בעניין כיסוי השוק, ואם מועיל בו שינוי מנהג - תגובה למאמרי הרב יוסף יונה והרב שמואל עדס

הרב אהרן כהן

בעניין כיסוי השוק, ואם מועיל בו שינוי מנהג - תגובה למאמרי הרב יוסף יונה והרב שמואל עדס

א. האם מועילות גרביים. ב. בעניין 'דת יהודית' אם יכולה להשתנות - * הקדמה קצרה * סוגיא דרדיד – אם יש להוכיח משם לנידו"ד * סתירה בדברי הרמב"ם * ב' יישובי הפרישה * ביאור דברי הפרישה * לכאורה שינוי דת יהודית תלוי בב' תירוציו * דחיית התשובה מאהבה את ביאור הבאר שבע * עוד הוכחות דלא משמע כהבאר שבע * אם קושיות התשובה מאהבה הנ"ל קשותים גם על הפרישה בתירוץ הראשון * ניסיון יישוב הקושיא השניה של התשובה מאהבה על הבאר שבע (ועל הפרישה בתירוץ הראשון כדלעיל) ומשא ומתן בזה * העיקר כפי' הב"ח והתושובה מאהבה ודעימיה * למעשה * גם את"ל שרדיד החופה את כל גופה הוא מדיני דת יהודית ואפ"ה יכול להשתנות, אין ראיה להתיר במנהג בגילוי השוק * ראיה מהריא"ז והראב"ד ועוד ראשונים לנידו"ד דלא מהני שינוי מנהג בגילוי השוק * ראיות נוספות מאחרונים רבים דלא מהני שינוי מנהג בגילוי השוק * הוכחה מהגמ' בכתובות לנידו"ד * "קיבלו עליהם". ג. הביאור הנכון בכוונת הפרי מגדים.
בגיליון הקודם האריך הרב יוסף יונה שליט"א בראיות ברורות להוכיח שהשוק הוא החלק התחתון, ודבריו אמת וצדק. (ובמקום אחר הארכתי עוד בזה, ואין כאן מקומו, זולת כמה נקודות חשובות שראיתי לנכון להבהיר, כדלהלן).
ברם יש להעיר ולהאיר בכמה עניינים בנושא זה, שלא נתבארו די הצורך במאמרו, או שנתבארו דברים לא נכונים.
א. מה שכתב הרב יונה בסוף המאמר [בהערה] לצדד שמועיל גרביים לכיסוי השוק, או עכ"פ לחלק ממנו, יש להעיר על זה מספר הערות.
ב. בעניין 'דת יהודית' אם יכולה להשתנות או לא, רבתה המבוכה בזה. וראיתי לנכון להרחיב בזה את היריעה, אף שהרב יונה נגע בזה מקצת, וג"כ הסיק דלא מהני שינוי מנהג. אבל באמת יש הרבה מה להרחיב עוד ולבסס זאת.
ג. הביאור הנכון בכוונת הפמ"ג ודעימיה, מה ראה על ככה ומה הגיע אליו לומר כן, שלפיו כל אחד יכול לבחון האם שייך לסמוך לקולא בזה או לא.
♦
א.
האם מועילות גרביים
הרב יוסף יונה כתב (עמ' תקנו) ש"כמדומה שהמקילים בעובי קצת [40 דנייר] הוא מפני שצירפו את דברי משנ"ב שתלי במנהג, ואף דמודו שהשקופות לגמרי אסורות מן המנהג מ"מ בעובי קצת סברי דשפיר דמי". עכ"ל. יש לציין למה שכתב בספר הלבוש כהלכתו (עמ' 135 בהערה) ש-40 דנייר של שנת תשע"ד אינו אלא כעובי 15 דנייר של שנת תשנ"ה, בה נקבע השיעור של ה-40. ונמצא שהגרביים 40 דנייר המצויות כיום, אינן אלא פחות מחצי מהשיעור שנקבע בשנת תשנ"ה. ולכן יש לתת את הדעת שאין לסמוך על מספרי דנייר למיניהם, אלא לבדוק האם זה באמת אוטם כדבעי או לא [ויש לציין עוד שכל זה מבחינת העובי, אבל הצבע אסור שיהיה בצבע הגוף או הדומה לו, גם אם יהיה 200 דנייר. וזה ברור ופשוט. ואכמ"ל].
אולם למעשה יש להעיר על כל זה, שנראה שבלא"ה לפי האמת לא יועילו גרביים גם אם הם יהיו אטומות ושחורות לחלוטין, מאחר שהן צמודות, וכפי שהעיר שם הרב יונה. ולפי שלא האריך בנקודה זו, וגם צידד שאולי מועיל כיסוי צמוד כגרביים, עכ"פ לחלק מהשוק, ראיתי להעיר בזה שלדעתי להלכה אין זה נכון למעשה, אלא הנכון לכסות בבגד רחב (כחצאית או שמלה) עד הקרסול, ולא מהני גרבים. וזאת כאמור משום שלא מספיק לכסות את 'צבע' הגוף אלא צריך גם לכסות את 'צורתו', והגרביים הרי הן צמודות ועדיין ניכרת צורת השוק בעליל, ולא מועילות – כשם שבשאר הגוף אף אשה לא תלבש בגד העשוי כ'גרביון'.
וכן מבואר בב"ח (יו"ד סי' שמ) ובש"ך (שם סקכ"ב), דכשמגלה האשה את החלוק, נמי פריצותא איכא. ע"ש. וכ"כ הקיצוש"ע (סי' קצה סוף אות ג), והחכמת אדם (כלל קנב סעיף ו). [וכן הביא את דברי הב"ח והש"ך הללו בחזו"ע אבלות (ח"א עמ' רלז) ובשו"ת יבי"א (ח"ו יו"ד סי' לב סוף אות א)]. ואע"פ שלכאו' יש לדחות קצת, דשאני התם דהחלוק היה מכוסה והשתא גילתהו ועל כן הוי פריצות, אבל אם מעיקרא החלוק מגולה ליכא פריצות, מ"מ מהדעת תורה (או"ח סי' עה סוף סעיף א) מבואר דלאו דוקא הוא, כלומר דה"ה גם אם מעיקרא החלוק מגולה, דלכן אסר לקרוא כנגד חלוק (לאו דוקא בשעת הגילוי עצמו, אלא בסתמא), ע"ש היטב. וכן הוכיח כן לאסור בגדים צמודים מהב"ח והש"ך הנז' בספר מנחת שלמה להגרש"ז אויערבך (ח"ג סי' קג אות טו). וכ"כ ללמוד משם לגבי הגרביים גופייהו בשו"ת מנחת יצחק (ליקוטי תשובות סי' ה), ובספר משנת יעקב (מקאפיש, או"ח סי' עה בשם מהרי"ד מבעלז), כדלקמן בהערה (ושם הבאתי עוד פוסקים שפסקו כן). וע"כ דפשיטא להו כאמור דליכא חילוק, כלומר דלא רק כשמגלה להדיא הוי פריצות, אלא גם כשהולכת כך מעיקרא בבגד צמוד, נמי הוי פריצות.
וכן כתב הדעת תורה עוד בסי' שנו (ס"א ד"ה ומ"מ במוסגר), ובסי' תכו (ס"א ד"ה הרואה לבנה) להוכיח כיו"ב מהגמ' במנחות (דף צח סוע"א). ע"ש.
וכן מוכח במג"א (סי' ב סק"א), דבתחילה הביא את דברי הגמ' (ב"ב נז:) דחלוק של ת"ח כל שאין בשרו נראית מתחתיו טפח, והעיר המג"א דהאידנא אין נזהרין בזה, ואפשר משום שהולכין הכל בבתי שוקים ואין בשרו נראית. ע"ש. ולכאו' מעיקרא מאי קשיא ליה, הרי הכל היו שמים גרביים, אלא ודאי דהבין שאין זה נחשב כיסוי כ"כ, כיון שהוא צמוד. וממילא אף שתירץ ד"אפשר" משום שהולכין הכל בבתי שוקים שפיר דמי, מ"מ סגי דנקל בזה בגבר (שהוא משום כבוד ה'), אבל באשה מסתברא דאין להקל בזה. וכמ"ש בבל"ג (פרק כד). ע"ש. וכן מבואר גם בשו"ת תורה לשמה (סי' ת), הו"ד בס' לבושה של תורה (ח"א עמ' תז). ע"ש.
וגדולה מזו מצינו בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' שע) דאפילו אם היא מכוסה מכף רגל ועד ראש, אסור עכ"פ להלך אחריה, כי ע"י הילוכה ותנועותיה יבוא לידי הרהור אע"פ שהיא מכוסה. וזהו אע"פ שאין הילוכה ותנועותיה ניכרים אלא מבעד לבגדיה. כל שכן כשרואה צורת רגליה ממש, שבזה מסתמא עלול לגרום הרהור גם אם לא הולך ממש אחריה. וממילא מוטל עליה להיזהר ולכסות עצמה שלא יראה צורת איבריה בסתמא, שהרי מפורש במאירי (נדרים דף כ.) שאסור להסתכל באשה אפי' שלא כנגד הערוה אע"פ שהיא לבושה, ע"ש. אלא שזהו לגבי ההסתכלות של הגבר, אבל לגביה - יותר מלהתכסות בבגדים לא חייבוה, כמו שלא חייבוה לכסות פניה וידיה אע"פ שיש בהם הרהור (דמהאי טעמא אסור להסתכל אפי' באצבע קטנה, כמבואר בב"ח סי' ע"ה ד"ה וכן). אך להתכסות בדבר שצורת הגוף ניכר בה, ודאי שמוטל עליה להיזהר מזה ולמעט בהרהור. וכמ"ש להוכיח כן בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' יט אות ה ד"ה אבל). [ובמקום אחר הארכתי דאף אם ב'ראיה' ליכא הרהור, מ"מ חיישינן שמא 'יסתכלו', זולת פניה ידיה ורגליה. ואכ"מ. וא"כ מכיון שאסור להסתכל גם בגרבים (ואף בחלק הדק. וראה בזה עוד להלן) לא יעזור מה שבראיה בעלמא לא בא הרהור, דסו"ס חיישינן שמא יסתכלו. ורק בפניה ידיה ורגליה היקלו לצאת בגילויים].
וע"ע בספר בגדי תפארתך (עמ' קו והלאה) ובספר לבוש מלכות (עמ' 107 והלאה) בעוד מקורות שונים שאסור ללבוש בגד צמוד. ע"ש. [ובספר דבר גדעון (ח"ב עמ' תרפו) כתב לפרט בדין זה היאך צריך להקפיד כן בכל בגד ובגד שלא יצמד לגוף. עש"ב. וע"ע שם (עמ' תרצד) ובלבוש כהלכתו (פי"ט) בעניין בגדי הריון]. וגם בלא"ה זו סברא פשוטה, דאם מגלה צורת הגוף פריצותא היא.
ומעתה, כשם שבשאר הגוף צריך בגד רחב, ה"ה לגבי כיסוי השוק בעינן בגד רחב (כשמלה או חצאית), דמאי שנא אם שאר הבגדים צמודים או הגרביים צמודות.
ומה שכתב הרב יונה (עמ' תקנו בהערה שם) שדרך בנות ישראל הכשירות מעולם לכסות בשמלתן חלק מהשוק, וצ"ב השיעור המחוייב אם רוב או מחצה או קרוב למחצה, וכל שממעטת באופן ניכר מסתברא דהוי פריצותא ואסור. עכ"ל. וכיו"ב ראיתי שיש שטענו שבעיית ההיצמדות אינו אלא בחלק הרחב והתפוח שבשוק, משא"כ בחלק הדק שאינו נראה אלא כ'מקל', מותר כל עוד שזה מכוסה (בגרביים שחורות ואטומות) אע"פ שהוא צמוד.
הנה למעשה קשה מאד לסמוך על זה, דהרי אע"פ שאותו איבר נראה גם כמו 'מקל', מ"מ הרי זו צורתו של איבר זה, וסו"ס ניכר צורת החלק הדק של השוק [וכמו שאף אחד לא יטען ח"ו על מקומות מרכזיים וצנועים בגוף שהם רק כ"כעמוד רחב"]. ועוד, שהרי עיקר הנידון הוא על פי מה שנתבאר בבירור שהשוק הוא החלק התחתון, והוי ערוה ומביא הרהור, כמ"ש הראשונים (בברכות כד.), וגם כתוב שבגד צמוד לא מהני - דצריך לכסות את צורת הגוף (וכנ"ל). וא"כ מהיכי תיתי להמציא שאת הצורה של המקום הרחב אסור לגלות ואת הצורה של המקום הצר מותר לגלות. וכל שכן שאין לחלק ולהתיר לגלות את 'כל צורת השוק', ולומר שרק למעלה מהברך נאסר בגד צמוד ולמטה מזה מותר. ואם באת לומר שהשוק הוא מביא 'פחות הרהור' משאר הגוף, ולכן סגי ליה בבגד צמוד, זה לא מעלה ולא מוריד, כי א"כ שמא למחר תאמר שמספיק בגד צמוד גם לתחילת הירך (הסמוך לברך) כי הוא מביא 'פחות הרהור' מסוף הירך (הסמוך למתניים) וכן על זה הדרך. ועוד, דגם בגילויו הגמור של השוק יש 'פחות הרהור' משאר הגוף, ואעפ"כ חייב בכיסוי, דסוף סוף יש הרהור. ומנין לנו לחדש שלענין חובת כיסוי הצורה, אע"פ שיש הרהור, א"צ לכסות בבגד רחב בשונה משאר הגוף, כי הוא מביא 'פחות הרהור'. ואדרבה בהיפך מצינו, שכתב הט"ז (או"ח סי' עה סק"ב) דשוק חמיר טפי דאפי' פחות מטפח אסור, שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים. ואם לחשך אדם דהט"ז סבר דשוק הוא למעלה (אע"פ שזה אינו וכדביארתי במקום אחר), אף אתה אמור לו, דמה יענה לכמה אחרונים שכתבו דבשוק אפי' פחות מטפח אסור, אע"פ שמוכח מדבריהם דהשוק הוא למטה, כגון הב"ח [כמ"ש החזו"א סי' טז סק"ח, ובשבט הלוי ח"א סי' א, ובשו"ת באר משה ח"ח סי' קא אות ה] והגר"ז (סי' עה) והעוי"ח (פר' בא אות א-ב, וביארתי דבריו באריכות במקום אחר), וכן השבט הלוי (ח"י סי' יד). וגם מצד גרימת ההכשלה מצינו שצניעות הרגלים חמורה משאר הבגדים שהרי אפילו הצדיקים שעיניהם בארץ, יכולים להכשל על ידה, וכמ"ש המהרש"א (מכות כד.) שלהסתכל בפני אשה אפשר להיזהר ע"י שלא יגביה עיניו, אבל כשרגל האשה מגולה לא סגי בכפיפת ראש, אלא צריך לעצום עיניו. ע"ש.
כללו של דבר, אין לך דבר באשה שאינו מביא לידי הרהור, אם מעט ואם הרבה, וממילא כשאנו דנים על דבר אם הוא חייב בכיסוי, אין הנידון 'אם יש' הרהור או לא, אלא עד כמה היא מחוייבת מן הדין לכסות עצמה ולמעט בהרהור. וכיון שהשוק חייב בכיסוי, וכיסוי כולל כיסוי הצורכה, צריך מקור ברור לחדששלא יצטרך לכסות צורתו, ואפילו מקצתו אסור. וכמ"ש כל זה בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' יט אות ה). ע"ש^[1].
ומה שהרבה פוסקי זמנינו [של הדור הקודם] חתומים על כרוזים שהעיקר שיכסה את הברכיים גם בעת ישיבתן, מלבד שחלקם סוברים שהשוק הוא החלק העליון ונמשכו אחר הפמ"ג והמשנ"ב - וכבר נתברר (ראה במאמרו של הרב יונה בגליון הקודם ולקמן אות ג) ע"פ כל הפוסקים שלמעשה א"א לסמוך על זה - או שעשו כן לגדור בינתיים לפחות את הפירצה הנוראה שהיתה בזמנו, שהרבה הלכו אפילו 'מעל הברך' או גבולי ממש, ובהמשך יש לאסור הכל (וכתבתי בזה במקו"א). מלבד זה, גם לפי מה שכתב בשו"ת בני בנים (ח"ג סי' כה) אין לסמוך על כרוזים למיניהם אליבא דהלכתא, וז"ל שם: ואין מורים מתוך קול קורא, כי אחד מחבר את הנוסח ומחתים אחרים ורוב החותמים סומכים על החותמים הראשונים בלי להתעמק בפרטים, ואי אפשר לעמוד על מקור הדברים וסמכותם, ותשובה מנומקת אחת שווה כרוזים הרבה אפילו כשחתמו גדולים על הכרוז עצמו. עכ"ל. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ח סי' קיט), ובשו"ת אז נדברו (חי"ג סי' פ) מה שכתבו עוד בעניין זה שאין לסמוך כ"כ על כרוזים למיניהם.
ועוד, דכל עוד שלא פירש לן פוסק מה הדחיה לזה שהגרביים הם כבגד צמוד, וגורם להרהורים כבגד צמוד שבשאר הגוף, אין לחכם אלא מה שעיניו רואות. וכפי מה שיש להשיב על אותם אלו שטוענים כנגד מה שחכם אחד הקשה על חכם שקדם לו, מכמה פוסקים וכד', שהם טוענים שמסתמא היה לחכם הקודם מה לענות על זה. ובזה ידוע ומפורסם שאין טענתם טענה, מאחר שאין לחכם אלא מה שעיניו רואות. וה"נ בנידו"ד. ופשוט. וכיו"ב מבואר בגמ' (ב"ב קל: קלא.): אמר להו רבא לרב פפא ולר"ה בריה דרב יהושע, כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי, לאחר מיתה לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה, לא מקרע תקרעיניה דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא, "מגמר נמי לא תגמרו מיניה, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות". ע"כ. וע"ש בפירש"י. וה"ה בנדו"ד, דמכיון שאותם פוסקים שמיקלים בגרביים בחלק התחתון, לא עלה על דעתם לדון אם יש לחוש בזה לבגד צמוד, ולא נחתו לזה, ממילא אמרינן שפיר דאין לחכם אלא מה שעיניו רואות, בפרט שיש להקת פוסקים^[2] דמסייעת לן. ופשוט. וכן מבואר בהרבה פוסקים, ראה בהערה^[3].
ובאמת שבדורות הקודמים גילוי צורת הרגל היה נחשב לפריצות אפילו אצל אומות העולם, כמובא בספר עולמות של טוהר בכמה מקומות (ציטטם בספר השוק והזרוע בהלכה ריש פרק יט בהערה. ע"ש. וראה בתגובתי להרב שמואל עדס, בהערה שבסופה), וכן האריכו בזה מפי ספרים ומפי סופרים (וגם ממחקרים) בספר לבוש מלכות (פרקים ז-ח). עש"ב. וכן בבגדי תפארתך (עמ' מז והלאה). ע"ש. ודלא כמ"ש הרב יונה שם (עמ' תקנו בהערה) שדרך בנות ישראל הכשרות "מעולם" לכסות בשמלתן "חלק" מהשוק, דליתא^[4].
♦
ב. בעניין 'דת יהודית' - אם יכולה להשתנות
הקדמה קצרה
לאחר שנתבאר באריכות בגיליון הקודם (במאמרו של הרב יוסף יונה הי"ו) ולהלן אות ג (ויש אצלי עוד אריכות בזה) שה"שוק" הוא החלק התחתון, נבא כעת לדון בנוגע למה שיש היום שטוענים, שאף שאמת נכון הדבר שהשוק הוא החלק התחתון, מ"מ אפ"ה מותר לגלותו, מכיון ש"דת יהודית משתנה". דהיינו שאע"פ שכך נהגו אמות אמותינו לכסות את השוק, מ"מ זה לא מצד חיוב עצמי, אלא רק "מכיון שכך נהגו", ואין זה מחייב את כלל ישראל לכסותו. וגם יתכן דזה לא היה בכל המקומות, כפי שמצינו ברמב"ם (פי"ג מהל' אישות הי"א) לגבי רדיד החופה את כל גופה שמבואר בדבריו שזה תלוי במנהג המקומות, אע"פ שכתב (בפכ"ד הי"ב) שמדת יהודית יש ללבוש רדיד. וא"כ ה"נ יש לומר בנידו"ד, שאע"פ שמדת יהודית יש לכסות את השוק (דאע"פ שלא הוזכר במשנה בכתובות עב. מ"מ זה נלמד במכל שכן מגילוי הזרוע, וכמו שכתב רבינו מיוחס דברים כד א), מ"מ זה לא מחייב לכל המקומות לנהוג כן, אלא רק במקומות שנוהגים כן הוי חיוב, אבל אם ישתנה המנהג להקל בזה, אינם חייבים לחזור למנהג הקודם ולכסות, כי אין בזה חיוב גמור על אף שהוא מדת יהודית, וכרדיד הנ"ל.
אמנם לענ"ד באמת טענה זו בטעות יסודה, כפי שיתבאר באריכות בס"ד.
ולצורך העניין אחלק את הנושא לג' חלקים:
א. סוגיא דרדיד, ובו יבואר שאין להביא ראיה מרדיד החופה את כל גופה שמשתנה בין מנהגי המקומות, לנידון דידן בכיסוי השוק. וראה תמצית הדברים בהערה^[5].
ב. ביאור דברי הראשונים בברכות (כד.).
ג. האם גילוי השוק נאסר מדין דת יהודית או מדת משה.
ובירחון זה נעסוק בעיקר באות א, ובל"נ בירחונים הבאים נעסוק באותיות ב-ג.
♦
סוגיא דרדיד – אם יש להוכיח משם לנידון דשוק
סתירה בדברי הרמב"ם
הנה ידוע מה שנתקשו האחרונים בדברי הרמב"ם (הל' אישות), דבפרק י"ג (הי"א) כתב: "מקום שדרכן" שלא תצא אשה לשוק בכיפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית נותן לה בכלל הכסות רדיד הפחות מכל הרדידין. עכ"ל. דמשמע דרדיד תלוי במנהג המקומות. ואילו בפרק כ"ד (הי"ב) כתב: ואי זו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת יהודית, יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכסה במטפחת. עכ"ל. ומבואר שרדיד הוא דת יהודית. וכיו"ב יש להקשות בדברי הטוש"ע, דבסי' ע"ג הביאו את דברי הרמב"ם הנ"ל דפרק י"ג, ואילו בסי' קט"ו הביאו את דבריו דבפרק כ"ד הנ"ל.
♦
ב' יישובי הפרישה
וביישוב דבריו כתב הפרישה (אהע"ז סי' קטו סק"י, ויש דפוסים שהוא בסק"ט) ב' תירוצים, וז"ל: "ככל הנשים", ר"ל שדרכן בכך באותו מקום, אבל אין ר"ל ככל הנשים שבעולם, דהא כתב לעיל (סי' עג) "במקום שדרך הנשים שלא לצאת בכיפה שעל ראשה לבד, עד שיהיה עליה רדיד", משמע שאין בכל מקום נוהגין לצאת ברדיד. או י"ל, שיש חילוק בין כיפה למטפחת, כשכיפה בראשה אז אין נוהגין בכל המקומות ברדיד, אבל כשאין כיפה בראשה אלא מטפחת בעלמא, בכל המקומות אין נוהגין לצאת כך בלא רדיד. עכ"ל.
כתירוצו הראשון כ"כ מדנפשיה האור לציון (ח"א סי' יא), וכן נראה משו"ת קנה בושם (ח"ג אה"ע סי' קו ד"ה והוא). וכתירוצו השני כן ביארו גם הגאון תשובה מאהבה (סי' מח), ובשו"ת ר"ע הילדסהיימר (חאהע"ז סי' לו), והאגרות משה (ח"א סי' נח), ובשו"ת בן דוד (סי' ל). וכן נראה מדברי הב"ח (אהע"ז סי' קטו), שפירש את דברי הרמב"ם דמטפחת דקאמר היינו 'כיסוי שיש בו נקבים'. וממילא הרדיד שעליה הוא רק בשביל שיכסה היטב את ראשה ולא כדי שיחפה את כל גופה^[6]. וכן משמע מהתויו"ט (כתובות פ"ז מ"ו) שכתב בלשון: שיש "על ראשה" רדיד ככל הנשים. משמע שהרדיד הזה הוא רק כיסוי על הראש (ולא רדיד החופה את כל גופה, כדפירש הפרישה בתירוצו הראשון. אמנם אינו מוכרח כ"כ). וכן נראה שמצדד היביע אומר ח"ד (אהע"ז סי' ג אות ב), וכ"ה להדיא בח"ה (אהע"ז סי' ה' אות א). ע"ש. וכ"כ הגר"מ לוי בברכת ה' (ח"א עמ' שג) שהעיקר כפירוש הב"ח הנ"ל ודלא כמהר"י קצנלבויגן (המודפס בבאר שבע סי' יח, ראה להלן). ע"ש. וכ"כ הגרי"ש אלישיב (קונטרס דעת רבותינו עמ' 8, הובא בספר הכתר והכבוד לחי עולמים עמ' רל) שהעיקר כדברי התשובה מאהבה, שכן מוכח למעיין בסוגיא בכתובות וברמב"ם. ע"ש.
ביאור דברי הפרישה
והיינו דהוקשה ליה לפרישה, דמדכתב הרמב"ם בפכ"ד (ובטור סי' קטו) "ככל הנשים" משמע שכך צריך להיות מדינא, כפי שכל הנשים נוהגות, ואילו לעיל בפי"ג (ובטור סי' עג) משמע שאין זה חובה, אלא תלוי במנהג המקומות. וע"ז תירץ חדא דאין כוונת הרמב"ם "ככל הנשים שבעולם", אלא כוונתו "ככל הנשים שבאותו מקום", ואה"נ יש מקומות אחרים שאין נוהגין לכסות ברדיד כפי שכתב בפי"ג. ולפ"ז הרדיד המוזכר בפכ"ד [שהוא דת יהודית] הוא ג"כ רדיד החופה את כל הגוף, כפי שכתב בפי"ג, דהוא תלוי במנהג המקומות [ולפ"ז אין הבדל בין כפה למטפחת, אלא שניהם כיסויים טובים (ואולי צורתם וכד' שונה זה מזה), ובין על זה ובין על זה יש להוסיף מדת יהודית גם רדיד החופה את כל גופה 'לפי מנהג המקום']. ובתירוץ השני כוונתו דלעולם "ככל הנשים" דקאמר היינו כפשוטו ממש כל הנשים שבעולם [דאל"כ הול"ל "כנשי מקומה"], דחיובא הוא, ולא תלוי במנהג המקומות [וכמ"ש להדיא גם הלהורות נתן דלהלן במוסגר], אך זהו דוקא כשיש על ראשה 'מטפחת' בעלמא, שאינה כיסוי טוב [ככל הנראה היינו כיסוי עם נקבים, וכמ"ש הב"ח שם "קלתה היא מטפחת שיש בה נקבים כמו הסבכות", וכמ"ש גם השטמ"ק (כתובות עב:) בשם רש"י מהדו"ק^[7], התרומת הדשן (סי' י), והבאר שבע (ריש סי' יח) ועוד, בפירוש קלתה^[8]. או שהוא כיסוי דק (ושקוף^[9]) כדפירש הקרבן העדה (בירושלמי פ"ז ה"ו ד"ה בקפלטין) וכ"פ האג"מ (אה"ע ח"א סי' נח סוד"ה והחת"ס) שכ"ה כוונת הרמב"ם. או שהוא "מטפחת בעלמא" כלומר בד שאינו מיוחד לכיסוי הראש, אלא סתם בד בעלמא, דלא מהני כי צריך כיסוי המיוחד לכיסוי (כן פירש הלהורות נתן ח"ה עמ' קפה ד"ה ומה, את דברי הפרישה)^[10]], דלכן צריך מדינא [דת יהודית] להוסיף כיסוי נוסף טוב [בלא נקבים, ולא שקוף, ומיוחד לכיסוי, כדלעיל בסמוך], אבל אם יש עליה כיסוי טוב, אין עוד מה להוסיף אלא רדיד על 'כל גופה' וזה באמת אינו דין קבוע, אלא תלוי לפי מנהג המקומות, וזהו מה שמבואר בפי"ג לשים על ה'כיפה' [כיסוי טוב] רדיד כזה החופה את כל הגוף^[11] לפי מנהג המקומות כאמור.
ולפי תירוצו השני, נמצא שהרדיד המוזכר בפכ"ד (ובסי' קט"ו) שהוא דת יהודית אינו מחייב דוקא שהוא חופה את כל הגוף, אלא העיקר שמעל הכיסוי המנוקב יהיה כיסוי טוב^[12] [ללא נקבים כלל, ולא שקוף, ומיוחד לכיסוי], דגם בכיסוי 'גמור' קטן על ראשה מגיעה התועלת שנצרכת בו מדת יהודית לשיטתו. וכ"ה לשון התויו"ט (כתובות פ"ז מ"ו): שיש "על ראשה" רדיד ככל הנשים. וכן מצינו הרבה כיו"ב [דכן פירש הרמב"ם גופיה (בפיהמ"ש כלים פכ"ט מ"א): רדיד, "מלחפה". ופירשו בהערה שם שהוא 'כסוי לראש'. (וגם לתרגום הר"י קאפח שתרגם "מעטה", אינו מוכרח שהוא מעטה על כל הגוף). וכ"ה להדיא לשון הרע"ב (כלים שם): רדיד, צעיף דק שהאשה מכסה בו "ראשה". עכ"ל. וכן הוא בערוך (ערך רד), וז"ל: פירוש רדיד בלשון ישמעאל (הוא) "רדא", והוא צעיף דק שמכסה האשה "על ראשה". עכ"ל (והובא גם בתוס' ב"ב קנו: סוד"ה כבינתי). וכיו"ב מצינו עוד בפיהמ"ש בשבת (פט"ז מ"ד^[13]) ובנדרים (פ"ז מ"ג) לשון רדיד שאינו על כל הגוף^[14]. וראה עוד מקורות והסברים בזה באורך בספר שו"ע המקוצר (קדושה עמ' רמז בהערה). ע"ש. והיינו שבסתמא רדיד פירושו כיסוי שמרדדים ושוטחים אותו (כמו שנראה מרש"י שה"ש ה, ז. וע"ע בתרגום אונקלוס שמות לט, ג), והכא בפכ"ד היינו על פני הראש וסביבותיו, ולאו דוקא על כל הגוף, ואדרבה בכל הנ"ל פירושו כמו צעיף שהוא על ראשה בלבד, וכאמור. ולכן בפי"ג דמיירי על כיסוי חיצוני על כל הגוף (בנוסף לכיסוי טוב שכבר קיים על ראשה) שהוא תלוי במנהגי המקומות, הדגיש וכתב "שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית", ואילו בפכ"ד דמיירי על כיסוי מלא בלא נקבים והוא על ראשה בלבד, כתב "רדיד" סתמא, דכאמור מצינו שרדיד סתמא פירושו כיסוי "על ראשה" וכנ"ל. ובפרט דהכא הרי איירי על דינא ד'ראשה' פרוע, וודאי דלא הוצרך לפרש דעל סוג כזה של רדיד שעל הראש הוא מדבר. ופשוט]^[15].
♦
לכאורה שינוי דת יהודית תלוי בב' תירוציו
ונמצא שלתירוץ הראשון מוכח לכאורה^[16] ש'דת יהודית' תלויה במנהגי המקומות, שהרי לתירוץ זה הרדיד שכתב הרמב"ם בפי"ג שתלוי במנהגי המקומות, הוא הכיסוי הנצרך ע"ג המטפחת, שכתב בפכ"ד שמקורו מהגמרא כתובות (עב:) שמ'דת יהודית' צריך לכסות את הקלתה.
ואילו לתירוץ השני מה שתלה הרמב"ם בפי"ג במנהג המקומות קאי על עניין אחר, דהיינו על אם יש עליה כבר כיסוי כדבעי בלא נקבים כלל [ולא שקוף, ומיוחד לשם כיסוי כדלעיל], ובכ"ז יש להוסיף עוד רדיד, שהוא בגד רחב מעל זה, המסווה את הראש יחד עם כל הגוף, ועל זה דוקא כתב שהוא תלוי במנהג המקומות. אבל אה"נ, מה שהוזכר בגמרא כתובות (עב:) שהוא דת יהודית דהיינו כשמכוסה בבגד עם נקבים וכד' (ראה לעיל), שאז צריכה לחבוש מעל זה כיסוי אפילו שאינו חופה את כל גופה אלא העיקר 'כיסוי מלא', אינו יכול להשתנות לעולם. וזהו שכתב הרמב"ם בפכ"ד לגבי דת יהודית "ככל הנשים", ר"ל דחיובא הוא ככל הנשים שבעולם לשים כיסוי מלא (לא דוקא שחופה את כל גופה) ע"ג הכיסוי הגרוע [וכמו שנראה מהפרישה שם]^[17]. וגם את"ל שהרדיד המוזכר בפכ"ד הוא ג"כ רדיד החופה את כל גופה, מ"מ אין זה מעיקר חיובי הדת יהודית עצמה, אלא מכיון שבמקומו ובזמנו נהגו שה'כיסוי המלא' יהיה 'כיסוי העוטף את כל הגוף' תפס הרמב"ם בפכ"ד את הדין בלשון של "אין עליה רדיד". ומכיון שאין זה מעיקרי חיובי דת יהודית לכן הוא יכול להשתנות כמבואר בפי"ג, אבל עצם הדת יהודית [שצריך כיסוי גמור] לא תשתנה. וכהתירוץ השני הזה כן כתבו רוב ככל האחרונים, וכנז' לעיל.
♦
תירוץ הבאר שבע
וע"ע בבאר שבע (סי' יח) שביאר [בשם מהר"י קצנלנבוגין] את דברי הרמב"ם בפכ"ד שהצריך רדיד ע"ג המטפחת, באופן אחר מהפרישה, דבאמת המטפחת המוזכרת בפכ"ד היא כיסוי גמור (ודלא כהתירוץ השני של הפרישה הנ"ל שיש חילוק בין כיפה למטפחת), וגם הרדיד המוזכר שם אינו דוקא החופה את כל הגוף (ודלא כהתירוץ הראשון של הפרישה, שלפ"ז הרדיד הזה תלוי במנהגי המקומות), אלא שהרדיד הנוסף הוא בשביל כיסוי נוסף, כי צריך 'שתי כיסויים', וגם אפשר שלא רק שצריך שני כיסויים אלא צריך גם שיהיו שניהם 'עבידי ביחוד לכיסוי השיער' (ולא לשם הנחת חפצים שם, כקלתה דפירש"י כתובות עב: ד"ה קלתה שהוא עשוי לתת בו פלך ופשתן). ובזה חידש הרמב"ם שלא רק קלתה ה'מנוקב' ו'לא עשוי לשם כיסוי', לא מהני, אלא אפי' מטפחת, שהוא גם כיסוי 'לא מנוקב' וגם 'עשוי לשם כיסוי', לא מהני, אלא צריך שני כיסויים כאלו כמו מטפחת. עכת"ד. ע"ש.
אם לדבריו דת יהודית משתנה או לא
ולפי דבריו ג"כ אין הוכחה דמועיל שינוי המקומות, כי מה שכתב הרמב"ם בפי"ג שהרדיד תלוי במנהג המקומות היינו ברדיד המכסה את כל הגוף, כמו שכתוב שם [וצ"ל דמלבד הכפה שם היה עוד כיסוי מתחתיו כדי שיהיו שני כיסויים. ועיקר כוונתו שם לומר שבמקום שנהגו להוסיף רדיד החופה את כל גופה, צריך ליתן לה זאת (הפחות שבהם), אבל לא נכנס לגוף הכיסוי הפשוט (הכפה), מה וכמה יש בו, ובשו"ע (סי' עג) בכלל השמיט את הכפה, כי זה לא הנידון שם כלל כאמור], שזה באמת לא הוצרך ב'דת יהודית', אלא נהגו כן רק בחלק מהמקומות, ולכן תלוי ועומד במנהג. אבל בפכ"ד גבי 'דת יהודית', שכולן נהגו כן והוי כחלק מה'דת' שלנו, לא איירינן אלא ב'שני כיסויים', בלי קשר ל'כיסוי כזה שמכסה את כל הגוף', שהרי גם בכיסוי גמור קטן על ראשה מגיעה התועלת שנצרכת בו מדת יהודית לשיטתו וכנ"ל [ולכן נקט 'רדיד' סתמא, דהיינו שאינו בדוקא כזה שחופה את כל גופה, וכמו שמצינו סוג רדיד כזה בהרבה מקומות. וכפי שהארכתי לעיל על דברי הפרישה בתירוצו השני, קחנו משם], והוא באמת לא משתנה^[18]. וכפי שכבר כתבתי לעיל (על דברי הפרישה בתירוצו השני) - גם את"ל שהרדיד המוזכר בפכ"ד הוא ג"כ רדיד החופה את כל גופה, מ"מ אין זה מעיקר חיובי דת יהודית, אלא מכיון שבמקומו ובזמנו נהגו שה'כיסוי השני' יהיה 'כיסוי העוטף את כל הגוף' תפס הרמב"ם בפכ"ד את הדין בלשון של "אין עליה רדיד", ומכיון שאין זה מעיקרי חיובי דת יהודית לכן הוא יכול להשתנות כמבואר בפי"ג, אבל עצם הדת יהודית לא תשתנה.
ולכאורה עדיין יש לדקדק במה שכתב הרמב"ם בפי"ג "מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכפה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית", דנהי דעצם הרדיד הגדול הזה לא היה מדיני דת יהודית ולכן הוא יכול להשתנות, וכאמור, מ"מ סו"ס מוכח מכאן דהיו מקומות שהיו הולכות ב'כפה' בלבד, ולא עם שני כיסויים, אלמא דת יהודית יכולה להשתנות בין המקומות. [ובשלמא להפרישה בפירוש השני הנ"ל, הדת יהודית מצריכה שיהיה 'כיסוי גמור' ללא נקבים וכו' לאפוקי יציאה ב'מטפחת' מנוקבת (או שקופה וכד'. ראה לעיל) בלבד, ולכן כיון ש'כיפה' זו דפי"ג היתה 'כיסוי גמור', לכן לא צריך מדת יהודית עוד כיסוי (ורק יש מקומות שנהגו להוסיף על זה כיסוי החופה את כל גופה). משא"כ לבאר שבע, דהדת יהודית מצריכה 'שני כיסויים', לכאורה מוכח דאעפ"כ יש מקומות שנהגו לילך בכפה בלבד דלא כהדת יהודית הנז', וכאמור].
אך יש לדחות, דמלבד הכפה שם אכן היה עוד כיסוי מתחתיו כדי שיהיו שני כיסויים, ועיקר כוונתו שם לומר שבמקום שנהגו להוסיף רדיד החופה את כל גופה, צריך ליתן לה זאת (הפחות שבהם), אבל הוא לא נכנס לגוף הכיסוי הפשוט [הכפה] מה וכמה יש בו. ובשו"ע (סי' עג) בכלל השמיט את הכפה, כי זה לא הנידון שם כלל כאמור, אלא הדיון שם הוא רק סביב הכיסוי העליון החופה את כל גופה שנהגו בו בחלק מהמקומות^[19]. ואף שזה קצת דוחק, מ"מ ההכרח לא יגונה, דדוחק עצום לומר שדינא דקלתה (דלבאר שבע היינו ה'כיסוי ראשון') משתנה בין המקומות, כאשר אין בזה שום רמז ולא חצי רמז בראשונים בכתובות שם, וגם הרמב"ם משמיע לנו זאת בדרך אגב בדיני כסות (פרק יג) ולא במקומו בפכ"ד גבי דת יהודית [וגם זאת כנגד שאר ראיות ברורות שהבאנו בס"ד דדת יהודית לא יכולה להשתנות]. ובלא"ה כבר כתבתי שמרוב האחרונים נראה דלא כביאור הבאר שבע הנז' (אלא כהפירוש השני של הפרישה), וגם דבריו מוקשים וכדלהלן. ובנוסף גם את"ל שאכן מוכח מכאן שהרדיד הנצרך מדת יהודית משתנה בין המקומות, עדיין א"א להביא ראיה מזה לנידו"ד, משום דשאני התם, שכנראה היה חילוק מנהגי מקומות בזה, אבל דבר שנהגו בו כבר כולם, כמו כיסוי השוק, לא יכול להשתנות לעולם, כמבואר בריב"ש ובשו"ע יו"ד סי' ריד, כדלקמן באריכות.
♦
דחיית התשובה מאהבה את ביאור הבאר שבע
אמנם לקושטא כבר בא חכם ודחה דברי הבאר שבע הנ"ל, הלא ניהו הגאון תשובה מאהבה (ח"א סי' מח), וז"ל: הנה דברים האלה אין הדעת סובלתן, לומר ששער ראש האשה צריך כלי בתוך כלי^[20] וצריך דעבוד לשמה [כלומר] דעביד ביחוד לשם כיסוי^[21]. ו[עוד], איך יעלה על דעת שרבינו משה [הרמב"ם] הוסיף מדעתו דבר שאינו נזכר בתלמוד, ולא עוד אלא שישתוק מגוף הדבר שנזכר בש"ס דהיינו קלתה, ומנא ליה חידוש זה מאמר שלא נזכר בגמרא^[22], ועוד הס לא להזכיר להיות מצוה או רשות לגרש בנות ישראל ולהיות יוצאות בלא כתובה ב'סברות כרסיות' להמציא שהן עוברות על דת יהודית בדברים שאינם מפורשים בגמרא והראשונים^[23]. ובאמת כבוד תורתו הקדושה שגה בזה, כי המטפחת שנקט הרמב"ם היא נמי מעשה רשת כמו סל, ומטפחת וקלתה אחת היא, שאינם מכסים כל הראש והשערות נראות מתחתיהן, וכמ"ש גם הב"ח ריש סי' קט"ו. עכ"ל^[24] ודבריו עולים בקנה אחד עם תירוץ השני של הפרישה הנ"ל.
♦
עוד הוכחות דלא משמע כהבאר שבע
וכן נראה מהב"י (אהע"ז סי' קטו) ומהגר"א (שם סק"י) שכתבו שהמטפחת דאיירי בה השו"ע (בסי' קטו, והרמב"ם בפרק כד) היא 'פירוש' ממש לקלתה, ולא שזו 'הוספה' של הרמב"ם לומר שלא רק קלתה המנוקבת לא מהניא, אלא גם כאשר זה יהיה כיסוי מלא כמטפחת לא מהניא, כי צריך 'שני כיסויים' (כפי שרצה לומר הבאר שבע). וכן משמע מדברי הרמב"ם גופיה, שהרי אם זו רק 'הוספה' על קלתה דאיירי בה הש"ס, א"כ הוה ליה לרמב"ם לכל הפחות לכתוב ראשית את ההלכה לפי שורת הדין והמנהג הראשון, ואח"כ להוסיף "ולפי שנהגו כעת להוסיף רדיד גם על כיסוי גמור, הרי זה ג"כ בכלל דת יהודית". אלא בע"כ דדבריו הם כפירוש ממש לקלתה המנוקבת של הש"ס, שמעל זה צריך כיסוי גמור (כפירוש הפרישה בתירוצו השני והתשובה מאהבה ועוד). וכן מוכח מדבריו בפיהמ"ש (כתובות פ"ז מ"ד) שכתב: "ראשה פרוע", אפילו עם 'מטפחת' על ראשה. עכ"ל. ומשמע בפשטות שה'מטפחת' שכתב היא היא כוונת הגמרא שפירשה את המשנה דראשה פרוע שאפילו כשיש עליה 'קלתה', דהמטפחת היא קלתה. דבשלמא בחיבורו משנה תורה עוד יש מקום לטעון שאולי כוונתו 'להוסיף' על דברי הגמ' לפי מנהג מקומו וזמנו [וגם זה דוחק, כדלעיל], אך בפירוש המשניות ק"ק ש'יפרש' את המשנה אליבא דמנהגו.
וכן נראה עוד מהשו"ע (סי' עג), שהביא דינו של הרמב"ם דפי"ג בלא להזכיר את הכיפה, וז"ל: ואם באותו מקום אין דרך לצאת אשה לשוק (השמיט – "בכפה שעל ראשה בלבד") עד שיהא עליה רדיד החופה את כל גופה, נותן לה רדיד הפחות שבכל הרדידין. עכ"ל. ומדלא הזכיר את הכיפה, משמע שאין כאן ברדיד של פי"ג עניין של 'שני כיסויים', אלא רק עניין של 'חיפוי כל גופה'. ובשלמא לפי שני פירושי הפרישה הנ"ל באמת זו כל מטרתו של הרדיד, לכסות את כל גופה, כי הכיפה המוזכרת בפי"ג היא כיסוי גמור ולא מנוקב [דבמנוקב לכו"ע לא יהיה תלוי במנהג המקומות], וממילא הרדיד שמעליה שנהגו בחלק מהמקומות אכן אינו אלא בשביל ש'יכסה את כל גופה' [ובזה רק נחלקו שני התירוצים - דלתירוץ ראשון הרדיד הזה הוא אותו אחד דהוי מדינא דדת יהודית המוזכר בפכ"ד, וס"ל דזה יכול להשתנות, ולתירוץ השני הוא תוספת שהונהגה בחלק מהמקומות (ורק היא יכולה להשתנות), כי הדת יהודית עצמה (דפרק כד) היא רק להצריך כיסוי גמור שאינו מנוקב, ואין דת יהודית משתנה]. משא"כ לפי פירושו של הבאר שבע, הרי לא מספיק בכפה, אף שהיא כיסוי גמור - כי צריך 'שני כיסויים', ונמצא שהרדיד נצרך בשביל 'שני כיסויים' גופייהו ולא בשביל 'שיחפה את כל גופה' [אלא שמפני שבמקומו של הרמב"ם נהגו שה'כיסוי השני' היה 'כיסוי העוטף את כל הגוף', תפס הרמב"ם בפי"ג בלשון "עד שיהא עליה רדיד החופה את כל גופה", וכן בפכ"ד "אין עליה רדיד"]. ואילו מהשו"ע הנ"ל משמע שהרדיד הזה מיועד בשביל חיפוי כל גופה בלבד בלי קשר ל'שני כיסויים', דאל"כ לא היה לו להשמיט את הכפה, וכאמור^[25]. ודו"ק מעט.
ועוד יש להעיר שלפי פירוש הבאר שבע ק"ק לשון הרמב"ם (שם) "ראשה פרוע", דמשמע שזה מגולה עכ"פ קצת, ככל לשון "פרוע" שבכל מקום, ולא שזה מכוסה כדבעי אלא שצריך שיהיה כיסוי נוסף^[26]. וכן אמר לי הרה"ג מאיר עוזר נר"ו לדייק מלשון הגמ' (כתובות עב:) שכתוב "דת יהודית קלתה נמי אסור", ואם איתא שצריך 'שני כיסויים', הו"ל למימר "דת יהודית לא סגי בקלתה", שהרי לפ"ז אין 'איסור בעצם הקלתה', אלא אדרבה צריך את הקלתה בשביל הכיסוי הראשון אלא שהוא לא מספיק. אבל מדכתב שקלתה 'נמי אסור' משמע שיש בו פסול בעצם, דהיינו שהוא מנוקב או שקוף וכד'.
ועוד, דלהבאר שבע שהדת יהודית היא "שני כיסויים", מדוע כתב הרמב"ם שני שמות של כיסויים "מטפחת" ו"רדיד", הו"ל למימר דעוברת על דת יהודית אם אין לה "שתי מטפחות" [או "שני רדידים"], אע"פ שמכוסה ב"מטפחת אחת" [או "רדיד אחד"]^[27].
♦
אם קושיות התשובה מאהבה הנ"ל קשות גם על הפרישה בתי' הראשון
הנה מה שהקשה הגאון תשובה מאהבה דלא מסתבר לומר שצריך שהשיער יהיה ב'כלי בתוך כלי' וכן שצריך שיהיה 'עשוי ביחוד לשם כיסוי' וכו', זה קשה רק לפירוש הבאר שבע שהרדיד שכתב הרמב"ם בפכ"ד להשים על המטפחת (דהוא דת יהודית) היינו רק 'עוד כיסוי' גרידא כדי שיהיו שני כיסויים, דעל זה תמה שפיר דלא מסתבר להצריך כלי בתוך כלי וכו' וכנ"ל. אבל לפירוש הראשון של הפרישה הנ"ל שהרדיד שעל המטפחת (דפרק כד) הוא אותו רדיד הנזכר לעיל בפי"ג דהיינו כזה 'שחופה את כל הגוף', א"כ שפיר י"ל טעמא במילתא, דהיינו דהכיסוי הזה הוא כדי להסוות את חילוק הראש עם הגוף וחילוק הידים מהגוף, ולעשות הכל כחטיבה אחת, ולא סתם כלי בתוך כלי. ופשוט.
אמנם שאר השאלות לכאורה קיימות באותה דרך כיו"ב גם על הפרישה (בתי' הראשון), דקשה שהרמב"ם יוסיף מדעתו דבר שאינו נזכר בתלמוד, שהרי לא נזכר בתלמוד אלא ש'קלתה' [כיסוי מנוקב] לא מהני, ומנין שגם כיסוי גמור לא מהני אא"כ יכסה ברדיד על כל גופה, ועוד להוציא אשה מבעלה בגלל זה [ואדרבה משמע שרק כשמנוקב לא מהני, אבל בכיסוי מלא שפיר דמי, אע"פ שהוא כיסוי שאינו חופה את כל גופה. וכדלעיל בהערה]. ועוד, דאין נראה כן מהב"י (אהע"ז סי' קטו) ומהגר"א (שם סק"י), שהרי כתבו שהמטפחת דאיירי בה השו"ע (בסי' קטו, והרמב"ם בפרק כד) הוא 'פירוש' ממש לקלתה, ולא שזו 'הוספה' של הרמב"ם לומר שלא רק 'קלתה' המנוקבת לא מהניא, אלא גם כאשר זה יהיה כיסוי מלא כ'מטפחת' לא מהניא, כי צריך 'רדיד המכסה את כל הגוף' (כפי שרצה לומר הפרישה בתירוץ הראשון). וכן משמע מהרמב"ם גופיה שהמטפחת שכתב הוא 'פירוש' לקלתה, בפרט ממה שכתב בפירוש המשניות (כפי שביארתי לעיל)^[28]. ועוד, דלפי פירושו ק"ק לשון הרמב"ם (שם) "ראשה פרוע", דמשמע שראשה מגולה עכ"פ קצת, ככל לשון "פרוע" שבכל מקום, ולא ש'ראשה מכוסה' כדבעי אלא שצריך שיהיה כיסוי נוסף החופה את כל גופה. וגם משמע שהנידון הוא מצד ש'ראשה' פרוע, ולא ש'גופה' פרוע [משא"כ לפירוש התשובה מאהבה והב"ח והפרישה בתירוצו השני ודעימייהו, אתי שפיר כל זה].
♦
נסיון יישוב הקושיא השניה של התשובה מאהבה על הבאר שבע (ועל הפרישה בתי' הראשון כדלעיל) ומשא ומתן בזה
מיהו לכאורה קושיא זו השניה של התשובה מאהבה הנ"ל [דקשה שהרמב"ם יוסיף מדעתו דבר שאינו נזכר בתלמוד וכו' כדלעיל] יש ליישב, די"ל דכל זה נכלל ב'דת יהודית' דאיתא בש"ס, דהיינו כל מה שנוהגות הנשים להוסיף בצניעותן, כל מקום לפי מנהגו, שבמקום שלובשין גם רדיד (היינו כיסוי ע"ג כיסוי – לבאר שבע, או כיסוי החופה את כל גופה – לפרישה בתירוץ הראשון) יש ללבוש גם את זה. וממילא לא חשיב 'דבר שלא נזכר בתלמוד', כי בתלמוד מיירי כשלא נהוג ללבוש רדיד ע"ג המטפחת, אלא היה סגי להו במטפחת ללא נקבים ע"ג הקלתה המנוקבת, ודבר הלמד מעניינו הוא שכאשר ינהגו ללבוש כיסוי נוסף ע"ג כיסוי גמור, הרי הוא ג"כ יהיה בכלל הדת יהודית. ובזמן הרמב"ם ובמקומו נהגו להוסיף עוד כיסוי (כל אחד כדאית ליה, כנ"ל בסוגריים בסמוך) מעל הכיסוי הגמור, ולכן הביא את דינא דגמרא לפי המציאות בזמנו ובמקומו. ומה שלא הביא הרמב"ם דינא דקלתה המוזכר בגמרא, צ"ל דבכלל מאתיים מנה, שאם על מנהג להוסיף רדיד ע"ג המטפחת, שהיא כיסוי גמור (לפירוש הבאר שבע והפרישה בתירוץ הראשון), כתב שהוא דת יהודית להוציא אותה מבעלה במקום שנהגו כן, כ"ש שעל מנהג לשים כיסוי גמור מעל כיסוי מנוקב (קלתה), שיהיה ג"כ דת יהודית.
אמנם מהבאר שבע הנ"ל משמע שכוונתו היא שהכיסוי השני הנוסף (הנצרך מעל הכיסוי הגמור) עצמו היה נצרך עוד בזמן הגמ' [ולא שבזמן הגמ' היה נצרך רק כיסוי גמור מעל כיסוי 'מנוקב', ורק אח"כ בזמן הרמב"ם ובמקומו התווסף מנהג לשים כיסוי נוסף גם ע"ג כיסוי גמור כנ"ל], דהרי כתב שמה שהגמ' כתבה ש'קלתה' לא מהניא הוא 'לאו דוקא', ולא שבזמן הש"ס הוא כן 'דוקא' ורק כעת נשתנה וצריך גם רדיד לפי המנהג. ודו"ק. וא"כ הדרא קושיית התשובה מאהבה הנ"ל לדוכתה, דהיאך יתכן שהרמב"ם יוסיף מדעתו דבר שאינו נזכר בתלמוד, שהרי לא נזכר בתלמוד אלא ש'קלתה' [כיסוי מנוקב] לא מהני, ומנין שגם כיסוי גמור לא מהני אא"כ יוסיף כיסוי נוסף. ועוד להוציא אשה מבעלה בגלל סברא דידיה. וזאת מלבד שאר הקושיות דלעיל על פירוש הבאר שבע^[29].
ועכ"פ גם אם נאמר 'על פי דרכו' ונסביר אנחנו שכוונת הרמב"ם היא כזאת [שבזמן הרמב"ם ובמקומו נהגו להוסיף על פני מה שנהגו בזמן הגמ'], וכן נסביר כך את כוונת הפרישה (בתירוצו הראשון), מ"מ זה קצת דוחק, כי א"כ הוה ליה לרמב"ם לכל הפחות לכתוב ראשית את ההלכה לפי שורת הדין והמנהג הראשון, ואח"כ להוסיף "ולפי שנהגו כעת להוסיף רדיד גם על כיסוי גמור, הרי זה ג"כ בכלל דת יהודית". ומדלא כתב הכי, ודאי שמסתבר יותר לומר שהרמב"ם קאי על דינא דקלתה ממש המוזכר בגמרא, כלומר שה'מטפחת' היינו כיסוי מנוקב, ממש כקלתה, וכפירוש הפרישה (בתירוצו השני) והתשובה מאהבה הנ"ל ודעימייהו. וכבר כתבתי לעיל שכן מבואר גם מהב"י (אהע"ז סי' קטו) ומהגר"א (שם סק"י) שכתבו שהמטפחת דאיירי בה השו"ע (בסי' קטו, והרמב"ם בפרק כד) הוא 'פירוש' ממש לקלתה, ולא שזו 'הוספה' של הרמב"ם לומר שלא רק קלתה המנוקבת לא מהניא אלא גם כאשר זה יהיה כיסוי מלא כמטפחת לא מהניא כי צריך 'שני כיסויים' (כפי שרצה לומר הבאר שבע) או כיסוי המכסה את כל הגוף (כפי שרצה לומר הפרישה בתירוץ הראשון). וגם מהרמב"ם גופיה משמע כן וכפי שכתבתי לעיל.
ומ"מ גם את"ל שכוונת הרמב"ם היא כנ"ל, שבזמן הרמב"ם ובמקומו נהגו 'להוסיף' על פני מה שנהגו בזמן הגמ', ונתכסו בשני כיסויים, ולפרישה (בתי' ראשון) נתכסו ברדיד החופה את כל הגוף, הנה לפ"ז יוצא שאין חיוב הרדיד שעל המטפחת (שהצריך הרמב"ם בפכ"ד) מדין דת יהודית 'של הגמרא', כי כאמור בגמרא איירי בקלתה, שהיא כיסוי עם נקבים, שצריך מעל זה כיסוי גמור, אלא שלאחר מכן באיזה מקומות נהגו גם להוסיף כיסוי נוסף (לבאר שבע) או רדיד החופה את כל הגוף (לפרישה בתי' ראשון), ועל זה קאי הרמב"ם בפכ"ד (וממנו תלמד בק"ו לקלתה כנ"ל)^[30]. וא"כ אין ראיה שדיני דת יהודית שהוזכרו בגמרא יכולים להשתנות, כי דוקא במנהג שהונהג אח"כ רק בחלק מהמקומות, אע"פ שבאותו מקום יש לנהוג כנהוג שם, מ"מ אין זה מחייב את כלל בנות ישראל. משא"כ דת יהודית שקיבלו עליהם עוד בזמן הגמרא, דמשמע שזו הייתה קבלת כלל בנות ישראל בזמנם, תו לא פקע.
♦
העיקר כפי' הב"ח והתשובה מאהבה ודעימיה
ועכ"פ למעשה נראה לתפוס לעיקר כפירוש התשובה מאהבה והב"ח ודעימיה הנ"ל, דכן נראה מדברי הרמב"ם גופיה בפיהמ"ש (כלים פכ"ד מט"ז). דהנה תנן התם שלש סבכות הן וכו' ושל יוצאת לחוץ. ופירש הרמב"ם (בפיהמ"ש שם), ש'סבכה' היא רשת שנקביה דקות מאד והשיער נראה תחתיה. ועל מה שכתוב שם "של יוצאת לחוץ" פירש: שהיא מיועדת לכשתצא "מבית לבית באותו מבוי עצמו" [שאז] היא נותנת אותה על ראשה. עכ"ל. ושמעינן מזה ש"מבית לבית באותו מבוי" היתה יוצאת עם 'סבכה', שהוא בגד מנוקב כאמור. ואת אותה 'סבכה' הזו קרא לה הרמב"ם כאן במשנה תורה (פכ"ד הי"ג) 'מטפחת', דז"ל: אם יצתה בראשה פרוע "מחצר לחצר בתוך המבוי" הואיל ושערה מכוסה ב'מטפחת' אינה עוברת על דת. עכ"ל. [והיא ה'קלתה' דאמרינן בגמ' (כתובות עב:) שאין בה משום פרוע ראש, ומסקינן שהיינו כאשר יוצאת "מחצר לחצר דרך מבוי"]. ומינה דה'מטפחת' שהזכיר שם בהלכה יב לאסור לצאת איתה לרה"ר בלא רדיד [וכ"ה בלשונו בפירוש המשניות (כתובות שם): "ראשה פרוע", אפילו עם 'מטפחת' על ראשה. עכ"ל] היינו אותה 'סבכה' [וכן מבואר בדבריו בפיהמ"ש בשבת (פ"ט מ"ה), שפירש "שבכה - מטפחת הראש", וכ"ה שם בפט"ו מ"ב. ע"ש (כ"ה לתרגום הר"י קפאח שם)], שהיא כיסוי עם נקבים. והיא היא ה'קלתה' שהוזכרה בגמרא דמדת משה מהניא ומדת יהודית לא מהניא אלא צריך שתחבוש מעליה רדיד, דהיינו כיסוי אטום ובכך יוצאת לרה"ר. וכ"כ במשניות סייעתא דשמיא (כלים שם, הערה עה), דמפיהמ"ש שם יש סייעתא לפירוש הב"ח הנ"ל.
ואע"ג שבפיהמ"ש שם פירש עוד פירוש בכוונת המשנה "יוצאת לחוץ", ע"ש, מ"מ לא נחלקו הפירושים היאך יצאה לחוץ, אלא רק למה התכוונה המשנה, האם לסבכה שיוצאת לחוץ (מחצר לחצר בתוך המבוי) או לסבכה העשויה למשחק המתחזים. ולכן על אף שבחיבורו משנה תורה (כלים פכ"ז הט"ו) כתב דין זה של "יוצאת החוץ" בפירוש אחר מהנ"ל, מ"מ אין זה סותר את המציאות שהיא יצאה עם סבכה זו מחצר לחצר דרך מבוי וכנ"ל. [והטעם שבאמת בחיבורו נקט כפירוש השני, נראה דהיינו משום שב"חלוק של יוצאת החוץ" (כלים פכ"ח מ"ט) פחות שייך להסביר כפירוש הראשון הנ"ל, שהרי בחלוק מנוקב לא יוצאים אף מחצר לחצר דרך מבוי, ולכן באמת בפירוש המשנה שם (בפכ"ח) לגבי חלוק נקט רק את הפירוש השני שהחלוק עשוי למשחק. א"נ י"ל שנקט יותר כפירוש הזה משום שבזה מובן טפי מדוע היא טהורה מכלום, משום שאינה עשויה לבגד וכיסוי אלא רק למשחק [משא"כ אם כיסוי זה עשוי לצאת איתו עכ"פ מחצר לחצר דרך מבוי, מדוע טהור, הרי סו"ס הוא בגד וכיסוי שם. (ויש שתירצו שהוא מאחר שאינה עשויה לכסות בה את ראשה אלא לקשט את השערות הנראות דרך הסבכה)].
ועוד יש להביא ראיה ברורה לפירוש זה, שהרי במשנה (כתובות סד:) תנן המשרה את אשתו ע"י שליש לא יפחות לה וכו', ונותן לה כיפה לראשה וחגור למתניה, וכו', ע"כ. ולא כתוב במשנה שיש ליתן לה גם רדיד, ולפירוש הראשון של הפרישה, וכן להבאר שבע, על כרחך נצטרך לומר שהוא משום שמיירי במקום שלא נהגו לשים מעל זה רדיד, וא"כ מדוע במשנה שאחרי כמה משניות (שם עב.) כתוב שהיוצאת וראשה פרוע - דלפירוש זה היינו בלא רדיד החופה את כל גופה (או בלא 'כיסוי שני' לבאר שבע) - הוי עוברת על דת יהודית, והרי לא נהגו שם כן וכמבואר במשנה (סד:) הנ"ל לפירושם, כאמור. [ודוחק גדול לומר שהמשנה הראשונה מיירי במקומות שלא נהגו להניח כיסוי נוסף ובכמה משניות שאחריה מיירי במקומות שכן נהגו]. ועל כרחך דבאמת הרדיד החופה את כל גופה אינו מדינא דדת יהודית כלל, אלא הוא תוספת שתלויה לפי מנהגי המקומות, כי מדת יהודית מה שצריך הוא רק להוסיף כיסוי גמור מעל גבי הכיסוי המנוקב, ומשו"ה המשנה (סד:) שלא הזכירה שיש ליתן לה רדיד אלא רק 'כיפה', היינו משום שכיפה דהתם הוא כיסוי גמור, ולכן אין צורך ברדיד, ורק אם נהגו שם לילך גם ברדיד החופה את כל גופה צריך ליתן לה גם רדיד. ומה שמבואר במשנה להלן (עב.) שאם לא שמה מעליה גם 'רדיד' הרי היא עוברת על דת יהודית, לא מיירי ב"רדיד ע"ג כיפה", אלא היינו ברדיד ע"ג "קלתה" כדאמר בגמ' שם עמוד ב' (ובלשון הרמב"ם "מטפחת"), והוא כיסוי מנוקב [או כיסוי דק ושקוף קצת, ראה לעיל בהערה]. ולכן שם זה חיובא מ'דת יהודית' להשים מעל זה רדיד, דהיינו כיסוי אטום ללא נקבים, בלא שינוי לפי מנהגי המקומות כלל. [וכן נראה מדברי הרמב"ם, דהרי מחד גיסא בפי"ג כתב: "מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית, נותן לה בכלל הכסות רדיד". ומשמע שב'סתמא' אין צריך ליתן לה אלא 'כפה' (וכפי שכתב כן בסתם לפני כן), ורק ב"מקום שדרכן וכו' - נותן לה בכלל הכסות רדיד". ומאידך בפכ"ד כתב בסתמא שמדת יהודית צריכה ללבוש רדיד ולא רק ב"מקום שדרכן וכו'", ובע"כ שזה לא אותו הרדיד וכפי שנתבאר. וזה ברור]. (ועיין לעיל [ד"ה ומ"מ גם] מה שכתבתי שיתכן דגם הפרישה בתירוצו הראשון מודה לזה שעיקר דת יהודית של הש"ס הוא בכיסוי גמור ע"ג כיסוי מנוקב אלא שסובר שהרמב"ם קאי על מנהג שהונהג אח"כ לשים רדיד החופה את כל הגוף. ולפ"ז קושיא זו האחרונה אינה קשה על דבריו, אך מ"מ גם לפ"ז יוצא שלגבי דת יהודית שהונהג כבר בזמן הש"ס בכל המקומות אין ראיה שיכולה להשתנות, ראה לעיל. וגם בלא"ה ראה לעיל בסמוך שמהרמב"ם גופיה משמע שהתכוין כהתשובה מאהבה).
וכן עוד משמע כפירוש זה גם בפשטות דברי מרן הב"י (אהע"ז סי' קטו) שבתחילה הביא הטור שם את דברי הגמרא לגבי קלתה בלשון: יוצאה וראשה פרוע אפילו אין פרוע "לגמרי" אלא קלתה בראשה (ומשמע שקלתה היינו מנוקבת כפי' התרוה"ד סי' י' ועוד), וכתב ע"ז הב"י "שם בגמרא". לאחר מכן הביא הטור את דברי הרמב"ם (פכ"ד) הנ"ל שאע"פ שמכוסה במטפחת יש להשים ע"ז רדיד, וכתב הב"י ע"ז "הוא פירוש למה שאמרו בגמרא דאוריתא קלתה שפיר דמי" וכו'. ומשמע בפשטות שהבין שאין חילוק בין מה שהביא הטור לפני כן לבין מה שהביא מיד אח"כ מהרמב"ם, אלא רק זה הלשון של הגמרא וזה פירושו של הרמב"ם, דאל"כ הו"ל להב"י להדגיש זאת כדרכו כידוע לרגיל בדבריו. וממילא מדכתב הטור בתחילה שכשלובשת קלתה אין ראשה פרוע "לגמרי", דמשמע בפשטות שכוונתו כמו התרוה"ד (סי' י) שיש עליה כיסוי עם נקבים (אמנם אין זה הכרח גמור), א"כ זו גם כוונת הרמב"ם. וכן משמע בדברי הריב"ש (הו"ד בשטמ"ק כתובות עב:) שהוא כעין לשון הרמב"ם הנ"ל עם מעט שינוי, דז"ל: "ששערה מגולה" בלי רדיד כדרך שאר הנשים, אבל קלתה על ראשה, בהא לאו דאורייתא אלא משום דת יהודית. ע"כ. ואם קלתה היה כיסוי שמכסה היטב את השיער ורק הוא ללא רדיד החופה את כל הגוף, לא הוה קרי ליה "שערה מגולה" (וראה עוד לעיל בהערה). ומעתה הרדיד שהצריך מעל זה היינו כיסוי אטום, דבכך כבר מגיע לתועלת שיש להשלים בחסרון שבקלתה [ועכ"פ חזינן מהב"י דהבין שלא כדברי הבאר שבע הנ"ל שכתב שהרמב"ם לאוסופי אתא על דברי הטור הקודמים, דלא כן הוא, אלא היא היא, וכמו שכתבתי לעיל].
♦
סיכום
ולסיכום נמצא שיש כמה פירושים בדבר אותו 'רדיד' שכתב הרמב"ם בפרק כד שיש חובה מ'דת יהודית' לחובשו מעל גבי ה'מטפחת'. א. פירוש הב"ח (אה"ע סי' קטו), והפרישה (שם) בתירוצו השני, שהרדיד דפכ"ד הוא סה"כ בשביל להשלים ולכסות בכיסוי גמור 'את הראש' מעל הכיסוי הראשון שהיה גרוע. וכן הסכימו כפירוש זה: הר"ע הילדסהיימר (בשו"ת חאהע"ז סי' לו) והאגרות משה (ח"א אה"ע סי' נח) ושו"ת יביע אומר (ח"ד אהע"ז סי' ג אות ב, וביותר בח"ה אה"ע סי' ה אות א) ושו"ת בן דוד (סי' ל) והגר"מ לוי בברכת ה' (ח"א עמ' שג) והגרי"ש אלישיב (קונטרס דעת רבותינו עמ' 8, הובא בספר הכתר והכבוד לחי עולמים עמ' רל), כדלעיל. ב. פירוש הבאר שבע, שה'רדיד' נצרך סה"כ בשביל שה'ראש' יכוסה ב'שני כיסויים'. ג. פירוש הפרישה בתירוץ הראשון, שהרדיד של פכ"ד הוא נצרך בשביל לכסות את כל גופה (כדי להסוות את חילוק הראש והידים וצורתם מהגוף, ולעשות הכל כחטיבה אחת). [ראה בכל זה באריכות לעיל].
ולפי ב' הפירושים הראשונים הנ"ל, אי"צ שהרדיד הזה שבפכ"ד יהיה כזה רדיד 'החופה את כל גופה' כדמיירי בפי"ג, אלא גם ברדיד אטום קטן שמכסה את ראשה בלבד סגי עבור זה, שהרי גם בזה מגיעה התועלת שנצרכת בו מדת יהודית לשיטתם [ומצינו בהרבה מקומות ש'רדיד' פירושו כיסוי לראש בלבד, אא"כ מפרש להדיא שזה סוג רדיד החופה את כל הגוף, כדלעיל באריכות]. וכן משמע בתויו"ט (כתובות פ"ז מ"ו) כמ"ש לעיל.
וממילא לשיטתם נמצא דא"א להביא ראיה מהרמב"ם ש'דת יהודית' משתנה [ואינו דבר הנצרך לכל בת ישראל להקפיד בו בעצם, אלא רק במקום שנהגו], כי מה שמצינו בפי"ג שהרדיד תלוי במנהג המקומות, זהו דוקא ברדיד דמיירי התם, כפי שכתב "רדיד החופה את כל גופה", והוא אינו מדיני דת יהודית, ולכן הוא משתנה, אבל רדיד שכתב בפכ"ד גבי 'דת יהודית' הוא רדיד כזה שסה"כ מכסה את הראש טוב ללא נקבים וכו' (לפרישה בתי' ב' ודעימיה), וכן הוי שני כיסויים (לבאר שבע), ולא מחייב שיכסה את כל גופה, והוא לעולם לא משתנה. וגם את"ל שהרדיד המוזכר בפכ"ד הוא ג"כ רדיד החופה את כל גופה, מ"מ אין זה מעיקר חיובי דת יהודית, אלא מכיון שבמקומו ובזמנו נהגו שה'כיסוי השני' ש'מכסה היטב' יהיה 'כיסוי העוטף את כל הגוף' תפס הרמב"ם בפכ"ד את הדין בלשון של "אין עליה רדיד". ומכיון שאין זה מעיקרי חיובי הדת יהודית, לכן הוא יכול להשתנות כמבואר בפי"ג, אבל עצם הדת יהודית לא תשתנה, דכך צריכה כל בת ישראל להקפיד בו, בעצם.
אמנם לפירוש הג' הנ"ל [-הפרישה בתירוץ השני] שהרדיד דפכ"ד הוא כזה החופה את כל גופה, לכאורה משמע שהוא משתנה בין המקומות, דהרי מדבריו בפי"ג מבואר שרדיד כזה תלוי בין המקומות.
אך מ"מ - כפי שנתבאר לעיל באריכות – יתכן מאד דגם לפירושו אין חיובו של הרדיד החופה את כל גופה מדין דת יהודית 'של הגמרא' עצמו, כי בגמרא הרי איירי ב'קלתה', שהוא כיסוי עם נקבים (ראה לעיל בהערה) שצריך מעל זה 'כיסוי גמור' [אפילו לא חופה את כל הגוף], אלא שבזמנו ובמקומו של הרמב"ם נהגו 'להוסיף' רדיד החופה את כל גופה ונהפך באותו מקום להיות דת יהודית, ולכן יש מקומות שלא נהגו כן (כמבואר בדבריו בפי"ג). אבל עצם הדת יהודית שהוזכרה בש"ס, הוא חיוב 'בעצם' לכל בנות ישראל, ולא שייך בו שינוי בין המקומות, דכך הנהיגו מעולם האומה הישראלית, כמ"ש הח"ח בספרו גדר עולם (פרק א): דת יהודית היינו "מה שהנהיגו מעולם האומה הישראלית" וקבלו על עצמן להזהר בזה משום צניעות. ודבר זה וכיוצא בזה הוא בכלל מה שאמר הכתוב אל תיטוש תורת אמך. עכ"ל.^[31]
למעשה
ועכ"פ למעשה הרי בלא"ה כבר כתבתי לעיל שנראה לעיקר כפירוש הב"ח והתשובה מאהבה הנ"ל ודעימיה, כי יש כמה קושיות לפי פירוש הפרישה (הראשון) והבאר שבע, ועוד דכן נראה גם מדברי הרמב"ם גופיה בפירוש המשניות, וכן יש עוד כמה הוכחות לפירוש זה כדלעיל.
וממילא נמצא דאין מהרדיד שום ראיה שדת יהודית יכולה להשתנות, וכנ"ל. ומדברי הפרישה הנ"ל נראה שלפ"ז אדרבה יש הוכחה להיפך שדת יהודית לא משתנה, כדכתב הרמב"ם "ככל הנשים", דבכך אין צריך 'להידחק' לומר שהיינו ככל הנשים שבאותו מקום. ובנוסף הרי הרבה אחרונים כתבו שאכן אינה יכולה להשתנות, וגם יש כמה הוכחות לכך [כדלקמן באריכות], לכן למעשה יש לנקוט שדת יהודית לא יכולה להשתנות.
ובפרט דאם איתא שהרדיד דכתב בפכ"ד הוא תלוי במנהגי המקומות, א"כ הו"ל לכתוב בהדיא בהלכות אלו דהיינו בפכ"ד (שזה עיקר מקומו) "הכל לפי מנהג המדינה" או כיו"ב, כדי לידע שבמקומות שאינם רגילים לילך עם רדיד לא הוי דת יהודית, ותמוה לומר שסמך על מה שכתב לפני כן בהלכות 'נתינת כסות לאשה' (פי"ג). וכן העיר בילקו"י (שבת א כרך ג, עמ' קי) דאם אכן ס"ל לרמב"ם דדת יהודית משתנה, למה השמיענו זאת רק בהבלעה דרך סתירה בדבריו מפרק כ"ד לפרק י"ג, ולא השמיענו זאת להדיא ובעיקר מקומו בפרק כ"ד דמיירי בדין דת יהודית. עכ"ל. [ואף שי"ל דרמז זאת גם בפכ"ד - בכך שכתב "ככל הנשים", מ"מ מסתבר דאם איתא הוה ליה למיכתב הכי במקומו 'בהדיא'. ועוד, שאדרבה מה שכתב 'ככל הנשים' משמע שהכוונה שכך נוהגות 'כל' בנות ישראל (בדורות המתוקנים), דזהו הביאור של 'דת יהודית', ולא שחלילה באיזה זמן ישתנה מנהגם של בנות ישראל שאז זה יהיה מותר, ולא זאת עלתה בדעתו. וזה ברור. וראה בזה עוד לעיל בהערה].
♦
גם את"ל שרדיד החופה את כל גופה הוא מדיני דת יהודית ואפ"ה יכול להשתנות, אין ראיה להתיר במנהג בגילוי השוק
ודע עוד, דגם את"ל שהרדיד שכתב הרמב"ם (בפכ"ד הנ"ל) היינו רדיד החופה את כל הגוף, וגם תאמר שזה גופא חיובא דדת יהודית של הגמרא (כתובות עב:) [אע"פ שאין זה נראה, אלא גם לפרישה הסובר שהרדיד שהוזכר ברמב"ם לגבי דת יהודית (בפכ"ד) הכוונה לרדיד החופה את כל הגוף, מ"מ אין זה בפירוש החיובא דדת יהודית המוזכר בגמרא אלא זה מנהג שהונהג אח"כ, ובכה"ג אינו מחייב את כלל בנות ישראל למשך הדורות וכמו שביארתי לעיל. ועוד דבכלל נראה לעיקר כהב"ח והתשובה מאהבה, וכנ"ל. אבל מ"מ גם את"ל שזה גופא חיובא דדת יהודית המוזכר בגמרא או שזו עכ"פ כוונת הרמב"ם ברדיד שבפכ"ד וסו"ס קרא לזה בשם "דת יהודית"] וא"כ חזינן דאפ"ה הוא יכול להשתנות (כמבואר בפי"ג). מ"מ זה ודאי שהוא דוקא בדבר שאין בו פריצות בעצם אלא הוא לייתר צניעות, כמו רדיד החופה את כל גופה, שבזה שייך לומר שכל מה שהיא עוברת על דת יהודית אע"פ שזה רק 'תוספת צניעות', הוא משום שסו"ס היא 'שונה ממנהג המקום' שנהגו הך תוספת צניעות. ולכן באמת כשישתנה הך מנהג, אז כבר אין איסור בזה, כי באותה שעה מלבד שאין בזה פריצות בעצם, גם היא כבר לא תהיה שונה ממנהג המקום. משא"כ בדבר שהוא "פריצות" בעצם לעולם י"ל דלא שייך להתירו מצד שינוי המנהג, דסו"ס הוא פריצות, ומה יעזור שינוי המנהג. וממילא בגילוי השוק ליכא למימר דהוא תלוי במנהגי המקומות כמו רדיד (לפי הצד האמור), דזה אינו, שהרי זה פריצות בעצם ואינו דומה כלל לכיסוי הרדיד. וזה פשוט. ושו"ר שכ"כ בשו"ת קנה בושם (ח"ג אה"ע סי' קו ד"ה מ"מ), וז"ל: נראה פשוט דאף דלא מפורש בדברי הפרישה הגדרה מפורשת במאי הדבר תלוי [כלומר באיזה חלקים מגדרי הצניעות הדבר תלוי במקומות], מ"מ הדבר מובן מאיליו כי לגבי דבר הנוגע לעצם כיסוי או גילוי גוף הבשר לא מסתבר כל כך לחלק בין מקום למקום, ואם סדר הנשים אז היה שיהיו צווארן מכוסה ובכלל מקומות המכוסים יחשב בכל המקומות היו נוהגין כן, ואין כל החילוקים הללו אמורים רק בנוגע לגבי הלבוש החיצוני של הגוף, שהדבר תלוי לפי מקומו ושעתו. עכ"ל. וע"ש.
ותדע, שהרי החלק העליון של הזרוע, אע"פ שגם הוא רק בכלל "דת יהודית" ואינו דת משה (כמבואר בכתובות עב.: והארכתי בזה במקו"א, ולהצד שם שהוא דת משה אז גם השוק הוא דת משה כדביארתי שם), אפ"ה לכו"ע מוסכם דלא מהני ביה שינוי. וכן שאר חלקי הגוף הרי לא כתוב בתורה שיש לכסותם, אלא שבנות ישראל הבינו מעצמן שצריך לכסותם, ונהגו כן, ואפ"ה בודאי דלא מועיל בהו שינוי מנהג. וא"כ כיון דחזינן דודאי דיש דברים דאע"פ דמקרו "דת יהודית" בכ"ז הם לא תלויים במנהגי המקומות, א"כ שוב א"א "להביא ראיה" מרדיד שאע"פ שהוא דת יהודית יהיה תלוי במנהגי המקומות, דהרי עכ"פ מצינו גם כנגד זה בזרוע ושאר הגוף דלא מהני ביה שינוי מנהגי המקומות אע"פ דמקרו דת יהודית. ומאי אולמיה להביא ראיה מרדיד שיש שינוי במנהגי המקומות מאשר להביא ראיה משאר הגוף דכוותיה דלא מהני ביה שינוי מנהג. ואדרבה יש לנו יותר לומר דכיון דמצינו בהדיא בברכות כד. שגם שוק הוי ערוה וש"מ דדבר תאוה הוא [עי' פירש"י שם ד"ה קולך, שאפילו לגבי קול שלא כתוב עליו ערוה בהדיא בכ"ז אמרינן התם דהוי ערוה משום דמדשבח לה קרא ש"מ תאוה הוא, וכן הוא גם לגבי שיער (וכמ"ש בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' טו ד"ה אבל, וכ"ה להדיא כבר בנמוק"י שם, ופשוט), א"כ כ"ש שוק דלמדו מקרא דהוי ערוה (אף דהוא אסמכתא) פשיטא דמעורר תאוה הוא. וז"פ], א"כ לא יועיל בו מנהג, כשאר הגוף, ולא לדמותו לדבר חיצוני כרדיד. וכל המשנה ידו על התחתונה, ועליו הראיה.
וכאמור החילוק בינו לבין רדיד, הוא דרדיד הוא רק 'תוספת צניעות', משא"כ גוף האשה דהוא פריצות בעצם. ומעתה, גם בבגד צמוד (כגרביים) שהוא "פריצות" וכלשון הש"ך (יו"ד סי' שמ סקכ"ב), אין להתיר גם אם ישתנה המנהג.
והגע בעצמך, דהרי בגד (אטום) צמוד בכל חלקי הגוף ודאי שלא יכול להשתנות, וכל שכן בגד מנוקב בשאר הגוף לא יכול להשתנות, אע"פ דהוי בדיוק כ'קלתה', וא"כ מאי שנא הגרביים בשוק שכן יוכלו להשתנות [בפרט שאדרבה הרבה פוסקים כתבו שהשוק חמיר טפי משאר הגוף לעניין שאסור לבעל לקרוא ד"ת מולו אף בפחות מטפח, בשונה משאר חלקי הגוף דרק בטפח אסור לו לקרוא, וכמ"ש המשנ"ב (סי' עה סק"ז) די"א שהשוק אסור אפילו בפחות מטפח, מפני שהוא מקום הרהור יותר משאר אברים. ע"ש. וע"ע בספר בגדי תפארתך (עמ' סב) שהביא עוד הרבה פוסקים דס"ל הכי]. וכל המשנה (ממנהג של קדמת דנא) עליו הראיה. [וכ"ש אם לובשת גרביים בצבע הרגל דכמאן דליתא נינהו (ואדרבה גרע טפי, דמייפות את הרגל כדלעיל), דפשיטא דהוי פריצות בעצם וודאי דלא מהני שום מנהג לזה. וכ"כ בספר לבוש מלכות (עמ' 152 והלאה). ע"ש. וע"ש עוד בעמ' 95 והלאה^[32]].
♦
"קיבלו עליהם"
וגם את"ל שאין לחלק בזה מצד שזה תוספת צניעות וזה גוף הכיסוי [פריצות בעצם], אלא תרוויהו הוו רק 'חומרא', מ"מ אחרי הכל, מכיון שנהגו כן לכסותו מדורי דורות, תו לא פקע, דהוי כנדר וכפי שכתבו הריב"ש והשו"ע (יו"ד סי' ריד) ועוד רבים [כפי שיתבאר להלן באריכות]. משא"כ ברדיד החופה את כל גופה, בהכרח צ"ל דהתם במקומות שנהגו היתר נהגו כן מעיקרא מדורי דורות, דאל"כ הוי כנדר וכנ"ל, וכמ"ש גם הפמ"ג בספרו אם לבינה (ערך צעף) שבשביל להתיר צריך "שנהגו כן מקודם מתן תורה ועד עתה". וכיו"ב תראה בשדי חמד (מערכת הדל"ת אות ב) שבשביל להתיר צריך שהמנהג לגלות יהיה "מימי קדם דור אחר דור". ע"ש. משמע בפשטות הא אם משנים קדמניות נהגו לאסור בדבר, שוב לא מועיל גם אם אח"כ נשתנה המנהג להיתר. וכנראה היינו טעמא, משום שגם אם זו חומרא מ"מ הוי כנדר, וכפי שכתבו הרבה פוסקים כאמור^[33]. וע"ע לקמן באריכות בזה.
♦
ראיה מהריא"ז והראב"ד ועוד ראשונים לנידו"ד דלא מהני שינוי מנהג בגילוי השוק
ובאמת שבנידון דידן מצאנו דברים מפורשים כבר בדברי חד מן קמאי דלא מהני שינוי מנהג בזה, הלא הוא הריא"ז, בפסקיו למסכת ברכות (פ"ג ה"ג סי' יא), שכתב: וכן שוק באשה ערוה, "שאין גילוי השוק כגילוי הפנים". עכ"ל. ומוכח שהשוק והפנים חלוקים הם בעצם - שגילוי השוק חמור טפי וצריך להיזהר מגילויו, משא"כ הפנים. ולא ששניהם שווים, ורק החילוק ביניהם הוא בפועל מה הרגילות לכסות ומה לא (ואם ישתנה ויתרגלו לגלות גם את השוק יהיה מותר), דליתא, דהרי כתב "שאין גילוי השוק כגילוי הפנים". וזה פשוט.
וכן משמע מלשון הרשב"א (ברכות כד.) בשם הראב"ד, שכתב בזה"ל: והא דאמר רב יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ובק"ש, פירש הראב"ד ז"ל דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה, ועלה קאתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא וכו'. עכ"ל. ומשמע מלשונו דרב חסדא בא 'לפרש' דגם שוק הרי הוא בכלל ה'טפח באשה ערוה' שאמר רב יצחק, כי גם הוא נחשב כמקום צנוע שדרכה של האשה לכסותו (אפילו שהאיש לא מכסה אותו). ומכיון שהשוק הוא כלול ב'טפח' שהוזכר לפני כן כאמור, ממילא כמו שבשאר טפח באשה הוא ערוה בעצם ולא יועיל מנהג, ה"נ שוק. וק"ל. [ובמקו"א הארכתי בביאור דברי הראב"ד הללו]. ודברי הראב"ד הללו הובאו מלבד ברשב"א הנ"ל גם בהרבה ראשונים, כגון בהשלמה ובמאורות וברשב"ץ (כולהו בברכות שם), ובעוד ראשונים. אלמא כולהו סבירא להו דלא מהני מנהג בגילוי השוק.
וכן יש לדייק עוד מלשון הרשב"א הנ"ל (בשם הראב"ד) שכתב "קאתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא אע"פ שאינו מקום צנוע באיש" דמלשון זה משמע שזה היה ברור שהשוק נוהגים לכסותו, אלא שמצד זה עדיין הו"א שמותר לקרוא ק"ש כנגדו, כי אולי זה לא 'מקום מוצנע וערוה לגמרי', שהרי אצל האיש זה לא מקום מוצנע, וא"כ אינו חמור כ"כ כשאר איברים, ובזה קמ"ל רב חסדא שזה כן מקום מוצנע. וא"כ מוכח שרב חסדא בא 'להוסיף' על כך ש'נוהגים לכסותו' ולומר שזה לא סתם מנהג לחומרא וכד', אלא הוא ערוה מעיקר הדין.
♦
ראיות נוספות מאחרונים רבים דלא מהני שינוי בדת יהודית
וכן מצינו באחרונים רבים מאד דלא מהני מנהג ורגילות לשנות דת יהודית, וחלקם כתבו את זה אפילו לגבי ק"ש כנגד זה, וכל שכן לגבי יציאה לחוץ. דכן כתב במשנ"ב (סי' עה בשעה"צ אות ה), שאם זה דת יהודית, אינו יכול להשתנות. ע"ש. וכן מבואר באליה רבה (סי' עה סק"ב) שאין מועיל רגילות בגילוי הזרועות [ואף שלכאורה ראייתו מהרוקח אינה מוכרחת כ"כ, עיי"ש (ועי' בזה בספר השוק והזרוע בהלכה סי' טז אות ב), אבל עכ"פ מוכח דכך ס"ל]. וכ"כ בתפארת שמואל על הרא"ש (פ"ג דברכות סימן לז), וז"ל: דוקא מה שדרך הנשים לגלות תמיד, כגון הפנים הצואר והידים, אבל במקום שרגילים בגילוי זרועתיהן, וצוארן פתוח וכו', זהו מנהג רע וקורא אני עליהם חוקים לא טובים וטפח באשה ערוה. ע"כ. והביאו הפתחי עולם (סי' עה סק"ג), והכה"ח (שם סק"ג). וכ"כ הגאון צמח צדק (בתשובותיו חאהע"ז סי' לק"ט וכ"ה בחידושיו על הש"ס פ"ג דברכות), וז"ל: והאם נאמר שאם ירצו לנהוג הנשים לגלות שוקן בימי הקיץ זמן החום יהיה מותר ונאמר שאין בזה משום שוק באשה ערוה שהרי נהגו כן, ישתקע הדבר ולא יאמר, דכיון שהוא ערוה לא מהני מנהג. ע"ש. והובא גם בשו"ת להורות נתן (ח"ה סי' צג אות ז). וכ"כ בתורת חיים (סי' עה סק"ב) דגילוי זרועות זהו מנהג רע ולא תלוי ברגילות. וכ"כ החיי אדם (כלל ד ס"ב) שזרועותיה ושוקיה אפילו רגילין בכך כדרך הפרוצות, אסור. ע"ש. והביאו המשנ"ב הנ"ל. וכ"כ העבודת היום (סי' עה ס"א). וכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי מהדו"ת (או"ח סי' כא) דאפילו במקום דרגילים לגלות הזרועות, זו פריצות ואיסורא קעבדי. ע"ש. וכ"כ בספר מגיד תעלומה (לבעל בני יששכר, בחידושיו לברכות כד.) שלא מועיל מנהג בזה. ע"ש. וכן כתב הרב מפוזנא [לפני למעלה מ- 400 שנה] בספרו לב טוב (עמ' רז). ע"ש. וכ"כ ר"א בריזל בסידור זמירות (בחלק והיה מחניך קדוש שבסוה"ס, עמ' ו) וז"ל: במקום שנתפרצו ח"ו, ורגילות הנשים לגלות זרועותיהן או לגלות לפנים מן הצואר, בודאי הם ערוה, כי שם הדין תורה שמוכרחים להיות מכוסים, ואוי להן הלובשות בגדי פריצות והן חוטאות ומחטיאות את הרבים אשר כל רואן עושה איסור גמור, וכו', ועליהן הכתוב אומר יען כי גבהו בנות ציון וכו', ובעוה"ר שדם אלפים ורבבות מאחינו בית ישראל שנשפך דמן כמים הלא מהפריצות הארורה ועדיין אין עומד בפרץ, נשים רחמניות - התעוררו משינתכן, תתקנו ביניכן גדרי הצניעות, ונזכה לישועה שלימה בב"א, וכו', ואם שוקה מגולה אז אפי' פחות מטפח הוי ערוה וכו', ולא מהני אם דרכן לגלותו כי זה הפקרות גמור. עכ"ל. וכ"כ הגאון ר"ע יוסף שלזינגר (בפירושו לב העיברי על צוואת החת"ס, תרפ"ד, עמ' עז), וז"ל: לא תאמר מפני שכבר רבו הפרוצות, והמנהג כן וכו', ע"כ קאמר רבינו (החת"ס) "כנהוג", דאף אם נהוג כן, פריצות היא, כיון שהיה אצל אמותינו ובנות ישראל הצנועות דרכן לכסות, ולא יעלה על הדעת לומר מחמת פריצות הדור יהיה ניתר הערוה של תורה ח"ו. עכ"ל. וכ"כ בספר מחניך קדוש (תרצ"א, אות ד) דאם מגולה מן השוֹק לא מהני כלל מנהגן של פרוצות. וכ"כ בספרו קיום התורה (פ"ד אות יד), דלא מהני בזה רגילות כלל. וכ"כ בשו"ת מגדלות מרקחים (לבנו של הערוגת הבושם. בדרשות, דרוש לה), וז"ל: והנה רבים אומרים דבזמנינו כיון דהמנהג הוא כך, לא הו"ל עוברת על דת יהודית, אבל אין זה אלא תירוץ של הבל, דמנהג שנתיסד ע"י נשים שאינן צנועות אינו מנהג [דאזלינן בתר המנהג שבדורות המתוקנים]. וכו'. עכ"ל. [וע"ש עוד]. וכ"כ בשו"ת פרדס רימונים (דף צ ע"א) דדת יהודית לא תשתנה לעולם על אף שנפרצו רבות בזה, גם לעניין כתובה (וע' בזה להלן בהערה). ע"ש באריכות. וכ"כ בשו"ת ים הגדול (סי' פ) שאע"פ שרוב הנשים נהגו לגלות זרועותיהן ופשתה המספחת בהרבה מבנות ישראל מהדור הזה לגלות זרועותיהן, מ"מ לא הותרה הרצועה, והבעל יכול למחות על זה ולגרשה כדין העוברת על דת יהודית. ע"ש. [ומה שכתב שם בשם הב"ח לגבי שוק שאם הדרך לגלותו מותר, תמוה מאד, שהרי הב"ח לא התיר אלא את כפות רגליה, וכמ"ש הרבה אחרונים, ומהיכ"ת שכן הדין גם לגבי השוק. ושגגה נפלה מקולמוסו. וזה ברור]. וכ"כ הגאון מטלז בשו"ת עדות ביהוסף (סי' כט ענף ד) דדת יהודית לא תליא במנהגא. ע"ש. וכ"כ בלקט קמח החדש (סי' עה סקי"ט) דמה שאסרו בש"ס בהדיא פשוט שאסור ולא ישתנה, אף שכעת זה דבר הרגיל שלא כמו בימי קדם בעוה"ר. ע"ש. וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"ח סי' קא, עמ' קנו), וז"ל: רק פרסות רגליה מותר וגם זה במקום שדרך לילך יחף הא בלא"ה לא, אבל כל שלמעלה מפרסות רגליה, היינו שוקה, הוא ערוה ואסור אפילו רגילין כך, כי שוק באשה ערוה. וכו'. עכ"ל. וכן נראה מדברי רבי עקיבה פרוש בעל משנת רבי עקיבה בקונטרס קדושת ישראל (עמ' כא. נדפס בסוף ספר אבני שיש רוטמן). ע"ש. וכן מבואר בדברי הרש"ר הירש בספרו חורב (פרק פא סעיף תקלט) שלעולם לא תוכל האופנה להכשיר חשיפת חלקים מגופה וכיו"ב. ע"ש. וכן מבואר באגרות משה (ח"א חאו"ח סי' מב-מג. ואין להקשות מהאג"מ אהע"ז סו"ס נז, דמשמע שדת יהודית יכולה להשתנות. דשם כוונתו שמעיקרא לא היה המנהג על זה, כיעויי"ש, וגם ע"ז  השיג לנכון באמרי יעקב על החכמת אדם, עמ' סג. ע"ש). וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' רסא) שגם בזמן הזה שהדור פרוץ, נשאר וקיים הדין של העוברת על דת יהודית, וזאת התורה לא תהא מוחלפת. ע"ש.
וכ"כ להדיא החזו"א (או"ח סי' טז אות ח) דאם השוק הוא החלק התחתון וממילא הוי בכלל ערוה, פריצות הוא, ולא מהני ליה מנהגא. ע"ש. וא"כ אחרי שנתבאר מכל הפוסקים שאכן השוק הוא החלק התחתון, ועליו אמרו שוק באשה ערוה [וכן דעת החזו"א גופיה, והארכתי בזה במקו"א], ממילא נמצא דדעתו דלא מהני ביה מנהגא.
וכ"כ הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ז אהע"ז סו"ס צד), וז"ל: וכל הדברים אלה שהם אסורים מדת משה "או דת יהודית", אינם תלוים במנהג, לפי שמנהג עבירה אינו מנהג כלל, ומצוה וחובה לבטלו. עכ"ל^[34]. וכן מבואר בדברי הישכיל עבדי (ח"ו סי' נד) לגבי מכנסיים לנשים, דאע"פ שלעניין דת יהודית א"א לחייב להוציאה מאחר שכולן הולכות כן ואינה בוגדת בבעלה (וע' בזה להלן בהערה), מ"מ הוי פריצות ואסור. ע"ש.
וראה עוד בבא"ח (בא אות ח) שכתב: ונשי הערבים, שדרכם לגלות זרועותיהן, אע"פ שדרכן תמיד בכך, לא יקרא כנגדם. עכ"ל. מיהו יש לדחות קצת, דהתם אפשר שרק חלק מבני העיר, דהיינו הערבים, הולכים עם זרועות מגולות, אבל אם רוב או כל בנות העיר הולכות מגולה אימא דשרי. אבל מ"מ לדינא לא נראה שיחלק בזה, וכן נראה מדברי הכה"ח (סי' עה סוסק"ב) שהבין כן בכוונת הבא"ח. ושו"ר שכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ו סו"ס יד), שהבא"ח לרבותא נקט הכי, שאפילו נשים ערביות שאינן מצוות על דרכי הצניעות ודרכן בכך, אפ"ה אסור לקרות ק"ש כנגדן, וכ"ש נשים יהודיות שנצטוו על הצניעות עפ"ד תוה"ק, וההולכות בגילוי זרועות עוברות על הדין, אע"פ שזה דרכן כסל למו, פשיטא שאסור לקרות ק"ש ולברך כנגדן. וע"ש. וכן נראה מדברי הגרי"ח גופיה בעוי"ח (פרשת בא סוף אות ב) שכתב ששני שלישי טפח מהקרקע עד עצם הקרסול במקום שדרכן לילך מגולה מותר לקרוא, ואילו עצם הקרסול ולמעלה אסור "יען כי עצם זה של הארכובה הוא בכלל השוק דעליו אמרו שוק באשה ערוה", ולא כתב "יען שאותו כן רגילים לכסותו", אלא משמע שעצם זה שהוא בכלל שוק תו לא יועיל שום מנהג שבעולם.
וכיו"ב מבואר בשו"ת אז נדברו (ח"א סי' יג) דאין לומר כיון שנוהגים רבים כן תו ליכא בזה הרהורא. ע"ש. וכן צידד עוד בחלק י' (סי' כח, עמ' פ) דמסתבר מאד דאפילו אם נאמר דלענין כתובה נשתנה ההלכה, מ"מ אין זה לעניין מה שנוגע לצניעות עצמה. ע"ש. וכן הוא בהערה שם (עמ' פא) ביתר פשיטות, וז"ל: דאפילו אם נאמר דאם אין מנהג בזה אין הדין דיוצאות בלא כתובה, אבל ודאי אינו מדרכי הצניעות. עכ"ל. וכ"כ הגאון דברי יואל (בשו"ת ח"א סי' י) דאין מועיל לזה שום רגילות כלל וכלל. ע"ש בדבריו באורך רב בזה מפי ספרים ומפי סופרים (והבאתי חלק מדבריו להלן). וכ"ד הגה"ק בעל האמרי אמת בספר אוסף מכתבים (עמ' טז). ע"ש. וכ"כ האדמו"ר מזוטשקא בספרו הערות בצניעות (אות ו) ובספרו הצניעות והישועה (פ"ז אות יא. ובמהדורא בתרא גם בעמ' קלג), דמה שאמרו דהוי ערוה היינו בהחלט ולא ישונה לעולם שאפילו יתרגלו מאה שנים בגילוי עדיין האיסור במקומו עומד, ולא יתהפך האיסור להיתר בשום אופן שבעולם. ע"ש. וכ"כ בשו"ת שלמת חיים (או"ח סי' עד) דמה שהוא רגיל ע"י פריצות לא נקרא רגילות. ע"ש. וכן מבואר עוד בפסק הגרי"ח זוננפלד ובית דינו (המובא צילומו בספר דברי שלום עמ' שלג, ובעוד ספרים), דעל אף ש'פשתה המספחת' ודשו בה רבים והורגלו במלבושים קצרים ובבתי ידים קצרים ונעשה להם כהיתר (כמו שכתוב שם בנוסח הכרוז), בכ"ז כתבו שם דחייבת כל אשה ללבוש בגדי צניעות כאשר נהגו בנות ישראל הכשרות מאז ומעולם, בלא שום שינוי דהיינו במלבושים ארוכים עד קצה האחרון היותר אפשר. ע"ש. וכ"כ בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' נו ד"ה ולזה) שדת יהודית לא יכולה להשתנות ורק מצד ובחוקותיהם ליכא בכה"ג. ע"ש. וע"ע בדבריו באהע"ז (סי' לז). וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ו או"ח סי' יג אות ב) בהדיא לגבי שוק, דלא מהני ביה מנהג. וכן מבואר יוצא עוד מדבריו שם (ח"ו או"ח סי' יד אות ג. וכ"מ שם עוד בחיו"ד סי' יד אות א, דעל אף שכתב שנפרצו גדרי הצניעות, בכ"ז אסור. ע"ש. וכ"מ ביבי"א ח"א או"ח סי' ו אות יאלה). וכ"ה בהליכות עולם (ח"א עמ' קכא-קכב). ע"ש. וכ"כ הברכת ה' (ח"א פ"ז עמ' רפט) שהחלק התחתון הוא הנקרא שוק "ואסור מדינא לגלותו ולא ממנהגא בלבד". ע"ש. וכ"כ עוד אח"כ (בעמ' רצד), וז"ל: שוקה ושאר מקומות צנועים שבגופה, גורמים הרהור אפילו אם אין דרכן להיות מכוסים לעולם. עכ"ל. וכ"כ הגר"י נויברט (בשמעתין גליון 11 עמ' 27) שדת יהודית לא ניתנת לשינוי. ע"ש.^[35]
וכן מוכח בכל הפוסקים שדנו בסוגיית פאה נכרית ואסרו, דעל אף שכבר נשתרבב טובא שנשים הולכות עם זה, בכ"ז צווחו ככרוכיא על ה'פריצות' הנובעת מזה. ואציין כמה דוגמאות בזה, בשו"ת דברי חיים (ח"ב סי' נט) אסר את הפאה מצד דת יהודית אע"פ שכתב (ביו"ד ח"א סי' ל ד"ה ואך) שכבר נשתרבב המנהג. וכן בשו"ת תשורת שי (סי' תקע) כתב דאף שאם כל הנשים הולכות בפאה כבר אין מראית העין, מ"מ אסור משום "פריצות ודת יהודית". ע"ש. וז"ל הייטב פנים (בתוכחת מוסר לי"ג מידות אות כח): לכן הנני להזכיר את הנשים ולבקש מאיתם ולהזהירם לבל ילכו בראשיהם בפאה נכרית "כאשר עד עתה", כי כפי הנשמע הוא פריצות גדול, אוי לעיניים. ע"כ. מוכח מכל זה שלא מועיל שינוי מנהג ורגילות בזה. וכן ביבי"א (ח"ה אהע"ז סי' ה) האריך לאסור, על אף שתשובתו שם סובבת על מה שפשתה המספחת בזה. וכן מבואר עוד בדבריו שם (אות ח, במה שכתב ע"ד הישכיל עבדי), שאפילו במקום שנהגו להקל בפאה, דתו ליכא משום מראית העין, מ"מ יש לאסור. אלמא לא מתחשבינן בשינוי המקומות בזה, ולעולם יש הרהור כפי שכתב שם. וכן נראה מדבריו בספרו מאור ישראל ח"ב (ביצה, ל.) בשם הלחמי תודה. ע"ש. וכ"ה במכתב שהובא במעדני מלך (ח"ב עמ' 246) ובקובץ משנת יוסף (יט, עמ' מז). וזה ברור. [ובמקו"א ביארתי א"כ מדוע התיר לקרוא ק"ש כנגדה]. (וכן בנידוננו כתב להצריך עד הקרסול, וכמו שהארכתי בזה במקו"א, על אף שהמנהג לא היה כן). וכל הממשמש בפוסקים ימצא עוד כהנה וכהנה כיו"ב שהזהירו על פריצות על אף שכבר רבו ההולכות כן. [יש לציין דחלק מקטע זה נלקט מספר לבוש מלכות (פרק ד) ומספר בל"ג (פרק יט), וע"ש עוד מה שהביאו בזה. ומ"מ פתחתי כל ספר לראותו בפנים, והוספתי עוד הרבה פוסקים ככל שידי מגעת בס"ד]. ♦
הוכחה מהגמ' בכתובות לנידו"ד
וכן יש להוכיח דלא מהני שינוי מנהג בדת יהודית, מהא דאיתא בגמ' כתובות (עב:): אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן, קלתה אין בה משום פרוע ראש. הוי בה ר' זירא, היכא, אילימא בשוק, דת יהודית היא, ואלא בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה וכו'. ע"ש. והיינו דאם מיירי בחצר, מדוע דוקא בקלתה אין משום פרוע ראש אבל ביוצאת בשערה פרוע איכא משום פרוע ראש^[36], הלא רבות בנות היוצאות בחצר בגילוי שער ונמצא שלא הנחת וכו' (כ"ה לפרש"י ותוס' ורוב הראשונים). ואם איתא דדת יהודית משתנה, אמאי אמרה הגמ' "א"כ לא הנחת וכו'", הלא כיון דהשתנה המנהג ורבות בנות היוצאות לחצר בגילוי שער, יתבטל איסור דת יהודית ויהיה מותר, אלא ודאי שאין דת יהודית יכולה להשתנות [ואם דת יהודית של חצר לא יכולה להשתנות, כ"ש דת יהודית של יציאה לבחוץ]. וכמ"ש להוכיח כן בספר דת משה וישראל (פ"ב ענף ג' עמ' כז, ובדת משה וישראל שבתוך ספר "סוגיא פאה נכרית" הוא בעמ' סו)^[37].
ויש שרצו לדחות ולומר דמאי דאמרינן "אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה", אין הכוונה שממש כולן היו הולכות כן, דתמוה לומר שנשות האמוראים היו הולכות פרועות ראש בחצרותם ובטירותם, אלא הכוונה שהיו הרבה מנשות ישראל שהיו עושות כן. ולפ"ז אין ראיה לנידוננו, כי לעולם י"ל דמנהגא דדת יהודית משתנה, אמנם זה דוקא אם המנהג השתנה גם אצל הגדולים ובני התורה, אך אם הדבר השתנה רק אצל שאר העם, לא חשיב מנהג לעקור המנהג הקודם. וממילא בנידוננו, שגם הרבה מנשות הרבנים והגדולים נהגו בכך, שפיר הוי מנהג שעוקר מנהג. עכ"ד.
אמנם לענ"ד אין זה נכון, דהרי לשון רש"י (במהדו"ק, הנדפס בשטמ"ק שם) הוא: "שהרי כולן רגילות לצאת בחצר פרועות ראש". וכיו"ב הוא לשון הר"ן שם "ואם כן כולהו נפקן, שאין אשה נזהרת בחצרה"^[38]. וגם את"ל שלאו דוקא "כולן" אלא הכוונה "רובן", וכלשון הריטב"א והנמוק"י (כתובות שם): "שרובן" הולכות בפרוע ראש בחצרן כיון שאין שם רואין. עכ"ל. מ"מ ודאי שמתוך הרוב הזה היו הרבה בני תורה ויראי שמים, ואע"פ שלנו קשה להבין את זה, מ"מ זהו מאחר שכבר הורגלנו אחרת, אבל באמת אין בזה מן התימה שהיו הולכות כן בביתם ובחצרם, מאחר שסו"ס אין שם רואין, וכלשון הריטב"א [וקיימו את מצוות התורה כפשוטו (דהתורה אסרה עליהן "לצאת" בפרוע ראש, אבל בבית שרי), דלפני שיצאו לחוץ כיסו את הראש]. וכן בתשובות רבי אליעזר (ח"א סי' כב, דף ס"ו ע"ד, ובנד"מ שם ד"ה ויש להטעים) פשיטא ליה הכי, וז"ל: דודאי כל היכי דאיתא הך לישנא דא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו, מותר לכתחילה אף לצדיק גמור. ע"ש. [וראה שם הוכחתו לזה, ויל"ע בזה. ואכמ"ל. מיהו נשמע מלשונו דפשיטא ליה הכי]^[39].
וכן יש להוכיח מגוף דברי רבי יוחנן (כתובות עב: הנ"ל), דאמר קלתה אין בה משום פרוע ראש (ואסקינן מחצר לחצר דרך מבוי). דלכאורה יש להבין מה בא להשמיענו בזה, דבשלמא תנא דמתניתין (עב.) ניתן לומר שנקט את הנהוג בזמנו, כדי להבהיר לנו מה הרעיון של דת יהודית, אבל ריו"ח מאי אתא לאוסופי. וכי הוא סתם בא לספר לנו מה הנוהג בזמנו, למאי נפק"מ. הרי אם הכל תלוי במנהג, פוק חזי מה נוהגים. אלא ודאי דדת יהודית הוא גדרים הנצרכים לכל בת ישראל, או עכ"פ דברים שנהגו כך וקיבלו עליהם כלל ישראל, ואינו יכול לזוז ע"פ שינוי מנהגי המקומות [וכעין הוכחה זו תמצא בחלקת בנימין (יו"ד סי' קיד ס"ג בביאורים), הו"ד בספר והצנע לכת (דהרי, עמ' קצו בהערה). ע"ש].
וע"ע בשו"ת להורות נתן (ח"ה עמ' קפה) שכתב ג"כ שדת יהודית לא משתנה, והוכיח כן, וז"ל: ובודאי שאין לומר דחיוב צניעות שנהגו בנות ישראל המבואר במשנה ובש"ס יהא תלוי במנהג, וראיה לזה דהרי בש"ס שם אמר ר' יוחנן קלתה אין בה משום פרוע ראש, ופריך רבי זירא, היכא, אילימא בשוק, דת יהודית היא, ומשני מחצר לחצר ודרך מבוי. ע"ש. והשתא אי נימא דתליא במנהג, אם כן הו"ל לתרץ בפשיטות, דמה שאמר ר' יוחנן דקלתה אין בה משום פרוע ראש, מיירי כשהמנהג לצאת בקלתה בלבד, והו"ל לאשמעינן חידוש דין גדול, דאף שמבואר מהמשנה שקלתה אסורה משום דת יהודית מ"מ כשהמנהג לצאת בקלתה שפיר דמי, אלא ודאי פשוט דאין זה תלוי במנהג, דחיוב צניעות המבואר במשנה לא שייך להתירו ע"י מנהג, ובכל גוונא אסור. עכ"ל. וכיו"ב כתב להוכיח בילקו"י (שבת א כרך ג', עמ' קי). ע"ש. [מיהו לכאורה יש לדחות את הראיה, די"ל דקים ליה לגמרא שבמקומו של ריו"ח לא היו יוצאות לשוק עם קלתה (בפרט שרבי יוחנן היה סמוך ונראה לזמן התנאים, ואף למד אצל רבי חותם המשניות, בצעירותו, ולא מסתבר כ"כ שנשתנה המנהג בזמן קצר זה), ומש"ה לא שייך לומר שהוא בא להתיר לצאת בשוק עקב שינוי המנהג שהשתנה מזמן המשנה. וע"ע במה שהוכיח שדת יהודית לא משתנה בספר הלבוש כהלכתו (עמ' 236) מהראשונים בגיטין (פט.), ולכאו' ניתן לדחות על דרך מה שכתבתי כאן. ודו"ק. אבל מ"מ נראה מלשון הרב להורות נתן שם דפשיטא ליה הכי גם מסברא, אלא שהביא גם הוכחה לכך, ע"ש, ולכן גם אם הראיה לא מוכרחת וכנ"ל, מ"מ דעתו כך מסברא פשוטה].
וראה עוד להגאון צמח צדק בחידושיו על ברכות (פ"ג אות ג' וכ"ה בשער המילואים שו"ת סי' מה) שבעיקרון היתה צריכה לכסות כל גופה [שהרי כל הגוף הוא ערוה (כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' ק"ש הט"ז), ובהכל לכאורה היה אמור להיות שייך בהו "לפני עיור" ועוד איסורים], אלא שפניה ידיה ורגליה התירו מפני דלא סגי בלאו הכי, דלא תוכל לילך אם עיניה יהיו מכוסות. ואע"פ שיכולה לילך עם כיסוי באופן שרק עיניה יהיו מגולות (וכמו שמצינו באמת שממידת הצניעות לילך כך, כמובא בשבת סה. ובפירש"י שם), מ"מ זה ודאי טירחא מילתא (והוי ככפות הרגליים, שמפני החום לא היו הולכים במקומתיהם עם גרביים), וגם שלא יצחקו הגוים עליהם. ע"ש. [ועיין בגיליון זה בתגובתי למאמרו של הרב שמואל עדס (סוף אות ו, ובהערה שם) מה שהארכנו בביאור דבריו]. והביאו את דבריו בשו"ת להורות נתן (ח"ה סי' צג אות ז), ובשו"ת קנה בשם (ח"ג אהע"ז סי' קו). ע"ש. ובספר שיחות ערבות (להגר"נ לעווינסקי, תרפ"ד, עמ' מא). ע"ש.
ולפ"ז ודאי דלא יתכן לומר דמהני מנהג על גילוי השוק, מאחר דסו"ס הרי בזה אין הכרח. ואין לומר דמ"מ כל זה בגילוי הבשר ממש, ולכן אם אין בזה הכרח אסור, אבל אם האשה מכסה בגרב אע"פ שהיא בצבע הרגל, אין בזה איסור הגם שאין הכרח. זה אינו, דפשיטא דאין לזה שום סברא, דהרי אם חובה לכסות כל מקום שאינו מוכרח לגלותו, ממילא יש לכסותו כגדרי ההלכה. ומאחר שנתבאר בארוכה שאין להסתפק בבגד צמוד וכ"ש אם הוא בצבע הרגל, ה"ה נמי בגרב שאסור ללבוש גרב שקופה או בצבע הרגל או אפילו שחורה, אלא בעינן בגד רחב כחצאית וכד'. וזה פשוט.
וע"ע להגאון דברי יואל (בשו"ת ח"א סי' י אות יא), שהוכיח כן מתרגום יונתן, וז"ל: הוצרכתי לבאר כל זה, לפי דבריו שכתב שע"י רגילות הפירצה פסק יצרא דהרהורי עבירה ובטל הטעם [ר"ל ולכן האריך לעיל שאע"פ שבטל הטעם לא בטל התקנה וכו', עי"ש בדבריו שם באורך, ועכשיו מוסיף:] אבל עיקר הדבר ליתא, דמאן יימא לנו שע"י רגילות הפירצה בטל הטעם של הרהורי עבירה, ראשית הלא אדרבה מחמת גודל הפירצה מתרבה כח התאוה בעולם, ומתגבר יצה"ר עוד יותר להרהורי עבירה רח"ל, וחכמים ז"ל (ברכות כד.) למדו מקרא דגילוי שער מרבה כח התאוה [עי"ש בפירש"י ד"ה קולך שכתב כן לגבי קול, וה"ה לשיער, וכמ"ש בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' טו ד"ה אבל, וכ"ה להדיא כבר בנמוק"י שם, ופשוט]. ומבואר בתרגום יונתן סוף בראשית על הכתוב "ויראו וגו'": וחמון בני רברביא ית בנת אנשא ארום שפירן הינון וכחלן ופקסן, ומהלכין בגילוי בישרא והרהירו לזנו ונסיבו להון נשין מכל דאתרעיו, עכ"ל, הרי שבדור המבול היה הפירצה של גילוי בשר, וזה הביא למה שהביא רח"ל. והנה גם בגילוי בשר כתבו הטעם בשביל ש"דרכו להיות מכוסה" ולכן מותר לברך נגד פניה וידיה בשביל שדרכם להיות מגולה וליכא הרהורא, ונמצא לפי דבריו [של השואל שם הטוען שבגלל רגילות ליכא הרהורא] שבדור המבול שהיה דרכם לילך בגילוי בשר לא היה לו להזיק, דהוי לפי דבריו מקומות הרגילין להיות מגולה, אבל חזינן בתרגום יונתן [הנז'] דאדרבה ע"י שהיו רגילין בגילוי בשר זה הביא יותר להרהורי עבירה רח"ל עד שבאו לידי השחתה גמורה רח"ל. גם אינו דומה רגילות של עבירה לרגילות של היתר שמה שנעשה בעבירה מזיק יותר ואמרו חכז"ל עבירה גוררת עבירה ופירש"י ז"ל (שם באבות פ"ד מ"ב), וז"ל: כיצד עבירה גוררת עבירה, דמתוך עשייתה של זו תכשל לו באחרת ותקרנה לו שתים, שכן דרך היצה"ר מוסיף והולך להכשילו בעבירה כדי לטרדו מן העולם, [עכ"ד], הרי שרגילות של עבירה מוסיף כח היצה"ר ואינו ממעטו, ואולי מחמת גודל הפירצה שהרבה כ"כ הרהורי עבירה בעולם היה מהראוי לגזור אף נגד הבתולות שדרכם להיות מגולה, אך ודאי שאין לנו לגזור גזירות מדעתינו מה שלא אסרו חז"ל, אבל מה שאסרו חכז"ל, וכבר נתפשט בכל ישראל עוד מזמן הש"ס בודאי שאין בכוחינו להתיר מחמת הפירצה ועכ"פ אינו דומה רגילות של עבירה לרגילות של היתר. עכ"ל.
ועוד כתב שם, דודאי דגם בפניה ידיה ורגליה אע"פ שאין שם הרהור כ"כ כמו מקומות המכוסים, מ"מ קצת מיהא איכא, אלא שלא חששו חז"ל לזה בפניה ידיה ורגליה, ואיך נוסיף אנן למימר הכי על שאר המקומות, וגם מנא לן ללמוד מזה היתר אף לעוברי עבירה, כיון שודאי איכא למיחש להרהורא. בכל אופן ואופן לא מצינו בדברי חכז"ל להקל אף בזה, והראשונים ז"ל לא דברו מהרגילים באיסור כי אטו ברשיעי עסקינן, ולא עבדי תקנתא לרשיעיא, ובפרט שאין הטעם מוזכר בגמרא, ויוכל להיות שהיה להם עוד טעמים אחרים להחמיר יותר בנשואות וכמו שמבואר בגמ' שחמור יותר באשת איש אפילו היא מכוערת, וצ"ל דכיון שהאיסור חמור יותר, מתגבר יותר היצה"ר, וכמ"ש הראשונים ז"ל בטעם שגדול המצווה ועושה, דבכל מה שמחוייב יותר, יש יותר התגברות היצה"ר. עכ"ד הגאון דברי יואל. וע"ש עוד שהאריך טובא בכל זה.
ועוד נראה להביא מעין ראיה לזה דדת יהודית לא יכולה להשתנות לעולם, שהרי כבר כתב המאירי (כתובות עב.) וז"ל: ואחר כך פירש פרטים שבדת יהודית, וכולם ענינים של צניעות, "ומתורת שהם דברים של פריצות ויוצאים מהם דרכים ושבילים לזנות". עכ"ל. וכיו"ב הוא לשון הרמב"ם (בפיה"מ שם): וכל כיו"ב מן הפריצות ומיעוט הצניעות. עכ"ל. וכן מבואר בדבריו במשנה תורה (פכ"ד מהל' אישות הי"ב) שלעוברות על דת יהודית קרי להו 'פרוצות'. ע"ש. וכ"כ הרא"ש (פ"ז דכתובות סוף סי' ט), שדת יהודית זה משום חציפותא ומשום חשש זנות. ולא מסתבר שדברים שהם "פריצות" ועלולים להביא לזנות יועיל להם הרגל להוציאם משם פריצות, דאף אם לעניין כתובה אין זה פריצות גמורה וכו' וזה משתנה^[40], מ"מ לעניין צניעות 'נחית דרגא', ואיסורא מיהא איכא.
והרי לפני שבנות ישראל קיבלו זאת על עצמן לא נהגו בכך, ובכל זאת הן באו, גזרו והבינו, שצריכים כאן סייג, "כי הם דברים שיוצאים מהם דרכים ושבילים לזנות" כלשון המאירי הנז' (וכמו שהעיר בספר זהב לבושה עמ' פג. ע"ש). [ואף אם נאמר שמאז ומעולם לבשו כך ולא ש"גזרו על עצמן" ללבוש ארוך וכד', מ"מ סו"ס הסיבה שמעיקרא לבשו כן הוא מטעם זה, וממילא אין סיבה שישתנה]. והבן. וגם לכאורה מלשון "דת" יהודית, בפשטות משמע שהכוונה שכך הוא ה"דת" של היהודים [וברבינו מיוחס דברים (כד א) איתא כל אלו בלשון "דת יהודים"], לנהוג בצניעות, ולא שחלילה זה יהיה מותר ביום מן הימים.
♦
"קיבלו עליהם"
ועוד יש להעיר מהא דכתב הריב"ש בתשובה (סי' שצט) בשם הרמב"ן במשפט החרם (הנד' בסוף החידושים עמ"ס יבמות כתובות וכו', מהדורת זכרון, סוף עמ' רו. וכ"ה בשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן, סי' רפח), שקבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם. ומבואר מדבריו שם שהוא מדין נדר. והוסיף על זה הריב"ש (שם): שאפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנהגו כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה אף הבנים חייבין לנהוג באותו גדר, כדאמרינן במס' פסחים פרק מקום שנהגו (נ:) בעובדא דבני בישן. וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן. ע"כ. וכן פסק כל זה מרן בשלחנו הטהור (יו"ד סי' ריד ס"ב)^[41]. וכ"כ המהרי"ק (שורש קמד) והובא בשו"ת דברי ריבות (סי' נב) ובשו"ת קול גדול (סי' נב). וכמו שהביא כל זה היבי"א (ח"ד חיו"ד סי' יא אות ד)^[42]. וכיו"ב מבואר ברא"ש (פסחים פ"ד סי' א). ע"ש. וא"כ ה"נ נימא הכי, דכיון דמאז ומעולם היו הולכות עם חצאיות עד הקרסול^[43], ממילא הוי דת היהודית כקבלת הרבים החלה עליהם ועל זרעם, ואין דבר זה יוכל להשתנות. ועפ"ז ביאר בספר בל"ג (עמ' קלג) את דברי הפמ"ג (ערך צעף) שכתב שכ"שכל בני מדינה מקודם מתן תורה ועד עתה הנהיגו כך, אפשר אין זו עוברת על דת יהודית". ע"כ. ומוכח שהיינו דוקא אם מזמן מתן תורה הנהיגו כך, אז אין זה עוברת על דת יהודית, אבל אם מעיקרא אכן היה נהוג לאסור, לא יעזור שום שינוי מנהג והרגל בזה כלל. והיינו ע"פ הנ"ל שקבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם גם אם נהגו כן מעצמם (כ"ש כשזה הובא להלכה בש"ס ובפוסקים דשוק באשה ערוה). וכאמור^[44]. וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה אסאד (או"ח סי' לח בהגהת בן המחבר), דלאחר שהביא את תשובת הריב"ש הנ"ל כתב, וז"ל: וכל דבר שנאסר משום הנהגת אבותינו ומשום גדר, אין לו היתר כלל, עיין תשובת רשד"ם חיו"ד (סי' מ) ועוד. ע"ש.
וכ"כ השבילי דוד (סי' עה ס"ק ב), וז"ל: וכן מה דאסור משום דת יהודית ג"כ אין להתיר במקום שנתפרץ ולומר דעכשיו דנוהגות כן שוב אין זה דת יהודית, דאין דת יהודית בטל בשביל זה לעולם, דעכ"פ לא גרע משארי מנהגים שנתפשטו בכל תפוצות ישראל מזמן המשנה אשר א"א לבטל ע"י התפרצים נגד המנהג בעוונותינו הרבים, ועיין בחת"ס סי' לו (כצ"ל). עכ"ד. והיינו ככל הנראה כפי מ"ש הריב"ש הנ"ל^[45]. וע"ע בספר אמרי יעקב על החכמת אדם (עמ' סג).
וכ"ה לשון הכהן הגדול בעל הח"ח בספרו גדר עולם (ריש פרק א) לגבי נידון דידן: דת יהודית היינו מה שהנהיגו מעולם האומה הישראלית וקבלו על עצמן להזהר בזה משום צניעות, ודבר זה וכיוצא בזה הוא בכלל מה שאמר הכתוב אל תיטוש תורת אמך. עכ"ל. וכ"כ עוד שם בפרק ח. ע"ש. ונראה דרמז בזה לדברי הגמ' בפסחים המובאת בריב"ש הנ"ל, דהעובר על קבלה שקיבלו עם ישראל עליהם (כגון דת יהודית) הרי הוא עובר על "אל תטוש תורת אמך".
וכיו"ב מבואר כבר גם בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' תיא), וז"ל: ואפילו נהגו האבות מנהג קבוע לגדר בלי קבלה צריכין הבנים לנהוג אחריהם, וכמו שאמרו בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א, כה:) אתם אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש, ובשמנו של גיד אמרו (חולין צב:) ישראל קדושים נהגו בו איסור, ואמרו (נדה סו.) בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות דם וכו', וכל הפורץ בדברים אלו כפורץ גדר התורה שהאבות שורש לבנים. עכ"ל. וכ"כ בחלק א' (סו"ס צח, ד"ה ומלבד), וז"ל: ויש דברים שגדרו גדר, כמקום שנהגו שלא להדליק נר בליל יום הכיפורים, או שלא לעשות מלאכה בערבי פסחים, או בתשעה באב, ובכל אלו אין מתירין להם ואפילו נשאלו. עכ"ל. וכיו"ב כתב הרמב"ם (ריש הל' ממרים), וז"ל: ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות וכו' מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם. עכ"ל.
וכ"כ המהרש"ל בתשובה (סי' ו) והוסיף שגם לא מועיל לזה פתח וחרטה, וז"ל: חששו בנות ישראל והחמירו על עצמן לישב ז' נקיים אפילו על טיפת דם כחרדל כמו שביאר המגיד משנה (פי"א מהל' איסורי ביאה ה"ד), וכל חכמי הדור תפסו גזירתו עד יום הזה, ולא מצינו מי שפקפק ח"ו בזה. ואין לומר מאחר שהנשים קבלו חרטה על מנהגם, נמצא שיש להם עתה מנהג בטעות, ובוודאי אתה רשאי להתיר להם המנהג על ידי חרטה כמו שכתב להדיא האשר"י בפרק מקום שנהגו (פסחים פ"ד סי' ג) אהא דאמרינן דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור שאי אתה רשאי להתיר בפניהם, היינו בלא חרטה משום לא יחל דברו אבל החכם יכול להתיר בחרטה ופתח [ע"כ], ואם כן אין לך פתח גדול מזה משום חשש הרגש טבילה כו'. זה אינו, חדא דאין שייך לומר להתיר בחרטה אלא מה שנהגו מקצת ההמון ולא כולו, כדמשמע הלשון ואחרים נהגו בו איסור, אבל מה שנהגו בו כל ישראל וקבלו עליהם אי אפשר להתיר, כמו שאי אפשר להתיר חומרא דר' זירא, משום דהוי דבר שנאסר במניין שצריך מניין אחר להתירו, ואי אפשר להתקבץ כל הגולה כאחת להתיר הדבר, ואם כן איך יבא מקצת העם להתיר האיסור על ידי סיבה וחרטה שפגע בהן, מה שנתפשט ונאסר לכל ישראל. עכ"ל. והובא להלכה בש"ך (יו"ד סי' ריד סק"ד), וסיים: "ופשוט הוא". וכן הובא להלכה בחיי אדם (כלל קכז הלכה ט), ובשכנה"ג (הגה"ט יו"ד סי' ריד אות י), ובשו"ת צ"צ (או"ח סי' נו), ובשו"ת פעולת צדיק (ח"ב סי' עו), ובעוד פוסקים (ע' בספר הנפלא כל נדרי פרק עו הערה יא). וכ"כ בשו"ת שאילת דוד (דף יג ע"ב), וכתב שמה שנהגו כל ישראל הוי כתקנת בי"ד הגדול שאין דבר עומד לנגדו. ע"ש.
וכ"כ רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף בורלא בשו"ת וישב יוסף (חיו"ד סי' א), וז"ל: אמינא מילתא ולא מסתפינא, דאפילו אם היה הדבר כי אין לו שום שורש מן התורה או מדרבנן לאסור איסר שערן של הנשים להיות פרועות ראש כי אם משום מנהגא מקום שנהגו בו בתורת מנהג ויודעים שאין בו איסור אלא שעשו משום סייג ונדר והחרימו על עצמן בזה, אין מתירין להן אף על פי שבאין לחזור, כמו שהאריך והרחיב הרב פרי חדש (בסימן תצו בדיני מנהגי איסור), אלא אם היה המנהג בטעות. והני נשי בתחילה מה שנהגו לכסות ראשן היה בתורת מנהג משום סייג לערוה ולכן אין מתירין להן, שכל דבר המותר ואסרו על על עצמן משום גדר הו"ל כאילו קבלו על עצמן כאיסורין שאסרתן התורה שאין להם היתר לעולם כמו שכתב הרשב"א ז"ל הביאה הבית יוסף סימן ריד ביו"ד, וכן דעת מהרי"ק בשורש קיד, והריב"ש בסימן מד. עכ"ל. ועי"ש עוד באורך בעניין זה שדת יהודית לא יכולה להשתנות. [יש לציין שרוב הפוסקים הנ"ל בנוגע לדינו של הריב"ש ודעימיה ראיתים בספר זהב לבושה (פרק ב), כמובן שפתחתי כל דבר בפנים והוספתי מעט מדילי בס"ד].
וכ"כ הראב"ן (שו"ת בתחילת הספר סי' י): ואפילו אם לא הוי כי אם מנהג וחומר שהחמירו עליהם אבות ראשונים, אין לנו לשנות את מנהגם וחומר שקיבלו עליהם. עכ"ל. וכעי"ז ראה בשו"ת חת"ס (ח"א חאו"ח סי' לו): ובחצרה כבר קבלו עלייהו אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצו ישראל לאסור עכ"פ, ואפשר העוברת על זה יוצאת בלא כתובה שכבר נעשה ממנהג זה דת יהדות. עכ"ל. והביאו הביאה"ל (סי' עה) והוסיף "ואם כן הו"ל דין גמור שקיבלו עלייהו כהך דיעה האוסרת, וכמ"ש המג"א (סי' תקנא סק"ז)". עכ"ל. וראה עוד בשו"ת נודע ביהודה (מה"ת חיו"ד סי' קסא), וז"ל: שכיון שזה סיפור מנהגם של ישראל, אנו למדים ממנהגם שהוא תורה. עכ"ל. והובאו דבריהם בבגדי תפארתך (עמ' קלא-קלב), ועי"ש עוד ובלבוש מלכות (עמ' 159).
ומה שהראשונים כתבו זאת בלשון "מנהג" [כגון מה שכתב רש"י (כתובות עב.) דת יהודית "שנהגו בנות ישראל" ואע"ג דלא כתיבא. וכיו"ב כתבו עוד ראשונים], אין זה נתינת טעם (כי באמת הטעם הוא משום שיש בזה משום פריצות), אלא רק נתינת מקור [כשם ש"דת משה" אינו נתינת טעם, דהיינו "מפני שזה איסורי תורה", שהרי באמת לא כל איסור תורה שהאשה תעבור נחשב הדבר לעוברת על דת משה (אלא רק מה שמכשילה אותו וכיו"ב), אלא הוא נתינת מקור לדברים המנויים בזה, דהיינו שאיסורם מן התורה. וכך גם בדת יהודית המקור לאסור דברים אלו הוא ממה שכך נהגו מאז ומעולם בנות ישראל. ולכן גם אם ישתנה המנהג, אין הכרח שבגלל זה לא יהיה איסור]. וכן נראה מלשון הרמב"ם (פכ"א מהל' איסורי ביאה הי"ז) שכתב: לא יהלכו בנות ישראל "פרועי ראש" בשוק. עכ"ל. ופירש הגאון ר"ח כסאר זצ"ל בספרו שם טוב (על הרמב"ם שם), וז"ל: לומר, דאפילו שערותיה מכוסה אסור לצאת וראשה פרוע, וכדאיתא בכתובות (דף עב.:), ורבינו ז"ל כבר כתב ביאור זה בפכ"ד מהלכות אישות. עכ"ל. והיינו דאע"פ ששערה מכוסה בקלתה (מטפחת בלשון הרמב"ם), לא יהלכו כך בשוק. וכאן הרי לא הזכיר לשון "מנהג", ועל כרחך שהמנהג הזה הוקבע להיות דין ולא ישתנה לעולמים. תדע, דהרי אם ישתנה המנהג שלא לשבת ז' נקיים על טיפת דם כחרדל, אטו יהיה הדבר מותר מפני שהלשון בגמרא (מגילה כח:) אמר רבי זירא "בנות ישראל הן החמירו על עצמן" שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים (וכמו שכתבו בקונטרס ותרגז הארץ, עמ' 5). וכן אטו שאר הדברים במשנה (כתובות עב.) שהוכללו ב"דת יהודית" כגון מדברת עם כל אדם (שמדברת עם הבחורים דרך שחוק או מאריכה בדברים עמם יותר מדאי. שטמ"ק שם ע"ב בשם תלמידי רבינו יונה), ושאר דברים, וכי מפני שאת זה "נהגו בנות ישראל" (שהרי גם הם נכללו בלשון "דת יהודית") הדבר יוכל להשתנות. (ודלא כשו"ת שושנים לדוד דף יא ע"ב וספר דברים אחדים אות מה, שכתבו לדקדק מלשון השו"ע שכתב בלשון מנהג. דליתא).
וממילא בנידון דידן אין עוד מקום לומר דמאחר שהורגלו לילך בשוק מגולה, הותרה הרצועה. דזה אינו, דכאמור מפי סופרים ומפי ספרים, דת יהודית לא יכולה להשתנות.
♦
ג. הביאור הנכון בכוונת הפרי מגדים
הנה רבים וטובים כששואלים אותם על מה סומכים בגילוי החלק התחתון, או עכ"פ בגילוי חלקי, משיבים שעכ"פ דעת הפמ"ג שהשוק הוא החלק העליון, וכן פסק המשנה ברורה, "ודעתו התקבלה בציבור", וכיו"ב לשונות כאלו. אולם באמת הדברים קשים מאד להולמם, מאחר שזה נגד סוגיות שונות, במשנה ובגמרא, ראשונים ואחרונים. והיאך נבא לסמוך על דעה יחידאה כנגד כל הפוסקים. ואפילו אם זה לא היה דעת יחידאה, מ"מ בזמן שזה כנגד הראשונים אין לנו אלא דברי הראשונים.
ובאמת הרבה פוסקים כתבו שבאמת א"א לסמוך על זה, אלא אכן השוק הוא בבירור החלק התחתון, ולא העליון, והביאו ראיות רבות לזה. ומפני האריכות לא אלאה את הקורא בכל זה, רק אציין כאן בהערה בקצרה את שמות האחרונים שכך העלו, והרוצה להחכים ידרים ויעיין בדבריהם ובראיותיהם הרבות מדברי חז"ל והקדמונים עד אין קץ באופן ברור, שהשוק הוא החלק התחתון. ראה בהערה^[46].
אולם לפי מה שיתבאר, גם אם את"ל שבעלמא יש מקום לאימרות אלו [שיש ע"מ לסמוך כיון שסו"ס דעת המשנ"ב היא כך, אף אם למעשה נמצא שזה נגד הראשונים וכד'], בנידון דידן אין לזה מקום כלל. והוא ע"פ מה שהאריך הרה"ג אליהו מדמון בספרו "השוק והזרוע בהלכה", ששם חקר בהיקף עצום בסוגיא זו, וביאר היטב מה עלתה על דעתו של הפמ"ג בנושא זה שחשב שהשוק הוא החלק העליון נגד כל הסוגיות. ומעתה כל אחד יוכל להבחין אם שייך לסמוך להקל בזה או לא.
תחילה ראיתי לנכון להעתיק לשונו של הספר הנ"ל בהקדמתו, ולאחר מכן אביא את תורף דבריו. וזה לשונו: וכשנעיין בדבר, משונה מחלוקת זו משאר מחלוקות, כי בכל מחלוקת כשנעיין בה היטב יתבררו הצדדים לכאן ולכאן מגמרא או מסברא, אבל בנדון דידן לא מובן כלל מה עלה על דעת הפמ"ג לומר שהשוק הוא למעלה. וכו'. ובכל הספרים שראיתי מדברים בענין זה לא ראיתי מי שיבאר מה ראה הפמ"ג על ככה ומה הגיע אליו לומר כן, בזמן שבשום מקום לא מצאנו שוק שהכוונה בו לירך דוקא ולא לפרק התחתון. וכו'. והגרי"א רוזנבוים מזוטשקא זצ"ל בספרו הצניעות והישועה דחק לפרש דבריהם באופן שיסכימו שהשוק הוא למטה, ונימוקו עמו, כי איך יתכן שיחליטו להיפך מן המפורש בכל מקום וכדבר האמור. ואע"פ שכוונתו רצויה להצדיק את הצדיקים ולהסיר מכשול מבית ישראל, אי אפשר להוציא דברים ברורים מידי פשוטן. ונשאר הדבר סתום באין מבין ואין פותר. ולפי הנראה מטעם זה נמנעו כמה גדולים מלהכריע נגד דברי הפמ"ג מכח כל המקומות המפורשים, כי בודאי לא נעלמו מעיני הפמ"ג ואעפ"כ כתב מה שכתב, ואיך יחלקו עליו ולא ירדו לסוף דעתו. אי לזאת הציקתני רוחי לדרוש ולתור בחכמה ולהתחקות על שרשן של דברים עד אבוא אל דברי רבותינו האחרונים הנוגעים בדבר, אבינה דעתם ודרכם, וממילא רווחא שמעתא. וכו'. ע"ש.
ומאחר שאין ספר זה מצוי כ"כ, וגם קשה לקורא לעיין בכל הספר, אמרתי לא אמנע טוב להולכים בתמים, להביא כאן את תמצית הספר, בבהירות ובתוספת נופך, למען ירוץ הקורא בו.
דהנה בספר הנ"ל האריך הרבה להוכיח דמעולם לא עלה על דעת אדם לומר שהירך הוא למטה והשוק הוא למעלה, או שהחלק העליון נקרא גם שוק וגם ירך, אלא כל מה שעלה על דעת הפמ"ג והנמשכים אחריו הוא על פי מה שסברו שיש באדם ג' עצמות כמו שיש בבהמה, אחת מתחת לברך ושתיים מעליו. וממילא מדוע שיהיה חלוק האדם בשמות האיברים מבהמה, דאין שום טעם וריח לחלק בשמותם אם יש לשניהם ג' איברים. ולכן סברו שהחלק 'האמצעי' שאחרי הברך הוא השוק, כמו שבבהמה הוא כך, ומהארכובה הנוספת (שלא ניכרת) והלאה הוא הירך. ע"ש באורך שהאריך בטוב טעם להוכיח כן דבר דבור על אופניו מלשונם של עשרה אחרונים [חלקם סברו שממילא השוק הוא ה'אמצעי', וחלקם סברו שאפילו שיש ג' עצמות, מ"מ באדם הוא החלק התחתון. הצד השוה שבהם שכל אלו חשבו שיש ג' עצמות באדם], הלא המה הפמ"ג (בשו"ת מגידות סי' כד, וראה להלן דכן יש לדייק גם מדבריו בפמ"ג או"ח סי' עה) והרע"א בתשובה (מהדו"ת סי' כח) והברכת הזבח (מנחות לז.), והמנחת חינוך (מצוה רסג אות ח), והתפא"י (פ"א מאהלות ביכין אות מח), והסדרי טהרות (אהלות דף כה ע"א), והנחלי דבש (סי' קסט סוף ס"ק סב), והדברי יציב (חאהע"ז סי' לז אות ב). וכן התיו"ט בתחילה סבר כן (כמו שביאר בספר הנ"ל סי' ו אות ג), וכן החזו"א (סי' טז סק"ח) בתחילה סבר כן (כמו שביאר שם בסי' יא אות ג, והבאתי זאת להלן). וראה להלן בסמוך שציטטתי וביארתי מקצת מן הנזכרים כאן, ואידך זיל גמור. [וכן ראה עוד להלן בסמוך בביאור מנין עלתה על דעתם כדבר הזה והיאך לא הבחינו בכך].
ומעתה, מאחר שנתבאר מכל הנך שכל הצד לומר שהחלק העליון הוא השוק זהו משום שסברו שיש ג' חלקים גם באדם כמו בבהמה, א"כ כאשר נתברר שאין באדם אלא ב' עצמות [כדלהלן], נפל פיתא בבירא, ויהיו מוכרחים לומר שהשוק הוא החלק התחתון. דלא עלה על אף אדם לומר שהחלק התחתון הוא הירך והשוק הוא החלק העליון, או ששניהם אותו הדבר ולפעמים נקרא שוק ולפעמים נקרא ירך. אלא היה הדבר ברור בודאי דבפרטות שני איברים הם, והחלק העליון הגמור הוא 'ירך' ולא שוק, רק חשבו שיש עצם 'אמצעי' כבהמה והוא השוק [והתחתון הוא כהארכובה הנמכרת עם הראש]. אך לפי האמת שאין עצם 'אמצעי', ממילא בהכרח התחתון הוא השוק, כאמור.
לצורך העניין אעתיק לפחות את לשונותיהם של תרי צנתרי דדהבא, הפמ"ג והחזו"א, שמבואר להדיא בלשונותיהם שחשבו שיש ג' פרקים באדם, ואידך זיל גמור בספר הנ"ל, שהאריך הרחיב בזה עוד מכמה אחרונים שמבואר בדבריהם שכך חשבו.
דהנה בשו"ת מגידות (סי' כד) לבעל הפמ"ג, הביא את דברי הב"ש (אהע"ז סי' קסט ס"ק לב) שפירש דמאי דאמרינן (בשו"ע שם סעיף לה) "חלצה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה" היינו מה שבין השוק לקולית, ולא מה שבין הארכובה הנמכרת עם הראש והשוק, וכל השוק נקרא 'מעל רגלו' שחליצתה כשרה. ע"כ. והבין הפמ"ג שכוונתו לומר דשוק הנזכר בענין חליצה הוא הסמוך ל'קולית', והוא כשר לחליצה משום דקרינן ביה 'מעל רגלו' (עי' יבמות קג.), דהיינו שהעצם התחתון שבאורך הרגל [הנקרא בבהמה "ארכובה הנמכרת עם הראש"] הוא הנקרא 'רגלו', והשוק שמעל זה הוא 'מעל רגלו' דשם חליצתה כשרה כאמור, ומעל זה יש עצם נוסף הנקרא 'קולית' ששם חליצתה פסולה. ולפ"ז שני פרקים למעלה מ'כף הרגל' כשרים לחליצה. וע"ז השיג הפמ"ג שם, דזה אינו, שהרי מפורש בגמ' (יבמות שם) שרק העצם שמעל האיסתוירא (קרסול) כשר, דהוא מקרי 'מעל רגלו' אבל יותר מזה הוא כבר 'מעל דמעל' וחליצתה פסולה. והוסיף דאין לומר דהאיסתוירא היא הברך, וא"כ מעל זה חליצתה כשרה, שהרי מפורש ביבמות שם ג"כ דהאיסתוירא הזה הוא 'להדי כרעא' דהיינו בשוה עם כף הרגל (כמ"ש רש"י שם ד"ה להדי), אלמא האיסתוירא אינו הברך אלא הוא בסוף העצם התחתון (כאמור היינו הקרסול). וא"כ רק העצם שמעל זה - דהיינו אותו חלק התחתון, כשר לחליצה, ואילו מעל הברך הוי 'מעל דמעל' דחליצתה פסולה, כאמור.
ואעתיק לשונו שם: ואמת אגיד, כי מה שכתב הב"ש "שוק" כשר לחליצה, יש מקום לטעות, וכ"ש במה שכתב "בין השוק לקולית" [שמהארכובה העליונה הנמצאת "בין השוק לקולית" ולמעלה, חליצתה פסולה], וכבר ראיתי למורה רעה (לשון מליצה על מורה הוראה שלא כדין) אחד שקשר עד בואו למקום שוק ממש, וזה טעות גמור, כי שוק המוזכר כאן ברש"י (יבמות קג. ד"ה פרט) הוא לאו דוקא [ר"ל שאין כוונת רש"י לשוק 'ממש' – דהיינו לעצם האמצעי, דהתם ודאי חליצתו פסולה כמו שהולך ומבאר, אלא הוא לאו דוקא, כלומר כוונתו לעצם התחתון, שגם הוא נקרא שוק בלשון מושאל]. ובאמת 'קולית' הוא התחוב בחור בגוף כמו 'בוכנא' (מדוך התחוב בחור של המכתשת), ו'שוק' אחריו, ואחריו ה'רגל' "כמו בבהמה", וברגל [היינו החלק התחתון המקביל לארכובה הנמכרת עם הראש בבהמה] בסוף יש פרק נקרא אסתוירא (קביל"א בלע"ז - קרסול), וכמו שאיתא בגמ' (יבמות קג. שם) האי איסתרא עד ארעא נחית ודחי לה שאסתוירא נמצאת להדי עקב (כלומר כף הרגל, כמ"ש רש"י שם ד"ה להדי) ממולו באורך, וא"כ [כיון שהאיסתוירא נמצאת סמוך לכף הרגל, ורק בפרק אחד מעל האיסתוירא כשר לחליצה, ממילא] כל הרגל עד ארכובה הנמכרת עם הראש כשר לחליצה ולא יותר. עכ"ל.
הנך רואה בעיניך, דסבר הפמ"ג שיש באורך רגל האדם ג' עצמות כבהמה, דהיינו 'רגל' [מהאיסתוירא (קרסול) עד הברך], 'שוק' [העצם הראשונה שמעל הברך], ומעליה 'קולית' [התחוב בגוף בעצם המתניים המאחד את עצמות הקולית של שני הרגלים].
וכן בחזו"א (או"ח סי' טז סק"ח) גם כן מוכח מדבריו להדיא שכך הבין בתחילה - שיש ג' חלקים גם באדם, כמו בבהמה. דזה לשונו: ומשמע דבירית נמי "בפרק עליון – ש[נמצא] בין הירך ובין הארכובה [ברך] - הנקרא [אותו פרק] שוק בבהמה", מבואר בהדיא שסבר שיש ג' פרקים באורך הרגל, והנדון הוא אם השוק הוא התחתון או האמצעי. והוכיח שהוא האמצעי הנקרא שוק בבהמה. וכן כתב עוד לקמיה: ומכל זה היה נראה דשוק המוזכר כאן "היינו שוק שאצל הירך". וכן כתב אח"כ עוד: וכן שם שוק משתמש בלשון מושאל על עצם התחתון, אבל עיקרו "על עצם האמצעי שבין ירך לבין ארכובה הנמכרת עם הראש". [וזהו כוונתו במה שכתב בתחילה "אבל מן הארכובה ולמעלה הוא בכלל ירך", דהיינו שכעת שהוא סובר שהשוק הוא התחתון ולמעלה יש עוד ב' עצמות (לפי הבנתו כעת), א"כ למעלה מן הארכובה הוא "בכלל" ירך ולא הירך עצמו, שהירך גופיה הוא רק עצם אחד העליון יותר, ולא כל מה שמהארכובה ולמעלה]. ורק אח"כ סיים: "מיהו לפי סדר המשנה [דאהלות] אין רק עצם אחד מהארכובה עד הקטלית [עצם המתניים] אע"ג דבבהמה יש שם ב' עצמות כדאמר בחולין (עו.). ובבכורות (מה.) אמרו, רוב בנינו [של האדם] ב' שוקיים וירך אחד [ואם יש עצם אמצעי מעל הברך והוא ה"שוק", אפילו ב' שוקיים וב' ירכיים אינם רוב גופו], וע"כ שוקיים היינו התחתון". עכ"ל. ור"ל דמעתה [שמעל הברך אין אלא עצם אחת], א"א לומר דעיקר שם שוק הוא על העצם ה'אמצעי', דהרי כאמור למעלה מן הארכובה אין אלא ירך, ואין ג' עצמות, וממילא אין שוק אלא למטה. מבואר שסיים בזה שהשוק בהכרח הוא החלק התחתון מפני שלמעשה 'אין רק עצם אחד מהארכובה עד הקטלית', וכל הסתפקותו בתחילה היתה לפי מה שסבר שיש ג' חלקים באדם כמו בבהמה (אחד מתחת לברך, ושניים מעליו), כמפורש בדבריו, כאמור. וכמו שביאר כל זה בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' יא), וכאמור ביאר שם והרחיב להוכיח מלשון עשרה אחרונים שכך חשבו. וכ"כ בספר ביאורים במסכת ברכות (טאוב, עמ' קנה) בביאור דברי החזו"א הנז'. ע"ש. [ובמקו"א הארכתי עוד בדברי החזו"א, ואכ"מ].
ואל תתמה היאך עלה על דעתם כן, הלא עינינו הרואות שאין שום ברך באמצע הירך ואין שם אלא פרק אחד. דאין זה מן התימה, שהרי כן הוא גם בבהמה, שארכובתה העליונה אינה ניכרת אלא בגמל, כדאי' בחולין (עו.). ועי' בחת"ס (חולין מב:) שבשאר בהמות אי אפשר להכיר זאת מחיים עד אחר הפשטת העור. ומעתה חשבו שכשם שלפי מראות עינינו אין בבהמה אלא ב' פרקים, ואפ"ה מבואר בש"ס שיש בו ג' פרקים, דהיינו שמעל הארכובה יש שני פרקים, ה"נ באדם שאע"ג דלפי מראות עינינו זה נראה שמעל הברך אין אלא פרק אחד, מ"מ למעשה יש שם שני פרקים [והחלק העליון תחוב בגוף ואינו ניכר], בדיוק כמו בבהמה, וממילא השוק הוא האמצעי, כנ"ל.
ובנוסף לזה, הרי באמת לא מצינו מפורש שיש חילוק איברים בין אדם לבהמה, ואדרבה מפשט דברי הב"ש (אהע"ז סי' קסט סקל"ב) היה משמע שיש ג' חלקים גם באדם, וכמו שמבואר בשו"ת מגידות (סי' כד) כדלעיל. וכן מבואר בהדיא בתויו"ט (חולין פ"ד מ"ו ריש ד"ה הארכובה), כפי שביאר היטב בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' ו אות ג). ע"ש. וכן היה משמע מחגיגה (יג. וברש"י שם) שיש ברגלי החיות ג' פרקים, ובפשוטו דמות אדם להנה (יחזקאל א ה), אלמא גם באדם איכא ג' חלקים. [מיהו לפי האמת שם פרקיהם היו כמו של בהמה, כפי שהאריך להוכיח בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' ד אותיות ד-ו). ע"ש. אבל לאדם באמת אין אלא שני פרקים]. וכן משמע נמי מהא דלעניין טריפות אדם שוה לבהמה, שאם נחתכה רגלו למטה מן הארכובה לא הוי טריפה ומשם ולמעלה הוי טרפה, כדאיתא ביבמות (קכא.) ובנדה (כד.) ובאה"ע (סי' יז סעיף לב) ובשו"ת צמח צדק (אה"ע סי' עד) ובשו"ת חת"ס (אה"ע ח"ב סי' סט), משמע דפרקי רגליהן שווין, ודו"ק. וכיון שבבהמה סדר הפרקים הוא רגל שוק וירך, בודאי כן הוא באדם, דמאיזה טעם יהיה חילוק ביניהם.
והוסיף בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' ט אות י), שמלבד כל זה גם היה לו סיוע מלשון אשכנז שהיה שגור בפיהם לקרוא לחלק העליון 'שוק', וז"ל: אכן נודע הדבר, כי ראיתי בספר אהל יששכר להגרי"ד גולדשטיין סי' ט' [נדפס גם בקובץ מוריה תש"ן גליון א-ד] שכתב בזה"ל: ואין ספק שכוונת הרד"ק [בישעיה מז, ב, על פסוק גלי שוק] "השוק", מה שמורגל בפינו, שהוא הנקרא בל"א "שענקל". ע"כ (א.ה. ועל דברי הרד"ק הללו עמדתי במקום אחר, שאין להוכיח ממנו כדבריו, ואכ"מ). ושאלתי ליודעים לשון אשכנז ואמרו ש"שענקל" הוא הירך, וכן תראה בשו"ת באר משה (ח"ח סי' קא). [ואין זה בל"א הנקרא אידיש, אלא בגרמנית]. הרי שהם היו רגילים לקרות שוק לירך. עוד כתב שם באהל יששכר בהמשך התשובה, ולפי שנעלמו ממנו [מהתויו"ט באהלות] דברי התוס', היה סובר שהשוק באדם הוא למעלה מן הברך, "כלומר מה שאנו קורין שוק". ובשו"ת באר משה שם כתב, שמה שבני אדם קורין שוק למה שבין הברך לקטלית טעות הוא, ואין זה שוק אלא ירך. עכ"ל. ואיני יודע מה הגיע אליהם לקרות שוק לירך. ואולי מתחילה בל"א שענקל היה השוק, ואח"כ נשתנה הלשון לקרות שענקל לירך, וכיון שהיו רגילים לתרגם שענקל שוק, נעשה מן הירך שוק. וכן תראה בסמוך, שבפירוש קדמון למחזור קורא לשוק שענקל, ולא כמו שבדורות האחרונים קורין שענקל לירך, וכיון שנתבלבלה שפתם והיו רגילים לקרות שוק לירך, הוצרך המקו"ח לשאול מהו שוק, ולהוכיח שהירך למעלה, וממילא מוכרח דהשוק למטה היפך המורגל. וא"כ יש להוסיף על מה שכתבנו לעיל אות ב' (ד"ה הנך), שגם זה גרם לו להפמ"ג לומר שהשוק הוא למעלה, דמלבד שכן הוא בבהמה ואין סברא לחלק בין בהמה לאדם, היה לו ג"כ סיוע מלשון בנ"א שקורין שוק לפרק שלמעלה מן הברך. [אמר המעתיק, גם בשו"ת בית יצחק (אה"ע ח"א סי' עג אות ג) מוכח דהיה רגיל על לשונם (בטעות) לקרוא לחלק העליון שוק, וז"ל: ובאמת שיענביין נקרא כל העצם היינו הפארדערביין, מהקניא (-ברך) עד הפיס. והיינו מהקניא (-ברך) עד כנגד הקנעכלין (-קרסול), ובלשונינו מהשוק עד אבר התחתון, ונקרא ארכובה (כמו ארכובה הנמכרת עם הראש בבהמה שהוא החלק השלישי התחתון), א"כ עדיין לא נודע אם היה הסימן למעלה בראש השיענביין סמוך לשוק או באמצע או למטה סמוך לכנגד הקנעכל ולא מיקרי צמצם המקום וכו'. עכ"ל]. ובכן לא יפלא על שנמשכו אחריו כמה אחרונים בשתיקה, ולא היה דבר זה מתמיה בעיניהם, כי כן היו מורגלים לקרות שוק למעלה מן הברך. גם לא הוקשה להם אם הוא השוק היכן הירך, כי הדעה הרווחת בזמנם היתה שלמעלה מן הברך יש שני פרקים, כמו שכתבו בפשיטות האחרונים שהזכרנו, הלא המה, הפמ"ג, הגרע"א, ברכת הזבח, מנחת חינוך, תפא"י, סדרי טהרות, נחלי דבש, ודברי יציב. גם התויו"ט מתחילה סבר כן (כדלעיל סי' ו אות ג), וכן החזו"א כדלקמן (סי' יא אות ג). עכ"ל.
ועפ"ז [שהפמ"ג חשב שיש ג' חלקים גם באדם ושהאמצעי הוא השוק] הוצרך לומר בשו"ת מגידות הנ"ל שה'שוק' דאמרינן גבי חליצה שהוא כשר - שזה החלק התחתון כדמוכח בגמרא, 'לאו דוקא הוא', אלא הוא נקרא שוק רק 'בלשון מושאל', שהרי עיקר שם שוק הוא באמצע [גם באדם] כאמור. וזאת כדאשכחן גם בבהמה - שאע"פ שבבהמה מוסכם לכל העולם שיש לה ג' חלקים והאמצעי הוא הוא השוק ולא התחתון, בכ"ז מצינו כמה מקומות ש'בלשון מושאל' החלק התחתון של הבהמה נקרא 'שוק', כגון בחגיגה (יג. ד"ה שוק): "שוק" הוא עצם הנמכר עם הרגל. עכ"ל. וכן בחולין (מב:) פירש"י (ד"ה אלא) בהאי לישנא: ארכובה, מקום חיבור השוק והירך שמפרקין אותה משם בשעת הפשטה. עכ"ל. ולפי ההבנה הפשוטה מקום חיבור השוק והירך היינו ארכובה העליונה המחברת את החלק האמצעי עם העליון, וא"כ מהו זה שכתב "שמפרקין אותה משם בשעת הפשטה" הלא אין מפרקין אלא את הארכובה התחתונה כמ"ש רש"י גופיה שם (עו.). אלא ודאי דרש"י דיבר בלשון בני אדם, ש'מקום החיבור השוק והירך' בלשונם הוא הארכובה התחתונה, כי בלשון בני אדם החלק התחתון נקרא 'שוק' ושני החלקים העליונים נקראים 'ירך' [כדמצינו נמי בלשון המשנה (בכורות מ:) "בערקוב שבאמצע הירך" ותני עלה בגמ' "קפץ העליון" (ארכובה העליונה). וכ"ה בלשון רש"י בחולין (קיט. ד"ה קולית) "הוא עצם עליון של ירך", אלמא לירך יש שתי עצמות. וכ"ה שם (קלד.) לעניין שוק דשלמים שהוא שני החלקים העליונים ופירש"י "דהיינו כל הירך". והיינו כאמור בלשון בני אדם, ולחלק התחתון קראו שוק בלשון זו אע"פ שבאמת אינו אלא 'ארכובה הנמכרת עם הראש']. וכן בחולין קכב: ד"ה רכובה הנמכרת עם הראש, פירש רש"י "שוק", והרי זה ברור דארכובה הנמכרת עם הראש היא לא השוק, ובכ"ז קראו רש"י 'שוק'. אלא בע"כ אין זה אלא לשון מושאל בלשון בני אדם, אף שהשוק האמיתי הוא האמצעי, ולמד הפמ"ג דכ"ה גם באדם, דאע"פ שמצינו בכמה מקומות שהשוק הוא החלק התחתון (כגון בחליצה הנ"ל) מ"מ לאו דוקא הוא, ולשון מושאל בלשון בני אדם הוא לקרוא שוק לחלק התחתון, אבל השוק האמיתי הוא החלק האמצעי שמעל הברך [וכ"כ להדיא החזו"א (סי' טז סק"ח) הנ"ל, וז"ל: וכן שם שוק משתמש בלשון מושאל על עצם התחתון, אבל עיקרו על עצם האמצעי שבין ירך לבין ארכובה הנמכרת עם הראש. עכ"ל. אלא שבהמשך כתב שמהמשנה מאהלות מוכח שאין מעל הברך אלא עצם אחת ואין שם פרק אמצעי וממילא ע"כ השוק זה החלק התחתון, וכמו שהבאתי לעיל], ומעתה הכא ד'ילפינן מקרא' ד"גלי שוק" על כרחך הכוונה לשוק האמיתי ולא לשוק המושאל ולכן כתב שזה מהקני"א. ולא נעלם מעיני הפמ"ג מתניתין דאהלות שהשוק הוא מתחת לארכובה, אלא דלפי מאי דסבר, שתי ארכובות יש באדם כמו בבהמה, וארכובה דאהלות [שמתחתיה השוק ומעליה הירך] היא העליונה דהיינו לא הברך אלא הארכובה שבאמצע הירך (וע"ע בפרט זה להלן). [והטעם שבלשון בני אדם התחתון נקרא שוק והשנים העליונים ירך, כנראה הוא משום ששני החלקים העליונים נראים כחלק אחד (שהרי אין הארכובה העליונה ניכרת אלא בגמל) ולכן קראוהו לכולו 'ירך', ולתחתון קראו 'שוק' אע"פ שאינו אלא ארכובה הנמכרת עם הראש (ולדידן אתי שפיר טפי, דכיון דבאדם 'באמת' השוק הוא החלק התחתון והעליון הוא ירך, ובבהמה לא ניכרת הארכובה העליונה ולמראית העין אין אלא שני חלקים כאדם, קראו להן כאיברי אדם - שוק למטה וירך למעלה. ודו"ק)].
וזהו שכתב הפמ"ג "והוי יודע דלשון שוק הוא מארכובה" והביא ראיה משוק דבהמה, דר"ל דאע"ג דבעלמא קרינן שוק ללמטה מן הארכובה (כגון בחליצה, ועוד מקומות), הוי יודע דעיקר לשון שוק הוא מארכובה ולמעלה, כי השוק האמיתי אינו אלא האמצעי כמו בבהמה, וממילא שוק לעניין ערוה הוא האמצעי, דהא נפקא לן מקרא דכתיב "גלי שוק" ובפסוק ודאי הכוונה לשוק האמיתי [דגם אם נאמר שזו רק אסמכתא, מ"מ מסתבר יותר שהתכוונו באסמכתא לאותו שוק ממש, אע"פ שאינו מוכרח].
♦
ביאור המשך הפמ"ג
ולפי הביאור של השוק והזרוע בהלכה הנ"ל, אתי שפיר גם מה שלכאו' אינו מובן מדוע הוצרך הפמ"ג לציין [בסוגריים] לראשונים שפוסקים בבהמה ש'שני החלקים' נקראים שוק, הלא לדבריו כאן השוק הוא רק מהברך ומעלה, ושם אין אלא פרק אחד. וא"כ אין מה לדון אם השוק הוא רק חלק אחד או שנים, אלא רק לומר שהשוק מתחיל מהברך, ולייתי מתניתין דחולין [פ"י מ"ד] כפשטה דשם זה מבואר שהשוק בבהמה מתחיל מהארכובה לכו"ע [וידמה זאת לנידוננו לפי הבנתו שאין חילוק בין שוק דאדם לשוק דבהמה], ותו לא. אלא בהכרח לומר כנ"ל, שהפמ"ג סבר שגם באדם יש ג' עצמות כמו בבהמה, ולכן כוונתו לומר דשני החלקים שלמעלה מהברך נקראים שוק, כמו שכתבו הראשונים שציין. דרש"י (ויקרא ז, לב) שציין פירש כרבי יהודה שרק חלק אחד הוא השוק, והתוי"ט (פ"י מחולין מ"ד) שציין העיר על רש"י וכתב שיש לפסוק כת"ק ששני החלקים נקראים שוק, ושכן העיר הסמ"ג (עשין קפג). והרמב"ם (פ"ט מהל' מעשה הקרבנות ה"י) שציין פסק ג"כ כחכמים. וה"נ באדם לפי סברתו שיש שם עוד ב' עצמות, דג"כ תרוויהו מיקרו 'שוק' (ותרוויהו אסירי פחות מטפח כשוק). [וראה עוד להלן בהערה הבאה בזה]. וע"ע בהשוק והזרוע בהלכה הנז' (סי' ט אות ב ד"ה ומה) מה שהעיר בזה.
ומה שכתב עוד הפמ"ג "ולפעמים השוק נקרא ירך", כתב שם (סי' ט אות ב ד"ה ומעתה) דברור שאין כוונתו דשוק וירך היינו הך ולפעמים נקרא כך ולפעמים כך, דזה לא עלה על דעת אדם מעולם וזיל קרי בי רב הוא [ככתוב במקרא ושנוי במשנה (שופטים טו ח, דניאל ב לב-לג, אהלות פ"א מ"ח), ד'שוק' ו'ירך' תרתי נינהו. והרי בבהמה גופה 'שוק' לחוד ו'ירך' לחוד כדאיתא ביורה דעה (ריש סי' נה). ועד שאתה משוה אדם לבהמה שהשוק הוא למעלה, תשוה אותם שהשוק אינו הירך אלא הפרק שתחת הירך. וכן מפורש ביו"ד (סי' קצד סעיף י) שגם באדם שוק לחוד וירך לחוד והשוק למטה מן הירך], אלא ר"ל דאע"פ שאכן שוק וירך שני איברים הם כנ"ל, מ"מ לפעמים בשם הכולל של שני האיברים יחד 'גם' השוק נקרא ירך [כגון מה שכתב רש"י בחולין (קלד: ד"ה וכנגדו) על שוק דשלמים (שהוא שני החלקים שמעל הארכובה): "דהיינו כל הירך", וכן כהא דתנן בבכורות (מ:): בערקוב ש'באמצע הירך'. וראה עוד לעיל בסמוך (ד"ה ועפ"ז) כמה מקומות שכתב רש"י כן. שבכל זה אע"פ שבאמת הירך הוא רק העליון, מ"מ בכלליותו נקראים בלשון בני אדם שני החלקים - שוק וירך - בשם כולל 'ירך'. (ובלשון תורה נקראים בשם הכולל 'שוק' לחכמים, כנ"ל)]. אי נמי ר"ל שלפעמים השוק לחוד נקרא ירך והעצם העליון נקראת קולית, כמו שכתב רש"י בחולין (צא.) "מקום חיבור הקולית ועצם הירך", וכן בחגיגה (יג. ד"ה רכובי) קורא לעצם האמצעי 'ירך' ולעליון 'קולית'. וע"ש בפמ"ג שכתב בסוף דבריו "חגיגה דף י"ג ע"א רש"י ד"ה רכובי יע"ש", ונראה כוונתו שזהו מה שכתב לעיל ד"שוק לפעמים נקרא ירך". ומובן שכוונתו בזה ליישב מה שמצינו שלמעלה מארכובה נקרא ירך, כנ"ל. וכן בערכין (יט: ד"ה עד הארכובה) פירש"י "ומכאן ולמעלה לא הוי רגל אלא ירך". וכן לא יקשה ממה שמצינו שהשוק נכפף על הירך, כגון בנדה (נח. ובתוס' שם ד"ה חבק), דאין אלו שוק וירך באמת, אלא העצם התחתון מכונה שוק כלענין חליצה, והאמצעי מכונה ירך. וכמו שכתב רש"י בחולין (מב:) על הארכובה התחתונה בבהמה "שהיא חיבור השוק והירך", ולפי האמת לא זה שוק ולא זה ירך, אלא כאמור זה בלשון בני אדם.
[ובזה מתיישב ג"כ מה שתמוה לכאורה על הפמ"ג מהלשון 'בתי שוקיים', דמשמע שזה מכסה את השוק ולהפמ"ג הרי אין זה השוק. אבל להאמור, דגם להפמ"ג בלשון בנ"א נקרא העצם התחתון שוק אע"פ שאינו השוק באמת, שפיר י"ל דנקראו כך על שם זה].
אולם כל זה כאמור על פי מאי דסבר שיש ג' חלקים באדם, אחד מתחת לברך ושניים מעליו, ולכן שייך לומר שהשוק האמיתי הוא החלק ה'אמצעי', ומעליו הירך, ומה שמצינו בכמה דוכתי שהתחתון נקרא 'שוק' אינו אלא בלשון מושאל, וכו', כנ"ל באריכות. אבל לפי האמת שאין מעל הברך אלא פרק אחד, ממילא אין מקום להסתפק כלל, דהרי זה ודאי שהחלק העליון הגמור הוא 'ירך', והשוק הוא עצם נפרדת ממנו [כדלעיל בסמוך ד"ה ומה שכתב], רק חשב שיש עצם 'אמצעי' כבהמה והוא השוק [והתחתון הוא כהארכובה הנמכרת עם הראש]. אך לפי האמת שאין עצם 'אמצעי', ממילא בהכרח התחתון הוא השוק, כאמור.
וההכרח לומר שבאמת אין באדם אלא ב' עצמות (אחד מתחת לברך ואחד מעליו), כתב שם בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' ט אות ז) להוכיח מכמה מקומות. חדא, דכן נודע במציאות שאין מעל הברך עוד ארכובה ואין שם אלא עצם אחת שהיא הירך [ניתן לעשות בדיקת רנטגן], וממילא מוכרח דהשוק הוא תחת הקני"א, כאמור. ועוד, דהא תנן באהלות: שלשים בפיסת הרגל, עשרה בקורסל, שנים בשוק, חמישה בארכובה, אחד בירך. ע"כ. ואם איתא דיש באדם ג' עצמות והשוק הוא "מעל הברך" [ה'אמצעי'], ששם יש עוד ב' עצמות, נצטרך בעל כרחינו לפרש ש'קורסל' היינו הברך ו'שוק' היינו החלק שמעליו, ואח"כ יש עוד ארכובה [בין 'שני הפרקים' שיש מעל הברך] ולאחר מכן הירך. וזה תמוה טובא. חדא, דא"כ דילג התנא על הפרק התחתון שבין פיסת הרגל לברך [ואף אם נדחוק ונאמר דהפרק התחתון המחובר לברך נמנה מאיזה טעם בכלל הברך, עדיין דילג התנא על האיסתוירא]. ועוד, דאין 'ארכובה' אלא 'דבר הנכפף ונברך' כדכתיב (בראשית כד יא) "ויברך" הגמלים, שהבריכם [כופף והושיב] על ברכיהם (אבן עזרא שם), וכדתנן (רפ"ז דכלאים) "המבריך" את הגפן (ע' רש"י בב"ב יט: ד"ה מבריך), שה'ארכובה' בלשון ארמי הוא 'ברך' בלשון הקודש, וכמ"ש כל זה הרא"ש בתשובה (כלל כ סי' טז), והרי למעלה מן הברך אין דבר הנכפף. ועוד, דבתוספתא (אהלות פ"א ה"ג) מפורש ד'חמשה בארכובה' היינו שנים מכאן ושנים מכאן "והפיקה באמצע", ואין פיקה אלא בברך ולא בלמעלה ממנו כלל. וכן יסד רבי אלעזר הקליר (בפיוט לקדושת מוסף דר"ה, המתחיל ואתה אזון קול מפאריך) "חמישה על ברכיהם", ומוכח שה'ארכובה' הנ"ל שכתוב במשנה אחרי השוק שיש בה חמישה, היינו ה"ברך", שבו יש חמשה, ולא הארכובה ש[לפי מה שסברו] נמצאת באמצע החלק העליון. אלמא השוק הוא החלק שלפני הברך, דהיינו החלק התחתון. וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ שם שהארכובה היא הברך, וכ"ה באליהו רבה שם (להגר"א).
וגם אין לומר שאף שהשוק שהוזכר שם אה"נ הוא החלק התחתון, אבל זה רק בלשון מושאל, ועיקר שם שוק הוא האמצעי, כמו בהמה, כי א"כ אכתי דילג על ה'עצם האמצעית', שהרי אין לומר שהתנא כלל אותה ביחד עם מה שכתב "ירך", דהרי כתב שמנין העצמות שיש הוא "אחד" בירך, ולהנ"ל הוי תרתי. ועוד, דבהדיא תניא בבכורות (מה.): "איזהו רוב בנינו [של האדם], ב' שוקיים וירך אחד", ואם יש ג' עצמות באדם והשוק הוא האמצעי [מעל הברך עד איזשהו מקום שם], אפילו ב' שוקיים וב' ירכיים אינם רוב גופו [וכמו שהוכיח כן גם החזו"א (או"ח סי' טז סק"ח)]. וכן מדלא חשיב בכלל הבנין אלא מן השוקים ואילך, מכלל שהם תחילת הגובה ואין עצם אחרת תחתיה [משא"כ כף הרגל, אינה נכללת בבניינו של אדם ולהכי לא התחיל ממנה].
וכן מפורש בפסקי הרי"ד (ר"פ מצות חליצה), וז"ל: אבל אם נחתך רגלו, ו[חלצה] מן הארכובה ולמעלה, שנחתך כל שוקו, ונשאר עצם הקולית היא הירך, וחלצה בו, אינה חליצה. עכ"ל. ומוכח שאחרי השוק של החליצה [שהוא התחתון ללא ספק, דהוא מעל ולא מעל דמעל], מגיע הירך (קולית) ואין עוד איזה עצם ביניהם. וכ"ה בספר המכריע (סי' יח), וז"ל: ומן הארכובה ולמעלה, הוא "למעלה מן השוק דהיינו עצם הירך" הנקרא קולית. עכ"ל. ומוכח נמי דאחרי השוק [לכיוון מעלה] מגיע הירך, ואין הפסק ביניהם בעצם אחר. ומעתה אין מקום לספק כלל, דכיון שאין למעלה מן הברך אלא הירך (קולית), ע"כ השוק הוא למטה. וע"ש עוד בכל הספר [השוק והזרוע בהלכה] בביאור כל הצדדים וההוכחות הברורות לזה שהשוק הוא החלק התחתון, ללא ספק. שפתים יישק משיב דברים נכוחים.
וע"ע בהשוק והזרוע בהלכה הנ"ל (סי' ט אותיות ה-ו) במה שביאר את דברי הפמ"ג בסדר חליצה, ובמה שציין בפמ"ג לב"ש ולבאר הגולה ולדבריו בסדר חליצה. ע"ש. ואף שבעיקרון אין צורך כ"כ להאריך בסדר הדברים יותר מידאי מה נכתב לפני מה - ולהסביר מדוע חשב כאן שהשוק הוא האמצעי וכאן הוא התחתון, כיון שכל הספק מתחיל אם יש ג' עצמות – דאז באמת יש מקום להסתפק - מחד גיסא מסתבר שהוא האמצעי - כמו בהמה, ומאידך מצינו בהרבה מקומות שהחלק התחתון הוא זה שנקרא שוק (ודוחק לומר שבכולם נקרא שוק רק בלשון מושאל), אבל אם אין בכלל חלק 'אמצעי' אין עוד מה לדון כלל, שהרי העליון הגמור ודאי הוא 'ירך' וכל הצד שהשוק הוא מעל הברך הוא משום שחשב שיש שם עוד עצם 'אמצעית' אבל לפי האמת שאין שם עוד עצם ממילא אין שוק אלא התחתון. וכנ"ל.
אבל בכל זאת אכתוב כאן בקצרה, ואם ירצה הקורא להחכים יראה בייתר אריכות בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' ט) מה שהאריך בזה יותר.
וזהו סדר הדברים בקצרה ממש: א. בתחילה כתב בשו"ת מגידות סי' כד – שהשוק של חליצה הוא לא השוק ממש – האמיתי – דהיינו האמצעי, אלא הוא התחתון (וזה שוק בלשון מושאל, כמו שמצינו גם בבהמה לפעמים וכנ"ל). דלא כדמשמע בב"ש שהכוונה ל'שוק ממש' דהיינו האמצעי – מעל הברך, דליתא. ב. אח"כ ב'סדר חליצה' בתחילה לא כתב אלא שדברי הב"ש [דמשמע ממנו שהשוק של חליצה הוא השוק ה'אמיתי' - מעל הברך] צ"ע, ושבודאי אין כשר לחליצה אלא עד קני"א וכמ"ש בבאר הגולה. ושכן מוכח בגמ'. ג. בחיבורו פרי מגדים או"ח כתב ג"כ שהשוק של ערוה הוא החלק שמעל הארכובה, דהיינו האמצעי, כי חשב שיש שם עוד עצם, כנ"ל. ולא החלק התחתון כמו חליצה, כי בחליצה מיירי בשוק בלשון מושאל, אבל כאן הרי למדינן את השוק מפסוק, ובהכרח הפסוק התכוין לשוק האמיתי ולא לשוק המושאל, דהיינו לאמצעי – מעל הברך - ולא לתחתון. ד. בסוף דבריו באורח חיים ציין: "עיין ב"ש ובאר הגולה ובסדר חליצה רשמתי" – וקאי על מה שכתב לעיל ד'שוק הוא מארכובה [ברך] ולמעלה' – ולזה ציין לב"ש דמשמע מיניה דזהו ג"כ שוק של חליצה שכשר, והוסיף לציין לבאר הגולה דמבואר בדבריו שלגבי חליצה השוק הוא השוק שבלשון מושאל – דהיינו התחתון וכמ"ש בשו"ת מגידות סי' כד, כנ"ל. והוסיף לציין למה שרשם בסדר חליצה הנ"ל באות ב שכן הוא האמת כדמוכח בגמ' (שרק מעל האיסתוירא כשר, ולא מעל דמעל). ה. אחרי הדפסת הפמ"ג הוסיף עוד בסדר חליצה – וכתב: ובפריי לאו"ח שוק באשה ערוה ובבהמה קולית ושוק למעלה מכל הרגל - הברך, דהיינו שלגבי שוק באשה ערוה וכן בבהמה השוק האמיתי הוא האמצעי – מעל הברך (ולא המושאל דהיינו התחתון). וכאן באדם משמע דשוק היינו הרגל שקורין שינביין (חלק תחתון) – לא כבהמה, ולא כמ"ש בשו"ת מגידות סי' כד הנ"ל דשוק גבי חליצה לאו דוקא, אלא הוא דוקא כי באמת השוק באדם האמיתי הוא התחתון, וא"כ שוק באשה ערוה היינו העצם התחתון ולא כמ"ש בפמ"ג באורח חיים. ועיין בהשוק והזרוע בהלכה (סי' ט אות ה ד"ה הנה) שביאר בזה מדוע כעת מבין שהשוק דחליצה (דהיינו התחתון) הוא השוק האמיתי ולא שוק בלשון מושאל כנ"ל. ואכמ"ל. ו. ואח"כ בסוף סדר חליצה כתב: ואי"ה בפריי לאו"ח סי' עה אבאר עוד - כנראה היה בדעתו לעשות מהדו"ב או קונטרס אחרון לפמ"ג או"ח ולא זכינו לאורו [שהרי כבר ציין בסדר חליצה בתחילת דבריו לפרי מגדים וכנ"ל באות ה' וא"כ משמע שכבר כתב את הפמ"ג, ומהו זה שמסיים ואי"ה בפריי לאו"ח סי' עה אבאר עוד? אלא ודאי שכוונתו כעת שיעשה מהדו"ב או קו"א כאמור]. ז. העולה מכל זה שכל ספיקו דהפמ"ג אם השוק הוא התחתון או האמצעי אינו אלא לפום מאי דסבר דאדם שוה לבהמה שיש באורך רגלו ג' עצמות, אחד למטה מן הברך ושנים למעלה. ולהכי מעיקרא הוה פשיטא ליה דשוק באדם הוא האמצעי כמו בבהמה, דכיון שבשניהם יש רגל ושוק וירך אין שום סברא וטעם וריח שיהיו מחולקים בשמותם. אלא דלבסוף כיון שראה שבכל מקום נקרא העצם התחתון באדם שוק וקשה לומר שהכל לאו דוקא [ואולי גם מפני שמעולם לא נמצא בהדיא שנקרא האמצעי באדם שוק], על כרחו הוצרך לומר שיש חילוק בין אדם לבהמה. ומ"מ מסיק ועדיין צ"ע, כי זה תימה שיהיה חילוק. ואולם באמת אין באורך רגל האדם  אלא ב' עצמות. ומעתה אין מקום לספק כלל, שהרי לא עלתה על דעתו שהשוק הוא החלק העליון אלא האמצעי, וכשנתברר במציאות שאין אמצעי, ממילא בהכרח הוא התחתון, שהרי העליון אינו אלא ירך.
הכלל העולה: השוק הוא בבירור החלק התחתון, ולא מועיל בו שינוי מנהג וכד' לפי המקומות, ומכיון שהוא חייב בכיסוי וכיסוי כולל גם כיסוי צורה, יש לכסותו בבגד רחב כחצאית או שמלה עד הקרסול ולא מספיק גרביים אפילו עבות ואטומות ושחורות. [כמובן שא"א להשתנות ברגע אחד, וכל שכן אם זה מגיע פחות מהצד של האשה עצמה אלא שהבעל דוחף אותה לזה - שצריך בחכמה לדעת איך לדבר על ליבה על זה, ולא בפעם אחת או פעמיים, ולא בתקיפות ובאימה יתירה ח"ו. ויש אצלי עוד בכתובים בנקודה זו]. וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות.
♦ ♦ ♦
תגובה למאמרו של הרב שמואל עדס שליט"א
ראיתי מה שכתב הרב שמואל עדס בתגובתו לדברי הרב יוסף יונה בעניין מיקום השוק ושינוי דת יהודית.
והנני להעיר מספר הערות.
הרב עדס שליט"א רצה לומר שמצינו איזה קולא בשוק, לפחות כלפי ק"ש. והוא על פי מה שהבין בדברי הרמב"ם והרשב"א שכביכול השוק אינו 'ערוה בעצם' אלא תלוי במנהגי המקומות, ועל פיהם אפשר להקל בזה ושזו כוונת הפמ"ג וכו' [אלא שגם איהו לא ברירא ליה לעניין דת יהודית לדינא. ועיין להלן]. אולם לפי מה שיתבאר אין מקום לדברים הללו כלל ועיקר, אלא דין השוק שוה לדין כל הגוף, ואם בכל הגוף לא מועיל מנהג כ"ה גם בשוק, ואם מועיל מנהג [ובאשתו] אז הוא מועיל לא רק לגבי השוק. ואין לחלק ביניהם אף אם יש 'דרגות' ברמה של חומרתם, דלעניין דינא זה לא מעלה ולא מוריד.
♦
א. ביאור דברי הרמב"ם
הרב עדס הבין בדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' ק"ש הט"ז), שהשמיט את דין "שוק באשה ערוה" (ברכות כד.), ועפ"ז חשב להוכיח שלדבריו אין השוק נחשב לערוה בעצם, אלא תלוי ועומד במנהג.
אך אין לזה מובן מכמה טעמי. חדא, אם כן מימרת רב חסדא ד"שוק באשה ערוה" להיכן אזלא? ומה שכתב הרב עדס שהרמב"ם סובר ששוק באשה ערוה נאמר רק לגבי הסתכלות [באשה אחרת] ולא לגבי ק"ש, תמוה, דא"כ הדק"ל מאי איריא 'שוק' הא כל גופה אסור [ואפילו אצבע קטנה נמי], דהרי בהסתכלות באשה אחרת אין חילוק בין מקומות המכוסים למגולים. ובשלמא שיער וקול [שאכן הרמב"ם סובר שלא נאמר לגבי ק"ש, אלא לגבי הסתכלות בשיער אחרת ושמיעת קול זמר, כמ"ש הכס"מ שם ועוד אחרונים], התחדש דאי משום אצבע קטנה, הו"א דהני מילי מגוף האשה עצמה, אבל שיער שהוא 'חיצוני' לגוף עצמו או קול שאין בו ממש (עי' ראבי"ה סי' עו) הו"א דאין איסור, קמ"ל, אבל שוק פשוט שאינו גרע מאצבע קטנה ומאי קמ"ל. ומה שכתב הרב עדס "והגם שכבר נאמר אצבע קטנה ע"י רב ששת נשנה בדין שוק ע"י רב חסדא", אין זה מעלה מזור למכתו, דהרי גם אם רב חסדא [שוק באשה ערוה] לא קאי 'לאוסופי' על רב ששת [שאסור להסתכל על אצבע קטנה וכו'] אלא מימרא בפני עצמה היא, מ"מ מדוע נקט "שוק", הלא אסור להסתכל בכל גופה ואפילו על אצבע קטנה, כאמור. (וע"ע מה שכתבתי בזה להלן בנספח אות א).
ומה שהביא הרב עדס מהב"ח (בתירוץ ב) שהתחדש בשוק שאפילו שהוא מלוכלך הוי ערוה וכו'. הנה במחכ"ת דבריו קשים מאד להולמם, וכפי שכבר העיר ידידי הרה"ג אליהו מדמון שליט"א בספרו הנפלא השוק והזרוע בהלכה (סי' כא אות ו), וז"ל: ותימה, דאטו כולי עלמא אנשים ונשים עושי מלאכה בחומר ובלבנים הם שיהיו שוקיהן מטונפים תמיד [באופן שכבר יהיה הו"א שמותר להסתכל על זה], ובפרט הנשים אין דרכן לעשות אלא במלאכות הבית ואין בהם טינוף שוקיים כלל. ועוד, דכיון שלפי האמת הן כיסו את השוק [ורק בהו"א חשבו שמותר להסתכל על זה ואולי גם לפ"ז היו יכולות לגלות, אבל בפועל היו מכסות כמובן] א"כ איככה תטנפם (הלא גם את"ל שהיו עובדות גם בחוץ בטיט וכד' מ"מ ודאי שלא הותר לגלות את השוק מפני זה בפני כל). ועוד, דלדבריו שהחידוש בשוק הוא ש'אסור להסתכל' בשוק אפילו שהוא מטונף, א"כ כן הוא גם לפי האמת לענין כף הרגל – ששם יהיה מותר להסתכל, דהא רב חסדא לא קאמר אלא שוק אבל רגל לא הויא ערוה וכמ"ש הב"ח גופיה בראש הדיבור, וא"כ נמצא שאין איסור הסתכלות ברגליה של אשה [ו'כל המסתכל באצבע קטנה' מיירי רק באצבע של יד], וזו לא שמענו. ואדרבה בהדיא אמרי' בירושלמי (חלה פ"א ה"ב) המסתכל בעקיבה של אשה כמסתכל בבית הרחם, והביאו ר"נ גאון (בברכות שם), והכי קיי"ל בטוש"ע (יו"ד סי' קצה סעיף ז), וכ"כ הב"ח גופיה שם. [ואעיקרא, הא דאמרינן כל המסתכל באצבע קטנה של אשה יש לפרש דהיינו אצבע קטנה של רגל שהיא קטנה שבאצבעות. (ובכלים פ"ב מ"ב תנן שיעורן כדי סיכת קטן, ופי' הרע"ב כדי סיכת אצבע קטנה וכו' והכי מפורש בשבת, ושם בשבת (פ"ח מ"א) כתב דהיינו אצבע קטנה שברגל). אלא דבשבת (סד:) פירש"י תכשיטין שבחוץ, טבעת, לומר לך כל המסתכל באצבע שהיא מקום טבעת כמסתכל במקום כומז, מבואר דמיירי באצבע של יד שהיא מקום טבעת. (אבל אין זה סותר את זה שגם באצבע של רגל אסור). ושמא יש לדקדק לאידך גיסא מדפירש"י בברכות תכשיטין שבחוץ אצעדה וצמיד, ולמה לא פירש כפירושו בשבת שהוא דבר נאה ומתקבל, אם לא משום דמשמעות 'אצבע קטנה' היא של רגל ואינה ענין לטבעת]. עכ"ל. ודבריו ברורים.
ובאמת הדבר ברור שהרמב"ם לא השמיט כלל את דינא דשוק באשה ערוה, אלא השוק נכלל במה שכתב 'אם היה מגולה טפח לא יקרא כנגדה', והיינו מהמקומות המכוסים. וכמו שפירש הכס"מ שם, וז"ל: ומ"ש ואם היה מגולה טפח מגופה היינו דוקא ממקום מכוסה שבה ולישנא דמגולה דייק הכי. עכ"ל. וביתר ביאור בב"י (סי' עה): ודקדק [הרמב"ם] לומר "אם היה מגולה טפח מגופה", לרמוז למה שנתבאר בסמוך דידיה ופניה וכל מקום שאין דרך לכסותו שרי, דהא לא שייך לומר 'מגולה' אלא במקום שדרכו להתכסות. עכ"ל. וכיון שמבואר בדברי הרמב"ם שהדין כאן זה דוקא כש'התגלה' ממקום המכוסה, ממילא שוק נמי בכלל זה ולא הוצרך לפרשו.
תדע, דאם איתא דס"ל להרמב"ם דשוקה לא חשיב 'מקום שדרכו לכסות' לאסור ק"ש כנגד, היה לו לב"י (הנ"ל בקטע הקודם) לתפוס חידושא דנקט הרמב״ם 'מגולה' טפח - לומר דהוא לאפוקי שוקה דלא חשיב מקום שדרכו לכסות, וכ״ש ידיה ופניה, ומדוע כתב רק שהרמב"ם דקדק זאת רק לאפוקי 'ידיה ופניה' וכו'. אלא ודאי שבזה גם הרמב"ם ס״ל כדברי הטור ושאר ראשונים דשוקה הוי בכלל מקום שדרכו לכסות. וכמו שדייק בספר עצי הגפן (עמ' ח, ד"ה ח). ע"ש. וגם בלי דקדוק זה, עצם זה שהב"י הביא את הרמב"ם בשתיקה בב"י, ולא הזכיר שום זכר שהוא חולק על הטור ושאר ראשונים וסובר דשוק באשה לא נאמר לגבי ק"ש, מוכח שהוא מודה שהשוק הוא מקום מכוסה. וז"פ. וכן שאר האחרונים סתמו בזה ולא פירשו שלדעת הרמב"ם אין דין כזה בק"ש ששוק באשה ערוה, אלמא סבירא להו דמודה הרמב"ם שבדין ק"ש נאמר.
ובאמת שכן כתבו להדיא כמה אחרונים בדעת הרמב"ם [שהרמב"ם כלל את שוק ב'אם היה מגולה טפח לא יקרא כנגדה', כאמור]. דכ"כ המעשה רוקח (על הרמב"ם שם), והמשרת משה (עטיה, על הרמב"ם שם), והתורת חיים (סי' עה סק"ב). וכיו"ב כתב הרב בני ציון ליכטמאן (סי' עה סק"ג ד"ה אשר). ע"ש.
[והטעם שהרמב"ם והשו"ע כללו את זה ב'טפח', בשונה מהגמ' שהוא שתי מימרות, היינו משום דבשלמא בגמרא – רב יצחק אמר "טפח באשה ערוה", והיינו דוקא מקומות המכוסים, והו"א דזה דוקא במקומות המכוסים "אצל כולם" (כגון הירך, הבטן ושאר הגוף) שזה חמור ממש. משא"כ שוק - שאינו מקום מכוסה אצל כולם שהרי "אצל הגברים" זה מגולה - אולי לא הוי ערוה, קמ"ל רב חסדא. אבל השו"ע הרי כבר כתב: טפח באשה ערוה במקום "שדרכה" לכסותו, וא"כ שמעינן כבר דכל מה ש"האשה" מכסה הוא ערוה, ובשביל מה יכתוב גם את שוק בנפרד. וכן הרמב"ם כתב שאם היה מגולה [איבר שמכוסה. כס"מ] טפח "מגופה" לא יקרא כנגדה. וא"כ שמעינן כבר דכל מה "שמכוסה מגופה 'של האשה' והתגלה" הוי ערוה, ובשביל מה יכתוב גם את שוק בנפרד. (משא"כ הטור סבר שהחידוש בשוק הוא באופן אחר, וכמ"ש אביו הרא"ש בתוספותיו לברכות שם, ולכן הוצרך לכתוב גם את שוק בנפרד. ודו"ק כי קיצרתי). וכמו שביאר כל זה לנכון בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' כא אות ג), ע"ש].
ואף שהדברים ברורים, מ"מ גם אם יתעקש המתעקש לומר שהרמב"ם 'השמיט' דינא דשוק באשה ערוה בק"ש וסובר שמותר לקרוא כנגד שוק מגולה של אשתו, מ"מ אין לזה שום גילוי היתר לעניין צניעות לומר שאין חובה לכסותו אא"כ נהגו. וזה שהותר לקרוא ק"ש כנגד שוק אשתו, אין זה הופך את זה לכך שהשוק הוא 'מקום מגולה' שאין הרהור בגילויו וכד', ושרק במקום שנהגו חייבות לכסותו. אלא הוא אמנם באמת מקום המכוסה וחייב לכסותו 'בעצם' משום צניעות, אך לעניין ק"ש שאסרו לבעל לקרות כנגד מקום מכוסה של אשתו לא החמירו בו כמו שאר הגוף, כי הוא יותר קל. אבל לעניין לצאת לחוץ בגילויו, מאן דכר שמיה, ולא התירו אלא את פניה ידיה ורגליה ותו לא (דגם אם יש איברים עם דרגות שונות של גרימת הרהור ומכשול, מ"מ אין שום מקור להמציא שלזה מועיל מנהג ולזה לא. ומה שבעיקר הסתמכו הוא על דברי הפמ"ג והמשנ"ב שחשבו שהשוק זה החלק העליון, אבל לפי מה שהתבאר [במאמרו של הרב יונה בגיליון הקודם ובתגובתי לדבריו בגליון זה] אין עוד מקום לסמוך על זה). [כמו שבשיער אע"פ שהשמיט הרמב"ם את דינו כאן, וסובר שמותר לקרות ק"ש כנגד שיער אשתו, מ"מ מה שאסרה תורה 'לצאת' בגילויו הוא משום צניעות (כמפורש בהרבה ראשונים, ואינו משום 'גזירת הכתוב' גרידא. ואכמ"ל), אלמא אין הדברים תלויים זה בזה. וראה עוד בביאור נקודה זו בהערהמז. ומעתה ה"נ לגבי שוק לפי הצד שהרמב"ם כביכול השמיט את זה, דאין מזה ראיה כלל לעניין גילויו ברה"ר אם הוא תלוי במנהג או לא. וז"פ].
וראה עוד להלן בנספח אות א.^[47]
ב. ביאור דברי הרשב"א
עוד כתב הרב עדס נר"ו ללמוד מדברי הרשב"א (ברכות כד.) ששוק אינו מקום מכוסה 'בעצם', שהרי באברים המכוסים בעצמותם הם בכלל טפח באשה ערוה ומה הוצרכו לחדש בו. עכ"ד. אולם דבריו תמוהים, כי גם באיברים המכוסים 'בעצמותם' ברור שיש דרגות בחומרתם, זה למעלה מזה, וע"ז כתב הרשב"א דהו"א שדוקא באיברים החמורים יותר, דהיינו במקומות המכוסים לגמרי (אצל כולם) - שאפי' האיש מכסה אותם (כגון הירך, הבטן, ושאר הגוף) אז הוי ערוה לעניין הא דמיטריד, שאסרו משום זה לקרוא ק"ש כנגד. אבל השוק שהוא 'פחות חמור' אינו בכלל מקומות המכוסים שאסרו בק"ש, שהרי "אינו מקום צנוע באיש", ומה שהאשה צריכה לכסותו אין זה אלא משום שהאשה צריכה להיות צנועה יותר מהאיש, אבל אין לזה דין ערוה לק"ש, שבק"ש אסרו דוקא בדבר החמור טפי כאמור. קמ"ל רב חסדא דאינו כן, אלא כיון שאצל האשה הוא מקום מכוסה, שוב הוי ערוה, ואם מתגלה מיטריד וגם טירדא כזו אסרו. אבל אין כאן שום גילוי ששוק שונה משאר הגוף לעניין השאלה אם הוא מקום מכוסה 'בעצם' או לא. ואדרבה, יש לדייק מלשונו שדין השוק כדין שאר הגוף, דכתב בזה"ל: והא דאמר רב יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ובק"ש, פירש הראב"ד ז"ל דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה, ועלה קאתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא וכו'. עכ"ל. ודוק היטב בלשונו דמשמע דרב חסדא בא 'לפרש' דגם שוק הרי הוא בכלל ה'טפח באשה ערוה' שאמר כבר רב יצחק, כי גם הוא נחשב כמקום צנוע שדרכה של האשה לכסותו (אפילו שהאיש לא מכסה אותו), ומכיון שהשוק כלול ב'טפח' שהוזכר לפני כן [ב"טפח באשה ערוה"] כאמור, ממילא כמו שבשאר טפח באשה הוא ערוה בעצם ולא יועיל מנהג, מי הוא ואיזה הוא אשר יאבה להוציא מהכלל את השוק ולומר מסברת הכרס ששוק אינו ערוה 'ממש' ולעשות פלגינן דיבורא שלגבי שאר הגוף זה ערוה 'ממש' ולגבי השוק זה ערוה 'לא ממש'. ובשלמא אם היו אלו שתי מימרות שונות, אפשר לומר שכל אחד התכוין לסוג ערוה אחרת, אבל כאמור מהרשב"א מוכח דמרב חסדא למדינן שזהו כוונת רב יצחק עצמו, וא"כ הכל כלול בדבריו ו'ערוה' חדא היא, ואין שום מקור להמציא שהם חלוקים 'לעניין דינא' אע"פ שב'דרגת חומרתם' אכן הם בדרגות קצת שונות. וק"ל.
וכן מפורש בריא"ז בפסקיו למסכת ברכות (פ"ג ה"ג סי' יא), שכתב: וכן שוק באשה ערוה, "שאין גילוי השוק כגילוי הפנים". עכ"ל. ומוכח שהשוק והפנים חלוקים הם בעצם - שגילוי השוק חמור טפי וצריך להיזהר מגילויו, משא"כ הפנים. ולא ששניהם שווים ורק החילוק ביניהם הוא בפועל מה הרגילות לכסות ומה לא (ואם ישתנה ויתרגלו לגלות גם את השוק יהיה מותר), דזה אינו, שהרי כתב "שאין גילוי השוק כגילוי הפנים". [ושם מיירי על כיסוי השוק ולא לגבי ק"ש, ע"ש, וא"כ דבריו הם מפורשים לגבי נידוננו עצמו, דלא מועיל בזה מנהג, בשונה מהפנים. אמנם שאר הראשונים פירשו את הסוגיא לעניין ק"ש ולא לגבי כיסוי, אבל לא מסתבר שנחלקו בגוף הדין אלא רק במה איירי הסוגיא, ואדרבה מה שהאחרים לא פירשו כמוהו נראה דהוא משום דלזה לא איצטריך לאשמועינן, ולכן פירשו דאיירינן גבי ק"ש מול אשתו - דבזה יש חידוש, ועי' בזה בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' כא אות ה)]. והדברים ברורים.
ולכן מה שכתב הרב עדס כמה וכמה פעמים במאמרו ללמוד מדברי הרמב"ם והרשב"א שהשוק תלוי במנהג [ועוד בכזו פשטות כאילו זה מפורש בדבריהם], אין לזה שום בסיס במחכ"ת^[48].
וגם למטוניה דמר, שאחרי ששוק אינו חמור כ"כ ממילא כבר הוחלט שהוא 'ערוה לא בעצם' ואם רגילות לגלותו מותר לקרות כנגדו, הנה הרי הדגיש כבודו בכמה מקומות במאמר שאין היתר זה אמור אלא לגבי לקרות כנגדו, אבל לעניין יציאה לחוץ עדיין תלוי ועומד בשאלה האם דת יהודית משתנה או לא. [וכנראה כוונת כת"ר לומר שההיתר לקרות כנגדו הני מילי לעניין אשתו, אבל לעניין יציאה לחוץ עדיין יש חשש בזה שיביא להרהור, כי באחרות לא שייך לומר ש'רגיל' בזה. או שכוונתך לומר דגם לאחרות ההיתר הוא דוקא בראיה בעלמא, אבל לעניין יציאה לחוץ יש עדיין מקום לחשוש להסתכלות (והארכתי בדברים אלו במקו"א. ואולי אפרסמנה כאן בירחונים הבאים בע"ה)]. ובאמת שכבר הוכחתי באריכות בתגובה למאמרו של הרב יונה (בירחון זה) שאין דת יהודית משתנה.
ומה שכתב כבודו שלפי דרכו של הביאור הלכה שכל דבר המותר בק"ש הוא איבר מגולה גם כלפי הרחוב (דרק משום שהגילוי הוא גם ברה"ר הותר), ממילא בהכרח שמותר ללכת בשוק תחתון מגולה במקום שהמנהג כן וכו'. ע"כ. במחכ"ת אינו נכון, שהרי בשלמא אם היה רשב"א שכותב בהדיא "כשרגילים לגלות את השוק, מותר לקרות ק"ש כנגדו", ממילא אכן היה אפשר לדייק (לדרכו של הביאה"ל) שהכוונה שרגילים לגלות את השוק גם ברה"ר, וא"כ מוכח דמהני מנהג ודת יהודית משתנה וכו'. אבל הרי באמת אין רשב"א כזה, אלא רק כבודו חושב לדייק מזה שהרשב"א כתב שאצל הגברים הוא מקום מגולה משמע שאינו ערוה 'בעצם' אלא הוא ערוה רק מפני שהדרך לכסות [אף שאין לזה שום הכרח, כפי שכבר כתבתי לעיל], ואם הדרך תשתנה אז יהיה מותר לקרות ק"ש כנגדו. אבל השאלה היא האם באמת הדרך יכולה להשתנות גם בחוץ (שאז תוכל לומר שלהרשב"א שאינו ערוה בעצם יהיה מותר לקרות כנגדו) או לא, ולזה אין לך שום הכרח מהרשב"א, דאפשר שאע"פ שאין השוק ערוה בעצם ואם הדרך תהיה לגלותו כבר יהיה מותר לקרות כנגדו, אבל במציאות לא שייך שיהיה דרך כזו, כי בחוץ דת יהודית לא משתנה. וק"ל.
ואגב מה שכבודו רצה לבאר (באות ד) בדברי התפארת שמואל שהחמיר דוקא באופן שהוא פריצות גדולה ולא בגילוי זרועות לבד, לענ"ד א"א לומר כן, שהרי הוא קאי על הרא"ש שם, שפירש הא דאמרינן "טפח באשה ערוה" שזה דוקא "בדבר שרגיל להיות מכוסה באשה", וברא"ש א"א לפרש פירוש אחר אלא יש רק שתי אפשרויות - או שהכוונה כפשוטו מה שרגיל להיות מכוסה - אפילו משאר חלקי הגוף, או שהכוונה "בדבר שרגיל להיות מכוסה באותו הזמן (בדורות המתוקנים)" (דאי אפשר לומר סתם שהתכוין שרגיל להיות מכוסה "בחלק מהאיברים", כי היכי דתוכל לומר מסברת כרס לאיזה איברים התכוין ולהוציא את השוק וכד', דהא סתמא קתני, וזה פשוט). והנה התפארת שמואל בחר לבאר בזה"ל: לאפוקי מה שדרך נשים להיות מגולה כגון הפנים והצואר והידים, אבל וכו' זרועותיהם וכו' זהו מנהג רע וקורא אני בהם חוקים לא טובים וטפח באשה ערוה. עכ"ל. שמע מינה דהבין כהבנה ב', דכאמור אין ביאור 'באמצע', דהא סתמא קתני "בדבר שרגיל להיות מכוסה". וע"כ נתכוין למה שרגיל להיות מכוסה באותו הזמן (דהיינו בדורות המתוקנים), ולכן לא הוצרך לפרש. ודו"ק.
ולעניין מה שכתב הרב עדס ש"בודאי אפשר לסמוך על שיקול דעתו של הפמ"ג והמשנ"ב שזה לא פריצות מרובה". הנה הסברות מגיעות אחרי מה שכתוב ולא להיפך, דהיינו הם סברו שהשוק הוא החלק העליון, וממילא 'נצטרך לומר' לשיטתם שבחלק התחתון אין פריצות. אבל לפי מה שנתבאר (בגליון הקודם במאמרו של הרב יונה, ובגליון זה במאמרי) שכל הפוסקים חולקים על זה (ועי' באריכות במאמרי בגיליון זה אות ג, מהיכן עלתה לו לפמ"ג כדבר הזה כנגד כל המקורות), ממילא אדרבה מוכח להיפך, שגם החלק התחתון הוא פריצות, אלא שהרב עדס רוצה להמציא שזה לא פריצות 'בעצם', ואין זו אלא סברא ללא מקור. אכן הה"כ ניסה להיתלות ברמב"ם וברשב"א ושזו כוונת הפמ"ג, אך לפי מה שהתבאר (כאן אותיות א-ב) אין מדבריהם שום הוכחה, וגם לא זאת עלתה על ליבו של הפמ"ג (כפי שיתבאר עוד להלן אות ה בס"ד).
♦
ג. בעניין אם אזלינן בתר ביתא או בתר רה"ר לעניין ק"ש
בעניין מה שכתב דאזלינן בתר מה שרגילה לגלות בבית ולא מה שרגילה לגלות בחוץ, כן דעתי נוטה, עי' מה שכתבתי בזה בהערה^[49]. אולם יש להדגיש שזאת דוקא אם היא רגילה לגלות 'תמיד' בביתה, דאל"כ הרי גם שיער היה מגולה בביתה לרוב הראשונים, ובכ"ז אמרו שיער באשה ערוה, אלא ודאי דשאני התם שלא תמיד היתה מגלה אותם ולכן הוא ערוה, משא"כ פניה ידיה ורגליה שתמיד היא מגלה אותם.
ברם כל זה הוא דוקא לפניה ידיה ורגליה, שאם היא רגילה לגלות בבית את כפות הרגל ובחוץ לכסותו, אזלינן בתר ביתא כאמור, אבל מה שהוסיף הרב עדס שה"ה לשוק, כי "שוק אינו ערוה בעצם", להאמור אין לזה מקור, ואדרבה משמע בראשונים לא כך, ועי' בהערה^[50].
וראה עוד בנספח אותיות ב-ג.
ד. ביאור דברי הב"ח והט"ז
בעניין מה שכתב הרב עדס בדעת הב"ח (ריש סי' עה), שבתירוצו הראשון (שהתחדש בשוק שאפילו פחות מטפח אצלו אסור) סבר שהשוק הוא החלק העליון [דלכן אסר אפילו פחות מטפח]. ואילו בתירוצו השני (שהתחדש בשוק שאסור להסתכל אפילו בשוק שהוא מלוכלך וכד') הכוונה לחלק התחתון [שבזה היה הו"א שמותר להסתכל מכיון שמטונף משא"כ בעליון ודאי לא היה הו"א כזו]. הנה במחכ"ת א"א לומר כדברים האלה. ואציגה נא בפניך מה שכתבתי בזה בהבנת דברי הב"ח והט"ז הללו, ואידך זיל גמור.
הנה לכאורה יש להבין, מדוע באמת כתבו החי"א והב"ח והט"ז (סי' עה) שהשוק קרוב לערוה יותר משאר איברים ולכן אסור אצלו אפילו בפחות מטפח, דלכאורה אטו ה'ירך' פחות קרוב לערוה ופחות מביא הרהור מהשוק [וראה להלן שא"א לומר שהם סוברים שהשוק הוא החלק העליון].
ונראה, שאה"נ גם השוק וגם הירך נכלל בלשון שוק באשה ערוה לעניין זה, דכוונת "שוק באשה ערוה" לשיטתו היינו 'אפילו' החלק התחתון (-שוק), שאפילו זה האיסור הוא פחות מטפח, וכ"ש העליון.
ושו"ר שכן מבואר בחזו"א (או"ח סי' טז ריש סק"ח), שאם בשוק השיעור הוא פחות מטפח, א"כ הוא הדין עגבות ובטן נמי כל שהוא דאינהו טפי בהצנע. [אלא שהקשה על הט"ז, דא"כ הוה להו לפרש באיזה מקום שיעורו "טפח" (כגון בזרועותיה), ולכן כתב דהעיקר דלא כהט"ז, אלא גם בשוק השיעור הוא טפח. ושכן משמע מהראשונים. ע"ש. וכיו"ב הקשה בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' כא אות ז). וע"ש]. וע"ע בספר ביאורים במסכת ברכות (טאוב, עמ' קמט).
וכיו"ב כתב בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' ט אות ב ד"ה ומה), דאפילו אם השוק הוא רק האמצעי, מ"מ לענין ערוה דין הירך כדין השוק, דהא חומרא דשוק הוא משום שזה מקום הרהור יותר משאר איברים, וכ"ש הירך שהוא סמוך לערוה ממש, וכ"ש העגבות וכל סביבות הערוה, וא"כ מן המתנים ולמטה עד סוף השוק שיעורו בכל שהוא. ע"ש.
בפרט לפי מה שמבואר במשנה (חולין פ"י מ"ד) אליבא דת"ק דהלכתא כוותיה, ששני החלקים נקראים שוק. וכן מבואר ברא"ש בפסקיו שסביב הרי"ף (הל' קטנות דף ט. ד"ה בגובה. וכ"ה בהל' קטנות להרא"ש, תפילין, סי' יח בס"א שהובאו בהגהה שם) שכתב שהמרפק הוא באמצע הזרוע, כשם שהארכובה ברגל היא "באמצע השוק". ע"ש. וכ"ה בתוס' ר"י הזקן (שבת צב. ד"ה ובמרפקו. צויין בספר השוק והזרוע בהלכה סי' א אות א), ובהגהת צאן קדושים (מנחות לז.). וכן הוא ברשב"ץ (בספרו מגן אבות אמונות ודעות, עמ' 397 בהוצאת מכון הכתב, ד"ה וכן השוקים). ע"ש. וכן נראה מלשון השבט הלוי (ח"א סי' א) דלאחר שכתב דאין לדמות שוק דידן לשוק דבהמה כתב: א"כ שוב הדרינן לסתם לשון שוק שבשאר מקומות שכולל "נמי" חלק הרגל אשר למטה. עכ"ל. וכ"ה לשון הטהרת הבית (ח"ב עמ' קסה): שמה שאמרו שוק באשה ערוה הוא "גם" לגבי מן הארכובה ולמטה. עכ"ל. ועוד. ע"ש. וא"כ יש לומר שגם אם הט"ז התכוין רק לשוק, מ"מ התכוין לשוק הכולל, דהיינו שני החלקים. ושו"ר שכן ביאר הגר"י עדס בספרו דברי יעקב (ברכות, סוף עמ' קפו, וריש עמ' קפז). וע"ש עוד. וכן ביאר בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' ט אות ב ד"ה ומה) בכוונת הפמ"ג שציין לראשונים דסברי דתרוויהו מקרו שוק, לומר דתרוויהו שיעורם בפחות מטפח. ע"ש.
נמצא דאין שום הכרח לומר שדעת הט"ז היא שהשוק הוא החלק העליון, אלא לעולם הוא החלק התחתון, אך ממילא כל שכן שהעליון אסור אף בפחות מטפח, כאמור. ואדרבה, יש לנו להשוותו כשאר כל הראשונים והפוסקים שהשוק הוא החלק התחתון. ולא לעשותו מוקשה בכח [ואדרבה יש גם כמה ראיות שהב"ח והט"ז לא סבירא להו שהשוק זה החלק העליון, כדלהלן].
תדע, דהא הב"ח (או"ח סי' עה) ג"כ כתב בתירוצו הראשון כהט"ז, דהחידוש בשוק הוא לעניין זה שאסור אפילו פחות מטפח, ואפ"ה מוכח להדיא מתירוצו השני שהוא סובר שהשוק הוא החלק התחתון, שכתב בתירוצו השני שהחידוש הוא דאפילו בשוק אסור להסתכל, דאע"פ שמלולכלך בטיט וצואה והו"א דמשום זה יהיה מותר "להסתכל", קמ"ל. ע"ש. ואי כוונתו על החלק העליון, אין לך תמהון לבב יותר מזה שיהיה מותר עוד "להסתכל" על החלק העליון, אלא ודאי דהוא סובר שהשוק הוא החלק התחתון, וכמו שכתב להוכיח בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' א). וכ"כ ביתר אריכות להוכיח מהב"ח הנז' בשו"ת באר משה (ח"ח סי' קא אות ה), ע"ש. [וע' גם בחזו"א (או"ח סי' טז סק"ח) שהוכיח מהב"ח הנ"ל באופן אחר, דהיינו מעצם זה שכתב שמלוכלך בטיט וצואה, ובפשטות היינו מטיט וצואה שבדרכים, והרי למעלה מן הארכובה ודאי לא מתלכלך מן הדרך, אלא מוכח דהוא החלק התחתון. וכן הוכיחו בשו"ת באר משה הנז', ובספר שיחות ערבות (תרפ"ד, עמ' מא), ובבית ברוך (על החיי אדם כלל ד סק"ז, עמ' ק), ובברכת ה' (ח"א עמ' רפז), והובאו בלבוש מלכות (עמ' 229). ע"ש. אמנם בפמ"ג דחה זאת וכתב דמ"ש הב"ח אין כוונתו דמלוכלך "מן הדרך" אלא "מחמת מלאכה", וכמ"ש הב"ח בהדיא בסוף דבריו, והיינו שכורעת על ברכיה לעשות מלאכה ומתלכלך גם הפרק העליון. מ"מ אכתי ק"ק שגם החלק העליון יתלכלך עד כדי כך, וגם דכאמור זה תמוה מאד שתהיה הו"א לומר שמשום זה יהיה מותר "להסתכל" בחלק העליון וכנ"ל. ועוד, שיהיה השוק קל יותר מפניה וידיה שאסור להסתכל בהם ואילו בשוק הו"א שמותר "מפני שהם נקיים והשוק מלוכלך...". אלא ודאי דהיינו החלק התחתון. ועל גוף דברי הב"ח הנ"ל עיין מה שהעיר לנכון בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' כא אות ו). ע"ש. והבאתי דבריו לעיל בתגובה זו אות א]. ומכיון שמהתירוץ השני מוכח דס"ל שהשוק המדובר הוא החלק התחתון, על כרחך כך הוא סובר גם בתירוץ הראשון, דמגוחך מאד לומר דלעולם בתירוץ הראשון (שתירץ שבשוק אסור אפילו פחות מטפח) סבר שהשוק הוא החלק העליון, אלא שבתירוץ השני "חזר בו" וסובר שהשוק הוא החלק התחתון. דפשיטא דכל כה"ג הו"ל לפרש דבר חידוש זה (כגון לכתוב בתי' השני: ועוד נראה עיקר "דבאמת השוק הוא החלק התחתון" והו"א דמותר להסתכל בגלל הטיט והצואה. או כל לשון כיו"ב). ומדכתב סתמא ולא נתן שום רמז וחצי רמז שכעת מיירי פתאום על חלק אחר, ממילא ברור ופשוט דלשני התירוצים השוק הוא החלק התחתון, וכל השינוי ביניהם הוא רק מה החידוש (דלתירוץ הראשון החידוש הוא שאפילו פחות מטפח אסור, וכדמשמע מהפסוק דגלי שוק וכמו שכתב בתחילה, ולתירוץ השני החידוש הוא עצם זה שאסור להסתכל אע"פ שזה מלוכלך בטיט וצואה, וכנ"ל). וזה ברור.
וכן מוכח דהבינו כך הבאר משה והשבט הלוי והחזו"א הנ"ל, שהרי הוכיחו מהתירוץ השני שבהכרח היינו החלק התחתון, ולא העלו על דל שפתם לומר שמ"מ לתירוץ הראשון של הב"ח מוכח שהשוק הוא החלק העליון. אלא ודאי כדפירשית. וכן מוכח מעוד כמה אחרונים שכתבו דבשוק אפי' פחות מטפח אסור, אע"פ שמוכח מדבריהם דהשוק הוא למטה, כגון הגר"ז (סי' עה ס"א), והעוד יוסף חי פרשת בא אותיות א-ב (וביארתי את דבריו במקום אחר) והשבט הלוי (ח"י סי' יד). וכן ראיתי בירחון האוצר (גליון פה, עמ' תקמב) שכתב דכן מוכח גם באליה רבה (סק"ג), שהביא את הרשב"א שגם שוק הוא בכלל "טפח" באשה ערוה (והחידוש בו יותר משאר טפח שבגוף הוא דהו"א דמותר לקרוא ק"ש כנגד זה, משום שאינו מקום מוצנע לגמרי, שהרי באיש זה מגולה), וכתב על זה: אבל הט"ז (סק"א) כתב דשוקה אפילו באשתו אסור אפילו בפחות מטפח, שהוא מקום הרהור יותר משאר אברים. עכ"ל. ומשמע בפשטות דהבין (האליה רבה) דלדברי שניהם השוק הוא אותו שוק, אלא שנחלקו האם האיסור בו הוא טפח או בפחות מטפח. וא"כ כשם שלרשב"א בהכרח השוק הוא החלק התחתון (שאותו האיש מגלה, וכמו שהוכיחו הרבה אחרונים מדבריו, ואכ"מ), ה"נ לט"ז השוק הוא החלק התחתון. והדברים ברורים.
וע"ע בבגדי תפארתך (עמ' קפב) ובלבוש מלכות (עמ' 230) כמה הוכחות שלא שייך לומר שהט"ז סובר שהשוק הוא החלק העליון. עש"ב. [ומ"מ מה שביארו שם את דברי הט"ז הנ"ל (כל אחד לפי דרכו), ע"ש, לענ"ד נראה יותר כמו שביארתי].
ועוד, דגם את"ל שהט"ז סובר שהשוק הוא החלק התחתון, מ"מ אין הכרח שהחלק שמתחתיו לא הוי ערוה, כי דוקא לפי הדרך ש"שוק באשה ערוה" בא לחדש שגם חלק זה הוי ערוה, א"כ זה מגדיר את הקצה של המקומות המכוסים וממילא מה שמתחת לזה לא הוי ערוה. משא"כ לפי הדרך של הט"ז, "שוק באשה ערוה" לא בא אלא לומר שהשוק הוא חמור משאר המקומות המכוסים, שדינו אף בפחות מטפח [ולא לחדש שגם זה הוי ערוה וממילא מה שלמטה ממנו לא הוי ערוה]. וייתכן בהחלט שגם החלק התחתון הוי ערוה אלא שסה"כ לא נאסר רק בטפח, כשאר הגוף, ולא ב"פחות מטפח" כהחלק העליון.
וע"ע להלן בנספח אות ה.
♦
ה. בביאור כוונת הפמ"ג והמשנ"ב
בעניין ביאור הרב עדס בדברי אדונינו הפמ"ג והמשנ"ב ז"ל. ראשית, לפי האמת לא היה צורך להאריך בדברים על ביאור זה, כי בדברי הפמ"ג עצמו בשו"ת שלו (שו"ת מגידות סי' כד) כבר מבואר מה עלה בדעתו שחשב שהשוק זה העליון (ראה לעיל בתגובה על דברי הרב יונה אות ג), והדברים ברורים ללא ספק כלל. אבל מ"מ אבאר כאן שגם מתוך לשונו של הפמ"ג באו"ח עצמו א"א להלום את פירוש הה"כ נר"ו כלל ועיקר, לא בפמ"ג ולא במשנ"ב.
הנה תורף פירוש הרב עדס הוא דבאמת לכו"ע וגם לפמ"ג עיקר שם שוק הוא החלק התחתון, כדמצינו בדוכתי טובא, וזהו מה שכתב "ולשון שוק הוא מארכובה" ור"ל מהארכובה התחתונה דהיינו מהקרסול. אלא שהפמ"ג סבר דממה נפשך חלק זה התחתון תלוי במנהגי המקומות, כי הנה בחולין (פ"י מ"ו) נחלקו חכמים ורבי יהודה האם ה'שוק' הוא שני החלקים [חכמים] או רק חלק אחד – האמצעי (שבאדם הוא התחתון) [רבי יהודה], וממילא מה שאמרו (ברכות כד.) שוק באשה ערוה, יש לדון לאיזה חלק נתכוונו. להרשב"א [שאמר שהוא מקום מגולה באיש] וכן להב"ח בתירוץ השני [שכתב שהוא מקום מטונף] מסתבר שהכוונה לשוק של רבי יהודה, דהיינו רק לחלק התחתון, ואילו להב"ח בתירוץ הראשון [שכתב שהוא מביא יותר הרהור. וכ"כ הט"ז] מסתבר שהשוק הוא רק החלק העליון, כי גם הוא נקרא שוק לחכמים, כאמור. והשתא קאמר הפמ"ג שהחלק התחתון לכו"ע תלוי במנהג, כי ממה נפשך, להרשב"א אע"פ שהשוק לדבריו זה רק התחתון, מ"מ לדבריו זה תלוי במנהג, ולהב"ח והט"ז שהשוק הוא רק החלק העליון, ממילא החלק התחתון הוא תלוי במנהגי המקומות. ולכן כתב הפמ"ג שכל הרגל עד הקני"א במקום שהולכות מגולה אפשר דאין חשש, דממ"נ זה תלוי במנהג המקומות וכנ"ל. ומה שהמשיך שמארכובה ולמעלה השיעור הוא אפילו פחות מטפח, היינו כדי לחוש לדעת הב"ח והט"ז שאסרו אפילו פחות מטפח, והיינו בחלק העליון. וזהו לא משום דסבירא להו דהחלק התחתון לא נקרא שוק, אלא משום דסבירא להו שהשוק דאיירינן הכא הוא השוק של חכמים. כלומר, שגם החלק העליון נקרא שוק, והכא כשאמרו שוק באשה ערוה נתכוונו רק לחלק הזה – העליון, כאמור. עכת"ד.
ונוראות נפלאתי על פירושו.
חדא, מה שכתב בדעת הב"ח שלדעתו אף שהשוק הוא שני החלקים, מ"מ הכוונה כאן רק לחלק העליון, א"כ יוצא שמה שאמרו בגמרא "שוק באשה ערוה" נתכוונו לומר "חצי מהשוק" ערוה, וזה תמוה מאד כמובן, שהרי סתמא קתני ואין שום רמז וחצי רמז דקאי על "חצי מהשוק" (דהיינו לעליון בלבד). וגם בשום ראשון או פוסק לא נמצא שום זכר  לכך שכוונת רב חסדא היתה רק "לחלק מהשוק". ואין לדחות ולומר דכל אחד בנפרד מקרי שוק, ולשון 'שוק' משמעו או חצי התחתון או חצי העליון, וכאן הכוונה רק לעליון. זה אינו. חדא, דגם בזה לא מצינו רמז וחצי רמז בשום ראשון או פוסק שהכוונה רק ל"אבר אחד של השוק". ועוד, דבאמת אין בשום מקום לשון כזה שחצי העליון 'בפני עצמו' נקרא שוק. ותמוה מאד לומר שהב"ח המציא מדנפשיה שגם החלק העליון בנפרד נקרא שוק, בעוד שב'כל' המקומות בחז"ל החלק העליון כאשר הוזכר הוא בנפרד נקרא "ירך" [כגון בבראשית (פכ"ד פס' ט) וכמבואר גם באבן עזרא שם, וכן שם (פמ"ז פס' כט). וכ"ה בשמות (פכ"ח פס' מב. ע' רמב"ם הל' כלי מקדש פ"ח הי"ח, ומאירי נדה יג:). וכן משמע בפשטות מהפסוקים לגבי החרב על הירך (בשמות פל"ב פס' כז, שופטים פ"ג פסוקים טז ו-כא, ושה"ש פ"ג פס' ח). וכן מבואר בשופטים (פט"ו פס' יח. עי"ש במפרשים). כמו שהוכיחו מזה כמה וכמה אחרונים. וכ"ה במשנה באהלות (פ"א מ"ח). ועוד. ועי' בזה באריכות בספר השוק והזרוע בהלכה], ואפילו פעם אחת לא מצינו בחז"ל שהחלק העליון בנפרד נקרא שוק. והמקום היחיד שמצינו על החלק העליון שנקרא ג"כ שוק הוא רק כשמדובר על שני החלקים גם יחד, דהיינו בשוק דשלמים (חולין פ"י מ"ד), וכן בראשונים שהזכרתי לעיל (בתחילת הערה זו). כלומר החלק התחתון לבדו נקרא 'שוק' בשם הפרטי, והחלק העליון לבדו נקרא 'ירך' בשם הפרטי, ושניהם יחד נקראים ג"כ 'שוק'. ומעתה, הא דאמרו חז"ל (ברכות כד.) "שוק" באשה ערוה - לא יתכן בעליל דאיירו רק ב'חלק כזה מהשוק' [דהיינו החלק העליון], שבפועל הוא קרוי שוק רק במידה שמדובר על שני חלקים יחד ולא כשהוא בפני עצמו. וממילא ממה נפשך, אם הגמרא (ברכות כד.) מיירי על השוק הפרטי, הרי זה החלק התחתון, ואם כוונתה על השוק הכללי, הרי זה שניהם יחד, בין החלק התחתון ובין החלק  העליון. וזה פשוט וברור. ובאמת כבר ביארתי באות הקודמת את דברי הב"ח והט"ז על נכון. עש"ב.
וגם אם יתעקש המתעקש לומר דגם החלק העליון נקרא לפעמים שוק אפילו כשהוא מוזכר בפני עצמו (אף שלא מצינו בשום דוכתא כן וכנ"ל), מ"מ הרי בסתמא פשיטא שהחלק התחתון הוא הוא זה שנקרא שוק, אלא שאולי לפעמים נמצא שגם החלק העליון בנפרד מקרי שוק (אף שגם זה אינו וכנ"ל), וא"כ ברור דכל כה"ג היתה צריכה הגמ' (או לכל הפחות אחד מהראשונים והפוסקים) לחדש ולומר דהכא לא איירי בשוק שמוזכר בכל דוכתא בסתמא, אלא על החלק העליון [ש'היכן שהוא' (?) נקרא שוק אף כשהוא בפני עצמו...]. ומדלא מצינו כן, פשיטא דאין כוונת הב"ח רק על החלק העליון מתוך שניים (אא"כ הוא סבר שרק החלק העליון הוא שוק - וכבר נתבאר בתגובה למאמרו של הרב יונה דליתא).
ועוד, מה שכתב שהרשב"א סובר שהשוק תלוי במנהג, כבר ביארתי לעיל אות ב' באריכות שאין לזה שום משמעות בדברי הרשב"א, ואדרבה משמע ממנו שהשוק שווה לשאר הגוף. ע"ש.
וגם אם תתעקש שעכ"פ הפמ"ג חשב כן בדעת הרשב"א ומשום זה כתב שעד הקני"א אין חשש במקום שהולכות כן, אין זה נראה כלל. חדא, דאחרי שלדבריך מודה הפמ"ג שהשוק זה החלק התחתון, א"כ היה לו לבאר בהדיא שאעפ"כ זה תלוי במנהגי המקומות לפי הרשב"א, ולא לסתום "כל הרגל עד ארכובה שקורין קני"א אין חשש", בלי לבאר טעם ומקור, בעוד שהקורא אינו מבין היאך יתכן שזה השוק, ובכ"ז זה תלוי במנהגי המקומות והיכן המקור לכך. ובשלמא אם היה מזכיר מזה קודם לכן – שלהרשב"א השוק תלוי במנהגי המקומות – עוד היה אפשר לומר (על אף שגם זה דוחק גדול) שמ"ש כאן בסתמות שזה תלוי במנהג - סמך על דבריו הקודמים, אבל באמת הרי לא דן בזה קודם כלל. [ומה שכתב הפמ"ג קודם לכן "והמחבר סובר כחידושי הרשב"א ולכן השמיט בכאן שוקה" אין כוונתו לומר שהשוק תלוי במנהגי המקומות ולכן השמיטו, אלא כוונתו פשוטה שלא התחדש בשוק שאסור בו גם 'פחות מטפח' [אצל אשתו (כהב"ח והט"ז) או אצל אחרת (כההגהות מיימוניות)], אלא הוא כשאר הגוף (ורק הו"א שהוא פחות חמור שהרי האיש מגלהו, קמ"ל שלא, אבל לא שהוא תלוי במנהגי המקומות. וז"פ)].
בפרט שלפירוש זה הפמ"ג מביא כעין ראיה לסתור, דהרי זה לשונו: והוי יודע דלשון שוק הוא מארכובה [להרב עדס היינו הקרסול, כנ"ל], נמצא כל הרגל עד ארכובה שקורין קני"א - שם במקום שהולכין יחף ומגולה אפשר אין חשש. עכ"ל. ומכיון שבתחילה כוונתו שהשוק הוא מהארכובה התחתונה, דהיינו קרסול, היאך כותב "נמצא" שעד הברך תלוי במנהג? אדרבה זו ראיה לסתור. ואם כבר, היה צריך לומר בלשון "ואפילו הכי כל הרגל עד ארכובה שקורין קני"א וכו' אין חשש" [וגם אם היה כותב בלשון כזו חסר העיקר מהספר, שהרי לא הסביר בזה מדוע באמת 'אין חשש' (אף שזה השוק), וכדלעיל בקטע הקודם].
ועוד, דלשון "והוי יודע דלשון שוק שוק הוא מארכובה" משמע דר"ל שהשוק מתחיל מהארכובה, ולא שגם משם הוא השוק והכא איירינן עליו דוקא. וגם בסדר חליצה (סעיף יא) מבואר דלא ס"ל הכי, שהרי הקשה שם משוק האמור גבי חליצה לשוק באשה ערוה, ואם איתא, לימא דשאני ערוה דאיירינן על השוק העליון ולק"מ, אלא ודאי דליתא להך פירושא. וכן מוכח עוד בפמ"ג בסי' קכח (א"א סק"ה) ובמשנ"ב שם (סקט"ז), דקרו לחלק העליון 'שוק', אע"פ דלא מיירי שם מעניין ערוה (ואכמ"ל).
ועוד, דהרי המשנ"ב (סי' עה סק"ב) [שמקורו מהפמ"ג] כתב להדיא ש"בפרסות רגל" עד השוק זה תלוי במנהג המקומות, וביאר שהיינו עד הקני"א (ברך). אלמא ס"ל שהשוק הוא החלק העליון, ומתחת לזה אינו אלא "פרסות רגל", ובגלל זה התיר למטה לפי מנהג המקומות, אבל מהקני"א ולמעלה שזה השוק לא מועיל מנהג - כפי שסיים שזרועותיה ושוקיה אפילו רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור. ושו"ר שהרב עדס הרגיש בזה, ונדחק שכוונת המשנ"ב היא לא לאותו שוק של השו"ע [שפסק כהרשב"א, והוא התחתון] אלא הוא השוק של הב"ח והט"ז - דלפי מה שמצינו בשוק דשלמים (פ"י מ"ד) שגם החלק העליון נקרא שוק, ממילא הסוברים שהשוק אסור אפילו פחות מטפח סברי דהשוק הוא העליון. ולזה נתכוין כאן המשנ"ב ב'שוק', כי לדעתו חלק זה בלבד הוא השוק דאיירינן עליו הכא, כי כאן מה שהתחדש בשוק לדעתו הוא שאסור אפי' פחות מטפח כאמור וזהו השוק העליון, אע"פ שבעלמא גם החלק התחתון נקרא שוק. עכ"ד. ותמהני, דמלבד הדוחק שיש בכך שהמשנ"ב מיירי בשוק אחר שלא לדעת השו"ע בלא לרמוז כלום, מלבד זה, הרי בשלמא אילו הוה עסקינן הכא בדעת הב"ח או הט"ז ניחא, אבל הלא במשנ"ב עסקינן, ואיהו לא כתב (בסק"ז) אלא ש"יש אומרים" שבשוק אסור אפילו בטפח, ומשמע דלא שמיעא ליה כ"כ הכי, והיאך כאן בסק"ב סתם את הדברים שהשוק המדובר כאן הוא כביכול רק העליון. ובלא"ה, כבר בארנו לעיל אות ג' שלא מצינו בשום מקום שרק החלק העליון לבדו נקרא שוק, אלא מצינו שבשם הכולל של שני החלקים נקרא ג"כ שוק, אבל לבדו אינו אלא 'ירך', עש"ב. וא"כ בודאי שא"א לפרש במשנ"ב שהוא סובר שבשוק דהכא נתכוונו רק לאבר אחד מתוך שניים, דהיינו לעליון בלבד, דהא אם התכוונו רק אליו אין קורין לו אלא 'ירך'.
זאת ועוד, שהרי המשנ"ב בשעה"צ (אות ה) להדיא כתב על מה שכתב שם במשנ"ב שזרועותיה ושוקיה אסור אפילו רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות וביאר בשעה"צ שזה משום שהוא דת יהודית. ע"ש. אלמא כל דבר שהוא דת יהודית לא מהני שינוי מנהג, ללא כחל וללא סרק. ומה שכבודו כתב "ובשעה"צ סק"ה הנ"ל שכתב דלא מהני מנהג בדת יהודית אפשר שכוונתו דלא מהני מנהג פרוצות, אבל מנהג כשרות אפשר דמהני". הנה כעי"ז רצה לומר בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד סי' ט), שמה שכתב במשנ"ב (סי' עה סק"י) דאפילו אם דרך אשה וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי ראש בשוק כדרך הפרוצות אסור וכמו לענין שוקה וכו', דלא מיירי אלא באופן שלא כל הנשים שבמקום ההוא רגילות בכך, דכן מדוקדקים דבריו שכתב "אם דרך אשה זו וחברותיה וכו' כדרך הפרוצות", דלשון זה "וחברותיה" מורה ובא דרק היא וחברותיה הני נשי שכמותה, רגילות בכך. והיינו דסיים "כדרך הפרוצות", ר"ל דנשים אלו יוצאות מכלל הצניעות שבאותו מקום ונוהגות כדרך הפרוצות שבאותו מקום, דהו"א דכיון דאינן מקפידות לא הו"ל ערוה לדידה, קמ"ל דכיון דנשים הצנועות דרכן לכסות, הו"ל ערוה ואסור גם באותן המגלות, דומיא מה שכתב הבא"ח בנשי הערבים שדרכן לגלות זרועותיהם וכן באנפילאות כנ"ל. וכך ביאר גם בדברי החיי אדם (כלל ד' סי' א' ס"ב) שכתב "אבל זרועותיה ושוקה, אפילו רגילים בכך כדרך הפרוצות, אסור", שכוונתו ג"כ דוקא אם שאר בנות המקום לא הולכות כן, אבל אם כולן הולכות כן, אה"נ שיהיה מותר לקרוא כנגדה. עכ"ד. ע"ש.
אבל במחכ"ת א"א לומר כן, שהרי בפניה ידיה ורגליה הצריכו החיי אדם והמשנ"ב שכולן ילכו כן [כמו שכתב המשנ"ב (שם סק"ב): אבל פניה וידיה "כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום". וכן לשון החיי"א הנ"ל], ומינה דבזרועותיה ושוקיה (ושערותיה לדעת המשנ"ב והחזו"א ודעימיה) שכתבו דלא מהני הרגילות, היינו אפילו אם כולן ילכו כן, ובכלל 'כולן' אלו הכשרות ובכ"ז לא מהני. וזה ברור.
וכאמור על אף שביארתי כאן שהפמ"ג והמשנ"ב סוברים שהשוק זה החלק העליון, מ"מ כבר ביארתי בירחון זה בתגובה להרב יוסף יונה אות ג מהיכן נבע להם דבר זה, והמעיין ישפוט אם ניתן להקל על פי זה או לא, ע"ש באורך בטוב טעם, קחם נא אליך, ותברכם.
וראה עוד בנספח אות ו.
♦
ו. מקור חובת כיסוי השוק
הרב עדס נר"ו כתב כמה פעמים בתוך מאמרו, ששתי הסוגיות של 'שוק באשה ערוה' ו'דת יהודית' אינן תלויות זו בזו, ושמסברא יש מקום לדון לכאן ולכאן^[51]. ואמרתי אציגה נא בפני הקוראים את אשר הנלע"ד בזה. [לא דנתי כאן על הצד שהשוק לא נקרא ערוה לעניין ק"ש - אם יש ללמוד לעניין צניעות, דלזה ראה לעיל אות א בסופו ובהערה שם (ולמבואר שם אין מ"ד כזה שסובר שהשוק לא נקרא ערוה לעניין ק"ש, אבל כתבתי את הדברים שם גם למטוניה דהרב עדס שחשב שהרמב"ם סובר כן. ע"ש). אבל כאן אדון רק לפי האמת ששוק נאמר לעניין ק"ש, שהוא ערוה, האם אפשר להוציא מזה שגם יש חובה לכסותו ברה"ר או לא, וא"כ מה המקור לכך, כפי שיתבאר לפנינו בס"ד].
ראשית יש לברר ולבאר מהו מקור חובת כיסוי השוק, וכן מקור כיסוי הגוף בכלל. דבשלמא כיסוי הראש כבר למדינן (כתובות עב.) מקרא ד"ופרע את ראש האשה", אבל גופה מנלן.
אמנם מצינו סוגיא ערוכה בזה בברכות (כד.) 'טפח באשה ערוה' 'שוק באשה ערוה', אך יש לדון אם אפשר ללמוד משם לנידוננו, כפי שיתבאר.
דהנה זה ברור שהסוגיא הזו עצמה לא קאי ללמד על חובת כיסוי השוק והגוף, אלא שם קאי על דיני ק"ש של הבעל כנגד טפח או שוק שהתגלה מאשתו, דעל זה אמרינן התם דאע"פ דעיקר קרא ד"והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר", היינו על הערוה עצמה שאסור לקרוא כנגדה, מ"מ חכמים הוסיפו לאסור כל טפח מהשוק ומשאר גופה (ולהב"ח והט"ז סי' עה ב'שוק' השיעור הוא אף פחות מטפח), אבל בחובת כיסוי השוק והגוף ברשות הרבים לא מיירי התם.
אלא דאכתי יש מקום ללמוד משם מהו 'מקום המכוסה' ומה לא [אע"פ שהמקור לכיסוי הוא לא שם כאמור], דהרי כבר כתבו כל הראשונים שם שכל מה שנאסר לקרוא הוא דוקא כנגד 'מקום המכוסה' שבאשה, וא"כ מכיון שאמרו 'שוק באשה ערוה' ואסרו לקרוא כנגדו, ממילא מוכח דהוא מקום מכוסה [ומאידך, מכיון דכתבו הראשונים שם שפניה ידיה ורגליה מותר לקרוא כנגדם, ממילא מוכח דהם מקומות המגולים].
איברא דאכתי יש מקום לבעל דין לטעון, דאע"פ שאכן מוכח שם שה'מציאות' היתה שהשוק היה 'מקום מכוסה', כאמור, אך מ"מ אין כאן ראיה ש'חובה' לכסות אותו, אלא שם סה"כ קאי על מה ש'נהגו' לכסות את השוק, דבכה"ג שנהגו לכסותו [וכן את שאר הגוף זולת פניה ידיה ורגליה], ממילא כאשר התגלה ממנו הוי ערוה, אבל לעולם אימא לך דמעיקרא אין חובה לכסות את השוק, ואם ינהגו לגלותו לא יעברו על איסור. [וגם לגבי שאר הגוף אין כאן גילוי לחובת כיסויו, אף שפשוט מסברא].
אולם לכאורה הדבר תלוי בגדר מה שחילקו בין 'מקומות המכוסים' כשוק ושאר גופה לבין 'מקומות המגולים', כפניה ידיה ורגליה. דאם נאמר שההיתר בפניה ידיה ורגליה 'מחמת שרגילים בהם' זהו דוקא באיברים אלו, אבל בשוק [ושאר הגוף] לא מועילה רגילות, מסתבר מאד שגם לעניין יציאה לחוץ השוק ושאר הגוף הם 'מקומות המכוסים' בעצם, דהיינו שאסור לצאת בגילוי שוק לא רק משום 'מנהגא בעלמא' (ואם ישתנה המנהג ישתנה הדין) אלא הוא מעיקר הדין, דמכיון שלא מועילה בו רגילות כלפי ק"ש - ואפילו לגבי בעלה, אלמא הוא מעורר הרהור טפי, וכ"ש שיש לאסור לצאת בגילויו גם אם כולן יהיו רגילים בזה. וגם מסתבר שזה גופא הטעם שאסרו באיברים אלו גם אם יהיו רגילים בזה – משום שהם ערוה מעיקר הדין. משא"כ פניה ידיה ורגליה. וא"כ ה"ה לעניין צניעות. אבל אם נאמר שכל החילוק בין פניה ידיה ורגליה לשאר הגוף הוא רק בכך שבפועל בזה רגיל ובזה לא, ואה"נ אם אשתו תהיה רגילה לגלות יותר בביתה, יהיה מותר לבעלה לקרוא כנגד, מחמת שסו"ס הוא רגיל בזה [ועי' מה שכתבתי בזה לעיל אות ג], א"כ יש לדון האם כ"ה גם לעניין יציאה לחוץ דתועיל רגילות, או לא.
אכן נראה פשוט שגם לפי צד ב' שכל החילוק בין האיברים הוא בכך ש'בזה רגיל ובזה לא', הלא הדבר ברור שכל זה היינו דוקא באשתו, אבל באחרת לא הותר לקרוא כנגדה אלא רק בפניה ידיה ורגליה ותו לא, גם אם יתרגלו בעו"ה לגלות יותר ויותר. ובאמת שכך כתבו כל האחרונים, שכל ההיתר הוא דוקא בפניה ידיה ורגליה ותו לא (ראה לעיל בירחון זה במאמרי – תגובה על מאמרו של הרב יוסף יונה, אות ב), אלא שכתבנו לעיל (בתגובה זו אות ג) שמלשון הראשונים קצת לא משמע כן [אף שיש פנים לכאן ולכאן]. וזאת משום דהראשונים מיירי רק כלפי אשתו. אבל האחרונים שכתבו בפשיטות דזה רק בפניה ידיה ורגליה, הוא משום שהבינו דאיירינן גם באשה אחרת, ובזה ברור להו מסברא פשוטה^[52] דלא מהני רגילות אלא בפניה ידיה ורגליה ולא בשאר הגוף. ומעתה פשוט שגם אסור לצאת בגילויים, גם אם כולן תלכנה בגילוי שוק או איבר אחר.
זאת ועוד, דהנה כפי שכבר הזכרתי לעיל, הרי כל הנ"ל לא יעלה מזור ללמד לנו מה ה'מקור' לחיוב כיסוי הגוף, אלא רק ל'סימן' שהגוף הוא מכוסה ולכן אסור לקרות כנגדו, אבל מהיכן זה נלמד לא כתוב כאן כלל. ויש עמדי אריכות דברים בזה, ואכ"מ, אך תמצית הדברים לפי הנלע"ד הוא שהאיסור בזה נולד מצד לפני עיור או לא תקרבו לגלות ערוה, דהאשה צריכה 'להרחיק' את עצמה מעבירה ככל הניתן, ולא 'להתקרב' לזה כלל [ועי' בזה בהערה^[53]], ולכן חייבת לכסות את גופה כפי האפשר. ומעתה, אף דאכתי לא התבאר עד כמה היא צריכה להיזהר שלא להכשיל ולהתרחק מהעבירה, מ"מ מסתבר דלעניין זה שפיר למדינן בגילוי מילתא מהא דאסרינן (ברכות כד.) בק"ש לקרוא כנגד כל הגוף זולת פניה ידיה ורגליה [ואף שלעניין ק"ש התבאר שעדיין יתכן שתועיל רגילות בשאר הגוף כלפי אשתו, אבל הכא דאיירינן באשה אחרת לא תועיל רגילות בזה, כדלעיל, דעדיין יש כאן קירוב מסויים], וכן בגילוי מילתא מעצם זה שכך ראו לנכון בדורות המתוקנים בכל המקומות - לכסות את כל הגוף זולת פניה ידיה ורגליה, מסתבר שזו ההרחקה הנצרכת, ועל המחדש להביא ראיה [וראה בזה עוד במה שכתבתי להלן בנספח אות ב ד"ה ומה]. דבודאי שאין ללמוד מדורות אלו שנמשכו אחר האופנה מזמן פירצת גדרי הצניעות במלחמת עולם הראשונה וכו', כפי שהאריכו בזה בספרים שונים. ועוד, שמכיון שראינו שגילוי הזרוע אסור מדת יהודית, א"כ כ"ש גילוי השוק (וכ"כ להדיא רבינו מיוחס בדברים כד א. ע"ש^[54]), והכל נולד מהרחקה מהעריות ככל הניתן, כנ"ל. [גם יתכן דגילוי השוק נקרא דת משה ולא דת יהודית, ואכמ"ל].
ובפרט דמכיון שכיסוי כל הגוף נלמד ממקור אחדנה, מהיכ"ת לחלק ביניהם מסברת כרס לומר שבזה מועילה רגילות ובזה לא [בפרט בדורינו שנתקהו החושים, שבודאי דאין לנו הרשות לחדש סברות להקל מחמת "שאנו בקיאים" בהגדרת דבר הגורם הרהור],^[55]ומה שמצינו מצינו, דהיינו פניה ידיה ורגליה. ומה שכתב הרב שמואל עדס שמדברי הרמב"ם והרשב"א מבואר ששוק אינו 'ערוה בעצם' אלא תלוי במנהג, ביארתי לעיל (אותיות א-ב) דזה אינו, ואין להוכיח מדבריהם כלום, ואדרבה מהרשב"א משמע שלמעשה שוק נחשב ערוה ככל גופה – כמו שכתבתי שם (באות ב). ע"ש. [אף שאולי הוא גורם 'פחות הרהור', אבל זה לא מעלה ולא מוריד לעניין דינא, לא לעניין ק"ש ולא לעניין יציאה לבחוץ, אלא דינו ככל הגוף – או שמועילה רגילות (כלפי אשתו), או שלא מועילה כלל (זולת פניה ידיה ורגליה, אבל אין שוק יוצא מן הכלל, כלל וכלל)].
ובאמת שכבר מצינו בזה דברים מפורשים בדברי הגאון צמח צדק (בשער המילואים, שו"ת סי' מה. וכן בחידושיו על ברכות פ"ג מ"ה אות ג) דכתב שבעיקרון האשה היתה צריכה לכסות את כל גופה [שהרי כל הגוף הוא ערוה (כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' ק"ש הט"ז), ובהכל לכאורה היה אמור להיות שייך בהו "לפני עיור" ועוד איסורים], אלא שפניה ידיה ורגליה התירו מפני דלא סגי בלאו הכי, דלא תוכל לילך אם עיניה יהיו מכוסות. ואע"פ שיכולה לילך עם כיסוי באופן שרק עיניה יהיו מגולות (וכמו שמצינו באמת שממידת הצניעות לילך כך, כמובא בשבת סה. ובפירש"י שם), מ"מ זה ודאי טירחא מילתא (והוי ככפות הרגליים, שמפני החום לא היו הולכים במקומות מסויימים עם גרביים), וגם שלא יצחקו הגוים עליהם. ע"ש. והביאו בשו"ת להורות נתן (ח"ה סי' צג אות ז), ובשו"ת קנה בשם (ח"ג אהע"ז סי' קו). ע"ש. וכן כתבו בספר שיחות ערבות (להגר"נ לעווינסקי, תרפ"ד, עמ' מא), והגאון הרי"א רוזנבוים זצ"ל בספרו הצניעות והישועה (פ"ג אותיות יז-יט). ע"ש.
מבואר מזה שאין היתר לגלות אלא מה שיש לו הכרח ממש, וקשה לגלותו, כמו פניה, וכן הוא גם הטעם לכפות הרגלים, כי היה חם מאד במקומותיהן והיו רגילים כולם לילך ללא כיסוי לכפות הרגליים מפני החום, כמ"ש המור וקציעה (סו"ס צא) על מ"ש הב"י (שם סעיף ה) דאורחייהו לגלויי כרעייהו (קרסוליהן ומטה, ראה אונקלוס ויקרא יא כא. וע"ע אריכות גדולה בזה בספר השוק והזרוע בהלכה סי' ז אות ג. ע"ש) קמי מרייהו, דהיינו משום דמרייהו נמי אינהו גופייהו בכפרים הם יחפי רגל, "דמחמת חום האקלים ההוא אורחייהו בהכי", וכן ראיתי בספריהם. עכ"ל. וכ"ה במגן גיבורים (אלף המגן סי' צא ס"ה), וז"ל: בארצות החמין שעומדין [אפילו] לפני הגדולים יחף. עכ"ל. וכיו"ב הטעם בידיים משום שצריכות לעשות מלאכותיה וכד', כמ"ש בשו"ת להורות נתן שם, וכ"כ הצניעות והישועה שם דהכיסוי מעכבה ממלאכות ביתה ומשאר מלאכותיה, והרי לא תוהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה, יח), ובהכרח שיהיו כפות ידיה  ואצבעותיה מגולין. ע"ש^[56].
וכעין הדברים האלו מצינו גם להגאון חזון איש, ראה בהערה^[57] באריכות.
♦
נספח
תגובה על סיכום המו"מ ביני לבין הרב שמואל עדס - נספח ד במאמרו
אחר כל הדברים האלה, היה משא ומתן ביני לבין הרב שמואל עדס, וסיכם את הדברים בקצרה בסוף מאמרו. ע"ש. והנני להבהיר ולהעיר כמה דברים בנכתב שם, והבוחר יבחר.
ואבא על סדר דבריו לפי סדר האותיות שבדבריו. [כמובן יש לקרוא קודם את תשובותיו, כדי להבין על מה הדברים הללו קאי].
א. אכן, הבוחר יבחר. רק אציין עוד, שמה שכתב הרב עדס (בגוף המאמר) להשיב על טענתי [דאם הרמב"ם השמיט את שוק, א"כ מימרת 'שוק באשה ערוה' להיכן אזלא] די"ל "דכל אמורא נקט בלשונו דבר אחר, ועיקר הדבר לומר שנאסר כל שהוא בהסתכלות, ועיקר חידושו של רב חסדא לדרוש דין שוק מהפסוק של גלי שוק". עכ"ל. לא זכיתי להבין מה השיב, דהלא מכיון דלדברי הה"כ מימרת שוק היא לעניין 'הסתכלות', א"כ מה העניין להביא מקור מפסוק שאומר שה"שוק" הוא ערוה, בזמן שאפילו אצבע קטנה היא ערוה לעניין זה שאסור להסתכל. [ואגב, גם הצל"ח (בברכות כד.) הקשה על הכס"מ שכתב שהרמב"ם השמיט קול ושיער מפני דמיירי בהסתכלות, דאכתי קשה מדוע השמיט שוק. ולא עלתה על דעתו לומר דאה"נ גם זה הוא משום דנאמר רק לגבי הסתכלות].
ב. אכן. רק אבהיר, דאמנם אכן אני מודה שיש בזה סברא גדולה דאזלינן בתר רגילות, אבל זהו רק לעניין אשתו (אלא שצ"ע גדרי הלבוש של האשה בבית כי היכי דתוכל לומר שהבעל רגיל בזה), וכנ"ל באריכות. ברם אין אני מודה שזו כוונת השו"ע והראשונים בלשונם "במקום שדרכה לכסות", כי אין רצונם לומר שזו הסיבה שהאשה צריכה לכסות – משום שכך הדרך - ולולא הדרך כך היה מותר לה לגלות, שהרי זה קאי על טפח בכל גוף האשה ולא יעלה על הדעת שמותר לה לצאת חשופה אם הדרך כך. אלא הכוונה היא שזה גורם הסיבה שכאן אסרנו בק"ש של הבעל כנגד טפח מגופה, דלולא זה שרגילה בכך [מחמת הדין], היה מותר לבעל לקרוא כנגד. [ואף בזה אני מסתפק, כי מסתימות האחרונים משמע שאין חילוק בין אשתו לאחרת בזה, אלא בתרוויהו אסור אא"כ בפניה ידיה ורגליה. ראה לעיל בגוף המאמר (אות ג), בהערה. ולפי דבריהם לשון "במקום שדרכה לכסות" היינו מדינא, וכבר מצינו לשון כזה בדוכתי טובא שנאמר גם על לשון של איסור מעיקר הדין, ואכמ"ל].
ומה שסיים בהערה זו: "ואמת שאי אפשר להוכיח מזה לענין הגדרת ערוה בעצם, אך גם להיפך אין מקור מ'שוק באשה ערוה' לומר ששוק הוא 'ערוה בעצם'". עכ"ל. הנה ראה לעיל (בגוף התגובה, אות ב) שהבאתי שאדרבה מהרשב"א יש משמעות שלמעשה שוק דינו כשאר הגוף (אע"פ שהייתה הו"א שהוא יותר קל משאר הגוף). וראה שם עוד שמהריא"ז (ברכות כד.) מפורש ששוק לא תלוי במנהגי המקומות (לפחות לעניין צניעות כדמיירי התם). ע"ש. וראה עוד במה שכתבתי לעיל (בתגובה אות ו). ועכ"פ, גם אם לא היה שום מקור לזה, אני חושב כדבר פשוט, שכל עוד שלא מצינו שהשוק יצא מן הכלל, לומר שהוא לא ערוה 'בעצם', א"כ נשאר הוא בחזקתו כשאר הגוף שזה 'ערוה בעצם'. ועוד, שבדבר שנהגו כלל בנות ישראל, במשך מאות ואלפי שנים, עד זמן ההשכלה הנוראה אשר פרצה כל חלקה טובה, הרוצה לשנות מהמנהג הקדמון ולהמשיך במנהג שנבע מההשכלה, מסיבה ששוק הוא לא 'ערוה בעצם', עליו הראיה, ולא להיפך. ובאמת שכבר הבאתי (בתגובה למאמרו של הרב יונה) ראיות רבות לזה שאכן דת יהודית לא משתנה. וכבר כתב בזה הגרי"א רוזנבוים זצ"ל בספרו הצו"ה (פי"ד אות יא), וז"ל: אחר שמבואר (לעיל שם פ"ט) שכל הדורות היו לובשים ארוכים, והיום משנים ללבוש קצרים, על המשנים להביא ראיה מאין היסוד לשנות וללבוש קצרים, ואעפ"כ יגעתי ומצאתי בס"ד להביא הרבה ראיות לדברי, כמבואר בפנים הספר, והרוצה לשנות עליו לדחות תחילה כל הראיות שכתבתי בזה. ואפילו אם ידחה איזה מהם, הרי יספיקו הנשארים למנוע מלהקל וכו'. עכ"ל. ועי"ש עוד שהאריך בזה בדברים ברורים.
ג. הרב עדס סיכם הדברים שאני חלוק עליו בתרתי "א – גדר איבר פריצות אינו נמדד לפי סברות חיצוניות אלא לפי גדרי חז"ל, וכיון שחז"ל גדרוהו כמקום מכוסה לגבי ק"ש (לפי דרכו הנ"ל ששוק הוא ערוה באופן קבוע) אין לנו מקום להקל בזה". ובהערה העיר לפ"ז, דזו נקודת תורפה בדבריי, דהרי כיון שאני מודה שלענין ק"ש [שהוא מקור סוגיית שוק] יתכן לסמוך על המנהג שאין בו הרהור, א"כ היאך בכל זאת אני סובר שיש ללמוד משם שחז"ל הגדירו את המקום כמקום מכוסה באופן קבוע. וכתב לבאר את דבריי בזה"ל: אבל מכל מקום סובר הרב שיש ללמוד משם שחז"ל הגדירו את המקום כמקום מכוסה, ומנהג שמועיל לגבי הרהור לא יוציא זאת מכלל פריצות. עכ"ל. ומפני שכתב את דבריו בקיצור, אבאר יותר. לא כתבתי שמהסוגיא בברכות (עכ"פ מהרשב"א שם) מוכח שחז"ל "הגדירו את השוק כערוה קבועה" [שתוכל להקשות, א"כ היאך גבי ק"ש אני מוכן לשמוע שהדבר תלוי במנהג], אלא כתבתי שמוכח שם ששוק שוה לשאר הגוף לעניין דינא - והכל נכלל ב"טפח באשה ערוה" (אחרי שרב חסדא ביאר את דבריו), ע"ש. וממילא אם מועיל מנהג – מועיל גם בשאר חלקי הגוף [ובאשתו ובק"ש, ובתנאי שרגילה לילך כך תמיד בביתה], ואם לא מועיל מנהג – לא מועיל גם לגבי השוק. ועיין בדבריי לעיל בגוף התגובה (אות ב) ביתר ביאור (ועיין גם באות ו). ומעתה שפיר י"ל דאכן בכל זה החילוק הוא רק בזה: לגבי אשתו מועיל מנהג (ובתנאי ש'תמיד' תילך כך בתוך ביתה. ראה לעיל בגוף התגובה אות ג בהערה), ולגבי אחרת לא מועיל. אבל אין שום מקור להמציא שמכיון שהוא קצת יותר קל אז ממילא כבר נהפך להיות לא ערוה בעצם - בשונה משאר הגוף.
הוסיף הרב עדס שם: ב', אפילו לפי דרכינו שיש ב' גדרים בצניעות, סובר הרב שהמשנ"ב חידש שהשוק אינו מקום פריצות רק מכח פירושו בסוגיא, ואם היה סובר שהשוק הוא התחתון לא היה מהין להקל בזה כלל לגבי צניעות. עכ"ל. הלשון "אפילו לפי דרכינו" אינה מדוקדקת, כי גם לפי דרכי אני יכול לשמוע (אף שאפשר לומר לא כן, ראה מיד במוסגר) שיש ב' גדרים בצניעות, אלא שלדעתי הגדרים הן: 'פניה ידיה ורגליה' לאפוקי 'שוקה' ושאר הגוף, ולדעתו: 'פניה ידיה ורגליה ושוקה' לאפוקי 'שאר הגוף'. [אלא דעיין לעיל (בגוף התגובה, אות ו – בסופו) שהבאתי מהצמח צדק שאכן אין ב' גדרים, אלא בעיקרון היה צריך לכסות את הכל, ורק משום ההכרח התירו את פניה ידיה ורגליה. ע"ש].
ד. כתב: "והגם שהרב מודה לעיקר הדבר דאפשר דמהני מנהג לגבי הרהור, מ"מ ס"ל שזה דוחק בפשטות לשון הפמ"ג". אדגיש שמה שאני מודה הוא שאפשר דמהני מנהג לגבי הרהור בעניין אשתו [כשרגילה לגלותו תמיד בביתה], שמותר לו לקרוא ק"ש כנגדה – ראה לעיל (בגוף התגובה) אות ג.
וממילא גם מה שהמשיך שסבירא לי שזה דוחק בלשון הפמ"ג, אע"פ שאמת הוא שלדעתי זה דוחק בלשון הפמ"ג וכמו שביארתי לעיל בגוף התגובה (אות ה), אבל להנ"ל יותר קשה, כי הלא מהפמ"ג משמע שההיתר בחלק התחתון הוא גם לעניין יציאה לחוץ, שהרי תלה את זה במנהגי ה"מקום". ע"ש. ולהנ"ל אין המנהג מועיל להתיר אלא כלפי ק"ש מול אשתו (כשרגילה לגלותו תמיד בביתה. וגם זה - בדרך אפשר), כאמור.
עוד כתב: "ולדידי דוחק לעשות את הפמ"ג והמ"ב טועים בדבר משנה". אמנם ראה בתגובתי להרב יונה (אות ג, ד"ה ועפ"ז) שהסברתי היאך הבינו את המשנה באהלות ואת כל מקום שכתוב ששוק הוא התחתון. ע"ש. וא"כ אין כאן דוחק של טעות בדבר משנה. ועוד, דמכיון שגם כבודו מודה שבשו"ת מגידות (סי' כד) מוכח דהוא סבר שהשוק הוא העליון דוקא ולא מתחת, א"כ מהיכ"ת שבחיבורו פרי מגדים חשב אחרת מכח זה ש"דוחק לעשותו טועה בדבר משנה", בעוד שבשו"ת מגידות גם כבודו מודה שחשב כן כאמור. וראה עוד להלן באות הבאה.
ה. כתב שלא היתה כוונתו שהב"ח סובר שהשוק הוא רק העליון ורק בו יש את החומרא של פחות מטפח [ראה לעיל (בגוף התגובה אות ד) שהארכתי להקשות ע"ז שזה לא יתכן, וע"ז בא הרב עדס לומר דלא נתכוין לזה, אלא רק לומר] שהפמ"ג והמשנ"ב "קיבלו את סברתו - להחמיר בפחות מטפח - רק לעניין החלק העליון". עכ"ד. אולם זה קשה, דהרי אף אחד לא אמר את הדברים מתוך סברא – ש'חלק פלוני הוא יותר חמור ולכן דינו אפילו בפחות מטפח', שהרי זה נגד גמרא מפורשת "טפח באשה ערוה", אלא דהב"ח רצה לומר שרב חסדא שהוסיף שוק באשה ערוה נתכוין להוציא את השוק מהכלל, לומר שדינו בפחות מטפח. אבל אם אנחנו סוברים שרב חסדא בכלל קאי על החלק התחתון (וכמו שהרב עדס מודה לזה, אלא שסובר שמועיל בזה מנהג), א"כ מהיכ"ת להמציא שהחלק העליון דינו בפחות מטפח נגד גמרא מפורשת דטפח באשה ערוה. [וא"א לומר דרב חסדא אתא למימר ב' חידושים שונים - א. לחלק התחתון החידוש הוא כמ"ש הרשב"א דאע"ג דבגברים זה מגולה בנשים לא, ב. לחלק העליון החידוש הוא שאסור בו אף בפחות מטפח. דהרי רב חסדא לא אמר אלא דבר אחד "שוק באשה ערוה". והיינו אע"ג דכבר ידענו דטפח באשה ערוה, מ"מ אתא למימר שיש חידוש נוסף גם בשוק. ומעתה תפסת מועט תפשת ומהיכן נולד ב' חידושים. וזה ברור].
ו. כתב: הרב נסמך על שו"ת מגידות שנראה שהפמ"ג היה לו שיטה אחרת בעניין השוק, ואני נסמך על הלשון בסדר חליצה של הפמ"ג שמשמע שדבריו באורח חיים הם מאוחרים לדברי שו"ת מגידות. עכ"ל. אולם באמת אין נפק"מ בזה מה היה מאוחר ממה, דהלא משל למה הדבר דומה, חכם אחד כתב שני ספרים, ובשניהם כתב את אותה הלכה ממש על חפץ מסויים, אלא שבאחד מהם ביאר את דבריו (או שעכ"פ מבואר מתוך דבריו) והסביר מדוע חשב כדברים הללו, שהוא משום שהמציאות באותו חפץ היא כך וכך – שעל פי המציאות הזו ממילא ההלכה באותו חפץ היא כך, האם מפני שבספר השני לא מבואר מה המציאות באותו חפץ, נסב את דבריו שם שהתכוין למשהו אחר? וה"נ בנידו"ד – בשו"ת מגידות "מפורש" שהוא סבר שיש באדם ג' חלקים – אחד מתחת לברך ושניים מעליו (ממש כמו בהמה), ועל פי מציאות זו סבר שהשוק הוא ה'אמצעי' (כמו בבהמה), א"כ ברור שעל פי מציאות זו כתב גם את דבריו באורח חיים. ראה לעיל (בתגובה על הרב יונה, בגיליון זה – אות ג) את הדברים הללו באריכות באופן ברור, ושכן מבואר בעשרה אחרונים נוספים שכך חשבו במציאות. עש"ב. ומה שכתב "כיון שבשו"ת מגידות ידע שהשוק הוא התחתון אי אפשר לפרש כאן שהוא לא ידע שהשוק הוא התחתון", עכ"ל, תמהני טובא, דבשו"ת מגידות לא כתוב שידע שהשוק הוא התחתון, אלא שהוא ה'אמצעי' – דהיינו אחד מעל הברך [לפי מה שחשב שיש שם שניים, כנ"ל], וכך בדיוק חשב בחיבורו פמ"ג [ועיין מה שכתבתי בתגובתי לרב יונה אות ג בסופה לבאר בקצרה את מ"ש בסדר חליצה]^[58].
ז. דן הרב עדס בגדרי 'קבילו עלייהו' וחילק בין אם נאמר שגדרי הלבושים הוא דין קבוע מחז"ל, לבין אם נאמר שהוא "כדרך בנות ישראל הכשרות". ע"ש. אולם לענ"ד י"ל, דזיל בתר טעמא, דדין 'קבילו עלייהו' הוא נובע מאיסור נדר (עיין בתגובתי לרב יונה בגיליון זה, לקראת סוף אות ב באריכות). ומעתה, הלא גם למטוניה דמר, אם אותן בנות ישראל הכשרות יחמירו על עצמן ללבוש יותר ארוך, הרי זו חומרא, ולא סתם דבר ללא צורך כלל, וא"כ שפיר שייך בזה 'קבילו עלייהו'. [וזאת מלבד גדרו של הצמח צדק ודעימיה שהתבאר בארוכה (לעיל בגוף התגובה, אות ו בסופו ובהערה שם) שרק בדבר ההכרחי כפניה ידיה ורגליה הקלו, ותו לא].
ומה שכתב על ההוכחות מכמה אחרונים שאין דת יהודית משתנה, שאפשר לפרש את זה מטעם שהיה בזמנם שינוי מהמנהג לרעה ומחמת פריצות, משא"כ בזמנינו שהבגדים נשתנו לגמרי וזהו לבוש הכשרות אין ראיה וכו'. הנה הרואה יראה דמלשון האחרונים לא משמע כן (עיין בתגובתי לרב יונה אות ב, תחת הכותרת 'ראיות נוספות מאחרונים רבים דלא מהני שינוי בדת יהודית'), והבוחר יבחר. [ועכ"פ ודאי שחידוש זה צריך מקור, ואיננו].
ח. אדרבה, בכה"ג שקבלו עליהם שיטה מסויימת, אינו בהכרח שזה נכלל בגדר של 'קיבלו עלייהו', כי אין כאן 'תוספת' על הדין, אלא מחשבה שזה עיקר הדין – כמו אותו שיטה, וא"כ אין כאן נדר, ואם יתברר שאותה שיטה בטעות יסודה, יכולים לשנות מנהגם. משא"כ בנידו"ד שאין הנידון אם הם עשו כשיטה מסויימת [שאסור] וכעת רואים שהאמת כהדעה השניה [שמותר], אלא הנידון הוא על הצד שכל מה שלבשו ארוך בעבר היה מחמת 'חומרא' על הדין ותוספת צניעות וכיו"ב, שבזה ודאי שהוא נכנס בדין נדר^[59]. [ראה בזה במהרשד"ם (או"ח סי' מ ד"ה ואומר) שביאר את החילוק הזה יפה, וע"ע באריכות בספר הנפלא כל נדרי (פרק עו הלכה י - עמ' תשסח-תשסט, ובהערה שם). ואכמ"ל].
♦ ♦ ♦