הרב יאיר דלויה

תשובת מו"ה יעקב הלוי זלה"ה אודות איסור כתיבת תורה שבעל-פה

תולדות רבינו
רבנותו באלקצאר-כביר
נראה שרבינו נולד לא יאוחר משנת ה'ש"ס.[1] שימש כרב ושליח ציבור בעיר אלקצאר-כביר, ואח"כ עבר לטיטואן.[2] נראה שהעיר אלקצאר-כביר סבלה מפרעות קשות, ואולי היה זה אחד הסיבות לעזיבתו של רבינו. וכה תיאר רבינו את מצב העיר: "ארץ גזרה... ולהט החרב להפיל עני ואביון לטבוח ישראלים בדרך בתוך רחובות, ההיא תקרא ארץ רפאים, ששם יזובו מדוקרים ולא יובלו לקברים כ"א בדמים יקרים, ואח"ך יחטטו בעפרים, ויוציאו הפגרים עד אשר יפדום במחירים, הן זאת ראתה עיני בעווני בעוד היותי שם אני".[3]
לאחר שרבינו עזב, נראה שתחילה מינו את מו"ה יצחק קורי לרבה של אלקצאר-לכביר לזמן קצר, ואח"כ מינו את מו"ה יוסף בוחבוט.[4]
♦
דיין טיטואן
עוד בסוף שנות הש', רבינו היה דיין, ונשא ונתן עם מו"ה יצחק ן' זמרא רבה של טיטואן.ה באייר ה'ת' (1640) שלח מכתב למו"ה שאול סירירו בדבר שבועת אלמנה, והוא מזכיר שם את מנהג טיטואן שהיה מונהג מימות מהר"י בן[5]זמרא.[6] שימש ברבנות עם מו"ה אברהם ן' זמרא שנלב"ע בשנת ה'תי"ז.[7] נכון לשנת ה'ת"ג, כיהן כדיין שני בטיטואן בבית דינו של מו"ה יצחק אבודרהם, שני לו הוא רבינו, שלישי לו הוא מו"ה חנניה ארובאס.[8] רבינו התפרסם כמשיב הלכה, ונשאל גם מחכמי אלג'יר.[9] רבינו נודע בפסק דינו המיוחד בדין חזקת ישוב, בו הוא חותם ראשון יחד עם מו"ה חנניה ארובאס.[10] כמו כן ביסס כמה ממנהגי הטריפות של טיטואן.[11] רבינו השיב גם בעניני המקרא והמדרש.[12] והתכתב עם מו"ה יעקב ששפורטש סביב שנת ה'ת"ה.[13] בנוסף רבינו עסק בחכמת הקבלה, ובדבריו הוא מזכיר את החיבור פרדס רמונים לרמ"ק.[14] וכן חיבר פיוטים וקינות.[15]
בשלב מסוים נראה שרבינו כיהן כראש הישיבה[16] ואב בית הדין ורבה של העיר.[17]
חכמי טיטואן בדורות מאוחרים יותר שיבחו את רבינו בתארים עצומים. וכ"כ מו"ה חסדאי אלמושנינו (הובא בשו"ת ויאמר יצחק ח"ב סי' קעז, דף קנא): "כמו שמצינו בפס"ד א' להרב המופלא כמוהר"ר חסדאי אלמושנינו זצוק"ל בשנת התע"ו ליצירה שכתב וז"ל: ועד השלישי אני בא שכבר פסקו ב' צנתרות הזהב מופת הדור והדרו ה"ה החכם השלם החסיד העניו המקובל האלהי מורינו כמוהר"ר יעקב הלוי ושני שבקדושה מורינו החכם השלם הדו"מ כמוהר"ר חנניה ארובאס זצוק"ל ועל פיהם אנו חיים".
חתימת רבינו מובאת בתקנות חכמי מכנאס (ח"ב עמ' תשע).
רבינו נפטר לפני שנת ה'תכ"ז,[18] ורגלים לדבר כי רבינו לא היה בחיים כבר בתמוז ה'ת"ז.[19]
♦
הספר 'בית יעקב'
ספר השו"ת של רבינו בית יעקב היה ידוע אצל חכמי המערב, ומזכירים אותו מו"ה יעקב אבן דנאן,[20] מו"ה יצחק ביבאס,[21] מו"ה משה טולידאנו,[22] מו"ה יוסף בירדוגו[23], מו"ה יוסף טולידאנו,[24] מו"ה יהודה טולידאנו[25] ומו"ה רפאל יעקב בן סמחון.[26] מעט מכתבי רבינו ראו אור בספר 'תקנות חכמי פאס',[27] וכן נעתקו בכתבי יד שונים, כדוגמת כתב יד 'דברי בתראי'.[28] וכן מו"ה יעקב ן' מלכא העתיק בגליון השו"ע שלו קיצור פסק של רבינו בעניני טריפות.כט
הקובץ הגדול ביותר של תשובות רבינו מצוי בכ"י מו"ה חיים טולידאנו - מהרח"ט דסאלי (הספרייה הלאומית, ירושלים, ישראל Ms. Heb. 28°1469). התשובה לפנינו לקוחה מסימן לז שם (עמ' 6-7 בעימוד הדיגטאלי).[29]
♦
שו"ת בית יעקב [כת"י] סימן לז - אודות איסור כתיבת תורה שבעל-פה
שאלת הא דאמרינן תמיד מרגלא בפומא, דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, יודיעני כ"ת מ"ט לא ניתן רשות מתחלה לכתוב תורה שבע"פ כמו שהיא כתובה היום בספרים שבידנו. ויורני ג"כ מקום זה בתלמוד ומהיכן למדו זה, כי זה לי שנים אני משתאה ומשתוקק לדעת טעם הדבר.
תשובה. טעם זה כתבו הר"ן בפ' הקורא את המגילה עומד (יד, א מדפה"ר) על ההוא עובדא דאייתי בירושלמי ואיתיה נמי בהלכות (רי"ף מגילה יד, א), דר' שמואל בר יצחק דעל לבי כנישתא, וחמא חד סופר מושיט תרגומא מין גו ספרא, פירוש שהיה התרגום כתוב בספר והיה המתרגם גם קורא התרגום באותו ספר, א"ל אסור לך, דברים שנא' בפה בפה בכתב בכתב. וכתב הר"ן ז"ל, וטעמא דמילתא משום דבדברים שבכתב איכא מילי טובא דמדרש מתוך הכתב כגון חסרות ויתרות וקרי ולא כתיב ודכוותייהו, ואי אמרת להו על פה בצרי להו. וכן דברים שבע"פ הם פי' לדברים שבכתב, וכשאין נאמרים אלא על פה א"א לעמוד עליהם אלא מפי מלמד שיפרש לו הפירוש יפה, ואלו היה נכתב אפשר שיסתפק בו שלא יבין הלשון. ומיהו ה"מ לדידהו אבל האידנא שרי למיכתב תורה שבעל פה מפני שהשכחה מצויה, וכתיב: עת לעשות לה' הפרו תורתך עכ"ד. וטעמו זה של הר"ן ז"ל מספיק וכולל לשניהם, ר"ל לדברים שבכתב למה אין רשאי לאומרם על פה, ולדברים שבע"פ למה אין אנו רשאים לכותבם.
ולי לע"ד נראה טעם אחר בזה לשניהם, אם לדברים שבכתב שאין לאומרם ע"פ, והוא שכבר ידוע הוא שהכתב עצמו מוסיף הבנה וחכמה למי שמציץ ורואה בו בשעת קריאתו לעמוד על אמיתת כוונתו, וכמ"ש: אותיות מחכימות. ומה גם אותיותינו אותיות התורה הקדושה העולה היא למעלה שכל אות ואות ממנה יש לה צורה רוחנית פנימית כמו שהאריכו בענין זה בעלי הקבלה ע"ה, ובפרט איש אלקים קדוש הוא כמהה"ר משה קורדווירו זצוק"ל בס' הפרדס אשר לו בשער האותיות (שער כז) פ"א ופ"ב ובשאר הפרקים מהשער ההוא. ולהיות שענין דבריו בענין זה מתוק לנפש ומרפא לעצם, ראיתי להביא מקצת דבריו הנחמדים בכאן, וז"ל בפ"א מהשער ההוא: רבים חשבו היות האותיות האלה הסכמיות ר"ל הסכימו החכמים לעשות סימניות מוצאות הדיבור כיצד, הסכימו שתהיה התנועה הנחלקת בשפתים שהם בומ"ף נהגות בצורת הבי"ת ובצורת הוא"ו ובצורת המ"ם ובצורת הפ"א וכן לשאר התנועות שהסכימו. וכן שאר לשונות הגוים יש להם סימניות לכל הנרצה אליהם. וכמו שעשו בעלי המספר שהמציאו להם עשר סימנים שבהם כללו כל המספר לפי התחלפות המעלות וכפי שיעור ריבויים כמפורסם לבעלי מספר. ונמצא לפ"ז כי אין בין אותיות אלה לשאר סימני הגוים ללשונותם בארצותם לגוייהם, אלא שאלו הם הסכמיות אל האומה הישראלית בעצת משה מפי רוח נבואי, ואלו הם הסכמות שכל החכם שהמציא להם כך. ויעלה לפי זאת ההסכמה שאין עיקר בכתב הנרשם ההוא אלא גילוי כוונת המדבר, כמו החכם הרופא הכותב חכמתו בספר הרפואה, שאין הכוונה שיהיה [ה]ספר [ההוא] רפואה כלל, אלא כוונת ספרו לגלות דעתו או הנרצה אליו בענין הרפואה, וכאשר יבין האדם עיקר החכמה הכתובה בספר, לא ישאר בספר ההוא תועלת כלל. וכיוצא בזה, אמר החוקר לתלמידיו: בני, אלא תבטחו בעורות הנבילות המתות. ולפ"ז יהיה הדין שאם ילמוד האדם בספר ההוא שנים אין מספר אם לא יבין לימוד החכמה לא יועילנו לדבר ולא ישלים נפשו בלימודו כלל, אחר שאינו מבין דרש בחכמה אלא אדרבה איבד זמנו ואפסו כחותיו במה שלא יועילהו כיון שלא למד שום לימוד. וכן דעתם בענייני התורה, שהכוונה גילוי הפנימיות וההנהגה אל שלימות הנפש, ומי שלא ידע ענייני דרושיה לא יגיענו תועלת בלימודה ח"ו. וזהו מן הנמנע כי ודאי דברי תורה הם משיבים נפש, וראיה ממה שחוייבנו בלימוד התורה שמו"ת ואפי' עטרות ודיבון וכו' עד סוף הפרק.
גם בתחלת פרק שני מהשער ההוא כתב ואמר וז"ל: והוא שאין אותיות התורה הסכמיות, אמנם הם ראשונות מתיחסות בצורתם אל פנימיות נשמתם, וזהו שדקדקו רז"ל אפי' בעלי הפשט בביאור מציאות צורת האותיות וקוציהם ותגיהן וזיוניהן לפי שהם רומזים אל רוחניות ידוע וספירות עליונות, וכל אות ואות יש לה צורה רוחנית ומאור נכבד אצול מעצם הספירות, ע"כ מה שראינו לכתוב מדבריו ראיה לדברינו. וא"כ אין מן הראוי כי כתב אשר נכתב באותיות אלו האלקיות והרוחניות שקראו שלא מן הכתב מבלי הקבלת צורתם וציורם הרוחני ההוא שיש בכתיבתן וצורתם. ומסוד עניינים אלו ופנימיותן מצאו טעם לפי דרכם האמיתית לתורה שבכתב ותורה שבע"פ, כי תורה שבכתב רוחניותה במקום גבוה ונעלם עד שהיה צריך תיק להתלבש אורה באותיות גשמיות, אבל תורה שבע"פ היא עצמה תיק ואינה צריכה אל לבוש התיק כלל. ולהיות דרך זה עמוק עמוק ורחוק ממ[ני], ראיתי בזה טעם אחר בדרך הפשט [והוא][30] שלא ניתן רשות מתחלה לכתוב תורה שבע"פ והוא שראתה חכמתו ית' שבמנוע כתיבתה יוכרחו לומדיה בהגייתה וגירסתה תמיד בלי הפסק מיראתם אל השכחה שאין להם על מה שיסמוכו אחר שאינה כתובה ורשומה על ספר חקה. וא"כ בהעדר הכתיבה תתקיים כוונה זו. וכן היו נוהגים בדורות הראשונים דור אחר דור שהיה תלמודם ומשנתם שגורה בפיהם והדברים מקובלים בידם מרב אל רב, עד שבא רבי ע"ה וראה שנתמעטו הלבבות ובטלה השקידה הראויה להעמיד הדינים וההלכות בע"פ, וחשש שמא ח"ו תשתכח תורה לישראל וכמו שאירע באבלו של משה ע"ה, ועמד וכתב שיתא סדרי משנה בספר זכרון לפניו. מצורף לזה כי תורה שבע"פ אין לה קץ ותכלה וכמו שאמרו ע"ה על קצת מגדולי החכמים שהיו דורשים על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות כמה דכתיב קווצותיו תלתלים, ועז"א דוד: לכל תכלה ראיתי קץ וגו'. ובחגיגה פ' אין דורשין (יד, א) דרשו על פסוק "כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה", משען אלו בעלי מקרא, משענה אלו בעלי משנה. כגון ריב"ב[31] וחבריו. ופליגי בה רב פפא ורבנן, חד אמר ו' מאות סדרי משנה, וחד אמר ז' מאות סדרי משנה. עתה ראה גם ראה אם בשיתא סדרי משנה הנמצאים אתנו היום נכתבו עליהם כמה תלמוד דינין והלכות לאלפים ולרבבות, ו' מאות או ז' מאות סדרים על אחת כמה וכמה.
♦ ♦ ♦