בית שמש
מידת הענווה - מהי?
הגמרא במסכת סוטה מביאה מימרה שעל פניו נראית תמוהה: "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא: אמר ליה רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא" (סוטה מט:).הקושיא בוקעת ועולה, וכי רב יוסף משתבח בעצמו שהוא ענו, כיצד אמירה זו מתיישבת עם מידת הענווה?
נראה שכדי להשיב על קושיא זו צריך לעיין בדברי חז"ל ולבחון מהי ענווה. במאמר זה אנסה להציע מהי ענווה בדברי חז"ל ובפסוקים, ממילא הקושיא תהיה מתורצת ודברי רב יוסף יהיו נהירים על פי פשטם.
הגמרא בבבא מציעא מביאה את דברי רבי על שלושה מגדולי ישראל שנתייחדו במידת הענווה.
"חלש דעתיה דרבי אתא א"ל לאבוה אמר ליה בני אל ירע לך שהוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל והיינו דאמר רבי שלשה ענוותנין הן ואלו הן אבא ובני בתירה ויונתן בן שאול רבן שמעון בן גמליאל הא דאמרן בני בתירה דאמר מר הושיבוהו בראש ומינוהו לנשיא עליהן יונתן בן שאול דקא"ל לדוד (שמואל א כג, יז) ואתה תמלוך על ישראל ואני אהיה לך למשנה" (בבא מציעא פד:-פה.)
יונתן בן שאול הביע נכונות שדוד ימלוך במקומו והוא ישמש רק כמשנה. אמנם הגמרא מקשה שאולי הוא הבין שכך יהיה בכל מקרה ולכן אין פה ענווה, אבל הענווה פה מתבטאת במוכנות לוותר על התפקיד החשוב שלכאורה נועד לו, המלוכה.
בני בתירה הציעו את הנשיאות וראשות הסנהדרין להלל. גם כאן הגמרא מקשה אם זה נבע מתוך הבנה מציאותית שהוא יירש את מקומם, ולכן יש פה פחות ענווה. אך בכל מקרה, ברור שאם הנכונות לוותר על התפקיד נבעה מתוך הכרה כנה מעצמם שהלל עדיף עליהם דווקא בעצם גדולתם, ראשות הסנהדרין, זו ענווה.
רבן שמעון בן גמליאל ניחם את רבי בכך שרבי שמעון בן יוחאי גדול ממנו. באמירה של הנשיא שרב אחר הוא תלמיד חכם גדול ממנו רואים את הענווה, כי חלק גדול מגדולת הנשיא היא הסמכות התורנית שלו ותורתו.
המכנה המשותף בכל הסיפורים הללו הוא בכך שדווקא המקום שעליו גאוותו של הגדול המסופר הוא המקום שבו רואים את ענוותנותו, בכך שהוא מכיר שיש אנשים העדיפים עליו, והוא מוכן לציין זאת, ואולי לוותר על מקומו לטובת רב אחר שלדעתו עדיף עליו.נחזור למשה רבינו, שעליו נאמר "וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃" (במדבר יב:ג). נבחין בסיפורים שהתורה הקדושה מספרת ממש לפני אמירה זו על הענווה של משה.
א. רואים את דברי מרים "וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר ה' הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע ה'׃" (במדבר יב:ב). תגובת משה לשיח בין מרים לאהרן הוא נשיאת תפילה לרפואת מרים. לא רואים שמשה מוחה על האמירה שהנבואה שלו לא עדיפה, למרות שהוא גדול הנביאים.
ב. סיפור אלדד ומידד "וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י ה' וַיֶּאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַֽיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל׃ וַיֵּ֨רֶד ה' ׀ בֶּעָנָן֮ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ׃ וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד ׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ וַיָּ֣רׇץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם׃ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כׇּל־עַ֤ם ה' נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן ה' אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם" (במדבר יא:כד-כט).
אף כאן, למרות שמשרת משה דורש את כבודו של אדון הנביאים ומוחה על כך שאחרים מתנבאים במחנה, משה מביט בענווה ומשיב בענווה שיהי רצון שכל עם ה' יהיו נביאים.
הבנה זו של ענווה נדרשת גם בדברי התוספתא במסכת ברכות אודות יהודה ושאול: "אלא מפני מה זכה יהודה למלכות מפני הענוה שנא' ועתה ישב נא עבדך שאול לא זכה למלכות אלא מפני הענוה שנא' פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו שקל עבדו בו" (ברכות ד:טז) הענווה אצל שניהם מתבטאת בכך שהן יהודה והן שאול שניהם אומרים שמבחינת אביהם החשיבות שהאחר יחזור בשלום שקולה או גדולה לחשיבות שהם יחזרו בשלום, אצל יהודה זה אמירתו שהדאגה לבנימין חשובה מהדאגה אליו. שאול משווה את הדאגה לעבדו של קיש לדאגה עבורו.
אצל רבי מצאנו את מידת הענווה בסיפור שמתאר יחס לזולת דומה לדברי אביו רשב"ג; כפי שהגמרא במסכת נדרים מתארת: "כי הוה גמיר ר' תלת עשרי אפי הילכתא אגמריה לרבי חייא שבעה מנהון לסוף חלש רבי אהדר ר' חייא קמיה הנהו שבעה אפי דאגמרי' שיתא אזדו הוה ההוא קצרא הוה שמיע ליה לרבי כדהוה גריס להו אזל ר' חייא וגמר יתהון קמי קצרא ואתא ואהדר יתהון קמי רבי כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא א"ל רבי אתה עשית אותי ואת חייא א"ד הכי קא"ל אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי" (נדרים מא.) רבי מוכן להודות לכובס שלימד אותו תורה באמצעות זה שלימד את רבי חייא, דבר שמלמד הרבה על מידת הענווה הטבועה בו.
בסיכום הדברים, עולה כי מידת הענווה היא יחסנו ליכולות הזולת והחשיבות שיש באחר ולא בעצם ההסתכלות שלנו על עצמנו, ובפרט היא מתבטאת דווקא במקום בו אנו ואחרים מכירים את החשיבות של מעשינו והיכולות שיש לנו. כדי לטעון שאמירה זו מתרצת את הקושיא על דברי רב יוסף, אתן ראיה שתציג מקרה דומה בו רב יוסף פעל באותו האופן וממילא דברי רב יוסף אינם קשים, הגמרא בברכות מספרת: "וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחת מפניו מדרבה ורב יוסף דרב יוסף סיני ורבה עוקר הרים אצטריכא להו שעתא שלחו להתם סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם שלחו להו סיני קודם שהכל צריכין למרי חטיא אף על פי כן לא קבל עליו ר' יוסף דאמרי ליה כלדאי מלכת תרתין שנין מלך רבה עשרין ותרתין שנין מלך רב יוסף תרתין שנין ופלגא כל הנך שני דמלך רבה אפילו אומנא לביתיה לא קרא" (ברכות סד:).
אם כך, מכיוון שרב יוסף הכיר בכך שרבה יכול להיות ראש הישיבה ולא רק הוא ואף ויתר ונתן לו להיות ראש ישיבה ראשון, יוצא שמצינו אצלו בייחוד את מידת הענווה, ממילא אין סתירה בדבריו במסכת סוטה מכיוון שהאמירה לא מתארת ענווה או גאווה, אלא המוכנות להכיר בגדולת האחר מבטאת ענווה.
גאווה כידוע היא המידה ההפוכה, ר' איתן צור הוסיף שבדברי הימים אצל עוזיה המלך ראינו שמידת הגאווה אכן מתייחסת לתמונת המראה, בכך שלקח תפקיד שלא נועד לו ככתוב שם: "וּכְחֶזְקָתוֹ, גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל, בַּה' א-לקיו; וַיָּבֹא אֶל-הֵיכַל ה', לְהַקְטִיר עַל-מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת" (דברי הימים ב, כו:טז).
בסיכום העניין, מידת הגאווה היא החשיבה שאנו יכולים לקחת את התפקיד של האחר גם כאשר איננו ראויים או רשאים, מידת הענווה היא הקבלה שאחרים יכולים להיות מסוגלים לא פחות מאיתנו גם במקומות שה' חנן אותנו ביכולות ולתת להם לפעול במקומנו אם הם יהיו טובים מאיתנו בכך, וגם אם לא, אזי לפחות להעריך ולכבד אותם בשל כך. המידה איננה מתייחסת לדימוי העצמי וכיצד אנו משקיפים על עצמנו, אלא כיצד אנו מתייחסים לאחרים.
יהי רצון שנזכה אף אנו ללכת בדברי רבותינו ולזכות לענווה ולראות מעלת חברינו ולא חסרונם, ונסיים בדברי רבי אלימלך מליז'נסק: "וְתַצִּילֵנוּ מִקִּנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ וְלֹא יַעֲלֶה קִנְאַת אָדָם עַל לִבֵּנוּ וְלֹא קִנְאָתֵנוּ עַל אֲחֵרִים, אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה".
♦ ♦ ♦