ברכת כהנים כשמתפללים ללא תפלת לחש - חלק ב

הרב עידוא אלבה

ברכת כהנים כשמתפללים ללא תפלת לחש - חלק ב

במאמר זה אחזור (בפרקים א, ב ובסופו) לבאר מה שהעליתי בחלק א (גליון פה) שברכת כהנים צריכה להיאמר דוקא בחזרת הש"ץ, ועל כן אין לאומרה בתוך תפלה שאומרים הציבור והחזן כאחת,אם החזן אינו מגביה את קולו מתחילה ועד סוף, דרק אם הוא מגביה את קולו יחשב חזרת הש"ץ.
ואוסיף כאן לברר את הדין ביחיד שבא להתפלל בתוך ציבור שכבר התפלל, וכדי לזכות גם בברכת כהנים הוא רוצה לומר תפילתו בתחילה בקול רם, והציבור רוצים גם הם בכך וממתינים לו, דגם באופן זה לא תיחשב חזרת הש"צ כיון שאין כאן ששה אנשים שלא התפללו שחייבים בחזרת הש"ץ^[1].
בעזרת השם בחלק השלישי של המאמר אדון בתנאי שלישי להגדרת התפלה כחזרת הש"ץ, שיהיו תשעה שמשתתפים עם הש"ץ, ואבאר מה הדין כשאין תשעה שמכוונים ועונים לתפלתו, וההשלכה של דין זה על האופנים בהם נכון לעשות רק תפלה אחת. ואשלים וכן ארחיב יותר בהבאת דברי האחרונים והמנהגים השונים.
♦
א.
ברכת כהנים נאמרת דוקא בתוך חזרת הש"צ
איתא במשנה בראש השנה (ד, ה) "סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם.... עבודה והודאה וברכת כהנים...כשם ששליח צבור חייב וכו'". מבואר כאן להדיא את הידוע לכל, שברכת כהנים נאמרת באופן רגיל בתפילת החזרה. ובסוטה לח מבואר שמקומה הוא אחרי ברכת העבודה על פי דרשות מפסוקים. וכתבתי בח"א שאפשר שזה הוא מדאורייתא, כי בגמרא סוטה לח משמע שעבודת התפלה של החזרה היא עבודת ציבור שבזמן הזה שאליה נקשרת הברכה^[2].
ובגמרא בר"ה לד ע"ב הוגדרה חזרת הש"צ על ידי חכמים כתפלה שנאמרת בשביל להוציא מי שאינו בקי, ובפשטות משמע שאם אינו מגביה את קולו, מי שאינו בקי ואינו אנוס שצריך לשומעה, אינו יכול לצאת בה, ועל כן תפלה בלא הגבהת הקול מראשה עד סופה אינה חזרת הש"צ.
על כן מי שרוצה לחדש ולומר שאפשר לעשות ברכת כהנים בתפלה שאינה חזרת הש"צ, עליו מוטלת חובת ראיה שהדבר אפשרי שהרי הוא משנה ממה שתקנו את ברכת כהנים בתפלה של חזרת הש"ץ^[3].
אמנם אם היינו אומרים שעיקר חיוב התפלה הוא על היחיד שמתפלל בלחש, היה אולי מקום לדון מסברה שאם בתפלה שאינה עיקר התפלה אומרים ברכת כהנים, כל שכן שנוכל לאומרה עם ברכת העבודה של התפלה העיקרית. אך לענ"ד גם אם נאמר שעיקר חובת ומעלת התפלה בציבור היא מה שמתפללים כולם ביחד בלחש, עדיין קשה ללמוד במכל שכן שאפשר לעשות בה ברכת כהנים, מפני שבכל אופן יש מעלות בברכת העבודה של החזרה הנאמרת כולה בקול רם שאינן בתפלה רגילה, שרק בחזרה יכול לפטור אדם שטעה בתפילתו, ורק בה מצינו שאנוס יוצא לפי הרבה ראשונים אף כשאינו שומע, ומנא לן שאין תקנת ברכת כהנים תלויה דוקא בתפלה שיש בה את המעלות האלו שאין בתפילת לחש.
ועוד נלענ"ד דמשמע מחז"ל שעיקר מעלת מצוות התפלה מתקיימת דוקא בחזרת הש"ץ, וכל תפלת הלחש היא מעיקרה הכנה לתפלה זו. דהנה בחלק א הבאתי את המשניות בשלהי ראש השנה (פרק ד משנה ה - ט):
"סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם... וברכת כהנים... מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר - תוקע ומריע ותוקע... כשם ששליח צבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב, רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן". ויש לתמוה על סידור הדברים, בתחילה תפלת הש"צ, עם פירוט הדברים הנאמרים בה, ורק אחר כך דיון על תפילת היחיד, שלכו"ע נהגו לאומרה, ורק נחלקו אם חייב לאומרה או יכול לצאת מהחזן, דלכאורה כיון שתפלת הלחש קודמת לחזרת הש"ץ היה צריך להזכיר בתחילה את סדר הברכות בתפילת יחיד, ורק אחר כך להוסיף כשם שהיחיד מתפלל כך שליח ציבור מתפלל והוא מוסיף בחזרת הש"ץ כך וכך, ולבסוף לומר שלרבן גמליאל שליח ציבור מוציא את הציבור. על כן מדנקט בסדר זה משמע שלמרות שלפי חכמים, הבקיאים לא יוצאים ידי חובת תפלה בלא תפילת לחש, עדיין תפלת הש"ץ היא העיקרית, כי המטרה בכל התפלה להגיע אליה, לכן אנו עוסקים תחילה בתפלה זו, ורק אומרים אחר כך שלחכמים יש הכרח לעשות גם תפלת לחש^[4].
גם במשנה במגילה (פרק ד משנה ג) שנינו "אין פורסין את שמע ואין עוברין לפני התיבה... פחות מעשרה", ויבואר לקמן שלרוב הראשונים בענין "אין עוברים לפני התיבה" מדובר על תפלה בעלמא שלכתחילה צריכה להיות בעשרה, וחזינן דהמשנה לא אמרה "אין מתפללים בציבור ועוברים על התיבה אלא בעשרה", וציינה רק את מה שהש"צ עובר על התיבה בעשרה, על כן משמע שהיא באה ללמדנו שתפלה בציבור כלולה במה שאמרו שלעבור לפני התיבה בעינן עשרה, כי עיקר התפלה בציבור היא החזרה. ומסתבר שזה טעמו של הרמב"ם בהל' תפלה פ"ח שהזכיר את הצורך בעשרה דוקא לגבי התפלה שעושים בקול רם שהיא החזרה, ונקט כלשון המשנה.
גם נראה שזה הטעם של ר"ג באומרו בברייתא בר"ה לד ע"ב שהציבור מתפללים עם החזן כדי להסדיר את תפילתו, דמשמע שעיקר תקנת התפלה היא תפלת הש"צ, ולכן עושים השתדלות רבה שתפלה זו תהיה כראוי, ומשמע שגם חכמים מודים בזה כי במשנה נאמרה שמחלוקתם רק בענין השאלה אם ש"צ מוציא את הבקיאים, ולא בשאלה מה העיקר, תפילת הציבור בלחש או החזרה, אלא שלדעתם יש בתפלת הלחש צורך נוסף כדי שהבקיאים יתפללו בעצמם כדבעי.
ובגמרא ראש השנה דף לד ע"ב: "מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע. טעמא דלא הוה ליה שופר מעיקרא, הא הוה ליה שופר מעיקרא, כי שמע להו - אסדר ברכות שמע להו. רב פפא בר שמואל קם לצלויי, אמר ליה לשמעיה: כי נהירנא לך - תקע לי. אמר ליה רבא: לא אמרו אלא בחבר עיר. תניא נמי הכי תניא: כשהוא שומען (את תקיעות השופר) - שומען על הסדר, ועל סדר ברכות. במה דברים אמורים - בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר - שומען על הסדר, ושלא על סדר ברכות. ויחיד שלא תקע - חבירו תוקע לו, ויחיד שלא בירך - אין חבירו מברך עליו".
וכתב הריא"ז (מובא בשלטי הגבורים י ע"ב אות ב) "נראה בעיני שחבר עיר היינו כשש"צ חוזר תפלתו בקול רם, אבל כשהצבור מתפללין כל אחד תפלתו (ביחד) [בלחש], כולן יחידים". וכתב כנה"ג בהגהות טור תקצב, ד: "פירוש דבריו כשכל א' וא' מתפלל בפני עצמו, אבל אם השליח צבור מתפלל עמהם אעפ"י שאין השליח צבור חוזר התפלה, אלא כמנהג ארגון שכתב הריב"ש ז"ל, חבר עיר מיקרי וכדמוכח מדברי הריב"ש ז"ל בתשובה".
וכן נראה מדברי הטור תקצב, א שכתב על סוגיה זו "ומוקמי לה דוקא בציבור... הלכך מחזיר התפלה", ופירש הרב יוסף דוד בבית דוד או" תטז, ב דכוונתו לומר שלא יוכל לתקוע בתפילת הלחש שנאמרת בציבור לפי שאינו בחבר עיר וכיחידים דמו^[5].
ועוד יש ללמוד על חשיבות החזרה לכל אחד ואחד ממה שנאמר בברכות לב ע"ב "אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". ובאגרת התשובה של רבינו יונה יום א איתא: "ובשעה ששליח צבור חוזר ומתפלל, חייב לענות אמן על כל ברכה וברכה, ויכון לבו בכל ברכה וברכה כדי שידע על איזו ברכה הוא עונה אמן, ויש לו בזה שכר כפול, והרי זה כמי שהתפלל שני פעמים זו אחר זו, ואמרו רבותינו ז"ל במדרש אם התפללת ולא כונת לבך, וחזרת והתפללת – תהא מבושר שתפלתך נשמעת".
ויש לומר שזה מה שנרמז בגמרא בברכות דף לב, דאם הוא רק עצה שיחזור יתפלל בתפלה הבאה פשיטא שהרי לא נענה, ועוד שהמעיין בתפילתו וממצפה שהיא תיענה היא "תוחלת ממשכה" כמבואר בברכות לב ע"א וברש"י שם, ובהגר"א על משלי יג, יב? אלא מובא בשם הגר"א (שערי רחמים אות מ, מובא בסידור אזור אליהו) שאמר על גמרא זו שהיא "בסוד ב' תפלות בלחש ובחזרה ששם מתקבל התפלות יותר", ונראה שלפי דבריו הכוונה היא שאם מרגיש שלא התפלל כראוי בלחש, ולא נענה בתפילתו ה' שפתי תפתח, יחזק לבו לכוון עכ"פ בחזרת הש"ץ, ובא להשמיענו את חשיבות חזרת הש"ץ גם למי שבקי.
ועוד אמרו בירושלמי (ברכות ד, ד): "רבי פינחס ר' לוי ר' יוחנן בשם מנחם דגלייא זה שעובר לפני התיבה אין אומר לו בוא והתפלל, אלא בוא וקרב - עשה קרבנינו, עשה צרכינו, עשה מלחמותינו, פייס בעדינו". משמע שבא ללמדנו בשינוי הלשון המיוחדת "קרב", וכן מהביאור בלשון רבים שאינה רק תפלה שיש בה צורך בשביל מי שלא יודע להתפלל שאז היה צ"ל עשה קרבנם, צורכם, מלחמתם, ופייס בעדם, אלא נקט לשון המדבר בעדו כי היא לתועלת כל הציבור ששומעים את החזן, וכן כתב הנצי"ב שפירוש עשה מלחמתנו, הוא שעקר תפילת ישראל ונצחונם היא מכוח תפילת הציבור שהיא חזרת הש"ץ^[6]. וכן הוא פשט תוכן תפלות החזן בימים נוראים בתפילות המרטיטות "הנני אני ממעש", "ואוחילה לאל", שתכנם בקשות של מי שעושה עתה את מלחמת הציבור, ובא לפייס בעד כל קהל שומעיו על כל ישראל, ובכך מובנים דיני החזן בשו"ע סי' נג שנוהגים גם בימינו כמו בימי חז"ל להקפיד בו הקפדות יתירות.
ומה שאמרו חכמים שהיא להוציא את שאינו בקי, ולא אמרו כי היא עיקר תקנת התפלה להושיע את ישראל, הוא כדי להגדיר את החזרה שהיא צריכה להיות באופן שמוציא בה שאינו בקי, ואמנם נראה שזה גופא גם הסיבה למעלת הגדולה שלה, כיון שבזה שאנו עונים אמן ומשתתפים בתפלה הנאמרת בשביל מי שדאינו בקי אנו מראים את קישורנו לכלל ישראל גם לאלו שאינם בקיאים. וכן הראיתי בחלק א את העיקרון שגם ברכת כהנים היא עבודה כעין קרבנות ציבור, שענינם הוא בכך שהם מועילים לכלל ישראל, גם לאלו שהם עמי ארצות, וגם לאלו שלא באים לבית כנסת, ונראה שלכן מצינו בחז"ל את אמירתה דוקא בחזרה, שבשניהם יש קישור דומה לעבודת הקרבנות בהיותה עבודה למען הכלל.
ועל פי זה נראה לי להשיב על החכמים שמוצאים צידוקים לאלו שמעיינים דברי תורה בזמן חזרת הש"ץ^[7], דגם אם נאמר שלא עבדי איסור גמור שאין על היחיד חובת החזרה, ובפרט היכא שעונים אמן כראוי, אכתי ודאי לא טוב הם עושים לאבד בידיהם את הערך העצום של ההשתפות בכל מילה יקרה של חזרת הש"ץ שהיא כהקרבת קרבן. וגם אם את חלק מהברכות לא יכלו לשמוע בהיותם באמצע תפלת הלחש, הלא התפלה של החזן מתחילתה היא גם בשבילם, ובכל מילה של ברכה שבה הם משתתפים ועונים הם זוכים למעלות העצומות של החזרה.
אך כל זה נאמר ליפוי והטעמת הענין, אבל העיקר הוא שאין לשנות מתקנת חכמים שברכת כהנים צריכה להאמר בחזרת הש"ץ ללא ראיה שאפשר לשנות ממנה. וכיון שמהגמרא בראש השנה לד ע"ב עולה שאם החזן אינו אומר את כל תפילתו בקול רם אחרי קדושה אין כאן חזרת הש"ץ שענינה להוציא מי שלא התפלל. על כן מובן שגם אם יגביה קולו בג' אחרונות אין אפשרות לישא כפים, כיון שאין זו תפלת הציבור.וזה לענ"ד הטעם הפשוט למה שכתב הב"י בסי' רלד שגזרו נידוי על אלו שעושים תפילה אחת ומנמיכים קולם אחרי ג' ראשונות, שזה מפני שהעושים כך מבטלים באותה תפילה את תקנת חזרת הש"צ.
♦
ב.
ברכת כהנים כשהציבור מתפללים עם הש"צ
היכולת לומר ברכת כהנים כשהציבור מתפלל עם הש"צ ביחד מבוארת להדיא בהנהגת הרמב"ם כפי שיובא להלן, ויסודה ההנחה שגם באופן כזה מקויימת חזרת הש"צ, כפי שכתב בתשובתו שבתפלה כזו יכול מי שאינו בקי לצאת. ונראה שנוכל ללמוד שזה יחשב חזרת הש"צ משאלת חכמים לרבן גמליאל הסובר שש"צ מוציא את הבקיאים, "לדבריך, למה ציבור מתפללים"? שלכאורה השאלה אינה מובנת כי ר"ג אמר רק שאם הם ירצו יוכלו לצאת על ידי תפלת הש"צ, וא"כ מה קשה למה הם מתפללים, הלא גם לדבריו מדוע הציבור לא יהיו רשאים לעשות זאת כאשר הם מרגישים שבכך הם מכוונים יותר, והוא כמו שלא נשאל למה אדם מברך המוציא, למרות שחבירו יכול להוציאו^[8]? ונראה שהדבר יובן לפי מה שביאר הרמב"ם (בתשובה רנו)^[9] שהיה ידוע ומוסכם על הכל שצורת תפלת הציבור היא שכל הציבור שיודעים להתפלל מתפללים לפני החזרה. וחכמים ידעו שרבן גמליאל מסכים שבקיאים אינם חייבים לצאת מהש"צ, ומה שנוהגים להתפלל לפני כן אינה ברכה לבטלה, אך הם שואלים למה חוץ מחזרת הש"צ כל הציבור מתפללים בפני עצמם לפני החזן, הלא לדבריך אין הכרח שמי שיודע יתפלל בלחש, לכן היה נכון יותר שיתפללו כולם הש"צ וציבור הבקיאים שרוצים להתפלל בעצמם ביחד, ומי שירצה יצא בשמיעת תפילת הש"צ אע"פ שהוא בקי, כפי שאומר ר"ג שזה אפשרי, ומי שירצה יתפלל בפיו בזמן תפלת החזן. ע"כ תוכן דברי הרמב"ם לפי הבנתי. אך אני הוספתי לשאול לפי ביאורו למה לפי חכמים מובן וברור הסיבה שמתפללים לפני החזן, הלא גם לשיטתם שאינו מוציא את הבקי יכלו הציבור שבקיאים להתפלל עם החזן? אלא נראית הכוונה שלפי חכמים אינם יכולים להתפלל ביחד תפלה אחת, מפני שטבעם של אנשים שונה זה מזה, ומאחר שכולם מחויבים להתפלל בפני עצמם בנוסף לחובה של תפלת החזן, יהיו אנשים שיתקשו לכוון את תפילתם לקדושה שצריכה להאמר עם החזן. על כן לדידם ודאי שאין לתקן לכתחילה שיתפללו כולם ביחד, ויותר טוב שיתפללו כל הבקיאים עם החזן. והשאלה היא רק לרבן גמליאל שמי שלא יכול לכוון את תפילתו לקדושה עם הציבור יוכל לצאת בהקשבה לשליח צבור, אם כן אמאי לא עושים תפלה אחת ביחד? ומשיב כדי להסדיר שליח ציבור תפלתו, דהיינו כדי שתהיה תפלת החזן תפלה מעולה הבינו חכמים שיש צורך ומעלה שיתפללו עימו עשרה בתחילה בלחש. ובאמת נראה שגם לחכמים יש מעלה זו בתפילת היחיד, דהא במשנה נחלקו רק אם ש"צ מוציא את הבקי, ולא מובא בדברי ר"ג טעם זה אלא שרבן גמליאל טוען שזה עיקר הטעם להקדמת הלחש^[10].
וממה שהגמרא מעלה אפשרות כזו להתפלל יחד לכתחילה, משמע שהמתפללים עם החזן אינם מפסידים את מעלת תפלת הציבור, והחזן נחשב כאומר חזרת הש"צ, וממילא אומר גם את ברכת כהנים, בין אם כל העשרה מתפללים עימו, ובין עם חלקם מתפללים עימו והאחרים מקשיבים לו^[11]. ואכן בתשובת הרמב"ם הנ"ל נשאל מציבור שנהג בראש השנה "(שיתחיל) בה שליח ציבור מתחלתה ועד סופה מלה במלה והציבור שותק ושומע אל דבריו ומקדשים במקום הקדושה כמנהגם בשאר ימות השנה בסדר התפלה, והכהנים פורסים (כפיהם)". ושאלו "האם יש בזה דבר, או דינה כדין תפלת לחש ותתבטל אמירת הקדושה ופריסת (הכפיים של) הכהנים?" והרמב"ם הצדיק את מנהגם בראש השנה, והוסיף שהוא תיקן שבצורך גדול משנים מסדר התפלה הידוע, ומתפללים תפלה אחת, כשהחזן אומר בקול רם עם הקדושה והציבור מתפללים עמו בלחש, ואין זה שינוי שלא הוזכר בחז"ל, אלא מבואר בגמרא שבאופן זה מתקיימת עיקר תקנת חכמים בחזרה שמי שצריך לצאת בה יוכל לצאת בה. אמנם כך הש"ץ לא מסדיר תפילתו כדבעי, אך מסתבר לרמב"ם שאפשר לוותר בשעת הצורך מפני שהאנשים מדברים בתפילת החזרה, וכפי שבר"ה הש"ץ מתפלל בלא הסדרה. ועל כן מובן שאומרים ברכת כהנים, וכמבואר בתשובת בנו של הרמב"ם המובאת בתחילת ספר מעשה רקח שהם אמרו ברכת כהנים.
אמנם הרמב"ם בתקנה שעשה מדבר בזה על תפלה באופן "ששליח צבור יסדיר התפלה בקול רם וקדושה... והבקי יתפלל לעצמו עם שליח הציבור מלה במלה". ^[12]. ולכאורה נראה מדבריו שצריך שהציבור יתפללו את כל התפלה מילה במילה עם החזן. אך לפי מה שהראיתי שהביאור הזה מבוסס על הנחה שכשמתפללים כולם ביחד קשה לכוון את התפילות, נראה שיכולים לעשות כך גם אם לא מתפללים ממש מילה במילה את כל התפלה עם הש"ץ, שעכ"פ הויא תפלת ציבור וחזרת הש"צ כאחד כי כוונתם להתפלל עימו. ומי שסיים את התפלה מקשיב לחזן, כך שבכל התפלה יש שותפות של עשרה. ועוד נראה שבאמת אין הכרח שהרמב"ם מצריך את אמרית כל התפילה עם החזן, כי אפשר ש"מלה במלה" שאמר הרמב"ם אלא עד הקדושה, שדבר זה נאמר על מה שהזכיר שהש"ץ אומר קדושה בתפילתו. וגם אפשר שהכוונה היא כמו "מלה במלה" שהוזכרה בדברי השואלים, דהיינו שהש"צ אומרה במתינות כדי שיוכלו לצאת בברכותיו.
והנה בתשובת בנו של הרמב"ם שבתחילת מעשה רקח כתב שבפועל אכן אנשים היו ממהרים את תפילתם יותר מהחזן כדי שיוכלו לומר מודים ולשמוע ברכת כהנים ולענות אמן בלא חשש הפסק בתפילתם, אלא שהוא כתב שלא יעשו כך, מפני שבזה לדעתו אינה תפלת ציבור כדבעי שהרי חלק מהברכות אינם אומרים עם החזן. אך עכ"פ עולה גם מדבריו דלא הוי ברכת כהנים לבטלה, שאינו דומה לברכת כהנים בתפלת לחש שמבואר בתשובת הרמב"ם שאינה אפשרית, וא"כ גם לשיטתו הגריעות היא אולי בגדר התפלה בציבור. ולענ"ד אפשר להצדיק את העושים כך, כיון שגם בעלמא תפלת ציבור אינה נאמרת כולם ביחד, ולכן מסתבר שדי בכך שאומרים ביחד עם החזן את ג' הברכות הראשונות, שהן תחילת התפילה, כמו שנוקט הרמב"ם בהל' תפלה פ"י הט"ז לגבי יחיד המאחר, שדי בכך שיתאם את תפילתו לתפילת החזן עד לאחר קדושה, ואחרי שיסיימו את תפלתם עכ"פ יקשיבו למה שאומר החזן.
העולה מרמב"ם, שבשעת הצורך מותר לומר את תפילת החזן בלא לחש לפניה. וזה מבואר גם בדברי הרס"ג (בסידור עמ' מד) שכתב: "ומי שנכנס ומצא ציבור בסוף שמונה עשרה, ועומדים בתפלת מנחה, והוא חושש שאם ימתין עד שיעבור החזן לפני התיבה ויגמור יעבור זמן התפלה, יעמוד הוא ויהיה חזן ויתפלל בציבור שמו"ע ובה קדושה כפי שצריך ותיחשב לו כתפלת חובה"^[13]. וכ"כ בשו"ת הרי"ף סי' שכ, והובא להלכה בכלבו בשם הר"ש וממנו בשו"ע קכד, ב.
אמנם בשבה"ל מז ומשם בב"י סי' רלב מצינו שכתב לגבי תפלה במנחה ביני שמשי "מצאתי לרבינו אפרים שכתב בשם רב האיי גאון זצ"ל דצבור דדחיקא להו שעתא בבי שמשיה לצלויי בלחשא והדר לנחותי שליח צבור. דלית ליה לשליח צבור למיחת ולאפקיעינהו ידי חובתייהו בקול רם לפי שמצות תפלה בלחש כדילפינן מהלכתא גבירתא דחנה ולא נפקי ידי חובתייהו בין יחיד בין צבור אלא בלחש ולא שרי רבנן אלא בברכות של ראש השנה בלחוד ומשום דנפישי ברכות, ותקנתייהו דמצלי כולהו בלחש כמצות תפלה והדר נחית שליח צבור ואומר מגן ומחיה וענו קדושה ומסיים האל הקדוש ואמר יתגדל ויתקדש אי ליכא שהות ביום למגמר י"ח והכין נהוג רבנן במתיבתא כד דחיקא להו שעתא וכן ראוי לעשות". והשו"ע הביא את מסקנתו בסי' רלב, א.
ולגבי הטעם שכתב צריך להבהיר, דבודאי אין כוונתו שבשום אופן אין לעשות חזרה בלא לחש, דהרי גם לחכמים מי שאינו בקי אינו מתפלל תחילה בלחש, וכשיש תשעה שאינם בקיאים עושים תפלה בקול רם בלא שיתפללו בלחש, והוי שפיר תפילת ציבור. אלא צ"ל כוונתו שעכ"פ בקי לא יוצא בלא לחש תחילה^[14]. וזה לא כפי שהעליתי לעיל דמה שלא עושים תפלה בלא לחש לפניה גם לחכמים הוא רק משום שקשה לכוון, או כדי להסדיר ש"צ תפילתו, והרמב"ם נוקט שזה אינו נראה טעם מעכב. ומכל מקום בב"י סי' קכד כתב ששפיר עושים אלו שמתפללים ביחד, וכן הביא את דברי הכלבו בשם הר"ש. וצ"ל שבסי' רלב התכוון רק שאפשר לעשות גם כמנהג רב האי, ולמעשה נהגו כרס"ג, הרי"ף והרמב"ם שאפשר לעשות חזרה ללא לחש.
אמנם נראה שיתכן שרב האי עצמו לא פליג על הביאור בגמרא שכתבתי, אלא סבר שלא ראוי לעשות תפלה כזו, כיון שקשה לומר לכל הציבור להתכוון עם הש"ץ, כי לפי תשובתו שבתשובות הרכבי הוא לא כתב שאין אפשרות לעשות כך, אלא רק נקט למעשה באפשרות אחרת.. בהרכבי סימן רנז בשאלה שנשאלה לרב האי^[15] איתא: "ושש' ציבורא דאיעכבא להו תפלת המנחה עד עידן רמשא ואי מצלו בלחש חליף יומא, כי עאבר שליחא לפני התיבה ואמר קדושה ומצלי י"ח בקלא מוציא את כולן ומיחייבין למעקר כרעיהו, או דילמא לא מפיק ולא מחייבין" השואל לא העלה אפשרות שיתפללו כולם עם החזן, וממילא רב האי לא דן אם אפשר לעשות כך, אם כי מובן מאליו שהוא אינו רואה אפשרות זה כאפשרות המועדפת. השואל חשב שרק הש"ץ יתפלל תפילתו בקול רם, ומסתפק אם יוצאים כולם בתפילתו ולכן מחייבים לעקור רגליהם, או אינם יוצאים, ולא חייבים בכה"ג לעקור רגליהם כמי שמתפלל בעצמו. ובתשובה דן תחילה אם יש מקום לפסוק כר"ג, מכיון שזה למעשה הצד הראשון של השואל, ואחרי שכתב שיש מקום לפרש שמה שאמר רבי אבא בראש השנה לה ע"א בתחילה שהלכה כרבן גמליאל בכל ימות שנה נשאר גם למסקנה, ואם כן יכולים כולם לצאת על ידי החזן, כתב: "אם תאמר שדברי רבן גמליאל בשנה כולה והלכה כמותו, נמצא לדבריך שהעם שבשדות פטורין מהתפלל כלל בזמן שיש שליח ציבור בעיר... אין בנו כח לפטור את הציבור אלא בתפלת השליח וכיון דעתן (כלומר לא נוכל לחדש דבר כזה ולהכריע כרבן גמליאל. ע.א). וכן מנהג הישיבה בזאת שממהרין ומתפללין כל אחד ואחד בעצמו ושליח ציבור יורד לפניהם ואומר אבות וגבורות וקדוש' השם וחותם".
ובתשובות הגאונים - מוסאפיה סימן נא, בתשובה של רב שרירא ורב האי בתפילת מנחה של ערב שבת שהתאחרה ואין זמן להתפלל חזרת הש"ץ, כתבו: "ואם אי אפשר וחלה שבת או יום טוב אין לך דוחק גדול מזה ומתפלל הביננו. ואם דוחק העת שאפי' להביננו אין בו שהות בודאי יש לו לעשות כן ולומר אבות וגבורות וקדושת השם וחותך. כל זה בהכנסת שבת וי"ט דאיכא שתי תפילות משונות זו מזו אבל בימי החול לא צריכינן לכולי האי אלא גומר והולך אפי' בלילה".
גם כאן לא העלה אפשרות לעשות תפלה אחת הציבור והחזן ביחד. אך כאן כתב שבימות החול יתפלל כרגיל, בעוד שלפי מה שכתוב בתשובת הרכבי הנ"ל משמע שגם בימות החול יתפללו בלחש ואח"ג ג' ראשונות. ואולי י"ל שכאן בתשובת מוסאפיה הוא דיבר באופן שעכ"פ יכול להתחיל את רוב החזרה לפני הלילה, בעוד שבתשובת הרכבי הוא מדבר כאשר אם לא יקצר, רוב תפלת החזרה תיאמר בלילה.
עכ"פ, במקור הדברים בתשובת רב האי לא נימק את הפסק בנימוק המובא בשבלי הלקט, שלפיו אין אפשרות לומר תפלה אחת, ויתכן שגם הוא מודה שבעיקרון יש אפשרות לעשות זאת, אך לא רצה לעשות כך רק מפני שקשה לכוון עם החזן ואיכא בלבול הדעת^[16]. ועכ"פ בשו"ע נפסק שאפשר לומר חזרה בלא לחש.
והבא"ח (רב פעלים סוד ישרים ח"ג, ז) כתב שגם על פי הקבלה בשעת הצורך מותר לעשות חזרת הש"ץ בלא תפילת לחש^[17].
ועתה נבא לדון באופן השני, שאומר את כל תפילתו בקול רם, אך היא תפילת יחיד בתוך ציבור, האם יש מקום להחשיבה כחזרת הש"צ. ולצורך בירור דין זה נברר את דין הפורס על שמע.
♦
ג.פורס על שמע ועובר לפני התיבה בדברי חז"ל
איתא במשנה מגילה פ"ד ובבבלי מגילה כג ע"ב: "אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא... פחות מעשרה".
ועוד במשנה במגילה כד ע"א: "המפטיר בנביא הוא פורס על שמע, והוא עובר לפני התיבה, והוא נושא את כפיו. ואם היה קטן - אביו או רבו עוברין על ידו. קטן קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה. ואינו נושא את כפיו. פוחח פורס את שמע ומתרגם, אבל אינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו. סומא פורס את שמע ומתרגם. רבי יהודה אומר: כל שלא ראה מאורות מימיו - אינו פורס על שמע".
ובירושלמי מגילה ד הלכה ו אמרו: "ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו, והא תנינן קטן לא יפרוש את שמע? (הירושלמי שואל שיש סתירה במשנה, שממה שאמרו במשנה ברישא אביו או רבו עוברין על התיבה על ידו, משמע שלפרוס על שמע הוא יכול, והרי בסיפא כתוב "קטן... אינו פורס על שמע"?). אמר רבי יודן כאן בשהביא שתי שערות, וכאן בשלא הביא שתי שערות".
לכאורה היה נראה שכוונתו לומר שהא דמשמע מהרישא שקטן יכול לפרוס על שמע היינו כאשר ידעינן בודאות שהביא שתי שערות, וכאן בסיפא שאמרו שלא יפרוס על שמע הוא כשידעינן שלא הביא שתי שערות, אך לפי זה לא נדע מה הדין במי שאיננו יודעים אם הביא שתי שערות, וזה המצב הרגיל בקטן שאינו נבדק. לכן נראה לפרש דהכונה היא שכאן ברישא דקטן המפטיר בנביא פורס על שמע הוא היכא דחזקתו שהביא שתי שערות, כלומר שהוא בן שלש עשרה ולא נבדק אם הביא שתי שערות, וכאן, כלומר בסיפא שאמרו שאינו פורס על שמע, הוא כשידעינן שלא הביא שתי שערות, או שאינו בר מצוה, שהוא כלא הביא שתי שערות.
ולפי זה עולה מהמשנה שבפורס על שמע לא בעינן ידיעה שהביא שתי שערות, אבל אין להקל בזה בעובר על התיבה. והסברה נראית משום שעל ידו מקויימת עיקר מצוות התפלה שהיא תפלת הרבים, בעוד שפורס על שמע גם אם יש צורך באמירתו להוציא, הוא מוציא רק מברכות ק"ש שאינן מעכבות. ויבואר עוד להלן בפרק י.
ובמסכת סופרים (היגר פרק י הלכה ו), איתא:
"אין פורסין על שמע לא בעמידה ולא בישיבה^[18], ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהן, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא... ואין אומרין קדיש וברכו פחות מעשרה; ורבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה, ונותנין טעם לדברים, בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו י"י, כמניין התיבות, ויש אומרים אפילו בששה, שברכו ששי הוא.
ובמקום שיש שם תשעה או עשרה^[19] ששמעו בין ברכו בין קדיש, ולאחר התפילה עמד אחד שלא שמע בפני אילו (ששמעו^[20]), ואמר ברכו או קדיש, וענו אילו אחריו, יצא ידי חובתו; וכבר התקינו חכמים לחזנים לומר לאחר גאולה, יהי שם י"י מבורך מעתה ועד עולם^[21], ואחריו, ברכו את י"י המבורך, כדי לצאת אותם שלא שמעו, דאמר ר' יוחנן הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו, ונהגו אנשי מערב משום הנכנסין והיוצאין; ואפילו לאחר קריאת ספר תורה".
ועוד אמרו בפרק יד:
"הלכה ד: המפטיר בנביא הוא פורס על שמע, באיזה שמע אמרו בשמע של ספר תורה, והיכי פותח, אשרי יושבי ביתך... מיד נכנס ואוחז המפטיר את התורה, ואומר, שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד, בנעימה.
הלכה י: ויש אומרים פורס על שמע, שיאמר יוצר אור וקדוש, וטעם לדבר, על הברכה שמברך על התורה ועל העבודה".
נראה לענ"ד שהירושלמי הנ"ל שדן בדין קטן המפטיר בנביא שפורס על שמע, ומקשה מהמשנה שקטן אינו פורס על שמע אזיל בשיטת היש אומרים בהלכה י, שמפרשים פורס על שמע בפריסה שאחרי ברכו לומר יוצר אור וקדוש, שכן בדין קטן שאינו פורס על שמע בודאי מדובר בפריסה של ברכו. ואם נאמר שבדין המפטיר בנביא, שממנו עולה שקטן פורס, מדובר בפריסה על שמע שבהוצאת ספר תורה לא מובן למה הוצרכו לחלק בין הביא שערות למי שלא הביא, במקום לומר שזו פריסת שמע שונה שבה אכן מסתבר שאין צורך להקפיד כשהוא קטן. עכ"פ במ"ס יש שני סוגים של פריסה על שמע, ולפיכך נראה לבאר מה שאמרו בפרק י "לא בעמידה ולא בישיבה" דהיינו שצריך עשרה בין בפריסה על שמע שלפני ספר תורה שנאמרת בהוצאת הספר כשהציבור עומד, ובין בפריסה על שמע שנאמרת בישיבה בברכות קריאת שמע. וכך כתב לפרש בנחלת יעקב (בפירוש השני שלו)^[22].
ועוד איתא במסכת סופרים פרק יד, הלכות יב- יג: "קטן קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע לומר יוצר אור, ואינו עובר לפני התיבה. קטן שאמרו, מבן [י"ג שנה] (שתים עשרה שנה)^[23] ולמעלן פורס על שמע. והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו, עד שיהא בן עשרים שנה ובעל זקן".
והלכה זו שלתפלה בעינן בעל זקן נאמרה גם בתוספתא מסכת חגיגה פרק א הלכה ג, וכן מובא דין זה בחולין כד ע"ב, ונפסק בשו"ע נג, ו, שכך יש לנהוג לכתחילה בחזן קבוע^[24].
ובמסכת סופרים פרק טז הלכה ט (כיון שהדברים צריכים ביאור אכתוב בסוגרים מה שנראה לי לפרש בה, ויבואר יותר להלן בפרק י): "וקטן שאינו פורס את שמע אינו יכול לומר קדוש ביוצר ביחיד, אבל בציבור עונה עמהם (כלומר הקטן והתשעה שעמו אינם יכולים לומר קדוש ביוצר ביחיד, כי אין כאן עשרה, וקדושה צריכה עשרה, אבל אם יש ציבור בלעדיו הקטן עונה עמהםכה). וגדול שהוא פורס את שמע (כלומר קטן שהוא די גדול כדי לפרוס על שמע, דהיינו שיש חזקה שהביא ב' שערות אף שאין בכך ודאות), יכול לומר קדוש^[25](בציבור)^[26], לפי שהוא כסודר (את מה שאומרים המלאכים, ולא מקדש בעצמו לכן לא מקפידים בזה על גדול ממש)^[27], אבל קדוש של עמידה, כיון שצריך לומר נעריצך ונקדישך, אינו מן הדין לומרו פחות מעשרה (גדולים מהגדול שרשאי לפרוס על שמע, כלומר דבעינן ידיעה בודאות שהביא ב' שערות^[28]). ואין קטן עולה מן המניין לברכו, קדיש, וקריאת התורה, עד שיהא בן שלש עשרה שנה; ואינן נבדקין באילו (הדברים הנמנים כאן דהיינו ברכו וכו', אבל בקדושה של נעריצך ונקדישך כן נבדקים, דבעינן עשרה גדולים בודאות)".
ויבואר כל זה בהמשך לפי השיטות השונות.
♦
ד.
פירוש הגאונים והרמב"ם למשנה במגילה כג
בה"ג (הל' צרכי ציבור) הביא את המשנה במגילה על הדברים שצריך עשרה בלא לפרש דבר. גם רבינו חננאל הביא את המשנה בלא פירוש, ורק הביא את הירושלמי שאם יצאו יכולים להמשיך. וכ"ה ברי"ף.
להלן נראה שיש שפירשו "פורס" מלשון פרוסה שאומר ברכה אחת מברכות ק"ש, והוא בשביל המאחרים לתפלה, אך מבה"ג, ר"ח ורי"ף שהביאו משנה זו ללא הוספת פירוש, נראה שמדובר בסדר התפלה הרגיל, כלומר שפורס על שמע היינו מי שמתחיל לברך את ברכות קריאת שמע, וכשבא להתפלל בציבור עושה זאת בעשרה לאחר קדיש וברכו שאומר החזן. וכן מבואר מתשובות רב נטרונאי גאון (ברודי או"ח סימן ט) בענין סדר הברכות שאדם מברך בכל יום: "ופורס על שמע, ומברך יוצר אור והבוחר בעמו ישראל לפניה וגאל ישראל לאחריה". וכן בתשובותיו שם סימן יא, יב פריסה על שמע היינו שאומר את כל ברכות קריאת שמע שבסדר התפלה.
ומאחר שפורס על שמע הוא בסדר הרגיל, מובן שכך הוא גם בעובר לפני התיבה, שמדובר בסדר הרגיל, וכן נראה ממאי דאיתא בתשובת רב נטרונאי או"ח סימן יג: "וששאלתם מאי ניהו שליח צבור, ומאי ניהו לירד לפני התיבה, חדא מילתא היא או תרתין מילי נינהו. (תשובה) - תרתין מילי נינהו: שליח צבור לפרוש על שמע, ולירד לפני התיבה כמשמעה, וכי דקאמרינן בהקורא (מגילה פ"ד) דשאני בין לפרוש על שמע ולירד לפני התיבה, דתנן (שם מ"ו) פוחח פורש על שמע ומתרגם, אבל לא קורא בתורה ולא עובר לפני התיבה ולא נושא את כפיו, אלמא ש{א}ני בין פורש על שמע לי{ו}רד לפני התיבה, [דהוו להו] תרתין מילי".
פשוט שאין כוונת רב נטרונאי לומר שכל מקום שנאמר בחז"ל שליח צבור הכוונה היא למי שפורס על שמע ולא לעובר לפני התיבה, כי ודאי שלשון שליח ציבור נאמרה גם על מי שעובר לפני התיבה בתפילה רגילה, כמו למשל בגמרא שבת כד ע"ב^[29].
אלא נראה שרב נטרונאי נשאל על משהו שכתב הוא או קודמיו במקום אחר.
ומצינו בהפרדס הגדול (יט סע"ב) תשובה שלא נודע מי אמרה: "ועל תינוק שיפרוס על הצבור^[30]. מה ששנינו קטן קורא ומתרגם, קטן ממש, אבל לשאר מצוות עד שיביא שתי שערות, ואינו נעשה שליח צבור, ולא יעבור לפני התיבה ולא ישא את כפיו עד שימלא זקנו (זו ההוראה לכתחילה בעובר לפני התיבה, לפי התוספתא והגמרא בחולין כנ"ל)".
ואולי י"ל שתשובה זו היא התשובה שעליה מוסבים הדברים בתשובת רב נטרונאי סי' יד, והשאלה שנשאל היא, האם אחרי המילים "ואינו נעשה שליח ציבור" יש נקודה או פסיק, דהיינו לאן נמשכים המילים "ואינו נעשה שליח ציבור"? האם מילים אלו מוסבים על הרישא שבעינן ב' שערות, ויש לפורס על שמע דין חלוק מעובר על התיבה, דהם תרתי מילי, או שמילים אלו מחוברות לסיפא, ורצונו לומר ששליח ציבור הפורס על שמע והעובר על התיבה בעינן נתמלא זקנו דחדא מילתא היא. ועל זה משיב רב נטרונאי שתרתי נינהו, דהיינו שאינו נעשה שליח ציבור לפרוס על שמע עד שיביא שתי שערות, אבל לעבור על התיבה בעינן שיתמלא זקנו, כפי שראינו במשנה שיש הבדלים בין פורס על שמע לעובר על התיבה^[31].
עכ"פ לפי הגאונים הנ"ל הא דאחד עומד בפני עשרה לומר פריסת שמע הוא סדר התפלה הרגילה, כמו ענין העובר לפני התיבה שהוא החזן. ובענין עובר על התיבה ברור למה בעינן עשרה אף שאפשר לומר להתפלל גם ביחיד, שמכל מקום כשרוצה להתפלל בציבור ממנים אחד שיעבור על התיבה ויאמר בתפלתו קדושה מפני שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. אך עדיין לא מבואר למה צריך שיעמוד אחד בפני עשרה לברכות קריאת שמע? ובפשטות י"ל ממה שאמרו במ"ס פי"ד שפורס על שמע הוא האומר אומר יוצר וקדוש, והיינו שגם בזה העשרה הוא בשביל הקדושה הנאמרת בה.
ואכן בספר הערוך (פרס ח) כתב: "ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע - מהא שמעינן לא יפרוס על שמע - לא יברך ברכת יוצר אור. כי הוא יברך הזבח מתרגמינן ארי הוא יפריס נכסתא^[32]. ועיקר הדבר על כן אין פורסין על שמע פחות מי' בשביל הקדושה, וכדמפרש בגמרא ונקדשתי בתוך בני ישראל^[33]".
גם האשכול (אלבק הל' תפלה דף טז) כותב את פורס על שמע בסדר התפלה הרגילה וכפירוש הערוך משום קדושה דיוצר, וכתב "אין עוברין לפני התיבה שאומר קדוש וברוך וימלוך וקדיש". ונראה שגם עובר על התיבה הוא מבאר בתפלה רגילה, כיון שלא הזכיר דין של מאחר. ומה שכתב משום קדושה וקדיש ולא סתם משום תפלה, י"ל שכל הענין שצריכים תפילת ציבור בעשרה הוא משום שחלק ממנה הוא הקדושה.
הרמב"ם בפיהמ"ש כתב: "ופורשין על שמע, הוא הפרישה שלפני קרית שמע, כלומר שאדם אחד אומר יוצר ואהבה. ועוברין לפני התבה, הוא שיעמוד אחד להתפלל בצבור".
הרמב"ם לא הזכיר קדוש וברוך, לכן נראה שלדעתו הא דאחד אומרם בפני עשרה אולי גם מצד קדושה דיוצר אור, אך לא רק מפני קדושה זו, אלא שזהו סדר תפלת הציבור, שבאמירת קדיש וברכו מתחילה תפלת הציבור, שהיא כשאחד אומר בקול רם את תפילתו בפני אחרים, וכולם מתלכדים לתפילתו. ולא הזכיר ענין של מאחרים, כי הוא מפרש את המשנה כפי שהבאנו מדברי רב נטרונאי, שמדובר בה על הסדר הרגיל. וכיון שמתחיל באמירת קדיש, הוא בכלל ונקדשתי בתוך בני ישראל, דבעינן עשרה לקדיש.
ובהל' תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה ה כתב הרמב"ם: "וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעים ועונין אחריו אמן אלא בעשרה, וזה הוא הנקרא פורס על שמע".
לענ"ד דבריו מתפרשים על פי מה שכתב בפירוש המשניות שברכת קריאת שמע היינו כל הסדר של הברכות שלפני שמו"ע שמתחיל בעמידת אחד לומר קדיש וברכו וכו'. הרמב"ם אינו אומר דין מיוחד בברכות אלו כשם שאמר שם בתפלה שאין הש"צ מוציא אלא את מי שאינו בקי, אלא רק שזה צריך להיעשות בעשרה כי זה הסדר שעושים בציבור. ועל כן נראה שאם הציבור ירצו ישמעו ויכוונו לצאת, ואם ירצו יוכלו לברך בעצמם יחד עם החזן. וגם אם יש אחד שלא יודע לברך, יוכל אדם אחר לברך בשבילו כמו כל ברכות המצוות, אלא שעל זה אינו דן, כי הוא בא לומר מה עושים בעשרה כתחילת תפילת הציבור.
אמנם מלשון הרמב"ם בהלכה יש אפשרות להבין שבשמיעת ברכות קריאת שמע יש דין מיוחד לעיכובא שבלא עשרה לא יוצאים ידי חובה. וכן נקט רבינו יונה בברכות יג ע"ב, שכתב להשיב על מה שרצו חכמי צרפת ללמוד ממשנה זו שאין אמירת קדושה דיוצר אלא בעשרה, דהעיקר כפירוש הר"מ (הרמב"ם^[34]) שלא הזכיר כאן קדושה, אלא שאין מברכים לציבור ברכות קריאת שמע אלא בי'. וביאר "שאע"פ שאמרו (במסכת ראש השנה) דעם דבשדות אניסי ולא מצי למיתי לבי כנישתא וש"צ מוציאן ידי חובתן מתפלה (ואפילו בלי שמיעה, וכל שכן בלא עשרה, ולמה כאן צריך שיענו אמן בעשרה. ע.א), אפ"ה מק"ש אינן נפטרין אלא באמירה, ובעניית אמן אינו פוטר אלא בי' (כלומר ברכות קריאת שמע שאני, ואף לא סגי בעניית אמן אלא בעינן י'^[35]), ולפיכך אין פורסין על שמע כדי לפטור את השומעים בעניית אמן אלא בי'^[36], שאם לא כן אין עניית האמן כלום"^[37].
אך הר"י אבוהב לסי' סט כתב בשם תלמידי רבינו יונה במסכת מגילה שהוסיפו וכתבו: "ורבני צרפת מפרש' שמפני הקדיש והברכו שאומרים קודם הברכות אמרו שצריך י'. וזה הפי' נראה נכון יותר. אלא שקשיא מאי דאמרינן בירושלמי, אין פורסים כו' התחילו בי' והלכו להם מקצתם גומרים. ואם איתא שזה הקדיש והברכו היו צריכים י', למה היו צריכים לומר שאם הלכו מקצתם גומרים השאר, זה דבר פשוט (שהרי בברכות עצמם לא צריך י'. ע. א). ואפשר לתרץ שמפני שהקדיש והברכו הותקנו לומר על הברכות, הייתי אומר שצריך שיהיו י' בכל, קמ"ל דאחר אמירת קדיש וברכו, אם הלכו מקצתם גומרים הברכות. עד כאן מהחידושים (של תלמידי רבינו יונה. ע.א)"^[38].
ממהרי"א נראה שהבין שפירוש זה של חכמי צרפת אינו דעת הרמב"ם, מפני שרבינו יונה פירשו באופן אחר, כי אחר כך כתב "או הפירוש של הרמב"ם או הפירוש של רבני צרפת". אך לענ"ד י"ל שהוא גוף שיטת הרמב"ם. דלפי זה מובן שפיר למה אמרו בפורס על שמע דבעינן עשרה, שהוא כדי לומר קדיש וברכו ולהתחיל בזה את תפלת הציבור, ובאמת אין צורך בי' לברכות אלא לברכו ולקדיש. ולפי זה הרמב"ם לא הזכיר קדיש וברכו כי המשנה לא הזכירה זאת להדיא, אלא אמרה רק פורס על שמע, אך כוונתו למי שמתחיל את ברכות קריאת שמע בקדיש וברכו^[39].
גם על דברי הגאונים יש לדון כה"ג. לעיל נקטתי שלפרוס על שמע אינו כולל חידושי דין מיוחד בברכות, וא"כ יש לפרש לשיטתם את המשנה כפי שביארתי בדעת הרמב"ם.
אך הר"ן על הרי"ף כתב:
"הגאונים ז"ל פירשו דאין פורסין על שמע אין מתחילין (ובחידושי הר"ן כתב "אין מברכים", והיינו הך שהכוונה היא אין מתחילים בברכות) והכי קאמר אין מתחילין בברכות של ק"ש שיברך האחד ויצאו האחרים בברכתו אלא בעשרה, מה שאין כן בשאר ברכות כגון קידוש והבדלה וכיוצא בהן שהיחיד אומרם וחבירו יחידי שומען גם כן ויוצא בין בעונה אמן בין בלא עונה אמן, דהא קי"ל דשומע כעונה, חוץ מברכת הנהנין... ולבד מברכת המזון...
ואף כאן ראו חכמים בברכות ק"ש שלא יהא אחד מברך ואחד יוצא אלא בצירוף עשרה מפני דבר שבקדושה שבהם דהיינו בשפה ברורה וכו', ואף בברכות ק"ש דערבית אין פורסין בה בפחות מעשרה להוציא אחר ידי חובתו ואף על גב דלית בה קדושה ולא פלוג רבנן בתקנתייהו. ומיהו משמע דכי היכי דאמרינן התם בברכות לענין ברהמ"ז שאם היה אחד מהן סופר ואחד בור, דסופר מברך ובור יוצא, ה"נ אמרינן בברכות ק"ש^[40] בר מדבר שבקדושה דאית בהו (שכל אחד צריך לענות)".
הר"ן נוקט בדעת הגאונים שאין יוצאים ידי חובה בברכות קריאת שמע בלא בעשרה, בדומה למה שכתב רבינו יונה בברכות, אלא שהוא הבין שזה מפני שיש בהן קדושה (ולדעתו אכן דין פורס על שמע מלמד שלקדושת יוצר בעינן עשרה), וכן הצריכו זאת בערבית משום לא פלוג. מכל מקום הר"ן מקשה על פירושם: "ותמהני על פי' זה דאי הכי משמע דבתפלה כל היכא דאיכא עשרה, ש"צ מוציא את הבקי ידי חובתו, ואלו בסוף ר"ה משמע דבתפלה כל היכא דאיכא עשרה אין ש"צ מוציא הבקיאים ידי חובתן".
ונראה שהר"ן הבין שתפלה צריכה להיות שוה לברכות קריאת שמע, שאחד מברך והאחרים שומעים רק בעשרה, מפני שמיד אחר דין פורס נאמר במשנה שבעינן עשרה לעובר על התיבה, ולכן הקשה שהלא קיי"ל כחכמים שבתפילה אין ש"ץ מוציא את הבקי, וכמו כן בברכות שמע. אך גם אם נקבל את הבנתו בדברי הגאונים, יש להשיב דמהירושלמי וממ"ס על פריסת קטן שהביא שתי שערות עולה שגם אם הם שוים לענין הצורך בעשרה, אין להשוות בין תפלה לברכות לקריאת שמע בכל דבר. ושפיר י"ל שבעובר לפני התיבה אין ש"צ מוציא את הבקיאים, אבל בקריאת שמע הוא מוציא גם בקיאים^[41].
והנה בירושלמי ברכות פ"ג ה"ג, אמרו "לא מסתברא בק"ש שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו, לא מסתברא בתפילה שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו".
הגר"א (שנות אליהו על המשניות ברכות ג, ג) הביא את הירושלמי הנ"ל וכתב להקשות ממנו על הסברה שבברכות ק"ש לא אומרים אעפ"י שיצא מוציא, וז"ל: "מכאן משמע כרש"י שמפרש גבי פורס על שמע שאפילו בשביל אחד יכול לפרוס. ואפילו מי שכבר שמע בעצמו יכול לפרוס (עבור אחר)^[42]. דכאן לא אמר שלא מסתבר אלא בתפלה וקריאת שמע. אך נראה שלא דמיא ק"ש לתפלה. דק"ש אינו יכול להוציא אפילו (המוציא ע.א) לא קרא, דק"ש צריך כל אחד ואחד לקרות. כמו שכתבתי בסוף תענית כל אחד ואחד קורין כקורא את שמע. וכן במס' סוטה פרק ה' משנה ו, ובתפלה משמע שאם (המוציא ע.א) לא יצא עדיין יכול להוציא, וכן משמע לשון קורים כמ"ש לעיל ע"ש".
וכוונתו במילה "לעיל" שבסו"ד למה שכתב בשנות אליהו ברכות פרק א משנה א: "קורין. אמר קורין בלשון רבים ולא קורא כמו שקתני בברכות בשחר מברך בלשון יחיד. והוא מפני שבברכות א' מברך ומוציא את כולן, אבל ק"ש אינו יכול להוציא אלא כל אחד צריך לקרות בפני עצמו, לכן קתני קורין", ביאר שם הטעם שקריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים, וכל אחד צריך לקבלה בעצמו^[43].
ומה שאמר שבתפלה כשהמוציא לא התפלל הוא יכול להוציא הוא כדעת המרדכי והר"ן. הרי"ץ גאות בהל' ראש השנה עמ' מג למד מדברי רב שרירא גאון שיחיד אינו יכול להוציא בתפלה גם כשמדובר בבור ומי שמוציאו עדיין לא יצא, אבל מהר"ן והמרדכי עולה שלא כדבריו, אלא כשהמוציא עדיין לא יצא הוא מוציא את הבור, וכפי שכתב הב"י בסי' תקצד. בשו"ע סימן תקצד, א כתב "יחיד שלא התפלל ט' ברכות, אין חבירו יכול להוציאו. הגה: ויש חולקין ואומרים דאם לא יכול להתפלל, חבירו יכול להוציאו בתפלתו" וכוותיהו נקט הגר"א.
ועכ"פ לפי דרך הגר"א לכאורה יש לדייק מהירושלמי שלברכות קריאת שמע אין דין יחודי משאר ברכות, גם לגבי זה שצריך שיהיו עשרה כדי להוציא מי שרוצה לצאת בברכת אחר. וזה קשה על הבנת הר"ן שאליבא דהגאונים בברכות ק"ש צריך עשרה. וצ"ל שלדידהו הירושלמי חילק רק בין תפלה וקריאת שמע לברכות בעלמא, משום שבזה החילוק הוא מוחלט, דמי שבקי אינו יכול לצאת על ידי חבירו אפילו בעשרה, אבל לא התייחס לדין המיוחד של ברכות קריאת שמע, מפני שבהן יש אפשרות שיוציא על ידי זה שאומר אותן בעשרה.
ועכ"פ, לפי כל הפירושים לדברי הגאונים נראה שההמשך בעובר לפני התיבה אינו נוגע לענין מי שלא שמע ובא לציבור ששמעו והתפללו, אלא הוא נאמר על חיוב חזרת הש"ץ דעלמא, ולכן לא הוצרכו לפרש בו דבר.
גם מהרמב"ן נראה שהוא נקט כגאונים שמדובר במשנה על החובה הבסיסית של ברכות ק"ש ותפלה, ולא על דין מאחר, דמצינו במגילה פ"ק (ג ע"ב בדפי הרי"ף) שהרי"ף סובר שלדעת רב אסי צריך עשרה למגילה לעיכובא, אך כתב שאין הלכה כותיה. והקשה בעל המאור, דהא תנן במסכת מגילה לקמן אין פורסין על שמע וכו', "וכיון דבמגילה קיימינן אם איתא דלדעת רב אסי בעינן בה י' לעכובא היה להם למנותה עמהן"?
וכתב הרמב"ן במלחמת השם שאין זו ראיה כי:
"השנוים במשנתינו כולם חובות הצבור הן ואינן אלא במחויבים בדבר, אבל מגילה כשם שהצבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב, ויחיד שלא קרא צריך י' משום פרסומי ניסא, ובין שיצאו הן או שלא יצאו קורין בי' להוציא היחיד".
ממה שכתב שבשנויים במשנה מדובר בחובות צבור, משמע שלשיטתו בפורס על שמע ועובר על התיבה לא מדובר בפעולה שעושים להוציא את היחיד (כמו שצ"ל לפירוש רש"י ור"ת שהמשנה מדברת בפעולה שעושים בשביל המאחר היחיד), אלא בתפלה בעלמא, שיש חובת ציבור לעשותה במנין^[44]. מכל מקום, אין ללמוד מדבריו שאין צורך לחזר אחר עשרה כדי לשמוע דברים שנאמרים רק בעשרה כיון שזו רק חובת ציבור, כי הרמב"ן אמר רק שהיחיד אינו חייב לעשות כך, כפי שגם אינו חייב לפרוס על שמע בקדיש וברכו, ואינו חייב להיות בחזרת הש"ץ. אך י"ל שמצוה מן המובחר גם ליחיד להיות בעשרה כדי לשמוע קדיש וברכו^[45], כפי שמשמע ממסכת סופרים שאם אמר אחד שלא שמע בפני עשרה או תשעה ואמר קדוש וברכו יצא ידי חובתו^[46].
ויותר מפורש שכך דעת הרמב"ן בריטב"א במגילה כג שכתב:
"הנכון כמו שמפרש רבינו נר"ו (הריטב"א) בשם רבינו הגדול ז"ל (הרמב"ן. ע.א) שפורסין על שמע כמו מברכין על שמע, כלומר שמתחיל בקדיש וברכו וקריאת שמע וברכותיה כולן... לפי שהוא מברך והאחרונים נפטרין, ואף כאן לפי ששליח צבור האומר ברכות של קריאת שמע בקול רם והם עונין אחריו אמן נפטרין בברכותיו, ובלבד שיקראו את שמע כדי שישננו בפיהם כדאיתא בירושלמי, הוה סלקא דעתך דסגי בפחות מעשרה נמי, קמ"ל דהא בהא נמי לא אפשר משום דכל כהאי גוונא לא סגי בלא ברכות שאינו בפחות מעשרה, וגם שיחיד אינו מוציא לחבירו את הברכות של קריאת שמע אלא בצבור, וכל שכן בברכות ק"ש של שחרית דאין קדושה ביחיד (הרמב"ן נוקט כדעת הר"ן בשיטת הגאונים. ע.א), וראיה לפי' זה הא דגרסינן במס' סוטה (ל' ב') כיצד אמרו ישראל שירה על הים ר' עקיבא אומר כגדול שקורא את ההלל ועונים אחריו מה שהוא אומר, ר' נחמיה אומר כפורס על שמע בבית הכנסת שהוא פותח תחלה והן אומרים את שמע בלחש), וזה מסייע לפירושינו.
והא דקתני בתר הכי אין עוברין לפני התיבה. היינו לסדר את התפלה, שדרכם היה שלא לעבור לפני התיבה עד [התפלה], ופעמים שאחד פורס על שמע ואחד מסדר התפלה".
ויש להעיר לגבי מה שהביא את המשנה בסוטה, שהרמב"ן הוסיף בה ביאור שהם אומרים את שמע בלחש, אך לשון הגמרא שם בסוטה ל ע"ב: "דרש רבי עקיבא... כיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את הלל והן עונין אחריו ראשי פרקים, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה'; רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה; כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו. במאי קמיפלגי? רבי עקיבא סבר: לאמר - אמילתא קמייתא, ור' נחמיה סבר: ויאמרו - דאמור כולהו בהדי הדדי, לאמר - דפתח משה ברישא".
אם כן לא מדובר דוקא אומרים עימו בלחש, אלא עיקר הענין שאחרי שהוא פותח, אומרים יחד עימו את הברכות ברצף, ונראה פירושו שהוא פותח בקדיש וברכו, והם עונים אחריו או באמירה או בהקשבה וענית אמן שהיא כאמירה ביחד^[47], ועכ"פ הוא כפי שביארתי בדעת הרמב"ם והגאונים שלא מדובר על ברכה מיוחדת אלא על הסדר הרגיל.
♦
ה.דין קדיש ברכו וקדושה בשביל המאחרים לתפלה
מצינו בענין זה בתשובה שיחסוה לרב נטרונאי (בית נכות ההלכות ח"ב סי' ד עמ' 23)מח, תשובה זה מתייחסת לדינים של אמרית דברים שבקדושה בשביל המאחר, ללא כל קישור למשנה במגילה: "ועל עשרה שהתפללין ולא שמעו כולם^[48](כלומר כל הקהל דהיינו אלה שעתה באים לא שמעו. ע.א) קדושה וברכו וכל סדר תפלה, אומר רבי שיכולים להמנות למניין אחר בשביל אחד שלא התפלל כמו שעושין לחתן או למי שלא השכים לבית הכנסת, אפילו אחד מאותן שהתפלל כבר יכול לחזור ולהתפלל ולהוציא את החייב. וסומך רבי ומראה פנים מה שהצבור עושין שמתפלל כל י"ח ברכות כל אחד לעצמו, וחוזר וכופלו מפני הקדושה (אעפ"י שכבר יצאו. ע.א). נמצא שהמתפללין כל אחד לעצמו הן נמנין, ונמצאו עדיין מחויבין בדבר (כלומר למרות שכל אחד התפלל לעצמו, הם נמנים עתה מחדש ויכולים לומר תפלה, מפני שעדיין הם מחוייבים בשמיעת קדושה, וכאן בא להשיב על קושיה שמא אין ללמוד ממה שעושים חזרה בגלל חיוב של הציבור בקדושה, לעשות תפלת חזרה בשביל יחיד. כי הנידון שלו הוא שיש רק יחידים שרוצים לומר קדושה. ע.א). והשיב רבי לא מצאנו בתלמוד חיוב קדושה (גם על הציבור. ע.א), אלא חביבה לנו ואינה בפחות מעשרה".
במחזור ויטרי (סימן מד) וסידור רש"י (סי' נט) וספר האורה (ח"ב קכט) מובאת תשובה זו בשינויים בלי לציין מי אמרה. ובשבלי הלקט סימן כז הביא תשובה זו מגאון עם אותם שינויים שלמעשה מבהירים מה שכתבתי. וז"ל שם: "ועל עשרה שהתפללו ושמעו [כולם]^[49] קדוש' וברכו וסדר תפילה. שיכולין להימנות להמניין אחר בשביל אחד שלא התפלל. כמו שעושין לחתן. או למי שלא השכים לבית הכנסת, ואפילו אחד מאותן שהתפללו כבר יכול לחזור ולהתפלל להוציא את החייב. וסומך ר' ומראה פנים. מן הציבור שמתפללין י"ח כל אחד לעצמו. וחוזר וכופלו השליח ציבור בשביל קדושה. נמצא שהמתפללין נימנין לסדר המניין על הקדושה לבדה. נענה מאן דהו ואמר. שמא בשביל הקדושה שלא אמרו כל אחד לעצמו הן נימנין^[50]. נמצאו עדיין מחוייבין בדבר. והשיב ר'. לא מצינו בכל התלמוד חיוב קדושה אלא חביבה היא לנו ואינה בפחות מעשרה".
רב נטרונאי למעשה בא להצדיק את הנהוג שהחזן אומר קדושה וברכו וכל סדר תפלה בשביל המאחר. והביא מקור למנהג זה מסברה המבוססת על מה שאנו מתפללים כיום בכל חזרת הש"ץ. הוא לא הזכיר את דין פורס על שמע בברכות יוצר אור, ובפשטות נראה מדבריו שאומר בשביל המאחר את כל הסדר מקדיש ואילך. לכן נראה שבין אם כתבה רב נטורנאי ובין אם כתבה חכם אחר זהו חכם שמפרש את המשנה דפורס כהגאונים. משמע שאומר עבור המאחר תפלה שלמה, למרות שהוא ככל השומעים האחרים חוץ מהמאחר כבר אינו מחויב בתפלה, שהרי למד ממה שאנו עושים חזרת הש"ץ תפילה שלמה. אמנם לא מצינו כאן אמירת ברכה שלא מחויבים בה, אלא ברכו קדיש קדושה ןתפלה, וברכות קריאת שמע יתכן שנאמרות כדי להוציא ידי חובה בגוף הברכה. הנימוק של המשיב הוא שכפי שאומרים כולם את התפלה של החזרה בשביל אמירתקדושה, הוא הדין שיכול לומר כל דבר שבקדושה עבור המאחר בפני עשרה.
אך בסידור רס"ג (עמ' מד) כתב: "היו עשרה בצבור שאחרו לבוא לתפלה, אם יש עוד די זמן צריכים להתפלל... ואם הם היו פחות מעשרה ורוצים להיעזר על ידי אחדים מן הצבור הראשון כדי להשלים למנין עשרה, צריך לראות: אם הם ששה אנשים או יותר משלימים אתם, ואם הם חמשה לא".
ובתשובה של גאון אחר המובאת בתשובות הגאונים החדשות (אופק) סימן כג איתא: "ואם יבאו חמשה אנשים או ששה בבית הכנסת וכבר התפללו הצבור ורוצים לקחת מאותן אנשים שבבית הכנסת כדי להשלים לעשרה אינן יכולין לעשות עד שיהו שבעה אותן שלא יצאו ידי חובתן ויקחו מהשאר עד שישלימו לעשרה, מאי טעמ', רובא דמינכר בעי'".
העצה אצל גאונים אלו למאחרים היא אך ורק כשיש ששה שלא התפללו יוכלו לצרף למנין את אלו שהתפללו. משמע שהגאונים האלו סברי שאין תקנה למאחרים אלא בתפלה גמורה, ולתפלה גמורה די בכך שיש ששה או שבעה שמחויבים.
וכן נראה מהרמב"ם בהל' תפלה, פ"ח הלכה ד שכתב: "וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם, ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן, משלימין להם לעשרה, והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו. וכן אין אומרים קדושה, ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה, ולא מפטירין בנביאים אלא בעשרה".
מה שכתב שהיו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן, נראה כוונתו על המצטרפים, שקמ"ל שאפילו כבר התפללו בציבור ואינם זקוקים כלל לשמוע, בכל זאת הם מצטרפים. ומה שהתנה אחר כך והוא שיהיו "רוב העשרה שלא התפללו", יש לפרשו שאותם ששה שהם עיקר המנין לא התפללו כלל, והם רוצים להתפלל כמצות התפילה לכתחילה בציבור, ולכן הם מחפשים מי שישלים להם את המנין. אבל אם הם כבר התפללו ביחידות ולא במנין, לא יוכלו לעשות עתה תפילת ציבור, שהרי כבר יצאו ידי חובה^[51].
ומה שאמר "וכן אין אומרים קדושה". יש ללמוד כך מגמרא במגילה שאומרת על הדברים שנאמרים בעשרה שהוא על יסוד "ונקדשתי בתוך בנ"י", ומובן מזה שכמו כן לגבי קדושה של שמו"ע אין לאומרה אלא בעשרה. והנה מצינו מחלוקת בגמרא ברכות כא, שלפי פירוש רש"י שם נחלקו רב הונא וריב"ל. דלרב הונא יחיד אומר קדושה, דהיינו שיכול יחיד לומר בתוך תפילת לחש שלו קדושה כשהוא בתוך עשרה, ולריב"ל אין לאומרה אלא בעשרה ששומעים את המתפלל. ובהל' תפלה ז, יז וכן י, טז, פוסק הרמב"ם כריב"ל, ולכן מובן שלא כתב כאן שבקדושה יש קולא יותר משאר דברים לענין הצרך בעשרה, שבכולם צריך ש"צ שאומר את הדבר בפני תשעה ועונים לו. ועל כל פנים אין לפרש כוונתו שלקדושה בציבור בעינן לעיכובא התחלה בעשרה, ןאם יצאו מקצתם אחרי אמירת מגן אברהם לפני הקדושה לא יאמרו קדושה, כי כתב הרמב"ם בתשובותיו (פריימן סי' ריט) שאם יצאו חלק מהעשרה לפני קדושה ישלים ויאמר גם קדושה. ונראה שלפי הרמב"ם כך הדין מפני שבמשנה דמגילה לא מוזכרת קדושה, וי"ל שזה מפני שהיא אינה מהדברים האחרים שעליהם נאמר שאם התחילו דבר אחד שמחייב עשרה, ויצאו חלק מהעשרה אינו יכול לומר גם אותם מאחר שהם דבר נפרד ממה שקדם להם. הקדושה היא חלק בלתי נפרד ממה שהש"צ עובר על התיבה^[52].
אין לדחוק שהגאונים והרמב"ם לא הזכירו את האפשרות לעשות כרב נטרונאי כי הם מדברים כשהמאחרים רוצים לעשות את כל סדר התפלה הרגיל, לחש ואחר כך חזרה, כיון שדין מאחר מצוי ומסתבר שהתעלמותם מדין זה משמעותה דלא סבירא להו. ואכן עיקר הלימוד של רב נטרונאי הוא ממה שאנו עושים חזרה, וכיון שלפי הרמב"ם בתשובה הוא משום שתקנת החזרה נשארה במקומה יותר מסתבר שהגאונים האלו והרמב"ם לא סברי כמותו כלל.
אמנם אכתי צריך להבין מנין לרס"ג והרמב"ם מה שכתבו שדי בששה שלא התפללו, הרי כל מה שכתוב במשנה הוא שבעינן עשרה, ומנין להם שלא אכפת לן בכך שמיעוטם כבר יצאו ידי חובה^[53].
אמנם כבר כתב הכסף משנה שהרמב"ם למדו ממ"ס, אך נראה לענ"ד שצריך לבאר את הלימוד משם באופן שונה ממה שהוא כתב, דז"ל הכס"מ: "הר"ן ז"ל כתב דגרסינן כן במסכת סופרים, וא"א קדיש וברכו בפחות מעשרה. רבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' כמנין התיבות, וי"א בששה שברכו ששי הוא ע"כ. ומפרש רבינו בדברי תנא בתרא דהני שבעה וששה היינו שלא שמעו קדיש וברכו, ולת"ק בעינן כולהו עשרה שלא שמעו דאילו שבעה בין כולם יחלוק עם משנתנו, ופסק רבינו כי"א משום דבכל דוכתא אשכחן דרובו ככולו".
נראה שבשעת כתיבת פירושו של הכס"מ עמד לפניו רק הציטוט ממ"ס שהביא הר"ן בלבד, והוא הזכיר רק קדיש וברכו, לפיכך הסיק שהרמב"ם למד את הדין הזה של ששה מתוך עשרה מדברי מסכת סופרים על קדיש וברכו, , והוא מפרש בה שתפילה היא כמו קדיש.
וכן נראה מהב"י סימן סט, שאחרי הבאת מחלוקת רש"י ור"ת הביא את הרמב"ם וכתב "נראה שסובר דששה בעינן". משמע שהוא סובר שהרמב"ם מודה לדין אמירת דברים שבקדושה בשביל ששה שלא שמעו.
וכך עולה משיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור ריש סי' קכ"ד שכתב: "נשאלתי אם מתפללין בחזרה כל עוד שאין שם מנין שלא התפללו, כמנהג קצת חכמים בעיניהם (כלומר, שיש חכמים שטענו שאין להתחיל תפילה שעושים בה חזרה אלא אם יש מנין שלא התפללו לפני כן). והשבתי שטעות הוא בידם... כיון דאיכא עשרה שעונין אמן, מה לי התפללו או לא התפללו. אלק'ים נצב בעדת אל מיקרו. כיון דאיכא רובא שבעבורם יכולים לפרוס על שמע ולומר קדיש וקדושה וברכו, יכולים ג"כ לומר תפלה בחזרה ולענות אמן. דקדקתי כן מלשון הרמב"ם בפ"ח דה"ת שכתב, וכיצד היא תפלת הצבור וכו'. ובפ"ט שכתב, ואחר שיפסיע ש"צ ג"פ לאחריו ויעמוד מתחיל וכו". עכ"ד.
משמע שגם הוא מבין שלפי הרמב"ם אפשר לפרוס על שמע בשביל מאחרים, ומשם למד את דינו^[54]. וכוונת הכנה"ג בהביאו את דברי הרמב"ם גם בפ"ח וגם בפ"ט, שבפ"ח מדובר בחזרת הש"ץ בלא איזכור של תפילת הלחש, ורק שם כתב הרמב"ם להדיא שדי בששה שלא התפללו. ובפ"ט שבו מדובר בחזרה שלאחר תפלת הלחש, כתב "והכל עומדין מיד ומתפללין בלחש. ומי שאינו יודע להתפלל עומד ושותק וכו'. ואחר שיפסע ש"ץ וכו' מתחיל ומתפלל בקול רם להוציא מי שלא התפלל והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה בין אלו שלא יצאו ידי חובתן ובין אלו שכבר יצאו ידי חובתן". וכוונתו דמסתבר שבפ"ט שכתב על אופן הרגיל של תפלה בלחש שאחריה חזרה יהיה אותו דין.
אך לענ"ד הרמב"ם לא כתב שהוא מדבר רק על תפלת שמו"ע ולא הזהיר שצריך ששה מחויבים בשביל קדיש וברכו שצריכים מאחרים. על כן נראה שלדעת הרמב"םמה שאמרו במ"ס על שבעה וששה קאי על כלל הסדר בציבור, דהיינו גם על פריסה של שמע שהיא קדיש ברכו וברכות קריאת שמע, וגם על עובר לפני התיבה שנאמרים בסדר התפלה. כוונת הרמב"ם שלפני שמתחיל את סדר תפילת הציבור שנעשית על ידי אדם שעומד לפני כולם צריך לראות שיש ששה מחויבים שלא התפללו. ובמ"ס תנא קמא אמר את הדין הכללי שצריך עשרה בכל הדברים האלו, וזה מוסכם כדברי המשנה, ואחר כך הובאו שתי דעות כמה מתוכם צריכים להיות כאלו שלא התפללו כדי שיאמרו את כל סדר התפלה עם החזרה. ואכן פשט הפסוק בשירת דבורה נאמר על כל ענין התפלה בציבור, שיש להקפיד עליה ביותר בפרוע פרעות בישראל^[55]. ולפי זה מה שאמרו במ"ס "אומרים אותו בשבעה", הכונה היא את כל מה שנאמר בשביל להיות עובר על התיבה.
אמנם בהמשך ההלכה במ"ס מדובר להדיא על דין המאחרים, שאמרו שאם אחד שלא שמע רוצה לומר קדיש או ברכו בפני עשרה יוכל לעשות כך ויצא ידי חובתו להשתדל לשמוע ברכו או קדיש כדי שיהיה לו שמיעת דבר שבקדושה, ואמרו במ"ס שבמערב היו אומרים ברכו בשביל המאחרים ואפילו כשלא ידוע אם יש מאחר. אך הרמב"ם לא הביא דברים אלו, וי"ל שמשמע ליה שזה ענין התלוי במנהג, או ברצון היחיד להשלים מעלה שחסרה לו, שאינה חובה גמורה דלא מצינו בש"ס שיחיד חייב לומר ברכו. ועל כן לא הוצרכו בסיפא לומר אחרי התפלה גם קדיש בשביל מאחרים, שכן ממילא אומרים הרבה קדישים ומסתמא המאחר שומע. וכיון שהדבר תלוי במנהג, הרמב"ם לא הביאו. ולפי ביאור זה, לומר קדיש וברכו לכשעצמן הרמב"ם יסכים שאפשר לומר בשביל אדם יחיד שלא שמע, ולא כפי שעולה מאבודרהם (סדר תפלת שחרית, שאחרי הבאת דעת ר"ת שמצריך ששה שלא שמעו לאמירת קדיש וברכו כתב "וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שצריך ששה שלא שמעו קדיש וברכו".
ואין להקשות מהלשון "עמד אחד שלא שמע... יצא ידי חובתו", דמשמע שהיחיד שלא שמע קדיש או ברכו יש חיוב לכתחילה לחזר אחרי עשרה שיאמר לפניהם קדיש וברכו, ואינו רק חובה כשיש מניין. דהא י"ל שנקט כך כי מכל מקום בשבילו הוא כעין חיוב (כעין מה שאומרים היום שלאבל יש "חיוב"), ומכל מקום עיקר הענין הוא מנהג. גם מה שכתב הרמב"ם שלקדושה בעינן עשרה, יש לפרש לענין זה שמי שאיחר ורצה לזכות במעלת קדושה יאמר אותה בתפלה שאותה הוא מתפלל כתפילת יחיד עם קדושה כשיש עשרה.
לפי מה שפירשתי שלשיטת הרמב"ם דין ששה מתוך עשרה קאי על כל היכא שבאים לומר את תפילת הציבור, מסתבר שהוא נאמר גם לגבי ששה שמתפללים ביחד בלחש בתוך עשרה. אלא שהרמב"ם בפ"ח לא הזכיר תפילת לחש, כי הרמב"ם נקט בזה את לשון המשנה ורצה להדגיש שעיקר תפלת הציבור היא החזרה הנאמרת בקול רם, ובה יוצאים כולם^[56].
ועכ"פ פשוט שמה שהם התפללו בלחש ביחד על דעת לשמוע בקול רם כתקנת חז"ל לא נחשב כאילו שכבר התפללו ופרחה מהם חובת הציבור, דכיון שלא התפללו ביחיד לא פרח מהם דבר אלא מתחילה עשו זאת על דעת קיום תקנת חז"ל שאמרו להתפלל כל אחד בלחש ביחד כהכנה לתפילת הציבור, ואיך תפקע החובה שבאו לקיימה כשהיא נעשית כסדר שקבעו חז"ל.
והנה מצינו אחרונים שחילקו בין חשיבות תפלת לחש בציבור לדין חזרת הש"ץ, ולדעתם לחזרת הש"ץ די בששה שלא התפללו להחשיבו כתפלת ציבור, אבל לחשיבות תפלת לחש בציבור בעינן עשרה מתפללים^[57]. אך לענ"ד לפי לשון הרמב"ם ש"כך היא תפילת הציבור", וכן הביאור שהרמב"ם למד את ענין תפלת הציבור בחזרה שדי בששה, מדין מסכת סופרים שהוא מפרש את הדברים כמוסבים על כל ענין שבו בעינן עשרה כחובת הציבור, מסתבר שגם בתפילת הלחש לכשעצמה אין חילוק, ותמיד ששה מתוך עשרה בעניני התפלה הם כעשרה.
♦
ו.פירוש המשנה במגילה ומסכת סופרים לשיטת רש"י וראשונים נוספים
רש"י במגילה כג ע"ב כתב בביאור דין פורס על שמע: "מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקרא הצבור את שמע, עומד אחד (ולא כתב אחד מהם או החזן) ואומר קדיש וברכו, וברכה ראשונה שבקריאת שמע, ופורסים לשון חצי דבר. ואין עוברין לפני התיבה - שליח צבור".
ובדף כד ע"א כתב: "משנה. המפטיר בנביא - מי שרגיל להפטיר בנביא, תקנו חכמים שיהא פורס את שמע.
הוא עובר לפני התיבה - להוציא את הצבור בקדושה שבתפלה. קטן אינו פורס על שמע - לפי שהוא בא להוציא רבים ידי חובתן, וכיון שאינו מחויב בדבר - אינו מוציא אחרים ידי חובתן".
לכאורה נראה שהוא מפרש את המשנה במנין אנשים שבאים להצטרף להתפלל עם הציבור, ולאחר שקראו קריאת שמע ועדיין לא התפללו אלא עומדים להתפלל, הגיעו מאחרים שלא שמעו קדיש וברכו וקדושה דיוצר אור, על כן אומרים בשבילם קדיש וברכו וברכת יוצר בקול רם להוציא ידי חובה בדברים אלו את המנין המאחר, ושאר הציבור ממתינים להם כי זה דברים הנאמרים בקול רם, ולא שייך שהציבור ימשיכו בתפלתם, ואחרי שיגיעו ליוצר אור ימשיך הציבור תפלת לחש, ואותו מנין מאחרים ימהר עד שיצטרף עם שאר הציבור. ואמר "מנין", כי להם יש זכות לעכב, או חובה לשמוע. ומשמע שאמירת יוצר בקול רם נצרכת בשביל אמירת הקדושה שבה, ואין הכוונה שאומרים רק יוצר, אלא שיוצר אומר בפניהם אחד בקול רם בשביל הקדושה, והם שומעים ויוצאים על ידו ידי חובה, והשאר אומרים המאחרים בעצמם בלחש.
ובענין עובר על התיבה במשנה משמע שרש"י, כהגאונים, מבארו על תפלה בעלמא, כי הוא כתב בסתמא להוציא את הציבור, משמע שזה דבר הנאמר בכל ציבור שמתפללים ולא רק למאחרים. ורש"י כתב שהעובר על התיבה עושה כך בשביל קדושה, משום דמשמע שעל הקדושה הזו נאמר להדיא הפסוק ונקדשתי שהובא בגמרא. אך עכ"פ לא מוזכרת ברש"י אפשרות להיות עובר על התיבה בשביל המאחרים, באופן שאינו מוציאם ידי חובה בתפלה^[58].
וכלשון רש"י זו כתבו רבינו יונתן על הרי"ף, וכן הרע"ב בפירוש המשנה, והרא"ש המובא לקמן. וכן בראב"ד בהשגות על הלכות תפלה לגבי הפורס שכתב "אינו אומר אלא יוצר בשביל קדושה שבה וזהו פורס כמו בפרוס הפסח", וכן בספר המכתם (על מגילה כג), ובספר הבתים - שערי תפילה שער תשיעי, בהביאם את שיטת רש"י והראב"ד, לא הזכירו כלל את דין התפלה.
והראב"ן על מסכת מגילה פ"ג כתב: "אין פורסין על שמע, כגון שאנו נוהגין שהבאין לבית הכנסת לאחר שעמד החזן בתפילה אומר ברכו עד יוצר המאורות, ופורס לשון פרוסה שאינו משלים הברכות. ואינו עובר לפני התיבה בפחות מי', שליח ציבור העובר לפני התיבה".
מבואר שלדבריו אומר אחד ברכו ויוצר בשביל המאחרים, לאחר תפילת לחש שבה עמד החזן לתפלה עם הציבור, ולפני חזרת הש"ץ בקול רם. וזהו שאמר "לאחר שעמד החזן בתפלה", ולא אמר אחר שכבר השלים ש"ץ תפילתו, משמע שהאומר התפלל תפילת לחש ואומר בשבילם שוב לאחר תפילת הלחש שלו. ואינו משלים את הברכות של שמע, כי המאחר זקוק לאותו שפורס רק בשביל הקדושה של יוצר אור, והציבור זקוקים וממתינים לחזן בשביל החזרה. לכן יעמוד אחד לומר עד יוצר אור, ואינו משלים את הברכות. והמאחרים ימהרו בשאר הברכות ושמע, וישמעו גם קדושה וגם מה שיספיקו מהחזרה, או שיתפללו עם החזן בחלק מהחזרה.
הראב"ן לא הזכיר "מנין", ולכן נראה שלדעתו מה שכתב רש"י "מנין", לא בא לומר תנאי שרק בשביל עשרה מאחרים בלבד יפסיקו באמצע ברכות קריאת שמע, אלא כוונתו לתאר צורת מנין, כלומר זהו המנין שעושים למאחר. וכן חלק מהראשונים שמצטטים את לשון רש"י כאן לא כתבו כאן את המילה "מנין"^[59]. ואפשר להתאים את רש"י לראב"ן גם בזמן בו נעשית הפריסה, ולומר דמה שאמר רש"י "לאחר שקראו הציבור את שמע" אין הכוונה שאמרו שמע ולא שמונה עשרה, אלא לפי שמדובר על פורס על שמע, נקט שהם כבר אמרו שמע, והוא לאו דוקא לפני שמו"ע, אלא כוונתו שהציבור כבר אמרו את כל מה שצריך להיאמר עם קריאת שמע בציבור, ולאחר שהתפללו תפילת לחש עם החזן ועומדים לפני חזרת הש"ץ יפרסו על שמע למאחרים.
מנהג זה לומר קדיש וברכו בשביל המאחרים לאחר שהציבור אמרו תפילת לחש נמשך באשכנז, אלא שבשלב מסויים הפסיקו לומר יוצר אור ואמרו רק קדיש וברכו (להלן נראה שכך נהגו אצל הרמ"א והלבוש, וכך היה נהוג גם בימי בעל התוספות יום טוב, הט"ז, הגר"ז וערוה"ש ^[60]).
ובתשובה המיוחסת לרב שר שלום (שערי תשובה סי' רה) כתוב: "בני אדם שנכנסו לבית הכנסת לאחר שאמר ש"צ ברכו, אם עדיין לא פרשו על שמע יחזור ויאמר להם ברכו ויפרסו הם על שמע לאחר ברכו, דמתחלה שבח ואח"כ תפלה, אבל אם קראו קרית שמע אל יאמר להם ברכו כלל, דהא התחלת תפלה מיוצר אור הוא וצריך אדם לברך לקונו קודם שיתפלל, וע"כ אסו' לברך לחברו קודם שיתפלל ולקונו צרי' לברך קודם תפילה ולבני אדם אחר תפילה"^[61].
בפשטות יש לחלק מהאיסור לברך לחבר, שאין ברכו ברכה לחבר, אך הוא מתכוון על עצם הפניה אליו. ומסתבר שגם לפי בעל תשובה זו אפשר לומר ברכו אחרי תפלת לחש, ולא שלל אלא אמירת ברכו לפני שמונה עשרה אחרי שכבר קרא קריאת שמע, שאין לו להפסיק בשביל בני אדם אחרים, כמו שאסור לברך את חבירו לפני התפלה. ומכל מקום נראה מדבריו שמפסיקים אך ורק באמירת ברכו, והם יפרסו על שמע, כי אין סיבה שהוא יאמר להם, דהכותב כנראה פירש פורס על שמע כדברי הגאונים.
ובספר המנהיג (לראב"ן הירחי) דיני תפילה עמוד נט כתב: "ולאחר שהתחיל שליח ציבור ברכו ויוצר אור ובאים בני אדם לבית הכנס' בשחרית, ולא יאמר להם שליח ציבור ברכו עד אחר התפי', ולא בין גאולה לתפיל' דבעינן תכף לגאולה תפיל', ואין להפסיק, אבל בערבית דקיימא לן תפילת ערבית רשות, וכבר אנו מפסיקין בין גאולה לתפיל' בפסוקי' שתקינו בה אנשי מערב ובהמולך יכול לומר להם ברכו והוא דענו ברוך ה' המבורך, והמסדר קרי' שמע כתיקנו חכמי' בשתים לפניה ושתים לאחריה, אבל אם לאחר ברכו באים מיד, ולא פתח החזן ביוצר אור והם לא פירסו על שמע, יחזור ויאמ' להם ברכו, ויפרשו על שמע, דהוה ליה סידור השבח לפני התפי', אבל אם קראו ק"ש לא יאמר להם ברכו כלל. בתשובו' הגאוני'".
גם כאן ההפסקה אחרי ק"ש היא רק לברכו, ולמעשה הוא אומר כפי שכתוב בתשובה הכתובה בשערי תשובה, אך הטעם שונה ומובן יותר.
אם כן, אצל ההולכים בשטת רש"י שהובאו עד עתה לא הוזכר דיון על תפילה כדי שהמאחר ישמע קדושה של שמונה עשרה. בפשטות נראה שהם סוברים שאין לעשות ברכות שלא חייבים בהן בשביל לזכות יחידים בדבר שבקדושה, וכל מה שהותר לש"צ שהתפלל לומר למאחרים קדיש ברכו ויוצר אור בלבד הוא בשביל יחיד שיוצא עתה בברכת החזן עצמה. אבל תפלה שבעלמא נאמרת על ידי אדם שהתפלל רק בשביל מי שאינו בקי, על כן אין לאומרה בשביל לזכות את המאחר בקדושת שמו"ע, שכן אין לומר ברכה שאינה מחוייבת, והחזן אינו יכול לומר תפלה בשביל המאחר, שהרי אינו מוציאו בברכה.
אמנם הדברים האלו אינם כדעת תלמידי רש"י שהביאו את התשובה המיוחסת לרב נטרונאי שבה התיר המשיב כל סדר תפלה על ידי החזן שכבר התפלל עבור המאחר.
תוספות במגילה כג ד"ה ואין פורסין דנו על ענין זה והביאו גם הם מתלמידי רש"י, אלא שהם הדגישו שהדברים נאמרים בשמו של רש"י. נראה שהדברים בתוספות שונים מתוכן התשובה במחזור ויטרי, ומה שהם אומרים בשם רש"י יכול להתאים לפירוש רש"י במגילה. וכך כתבו: "אין פורסין על שמע - הקונטרס פירש בני אדם שבאו בבית הכנסת אחר שהתפללו הצבור, ורוצים לומר קדיש וברכו צריך עשרה, ור"ת פירש דבשבעה שלא שמעו עם שלש אחרים סגי, וה"נ איתא במס' סופרים, רבותינו שבמערב אומרים בשבעה, ונותנים טעם לדבריהם דכתיב בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' דאיכא שבע תיבות, וי"א אפילו בששה משום דברכו הוי הששי, ור"ת כתב בספר הישר בחמשה משום דליכא אלא חמש תיבות עד ברכו. ונ"ל אפילו בשלשה שלא שמעו והכי פירושו דקרא בפרוע פרעות בישראל שלא עשו מה שמוטל עליהם לעשות, אז יתנדב העם לברך ה' וליכא אלא שלש תיבות עד בהתנדב. ותלמידי רש"י פירשו משמו דאפילו בשביל אחד שלא שמע יכולים הם לפרוס על שמע, ואפילו אותו ששמע כבר יכול להוציא אותן שלא שמעו, כמו שאנו רואים שליח צבור שאף על פי שהתפלל כבר השמונה עשרה ברכות בלחש, חוזר ומתפלל בקול רם, ואף על פי שכולנו בקיאין עכשיו. מ"מ י"ל דאין זה ראייה כל כך, דשאני השמונה עשרה ברכות שהרי אם היה מתפלל מתחילה בקול רם שמא לא יכוונו לבם להגיע עם שליח צבור במקום קדושה ומודים. ור"ת לא היה רוצה לעשות אפילו לעצמו".
לגבי המעשה שהיה עם ר"ת, בתוספות לפנינו אפשר להבין שדוקא לעצמו לא רצה, דהיינו שלא רצה שיאמרו בשבילו, אך לא שלל את האפשרות לומר בעצמו. אלא שבתוספות ה"ר אריה מפאריש (הובא בשלטי הגבורים שעל המרדכי השלם) איתא: "לא היה רוצה ר"ת לעמוד לפני התיבה לפתוח בברכו, ושמא אפילו מסכת סופרים לא התירו אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור לעשות כן^[62]". מבואר שר"ת לא רצה גם להגיד ברכו בפני הקהל.
והנה מתחילה אמרו התוספות בשם ר"ת על פי מסכת סופרים שיוכל לומר קדיש וברכו כשיש בתוך עשרה, שבעה, וי"א ששה, מאחרים^[63] (והזכירו גם בחמישה או שלשה, אך י"ל דלא פליגי על כך שצריךששה. ראה בהערה^[64]), ובסיפא הם דנים על תלמידי רש"י הסוברים שאפשר לעשות את הפריסה האמורה במשנה גם בשביל אחד שלא שמע, וכן אפשר לעשות זאת אפילו על ידי מי שכבר שמע. ובתחילה כתבו התוספות "ורוצים לומר קדיש וברכו", משמע שאותם המאחרים עצמם רוצים לומר, ואפשר להבין שלא יאמר להם מי שכבר התפלל ובירך יוצר אור, דלדעתו גם בשבעה רק אותו שלא שמע יאמר את הקדיש וברכו, כי אין לומר ברכה על ידי מי שאינו מחוייב. אך כיון שר"ת לא חלק על רש"י בפירושו למשנה במשמעות המילה פורס, נראה שהוא מפרש כרש"י שאומר החזן קדיש וברכו ויוצר אור בלבד עבור מאחרים, אלא שלשיטתו זה נאמר דוקא כשמוציא בגוף ברכת יוצר אור. ונקט ר"ת רק קדיש וברכו, וכלשון מסכת סופרים כי עיקר ראייתו ממ"ס.
יש לשים לב שהלימוד משמו"ע והחזרה אמנם נמצא גם במחזור ויטרי, שהוא מתלמידי רש"י, אך יש הבדל בין מה שכתוב במחזור ויטרי, לדברי התוספות בשם תלמידי רש"י.
בתשובה שבמחזור ויטרי מדובר על אמירת כל סדר התפלה בשביל המאחר, והויכוח בין התלמיד לרב הוא אם אפשר ללמוד היתר לזה מהחזרה שאנו עושים כשכולנו בקיאים. התלמיד סבר שאין ללמוד מזה לומר את כל סדר התפלה בשביל יחיד, כי ציבור שאני, לציבור יש חובה לומר קדושה ובשביל זה עושים חזרה, ואילו אצל היחיד הכל הוא בגדר רשות, ומנין לנו להתיר לברך בשביל רצונו לשמוע דברים שבקדושה. והרב השיב לו שגם מה שאנו עושים בחזרה זה רשות שאין חובה לומר קדושה. ועולה מהדברים במחזור ויטרי שגם אם המברך כבר התפלל ויצא בכל הדברים ואינו מוציא בעצם הברכה אלא רק באמירת הקדושה כמו בתפילת שמונה עשרה, יכול לעשות זאת בשביל המאחר.
אך בתוספות נראה שגם לתלמידי רש"י היה פשוט כדברי התלמיד הנ"ל שיש חובה של הציבור לברך את ברכות התפלה כדי לומר קדושה. אלא הלימוד של תלמידי רש"י מהחזרה שאנו עושים כשכולנו בקיאים הוא לענין זה "שאפילו אותו ששמע כבר יכול להוציא אותן שלא שמעו". כלומר, שמהחזרה אנו רואים שכדי להוציא ידי חובה בדבר שבקדושה מותר לברך גם כשאין הכרח שיברך מי שכבר יצא, שהרי כיון שכולם בקיאים יכלו לעשות תפלה אחת בלא ברכה של מי שכבר יצא, ומזה הם למדים שגם בענין שאר דברים שבקדושה יכול לומר מי שכבר שמע, אף על פי שיש אפשרות שיאמר רק מי שלא שמע. את הלימוד הזה תוספות דוחים שאין זו ראיה, כי קשה לכוון בתפלה אחת הציבור והקהל, לכן תקנו לציבור תפלה עם קדושה. כלומר, לדעתם תקנת חז"ל היא שגם אם כולם בקיאים, לא רצו שיתפלל רק אחת בקול רם והציבור בלחש עמו ויענו בה קדושה ומודים, שמא לא יכוונו כולם לקדושה ומודים, ולכן הצריכו שתהיה תפלת ציבור בפני עצמה, שבה יאמרו קדושה ומודים, ואין ללמוד מזה לברך עבור דבר שבקדושה כשיכול לברך מי שעדיין לא שמע.
אם כן, רבינו תם כנראה סובר כהדחיה שדחו התוספות את תלמידי רש"י ופליג עליהם בתרתי. לדעתו מי שכבר שמע לא יכול לומר בשביל אחד שלא שמע, גם מפני שמ"ס התירה לאומרו רק בששה שלא שמעו, וגם מפני שאין לומר ברכות בשביל דברים שבקדושה כשהם יכולים להאמר על ידי מי שלא אמרם, אלא כשיש צורך לאומרם דוקא כך. אך זה נאמר על דברים שלא תקנו לאומרם. במשנה מדובר על פורס, שזו אפשרות שתקנו חכמים לעשותה כשיש ששה שלא שמעו, ובזה אמרו חכמים שיכול גם מי שכבר התפלל לפרוס עבור אחרים.
והנה לכאורה התוספות יכלו לדחות את ראית תלמידי רש"י שי"ל שאנו עושים חזרה משום שאמנם לפי חכמים עיקר התקנה לא היתה אלא להוציא את שאינו בקי, אך התקנה לא זזה ממקומה, וכתשובת הרמב"ם הידועה שהזכרתי בחלק א, וראה לקמן שאכן כ"מ משבולי הלקט, וכ"כ הפר"ח (סט סעיף א)^[65]. אך י"ל שתוספות לא שוללים שאפשר לומר כך, אלא שהם עונים לתלמידי רש"י לשיטתם, דהם סברו שהתפלה נאמרת רק בשביל קדושה ואפשר לעשות תפלה אחת בלא שיתפלל מי שכבר התפלל, ועל זה השיבו שמכל מקום יש הכרח לעשות כך כדי שיוכלו לשמוע את הקדושה במקומה כדבעי. וכבר כתבתי את הביאור לסיבת התקנה לפני כן גם בדעת הרמב"ם על מה ששאלו חכמים את ר"ג "למה ציבור מתפללים", שלחכמים מתפללים תחילה מפני שכולם חייבים להתפלל בלחש, ואם יתפללו עם החזן חלק מהם לא יוכלו לכוון עם החזן לקדושה, אבל לר"ג מי שקשה לו לכוון עם החזן יוכל לצאת בשמיעה, ועל כן הוא נשאל למה ציבור מתפללים תחילה, ומשני כדי להסדיר את תפילת הש"צ.
ועתה נחזור לתשובת רב נטרונאי ונראה האם יש לסייע לה ממסכת סופרים.
בשו"ת רש"י סימן צב, אחרי הבאת תשובת רב נטרונאי (בלי לציין מיהו בעל התשובה) כתב "ועוד יש ראיה ממסכת סופרים ע"כ". ונראה שהמילים האלו הן הוספה על תשובת רב נטרונאי, שנראה למעתיק שיש ראיה לדבריו ממסכת סופרים^[66].
ונראה שהמוסיף סבר שמ"ס מדברת על קידש וברכו כדוגמא לכל סדר התפלה שנאמר בשביל שמיעת דברים שבקדושה. אך לכאורה קשה, דאדרבה בתחילת מ"ס מדובר על שבעה או ששה בלבד כדברי ר"ת, וא"כ משמע שאין לומר קדיש וברכו וכל סדר תפלה בשביל אחד על ידי מי שכבר שמע. אלא שעל זה יש להשיב לפי מה שכתב במרדכי השלם רמז תתט בביאור חלק זה במ"ס "ור"י אומר כי לפי הפשט משמע שאפילו אין שם מנין אלא ו' או ז' בלבד יוצאין ידי חובתן וחולק על תלמוד שלנו דמצריך, ור"ת אומר דלא פליג". כלומר שר"י פירש שמה שאמרו במ"ס שבעה או ששה פירושו כמה צריכים להיות לאמירת דבר שבקדושה וחולק על תלמוד שלנו שפשוט לו שבעינן עשרה, ועל כן אין נפק"מ מזה לדידן. גם אפשר לפרש את מ"ס כפי שפירשתי על פי הרמב"ם, דברישא מדובר על חיוב הציבור בכל הדברים שבקדושה, שהוא כשיש ששה או שבעה, ואילו רש"י מדבר על מה שיש רשות לעשות.
אך לכאורה המדרש המובא בספר הישר שמספיק חמישה על פי הפסוק בפרוע פרעות מוכח כר"ת, שפסוק זה מורה על כמה מחויבים בדבר מתוך עשרה בעינן כדי לומר דבר שבקדושה, שבזה יש סברה שדי בחצי דהיינו בחמישה, אבל לפירוש ר"י במ"ס או לפירוש הרמב"ם קשה לומר שלא בעינן לכל הפחות רוב עשרה שייחשב כעשרה. אך לעיל פירשתי בהערה שלמעשה מדרש זה יכול להתפרש על חמישה עונים לשישי שגם הוא לא שמע. וא"כ י"ל שלפי הפירושים האחרים מדובר בחמישה ששומעים אחד, ולכן הם רוב עשרה.
אלא שעדיין לא התיישב מה כוונת רש"י שיש ראיה ממסכת סופרים. גם קשה, שאחרי הבאת ההסבר של ר"י לששה ושבעה של מסכת סופרים כתב המרדכי "ובשם רש"י פסקו תלמידיו וכו'", וסיים על זה: "וצ"ע ממסכת סופרים". וצריך להבין מדוע צ"ע ממ"ס, דאי מהרישא של ששה ושבעה, הרי היא כבר בוארה על ידי ר"י בתחילת הדברים כאינה נוגעת למאחרים.
על כן נראה שגם מה ששכתוב בתשובות רש"י שיש ראיה ממ"ס, וגם הצ"ע של המרדכי מוסבים על הסיפא של מ"ס. לפי המביא ראיה ממ"ס הראיה היא לפי ההבנה שמה שמדובר בה באחד שלא שמע הוא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא קאמר^[67], דהא בסיפא מביא שנוהגים לומר ברכו בשביל המאחרים, אף על פי שהאומר כבר אמר לפני כן ברכו. אך במרדכי אמר "וצ"ע", כי במ"ס בקדיש וברכו אמרו רק שעומד זה שלא שמע, דמשמע דוקא מי שלא שמע אומר, ובסיפא מדובר רק על ברכו, ובכל אופן לא דברו על חזרה על ברכות שכבר בירך בשביל יחיד. וגם כל זה אינו מלמד לומר כל סדר תפלה שהרי שם מדובר אך ורק על ברכו.
♦
ז.דעות בראשונים הלכה למעשה
האגודה מסכת מגילה פרק ג סימן ל כתב: "פי' ר"ת דבעינן ששה שלא שמעו קדיש וברכו לומר פעם שנית. אבל שאר גאונים פירשו אפי' יחיד, וראי' מאבל^[68], ואפי' מי שהתפלל כבר יכול להתפלל בשביל היחיד שלא התפלל, וראי' מן החזן שמתפלל י"ח אף על פי שכבר התפלל".
נראה שהזכיר קדיש וברכו כי זה מה שהוזכר במסכת סופרים, אבל עיקר הכוונה בפירוש ר"ת שהביא לפורס ברכת יוצר אור שהובאו במשנה לפי פירושו. וכאן הביא את דברי המחזור ויטרי בשם רש"י כשהוא מכנה את שיטתם שאר גאונים, ונקט שגם תפלה יוכל לומר אחד שהתפלל בשביל מי שלא התפלל, ומשמע שהכוונה היא שהחזן יתפלל בשביל המאחר שוב כדי להשמיעו קדושה. ונראה שאם המאחר בקי, בנוסף לתפלת החזן יתפלל בעצמו, אף שאחר השמיע בפניו את התפלה, כי תפלה זו נאמרת רק כדי לזכות אותו בקדושה.
ובסמ"ק מצוה יא כתב: "ואומר ר"י בשם רבינו תם שאין מתפללין תפלה פעם אחרת אלא א"כ יש ששה שלא שמעו תפלה, וכן יש במס' סופרים. ואסמכתא לדבריהם שיש ו' תבות במקרא זה בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה', מלבד תיבת השם שאינו מן המנין. ואומר רבי טוביה שרבי' נהגו להתפלל בשביל יחיד וראי' מאבל וחתן שמתפללין בשביל יחיד".
ובהגהות תלמידו רבינו פרץ כתב על דברי רבי טוביה: "וכן כתב במחזור ויטרי ובשאילתות דרב אחאי".
ובאורחות חיים חלק א הלכות תפלה אות צג: "וצבור שהתפללו או יחידים ולא שמעו קדיש וברכו וקדושה אומר ר' יהודה בשם ר"ת ז"ל^[69] שאין מתפללין תפלה זו אא"כ יש בהם ששה בני אדם שלא שמעו תפלה, וכן נמי כתוב במסכת סופרים. ורבי' טוביה אומר שרבים נוהגים להתפלל בשביל יחיד וראיה לדבר זה מחתן ואבל. וכן נמי כתוב במחזור ויטרי ובשאלתות דר' אחא ז"ל".
ובספר כלבו סימן יא: "ור"ת ז"ל כתב אין מתפללין תפלה בקול רם אא"כ יש ששה בני אדם שלא שמעו תפלה, וכן יש במסכת סופרים... ורבינו טוביה אומר שרבים מתפללין בשביל יחיד וראיה מחתן ואבל, ובשאלתות דרב אחאי ובשם ר"ש ז"ל^[70] מצאתי על עשר שהתפללו ושמעו קדושה וקדיש וברכו וכל סדר התפלה שיכולים להמנות במנין אחר בשביל אחד שלא התפלל...".
ובהגהות מיימוניות הלכות תפילה פרק ח הלכה ד, אות ו: "וכן אמר רבי יהודה בשם ר"ת שאין מתפלל תפלה אחרת אלא א"כ יש ו' שלא התפללו, וכן יש במסכת סופרים... ואומר רבי טוביה שרבים נוהגים להתפלל בשביל יחיד וראיה מאבל וחתן, וכן במחזור ויטרי ובשאלתות דרב אחאי ע"כ מדברי הר"פ בס"ה הקצר".
בדברים אלו מובאת דעת רבינו תם לגבי התפלה שלא שמענוה בתוספות. ומבואר שר"ת דימה גם את דין התפלה למה שאמרו במסכת סופרים דבעינן שבעה או ששה. ונראה שמה שאמר שאם יש ו' שלא התפללו יוכל לומר תפלה אחרת קאי על מאחרים שרוצים לעשות כל סדר תפלה לעצמם, לחש וחזרה, או שעכ"פ אומרים תפלה אחת כשאחד מהם אומרה בכל רם, כפי שכתב הרמב"ם לעשות כשממהרים. אך לא ברור שאם המתפללים המאחרים לא רוצים לעבור לפני התיבה יוכל אדם שכבר התפלל לומר להם תפלה בקול רם, שכן לפי העולה מהתוספות לשיטתו אין לומר ברכה על ידי מי שהתפלל, כאשר המתפלל בעצמו יוכל לאומרה ולא תקנו חכמים דבר כזה. אך כל זה לשיטת התוספות לפי ר"ת שלא אמר שיש חובת ציבור קבועה לדורות להתפלל שוב בשביל מי שלא בקי. אך למאי דקיי"ל שהציבור חייבים לומר תפלה בשביל מי שאינו בקי, יתכן שגם אדם אחר יוכל לקיים בשבילם את החובה לומר חזרה.
ולגבי מה שפירשתי שר"ת מדבר רק כשהחזן הוא אחד מהם, יש להעיר שהאורחות חיים הוסיף בתחילת הדברים "וצבור שהתפללו או יחידים ולא שמעו קדיש וברכו וקדושה", ומהלשון "ציבור שהתפללו" משמע דקאי גם באמירת כל סדר התפילה על ידי מי שהתפלל עבור אדם שאינו יוצא בעצם הברכה והתפלה אלא רק בדבר שבקדושה. אך י"ל שכתב "וציבור שהתפללו" מפני שלרש"י אפשר לאומרו גם באופן זה. הסמ"ק ודעמיה לא הביאו ראיה ממה שעושים תפילת חזרה בימינו, אלא רק ממה שכך נהגו לעשות לחתן ואבל שלא התפללו, וכנראה האסמכתא לזה לשיטתם היא רק מסכת סופרים. ונראה לי שמהלשון "שלא שמעו תפלה" או "שלא התפללו" אין לדקדק דבר כי היינו הך, דרבינו תם לא דיבר על תפלה בשביל אנשים שכבר התפללו, אלא על הבאים לבית כנסת מאוחר וכוונתם לשמוע תפלה שיש בה קדיש, ברכו וקדושה.
ובשבלי הלקט דן בזה בג' סימנים (הקרויים אצלו שיבולים):
בסימן יא כתב: "ואין אומרים ברכו אלא בעשרה דתניא במס' סופרים פרק י' אין אומרין קדיש וברכו אלא בעשרה... ואין הלכה כרבותינו שבמערב ולא כיש אומרים אלא כתנא קמא דהא קיימא לן כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". מבואר דתחילת ההלכה במסכת סופרים אינה נוגעת לפריסה על שמע למאחרים, וכדעת ר"י.
ובסי' כו כתב: "דין עשרה שהתפללו ביחידית מהו להצטרף לפרוס על שמע ולענות קדיש וברכו וקדושה. תנן התם אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה. מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל: אין שליח צבור יורד לפני התיבה לומר ברכת יוצר אור עם הקדושה עד יוצר המאורות ולדלג עד שמונה עשרה הואיל שהתפלל כל אחד בפני עצמו אם הם פחות מעשרה, אבל כשהן עשרה אף על פי שהתפללו ביחידים כל אחד ואחד בפני עצמו, יכול אחד מהם לעמוד ואומר ברכת יוצר אור עד יוצר המאורות, ומניח קרית שמע ואמת ויציב ואומר י"ח ברכות^[71] כי אין לומר עוד קרית שמע ואמת ויציב הואיל וכל אחד ואחד יצא לעצמו, שאין יורד לפני התיבה אלא על הקדושה שלא אמרו. ופי' פורסין לשון פרוסה שפורסין שתי הברכות שלפני קרית שמע ואין מברכין אלא אחת, ויש מפרשין פורסין מברכין כי הוא יברך הזבח תרגם יונתן יפרוס על דיבחא".
מבואר בדבריו שלפי תשובה של רש"י דין הפריסה למ"ד דהוא מלשון פרוסה נאמר גם כשפורס בשביל אנשים שכולם התפללו ביחיד. אך נראה שאין להסיק מדבריו אלו שלמעשה יכול לומר ברכה לא מחוייבת, שכן הוא הביא שני פירושים לדין פורס, ואפשר שכוונתו לומר שלפי הפירוש השני אין מקור לדינו של רש"י^[72]. וראה עוד לקמן שאכן בסימן הבא הוא אומר דברים שסותרים לדברי רש"י.
ובסימן כז כתב:
"דין מי שהתפלל בין ביחיד בין בצבור אם יכול למנות למניין אחד או להוציא אחרים ידי חובתן לעשות שליח צבור.
ויחיד שלא התפלל או שנים ושלשה שלא התפללו אם יכולין לצרף אחרים עמהם שהתפללו להשלים מנין עשרה לענות קדושה וברכו וקדיש ושאר התפלה אם לאו. מצאתי תשובה לגאון זצ"ל עשרה שהתפללו ושמעו כלם ברכו או קדושה וכל סדר התפלה אומר רבינו שיכולין למנות למנין אחד בשביל יחיד שלא התפלל כמו שעושין לחתן או ליחיד שלא השכים לבית הכנסת. ואפי' אחד מאותם שהתפללו כבר יכול לחזור ולהתפלל ולהוציא את החייב, ור' סומך ומראה פנים ממה שהצבור מתפללין כל אחד ואחד י"ח ברכות וחוזר החזן וכופל י"ח בשביל הקדושה, ונמצא אותן שהתפללו נמנין למנין בשביל הקדושה לבדה. נענה מאן דהוא ואמר שמא בשביל הקדושה שלא אמרו כל אחד ואחד לעצמו לפיכך הן נמנין נמצאו עדיין מחויבים בדבר? והשיב ר' לא מצינו לה בכל התלמוד חיוב אלא חביבה היא לנו ואינה בפחות מעשרה.
ובמס' סופרים מצאתי במקום שיש לנו תשעה ששמעו בין קדיש בין ברכו ואחר התפלה עמד אחד בפני אלו ואמר קדיש או ברכו יצא ידי חובתו^[73].
ונראה בעיני שאין יכולין אותן שהתפללו להצטרף עם אותן שלא התפללו אלא אם כן היו אותן שלא התפללו רוב הצבור דהיינו שבעה כדאמרינן בברכות פרק שלשה שאכלו... רובא דמינכר בעינן. השתא ומה [ברכת] המזון בשם שהוא הזכרה אחת בעינן רוב הניכר, דהיינו שבעה להצטרף אותן שאכלו ירק שלא נתחייבו בזימון עם אותן שנתחייבו בזימון, תפלה שיש בה כמה קדושות והזכרת וקדושין שאינן אלא בעשרה כדילפינן תוך תוך על אחת כמה וכמה שצריכה רוב הניכר. וכן מצאתי לגאון אחר זצ"ל או יבואו חמשה או ששה אנשים בבית הכנסת וכבר התפללו צבור ורוצין לקחת מאותן אנשים שהיו בבית הכנסת אינן יכולין לעשות כן עד שיהיו שבעה אותן שלא יצאו ידי חובתן, ויקחו מהשאר עד שישלימו לעשרה דבעינן רובא דמנכר. וכך כתב ר' בנימין אחי נר"ו בשם הר"ר מאיר נר"ו. ותמצא מהו שכתבתי מזה לפנינו בשם גאון הלכה כ"ה^[74].
ומה שאמר הרב שאפי' אחד מאותן שהתפללו [יכול] לחזור ולהתפלל ולהוציא את שלא התפלל גם זה אינו נראה לי ואפי' לר' יוחנן דאמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו דוקא בתפלת לחש, אבל בקריאת שמע ובברכותיה אין שייך לומר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ותפלת לחש נמי דוקא ביחיד, אבל בצבור לא, ויחיד נמי דוקא אם יכול לחדש דבר בתפלתו דהוי תפלתו תפלת רשות ותחנונים, אבל בצבור אפילו בחדוש דבר ואדעתא דרשות לא יתפללו. והראיה שהביא שהרי החזן יורד וכופל התפלה לאחר שהתפללו בלחש אינה ראיה דהתם אינו חוזר וכופלה אלא בשביל הקדושה, אי נמי להוציא את שאינו בקי כדאמרי' בסוף מסכת ראש השנה (הוא מדבר על מה שעושים בימינו, ולכן נראית כוונתו שהתקנה נשארה גם בימינו כשכולם בקיאים, ואינו דומה למה שבא עתה להוציא בקי שאיחר). והרי כבר התפללו בעשרה ויצאו הבקיאין ושאינן בקיאין (כלומר בנידון זה שאחד מאותם שהתפללו מתפלל בעבור מי שאיחר, כבר התפללו בעשרה ויצאו הבקיאים בקדושה שהציבור חייב בה, והתפלה ההיא היתה גם בשביל שאינם בקיאים, והחזן שבא עתה להתפלל בשביל המאחר הזה בודאי כבר יצא, ואיך יתפלל שוב להוציא בקי. ע.א).
ואי קשיא הא דאמרינן כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא, דוקא בשאר ברכות של חובה, אבל בתפלה כל יחיד ויחיד חייב לעצמו, ואין שליח צבור מוציא אותן ידי חובתן כדמוכח בסוף מסכת ראש השנה דשליח צבור אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלא בברכות של ראש השנה ויום הכיפורים, וכן מצאתי לגאונים ז"ל זה שאומר בהלל ובמגילה אף על פי שיצא מוציא דוקא הלל ומגילה דחובה הם וכל ישראל ערבין זה לזה להוציא את שאינו בקי, אבל בתפלות אין הבקי מוציא אלא את שאינו בקי. ובהדיא מפורש בירושלמי בברכות... לא מסתברא בקרית שמע שיהא כל אחד משנן בפיו לא מסתברא בתפלה שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו, הא למדת שבקרית שמע ובתפלה אין אדם יכול להוציא את חבירו. והוא הדין לברכות שלפני קרית שמע ושל אחריה, דמאי שנא י"ח ברכות שאינו יכול להוציא את אחרים משאר התפלה^[75]. ועוד שהרי כל אדם חייב בקרית שמע ולברך לפניה ולאחריה (בעצמו. ע.א). ועוד היאך יקרא את שמע פעם אחרת (בברכותיה ע.א) והלא אינו חייב לקרות אלא פסוק ראשון בלבד עם הצבור מאחר שהוא כבר קרא אותה בברכותיה, ואינו יכול לברך לפניה ולאחריה, ואפי' לתנא דמסכת סופרים לא התיר אלא לאותו שלא שמע קדיש ולא ברכו, אבל לעמוד אחד מאותם ששמעו לא התיר. ודוקא לקדיש וברכו אבל לשאר תפלה לא, ודווקא אם עמד אבל לעמוד לכתחלה לא.
והר"ר אביגדור כהן צדק נר"ו השיב לי יחידים שהתפללו ואחרים צריכין להם להשלים למנין עשרה מצטרפין, ואין צריך רובא דמינכר, דלא דמי לברכת המזון כי אותן שאכלו ירק ליתנהו בכלל זימון דקיימא לן אין זימון לפירות כדאמרינן בפרק כל הבשר ובברכת המזון נמי לא שייכי לא חובה ולא רשות, אבל תפלה דרחמי הוא אכתי הרשות בידם לחזור ולהתפלל אם יכולין לחדש דבר (ולכן מצטרפים גם בלא רוב ניכר ע.א), אפי' למאן דלית ליה דר' יוחנן דאמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, וכל שכן לר' יוחנן. והא דתניא יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש על ידי דניאל וזמנין תלתא ביומא וגו' התם מחובה דווקא ממעט ליה. ובלא חידוש נמי אם לא כוון בראשונה משמע סוף פרק תפלת השחר שראוי לחזור ולהתפלל שניה. וראיתי בצרפת גדולים בתורה אנשי מעשה עושין כן ונתלין באילן גדול רבינו יעקב מ"כ^[76], ואיני נזכר אם הוגד לי טעמו אמנם יש פנים לדבר כאשר כתבתי^[77]".
מדבריו בסימן יא עולה שהוא פירש את תחילת המימרה במסכת סופרים שנחלקו אם אמירת דבר שבקדושה הוא בעשרה, בשבעה או בששה וכפירוש ר"י, ונראה שלכן לא הביא ממנה ראיה לנידון השבעה מתוך עשרה שבה הוא דן בסימן כז, ודן רק מצד הסיפא.
ומהשגתו על תשובת הגאון בסימן כז, שהיא דעת רב נטרונאי, נראה שהוא נוקט כדברי הגאון האחר, דהקשה איך יאמר שוב תפלה וברכה אחרי שהתפלל, והוא סובר שגם כשיש שבעה מתוך עשרה שמאחרים ורוצים לעשות מנין, לא יעמוד להם אחד שכבר התפלל, שכן לא מצינו שאחד יכול לומר בשביל אחר ברכה באופן שלא חייבו חז"ל. אלא כוונתו שבשבעה יעשו תפלה רגילה כשאחד מהם יהיה החזן, וכעין שנוקט הרמב"ם בששה. גם הרב אביגדור שהעיד על המנהג בצרפת, משמע שהתייחס לכל דברי שבלי הלקט ולא חלק עליו בזה שלא אומרים ברכה שאינה מחוייבת, אלא רק העיר על מה שהצריך שבעה, שדי לנו בששה. וזה המנהג בצרפת שעליו הוא מדבר, שמצרפים ארבעה שהתפללו ומתפללים תפלה רגילה.
ועוד נראה שהשאלה ששאל על נידון אחד שהתפלל שמוציא מי שלא התפלל שייכת גם על הדין שבסימן כו במי שהתפלל ביחידות ובא להתפלל שוב ומוציא את עצמו ואחרים בשמיעת דבר שבקדושה, שלא מצינו אפשרות להתפלל שוב. ויובן בזה מה שכתב בסימן כז "ותמצא מהו שכתבתי מזה לפנינו בשם גאון הלכה כ"ה". וצ"ע מה כתב בזה בשם גאון בסימן כה^[78], ואיך "כתב לפנינו" על סימן כה, כשאנו נמצאים בסימן כז? אך י"ל שצ"ל "לפנינו בשם גאון הלכה כז", והיא הערה שנכתבה במקור על סימן כו, ויש כאן חילוף מקום ההערה, ששובצה בטעות בהלכה כז במקום בסוף סימן כו. וכוונתו להעיר על תשובת רש"י ממה שכתב בזה לפנינו בסימן כז בשם גאון שמצריך שבעה כדי להתפלל תפילה רגילה, וביאר שבה"ל שדבריו נראים, כי לא מצינו אפשרות לומר תפלה וברכה בציבור אחרי שכבר התפלל.
ולפי זה למדנו מכלל דבריו מה שכתבתי לעיל, שמדברי הגאונים שדברו רק על צירוף לששה או שבעה שלא התפללו כדי לומר תפלה בעלמא כתקנה, משמע שאין למאחר תקנה בצורה שהציע רב נטרונאי. ועכ"פ כיון שהשאלות בסימן כז נכונות גם על מה שכתב בסימן כו, נראה שהעיקר לדינא לדעתו הוא כפי שכתב בסימן כז.
ובאשר למה שכתב שיש שני טעמים לחזרת הש"ץ, כה"ג מצינו בארחות חיים (אות פא, וכן הוא בכל בו סימן מג^[79]) שחזרת השליח צבור היא להוציא מי שאינו בקי, או כדי לענות קדושה. אפשר להבין בכוונתו שאם יש מי שאינו בקי יכול הוא להוציא מי שאינו בקי, וכשכולם בקיאים הוא רק בשביל קדושה, אך אפשר גם להבין בכוונתו כפי שפירשתי בשבלי הלקט, שטעם החזרה גם היום הוא משום קדושה או מפני שאינם בקיאים, כפי שתקנו כך בימי חז"ל. וכן נראה פירושו לפי מבואר בארחות חיים ח"א (הלכות קדוש היום אות ט) בשם הרא"ה ש"דרך תקנות חכמים שאעפ"י שבטל הטעם תקנה במקומה עומדת".
וכן נראה משו"ת הרשב"א חלק א סימן שכג: "וכענין שליח צבור נמי שיורד לפני התבה בכל יום ואפילו היכי דליכא אינשי דלא בקיאי. ואף על גב דעיקר תקנתא מעיקרא לא אתקין אלא כדי להוציא מי שאינו בקי. והנח להן לישראל שאף על פי שאינן נביאים בני נביאים הן". נראית כוונתו בסוף דבריו שבעלמא איננו יודעים לקבוע בודאות מתי בטלה התקנה, אך ישראל בני נביאים. ועל פי דרך המחשבה הזו, בודאי יש להתחשב בדברי המקובלים, שבדברים שהם אומרים שהתקנה נצרכת גם היום יש להתייחס לענין כתקנה קיימת, ואף אם הדבר מחייב ברכות. וכ"כ הבא"ח תרומה ב בענין זה לגבי חזרת הש"צ.
ובתניא רבתי סימן ה: "ויחיד שלא התפלל או שנים או שלשה שלא התפללו מצאתי לגאון ז"ל עשרה שהתפללו ושמעו קדיש וברכו וקדושה וכל סדר התפלה שיכולין למנות בשביל יחיד או בשביל שנים או שלשה שלא התפללו ואפילו מאותן שהתפללו כבר יכול לחזור ולהתפלל ולהוציא את החייב. ובמסכת סופרים, במקום שיש לנו תשעה ששמעו בין קדיש בין ברכו, ואחר התפלה עמד אחד בפני אלו ואמר קדיש או ברכו יצא ידי חובתו. ומנהגנו אם אותם שלא התפללו הם רוב הניכר דהיינו שבעה מביאין שלשה אחרים שהתפללו ומצטרפין לעשרה. ואם אותם שלא התפללו הם פחות משבעה אינם מצטרפין עמהם אותן שהתפללו כבר להשלים העשרה".
ומבואר שהמנהג אצלם דבעינן שבעה שלא התפללו, ומשמע מתפללים תפלה בעלמא כדעת בעל השבולי הלקט, ולא כהרב אביגדור.
והרא"ש (ג, ז) כתב:
"אין פורסין על שמע פירש רש"י מנין בני אדם שבאין לבהכ"נ אחר שקראו צבור את שמע אומר קדיש וברכו וברכה ראשונה של יוצר.
ואומר רבינו תם אם יש ששה בני אדם שלא שמעו קדיש וברכו אף על פי שהשאר שמעו יכולין לומר קדיש וברכו. והביא ראיה מהא דאמרינן במסכת סופרים (פ"י ה"ז) אין אומרים קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים בשבעה ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' פירוש כמנין התיבות וי"א אף בששה שעד ברכו ששה הוא. אף על גב דלכאורה משמע דרבותינו שבמערב פליגי אתנא קמא ואגמרא דידן (דת"ק סובר כגמרא דידן שאין לומר דבר שבקדושה פחות מעשרה. ע.א) וסברי לכתחלה לא בעי אלא שבעה ויש אומרים ששה. ומיהו היה נראה לרבינו תם לאוקמא דלא ליפלוג אגמרא דידן ומיירי דהני ששה לא שמעו קדיש וברכו ואידך שמעו. ועוד היה אומר ר"ת דששה אלו כנגד ששה תיבות ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר וגם אותיות ואתחנן ששה ואות ראשונה עולה ששה ובספר הישר כתב רבינו תם שמצא כתוב באגדה שאין אומרים ברכו אא"כ יש שם ששה שלא שמעו שנאמר בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'.
ותלמידי רש"י כתבו בשמו שאפי' בשביל אחד פורסין על שמע. ואפי' קרא הוא שמע יכול לחזור ולפרוס הוא עצמו שהרי שליח צבור אף על פי שהתפלל חוזר ומתפלל בקול רם אף על פי שכולנו בקיאין עכשיו.
ואין כל כך ראיה משמנה עשרה, דשאני שמנה עשרה דאמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום^[80], ועוד החזן מסדר התפלה פעם שניה כדי שיענו הקהל קדושה וגם מצוה לענות מודים כדאיתא במסכת ברכות^[81]. ועוד במסכת סופרים (שם) כתוב ובמקום שיש שם תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש, ולאחר התפלה עמד אחד שלא שמע בין אלו ואמר ברכו או קדיש וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו. ור"י אומר שלא רצה רבינו תם לפרוס על שמע כיון ששמעו כולם קדיש וברכו חוץ ממנו אפי' הוא עצמו לא רצה לומר ברכו, ושמא לישנא דמסכת סופרים לא משמע אלא בדיעבד, ולא נהירא לי לחלק בענין זה בין לכתחלה בין דיעבד, וההיא רבותינו שבמערב פליגי את"ק וסברי דלכתחלה אומרים ברכו בשבעה^[82], וסברא גדולה היא דלמה לא יצטרפו תשעה ששמעו עם היחיד שלא שמע שיאמר הוא דבר שבקדושה הרי הוא מקדש השם בעשרה".
וכה"ג כתב רבינו ירוחם נ"ג ח"ב.
ותוספות הרא"ש מגילה כג כתב: "והר"ר דוד מאורלינ"ש אומר כי אפילו אחד שלא שמע ברכו פורסין בעבורו, וראיה לדבר שהרי באבל אומרים ברכו בעבורו אף על פי שהוא יחיד".
הרא"ש דן בברכו, קדיש ופריסה על שמע, שהיא ברכת יוצר אור, ולא דן על תפלה. גם בתוספות הרא"ש כתב בשם הרב דוד בענין אמירה בשביל אחד רק פורס ברכו, ומהלשון פורס מסתבר שכוונתו גם לקדיש ויוצר אור, אך הוא לא מזכיר תפלה. הדיון אצלו מקביל לדיון בתוספות, ומפורש שר"ת לא רצה לומר גם בעצמו כיון שלא היו ששה או שבעה. ואין לדייק ממה שאמר "ששה שלא שמעו", שהכוונה גם אם התפללו ביחיד, כי הוא אזיל בתר לשון מ"ס, ששם נראה שנקט לשון שמעו לרבותא שמצטרפים גם אלו ששמעו קדושה ולא רק התפללו ביחיד, וא"כ שלא שמעו היינו שלא התפללו. כיון שהוא מפרש פורס מלשון פרוסה, שמשמעותה חלק של הברכות ושותק, משמע שגם אחד מהמצטרפים יכול לומר, אם עכ"פ הוא מברך למי שלא שמע, ובכך הוא מוציאו ידי חובת עצם הברכה.
הרא"ש הביא את האמור במסכת סופרים שאם עמד אחד שלא שמע ואמר ברכו או קדיש יצא, כראיה לרש"י נגד ר"ת שלא רצה לומר ברכו ביחיד, דשם איתא שאומרו ביחיד. וכתב שסברה גדולה היא שאינו רק בדיעבד, אלא המאחר בעצמו יכול לומר, כיון שהוא מקדש את השם בעשרה. אך מצד שני הרא"ש דוחה את ראית רש"י לכך שיש אפשרות שיפרסו ויתפללו בשביל אחד שלא שמע, דלא דמי למה שאנו עושים תפלה וקדושה בחזרת הש"ץ. ומשמע שלא הסכים עם רש"י שיכול לומר ברכו בשביל מאחר למרות שכבר שמע, שהרי הוא אומר רק שסברה גדולה היא שאחד שלא שמע יוכל לומר בפני אחרים, אבל לא אמר שאחד שכבר התפלל ושמע יוכל לומר בשביל המאחר היחידי. על כן נראה לי שלדעתו הפורס מברך עבור השומעים אף שכבר התפלל רק היכא שיש מי שמכוון לצאת בברכתו. באופן כזה אין כ"כ סברה לחלק בין היכא שמברך האחד שלא שמע להיכא שאחר אומר בשבילו, שהרי כשאומר אחר בשבילו עכ"פ הוא מוציא את זה שלא התפלל. ואפשר שלא נזקק לכתוב זאת להדיא כי בדרך כלל האומר ברכו היה מוציא את השומעים בעצם הברכה, כמבואר בתשובת הרא"ש ד, ט, ואם אדם היה מאחר ואומר בעצמו ברכו הוא היה אומר בעצמו את הברכות.
וטעם הפריסה בברכת יוצר אור לפי שיטתו שיחיד אומר קדושת יוצר, נראה לענ"ד שהיא גם כן בשביל קדושת יוצר, שאף שאין חובה לאומרה בעשרה, הכי עדיף. ואין בזה אמירת ברכה לא מחוייבת, לפי מה שביארתי לשיטתו. ועל תפילה בשביל מאחר לא דיבר, כיון שהמשנה לא מדברת בזה, וגם התוספות בשם תלמידי רש"י ור"ת ור"י לא דברו על זה. אם ננקוט כדחיה הראשונה שכתב לרש"י שתפלה מותר להתפלל משום הלוואי ויתפלל כל היום, יש מקום להתיר לומר בשביל המאחר תפלה, אף כשהמתפלל כבר התפלל. אבל לפי התירוץ השני, משמע שלא נתיר תפלה כזו, דתפלה בעלמא שעושים היא בגלל חובת הציבור, וכשיחיד איחר אין חובה כזו.
ובחידושי הרשב"א על מגילה דף כג ע"ב כתב:
"אין פורסין על שמע פחות מעשרה. פי' בני אדם שבאין בבית הכנסת אחר שקראו הצבור את שמע, ואומרים קדיש וברכו וברכה ראשונה של ק"ש מפני שיש בה קדוש, והלכך אין פורסין אותה בפחות מי' דכל דבר שבקדושה אין פחות מי'. ולשון פורס חוצה... ובשם רש"י ז"ל פי' תלמידיו שאפי' בשביל אחד פורסין על שמע אף על פי שכל השאר כבר שמעו קדיש וברכו וקדושה, ואפי' קרא הוא עצמו את שמע (אותו אחד שפורס. ע.א)^[83], אפ"ה יכול לחזור ולפרוס על שמע כדי שיאמר קדיש וברכו וקדושה, וכן כתוב במסכת סופרים, ובמקום שיש תשעה או י' ששמעו בין קדיש בין ברכו ולאחר תפלה חוזר האחד בפני אלו ואומר קדיש או ברכו וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו, אבל ר"ת ז"ל לא היה נוהג כן עד שיהיו שם ששה שלא שמעו קדיש וברכו, ומביא ראיה ממה שאמרו במס' סופרים אין אומרים קדיש וברכו פחות מי', רבותינו שבמערב אומרים אותו בז' ונותנין טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' כמנין התיבות, ויש אומרים בששה שברכו ששי הוא ע"כ, ופי' הוא ז"ל הני שבעה וששה הנזכרים שלא שמעו קדיש וברכו, דאלו [הן] שבעה בין כולם יחלוק עם משנתינו.
ומיהו אם נפרש כדברי ר"ת ז"ל יקשה ממה שאמרו שם אפי' יחידי בתוך ט' או י' שחזר בפני אלו ואמר קדיש או ברכו וענו אלו אחריו יצא, כמו שכתבנו למעלה, ועל כן נראה למקצת רבותינו הצרפתים ז"ל דאפי' אין שם בין כולם אלא ז' או ו' בלבד פורסין על שמע לדברי מסכת סופרים וחולק על תלמוד שלנו בזה וכמו שהתחיל אין אומרים קדיש וברכו פחות מעשרה דאלמא משמע שרבותינו שבמערב חולקין בזה שאין מצריכין בין כולם אלא שבעה או ו', ועוד הביא בספר הישר אגדה אין אומרים ברכו אלא א"כ יש שם חמשה בני אדם שלא שמעו שנא' בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'".
הרשב"א הביא את מקצת רבני צרפת שדחו את ראית ר"ת, והם דברי ר"י. והוא הוסיף בזה דיוק להוכיח שמסכת סופרים לא עוסקת בצורך בשבעה או ששה מאחרים אלא בעיקר דין המנין ממה שפתחו שאין אומרים אלא בעשרה, שזה ודאי נאמר על הדין הכללי. , הוא לא הזכיר שר"ת חלק על יכולת האחד שכבר שמע לומר בשביל מי שלא שמע, כי בשם מ"ס לא כתב שעמד אחד שלא שמע, אלא "חוזר האחד", דמשמעותו הפשוטה בין זה ששמע בין אחרהקדושה שמוזכרת בדבריו היא כנראה קדושה דיוצר אור, והוא לא מזכיר שיש אפשרות ללמוד מחזרת הש"צ לברך כשאין בו חיוב, ולא דן כלל על תפילה. ועל כן נראה שמסקנתו לדינא כפי שפירשתי בדברי הרא"ש, שמדובר שזה שכבר שמע מוציא ידי חובה בברכה, ולכן אין מקום לחלק בין אם כבר שמע או שעדיין לא שמע, אבל בתפלה לא שייך לברך בשביל מי שאינו מוציאו ידי חובה בברכת התפלה.
ובחידושי הר"ן כתב:
"מתניתין אין פורסין על שמע. יש מפרשים אין מברכין. תרגום והוא יברך הזבח והוא יפרוס על דבחא אלמא פורס מברך הוא. ע"א לשון פרוסה והיינו כשאדם בא לבית הכנסת לאחר שקראו צבור את שמע ועומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני ק"ש מפני הקדושה. אין פורסין בפחות מי'.
כתב רבינו יעקב שאם יש כאן ששה שלא שמעו קדיש וברכו אעפ"י שהשאר שמעו יכולין הן לפרוס על שמע (מהלשון יכולין הן משמע שהם המאחרים בעצמם יפרסו ולא אחרים בשבילם. ע.א) והביא ראיה מהא דאמרינן במסכת סופרים אין אומרים קדיש וברכו בפחות מעשרה. רבותינו שבמערב אומרים אותו בשבעה... וי"א אפילו ששה, שברכו ששי הוא, פירוש אם יש ששה שלא שמעו והשאר שמעו. אבל בשם רש"י פירשו תלמידיו שאפילו בשביל א' פורסין על שמע ואפילו קרא את שמע יכול לחזור ולפרוס על השמע בעמדו לפני התיבה, ועוד כתיב במסכת סופרים ובמקום שיש ט' או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר תפלה עמד א' בפני אלו ואמר קדיש וברכו וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו: אין עוברין לפני התיבה. ש"צ: ואין נושאין כפיהם. כהנים: ואין קורין בתורה. בצבור. בספר הישר בעי אמאי צריך למתני אין פורסין ואין עוברים [לפני התיבה] (בתור') ואמאי צריך אין מפטירין כיון דאמר אין קורין. וי"ל דאיצטריך למיגרס הכי משום הא דגרסינן בירושלמי התחילו בי' והלכו להם מקצתם וגמר את שמע אפילו הכי לא יעבור לפני התיב' לומר שמנה עשרה דמילת' אחריתי היא. וכן אין קורין ואין מפטירין".
גם הדיון בחידושי הר"ן נאמר רק על מאחרים שרוצים לשמוע ברכו קדיש וברכת יוצר של קריאת שמע, ולא על תפלה, כי הוא פירש את ענין עובר לפני התיבה כדברי רש"י והגאונים על ש"צ דעלמא. הוא גם ציין לדברי הגאונים שלפיהם אין כלל מקור לדין זה דפורס, אך לא אמר שלפי זה לא יוכל מי שכבר התפלל לפרוס. ונראה שזה משום שהוא מפרש שמדובר במאחר עצמו ולא במי שלא התפלל שיוצא בברכתו, ועל כן אין בזה חשש ברכה לבטלה, כך שלדינא פירוש הגאונים אינו סותר לכך שיש אפשרות לפרוס על שמע מלשון פרוסה.
אך הבאתי לעיל שהר"ן (על הרי"ף דף יג ע"א) דחה את הפירוש של הגאונים למשנה והוא כתב:
"מתני' אין פורסין על שמע. פרש"י ז"ל כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר מפני קדושה שבה ולשון פורס חוצה... דהיינו ברכה ראשונה בלבד, ולאחר שסיים אותה ברכה מתחיל לתפלה מעומד לפי שיש בה קדושה^[84]. והא דאיפסיק להו בתרתי אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה משום דאמרינן בירושלמי אין פורסין על שמע בפחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להם גומר עד כאן. ולהכי פסיק להו בתרתי לאשמועינן שאע"פ שאמרו ברכה ראשונה בעשרה והלכו מקצתן אין עוברין לפני התיבה דהיינו להתפלל תפלה מעומד בפחות מעשרה ולא תימא אינו אלא גמר וכיון שהתחילו בעשרה גומרין קמ"ל דלא וכן הוא בירושלמי... ולישנא דאין עוברין לפני התיבה היינו מפני שדרכן היה שלא לעבור ש"צ לפני התיבה עד שמגיעין לתפלה.
ובשם רש"י ז"ל אמרו תלמידיו שאפילו בשביל אחד פורסין על שמע אף על פי שכל השאר כבר שמעו קדיש וברכו וקדושה ואפי' קרא הוא עצמו את שמע אפ"ה יכול לחזור ולפרוס על שמע כדי שיאמר קדיש וברכו וקדושה, וכן כתוב במס' סופרים ובמקום שיש תשעה או עשרה ששמעו בין קדיש בין ברכו, ולאחר תפלה חוזר האחד בפני אלו ואומר קדיש או ברכו וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו. אבל ר"ת ז"ל לא היה נוהג כן עד שיהיו שם ששה שלא שמעו קדיש וברכו, והביא ראיה ממה שאמרו במסכת סופרים ואין אומרים קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים אותן בז'... וי"א בששי שברכו ששי הוא ע"כ. ופירש הוא ז"ל הני שבעה וששה שלא שמעו קדיש וברכו דאילו שבעה בין כולם יחלוק עם משנתינו.
ומיהו אם נפרש כדברי רבינו תם ז"ל יקשה מה שאמרו שם אפילו יחיד בתוך תשעה או עשרה שחזר ואמר בפני אלו קדיש או ברכו וענו אלו אחריו קדיש או ברכו יצא כמו שכתבנו למעלה, ועל זה היה נראה למקצת רבותינו הצרפתים ז"ל דאפי' אין בין כולם אלא שבעה או ששה בלבד פורסין על שמע לדברי מסכת סופרים וחולק על תלמוד שלנו בזה וכמו שהתחיל אינו אומר קדיש וברכו בפחות מעשרה, דאלמא משמע דרבותינו שבמערב חולקין בזה שאין מצריכין בין כולם אלא שבעה או ששה".
בתחילת דבריו הוסיף שמדובר גם היכא שכולם התפללו, והוא כמבואר בתשובת רש"י המובאת בשבלי הלקט, ומזה מתבאר שאפשר לומר ברכות ותפלה שאין מחוייבים בה. וכן ביאר שהמשך הפורס הוא העובר על התיבה בשביל מאחרים^[85], אך בסוף דבריו נקט את לשון הרשב"א שממנו משמע שאין אפשרות לעשות כך. ככל הנראה הוא לא דייק מהרשב"א שאין לומר ברכה שאינה מחוייבת.
והנמוקי יוסף כתב:
"מתניתין. אין פורסין. פירש רש"י ז"ל לשון חצי דבר, מלשון פרוסה, מנין הבא לבית הכנסת לאחר שאמרו קדיש וברכו וקראו את שמע כבר, וכן התפללו, אבל לא שמעו קדיש וברכו, התירו להם חכמים לירד לפני התיבה, ויעמוד אחד מאותן עשרה ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני ק"ש עד יוצר המאורות. ואם לא שמע קדושה דולג ואומר שמנה עשרה.
ולשון הרמב"ם ז"ל פרק ח' מהלכות תפלה [ה"ה] וכן לא יהיה אחד מהם מברך ברכות של שמע והכל שומעין ועונין אחריו אלא בעשרה וזהו נקרא פורס על שמע עכ"ל. עשה הרב ז"ל לשון פורס פותח... ובפרק כשם במסכת סוטה [ל' ע"ב] כן משמע, דאמרינן בשעה שעלו ישראל מן הים ונתנו עיניהם לומר שירה כיצד אמרו, רבי נחמיה אמר כחזן פורס על שמע שהוא פותח תחלה והם עונים אחריו^[86]. ומפירושו ז"ל לא שמעינן דין הדילוג.
והראב"ד ז"ל מסכים עם פרש"י ז"ל דפורס על שמע היא אחת משתי ברכות שלפני ק"ש.
וכתב עוד הרמב"ם ז"ל שם שלא התירו לעמוד שם אחד מן העשרה להתפלל אלא כשרוב העשרה לא התפללו. אבל ר"ת ז"ל כתב דאפילו בשביל אחד שלא התפלל עושים תפלה בצבור שהתפללו, וכן נוהגין היום בצרפת.
ויש מפרשים ז"ל שכתבו, דדוקא תפלה שהיא באה נדבה, שהיא במקום קרבן, אבל ק"ש בברכותיה אותו שלא קרא דוקא הוא עובר. ואם הוא א' מאותן שקראו צריך (נראה לי להוסיף כאן [א'], כלומר אחר. ע.א) לפרוס על שמע, לפי שאין אדם עושה ק"ש נדבה.
והרב ר' מאיר ז"ל^[87] היה מנהיג כר"ת ז"ל (שעושים תפלה בשביל מאחר אחד. ע.א), ואומר שאותו שקרא פורס על שמע שאינו מוציא מי שהוא בקי (אלא השומעים הבקיאים יברכו בעצמם עמו, ואחר כך ידלג הקורא לשמו"ע להוציא את הציבור בקדושה. ע.א), אבל היכא דאיכא נמי מי שאינו בקי אינו מדלג (כי צריך להוציאו בכל הברכות. ע.א). וכתבו ז"ל שכן כתב הרב ר' משולם ז"ל בתשובת שאלה, ועשו מעשה בבדר"ש על פיו.
ואין עוברין לפני התיבה וכו'. שליח צבור להתפלל שמנה עשרה. בפחות מעשרה. כדיליף טעמא בגמרא, משום קדושה וקדיש^[88]. יש מי שכתב שאין עונין ברכו אא"כ יש חמשה שלא שמעו ברכו, דכתיב בפרוע פרעות וכו' ברכו י"י, ויש חמש תיבות קודם ברכו".
מבואר שציין בדבריו שלפי הרמב"ם אין כל מקור לענין הדילוג, והוא גם אומר שבפירוש המשנה דבריו מסתברים על פי הגמרא בסוטה, אלא שבהמשך הוא הביא מקומות שבהם הנהיגו את הענין של דילוג. ומה שכתב שר"ת אומר דגם בשביל יחיד יאמר תפלה, הוא כנראה ממה שבספר הישר הוכנסה תשובת תלמידי רש"י, ומזה הבין שהיא נכתבה בשם ר"ת^[89], אך באמת הוא מתלמידי רש"י.
גם אצלו (כמו אצל הר"ן) לשיטת המפרשים פורס מלשון פרוסה הוא דולג, כי מדובר גם היכא שאלו שבאים לשמוע כבר התפללו. ואת ענין הדילוג הוא כותב גם אם אומר אחד מהעשרה שלא שמעו, כי מדובר כשהם כבר התפללו. אך נראה שלא הכריע לעשות כך, כי כתב שלפי הרמב"ם אין מקור לענין הדילוג, והביא גם חילוקי דעות בענין אמירה בשביל אחד שלא שמע לגבי קריאת שמע, שיש אומרים דבקריאת שמע בברכותיה אינו יכול לפרוס אחד שכבר בירך בשביל אחרים, כי אין ברכות קריאת שמע יכולות להיאמר בנדבה כמו תפלה, אלא אם הוא אחד שקרא יפרוס אחר. ומה שאמר ש"אם הוא אחד שקרא" נראה לי שכוונתו היא שאם הוא אחד שקרא יאמר רק קדיש וברכו, וזה שלא קרא הוא זה שיברך.
גם נראה לי שלפי הנוהגים כך, פירוש פורס על שמע הוא כדברי הרמב"ם, מברך ברכות קריאת שמע, ועל כן כאשר יש אדם שלא שמע ואומרים בשבילו קדיש וברכו, הוא עצמו פורס ומברך את שאר הברכות. אבל אם פורס הוא מלשון חתיכה והכוונה למדלג בשביל אחרים, אי אפשר שהכוונה היא שיאמר אחר בשביל המאחר קדיש וברכו וידלג לומר תפלה, שהרי פורס בהכרח כולל ברכות קריאת שמע, כפי שהוכיח הערוך מהא דאמרינן שלרבי יהודה מי שלא ראה לא יכול לפרוס על שמע^[90].
ועוד כתב שרבינו מאיר ורבינו משולם הנהיגו כך שהחזן יכול לומר גם ברכות קריאת שמע עבור אחד שלא קרא, אך דוקא כשהבקיאים יברכו עמו, ואם יש מי שאינו בקי אין דילוג כי צריך לברך להם את כל הברכות.
והמאירי במגילה כג כתב:
"פריסת שמע יש מי שפירש בו על עשרה שבאו לבית הכנסת שמצאו צבור שכבר התפללו וגם הם התפללו בינם לבין עצמן אלא שהיו עושין כן לשמוע קדיש וברכו שלא שמעוה אחד מהם. וי"מ אף בששמעו קצת מהם הואיל ולא שמעוה רובם... וגדולי הרבנים פירשו אפילו בששמעו רובם כל זמן שיש שם אחד מהם שלא שמעה אף על פי שכל התשעה שמעוה:
וענין פריסת שמע הוא שעומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה של ק"ש עד יוצר המאורות שיש בה קדושה, ומדלג אהבת עולם וק"ש שאין מתפללין אותה בתורת נדבה, ומדלגין משם לי"ח שאפשר לחזור בהם מתורת נדבה ואומר קדושה, ואף לדעת הפוסקים שאין נדבה בצבור כמו שביארנו בפר' מי שמתו קדיש וקדושה מיהא כעין חובה הוא.
וי"מ בשיטה זו שלא נאמרו הדברים אלא כשהיו שם באותם עשרה קצת שלא התפללו כלל אפי' לא היה שם בענין זה אלא אחד.
ולשון פורסין מענין פרוסה כלומר מחלקין את הברכות של שמע כלומר שמברכין חצי הברכות שעל שמע והוא אותה שיש בה קדושה שכשהתפללו ביחיד לא אמרוה בקדושה כך פירשו רבים, אלא שאנו פסקנו במס' ברכות שהיחיד אומרה בקדושתה וכך היא שנויה במס' סופרים.
וענין עובר לפני התיבה הוא שליח צבור המתפלל תפלה שלימה, ואמרו ששני אלו דבר שבקדושה הם ואין דבר שבקדושה בפחות מעשרה.
ויש חולקין בענין פריסת שמע במה שביארנו שאי אפשר לעשות כך, ופי' פריסת שמע בברכות סדורות ובקריאת שמע ובתפלת י"ח, ולשון פורסין מברכין מלשון כי הוא יברך על הזבח שמתרגמין ארי הוא יפרוס על דיבחא וענין עובר לפני התיבה הוא לתפלת י"ח והענין הוא שהיה מנהגם ששליח צבור היה עומד רחוק מן התיבה בעוד שהיה קורא את שמע וברכותיה וכשמגיע לי"ח היה עובר לפני התיבה ומתקרב לשם להודיע ששני ענינים הם ואמר על שניהם שאין נעשים בפחות מעשרה".
המאירי מביא דעות חלוקות, וציין שיש מפרשים את הענין במי שכבר התפלל, ובכל זאת אמירת קדושה עם תפלה בשבילו היא כחיוב, ואומרים את כל התפלה כנדבה למ"ד שפריסת שמע והמשכה הוא גם בשביל יחיד, אך יש אומרים שהוא בתנאי שיש לפחות אחד שלא התפלל. וסיים בהבאת פירוש הגאונים, וכתב שהם חולקים על מה שביארנו בפורס על שמע שאי אפשר לעשות כך. כלומר, שלשיטת הגאונים אין אפשרות כלל לפרוס על שמע בחילוק הברכות.
ובחדושי הריטב"א מגילה דף כג ע"ב יש בתחילה פיסקה חסרה, שלפי ההמשך נראה שהובאו בה דברי רש"י ז"ל שאפילו תשעה שכבר התפללו מצטרפים עם היחיד שלא התפלל כדי שיאמר קדושה וקדיש או ברכו, ושיש סוברים שאינו יכול לומר קדושה וקדיש או קדושה או ברכו אלא אם כן שבעה שלא שמעו (כדעת רבינו תם לפי הרא"ש). ולאחריה דן להכריע בזה לפי דברי רב הונא בברכות כא ע"ב שהמאחר לתפלה יתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים, אף על פי שאינו אומר קדושה עם הצבור, כי יחיד אומר קדושה, "והשתא ניחזי אנן רב הונא דהוה אמורא היכי סבר דהיחיד אומר קדוש והלא משנה שלימה שנינו הכא שאין עוברים בפני התיבה בפחות מעשרה והיינו משום קדושה דאית ביה וכדמפרש בגמ', אלא ודאי כדפרש"י התם דרב הונא סבר כי היחיד המתפלל בתוך הצבור אומר קדושה, והצבור עסוקים בתפלתם שהרי עדיין לא גמרו, ואפילו הכי סבר דכיון דבתוך עשרה הוא ששכינה ביניהם רשאי, ולא נאמר ואין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה אלא לאפוקי יחיד המתפלל שלא בצבור, ועד כאן לא פליג עליה ר' יהושע [בן לוי] אלא מטעמא דאין היחיד אומר קדוש כשהוא ביחיד אפילו בתוך צבור, הא כשאומר בתוך הצבור ועונין אחריו רשאי (גם לריב"ל. ע.א), ואפילו הם קורין לעצמם בשליח [צבור ש]עמהם שאומר להם קדושה בפני עצמן, ואע"פ שיש כאן ב' קדושות וכבר יצאו בראשונה, ואי ס"ד דבעינן עשרה ממש לצירוף וז' שלא יצאו היכי טעי רב הונא כולי האי דיחיד לעצמו אומר קדוש.
וכי תימא ולדברי רש"י ז"ל אפילו לריב"ל למה אמר שאם לא יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדוש אל יתפלל יחיד, יתפלל בלא קדושה וכשישלימו הצבור יפרוס עמהם על שמע, הא בורכא דמנא ליה דלינטרו ליה ציבורא בתר הכי כולי האי, ועוד אפילו תימא דמינטרי ליה למה ליה לאטרוחי צבור כולי האי מסתייה דלינטר איהו השתא עד דמצלי צבורא בלחישה, וכי מסדר שליחא דצבורא לצלותא אומר בהדיה מילתא צלי איהו בהדיה ואומר קדושה עם הצבור וכדכתבי רבנן ז"ל (ברי"ף ברכות כ"א ב' בשם רה"ג ז"ל).
וכי תימא ודלמא פלוגתא דרב הונא ור' יהושע בן לוי לא שיתיר רב הונא ליחיד המתפלל בלחש לומר קדוש בתפלתו, אלא שהיה סבור שלאחר שישלימו צבור תפלתם עומד היחיד ואומר קדוש בתוך הצבור, וריב"ל סבר שאינו אומר כיון שכבר התפללו הצבור והלכתא כריב"ל, הא נמי בורכא וסתרא כל מאי דפרישו רבנן ז"ל דהא דיחיד אומר קדוש יחיד לגמרי בתפלתו משמע (כלומר פירוש זה יסתור את המנהג של רב האי שאפשר לומר קדושה בתפילתו כשמצטרף לחזן, שכן כנראה מנהג זה הוא על יסוד מה דמשמע שלרב הונא יכול לומר קדושה ממש בתפילת לחש שמתפלל עתה לפני שיגיע ש"ץ למודים, וריב"ל חולק רק על האפשרות לומר קדושה בלי שישמעוהו הציבור, ומסכים שאפשר לאומרה בתוך תפלת היחיד עם הש"צ. ואילו לפירוש זה יוצא שהיחיד אינו יכול לומר קדושה בתוך תפילתו אלא הם דנים רק על אמירת קדושה לכשעצמה. ע. א), ועוד היכי תיסק אדעתין שעל סמך זה שימתינוהו צבור לאחר תפלתם יתיר רב הונא להתפלל ביחיד ושלא להמתין לש"צ עד שיסדר תפלתו ויענה קדושתו עם הצבור, ואם הוא יסמוך שימתינו לו, ימתינו לו גם כן למודים ולמה אמר שאם לא יוכל לגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים אל יתפלל, הרי צבור שטרחו בשבילו עד קדושה אין תימה שיטרחו גם כן עד שיגיע למודים, שהרי הוא ג"כ יסיים את התפלה, שלא יפסיק בסדר קדושה בלבד, אף על פי שכבר התפלל, שזה לא מצי בכל מקום (נראה כוונתו שגם לא מסתבר במה שעולה מדבריהם שיפסיק בסדר קדושה בלבד, כלומר שיאמר אחרי תפילתו רק עד סדר קדושה אעפ"י שכבר התפלל ואינו צריך יותר את שאר התפלה, שזה לא מצי לעשות בכל מקום בתפלה). ובברכה של ק"ש הוא שאפשר לומר כן (שיאמר עם הציבור ברכה אחת. ע.א) שהרי אינם מעכבות זו את זו כדאיתא בברכות בפ"ק, אלא ודאי דהא ליכא למימר כלל, כנ"ל.
ועלה בידינו כדברי רש"י ז"ל שאפילו תשעה שכבר התפללו מצטרפים עם היחיד שלא התפלל כדי שיאמר קדושה וקדיש או ברכו.
מכל מקום לענין פי' פורסין על שמע אינו כפירושו שלשון פורסין אינו משמע לדלג הברכות ולומר מקצתם בלבד, ועוד שהרי אמרו במשנתינו המפטיר בנביא הוא יפרוס על שמע או משום כבוד או משום אנצויי^[91], ואי פורס על שמע הוא כדאמרנא (ברכה בשביל המאחר) לא סגיא בלאו הכי עד דלימא הוא פורס על שמע והוא עובר לפני התיבה, והא דילמא לא מתרמיא מלתא (כלומר, הרי אם אין מאחרים אין דין פורס, ומהמשנה משמע שתמיד יש אפשרות לפרוס על שמע כשיש נביא)? ותו מאי כבוד ומאי אינצויי איכא, וכדאמרינן נמי איכא בינייהו דעביד הפורס על שמע בחנם, דמשמע דזימנין דעביד בשכר, וכי מילתא קביעא הוא שיטלו עליה שכר דמינצו עליה?
לכך הנכון... (כאן הביא את פירוש הרמב"ן בפירוש פורס על שמע, כפי שהובא לעיל מדבריו בשיטת הגאונים. נמצא שלדידיה לא מצינו ברכת יוצר אור עומדת לעצמה בשביל מאחר ע.א).
ולענין מה שנוהגין בקצת המקומות לומר ברכו אחר תפלה מפני שקצת בני אדם שלא היו שם בפתיחות ברכות, אמר מורי רבינו נר"ו שהוא טעות שלא תקנו לומר ברכו אלא בראשי ברכות ובאומר ברכות אחריו להוציא לאחרים, כעין זימון של ברכת המזון, וכעין הקורא בתורה והמפטיר בנביא, וכן מברך [ברכות] של ק"ש.
ומדברי רבותי ז"ל למדנו שקדושת ברכה ראשונה של ק"ש בשחרית אינה נאמרת אלא בעשרה, והיחיד מדלג ואומר בשפה ברורה ובנעימה קדושה כולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה קדושה והאופנים וכו' לעומתם משבחים לאל ברוך נעימות יאמרו, ויש מביאין ראיה לזה מהא דתנן אין פורסין על שמע בפחות מעשרה ואמרינן עלה בירושלמי (פ"ד ה"ד) התחיל בעשרה לומר ברכו גומר מיהת הא לאו הכי לא, ואינה ראיה דהא פרישנא דפורסין היינו לברך ברכות ק"ש להוציא אחרים ובעי עשרה לפי שאין יחיד מוציא לאחרים מברכות ק"ש ג"כ אלא בעשרה, אף על פי כן אם התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומר ומוציא, וי"א דכיון שאין זו אלא ספור דברים היאך מלאכי עליון מקדישין אפילו יחיד גומר, וכן דעת מורי נר"ו, ובסדר קדושה של אחר כל התפלות והתחנונים לא מצינו שיהא צריך עשרה שאינו אלא כקורא בנביא ומתרגם, וכן דעת מורי נר"ו".
ומה שאמר שלא מצינו אפשרות לומר עד קדושה ופוסק, נראה שהוא כדי לשלול מה שאמרו רב שרירא ורב האי המובאים בב"י סי' רלב (ומקורם בתשובת הגאונים הרכבי רנז), שנהגו כשאין זמן לומר חזרה, שלאחר שהציבור מתפללים בלחש החזן אומר רק ג' ברכות וקדושה.
נמצא שדעת הריטב"א היא שיחיד יכול לומר קדיש ברכו וקדושה רק כשהוא אומר זאת בציבור שהתפללו, כפי שאנו נוהגים. והפרט היחידי ששונה בדבריו ממה שנהגו כיום הוא שברכו אינו נאמר אלא אם יש אחריו ברכה (ולפי זה צ"ל שמה שאמרו במ"ס הוא רק שנהגו לאומרו אחרי התפלה, אך צריך שיהיה שם מישהו שמברך אחרי ברכו).
♦
ח.הסוברים שתפלה צריך י' שלא שמעו לתפלה
בטור אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סט כתב: "אין פורסין על שמע בפחות מעשרה. פירוש אותם שבאו לבה"מ אחר שקראו הצבור שמע, אומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר. ופורסין לשון חתיכה כמו פרוסה שאין אומרים אלא קצת ממנה. ויש שמוסיפין עוד לאחר שיסיימו ברכה ראשונה לומר אבות וגבורות ואומר קדושה ואתה קדוש. וקאמר שלא יעשו זה בפחות מעשרה. והיה אומר ר"ת שצריך שיהיו שבעה שלא שמעו קדיש וברכו ואז יאמר אף על פי שהאחרים שמעו, ותלמידי רש"י כתבו בשמו שאפי' בשביל אחד שלא שמע קדיש וברכו פורסין על שמע ואפי' אותו שכבר שמע יכול לחזור ולפרוס בשביל האחד שלא שמע, והכי איתמר נמי במס' סופרים במקום שיש ט' או י' ששמעו קדיש וברכו ועמד אחד שלא שמע בין אלו ששמעו ואמר קדיש וברכו וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו ולזה הסכים א"א הרא"ש".
דבריו עולים בקנה אחד עם מה שפירשתי ברא"ש, ומה שכתב שלזה הסכים הרא"ש, לפי המבואר לעיל כוונתו שלזה הסכים עם אותו שכבר שמע יוציא את האחד שלא שמע. ומה שכתב שיש שמוסיפין אחרי ברכה ראשונה לומר אבות גבורות וקדושה, לא התפרש בראשונים שראינו עד עתה, אך לקמן נראה שהיה מנהג כזה במנהיג, ובפשטות הוא על יסוד תשובת רב האי הנ"ל שכך מנהג הישיבות במנחה כשאין זמן. והוא למד ממנו לענין הפורס על שמע, שאחרי שיאמר להם ברכת יוצר אור, יאמר להם גם תפלה עם קדושה כדי שתהיה בידם קדושה, ולפי העיקרון שרשאי לומר תפלה לא מחוייבת, ואחר כך ימשיכו בעצמם בתפלתם אהבה רבה וכו'. ומה שסיים "וקאמר שלא יעשו כן בפחות מעשרה", בפשטות זה סיכום שמחזיר למשפט הפתיחה שאותו הוא בא לפרש. "וקאמר" היינו המשנה אומרת בפורס על שמע והעובר על התיבה שכל זה לא יעשה בפחות מעשרה.
גם בקיצור פסקי הרא"ש (מגילה ג, ז) כתב: "ופר"ת דלפחות בעינן ששה שלא שמעו קדיש שיצטרפו עם ד' ששמעו", שמשמע שלר"ת אפילו כשיש שבעה, לעולם מי שפורס הוא מאלה המחוייבים.
וכן הוא בתשובת הריב"ש סימן עו אעפ"י שלא כתב שהוא מבאר את הטור, וז"ל:
"עוד שאלת אם מותר לשליח צבור לפרוס על שמע אם התפללו כבר רוב הצבור. לפי שמצאת כתוב במסכת סופרים שאם אין ששה שלא התפללו אין שליח צבור יכול לפרוס וסמכו זה לפסוק בפרוע פרעות שאחר חמשה תבות כתוב ברכו.
תשובה: ר"ת ז"ל אומר כדבריך, שמפרש דהני ז' וו' שהזכירו במסכת סופרים לרבותינו שבמערב וליש אומרים רוצה לומר שלא שמעו קדיש וברכו. דאלו ז' או ו' בין כלם יחלוק עם משנתינו, שבפ' בתרא דמגלה קתני דאין פורסין על שמע בפחות מי'. אבל קשה לדבריו מה שסיימו שם במס' סופרים כלשון הזה ובמקום שיש ט' ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר התפלה עמד האחד בפני אלו ואומר קדיש או ברכו וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו, ע"כ. גם תלמידי רש"י אמרו משמו שאפי' בשביל א' פורסין על שמע אף על פי שכל השאר כבר שמעו קדיש וברכו וקדושה. ואפי' הוא עצמו קרא את שמע פורס כדי שיאמר קדיש וברכו וקדושה, וראיה מלשון מסכת סופרים שהזכרתי. ומזה אומרים קצת מרבותינו ז"ל כי מה שהיו נוהגין רבותינו שבמערב הי' אפי' אין בין כלם אלא שבעה או ו' וחולקין על התלמוד בזה. וכמו שהתחילו שם אאין אומרים קדיש וברכו בפחות מי' רבותינו שבמערב וכו' דאלמא משמע דרבותינו שבמערב חולקין בזה שאין מצריכין בין כלם אלא ז' או ו'. ולא קי"ל הכי אלא כמשנ'. והרא"ש ז"ל הסכים לדעת רש"י. וכ"נ שנטה לזה הר"נ ז"ל בפי' ההלכות".
גם בדבריו לא הוזכרה אפשרות לומר ברכות שאינן מחוייבות, וכתב שכך נטה לזה הר"ן כי הוא לא כתב להדיא שמסתבר כרש"י שאחד שלא שמע מברך, אך עכ"פ לא הביא מה שאמר הר"ן שכ"ה גם במי שהתפלל.
ובשו"ת מהר"י מינץ סימן טו, הביא את דברי הטור בסי' סט בלשון זו: "וז"ל אין פורסי' על שמע בפחות מעשרה, פירוש אותם שבאו לבית הכנסת אחר שקראו הציבור שמע כו' עד ויש שמוסיפין כו' עד והאמת לא יעשו זה בפחות מעשרה". וכתב על זה: "ומה שכתב (הטור) לעיל על המוסיפין (לומר אבות וגבורות ואומר קדושה ואתה קדוש), והאמת זה לא יעשו בפחות מעשרה, ר"ל במוסיפין כ"ע מודין דבעינן עשרה, אבל בפורס על שמע לבד יש מחלוקת בין הגאונים אי בעינן עשרה או לא".
מבואר שלפניו היה כתוב בטור בסימן סט "והאמת" במקום "וקאמר", ופירש כוונתו שאמנם בפורס על שמע יש מחלוקת אם בעינן עשרה מאחרים שלא שמעו כדי שיעמוד אחד ויאמר להם, אך לכו"ע לא יעמוד אחד בשביל המאחרים לומר להם תפלה בפחות מעשרה שלא שמעו. ונראה שטעמו הוא שכל הדיון שמובא בטור ומוזכר בתוספות והרא"ש בין רש"י לר"ת הוא על פי מסכת סופרים ולגבי אלו שלא שמעו קדיש וברכו, וזה דין פורס על שמע, אבל בתפלה לא דנו שם, ולא מצינו שאפשר לעשות תפלה בשביל מאחרים בפחות מעשרה שלא שמעו. ולכן לא יעבור לפני התיבה בשביל מי שלא התפלל, אם מדובר בפחות מעשרה שלא התפללו.
אך גם אם גורסים "והאמת" יש קושי בביאורו, משום שמסגנון זה משמע שלגבי פורס על שמע יש מחלוקת אם בעינן עשרה, ולא מצינו מחלוקת כזו לפני כן, המחמיר הוא ר"ת, וגם לדידיה די בשבעה או ששה, וכן הטור מביא רק שנחלקו אם בעינן שבעה או אחד שלא התפללו. וצ"ל שכתב שי"א עשרה לפי המבואר במ"ס בתחילה שקדיש וקדושה בעי עשרה, ובאמת לפי דרכו היה יכול גם לומר שהטור מתכוון לומר - ואת ההוספה הזו לא יעשו בפחות מעשרה, בלי לקשר זאת למחלוקת בדין פורס.
עכ"פ נראה פשוט שהר"י מינץ אינו מדבר במי שבא לעשות כל סדר קדושה, דבזה יתכן שסובר כהרס"ג והרמב"ם דדי בששה מתוך עשרה. אלא הוא מדבר במי שבא להתפלל מאחרים, כשהכוונה היא לומר רק את הדברים שבקדושה, וזה קאמר דנראה שלכו"ע בעינן עשרה שלא שמעו^[92].
והנצי"ב בהעמק שאלה (כב, ד) נקט כדברי מהר"י מינץ בדעת הטור, וכתב שנראה לפי זה שיסוד דברי הטור הם דברי הרא"ש בתשובה (כלל ד סי' יט) דהצריך תשעה מכוונים לחזרה וכתב שבלא זה קרובות ברכותיו להיות לבטלה. וכתב הנצי"ב שעל פי זה כתב הטור בסי' סט שלתפלה בעינן עשרה שלא התפללו.
אך לענ"ד אי אפשר לומר בדעת הרא"ש שהצורך בתשעה מכונים מלמד שצריכים להיות עשרה שלא התפללו כדי לומר תפלה בשביל מאחרים, שהרי הרא"ש סיים בתשובתו שבשביל זה היו עשרה בטלנים בבית הכנסת, משמע שעשרה אלו היו עונים לכל המניינים שבהם לא היו עשרה שיכוונו. ומוכח שאף על פי שכבר התפללו מהני שהם המכוונים, ולא צריך לעיכובא עשרה שלא התפללו.
ועל כן נראה שגם אם גורסים בטור "והאמת לא יעשו זאת בפחות מעשרה", י"ל שכוונתו היא שהאמת כדברי המשנה שהזכיר בתחילה שאין עושים כל זאת בפחות מעשרה, ובא לאפוקי ממה שעולה מפירוש ר"י למסכת סופרים שיש בה דעות שאפשר לפרוס על שמע ולהתפלל בפחות מעשרה, וכפי שכתבתי שבזה באמת לפי הרא"ש והטור יש דעות שלברכו בעינן עשרה.
והגרש"ק (ספר סת"ם הל' תפלין תשובה ל, וצויין גם בחכמת שלמה על סי' סט) הביא ראיה למהר"י מינץ שדין עובר על התיבה בשביל המאחרים חמיר טפי ממה שהירושלמי הכשיר קטן לפרוס על שמע אם הביא שתי שערות. ומשמע שלקדושה לא די בזה, משום שבה בעינן עשרה גדולים שלא שמעו. ולענ"ד גם על זה יש להשיב, שאין דינים אלו תלויים זה בזה. אכן לענין צירוף קטן מחמירים יותר בקדושה, שעל זה נאמר לפחות כאסמכתא "ונקדשתי בתוך בנ"י", אבל אין ללמוד מזה על צורך ביותר מששה שלא שמעו כדי לומר תפלה בשביל המאחר.
גם הגר"א נוקט כדעת מהר"י מינץ, אך הוא לומד זאת ממקור אחר, וקישר את הדבר למה ששנינו במסכת סופרים פרק טז: "וקטן שאינו פורס את שמע אינו יכול לומר קדוש ביוצר ביחיד, אבל בציבור עונה עמהם. וגדול שהוא פורס את שמע, יכול לומר קדוש, לפי שהוא בסדר, אבל קדוש של עמידה, כיון שצריך לומר נעריצך ונקדישך, אינו מן הדין לומרו פחות מעשרה. ואין קטן עולה מן המניין לברכו, קדיש, וקריאת התורה, עד שיהא בן שלש עשרה שנה; ואינן נבדקין באילו".
הגר"א סי' נט סעיף ג מציין שהראשונים הביאו ראיה מברייתא זו שאפשר לומר קדושה של יוצר אור ביחיד, דהם פירשו שגדול פורס על שמע יכול לומר קדוש דקאמר היינו ביחיד, דלפי שהוא רק סודר מה אומרים המלאכים ואינו מקדש בעצמו, יכול לומר קדוש קדוש^[93]. אך יש להקשות על הבנה זו, ואצטט את לשון הגר"א: "דקאמר וגדול פורס" כו', ועל כרחך מיירי ביו"ד, א"כ מאי לפי כו' אבל כו' (כלומר מאחר שאמרו בברייתא שהגדול פורס, הרי שהוא עושה זאת בעשרה כדין המשנה שפורס על שמע צריך עשרה, וא"כ אין הפירוש כפי שהבינו הראשונים שיכול לומר ביחיד לפי שהוא בסדר, אבל קדושת עמידה לא יאמר ביחיד, אלא הוא מדבר כשהוא בעשרה. וא"כ לא מובן למה צריך את הטעם לפי שהוא בסדר, ומהי הקולא שהקלנו בו לעומת קדושת עמידה). אלא דהכי קאמר דאע"ג דלענין פורס על שמע סגי בששה שלא שמעו, אבל לענין קדושה של י"ח צריך י' שלא שמעו (כלומר שהגדול יכול לאומרו כשאומרים יוצר אור בעשרה כשמהם יש ששה שלא שמעו, אבל נעריצך נאמר רק בעשרה שלא שמעו ובגדול שנבדק. ע.א) כמ"ש במתני' דמגילה, ובמ"ס שם, וא"א קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים בשבעה ונתנו טעם לדבריהם, משמע ברישא צריך עשרה דוקא שלא שמעו, ואף לרבותינו דוקא בברכו דיליף מקרא, אבל קדושה נשאר על דין הראשון, וז"ש וקטן כו' (שאינו פורס על שמע אינו יכול לומר קדוש דיוצר אור ביחיד. ע.א), ר"ל כיון שאינו יכול לפרוס על שמע אינו יכול לומר קדושה גם כן, אבל בציבור כו' (הקטן עונה עמהם. ע.א), וגדול כו' (שהוא פורס על שמע יכול לומר. ע.א) י"ל ג"כ קדושה בשבעה או בששה כיון שהוא בסדר של פריסת שמע, משא"כ בשל י"ח".
ואחר בקשת מחי"ר, לענ"ד יש להשיב על קושית הגר"א על מה שהבינו הראשונים דפורס על שמע משמע בהכרח בעשרה, שדבריו נכונים רק אם נבאר שהכונה היא לברך ברכת יוצר אור בלבד בשביל המאחר, שזה שייך רק בעשרה. אבל אם הפירוש הוא שמתחיל לברך על קריאת שמע, יש לומר ששייך לומר כך גם ביחיד. אלא שמכל מקום לא מובן לפי דרך הראשונים מאי קאמר ברישא על הקטן למה הוא אינו יכול לומר קדושה ביחיד כמו שהגדול אומר ביחיד. ולפי דרך הגר"א נראה שהפירוש הוא שהקטן והתשעה שעמו אינם יכולים לומר קדוש ביוצר ביחיד, כי אין כאן עשרה וקדושה צריכה עשרה, אבל אם יש ציבור בלעדיו, הקטן עונה עמהם. אך על פירושו של הגר"א להמשך יש להעיר שהחילוק בין ששה מתוך עשרה לעשרה שכולם לא התפללו לא הוזכר, וכל הענין עוסק רק בהבדל בין גדול לקטן.
על כן לענ"ד יש לפרש שהכי פירושו, "גדול" שיכול לפרוס על שמע, היינו אם יש באותו ציבור קטן בחזקת גדול, שיכול אף לומר קדוש של יוצר ומוציא, כדאמר בסיפא בקדיש, ברכו וקריאת התורה, שדי שהוא בן שלש עשרה, הוא אומר קדושה אף שלא נבדקה גדלותו, כיון שהוא כסודר. אבל קדושה של שמו"ע צריך עשרה, דהיינו עשרה שהם גדולים בודאות, וקדושה דקאמר הוא גם כאשר בא לומר קדושה בציבור שכבר התפללו. וכן נהגו, שיחיד אומר קדושה בפני עשרה.
♦
ט.צירוף ומינוי חזן שלא נבדקה גדלותו
לפי האמור יש לדון לגבי צירוף ומינוי לחזן לנער בגיל שלש עשרה שלא ידוע אם הביא שתי שערות, ויש רק חזקה שהביא. לפי מה שביארתי לעיל, נראה שעל פי מ"ס גם להצטרפות למנין בתפלה בעינן בדיקת שתי שערות. דעה זו מובאת גם בבראשית רבה (פרשה צא, ג) והובאה בספר המחכים "קטן וס"ת עושין אותו צניף לי', הדא אמרה לברכת המזון, אבל לקרי' שמע ולתפלה אין עושין אותו צניף עד שיביא שתי שערות". וכתב בספר המחכים "מדקרי ליה צניף משמע דאפי' להצטרף לתפלה בעינן שתי שערות"^[94]. אך סיים על זה בספר המחכים "סוגיא דעלמא לא נהגו כך". ונראה שאין כוונתו לומר שלתפלה מצרפים גם פחות מבן שלש עשרה, אלא שאין מדקדקים לבודקו, וסגי כשהגיע לשנותיו, דהיינו שסומכים על חזקה דרבא. ומהרי"ק שורש מט, הביא את דברי המחכים, וכן פסק הרמ"א בסי' נה, ה, שהכוונה היא שאין מדקדקין, וביאר במ"ב ס"ק לא שאפילו למ"ד תפלה דאורייתא צירוף לעשרה דרבנן, ולכן מקילים גם בלי לברר שהביא שתי שערות. ונראה בטעם הדבר שאף שאיכא לברורי לא הצריכו בירור זה כדי למעט בבדיקה מביישת^[95]. אמנם לשון השו"ע בסי' נה, ה לענין צירוף הוא דבעינן ש"הביא שתי שערות", וכן הוא בתשו' הרשב"א (סי' תנג) שאין מצטרף לעשרה עד שיהיה בן י"ג שנים ויביא ב' שערות. יש לפרש כוונתו דדוקא אם בדקנוהו ולא מצאנו לו ב' שערות לא תלינן דנשרו להקל, אבל מסתמא א"צ בדיקה. וכמו שהבין הרמ"א בדעת מרן הש"ע (ולכן לא כתב ויש אומרים)^[96].
אך כל זה נאמר רק לענין צירוף, אבל לענין להוציא אחרים ידי חובה, דייקתי לעיל בפרק ב מדברי הירושלמי המעמיד את המשנה בקטן שפורס על שמע ואינו עובר על התיבה בשהביא שתי שערות, שנראה פירושו כשהוא בחזקת שהביא שתי שערות, ולפיכך יוצא שאינו עובר לפני התיבה. ונראה שאינו משום שעובר לפני התיבה דאורייתא, אלא משום שהוא עיקר מצות התפלה, ואין לזה כ"כ צורך שדוקא הוא יוציא. ולכן רק בפורס על שמע, שאינו ממש הוצאת ידי חובה במצוה גמורה של חובה, הקלו.
ובספר הלכות גדולות סימן כד - הלכות צרכי ציבור עמוד רסד איתא: "קטן קורא בתורה ומתרגם, ומפטיר בנביא ומתרגם, אבל אין פורס על שמע עד שיהא בן שלש עשרה שנה ויום אחד ויביא שתי שערות, ואין מוציא רבים ידי חובתן לא לפרס על שמע ולא לברך ברכת המזון ולא לקרות מגילה ולתקוע שופר ולקדש לבני ביתו בלילי שבת ובלילי ימים טובים ולומר הגדה בלילי פסחים ולהדליק נר של חנוכה עד שיהא בן שלש עשרה שנה ויום אחד ויביא שתי שערות".
נראה ממה שהשוה את הכל דאורייתא ודרבנן, שבכל המצוות הוא מצריך ידיעה שהביא שתי שערות כדי להוציא אחרים ידי חובה. ולא נקט שיש איזה קולא ייחודית בפורס על שמע, כפי שמשמע מהירושלמי ומ"ס הנ"ל, כי יש לפרש שהפורס על שמע הוא דהתם הוא פורס על שמע שבמ"ס לפני קריאת התורה.
וכן מבואר בספר המחכים שגם למצוות מדרבנן, כשבא להוציא בעינן דקדוק וידיעה בגדלותו, וז"ל: "וגדול שתי השערות אינו לתפלה לבדה אלא לכל דבר נמי שיאבה להוציא אחרים ידי חובתן כגון ברכת המזון וקדוש ושאר ברכות כולן, אבל להשלים מנין וזימון משלים בלא שערות, ולזימון עשרה עושין אותו צניף מכי יודע למי מברכין, וסוגיא דעלמא כך היא".
והרמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה יא כתב: "מי שלא נתמלא זקנו אף על פי שהוא חכם גדול לא יהא ש"ץ מפני כבוד ציבור, אבל פורס הוא על שמע משיביא שתי שערות אחר שלש עשרה שנים". וכתב הלחם משנה שמה שאמר מי שלא נתמלא לא יהיה ש"ץ, פירושו להיות שליח צבור קבוע, "אבל דרך עראי יכול להיות ושפיר דמי משהביא שתי שערות, דהכי משמע (במשנה דמגילה) דדוקא קטן שלא הביא, אבל קטן שהביא עובר לפני התיבה. ואם תאמר מאי האי שכתב רבינו אבל פורס הוא על שמע וכו', דמאי קאמר פורס, הא אפי' יורד לפני התיבה נמי יכול בדרך אקראי. וי"ל דאין הכי נמי ומאי דקאמר אבל פורס וכו' אפילו בדרך קבע קאמר... דדיוקא דמתניתין דקאמר קטן אינו פורס הכי משמע, הא גדול פורס משהביא שתי שערות".
מדברי הרמב"ם קשה להסיק אם בעינן בדיקה של שתי שערות גם לענין פורס על שמע, כדעת בה"ג, כי עיקר הענין שבא לבאר הוא שבפורס על שמע לא צריך לדקדק שיתמלא זקנו. ונראה שכך הוא ביאר את המשנה בקטן שמפטיר על הנביא ופורס על שמע ואינו עובר על התיבה כי לא התמלא זקנו. וממילא יש מקום לומר כדברי בה"ג, שגם בפורס על שמע בעינן ידיעה שהביא שתי שערות, אך אינו מוכרח.
ובש"ע (סי' נג ס"ו) איתא אין ממנין ש"צ אלא מי שנתמלא זקנו מפני כבוד הצבור, אבל באקראי משהביא ב' שערות יכול לירד לפני התיבה. וכאן לא הגיה הרמ"א דבר, כפי שהגיה בענין הצירוף, משמע שלדעתו כאן מתפרש הדבר כפשוטו דבעינן ידיעה שהביא ב' שערות. אמנם כתב המג"א (סק"י), דבאקראי כל שבא לכלל י"ג אין מדקדקין בשערות כמ"ש הרמ"א (סי' נה ס"ה), וכמה מהאחרונים וביניהם כפה"ח (נג, מה) נקטו כמג"א. אולם הפמ"ג (שם א"א סק"י) העיר על המג"א, דשאני ההיא דהרמ"א (סי' נה) להתפלל בעשרה ולומר קדושה דהוי מדרבנן, אבל לירד לפני התיבה הרי דעת מרן המחבר בסי' קו דתפלה מדאורייתא, והרמ"א נמי מדשתיק ליה אודויי אודי ליה. ובשו"ת משכנות יעקב מקרלין (ס"ס סט) השיג על המג"א באופן אחר הקרוב למה שכתבתי, דשאני צירוף למנין שאפי' בקטן יש מתירין, משא"כ להוציא רבים י"ח וכו'.
ובשו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' קעא) כתב לעבור לפני התיבה ולהתפלל ערבית במוצ"ש איני מתיר עד שיהיה גדול. ומן הדין היה לבדקו אם הביא ב' שערות. כדמוכח בברכות (מז סע"ב) לענין בהמ"ז. וכ"כ המפרשים ז"ל. אבל לא דקדקתי בזה הרבה מפני המחלוקת. וגם האב נאמן לומר שיש לו ב' שערות לענין תפלה, אף על פי שאינו נאמן לענין קידושין. וכמ"ש בס' התרומה. אבל קודם י"ג שנה ויום א' איני מניח. עכ"ל. וממה שכתב שמיקל בערבית משמע בשחרית ומנחה לא עלה על הדעת להתיר בלא לדקדק בשערותיו.
ובביאור הלכה בסי' נג (ד"ה אין ממנים) הביא את הלח"מ הסובר שלפי הרמב"ם קטן בגיל שלש עשרה שלא התמלא זקנו יכול לפרוס על שמע בדרך קבע^[97], ובהמשך (בד"ה יוכל לירד) הכריע לדינא לסמוך על זה לתפילת ערבית שהיא כדין פורס על שמע, היות ואין בה חזרה וקדושה, ומצרף לזה עוד נימוקים להקל^[98].
ובסימן נג, כה כתב המ"ב על פי הפמ"ג שלפי הרמב"ם שתפלה היא מצוה דאוריתא אין ש"ץ מוציא אלא כשהוא הביא סימני גדלות. ולכאורה יוצא מדבריו שלפי הרמב"ן הסובר שתפילה היא מצוה דרבנן יש להקל. אך יש להעיר שיש בזה סברת נוספת לחלק, כדכתבתי לעיל, שרק בצירוף הקלו כיון שיש שמצרפים קטן, וגם עיקר הסברה בזה להקל הוא לפי הצורך בקולא, ולהוציא אחרים בדרך כלל אין צורך להקל. ולפי בה"ג והמחכים, כל מי שמוציא אחרים בעינן סימני גדלות. וכן היא משמעות הירושלמי דמגילה ומסכת סופרים הנ"ל, שרק בפורס על שמע די בקטן שהוא בן שלש עשרה, ולא בעובר על התיבה.
ועוד יש להעיר שאף שמתשובת הרא"ש (כלל ד סי' יז) עולה שאין צורך להקפיד על מילוי זקן בעובר לפני התיבה בדרך ארעי כשאינו על ידי מינוי, בסדר רב עמרם בשם רב נטרונאי כתוב להקל במילוי זקן רק כשאין אחר. ומכל מקום נראה שבזה יש לעושים כך על מה שיסמוכו.
♦
י.סיכום דעות הראשונים
על פי כל זה אפשר לסכם את השיטות השונות שראינו עד עתה:
א. רב נטרונאי ביאר שפורס על שמע פירושו שמתחיל לברך בציבור ברכות קריאת שמע. לדעתו המשנה מדברת על סדר התפלה הרגיל בברכות קריאת שמע ותפילה, שנאמרות בציבור החל מקדיש שלפני ברכו. כך בפשטות היא הבנת בה"ג, ר"ח, ורי"ף, וכ"כ הערוך, האשכול, הברצלוני והרמב"ם. הרמב"ן והריטב"א הוכיחו שהאמת היא כפירוש זה. וכן הובא פירוש זה בעוד ראשונים רבים.
ב. רס"ג והרמב"ם סוברים שששה שלא התפללו יכולים לצרף אליהם מי שהתפלל, ודינם כבתפלה רגילה. ונראה שלשיטתם אין אפשרות שמי שהתפלל יאמר ברכות ק"ש ותפילה למאחרים, שאי אפשר לומר ברכות שאין מחויבים בהן כשאין אדם יוצא בעצם הברכה^[99]. אחד מהגאונים ובעל שבלי הלקט סוברים שרק שבעה שלא התפללו יכולים לצרף אליהם שלשה כדי להיחשב לציבור, אבל ששה לא.
ג. בתשובה מיוחסת לרב נטרונאי כתב שיש מנהג שהחזן שכבר התפלל יכול לומר בשביל המאחרים את סדר התפלה שנאמר בציבור, ואפילו בשביל אחד שאיחר. הוא מדבר על קדיש ברכו ותפילת י"ח עם קדושה, וכשיטתו שאין במשנה דין מיוחד ביוצר אור. והוא כתב טעם למנהג, שיש ללמוד על אפשרות לעשות כך מהחזרה שאנו עושים, שלדעתו אינה אלא תפלת נדבה. ונמצא שלשיטתו אנו עושים ברכת כהנים בתפילת נדבה.
ד. שבה"ל חולק על רב נטרונאי. לדעתו אין ללמוד מתפילה שאנו עושים, שאינה נדבה אלא היא חובה או מצד תקנת חז"ל בשביל מי שאינם בקיאים או מצד הקדושה שהציבור חייב לאומרה, ואדם שכבר התפלל לא יתפלל עבור אחרים. ולדעתו לא יאמר קדיש וברכו עבור יחיד שאיחר, כי גם תנא דמסכת סופרים לא התיר אלא לאותו שלא שמע קדיש וברכו, ודוקא לקדיש וברכו, ודווקא אם עמד, ולא לכתחילה.
ה. הריטב"א הוכיח שיחיד יכול לומר בתפילתו את דברי הקדושה בתוך הציבור.
ו. רבינו יונה הרמב"ן והר"ן כתבו בדעת הגאונים והרמב"ם שבברכות קריאת שמע צריך עשרה כדי שיוכל להוציא בהן (אך אין הכרח שזו דעת הגאונים והרמב"ם).
ז. רש"י ור"ת והראב"ד פירשו שפורס על המשנה פירושו שחותך פרוסה מברכות קריאת שמע ואומר רק ברכת יוצר אור עבור המאחר. וא"כ המשנה מלמדת שיש אפשרות לברך ברכת יוצר אור עבור מאחרים, אף על ידי מי שהתפלל.
ח. תלמידי רש"י הביאו את תשובת רב נטרונאי הנ"ל שאומרים ברכו ותפלה עבור אחד שאיחר, ובתשובה אחרת של רש"י (הובאה בשבה"ל סי' כו) נקט שכך אפשר לעשות גם כשהבאים כבר התפללו ביחידות ורוצים להשלים דבר שבקדושה שלא שמעו. ונמצא שאפשר לומר ברכה שאין חייבים, כנדבה, בשביל לזכות אנשים בשמיעת דבר שבקדושה.
ט. תלמידי רש"י המובאים בתוספות אמרו בשם רש"י שמותר לומר קדיש ברכו ויוצר אור בשביל מאחר, אך נראה מדרביהם שרק אדם שמוציא ידי חובתו בברכה יוכל לפרוס על שמע. וזה מתאים למה שפירש רש"י על הש"ס שלא הזכיר אפשרות לעבור על התיבה בשביל מאחר.
י. ר"ת למד ממסכת סופרים שכשיש ששה^[100] מאחרים, אומר אחד מהם בעשרה ברכו וברכת יוצר אור, וחלק על האומרים דברים אלו בשביל אחד. ועוד סבר שאף המאחר בעצמו, כשהוא יחידי לא יאמר קדיש וברכו, כי לא תקנו אמירת דברים שבקדושה אלא כשיש ששה מחויבים.
יא. לגבי תפלה. לפי הסמ"ק, דעת רבינו תם שיכולים לומר תפלה כסדרה בלחש ובחזרה כשיש ששה שלא התפללו, או לומר תפלה אחת עם קדושה, כשאחד מהם אומרה, אך הוא לא התיר שתיאמר תפלה על ידי מי שהתפלל את כל תפילתוכשאין מי שיוצא בגוף התפלה, לכן אדם שכבר התפלל אינו יכול לבא לציבור שהתפללו ואין להם חזן ולומר בשבילם חזרת הש"צ.
יב. ר"י בעל התוספות דחה את ראית ר"ת ממסכת סופרים שצריך שבעה או ששה שלא התפללו, כי לדעתו מ"ס לא דיברה על זה, אלא הביאה דעות שלדברים שבקדושה סגי ששה או שבעה, לכן אין ממנה מקור לדברי ר"ת.
יג. הרשב"א והרא"ש בפירוש המשנה נוקטים שפורס הוא מלשון פרוסה, כלומר שיש אפשרות שמי שהתפלל יאמר קדיש ברכו וברכת יוצר אור עבור המאחרים. ואמרו שיחיד שאיחר יכול לומר בתפילתו בתוך עשרה את הסדר של קדיש ברכו ברכות ק"ש וקדושה. אך נראה שלשיטתם ברכת יוצר אור תיאמר על ידי חזן רק אם הוא מוציא בברכתו את המברך והוא שותק, שכן הרא"ש דוחה את סברת רב נטרונאי, ומסיים שדברי רש"י נראים רק לגבי כשהפורס הוא אחד שלא התפלל, והרשב"א אף לא הזכיר את האפשרות ללמוד מתפלת חזרה רגילה לברך ברכות לא מחוייבות.
יד. הטור הביא את הרא"ש, וסיים שהעיקר כרש"י. ונראהשכוונתו כפי שכתבתי בדעת הרא"ש, שאפשר לומר בשביל המאחר רק ברכה מחוייבת, והוא הוסיף שאחרי אמירת ברכת יוצר אור יש שאומרים גם ג' ברכות עם הקדושה עבור המאחרים. סברה זו אינה שיטת רש"י, אלא היא מיוסדת כנראה על הסברה שבתפלה רשאים להתפלל מה שאינו מחוייב, כי הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו, ואפשר לומר רק ג' ברכות כדברי רב שרירא ורב האי במנהג הישיבות במנחה. אמנם הריטב"א שלל את האפשרות לעשות תפלה כזו. ולהלן נראה שגם המנהיג שלל אפשרות זו.
טו. הר"ן בחידושיו הביא את האומרים שרשאים לפרוס על שמע עבור מאחרים, אבל משמע שמדובר רק באמירת ברכה מחוייבת, כפי שפירשתי בדעת רש"י על הגמרא, הרא"ש והרשב"א, כי הוא הביא גם את הגאונים שלדעתם אין מקור לדין זה, ונראה מדבריו שאין בהכרח סתירה, כי הפורס על שמע לא מברך ברכה שאינה מחוייבת. ודבריו מתפרשים כדעת הרא"ש, אך בלא הכרעה נגד ר"ת.
טז. הר"ן בפירושו לרי"ף הקשה על פירוש הגאונים, וכתב שלפי רש"י גם רשאים לומר תפלה בשביל יחיד שלא התפלל, וכן אפילו כאשר כולם התפללו, ופורס ועובר על התיבה בשביל מי שהתפלל ולא שמע. אך הוא לא הביא את הלימוד של רב נטרונאי מתפלת חזרה שלנו, וסיים בדברי הרשב"א, שמהם משמע לומר רק ברכה מחוייבת. ככל הנראה הוא לא דייק מהרשב"א שאין לומר ברכה שאינה מחוייבת..
יז. הנימו"י מביא דעות שונות ללא הכרע, וציין שי"א שהחזן שכבר התפלל רשאי להתפלל למאחרים, אך לא יאמר ברכת יוצר אור.
יח. המאירי מביא דעות שונות ללא הכרעה, וציין שי"א שצריך לפחות אחד שלא התפלל כדי שהחזן יאמר דברים שבקדושה.
יט. מהר"י מינץ סבר שמי שכבר התפלל לא יאמר בשביל מאחרים אלא אם יש עשרה שלא שמעו את הקדושה.
אם נבוא לדון מהסברה, נראה שמי שכבר התפלל ואינו מוציא בגוף הברכה לא יוכל לומר ברכת יוצר אור ותפלה שכבר אמר מפני שיש כאן חשש של ברכות לבטלה.
אין ללמוד דין זה מהמשנה, כי לפי פירוש הגאונים והרמב"ם במשנה לא מדובר בתקנה של ברכה חוזרת עבור מאחרים או למי שהתפלל ביחידות ולא שמע. והרמב"ן והריטב"א הביאו ראיות שפירוש המשנה הוא כגאונים.
אין ללמוד על תקנה של ברכות חוזרות ממסכת סופרים, שכן הוזכר בה להדיא דין המאחרים רק לענין קדיש או ברכו.
וגם אין ללמוד דין זה על יסוד סברת רב נטרונאי שאפשר לומר תפלה בשביל המאחר, כפי שאנו מתפללים בכל תפילה חזרה למרות שאנו בקיאים, והיא כתפלת נדבה, כי כבר השיבו על זה התוספות והרא"ש ושבלי הלקט שהנוהג בכל תפלה הוא מה שחייבו את הציבור. ואף הרב טוביה המובא בסמ"ק שכתב שנוהגים כרש"י, לא הביא את הסברה ללמוד מהחזרה, וכנראה יסודו ממסכת סופרים שהבין שכך תקנו למאחר.
ומכל מקום נראה שאם המאחר מתפלל בעצמו, שפיר יוכל לומר קדיש ברכו וקדושה בקול רם בציבור, כי אין כאן חשש ברכה לבטלה מאחר שמסתברים דברי הרא"ש שדי בכך שהמתפלל עושה זאת במנין, והריטב"א הוכיח מהגמרא בברכות שגם לקדושה מותר לעשות כן.
ולענין צירוף אנשים שאינם מתפללים כדי לעשות תפילה רגילה עם חזרה, נראה שיש לסמוך על הרס"ג והרמב"ם שדי בששה שלא התפללו, ולא בעינן שבעה כדעת שבולי הלקט מפני שגם המצטרפים שייכים באותו ענין שבו עוסקים המחוייבים, וכפי שכתב הרב אביגדור כהן צדק. וגם אין צורך לחוש למהר"י מינץ שמצריך עשרה שלא התפללו לתפלה, כי לדברי רס"ג והרמב"ם יש מקור בפשט דברי המ"ס, בעוד שלסברת מהר"י מינץ שצריך דוקא עשרה שלא התפללו אין מקור ברור, ועיקר יסודו מנוסח שהיה לו בטור, שגם אם ננקוט בנוסח שכתב קשה לפרש כפי שהוא פירשו.
♦
יא.מנהגים בימי הראשונים בענין פורס על שמע
בספר המנהיג (לראב"ן הירחי) דיני תפילה עמוד נט כתב: "ומנהג פרובינצ' בני אדם המתאחרי' לבוא בבית הכנסת, וכבר התפללו הכל, יעמד אחד שלא התפלל ויוציאם ידי חובתן כחזן, אף על פי שכבר יצאו כולן חוץ מאילו".
מבואר שהתנאי להשלמה למאחרים הוא שיעמוד אחד שלא התפלל ויאמר לפניהם. מנהג פרובינציה אתי שפיר לפי מה שהבאנו לעיל שכמה מחכמי פרוביציה הביאו את פירוש הגאונים והרמב"ם לדין פורס על שמע, ואין מקור שממנו מוכח שמי שכבר התפלל יכול לומר ברכות ותפלה עבור המאחרים שאינם יוצאים בגוף ברכותיו, אבל אחד מאלו שאיחרו יוכל לומר בפני הציבור ואפילו הוא יחיד, כפי שהוכיחו הריטב"א והרא"ש. המנהיג לא נכנס כאן למספר המאחרים, וכתב שעומד האחד שלא התפלל, והשאר שכבר התפללו רק מצטרפים להשלים את המנין.
"ובצרפ' אף אם התפלל ואינו מחוייב בדבר יפרוס להם על שמע לומ' קדיש וברכו, ויפתח ביוצר אור וקדושה עד יוצר המאורות, וידלג ואומ' תפי' לחש בקול רם בעבור קדושה וישלים הכל. ויש אומ' קדיש וברכו ולא עוד^[101], וקדושה מעומד ומפסיק, ולא יתכן, כי מאחר שהתחיל עליו לגמור התפי' כי לא נתקנה להפסיק בברכותי' שכבר נסדרו על פי המקראו' כולן. ועוד אמ' אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ויש לו להשלי' כתפילת נדבה. אב"ן.
ויש מקומות בצרפ' שגם בעבור היחיד שלא שמע קדיש וברכו וקדושה מעומד או מיושב יתאספו עשרה, ויעבור אחד מהם לפני התיבה וישמיע בקול רם ויתפלל להוציאם ידי חובתן, אף על פי שכולן יצאו ידי חובתן (כנראה כוונתו היא שאם לאחד חסרים חלק מהדברים שבקדושה, מתאספים עשרה ואחד מהם מוציאו, אעפ"י שכולם, כולל אותו שלא שמע, כבר יצאו ידי חובתם. והוא כתשובת רש"י שבשבלי הלקט ע. א) וכן המנהג בעבור חתן ואבל. אך במס' סופרי' מצאתי אין לענות קדיש וקדושה עד שיהיו ששה שלא יצאו, שנ' במקהלות ברכו אלהי' וגומ'. ורבותי' שבמערב אומרים אותו בז' שנ' בפרוע פרעות בישרא' וגומ'. אבן. ורבינו יעקב היה אומ' מהאי קרא בחמשה שלא שמעו שאחר חמש התיבו' מזכיר בפסוק ברכו [את] יי'. ר"ש".
מבואר שבצרפת נהגו שגם מי שכבר אמר יכול לומר בשביל אחרים, ולא כבפרובינציה. ומכל מקום יש חילוקי מנהגים גם בצרפת. יש הנוהגים לומר ברכו ויוצר אור, ומדלג ואומר כל תפלת העמידה עם קדושה, ויש שלא אומרים יוצר אור ומפסיקים בקדושה, ויש אומרים גם בשביל יחיד, ומשמע אפילו כבר התפלל ביחיד.
ולגבי אלו שעונים רק ברכו ואחר כך אומר שמו"ע רק ג' ראשונות, יש לציין שמה שהם לא אומרים יוצר הוא כיש אומרים שבנמו"י, ומתאים לסברה שאין לברך ברכות לא מחויבות, אבל תפלה שאני. ומה שאומרים רק ג' ראשונות הוא על יסוד דברי רב האי, וכפי שראינו בטור שגם הוא הביא מנהג זה, שאפשר לומר ג' ברכות בלבד בשביל קדושה. וכמובן שאין זו חזרת הש"צ. המנהיג חלק על מה שהם מפסיקים אחרי ג' ראשונות, כפי שראינו לעיל בריטב"א, ולכן הוא אמר שכמגיע לתפלה ישלים תפלתו כתפלת נדבה. ומוכח מדבריו שגם לדעתו אין זו חזרת הש"צ, לכן הוא אומר שכשאומר את כל התפלה זו כתפלת נדבה, דהיינו שאין זה בגדר תפלת חובה של ש"ץ. וזה תואם למה שראינו בכל הראשונים לעיל, שאלו הנוקטים לעשות כך בשביל אחד, מחשיבים זאת כתפלת נדבה. ורוב הראשונים לא קבלו את הסברה שאפשר ללמוד זאת מהתפלה שאנו עושים. וכיון שאנו רואים שהוא אומר שהיא תפלת נדבה, יתכן שיאמר שאין לעשות כך בשבת. גם אם עושה כך בשביל שבעה.
והאגור סימן קיט כתב:
"פורסין על שמע כתב ר"ת שאותו שפורס על שמע צריך שלא שמע אפילו אם האחרים שמעוקב, ותלמידי רש"י כתבו משמו שאפילו בשביל אחד שלא שמע קדיש וברכו פורסין על שמע אפילו אחד שכבר יצא, וכן איתא במסכת סופרים, ולזה הסכים הרא"ש לשון הטורים.
וגאון^[102]אחד כתב שצריך ז' שלא שמעו, וכ"כ מהר"ם ז"ל, אבל הרב אביגדור כהן כתב שא"צ רוב (ניכר. ע.א). וראיתי גדולים בצרפת ואנשי מעשה עושים כר"ת. ע"כ משיבולי הלקט^[103].
ואומר רבינו טוביה שרבים נהגו להתפלל אפילו בשביל יחיד וראיה מאבל וחתן. וכן הוא במחזור ויטרי ובשאלתות דרב אחאי. סמ"ק. וכן הוא ברוקח^[104], ובאשכנז נהגו בכ"מ^[105] לפרוס על שמע אפילו על אחד שלא שמע ואפי' שמע הפורס".
האגור לא כתב כלשון הסמ"ק שלא שמעו תפלה, והדבר מובן לפי מה שכתבתי לעיל שאין לדקדק מזה דבר. למעשה הוא כותב מנהגים חלוקים, אך נראה שהוא נוטה בסוף דבר להצדיק את המנהג באשכנז, שהוא כתלמידי רש"י, אך לא כתב שאפשר לעשות זאת כשכולם התפללו ואין מי שיוצא בברכה.
ומהרי"א בפירושו לטור סי' סט כתב:
"ומה שכתב המח': "ויש מוסיפים עוד", נראה שאומר זה הלשון בפי' המשנה שאומר אין פורסים על שמע ואין עוברים לפני התיבה, שהנה בכאן בא להודיענו שאם יעשו זה או זה או שניהם מחוברים לא יעשו בפחות מעשרה, כמו שכתבתי למעלה בשם הר"ן. והחדוש הוא כמו שהוא כתב, שלא נאמר שהקדושה אינה אלא גמר הברכה שהתחילו, ויגמרו אותה מאחר שכבר אמרו שאם התחילו גומר, לפיכך בא להודיענו שצריך (עשרה. ע.א). וג"כ כבר ראיתי בפירש"י שאלו בני אדם כבר התפללו והם חוזרים פעם אחרת להתפלל לברך בעבור שלא שמעו קדיש וברכו וקדושה של יוצר אור לפי דעתו^[106]. ולפי דעת הרא"ש והמחבר (שקדושת יוצר נאמרת ביחיד. ע.א), מפני הקדיש והברכו לבד, וג"כ לקדושה שבתפלה אם לא שמעו אותה אף על פי שכבר התפללו.
אבל באמירת זו הקדושה, כתב בס' המנהיג שיש מי שאומר קדיש וברכו וקדושה מעומד ומפסיק, וכתב הוא שלא יתכן זה כי מאחר שהרחיק עליו לגמור התפלה, כי לא נתקנה להפסיק בברכותיה שכבר נזהרו ע"פ המקראות כולם. והנה אני מסופק בזה בפרש"י וג"כ בדברי המח' אם הם סוברים שיכול להפסיק או לא. אבל נראה, שעכ"פ מאחר שכבר התפללו אלו האנשים, ואינם חוזרים לזה אלא כדי לשמוע סדר הקדושה, הנה כלם יכולים להפסיק חוץ מן המתפלל^[107], שבזה י"ל שיפסיק או שלא יפסיק, והנה ראוי להחמיר (שיפסיק. ע.א).
והנה, יש לעיין ג"כ אם יכול להיות זה אפי' לכתחילה, כגון מי שירצה לצאת בדרך ביחידי, והוא רוצה לשמוע קדיש וקדושה קודם שיצא, אם יכול לומר קדיש וברכו וברכת יוצר ותפלה לשיגמור אותה למי שסובר כך (כלומר למי שסובר כהמנהיג שהאומר בדילוג כדי להשמיע קדושה רשאי לסיים תפילתו, כפי שיבואר להלן. ע.א), ואח"כ יחזור ויקרא ק"ש ושאר ברכות, ולא נחוש בזה לסמיכת גאולה לתפלה מאחר שהוא עושה זה כדי לשמוע סדרי קדוש'. ויראה שיכול לעשותו דלא גרע מהא. ואי משום שמפסיק בברכות (של קריאת שמע. ע.א) כבר אמרנו שברכות אינן מעכבות".
מה שכתב "שראוי להחמיר", נראה פירושו שיש להפסיק, כי אפשר שזו היתה תקנת חכמים למאחר, ואם ימשיך הוי ברכה לבטלה. ומצד זה שאמר רק ג' ברכות אין חשש ברכה לבטלה כי מדובר בתפלת נדבה שחכמים איפשרו לאומרה, וכל החשש של המנהיג הוא מצד זה שחכמים אמרו בעלמא לא להפסיק בתפלה, ויש מי שאוסר גם באופן זה להפסיק, אך העובר על זה אינו כ"כ חמור כמו ברכה לבטלה. ומה שכתב לגבי הממהר "למי שסובר כך", נראה פירושו שלמי שסובר שהאומר בשביל המתאחר מסיים את כל התפלה, גם כאן יוכל הממהר לעשות כך. אבל למי שאומר שהאומר בשביל המאחר אומר רק ג' ברכות ומפסיק, לא מצינו שאומר תפלה שלמה לאחר דילוג ברכות, ולכן אין להתפלל בדילוג כזה בגלל שעת הדחק.
והבית יוסף סימן סט העתיק את דברי מהרי"א בהשמטה של כמה שורות, ולכן אעיר בהן: "ורבינו הגדול מהרי"א כתב ראיתי בפירוש רש"י שאלו בני אדם כבר התפללו והם חוזרים פעם אחרת לברך בעבור שלא שמעו קדיש וברכו וקדושה [...^[108]] מעומד ומפסיק, וכתב הוא שלא יתכן זה שמאחר שהתחיל עליו לגמור התפלה שלא נתקנה להפסיק בברכותיה שכבר סדרום על פי המקראות כולם^[109]. ואני מסופק בזה בפירוש רש"י וגם בדברי המחבר אם הם סוברים שיכול להפסיק או לא, אבל נראה שעל כל פנים מאחר שכבר התפללו האנשים ואינם חוזרים לזה אלא כדי לשמוע סדר הקדושה כולם יכולים להפסיק חוץ מן המתפלל שבזה יש לומר שיפסיק או שלא יפסיק וראוי להחמיר..." עכ"ל.
וסיים בזה בבית יוסף: "ובספר שבלי הלקט (סי' כו) כתוב כדברי המנהיג. וכדאי הם לסמוך עליהם בשעת הדחק".
ונראית כוונתו בסוף דבריו שבשבלי הלקט סי' כו הביא את תשובת רש"י שמתפללים עבור מי שלא שמע דברי קדושה, וכתב כדברי המנהיג להשלים את כל התפלה, וכדאי הם לסמוך על דבריהם בשעת הדחק הנ"ל שממהר שיוכל לדלג ולומר את כל התפלה. אבל בעלמא, כשאומר רק כדי להשלים קדושה שלא שמע, יאמר לו רק ג' ברכות, כפי שכתב מהרי"א שיש להחמיר וכפשט לשון הטור. ועל כן השו"ע הביא את לשונו של הטור, וכתב על זה הגר"א "ואתה קדוש. כ"כ הטור ור"ל שמסיים שם שאין עובר לפני התיבה אלא משום קדושה אלא שמסיים הברכה וכמו בפריס' שמע, אבל ספר המנהיג כ' שישלים כל התפלה וכן כ' בהג"ה למטה".
וכוונת הגר"א לדייק מדנקט הטור שאומר גם אתה קדוש, שנראה כמיותר, לאשמעינן שלא נימא שיוכל להפסיק תיכף אחר קדושה אלא שצריך לסיים את הברכה, וא"כ משמע ששאר הברכות א"צ לומר לדידיה^[110].
אך כפי שמציין הגר"א, הרמ"א בהגהה השניה על השו"ע כתב: "ומי שעובר לפני התיבה ואמר ג' הברכות הראשונות ישלים כל התפלה ולא יפסיק, אף על פי שכבר התפלל, אבל האחרים יכולין להפסיק אח"כ. וכל שכן שאם לא התפלל הפורס והעובר לפני התיבה תחלה, שישלים תפלתו אף על פי שיצטרך לקרות אח"כ ק"ש ולא יסמוך גאולה לתפלה (ב"י בשם מהרי"א)".
הרמ"א פוסק כדעת המנהיג, ולא כמהרי"א והב"י. לכן במקום הציון שבדפוסים במוסגר (ב"י בשם מהרי"א) צ"ל (המנהיג), וכוונת הרמ"א שיש לפסוק כהמנהיג, היכא שעובר על התיבה בשביל המאחר, וכל שכן כשאדם ממהר ועובר על התיבה אחרי דילוג, שכן גם הב"י הסכים שבזה הוא יאמר תפלה שלימה^[111].
בבאור הגר"א הביא ראיה שימשיך בתפלה כדעת הרמ"א "וכן מ' פשטא דאין עוברין דכאן ל"ק פרס". אך יש להעיר שזה רק לפי ההבנה שבמשנה בעובר על התיבה מדובר במתפלל עבור המאחר, ואילו לפי רש"י לא מדובר בזה במשנה אלא על סדר התפלה הרגילה.
ולכאורה עדיין קשה על שבלי הלקט, שבסי' כו כתב כדברי המנהיג לומר כל י"ח ברכות, ואילו בסימן מז הוא מביא את תשובת רב האי בשו"ת הרכבי סי' רנז שכשממהרים בבין השמשות אומר החזן רק עד ואתה קדוש. אך לפי מה שביארתי לעיל לא קשיא מידי, שמה שהובא בסימן כו הוא מתשובת רש"י, ושבלי הלקט לא קיבלו, והביא את פירוש הגאונים לענין פורס, והוא נוקט בסימן כז שלמעשה אין לחזן שכבר התפלל לומר תפלה עבור אדם שלא שמע דבר שבקדושה. ובסימן מז הוא מדבר על ענין אחר, כשהוא בציבור שהתפללו ואין להם זמן לעשות חזרת הש"ץ, ובזה נקט כדברי רב האי שיכולים לומר רק ג' ראשונות. ואין זו תפילה של אדם שכבר התפלל עבור מי שלא שמע דבר שבקדושה, שעליה הוא מקשה שחז"ל לא תקנו לעשות זאת, אלא אמירת החזן שמחוייב בחזרת הש"ץ, ובהוצאת האנשים שעמם הוא התפלל, בקדושה, ובזה הוא נוקט שפיר שיאמר רק ג' ברכות כדעת רב האי. והב"י בסימן סט לא נקט כדברי שבלי הלקט בסימן כז, אלא סמך על המנהג כרש"י, לכן שפיר הביא את דבריו בסימן כו, שלפי רש"י אומר את כל התפלה. ואף שבשו"ע פסק מתוך הספק לחומרה, כמשמעות הטור להפסיק אחרי ג' ברכות, מכל מקום בשעת הדחק למי שממהר בתפלה ומדלג, הוא סובר שיוכל לסמוך על דברי שבה"ל בשם רש"י ודברי המנהיג. ויחד עם זה הביא את תשובת רב האי בסימן רלב, כי אין זו סתירה לדברי שבה"ל בסימן כו, די"ל שגם רש"י יודה שכאשר עובר הזמן יאמר רק ג' ראשונות, ומטעם זה גופא הוא נוקט כטור שנכון למדלג להחמיר ולומר רק ג' ברכות^[112].
ובעיקר דינו של מהרי"א והרמ"א שהמאחר יכול לדלג על ברכות ולא לסמוך גאולה לתפלה, יש להעיר שהמג"א ס"ק ו חולק על הרמ"א וכתב: "מ"מ לכתחלה לא יעשה כן אלא יתפלל כסדר ויסמוך גאולה לתפלה ואח"כ יפרוס שמע אם יהיו י'. ועב"י בשם מהרי"א שמסתפק בזה לכן נ"ל להחמיר עססי' פ"ט".
ועוד ביאר הבית יוסף: "שאף על פי שהרא"ש והתוספות דחו הראיה קצת כתבה רבינו לפסק הלכה מפני שלא דחאוה לגמרי ואפילו אם היתה נדחית ראיתו לגמרי כיון שלא נחלקו עליו שפיר דמי לכתוב דבריו לפסק הלכה: ולענין מעשה יש לחזר אחר ששה שלא שמעו ואם אינם נמצאים כדאי הוא רש"י לסמוך עליו בשעת הדחק".
וסיים הב"י: "ונראה שאפילו אם אותו שלא שמע הוא בקי לירד לפני התיבה ולפרוס יכול אחר ששמע להוציאו, דהא אף על פי שיש בצבור מי שלא התפלל והוא בקי לירד לפני התיבה ולהתפלל אינו יורד אלא השליח ציבור אף על פי שכבר התפלל לעצמו, ומיהו לפי מה שכתב רבינו בסימן רע"ג בשם בה"ג (יג ע"ד) שמי שקידש לאנשי ביתו ובא אצל אנשים אחרים שאין יודעים לקדש מקדש להם אבל אם יודעים לקדש אינו מקדש להם איכא למימר דהכי נמי אם יש באותם שלא שמעו בקי אין אותו ששמע מוציאו וכן ראוי לעשות".
ועולה מזה שהב"י לא חילק בין דעת הרא"ש והטור לדעת הר"ן, ומתוך זה הוא נוקט שלפי הרא"ש והטור יכולים מעיקר הדין לומר ברכות לא מחוייבות, ונקט לומר ג' ברכות שמו"ע בשביל מאחר. ולעיל הראיתי שמפשטות דברי הרא"ש והרשב"א והטור נראה שאין לומר ברכות שלא מחוייב בהן, ומה שכתב הטור שהרא"ש פוסק כרש"י הוא רק באופן שיש מי שיוצא בברכת יוצר אור עצמה. ורק בתפלה הקל הטור לומר ג' ברכות כשאינו מחוייב. עכ"פ, גם הב"י אינו נוקט כדעת רש"י שעושה כך משום שגם חזרת הש"ץ שלנו היא רשות, שהרי בזה פסק בסי' קכד שהיא חובה, וכדברי הרא"ש בתשובה. אלא כתב כן מצד שאנו מניחים שכך תקנו חכמים למאחרים. ואף שלדעתו מדברי הראשונים עולה שגם אם מי שלא התפלל הוא בקי יוכל שליח ציבור לפרוס בשבילו, מכל מקום כאשר יש באותם מאחרים שלא שמעו מי שבקי להתפלל, ראוי שהוא זה שיפרוס על שמע ויעבור על התיבה. כך שלמעשה הוא אומר לגבי המאחר לכתחילה לעשות כפי שנהגו כיום, וכפי שעולה ממה שפירשתי בדעת הרא"ש והטור.
ודין זה פסקו השו"ע: "ומכל מקום אם אותו שלא שמע בקי לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה מוטב שיפרוס ויעבור לפני התיבה הוא משיפרוס ויעבור לפני התיבה אחר שכבר שמע".
ומכל האמור לעיל נראה פשוט שלפי השו"ע כאשר המאחר מתפלל בעצמו, הוא לא יגביה את קולו לאחר ג' ראשונות, כיון שיש בכלל ספק אם יאמר לאחר ג' ראשונות, ובכל אופן כל הרמת הקול היא כדי לומר קדושה, ואין זו חזרת הש"צ, אלא זו תפילת יחיד שאומר בה קדושה.
♦
יב.פורס על שמע ועובר לפני התיבה בדברי הפוסקים שבימי השו"ע
הרדב"ז (חלק ד סימן רמא) כתב לדון אם יכולים לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה בשביל הקדושה גם כשכולם כבר התפללו אלא שיש מהם שלא התפללו בציבור ורוצים לשמוע דברים שבקדושה. הרדב"ז כותב שמסברה נראה שאין לעשות כך "דכיון דהתפללו כל אחד לעצמו פרח מינייהו קדיש וקדושה כדאמרינן גבי ברכת מזון, וכיון דפרח מינייהו אף על גב שאחר כך נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה דהא לא מחייבי תו (הכוונה שאינם יכולים לומר קדיש וקדושה כסדר הציבור, ולא דן אם יכולים לומר רק קדיש וברכו. ע.א). וכ"ת ליהוי תפלת נדבה ואין חידוש גדול מקדיש וקדושה וברכו, לא קשיא דאין צבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין צבור מביאין קרבן נדבה ותפלות כנגד קרבנות תיקנום. ולישנא דנקט ששמעו קדיש קדושה וברכו (היא לשון הר"ן "בשם רש"י ז"ל אמרו תלמידיו שאפילו בשביל אחד פורסין על שמע אף על פי שכל השאר כבר שמעו קדיש וברכו וקדושה ואפי' קרא הוא עצמו את שמע") לרבותא נקט, לא מיבעיא היכא דהתפללו ולא שמעו, דפשיטא דיחיד חוזר ומתפלל לרש"י וששה לר"ת, דהא אכתי כולהו לא יצאו ידי קדיש וקדושה ומצו לאיצטרופי, אלא אפילו היכא דכבר יצאו הוה אמינא דלא מצטרפי בהדי יחיד למר ובהדי ששה למר, קא משמע לן דאפילו הכי מצטרפי. אבל היכא דהתפללו כל העשרה למר והחמשה למר ודאי אינם חוזרים להתפלל דכבר פרח מינייהו קדיש וקדושה שהרי באותה שעה יחידים היו (כלומר, בשעה שהציבור יתחייב בקדושה וקדיש הם פרשו והפריחו מעצמם את החיוב, כמבואר לקמן^[113]). תדע שהרי כתב הרמב"ם ז"ל (פרק ח' הלכה ד) וז"ל ואפי' היו מקצתם שכבר התפללו ויצאו ידי חובתם משלימין להם לעשרה, והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו עכ"ל. משמע דתלי טעמא בתפלה^[114], לא בשמיעת קדיש וקדושה, דאם רוב העשרה התפללו, אף על גב דהתפללו ביחיד שלא שמעו קדיש וקדושה אין חוזרים ומתפללין. וכי תימא שהרב ז"ל חולק (כלומר שהרמב"ם לא מדבר על תפלה בשביל מי שלא שמע דבר שבקדושה, אלא על הווצרות חובת התפלה של הציבור^[115]. ע.א), הא ליתא שהרי בהגהה על המיימוני כתוב וכן אומר רבינו יהודה בשם ר"ת שאין מתפללין תפלה אחרת אלא אם כן יש שם ששה שלא התפללו^[116], וכן יש במסכת סופרים וכו', משמע דכולא מלתא תליא בתפלה. ואם עדיין הלכה זו רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר שנהגו שאם כבר התפללו אין חוזרין ומתפללין כלל. ולא כתבתי זה לומר שהלכה רפויה היא בידי כי אדרבה אני אומר שאם חזרו והתפללו הוו ברכות לבטלה דבשלמא היכא דאיכא מי שלא התפלל הוא מתפלל והאחרים עונין אמן, ואף על גב דקי"ל דאפי' אחד מאותם שכבר יצאו יכול לחזור ולהתפלל וכדאמרן לעיל סוף סוף איכא בהדיה מי שעדיין לא יצא ידי תפלה. וקי"ל בכל המצות אעפ"י שיצא מוציא, וטעמא משום ישראל ערבים זה בזה (ע.א ובאופן זה הוא מתפלל תפלה שלמה כדי להוציאו, אף על פי שאין זו חזרת הש"ץ). אבל היכא דכבר יצאו כולם ידי תפלה נמצאו ברכות לבטלה".
הלשון שציטט מתלמידי רש"י ור"ת עד המילים "עד כאן" מועתקת מילה במילה ממה שכתב הר"ן בשיטתם, לכן נראה שהרדב"ז ראה את דבריו שדין זה נאמר גם לאלו שהתפללו, והוא בא להוציא מדבריו^[117]. הרדב"ז טוען שלא מסתבר להחיל דין זה על היכא שהתפללו כולם, ואין הכרח לפרש כך את דברי רש"י ור"ת. כל הדיון הוא על יסוד שיטת רש"י ור"ת שיש פריסה על שמע ביוצר אור עבור מאחר, וכן נהגו לומר גם תפלה שנאמרת על ידי מי שאיחר. לכן אחרי שהביא סיוע לשיטתו מלשון הרמב"ם, כתב שיש לדחותו, כי אפשר לומר שהרמב"ם חולק על עיקר הענין שעושים תפלה בשביל מי שלא שמע. דהרמב"ם מיירי במי שבא לומר תפלה שלמה כסדרה, ורצה להשלים את המנין על ידי אנשים שהתפללו. ואילו הוא בא לדון על מה שנהגו בשביל מאחר לומר רק את הדברים שבקדושה, ולכן אין ראיה לנידון זה מרמב"ם.
הרדב"ז מציין בדבריו ענין שלא כ"כ הובא באחרונים שציטטו את דבריו, והוא שלדעתו באופן שבו דברו רש"י ור"ת אין חשש ברכה לבטלה, כי הם דברו כשזה שלא שמע יוצא ידי חובה בגוף הברכה שאומר בשבילו המוציא, וכיון שכל ישראל ערבים יוצא שהמוציא אינו אומר ברכה שאינו מחויב בה. את דעת רש"י ור"ת יודע הרדב"ז ממה שכתבו התוספות הרא"ש והר"ן בשמם. בתוספות, ברא"ש ובר"ן הם דיברו על קדיש ברכו ויוצר אור, וכשיש אחד שלא התפלל, שזה שמוציא מכוון להוציאו, ולכן מובן שהרדב"ז מבין שגם לשיטתם אי אפשר לומר ברכה שאינה מחוייבת. אמנם הרדב"ז מדבר גם על תפלה, שבה מי שיצא אינו יכול להוציא, אך הוא אומר שבאופן כזהמתפלל זה שאיחר, מה שאין כן כאשר כולם התפללו, לדעתו מי שמתפלל מברך לבטלה כי אלו ברכות לא מחויבות. אמנם לעיל הראיתי מתשובת רש"י שבשבלי הלקט שאין זו שיטת רש"י, דהוא כתב כפי שכתב הר"ן בשיטתו לומר כך גם כשכולם התפללו, וגם כשיש אחד שלא התפלל עולה מהטעם שכתב בתשובת רב נטרונאי, שיכול אחר להתפלל עבורו אף שהוא בקי. אך הראיתי שהרא"ש והרשב"א אינם נוקטים בזה כרש"י, וגם לא הביאו את התשובה המיוחסת לרב נטרונאי, לכן דברי הרדב"ז נכונים לפי הנתונים שהיו לו בדעת תלמידי רש"י. ובלאו הכי בתשובה שלפניה (ח"ד סי' רמ) כותב הרדב"ז שלמעשה כדי לענות אמן וקדושה "מנקט מלתא מציעתא עדיף טפי לא כדברי תלמידי רש"י ז"ל שאומרים דבאחד שלא התפלל סגי, ולא כדברי האומרים שבעה אלא בששה סגי, וכן אנו נוהגין ולפעמים יהיו שם חמשה וקטן פורח שלא התפללו ואני סומך ומתפלל ואומר קדיש וקדושה דכיון דמצטרף לברכת זמון לכולי עלמא מצטרף נמי להא דהא סוף סוף איכא רובא".
ובענין הסברה של פרח חיוב הרדב"ז מציין בזה לגמרא בברכות נ ע"א – ע"ב: "אמר רב הונא: שלשה שבאו משלש חבורות - אינן רשאין ליחלק...והוא - שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם. אמר רבא ולא אמרן - אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו, אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו - פרח זימון מינייהו. אמר רבא: מנא אמינא לה? דתנן: מטה שנגנבה חציה, או שאבדה חציה, או שחלקוה אחין או שותפין - טהורה. החזירוה - מקבלת טומאה מכאן ולהבא. מכאן ולהבא - אין, למפרע - לא, אלמא: כיון דפלגוה פרח לה טומאה מינה, הכא נמי: כיון דאזמון עלייהו - פרח זימון מינייהו".
נחלקו הראשונים מה פירוש הגמרא לענין זימון (ראה רבינו יונה והרא"ש), אך נראה לי שלפי הרדב"ז אין בזה נפק"מ, כי מה שנוגע לנידון דידן הוא הדמיון למיטה שחלקוה, שמהגמרא רואים שהיא מלמדת עיקרון למקרים אחרים, כמו בזימון שהוא חלק מברכת המזון. ולכן לדעת הרדב"ז היא מלמדת את העיקרון גם לנושא שלנו, שבזמן תפלת הציבור היו אנשים שנחלקו מהציבור כמו במטה שחלקוה, ולכן פרחו מהם עניני חובות הציבור, ומעתה מסתבר ששוב לא יחולו עליהם גם כשהם מתחברים אחר כך לעשרה.
אמנם לפי מה שמסיק הרדב"ז שכל דין הפורס הוא רק אופן לומר ברכות שחייבים בהן, גם בלא סברת "פרח" אין מקום לומר שאפשר לומרברכות לא מחויבות בשביל אדם שהתפלל ביחיד, שמא הן ברכות לבטלה. אלא שהרדב"ז הוזקק לדין פרח כדי לבאר מדוע לא נאמר כדברי הר"ן שכאשר יש עשרה או ששה שלא שמעו והתפללו ביחיד יחול עליהם חיוב חדש שחל על כל ששה מתוך עשרה שמצטרפים לומר את סדר התפלה שבו נאמרים דברים שבקדושה, ולכן הוצרך לדמות את הענין להיכא שפורחת החובה בגלל ההתחלקות. אמנם למה שהראיתי בכל מאמר זה אין כל ראיה מהגמרא לומר ברכה שאינו בה חיוב בשביל מאחר, ומסתבר שכך היא דעת הרמב"ם והרא"ש והרשב"א. על כן אין לומר ברכת יוצר ותפלה כשכולם התפללו, לא רק בגלל סברת הרדב"ז שפרח ממנו החיובים הציבוריים, אלא גם אינם יכולים לעשות זאת כרשות מפני שאין כל ראיה להיתר לומר ברכות שאינן מחויבות.
והגר"ש ויטאל (בכ"י של חידושים על סי' סט, הובא בפתח הדביר ח"ב קונטרס חיים שנים ישלם) כתב ש"המתפללים יחידים בביתם לא יפסיק ש"ץ בין גאולה לתפלה לאמירת ברכו, ואם הוא עצמו פורס יכול להפסיק בכל מקום".
ויש שרצו להסיק מדבריו שאינו סובר כרדב"ז, אך נראה לי שהוא אינו עוסק אלא באמירת ברכו, שבה נוהגים גם אלו שסוברים כרדב"ז, וכוונתו לומר שהש"ץ לא יפסיק בין גאולה לתפלה לומר ברכו בשביל המתפללים יחידים בביתם כשבאו לבית הכנסת לשמוע ברכו, כפי שראינו לעיל בתשובה המיוחסת לרב שר שלום ובדברי המנהיג. והוסיף שמכל מקום אם אדם מתפלל בעצמו ברכות קריאת שמע לפני שהציבור הגיעו לברכו, שזה נקרא פורס על שמע גם לפי הגאונים, שהרי הוא מברך את כל הברכות, יכול להפסיק בכל מקום, גם אחרי קריאת שמע, כדי לשמוע את הברכו שאומר החזן^[118].
ועל מה שבפורס על שמע מברך ברכה ראשונה, כתבתי לעיל שלענ"ד לפי הרא"ש הוא מפני שלכתחילה קדושת יוצר צריכה להיאמר בציבור. אך מהרי"א תמה מה טעמו של הרא"ש להצריך עשרה לאמירת יוצר אור, הרי קדושה נאמרת לדעתו גם ביחיד. וכתב לפרש שגם לדעת הרא"ש בעינן עשרה רק בגלל קדיש וברכו כרבני צרפת, ומכל מקום "ברכת יוצר אור שהוא מברך אחר הקדיש והברכו, אינו אלא כדי לקיים הברכו' שאמרו שצריך שיברכו, שאל"כ נראה ככופר שנראה שאומר ברכו ואינו מברך". ובפשטות נראה ככופר היינו הפורס שאומר בשביל המאחרים ברכו, וצריך שהוא עצמו יאמר ברוך אתה, כי אם לא יברך נראה ככופר. וכשהפורס בעצמו הוא המחוייב והם מצטרפים, די בכך שהוא מברך בעצמו ברכת קריאת שמע. וכן אם פורס אחד שהתפלל למאחר והמאחר שומעו ומכוון לצאת נמי שפיר לא יראה ככופר. ולפי זה מובן מה שכתב אחר כך "שיש ליזהר לפי זה שלא לומר קדיש וברכו אם לא יהיו לשם אנשים שרוצים לפרוס על שמע", אמר "אנשים" לשון רבים, מפני שהיכא שהפורס אינו מחוייב בעצמו לברך, בעינן שהוא יברך יחד עם השומע שאומר ברכת יוצר אור בגלל חיובו, או שהשומעו יצא בברכתו. וכן כשהפורס בעצמו הוא המחוייב בברכה, די בכך שהוא אומר ברכה.
ונראה שכך הבינו הבית יוסף, אף ששינה מעט את לשונו, שכתב בטעם הפריסה לשיטת האומרים שיחיד אומר קדושה "צריך לומר שלא היו פורסים על שמע אלא מפני שהם צריכים לומר קדיש וברכו, וכיון שהשליח ציבור אומר ברכו על כל פנים צריכים לברך (הוא והשומעים. ע.א) שום ברכה שאם לא כן היו נראים כאילו הם כופרים חס ושלום שאומר להם לברך ואינם חפצים, ולכן אומרים ברכה ראשונה של ברכות ק"ש, וכן כתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל יש להזהר שלא יאמר ברכו אם לא יהיה שם אפילו יחיד שרוצה לברך על שמע. ע"כ. כלומר שאם לא כן יהיו נראים חס ושלום ששליח ציבור אומר להם ברכו ואין בהם גם אחד שיברך". לפי האמור במקור במהרי"א, נראה שאין כוונת הב"י בדוקא שאחד מהעונים יברך, אלא שתיאמר לאחר ברכו ברכה על ידי מי שאמר ברכו.
דין זה שלא יאמר ברכו בלי שתיאמר ברכה אחריו נמצא גם בריטב"א, אלא שהוא אמרו מסברה היכן מצינו בחז"ל אמירת ברכו, ולא אמר שזה טעם אמירת ברכה ראשונה על ידי הפורס.
על דברי הבית יוסף "שהשליח ציבור אומר ברכו על כל פנים צריכים לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראים כאילו הם כופרים חס ושלום שאומר להם לברך ואינם חפצים", כתב הד"מ באות א: "ואיני יודע טעם לדבריו שיהיו נראים ככופרים אף בלא ברכת יוצר אור שהרי כבר ענו על ברכו ברוך ה' המבורך לעולם ועד, הרי שעשו מה שאמר להם. וראייה דסגי בהכי מברכת התורה שהעולה אומר ברכו את ה' המבורך והעם עונין אחריו מה שעונין אחר ברכו וסגי בהכי, וכן המנהג בינינו שאין הפורס על שמע אומר רק קדיש וברכו ועונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ואח"כ כל יחיד מברך הברכות וק"ש לעצמו. ומה שהם היו אומרים ברכת יוצר אור נראה לי טעמא כמו שכתב ה"ר יונה דאע"ג דשליח ציבור מוציא שאינו בקי, מכל מקום מק"ש אינם נפטרים אלא באמירה ובעניית אמן, ולכן אין פורסין על שמע כדי לפטור את השומעים בעניית אמן אלא בעשרה שאם לא כן אין העניית אמן כלום עכ"ל. וא"כ נראה שהטעם היה להוציא את שאינו בקי, וא"כ בזמן הזה שכולם בקיאים לקרוא הברכות ואין פורסין רק לענות קדיש וברכו או במקום שכבר ברכו ק"ש וברכותיה ואינם פורסים רק לשמוע קדיש וברכו אין צריך לומר ברכה ראשונה. ואין להקשות לפי דברי ר"י שהיה כדי להוציא את שאינו בקי, א"כ היה להם לברך ג"כ שאר ברכות להוציאן, נראה דאפשר דרבינו יונה סבר דאין לענות אמן אחר הבוחר בעמו ישראל משום הפסק, וא"כ לא הועיל להם הפריסה על זה".
הדרכי משה הבין שטעם אמירת יוצר אור היא כדי שהקהל לא יראו כופרים, אף שהם כבר ענו ברוך ה' המבורך לעולם ועד, הם צריכים לומר ברכת יוצר אור, ובאמירת הברכה או שמיעתה הם מקיימים את הענין שלא יראו ככופרים על מה שאמר להם ברכו, ולכן יאמר להם הש"צ ברכת יוצר אור להוציאם. ועל זה הקשה, דהא חזינן דהעולה לתורה אומר ברכו אף שאין בשומעים מי שמחוייב לברך ברוך אתה. ומביא את רבינו יונה ללמוד ממנו שטעם אמירת יוצר אור שונה, והוא כדי להוציא את מי שאינו בקי, וכתב שעל פי זה מובן מה שאנו לא אומרים יוצר אור, שהוא משום שכולנו בקיאים. והוסיף בטעמו של רבינו יונה שלא אמרו את כל הברכות להוציא את שאינו בקי, כי אין לענות אמן בין ברכת הבוחר בעמו ישראל לשמע ישראל. אך יש להעיר ממה שהראיתי לעיל שאין כוונת רבינו יונה שאומרים את ברכת יוצר אור בשביל מי שאינו בקי, דגם מה שהביא מתפילה לא מדובר בהוצאת מי שאינו בקי, אלא הוא גם בשביל הבקי. ורבינו יונה סובר שאומר את כל הברכות שפורס היינו מברך, ולא מלשון פרוסה, לכן לשיטתו לא שייך להקשות למה אומר רק יוצר אור^[119]. ועוד תמה הא"ר אות א על ביאור הרמ"א, שאם האמן כ"כ חשוב שבלעדיו לא יוצאים אלו שאינם בקיאים, לא היינו צריכים למנוע אותם מלאומרו מחשש הפסק. ומה שהקשה הד"מ שכבר ענו ברוך ה' המבורך לעולם ועד, יבואר לקמן בדברי על הדרכי משה אות ב, שלדעת מהרי"א לא סגי בלא ברכת ברוך אתה ה' אחרי זה. והכוונה שצריך ברכה של ברוך אתה לפחות כמו בברכת התורה של העולה, וכפי שכתב הריטב"א^[120].
ועל מה שכתב הב"י בהמשך בשם מהרי"א "יש להזהר שלא יאמר ברכו אם לא יהיה שם אפילו יחיד שרוצה לברך על שמע. ע"כ. כלומר שאם לא כן יהיו נראים חס ושלום ששליח ציבור אומר להם ברכו ואין בהם גם אחד שיברך". העיר הדרכי משה אות ב: "וצ"ע דלפי זה יהא זה שלא שמע עדיין אסור לפרוס, דהא אין אחד מן הנשארים מחויב לברך על שמע שיוכל לומר אליו ברכו. ולא משמע כן מדברי תלמידי רש"י שכתבו ואפילו אותו שכבר שמע כו', משמע כל שכן אותו שלא שמע שיוכל לפרוס. ואם רצה לומר שצריכים ליזהר שיהא בכל עשרה אחד שרוצה לברך דהיינו שלא שמע עדיין ברכו, א"כ לא היה לו לתלות טעמא במה שנראים חס ושלום שאינם רוצים לענות אלא משום דהוי ברכה לבטלה, ולכן דבריו צ"ע".
הרמ"א מבין ממה שמהרי"א מצריך שיהיה שם אחד שרוצה לברך על שמע, שמהרי"א מצריך שבאלו שעונים למברך יהיה אחד שמחויב לברך ברוך אתה ה', שכן אם אומר "ברכו" למי שאינו מחוייב לברך היא כחוכא ואיטלולא, שאומר ברכו לאנשים שלא מחויבים בברכה. ומקשה, שמשמע מרש"י שאחד שעוד לא התפלל יכול לומר ברכו בפני אלו שהתפללו (וכן מבואר ממסכת סופרים^[121]), וכאשר זה שעדיין לא התפלל הוא האומר ברכו בפני התשעה שהתפללו, אין אחד מהשומעים אותו שמחויב לברך, ומוכח שאפשר לומר ברכו למי שלא מחוייב לברך ברוך אתה ה'. ועוד כתב הרמ"א שאין לומר שכוונתו שיהיה בין כל העשרה אחד שלא שמע עדיין ברכו, כי אם כולם שמעו ברכו הוי ברכת ברכו ברכה לבטלה, כי לא זה מה שהוא אומר.
וליישב את דברי מהרי"א וב"י נראה כפי שביארתי לעיל, שכוונת מהרי"א להזהיר את אלו שבאים לומר ברכו אחר התפלה כדרך שאנו נוהגים, שלא יאמר זה שלא שמע או החזן ברכו, אלא שהאומר ברכו צריך עתה לברך, שאם האומרים ברכו לא מברכים ברוך אתה^[122] נראה שאינם מקיימים מה שהם אומרים ברכו את השם. אבל לא צריך שישמעו את ברכתו אלו שענו לו אם הם אינם מחויבים, וכן ברכו של העולה לספר תורה שפיר דמי, שכן הוא אומר אחריה ברוך אתה.
והמגן אברהם סימן סט בהקדמה הביא את דברי הרמ"ע מפאנו סי' פד שכתב שאצל רבנן קשישאי לא היו אומרים ברכו אחרי שאמרוהו בקהל, אלא אם בא אדם שאיחר בהיות עסוק בקרבנות ורוצה עתה לומר ברכו אף שבמקומו אף שכבר שמע ברכו מהקהל והוא יכול לאומרו כשהוא סומך לברכו שלו את ברכת יוצר אור, "ובשביל יחיד שלא שמע ברכו כלל, ה"נ שהתירו לומר ברכו בשבילו אפי' בלא סמיכות יוצר אור, אבל אם שמע מא' מן העולין לקרות בתורה דיו, ואין חוזרין בשבילו אלא היכא דלא בריך על שמע כדאמרן (כלומר כשהגיע ליוצר אור. ע. א), ובכל גווני (כלומר בכל מקרה שהתירו לומר ברכו. ע.א) שרי לי' למפתח ברכו איהו לנפשיה ובלבד בצבור או אחרינא בגיניה". ועולה מזה שנהגו להתיר לומר ברכו בלבד, גם בלי שמברכים אחר כך אם אחד לא שמע ברכו כלל, וזה שלא כדברי המהרי"א. ואח"כ הביא את דברי הב"י בשם מהרי"א שלא לומר בלי ברכת יוצר אור, והביא את תמיהת הדרכי משה שאם כן למה מותר לאחד שלא שמע מותר לומר ברכו בתוך שבעה ששמעו, והשיב על דבריו: "ולא הבינותי דהא לסברתם אף על פי שכל אחד אומר בפ"ע ברכות ק"ש, חוזרים ואומרי' ברכה ראשונה שלא יהא נראה ככופר, וז"ש מהרי"א שאם אין בהם א' שרוצה לברך על שמע כגון שרוצים ללכת לדרכם (לאחר שעונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ע.א) לא יפרסו שמע כלל".
נראה דגם הוא הבין כפי שכתבתי, שלפי מהרי"א אעפ"י שכל אחד מאלו שלא שמעו אומר בפני עצמו ברכות ק"ש, הפורסים בשבילם שכבר בירכו חוזרים ואומרים ברכה ראשונה יחד עמם, שלא יהיו הם עצמם נראים ככופרים, וכמו שהעולה לספר תורה אומר ברכת התורה וכך אינו נראה ככופר, והוא הדין אם הוא מברך והם יוצאים בברכתו, או שהפורס הוא זה שלא שמע והוא מברך שפיר דמי. ועל כן אם אין אחד שרוצה לברך על שמע, כגון מה שעושים לפי הרמ"ע - לדעת מהרי"א אין לומר ברכו^[123].
והדרישה באות א מקשה מברכת הזימון בעשרה, דלא בעינן שהשומע יברך או ישמע את הברכה שלאחריה. אך זה מיושב לפי דרכינו, שלפי המהרי"א צריך שהפורס הוא שיברך ברוך אתה ה' לאחר ברכו^[124], וזה מתקיים גם בברכת התורה וגם בברכת המזון.
ולעיל הבאתי שגם הריטב"א כתב שאין לומר ברכו בלי ברכה, אלא שהוא לא נוקט שזה כל הטעם לאמירת יוצר אור, וגם לא כתב שבעינן דוקא שהפורס שאמר וברכו יברך ברוך אתה.
אמנם למעשה לא נוהגים לחוש לסברה שאין ברכו בלי ברכה של ברוך אתה, כי מעמידים את כל הצורך בברכת יוצר אחרי ברכו לפי סברות אחרות, או משום קדושה או לפי דרך הראשונים שאומר את כל סדר ברכות קריאת שמע הרגיל שמחויב בו, שכך תקנו לומר ברכה בקול רם כי כאן מתחילה תפלת הציבור, ומי שרוצה יוכל לצאת בברכה.
ולמדנו מכל זה שאין חשש ברכה לבטלה באמירת ברכו למי שאינו מחוייב בה, שברכה לבטלה שייכת רק באמירת ברוך אתה ה'. ואתי שפיר מה שנהגו לומר ברכו למאחרים בלי לברך אחריו ואפילו כשאין ודאות שיש מאחרים שלא שמעו (והוא על פי האר"י, וגם הרמ"ע כתב לא למחות בעושים כך). וכן אתי שפיר מה שנוהגים לומר ברייתא מפרקי היכלות רבתי פרק לא, ד "אמר ר' עקיבא "חיה אחת עומדת באמצע הרקיע ושמה ישראל וכו'" ואומרים עם שם ה'^[125].
ועתה אביא את דברי הרמ"א עם דברי השו"ע סט, א:
"אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד, ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו, וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר. וזה נקרא פורס על שמע, לשון חתיכה פרוסה, שאין אומרים אלא קצת ממנה.
הגה: ועכשיו לא נהגו לומר כל ברכת יוצר אור, אלא אומרים קדיש וברכו והם עונים אחריו ברוך ה' וכו'. י"א שפורסין בק"ש של ערבית כמו בשחרית (כל בו וב"י בשם הר"ן), ולא נהגו כן משום דליכא קדיש קודם ברכו של ערבית.
לאחר שסיימו ברכת יוצר אור אומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש, וזה נקרא עובר לפני התיבה. ואין עושין דברים אלו בפחות מי' משום דהוי דברים שבקדושה. וצריך לחזור אחר ו' שלא שמעו, דהיינו רוב העשרה. ואם אינם נמצאים, אפי' בשביל אחד שלא שמע אומרים. ואפי' מי ששמע יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה בשביל אותו שלא שמע, ומ"מ אם אותו שלא שמע בקי לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה מוטב שיפרוס ויעבור לפני התיבה הוא, משיפרוס ויעבור לפני התיבה אחר, שכבר שמע.
הגה: ומי שעובר לפני התיבה ואמר ג' הברכות הראשונות ישלים כל התפלה ולא יפסיק, אף על פי שכבר התפלל, אבל האחרים יכולין להפסיק אח"כ. וכל שכן שאם לא התפלל הפורס והעובר לפני התיבה תחלה, שישלים תפלתו אף על פי שיצטרך לקרות אח"כ ק"ש ולא יסמוך גאולה לתפלה. ואסור להפסיק בדברים אלו בין גאולה לתפלה או בק"ש וברכותיה, ולכן אסור לש"צ להפסיק בין ק"ש לתפלה או בק"ש וברכותיה כדי לפרוס על שמע לאותן הבאים לבהכ"נ לאחר שהתפללו הקהל קדיש וברכו והתחיל בברכת יוצר אור, אבל בברכת ערבית שהיא רשות יכול להפסיק להוציא אחרים י"ח. ומ"מ איש אחר יכול לפרוס על שמע או להתפלל ביו"ד כל התפלה, אפ' באותו ב"ה שכבר התפללו, להוציא אחרים י"ח, רק שלא יעמוד החזן השני במקום שעמד הראשון דזהו נראה גנאי לראשונים דהוי כאילו לא יצאו בראשונה י"ח (תשובת מהר"י מינץ סי' ט"ו). ונ"ל דוקא שעדיין הראשונים בבהכ"נ אלא שהשלימו סדרם, אבל אם יצאו הראשונים יוכל לעמוד החזן אף במקום שעמד הראשון".
והלבוש סימן סט סעיף א כתב:
"ובמדינות אלו אין נוהג הפורס על שמע לומר כל ברכת יוצר אור אלא אומר קדיש וברכו, והם עונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד והולכים למקומם, וגם הפורס הולך למקומו וגומר כל אחד ממקום שהוא עומד שם. ואפשר לומר דטעמא הוא שבמקום שאומרים כל ברכת יוצר אור סבירא להו שהקדושה שבברכת יוצר אין היחיד אומרה, לפיכך אומר אותה הפורס על שמע בעשרה אבל אנן קיי"ל שהיחיד יכול לומר אותה קדושה כמו שכתבתי למעלה.
ודין עובר לפני התיבה לומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש אין מנהג בינינו כלל, ואיני יודע טעם יפה לדבר. יש אומרים שפורסין על שמע גם בקריאת שמע של ערבית, ואין נוהגין כן, ואפשר לומר משום דליכא שם קדיש קודם ברכו רק ברכו לבדו.
ואפשר לי לומר עוד כיון שמנהגינו להתפלל מנחה ומעריב יחד, מי שמתאחר לבא לבית הכנסת אינו מתאחר כל כך עד שיתפללו מנחה וגם שיאמר החזן ברכו, ואין שם מי שצריך לפרוס, משא"כ בשחרית. ואפשר לומר ג"כ שזהו טעם שלנו שאין נוהגין בדין עובר לפני התיבה, מפני שרוב המתאחרים לבא לבית הכנסת אינם מתאחרים עד שיאמר החזן קדושה, כי יבואו קודם לכן ויאמרו קדושה עם הצבור, ועל ידי כן נתבטלו דין עובר לפני התיבה ודין פריסת שמע של קריאת שמע של ערבית. וגם מזה הטעם נתפשט מנהגינו שפורסין על שמע מיד כשמתחילין הצבור התפלה בלחש (כלומר מיד אחרי שהתחילו שמו"ע אחרי שאמרו הציבור לחש, ולא באמצע ברכות קריאת שמע כפי שמשמע מרש"י. ע.א), דמי שיש לו לבא מסתמא כבר בא.
מקום שנוהגין דין עובר לפני התיבה בעשרה, האחרים שלא שמעו אלא כדי לצאת ידי קדיש וברכו וקדושה בעשרה, מיד ששמעו קדושה ילכו לדרכם ואין צריכין יותר, וכל אחד גומר תפלתו ממקום שעומד שם, אבל הפורס ועובר לפני התיבה ישלים כל התפילה ולא יפסיק, כי אין שייך למי שהתחיל בתפלה שיפסיק באמצע וילך לדרכו, אף על פי שלא התחיל בה אלא משום להוציא אחרים. וכל שכן אם לא התפלל תחלה הפורס והעובר לפני התיבה, שישלים תפלתו אף על פי שיצטרך לקרוא אח"כ קריאת שמע שהרי דילג אותו".
ויש לדון על מה שכתב בטעם המנהג שלא אומרים יוצר אור משום שיחיד אומר קדושת יוצר אור, דמכל מקום אם פירוש פורס הוא שהוא חולק פרוסה מברכות קריאת שמע משום קדושה של יוצר אור, הרי שזה דין המשנה ואיך אפשר לומר שאנו לא נוקטים כך. ועל מה שאצלו נהגו לא לומר תפלה בשביל השלמת קדושה, כתב בתחילה שאינו יודע טעם ברור לזה, למרות שכתב בהמשך קצת טעם, שאצלנו המאחרים בדרך כלל שומעים קדושה. ונראה שהוא משום שעכ"פ במקרה שאדם איחר עד לאחר קדושה, היה ראוי לומר את תפילתו בקול רם כשנמצאים שם עשרה, ולכן אין זה טעם גמור.
ולענ"ד אפשר לומר חד טעמא למנהגים, שהכל מבוסס על כך שאין מקור מוכח מהגמרא לומר ברכות שאין חייבים בהן בשביל מאחר, כמו שכתב הרדב"ז. והוא נכון בין לפי מה שנוקטים בביאור המשנה שפורס היינו מברך בסדר התפלה הרגיל, שזו שיטת הגאונים והרמב"ם והרמב"ן והריטב"א, ובין לפי הרא"ש והרשב"א. ואין לנו מקור לזה בסברה, כי התוספות והרא"ש דחו את סברת רב נטרונאי. והוא מנהג פרובינציה שהוזכר במנהיג, ומנהג איטליה שהוזכר בשבה"ל. אמנם לומר קדיש וברכו יכול גם אחר, כדאיתא במסכת סופרים, וכך נהגו אצלם, ובימינו בדרך כלל אומר זאת המאחר בעצמו, דאין בזה כ"כ נפק"מ כיון שאינה ברכה. ומה שפסקו מלומר בערבית ברכו, אולי הוא משום שבערבית אין המאחר אומר קדושה, ואין זה כ"כ חובה, אך אין הכי נמי טוב לומר כך גם בערבית.
מסתבר שכיון שכך היה המנהג אצל הלבוש, זה גם מה שנהגו אצל רבו הרמ"א. ואכן המאמר מרדכי כרמי סי' סט אות א כתב: "והמנהג הפשוט בינינו שלא לומר קדיש וברכו וקדושה אלא מי שלא התפלל עדיין ואיחר לבוא לב"הכ או כשמגיע לישתבח אומר ישתבח בקול רם וקדיש וברכו ופוסק שם ואינו אומר ברכת יוצר בקול רם וכשמגיע לי"ח אומר ג' ראשונות וקדושה וגומר תפלתו בלחש אבל כל שהתפלל ביחיד אין אומרים קדיש ולא קדושה כלל, ולפי הנראה מדברי מור"ם ז"ל בד"מ כ"ה מנהגם אף שלקמן בהגהה לא משמע לגמרי הכי ע"ש, ומ"מ המנהג שלנו הוא נכון בעיני ואף שמדברי הפוסקים מבואר שיש היתר אף על פי שהתפללו לא נהגו בו":
ונראה לי שהוא למד על המנהג בפועל לפי הרמ"א בד"מ מלשונו "בזמן הזה שכולם בקיאים לקרוא הברכות ואין פורסין רק לענות קדיש וברכו או במקום שכבר ברכו ק"ש וברכותיה ואינם פורסים רק לשמוע קדיש וברכו", ולא הזכיר פריסת שמע בשביל תפילה, והוא כפי שעולה מהלבוש. ומה שכתב שלקמן בהגהה לא משמע לגמרי הכי, הוא מדכתב: "אסור לש"צ להפסיק בין ק"ש לתפלה או בק"ש וברכותיה כדי לפרוס על שמע לאותן הבאים לבהכ"נ לאחר שהתפללו הקהל קדיש וברכו והתחיל בברכת יוצר אור, אבל בברכת ערבית שהיא רשות יכול להפסיק להוציא אחרים י"ח", דמשמע שעכ"פ מותר לפרוס על שמע על ידי מי שכבר בירך. אך באמת נראה ששם הרמ"א מודיע את הדין ולא מתייחס למנהג, שהרי לפני כן כתב שנהגו לא לפרוס על שמע בערבית אפילו בברכו. לכן נראה שהרמ"א והלבוש כותבים את הדינים כפי מה שנראה להם מדינא^[126], אך למעשה נהגו בדומה לנהוג בימינו, שלא אמרו ברכה של יוצר אור ותפלה, בין כשכולם כבר התפללו ובין במאחרים, אלא אמרו רק קדיש וברכו. ומה שלא נהגו אצלם לומר תפלה על ידי המאחר עצמו הוא משום שבדרך כלל לא היה בזה צורך, אך עכ"פ בזה אין כל חשש.
ולקמן בחלק ג נביא עוד מדברי האחרונים בזה.
ועכ"פ כיון שמבואר בירושלמי שאזלינן בתר ההתחלה לענין שיחשב הדבר כנאמר בעשרה, נראה שאם היו בתחילת התפלה עשרה וששה שמתפללים חשיבי שפיר כמנין לכל דבר אעפ"י שיצאו באמצע. ובערבית, שאין הש"צ משמיע קולו, אין היוצאים אחרי התפלה בכלל עוזבי ה' יכלו כשיש להם צורך ללכת, אלא שלכתחילה עליהם להשאר כשיסיימו כדי לאפשר להם לומר קדיש. ובשחרית ומנחה די בכך שהיו בתחילת התפלה ששה בתוך עשרה עשרה כדי שיוכלו לומר חזרה עם מצטרפים אחרים. וכך כתב בקרן לדוד (גרינוואלד סי' טז) דאף למאי דקיי"ל כרדב"ז שאם התפללו ששה בתוך עשרה, ואחרי תחילת התפלה יצאו המשלמים ולפני חזרת הש"ץ באו משלמים אחרים שפיר דמי, כי העיקר שהיו בתחילת התפלה עשרה שבתוכם ששה מתפללים.
♦
יג.
תפלת ציבור בנדבה
כתב הרי"ף מסכת ברכות יג ע"א: "וכשם שאין הצבור מביא עולת נדבה כך אין הצבור מתפללין תפלת נדבה". וכ"פ הרמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים א, י: "אין הציבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה".
והקשה הרז"ה, הרי יש קרבנות נדבה לקיץ מזבח. וביאר הב"י סי' קז, שעכ"פ אין המזבח בטל שיצטרך להקריב קיץ אלא לעתים רחוקות, ואותם ימים בטלים לגבי כל שאר ימים. ומהר"י אבוהב תירץ בענין אחר, שמאחר שלא היו מקריבין אותם קרבנות כדי להקריב קרבן נדבה אלא כדי שלא יהיה המזבח בטל לא חשיבי מקריבים קרבן נדבה. ע"כ דברי הב"י.
ובמלחמת ה' מסכת ברכות דף יג ע"א כתב: "לא נמנעו צבור מתפלת נדבה אלא שלא יורידו ש"צ לפני התיבה אבל צבור עצמן מתפללים... וזה חיזוק לדבריהם - שלא תקנו תפלת ש"ץ אלא להוציא שאינו בקי ולא לנדבה".
נראה שכוונת הרמב"ן לבאר שמה שאמרו שאין ציבור מתפלים נדבה לא בא לשלול שיהיו עשרה אנשים ביחד שמחליטים להתפלל נדבה, אלא הכוונה לומר שלא יתכן לעשות חזרת הש"ץ בתור תפילת נדבה, אלא היא נעשית דוקא כאשר יש חיוב על ידי ששה שהתפללו יחד. וחיזק דבריהם ממה שכשאלו את חכמים למה שליח ציבור מתפלל לא השיבו כי רצונו להתפלל כנדבה, ונראה שזה משום שאין תפלת חזרת הש"ץ בנדבה.
ומעתה מובן שאם אינה תפלת ציבור בגדר שאמרנו שיש ששה שלא שמעו אין מוציאים ידי חובה את מי שאינו בקי, ולא שייך לומר שאדם שבא לומר את תפילתו בציבור שכבר התפללו יאמר שאני מתכוון גם שתהיה תפלת חזרת הש"ץ בנדבה, ויוציאו מי שאינו בקי, כי אין תפלת ציבור בנדבה, ואין זו עבודת הציבור.
וכך ראינו לעיל ששבלי הלקט והרדב"ז כתבו לדחות את הסוברים שמי שכבר התפלל יכול לומר תפלת חזרה כתפילת נדבה בשביל המאחר, כי אין נדבה בציבור.
♦
יד.
ברכת כהנים בתפלת יחיד שאומר את תפילתו בפני עשרה בקול רם
לאור האמור נוכל לפשוט את הדין לגבי ברכת כהנים במי שלא התפלל ומגיע לצבור שכבר התפללו ורוצה להגביה את קולו גם לאחר קדושה כדי שהכהנים יאמרו ברכת כהנים.
לפי תלמידי רש"י שאמרו שכל חזרת הש"ץ שלנו היא כתפלת הרשות שנאמרת בשביל דברים שבקדושה, יש מקום לסברה שאדם יחשיב את תפילתו כתפילת ש"ץ, למרות שאינו חייב בחזרה, ויכול גם לעשות ברכת כהנים. אך סברה זו לא התקבלה להלכה, כפי שרואים ממה שנפסק בשו"ע קז, א שאין תפילת נדבה בציבור ואין תפלת נדבה בשבת. ועל כרחך מה שאנו מתפללים חזרה בשבת אינו תפלת נדבה. ועל כן אין לומר ברכת כהנים בתפלה שהוא רוצה בנדבה לעשותה כחזרת הש"צ.
כמו כן התוספות והרא"ש דחו את ההשוואה לתפלה שלנו, כי אפשר לומר שאנו מתפללים חזרה בשביל חובת הקדושה של הציבור, ורק באופן כזה מצינו שנאמרת ברכת כהנים. ולשיטתם אין ללמוד מחזרה בעלמא לתפילת היחיד שמגביה את קולו, כיון שהיא אינה תפילת חובה של הציבור. ושבלי הלקט דחה גם מחמת שתקנת חזרת הש"ץ קבועה בשביל הלא בקיאים. ודברים אלו אמרם גם הרא"ש בתשובה, והם דברי הרמב"ם שנפסקו בשו"ע סי' קכד.
אמנם לפי הדחיה שכתבו התוספות והרא"ש, י"ל שחזרת הש"ץ שלנו היא בגלל חובת הציבור לשמוע קדושה, ולפי זה נאמר שעכ"פ כשיש ששה מתוך עשרה שמתפללים ביחד, אף שהחזן מנמיך קולו בברכות האמצעיות, הוי כחזרת הש"ץ בעלמא שלנו, שעושים בה ברכת כהנים. אך גם זה יש לדחות, מפני שהרא"ש נוקט גם הוא כדברי הרמב"ם שחזרה היא משום התקנה עבור שאינם בקיאים. וא"כ לא מצינו שיש אפשרות לומר חזרת הש"ץ בלא שניתן להוציא בה את השאינו בקי, ולכן אין לישא כפים גם בתפלה שמנמיך בה את קולו לאחר ברכות אמצעיות.
על כן למעשה לפי פסק הרמב"ם והרא"ש בתשובה שחזרת הש"צ בעלמא היא חובה גמורה של הציבור גם כשכולם בקיאים, וכך פסק השו"ע בסימן קכד, אנו עושים ברכת כהנים רק בתפלה שהיא חובת ציבור לקיום תקנת חז"ל, ואין לומר ברכת כהנים כשעושים את התפלה באופן שאין יכולת למי שאינו בקי לצאת בה. וכל שכן בתפילת יחיד שמגביה קולו, שבזה ודאי אינו מתפלל בגלל חובת הציבור, ואינה חזרת הש"צ בעלמא שהיא חובה המוטלת על הציבור שמתפללים ששה מהם ביחד ואי אפשר לעשות באופן כזה ברכת כהנים כיון שאין חזרת הש"ץ, ואין תפלת ציבור בנדבה.
♦
לסיכום:
תפילת יחיד בתוך ציבור בקול רם במטרה להחשיבה כחזרה בנדבה אינה אפשרית, שכן נפסק להלכה שאין תפילת נדבה בציבור. והראשונים הסכימו שתפלת חזרת הש"ץ שאנו עושים בעלמא היא חובה של הציבור.גם ציבור שמתפללים ביחד וש"ץ מנמיך קולו באמצעיות אינם מקיימים את תקנת חזרת הש"ץ, כי תפלת החזרה שאנו עושים לפי השו"ע בסי' קכד היא חובה של הציבור כדי להוציא את השאינו בקי.
על כן כאשר יחיד אומר את כל התפלה בקול רם הוא אינו מקיים בזה את חובת חזרת הש"ץ של הציבור, ועל כן הוא צריך להנמיך את קולו אחרי ג' ראשונות, ומי שמברך ברכת כהנים באופן כזה – יש לחוש שברכתו לבטלה.
חידושי דינים נוספים:
א. יש להשתדל מאוד לכוון לברכות חזרת הש"ץ, שכן עיקר תקנת התפלה וניצוח ישראל הוא בחזרת הש"ץ, ומי שמתפלל ומכוון בעניית אמן הוא כמתפלל שתי תפילות נוספות.
ב. אין ללמוד בעיון בחזרת הש"ץ כי גם אם נאמר שבמכוון לענית אמן אין בזה איסור מדינא, עכ"פ הוא מאבד בידים את החשיבות העצומה של חזרת הש"צ, מי שמתקשה לכוון ישים אצבע בסידור על מילות הברכה ויועיל לו.
ג. לכתחילה בעינן עשרה גם לקדושת יוצר אור, וישתדל לאומרה עם הציבור ממש, ואם לא שמעה בציבור, אף שאמרה בטעמים, ישתדל להשלימה במנין אחר.
ד. כשיש ששה שלא התפללו אפשר לומר תפלה בתוך עשרה גם בתפילות שיש בהן חזרה וגם בתפילת ערבית. ובערבית העיקר שיהיו עשרה בתחילת תפלת שמו"ע, כדי שתיחשב תפלת ציבור.
ה. יש להסתפק אם ציבור שהתפללו ואין להם חזן יכולים למנות חזן שיאמר בפניהם כשהוא כבר התפלל. יתכן שכיון שיש עליהם חובה להתפלל בשביל מי שאינו בקי יוכל לקיים בשבילם את חובת החזרה. מכל מקום טוב יותר שהחזן יהיה אחד מהם.
ו. לכתחילה אין למנות לשליח ציבור כשאומר קדושה נער שלא ידוע אם הביא שתי שערות, וראוי שהש"צ יהיה אדם שהתמלא רוב זקנו.
ז. אין חובה על היחיד להשתתף בחובות הציבור, אך מצוה גדולה הוא עושה כאשר הוא משתתף בהן. לכן יש להשתדל לשמוע חזרת הש"ץ וקריאת התורה, וכל הדברים הנאמרים בעשרה.
ח. אין חשש ברכה לבטלה באמירת ברכו את השם המבורך, שכן אינו אומר מטבע ברכה ברוך אתה ה', ולכן שפיר נהגו לומר את ברייתא דפרקי היכלות חיה אחת וכו' בשם השם.
ט. כשמתפללים תפלה אחת עם החזן לא חייבים לומר מילה במילה את כל התפילה, אלא העיקר שבג' ראשונות יאמרו איתו ביחד כדי לומר קדושה במקומה, ואחר כך יאמרו עמו או ימהרו ויסיימו לפני שומע תפלה, כדי להספיק לענות על אמן זו ומודים וברכת כהנים.
י. אם היו בתחילת התפלה עשרה וששה שמתפללים חשיבי שפיר כמנין לכל דבר אעפ"י שיצאו באמצע, ובערבית שאין הש"צ משמיע קולו אין היוצאים אחרי התפלה בכלל עוזבי ה' יכלו כשיש להם צורך ללכת, אלא שלכתחילה עליהם להשאר כשיסיימו כדי לאפשר להם לומר קדיש.
יא. בשחרית ומנחה די בכך שהיו בתחילת התפלה ששה בתוך עשרה עשרה כדי שיוכלו לומר חזרה עם מצטרפים אחרים.
♦ ♦ ♦