה שעל ראשה' הוא כיסוי ראש מלא שמכסה גם את הצדעים. (ולפי זה, מטפחת זהו בד מרובע שקושרים אותו, וממילא אינו מכסה לגמרי, ולכן צריך את הרדיד. ואילו הכיפה היא תפורה למידת הראש כפי הנצרך לכסות)שוב ראיתי שבב"ח בסימן קט"ו פירש בדברי הרמב"ם הנ"ל כדברי הר"י מלוניל שהמטפחת היא מעשה רשת, וצ"ע היכן משמע כך, ולכאורה ממנהג ישראל בהרבה ארצות ישמעאל שנמשך עד הדורות האחרונים משמע דלא כדבריהם. (שהמנהג היה ללבוש מטפחת שאינה מעשה רשת, רק שהמטפחת לא היתה מכסה מספיק את השערות, והיה צריך כיסוי נוסף, ראה להלן, אלא שבארצות אשכנז נתבטל מנהג זה, ולבשו כיסוי שמכסה את כל הראש)
55. ↑ זה עולה כפי ביאור הב"ח באבן העזר סימן קט"ו שגם בחצר צריך ללבוש קלתה וכדעת הירושלמי כתובות פ"ז, וגם בבית נהגו ללבוש קלתה, כמבואר בדברי הרשב"א שרק שיער היוצא חוץ לצמתה בעלה רגיל בו ולא שאר שיער. אלא שלפעמים היו מגלים גם את הקלתה לדעת הרשב"א וכדלהלן, אך כיון שבדרך כלל היו השערות מכוסות יש בזה הרהור.המקור להקל בכיסוי ראש בבית (בחצר) הוא מהבנת המפרשים (רש"י תוספות רשב"א ר"ן) בדברי הגמרא בכתובות ע"ב, שאין חיוב כיסוי בחצר, שבנות ישראל היו מקילות בזה (ושעל זה אמרו שאם באת להצריך קלת בחצר לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה), אך לפי פירושו של הב"ח אין לזה מקור (שכוונת הגמרא לומר שפשוט שלא צריך רדיד בחצר, שאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו, שהן לא מכסות רדיד בחצר). וכפי הנראה מדברי המהר"ם אלשקר ומדברי הרשב"א בשם הראב"ד, כן היה המנהג פשוט בישראל לכסות את עיקר השערות בבית ורק היוצא חוץ לצמתן הקילו, והב"ח דייק את דבריו ברמב"ם ומפרש כן גם בדעת הטור והערוך. (והרי בירושלמי מפורש כדעתם לאסור גילוי ראש בחצר, וצריך לומר שודאי לכולי עלמא המנהג היה באופן רגיל לכסות את השערות בחצר, אלא שלדעת המקלים לא היה זה מחמת חיוב, ולכן לפעמים בנות ישראל היו מקלות בזה. וקמחית נשתבחה בזה שמעולם לא גילתה שערותיה אבל גם שאר הנשים בדרך כלל הקפידו על זה, כמנהגן כיום. וזה מה שאמרו בגמרא שאם באנו לומר שזה איסור מדינא לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, ואם כן לכולי עלמא השערות הן נחשבות איבר מכוסה אפילו בחצר, כיון שאין רגילות לגלותן בדרך כלל) ולפי זה אין מחלוקת כלל בין הזוהר לסוגיין בענין זה. וכך עולה מדברי המהר"ם אלשקר, שגם לזוהר מותר בבית שיער היוצא חוץ לצמתן, וראה להלן. אלא דהרשב"א גופיה מפרש בסוגיא בכתובות לקולא, דאין איסור לגלות אפילו קלתה בחצר, אך יש לומר כנ"ל שבדרך כלל היו מכסים את שערות הראש ורק היוצא חוץ לצמתן הקילו באופן רגיל. ולכן לק"ש יש חשש הרהור.
56. ↑ ועיין נדרים ל': הנודר משחורי ראש מותר בנשים, וביארה הגמרא דנשים לעולם מיכסו.
57. ↑ ובפרט לפי מה שנתבאר לעיל שהשלחן ערוך שהתיר פחות מטפח לענין ק"ש סובר שאין לדמות איסור טפח באשה לענין ק"ש לדין הסתכלות בעריות, וסובר שגם מה שאסור בהסתכלות (פחות מטפח באשה זרה) מותר בק"ש, ודלא כרמב"ם שאסר ק"ש מול אצבע קטנה. הרי שיסוד היתר טפח של השלחן ערוך בנוי על הפרדה גמורה בין הלכות ק"ש להלכות הסתכלות בעריות, ואיך נלמד מהיתר לענין ק"ש כלפי יציאה לחוץ.
58. ↑ כלומר שאין לנו ראיה להפקיע את זה מדת משה, אך לעולם אפשר לומר שה'קלתה' של הגמרא היה מכסה רק את עיקר השערות. (ובאמת בחלק מהקהילות שנהגו ב' כיסויים, הכיסוי התחתון אינו מכסה את כל השערות אלא רק כמו כיפה גדולה שמכסה את קידמת הראש, אך אין לנו ידיעה אם זהו הקלתה שאמרו בגמרא). ואין לומר שכיון שנתבטל בימינו המנהג לשים רדיד נוכל להקל רק את עיקר השערות כדין תורה, דאדרבה ביטול הרדיד הגיע מחמת שעברו למנהג אשכנז שהכיסוי ראש התחתון מכסה את כל הראש, ולא נוכל לתפוס את הקולא של ב' המנהגים. ובר מן דין, אין לנו שום מסורת לומר שאין בזה דת משה. (עי' בבאור הלכה סי' עה ד"ה מחוץ שהביא את החובה ללבוש רדיד, משמע שנהג בזמנו מנהג הרדיד, וצ"ע, אמנם מסתבר שהבאוה"ל פירש את הרדיד כדעת הב"ח אה"ע קט"ו שהמטפחת התחתונה היתה מעשה רשת)
59. ↑ בתוניס הוקם ביה"ס בשנת תרל"ח במצרים בשנת תרנ"ו בבגדאד בשנת תרנ"ג. האליאנס הקימה בתי ספר בתורכיה סוריה לבנון עיראק פרס ולוב בולגריה מרוקו ועוד, ותוצאותיה היו הרות אסון כנודע. הרבה מגדולי התורה שבאו לא"י באותם שנים היה זה מחמת החשש על חינוך הילדים.
60. ↑ כמו שהעיד לנו הרר"א קובו (בס' משא חיים) מנהג עירו, והשדי חמד את מנהג חברון (כדלהלן), וכמו כן יש לנו עדויות ברורות מרוב קהילות ישראל הספרדים שהקפידו מאוד ללבוש ב' כיסויים כדי שלא יתגלו השערות כלל. וליקטנו מעט מנהגי כמה עדות בזה כפי המזדמן.בעיראק עד התפשטות האליאנס היו יוצאות מהבית רק עם רעלה המכסה את כולה ממש (מחקרים בתולדות יהודי עיראק ותרבותם עמ' 204)אצל יהודי בוכרה ופרס, עד לפני כמאה שנה נשמר מנהג המטפחת והרדיד שכתב הרמב"ם והיו לובשים כיסוי ראש מגובה המצח, ועל זה היו לובשים עוד צעיף שמסובב עד מתחת הפה. (עדויות, אלבום יהדות בוכרה וראה חן וכבוד עמ' ר"ב, ובספר הכתר והכבוד לחי עולמים עמ' תשע"ב נראה שכן גם מנהג תוניס וג'רבא, וראה באריכות בס' רבות בנות עמ' ס"ח) על צניעות מרוקו ראה דברים מבהילים בקובץ גליונות מרי"ח ניחוח תשע"ט ד' עמ' 24 וראה גם בספר שמחתי בישועתך ב' עמ' רפ"ו.מנהג חברון העיד לנו השדי חמד כנ"ל (אסיפת דינים מערכת הדלת אות ב' ח"ז עמ' קמ"ח ב') שהקפידו מאוד בזה. מנהג טורקיה העיד לנו הרר"א קובו הנ"ל שהקפידו בזה מאוד. (משא חיים מערכת נ' או' ק"נ) וקדם לו בספר משא מלך שהעיד על מנהג קושטנידא וסלוניקי.
61. ↑ עמ' ר"ח במהדו' שפיגל, הובא בכנה"ג אבן העזר כ"א.
62. ↑ שו"ר כמה מחברי זמנינו שהרחיבו להוכיח כדברינו (ראה גם אני אודך תשובות הר' סבג עמ' תרי"ז מש"כ בזה והביא שם כמה אחרונים שכתבו כן, ועי"ש שהאריך בכל זה מאוד)
63. ↑ והוא הדין גם להסתובב בבית באופן זה, כיון שמברכים כנגד האשה קידוש ושאר ברכות.
64. ↑ אלא דלא נתפרש להדיא ברשב"א שאסור לצאת בו לרה"ר, שהרי כלל בדבריו גם אצבע קטנה וקול דיבורה שאינו זמר, שאסורים לזרים ומותר לצאת בגלוי אצבע קטנה לרה"ר, אך גם לאידך גיסא אין שום רמז של קולא בדברי הרשב"א להקל בזה. ובפרט שלכאורה זהו החילוק בין רדיד לקלתה, שבבית ובחצר היו לובשים קלתה, ובחוץ היו לובשים רדיד לכסות את כל השערות, כדלעיל בארוכה.
65. ↑ הגר"מ לוי באור תורה תשמ"ח מסיק כמו שכתבנו, שמדברי המהר"ם אלשקר אין ראיה, אבל כתב שמדברי הרשב"א וסיעתו יש ראיה, וכתב שאם כוונת הרשב"א לומר שנוהגים בבית לכסות את השערות מלבד היוצא חוץ לצמתן, הרי זה נגד פשט התלמוד בכתובות שמותר בבית גילוי ראש. אמנם אחהמ"ר אין זו טענה, כמו שכתבנו לעיל. חדא, דנראה דהרבה ראשונים פירשו בסוגיא כדעת הב"ח שגם בחצר צריך קלתה, וכן הוא להדיא בירושלמי (וכפי המנהג הידוע לנו מימות עולם, כמו שנראה להדיא במהר"ם אלשקר וכמנהג כל עדות ישראל אשר שמענו שמעם וגם הב"ח העיד לנו על זה, וכמנהג ארץ ישראל מקדם המבואר בירושלמי, וכן הוא בהכרח המנהג בזמן הזוהר) ואפילו להרשב"א שפירש בסוגיא בכתובות כסברת המקלים ואעפ"כ הביא את פירוש הראב"ד בסוגיא בברכות, מכל מקום אין הכוונה שתמיד הקילו בזה, אלא שבדרך כלל היו מכסים רק לא היו מקפידים על זה, ובשעת הצורך היו מגלים, אבל ודאי היה זה דבר המביא הרהור. (ובודאי הייתה בושה גדולה לגלות שערה לפני זרים, עי' במשנה בב"ק צ', ועדיין הוא מוחזק בידינו בלא שינוי) והגר"מ לוי עמד בזה, אך משמע לו לפרש שגם ברה"ר מותר, אך אין לו הכרח ומקור, אלא דנסמך על דברי הבאוה"ל דס"ל שדבר שמכסים אותו בחוץ נחשב מקום מכוסה. וכבר נתבאר שמדברי המהר"ם אלשקר יש להוכיח להיפך. עוד הוכיח מכיפה של צמר דשבת נ"ז: שפירש הרמב"ן דמיירי שהכיפה קצת בלועה מתחת המטפחת ומתחת השערות וקצת יוצאת לחוץ ואפשר לשלפה בלי להוציא את הכיסוי ראש, והבין הגרמ"ל שהשערות יוצאות לחוץ, ואינו מובן מנין לומר כן.עוד הוכיח מפאה נכרית לדעת המאירי והר"ן שהוא כיסוי לשערות ראשה שלא יראו שהוא לבן, ומוכיח שמותר לצאת בכה"ג שאפשר לראות את השערות שלה, והגם שנידון הגמרא הוא כלפי חצר ולא כלפי רה"ר, נדחק להעמיד זאת בחצר שבוקעים בה רבים, שדינה כרה"ר לענין גילוי שיער. והוכיח שמדובר במקום שבוקעים בו רבים, שהרי מבואר בגמרא שהותרה פאה נכרית בחצר כדי שלא תתגנה, משמע שהיה צריך לאסור פאה בחצר שמא תצא לרה"ר. והרי בפאה מגולה לא היה צריך לאסור אותה ברשות הרבים, דממילא אסור מצד פירוע ראש, ובהכרח מדובר בפאה מכוסה, שמותרת ללכת עמה ברה"ר מצד צניעות, ואם כן איך חברותיה יראו שיש לה שערות, ובהכרח שהמנהג להוציא שערות דרך המטפחת. אך יש לדחות בפשיטות, דבאמת מדובר כפשוטו בפאה מגולה שנועדה להראות בה שערותיה אשר מחוץ לצמתה, ובאמת לא שייך חשש שתצא לרשות הרבים, אך כיון שאסרו את כל התכשיטים היה לנו לאסור גם את הפאה, הגם שאין רגילים לצאת בה ברה"ר, אך התירו זאת כדי שלא תתגנה, ואדרבה זה יתן לנו טעם איך התירו את החשש של אטו רה"ר משום שלא תתגנה. (כיון שלא התירו כאן רק שלא לחשוש ללא פלוג)
66. ↑ תשלום 'בושת' למי שמגלה שיער אשה בחוץ אינו בגלל איסור 'גילוי ראש' אלא מפני שיש בזה בושה להיות מגולה בפני זרים (וגם אם היא מגלה לעצמה את הראש יש בזה פעולה של בושה, כדאי' בב"ק צ'). אמנם אינה ראיה גמורה שהיו מכסים בבית בפני זרים, כיון שאפשר לדחוק ולומר שיש בושה ללבוש בגדי בית כשנמצאים בחוץ, אבל בגמרא משמע שגילוי השיער עצמו הוא דבר של בושה.
67. ↑ הגם שמחשבון הדברים מהמ"ב משמע דאפילו אינו דת יהודית, וכבר נתבארו הדברים לעיל בארוכה.
68. ↑ יש לציין שלכאורה אין זו שאלה של 'איסור' כיון שלשון הגמרא בנדרים 'כל המסתכל בעקבה של אשה הו"ל בנים שאינם מהוגנים' ואין כאן לשון איסור. אמנם ישראל קדושים נהגו להחשיב דבר זה כאיסור. וכן הוא לשונות הפוסקים בענין זה מיסודו של הראב"ד בבעלי הנפש שנקט לשון איסור (שער הפרישה סימן א'). אך באמת אפשר דחמיר מאיסור, שהרי בו תלוי המשך קדושת הדורות בעם ישראל. (ואפשר שמטעם זה חשש הראב"ד בזה לכל הצדדים, שבספק דרבנן אפשר להקל, אבל ספק קדושת ישראל לחומרא אפילו בכמה ספיקות)
69. ↑ ובפרט שנראה שהדברים סובבים אל מקום אחד, שהרי אם הראב"ד היה מפרש את 'שוק וקול ושיער' כדעת הרמב"ם שהוא מקום מגולה, הרי שלא היה יכול לפרש בגמרא שאסרו 'עקב' כפשוטו. ואם כן, מאותה סיבה שהחמיר הראב"ד לאסור מקום מכוסה יש לאסור קול שירתה. והדברים נחמדים אך לא מוכרחים לגמרי. (ובפרט שיש לצרף כאן גם סברות מהצד, שצפייה באשתו זה מעשה מצד האיש, אבל שמיעה, שהיא פעולה על ידי אחר, לא אסרו)
70. ↑ בשיטת רש"י (שהפרי מגדים נוקט שהוא סובר כדעת הגה"מ שבמכוסה אסור אפילו בפחות מטפח), אבל בדברי הב"ח לא נקט כהגה"מ.
71. ↑ לעיל נתבאר שעיקר פירוש זה בדברי הרמ"א צריך עיון, שבמקור הדברים בראבי"ה נראה שאין חילוק בין איבר מכוסה לאיבר מגולה, והחמירו בפחות מטפח גם באיבר מגולה עכ"פ בהסתכלות, ובלא הסתכלות אפשר שהכל מותר, או להיפך שבין במגולה בין במכוסה אסור ללא הסתכלות. כפי המתבאר נראה שהפמ"ג למד מחילוקו של הרמ"א בין מקום מגולה למכוסה באשה אחרת סברא לחלק לגבי ראיה אקראית בין מכוסה למגולה, ויסוד החילוק בין הסתכלות לראיה אקראית הוא מבית מדרשו של הב"ח שסובר כדעת מרן השו"ע שבמקום מכוסה אין הבדל בין אשתו לאחרת, כך שלא מצאנו גדר מיוחד במקום מכוסה באחרת.
72. ↑ כלומר דמלשון הפמ"ג יש ללמוד שאין כונתו להתיר ראיה ממש, שכתב בראיה בלא נהנה שרי ופשוט, ואם כוונתו לראיה ממש, הרי אין זה פשוט, שהרי המגן אברהם בסי' רכ"ה סק"כ הוצרך להביא ראיה להתיר דבר זה.
73. ↑ וז"ל דהסתכלות בעלמא (ברשע) שרי דדוקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בדמותו והתם לענין אשה אפילו סתם הסתכלות אסור עכ"ל. וראה בס' מעדני אשר לונצר ברכות סי' ק"מ מש"כ בזה (הביא מכתבי הח"ח מכתב קי"ח בענין זה עי"ש).
74. ↑ כפי שנתבאר לעיל, לדעת הרמב"ם נראה ששוק באשה ערוה נאמר לגבי אשה אחרת, וכמו שמפרש הרמב"ם את שיער באשה ערוה וכן את קול באשה ערוה, ואם כן לגבי ק"ש באשתו שרי. אך קשה, מה צריך לחדש ששוק באשה ערוה, הרי בלא"ה אסור דלא גרע מאצבע קטנה, וביארנו זאת על דרך הב"ח ששוק יש בו גריעות מאצבע קטנה (או ששוק נשנה על ידי אמורא שלא הזכיר איסור באצבע קטנה, ובאמת היינו הך). לפי המבואר כאן יש מקום לפרש ששוק באשה יש בו חומרא על שאר איברים מגולים שיש לאסור בו אפילו ראיה אקראית. ולפי זה דין שוק נתפרש ברמב"ם בפרק כ"א מאיסורי ביאה הלכה כ"א: 'וכן אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה' (אך בלשון משמע שהאיסור שם הוא הסתכלות, ולכאורה מוכח שהאיסור הוא מצד אצבע קטנה, ואם כן אפשר לומר שבא לחדש רק דאינו גרע מאצבע וכנ"ל).יש להעיר שהרמב"ם בפרק כ"א מאיסורי ביאה הביא בתחילת הסימן את דיני איסור הסתכלות באשה ביחד עם איסורי קריבה בעריות, ואחר כך פירש כמה אזהרות לאדם בביתו, ואחר כך הביא את איסורי ונשמרתם שאין בהם איסור ולא תתורו (כגון חיה ועוף וכו') וכלל בתוך זה נשים העומדות על הכביסה. משמע מדבריו שדין נשים עומדות על הכביסה אינו נאסר כלל מצד ראיית איבריה, כדעת רשב"ם, ולכאורה יסוד האיסור הוא מצד זה שהסתכלות בעבודתם של הנשים הוא דבר המביא הרהור, גם בלא שמסתכל על איבריה ממש. ועל זה מסיים הרמב"ם 'אפילו להסתכל בבגדי צמר של אישה שהוא מכירה אסור', ומשמע שרוצה לומר שאסור להסתכל על אשה שעושה כביסה גם בלי להסתכל על פניה וידיה ורגליה (כגון שמסתכל על הבגדים), ואפילו אם הבגדים אינם עליה אסור אם הוא מכיר אותה. לפי דרך זו בפירוש הרמב"ם אין לנו הכרח לאסור לדעת הרמב"ם ראיה אקראית, אך כנ"ל דגדר ראייה אקראית אינו ברור שנוכל להתיר יותר ממה שהתירו הפוסקים. (ומיניה וביה יש להוכיח להחמיר בזה, שהרי מבואר בגמרא שאסור אפילו לעבור במקום שיש נשים שעומדות על הכביסה, הגם שהוא ראיה אקראית, והרי לרמב"ם אין הבדל בין מקום צנוע למקום מגולה).
75. ↑ לדעת הפרי מגדים יש ב' דרגות, ראיה של מקום מגולה וראיה של מקום מכוסה, ואם כן הוכרח הפרי מגדים לחדש שיש ראיה שהותר בו אקראי, וראיה שלא הותר בו אקראי. אך לדעת השו"ע והב"ח אין לזה מקור.
76. ↑ בן איש חי ש"ר פרשת בא, ערוך השלחן סימן ע"ה. והמשנה ברורה סימן ע"ה סק"י אוסר, וכן בחזון איש ט"ז סק"ח.
77. ↑ כלומר שאפילו לדעת הסוברים דלא מהני מנהג בשיער ראשם, יועיל מנהג לגבי שוק. אבל לדעת הבן איש חי והערוך השלחן הדברים פשוטים להיתרא.
78. ↑ וזו קצת נקודת תורפה בדבריו, כיון שהרי הוא מודה שלענין ק"ש, שהוא מקור סוגיית שוק, יתכן לסמוך על המנהג שאין בו הרהור, אבל מכל מקום סובר הרב שיש ללמוד משם שחז"ל הגדירו את המקום כמקום מכוסה, ומנהג שמועיל לגבי הרהור לא יוציא זאת מכלל פריצות.
79. ↑ יסוד כל המו"מ כאן הוא תלוי בב' ויכוחים מרכזיים: א. לדעת הרב נמסר לנו גדר שכל גופה מלבד פניה ידיה ורגליה יש בו איסור פריצות, לדידי נמסר לנו גדר שלא לצאת באופן שיש בו רגלים לעבירה, והגדרים משתנים לפי התנאים. ב. מכח ויכוח זה מתיילד ויכוח נוסף, האם יש גדר של תקנת חכמי הדורות על איברים מסוימים, כי אם יסוד הדין נקבע לפי איברים מסוימים הרי שאפילו אם יש ספק לגבי איבר מסוים, יבוא מנהג הדורות ויכריע, אבל אם הגדר הוא 'רגלים לעבירה' יבוא מנהג הכשרות ויכריע. שני הצדדים מודים שמהסוגיא של שוק לא מוכח כלום.
80. ↑ אחרי ראות תגובות הרב במאמרו (נספח א') על דברי אלו, ראיתי את המבוכה הגדולה שבענין ואפרש מעט את המבוכה והמעיין יבחן. בשו"ת מגידות תשובה כ"ד היה פשוט לפמ"ג שהשוק הוא העליון, ותמה על הב"ש שהתיר חליצה בשוק. (הגם שמסתבר שהב"ש באמת נתכוין להתיר חליצה בשוק התחתון). ובמגידות סימן כ"ו נראה שחזר בו ומפרש שבאמת מצאנו שקוראים 'שוק' גם לתחתון. בסדר חליצה (הו"ד בהערות על ה'מגידות' סימן כ"ו) כתב ובפריי לאו"ח שוק באשה ערוה ובהמה קוליות ושוק למעלה מכל הרגל, וכאן באדם משמע דשוק היינו הרגל שקורין שיינבין. ועדיין צריך עיון. ומכל מקום הנך רואה למעלה מקניא פסול עיין בשו"ת מגידות אות כ"ד וכו' יפה בזה ואי"ה בפריי לאו"ח סימן ע"ה אבאר עוד עכ"ל. לכאורה פירוש דבריו: שבפמ"ג של או"ח הוא נוקט שהשוק הוא העליון, וכן הוא בשוק של בהמה, ואילו לענין חליצה השוק הוא התחתון (כפי הפירוש הנכון בב"ש, אחרי שחזר בו במגידות סימן כ"ו). ומסיים הפמ"ג דלענין דינא לגבי חליצה אין נפק"מ מהו השוק, כי בודאי שהשוק העליון פסול לחליצה, וכמו שמבואר כל זה בסימן כ"ד וכו'. כלומר, כמו שפירש בסימן כ"ד ואח"כ חזר בו בסימן כ"ו שיש לפרש את השוק על התחתון, ואי"ה בפריי לאו"ח אבאר עוד. מסיום דברים אלו משמע שעדיין לא כתב את דבריו באו"ח, ואם כן כשכתב את או"ח כבר ידע מהמבוכה ושיש חילוק בין שוק דאדם לשוק דבהמה (ואם כן צריך לפרש בדבריו כמו שפירשנו את דבריו שמה שכתב 'מארכובה' היינו הארכובה התחתונה), ואילו מתחילת דבריו משמע שדבריו באו"ח קדמו לדבריו בסדר חליצה. וזו סתירה לדברינו (והרב אהרון כהן סובר שהפמ"ג רצה לעשות מהדורא בתרא לפמ"ג או"ח, ובסוף לא עשה מהדו"ב).עוד יש לתמוה, שלפי מה שהיה פשוט לפמ"ג בשו"ת מגידות שכל השוק התחתון הוא נחשב 'ארכובה הנמכרת עם הראש' (כלומר: המקביל של הרגל התחתונה של הבהמה) רחוק לפרש כדברינו שמה שכתב 'מארכובה' היינו הקרסול. כיון שהגם שלפי האמת ארכובה הנמכרת עם הראש היא עד הקרסול, (לפי מה שהעלו האחרונים שהשוק התחתון הוא מקביל לאיבר אמצעי של הבהמה), אבל בדברי הפמ"ג במגידות משמע להדיא דהוא לא סבר כן. ואם כן איך סתם את הלשון כל כך ומוכח דלא כדברינו. עוד יש לטעון שלפי מה שמוכח בדברי המגידות שהיה פשוט לו שהשוק התחתון של אדם הוא ארכובה הנמכרת עם הראש, וממילא כל מה שהוכחנו מלשונו של הפמ"ג בסימן ע"ה שכוונתו לשוק התחתון אינו מוכרח. כיון שהוא מוכיח בדבריו שהשוק הוא מארכובה מדברי הראשונים שכתבו שהשוק הוא מהארכובה הנמכרת עם הראש לבין הפרק העליון, ולפי דברי המגידות, הרי הוא סובר שכל השוק התחתון נחשב ארכובה הנמכרת עם הראש. עוד יש לטעון על דברינו ממה שכתב הפמ"ג ש'שוק לפעמים נקרא ירך', ולכאורה בהכרח שכוונתו לעליון, שהרי לא מצאנו שהשוק התחתון נחשב ירך.ומאידך יש לתמוך את דברינו מדברי הפמ"ג שכדי להתיר את השוק התחתון הצריך תנאי שרגילים לגלותו, וגם זה כתב 'אפשר דאין חשש'. ואם נאמר שהשוק הוא העליון, מה הוצרך ל'אפשר', ומהכ"ת לאסור אותו שצריך לחדש להתירו (ושמא מחמת מנהג העולם לכסותו כתב כן, וצ"ע).ולכאורה נראה ליישב כל זה באופן שונה ממה שביארנו במאמר, אך הכל חוזר לאותו מקום: שבאמת הפרי מגדים כתב תחילה את פירושו לאורח חיים, וכמו שפירשו את דבריו לולי דברינו. אך אחרי שחידש בדבריו בסדר חליצה שהעיקר שהשוק הוא התחתון, חזר והוסיף בסוף פירושו באו"ח לעיין בבית שמואל בסימן קס"ט אות ל"ב ובבאר הגולה אות ש' שמבואר שם מהחיבור ביניהם שהשוק הוא התחתון וכמו שכתב שם בסדר חליצה. (הבאר הגולה מבאר ארכובה ולמטה חליצתה כשירה פירושו מהברך ומטה, והב"ש כותב שהחליצה כשרה בשוק ובהכרח שהשוק הוא התחתון). אך הפמ"ג נשאר בדבריו לענין דינא, דבשוק תחתון תליא במנהג ובעליון לא תליא במנהג (וכן שבעליון יש לחוש אפילו לפחות מטפח לסברת הב"ח). ומהטעם שביארנו, דאע"פ שהשוק האמור בראשונים הוא התחתון, מ"מ מהני ביה מנהג (ולמאי דס"ל בתחילה ששוק הוא העליון לא מהני מנהג, כיון שהוא איבר פרוץ ביותר), אבל בב"ח יש לפרש שהשוק הוא העליון (ולפי זה יתכן שמה שכתב שרק 'אפשר' שמותר השוק התחתון, זה תוספת מאוחרת, ובתחילה התיר בשופי).חלק מהמחמירים בשוק פירשו שהפמ"ג כתב את דבריו באו"ח לפני דבריו בסדר חליצה, ואחרי שהשלים את פירושו ציין לסדר חליצה להורות את חזרתו מדבריו, כמו שנראה במאמר הרב יונה. אך זה צ"ע, איך השאיר את דבריו שהם טעות אחרי דבריו בסדר חליצה? אמנם דעת הרב אהרן כהן שהפמ"ג גם במסקנתו סובר שהשוק הוא העליון, רק דס"ל שלענין כמה דברים השוק הוא התחתון, ולכן כתב 'אפשר' שמותר, כיון שהוא מסופק אם השוק הוא העליון או התחתון. (ולפי דרכו שבשוק לא מהני מנהג).בעיקר ביאור הסברא של הפמ"ג לומר שהשוק הוא העליון, פירש הרב אהרון כהן שהוא היה סבור שיש ב' פרקים בברך, ולפי זה טען שבזמנינו שאפשר לראות שיש שם רק איבר אחד בודאי אין לחוש לזה. לפענ"ד יסוד הענין הוא שונה, שהרי בבהמה הברך מובלעת בתוך בשר הבהמה והרגל שיוצאת כלפי חוץ היא רק האיבר האמצעי היינו שוק, ולכן סבר הפמ"ג שיש להחשיב את האיבר היוצא לשוק, ולחשב איזה איבר המובלע בבוקא דאטמא (החיבור של הרגל עם הגוף) שהוא האיבר העליון. אבל לפי מה שהוכיחו האחרונים (כמו שהרחיב הרב יונה במאמרו הנכבד) רגל אדם דומה לרגל הגמל שאצלו ג' חלקי הרגל חיצונים לגוף. אמנם אין בזה נפק"מ, כיון שלפי ב' הדרכים העיקר למעשה שרגל אדם כרגל גמל, ופרסת הרגל נחשבת כא' מהאיברים, והיא המקבילה לארכובה הנמכרת עם הראש (היינו פרק תחתון בבהמה).השארנו את כל הדרכים במאמרינו, כדי להרחיב את היריעה ולתת למעיין לבחון את הדברים מכל צדדיהם, אך הנידון העיקרי היוצא מכל זה למעשה הוא: א. האם דין שוק דסוגיא בברכות לדעת הרשב"א דקאי לענין ק"ש תלוי במנהג או שהוא דבר קבוע, ובזה הנטיה בודאי להקל (בצירוף סברת הערוך השלחן לגבי שיער, וכן מסתבר לצרף כאן את שיטת הרמב"ם שסובר שהותר לענין ק"ש אפילו איברים שחייבים בכיסוי ברשות הרבים, הגם שלא נתפרש בדבריו להדיא ענין השוק, ובצירוף הרשת המכסה את השוק, שיש לה שם של מקצת כיסוי כדלהלן ובצירוף שאפשר לומר שהרשת ממעטת את ה'טפח'). ב, האם איברים שמטבע הבריאה לא מוכרח לכסותם, ואנשים העובדים בטיט ובסחיטת ענבים וכיו"ב מגלים אותו, אם מהני בהם מנהג בנות ישראל הכשרות לצאת בהם לרשות הרבים. ובזה אין לנו הכרח להתיר או לאסור. אך בנידון דידן יש צירוף נוסף, שהמנהג כיום הוא לגלות איבר זה בכיסוי חלקי שיש מקום להחשיבו כמו 'קלתה' לענין שיער, שלחלק מהמפרשים הוא מעשה רשת המטשטש את מראית השיער, ומבואר בגמרא שהוא מוריד את האיסור מ'דת משה' ל'דת יהודית'. והכי נמי בנידון דידן יש לצרף זאת דאינו נחשב שמגלה לגמרי את אותו מקום.