הרב איתן וקסלר
ישיבת תורת החיים, יד בנימין

עובר לעשייתן בברכת טבילה ונטילת ידים

א. דין עובר לעשייתן בברכת הטבילה
דין כל המצוות מברך עובר לעשייתן והחילוק בברכת הטבילה
בגמרא (פסחים ז:) קיי"ל "כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן", והטעם מבואר בריטב"א (שם ד"ה כל): "כדי שיתקדש תחילה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת" עכ"ל[1], וכעין זה מבואר בדברי המאירי (מגילה כא: ד"ה כבר): "כדי שיהיה ניכר שכוונתו למצוה" עכ"ל.
ובהמשך מביאה הגמרא מקרים יוצאי דופן, שבהם תיקנו חכמים לברך אחר העשייה: "בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר. בשלמא טבילה דאכתי גברא לא חזי, אלא שופר מאי טעמא, וכי תימא משום דילמא מיקלקלא תקיעה. אי הכי אפילו שחיטה ומילה נמי, אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה בלבד איתמר. תניא נמי הכי טבל ועלה, בעלייתו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה" ע"כ. ומבואר בגמרא למסקנה שיוצא הדופן היחיד זה טבילה, והטעם שלא מברכים לפניה אלא אחריה, הוא משום 'דאכתי גברא לא חזי'.
♦
מחלוקת רש"י ותוס' האם מדובר בטבילת בעל קרי או בטבילת גר
ונחלקו הראשונים על איזה טבילה נאמר "דאכתי גברא לא חזי". רש"י (ד"ה דאכתי) ביאר שמדובר בטבילת בעל קרי, שמתקנת עזרא בעל קרי אסור בדברי תורה עד שיטבול. אולם התוס' (שם ד"ה ד"ה על הטבילה) הקשו על דברי רש"י, שכבר נאמר בגמרא (ברכות כב.): "נהוג עלמא כהני תלת סבי וכו' כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה, דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה" עכ"ל, ומבואר שלמעשה תקנת עזרא אינה נוהגת, ובעל קרי מותר בדברי תורה. ומשום כך כתבו התוס' בשם ר"ח בשם גאון[2] שמדובר על טבילת גר שאינו יכול לברך קודם הטבילה משום שהוא לא יכול לומר "וצונו" מאחר שהוא עדיין גוי. וכ"כ ראשונים רבים.
♦
שיטת הראשונים שמדובר בכל הטבילות וביאור הלשון 'גברא לא חזי' לשיטתם
והנה באופן פשוט היה נראה לדייק ממה שסתמה הגמרא טבילה סתם, שהוא הדין בכל הטבילות. וכן גם נראה מסתמות הברייתא שלא אמרה זאת בטבילה מסוימת, משמע שבכל הטבילות מברך לאחריהן. וכ"כ כתבו לדייק הראב"ן (סי' שכח) והמאירי (פסחים שם ד"ה ואע"פ). אמנם מהטעם שנתנה הגמרא "דאכתי גברא לא חזי", משמע דדין זה הוא מטעם הנ"ל, ובין לפירוש רש"י שמדובר בטבילת בעל קרי, ובין לפירוש התוס' שמדובר בטבילת גר, אין טעם זה שייך בכל הטבילות.
ומשום כך הביאו הראב"ן והמאירי ביאור אחר לטעם "דאכתי גברא לא חזי". וביאור זה כבר כתב העיטור (שער ג' הל' מילה נג::) בשם הגאונים רב עמרם ורב צמח, וכן גם כתב המנהיג (הל' ברכת טבילת נדה) בשם ר"ש. וכך כתב זאת המאירי: "ואני אומר שמן הדין אין ראוי לברך אלא אחר הטבילה, וכדתני סתמא חוץ מן הטבילה ולא אמר חוץ מטבילת גר או בעל קרי. וכן קתני סתמא טבל ועלה בעלייתו אומר ברוך אשר קדשנו וכו' על הטבילה. ואף על גב דנדה קוצה לה חלה ומברכת, בזה לא הגיע זמן טבילתה ומאחר שהיא עושה את המצוה אין ראוי להפקיע את ברכתה מכל וכל, אבל טבילה שהיא באה עכשו לטהר נוח לנו שתמתין עד שתטבול ותהא הברכה תכופה לטבילה קודם שתתנגב, שכל שאפשר לה בנקיות יישר כחה, והראיה שהרי נטילת ידים תקנו הגאונים שלא לברך עד שיטול ויברך אחר הנגוב ואף על פי שלדעת האוסר בנטילת ידים בתשעה באב וביום הכפורים אינו נמנע משאר ברכות מ"מ כל שהוא בא ליטול אינו מברך עד שיטול שכל שאפשר לו בנקיות כך הוא בראוי. ואף על פי שאמר דאכתי גברא לא חזי לישנא רויחא, כלומר שאינו נקי לגמרי ואינו ראוי לברך עד שיתנקה הואיל והוא סמוך לנקיותו וכן עיקר" עכ"ל. ומבואר מדבריו שכיון שהאדם יורד לטבול מיד בסמוך, לא ראוי שיברך קודם לכן בעודו טמא.
והנה אף שכתב "שמן הדין אין ראוי לברך אלא אחר הטבילה", נראה לכאורה שקשה להניח בדבריו שאף בדיעבד לא יצא. וכך גם נראה ממה שגם לשיטתו התירו לטמא לברך שאר ברכות.
♦
דחקים בשיטתם
ונראה לענ"ד שיש דוחק גדול לשיטתם בביאור הגמרא ד"גברא לא חזי", משום שמחיפוש בש"ס אחר הביטוי 'לא חזי' נראה באופן די גורף שאין הכוונה רק ש'חזי' הוא יותר מתאים מ'לא חזי', אלא נראה ש'לא חזי' פירושו שאינו מתאים או אינו ראוי כלל. בשונה ממה שפירשו הראשונים הנ"ל ש'לא חזי' היינו מעט פחות מתאים מ'חזי'.
עוד יש להקשות, ממה שמבואר בדבריהם שבעקרון כל טמא הוא 'לא חזי' לברך, אלא ש"אין ראוי להפקיע את ברכתו מכל וכל" (לשון המאירי) ומשום כך 'הותר' לטמא לברך., אבל במציאות שבה הטמא כבר יורד לטבול, בזה אמרו חז"ל שיברך אחר הטבילה שאז הוא טהור וראוי לברך. אולם נראה שהבנה זו היא דבר מחודש מאוד וחסר מן הספר, ולא נראה שדברי הגמרא 'גברא לא חזי' לגבי טבילה באו לחדש את זה שבעצם כל טמא אינו ראוי לברך. וגם מדברי חז"ל במקומות אחרים לא משמע כן, וכמו למשל הברייתא שהובאה בגמרא בברכות (כב.), וז"ל "דתניא והודעתם לבניך ולבני בניך, וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע, מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובאין על נדות - מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות, אבל בעלי קריין אסורים" ע"כ. ומלשון הברייתא נראה שהותר לכל הטמאים (מלבד בעל קרי) לקרוא ולברך בצורה גורפת, ולא נשמע שמדובר בדבר שבאופן עקרוני הוא בעייתי אלא שחז"ל ראו צורך להתיר אותו.
♦
הסבר שהביאו התוס' שטבילה קאי על כל הטבילות והדוחק שבו
והתוס' (שם) בסוף דבריהם הביאו הסבר נוסף לדברי הגמרא ד'גברא לא חזי', שלפיו מדובר על כל הטבילות, וז"ל "ויש מפרשים דבכל טבילות קאמר דגברא לא חזי, דקודם שירד למים אינו צריך לברך דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל, ואחר שיורד אז הוא ערום ואסור לברך משום דלבו רואה את הערוה" עכ"ל. אולם נראה דדחוק מאוד לבאר בלשון הגמרא 'לא חזי' שהכוונה לחשש שהאדם יימנע מלטבול מפחד המים.
מלבד זאת יש לפקפק בטעם דאין לברך משום דלבו רואה את הערוה, שהרי במים עכורים אין איסור (ברכות כה:) לבו רואה את הערוה[3], ומסתמא שזו הייתה מציאות שכיחה בימים עברו שהיו טובלים בנהרות ומעיינות[4]. אם כן, גם טעם זה אינו מספיק לכל הטבילות.
♦
שיטת רש"י שלא פלוג רבנן ובכל הטבילות יש לברך לאחריהם
על דברי הגמרא בפסחים (שם) ד"גברא לא חזי", כתב רש"י (ד"ה דאכתי): "כגון טבילת בעלי קרי, דקיימא לן בברכות (כ:) שאסור בדברי תורה ובברכה, דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה, ומשום ההוא טבילה תקון בכל הטבילות ברכתן לבסוף" עכ"ל. ומבואר בדבריו שכיון שמצאנו בטבילת בעל קרי שאינו יכול לברך קודם הטבילה, תקנו חז"ל שגם בכל הטבילות יברכו לבסוף[5].
♦
סיוע לדבריו ממה שנאמרה טבילה בסתמא
וצריך להבין מניין רש"י למד זאת, דכיון ש'אכתי גברא לא חזי' נאמר בגמרא כנתינת טעם לכך שמברכים אחר הטבילה, נראה יותר דזה דווקא במציאות שבה נכון לומר את הטעם הזה. ולכאורה אם הטעם הזה נכון רק למקצת מהטבילות, ויש תקנה גם לגבי שאר הטבילות היה לגמרא לציין זאת. ונראה שרש"י למד זאת ממה שטבילה נאמרה בסתמא, ממילא "כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן... חוץ מטבילה" היינו חוץ מכל הטבילות. ובכל זאת הגמרא נתנה טעם ד'גברא לא חזי', שזה אינו קיים בכל הטבילות, משמע שאף שטעם זה קיים רק בבעל קרי, מכל מקום הוא הדין בכל הטבילות משום דלא פלוג. ואף שמלשון הגמרא משמע יותר שדווקא במקום ד'גברא לא חזי' אין לברך עובר לעשייתן, מכל מקום נראה לענ"ד שיש עדיפות להסבר זה, כיון שטבילה נאמרה בסתמא.
♦
דעת רב האי גאון שרק בטבילת גר מברכים אחר הטבילה
ובתוס' (פסחים שם) הביאו את דברי ר"ח בשם גאון: "על הטבילה - אומר ר"ח בשם הגאון דוקא בטבילת גר דלא חזי קודם טבילה, דלא מצי למימר וצונו דאכתי נכרי הוא, אבל שאר חייבי טבילה כגון בעל קרי וכיוצא בו מותר לברך, כדאמרינן בפרק מי שמתו (כב.) נהוג עלמא כתלתא סבי כר' יהודה בבעל קרי שיכול להתפלל ולברך וללמוד קודם טבילה" עכ"ל. וכך גם כתבו התוס' בחולין (קלו: ד"ה כרבי אלעאי) בשם רב האי גאון, וז"ל "פירש רב האי גאון דהא דאמר בפסחים כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה היינו בטבילת גר, דלא הוי ישראל אלא כשטבל, ולא מצי למימר וצונו, אבל בשאר טבילות אף על פי שהוא טמא מברך דנהוג עלמא כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה" עכ"ל. ומבואר שלדעת רב האי, כל מה שאמרה הגמרא שבטבילה אין לברך עובר לעשייתן זה דווקא בטבילת גר, אבל בשאר הטבילות מברך בעודו טמא קודם הטבילה. וכן הוא בתשובת הגאונים (שערי תשובה סי' ו, תשובה זו מופיעה גם בשו"ת הרי"ף סי' רחצ), וכן דעת רי"ץ גיאת (מאה שערים הל' יוה"כ עמ' נט, הובאה דעתו גם בתשובות הגאונים שע"ת סי' רב), רי"ף (ד.), מחזור ויטרי (סי' תעד[6]) וכתב כן גם בשם ר"ת. וכ"פ הרמב"ם (הל' ברכות פי"א ה"ו-ה"ז). וכן הביא האו"ז (ח"א סי' עט) בשם ספר המקצועות שכתב כן גם בשם ר"ח. וכן נראה בדעת הראב"ד (בעה"נ סוף שער הטבילה). וכ"כ הראבי"ה (הל' ברכות סי' פב) והרוקח (סי שמט).
♦
סתירה לכאורה בדברי התוס' בפסחים
ובתוס' (שם) כתבו עוד: "אעפ"כ אומר ר"י דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה כיון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך לא חילקו[7]" עכ"ל, וכיוצ"ב כתבו הרא"ש (פסחים פ"א סי' י) והאגודה (פ"א אות ט) בשם ר"י. ונראה לכאורה שיש סתירה בין תחילת דברי התוס' בשם ר"י לסופם, דבתחילת הדברים משמע דרק אין לגעור או למחות בעושות כן, אבל לכתחילה ודאי שאין לעשות כך. אמנם בסוף דבריו: "כיון דאיכא וכו' לא חילקו" משמע שאין כוונתו להציע זאת כאפשרות ללימוד זכות על אותם נשים, אלא שהוא מניח זאת כעובדה, דלא פלוג.
♦
שתי אפשרויות בהבנת התוס' והקשיים שבהם
ונראה שיש שתי אפשרויות בהבנת הדברים. ראשית, ניתן לומר שהמשפט: "כיון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך לא חילקו" הוא נימוק מדוע סוברות הנשים שנכון לעשות כך, אבל אליבא דאמת סובר ר"י שזה לא נכון ולא אמרינן לא פלוג. אמנם יש בזה דוחק, כיון שמלשון התוס' לא משמע שהם אמרו זאת בהסתייגות. ועוד, שהתוס' ממשיכים "וכן בנטילת ידים לא חילקו וכו'", ומשמע שהם סוברים למעשה את הסברה דלא פלוג גם בנט"י וגם בטבילה. ואף שיש מקום לומר שגם המשפט הזה הוא חלק ממה שסוברות הנשים, מכל מקום יש בזה דוחק מסוים.
וניתן ליישב את הסתירה בדבריהם באופן נוסף, שמפשטות הסוגיה היה נראה לר"י דאין לברך אחרי הטבילה אלא לפניה, היינו שמצד עיון הסוגיה היה נראה לו שאין לנהוג כמנהג הנשים, ולכן כתב זאת כ'אין לגעור'. אמנם כיון שהמנהג[8] הוא לברך אחרי, המנהג מגלה שזו הייתה ההבנה של חז"ל שלא חילקו, וממילא כך יש לנהוג למעשה, אפילו כנגד הבנתינו בסוגיה. אולם לפי זה לא מובן מדוע כתבו התוס' בשמו ד'אין לגעור', שהרי אף אם זאת הייתה ההו"א, הרי למסקנה אין זו דעתו של ר"י[9].
♦
יש לסייע לאפשרות השניה מהתוס' בברכות שנקטו כרש"י דלא פלוג
ויש לסייע לאפשרות השניה מדברי התוס' בברכות (נא. ד"ה מעיקרא גברא), שכתבו: "ויש לומר דמיירי בטבילת גרים ומפני אותה טבילה הצריכו לכל שאר טבילות לברך לאחר טבילה, וכן בנט"י שפעמים אדם בא מבית הכסא ואין אדם ראוי לברך עד לאחר הנטילה נהגו העם לברך כל שאר ברכת ידים לאחר נטילה" עכ"ל, ומבואר שהם סברו כרש"י שחכמים הצריכו לברך תמיד אחר הטבילה. ואף שבעלי התוס' בברכות הם לא בעלי התוס' בפסחים, עכ"פ נראה שיש בזה חיזוק וסיוע לאפשרות השניה שהובאה לעיל בהבנת התוס', שאכן ההבנה למעשה היא שלא חילקו חכמים בין הטבילות.
♦
יש לסייע לאפשרות הראשונה מפסק הרא"ש בהל' נדה בקיצור
והנה יש לסייע לאפשרות הראשונה בהבנת דברי ר"י, שהרי גם הרא"ש הביא את דברי ר"י כנ"ל, ובהלכות נדה בקיצור (מובא גם בשו"ת הרא"ש כלל מז) כתב הרא"ש בפשטות שיש לברך קודם הטבילה, וז"ל "וכשפושטת מלבושיה כשהיא עומדת בחלוקה תברך ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה. ותפשוט חלוקה ותטבול" עכ"ל. וכן כתב הטור בשמו (יו"ד סי' ר), ומסתבר שזו משנה אחרונה של הרא"ש. ונראה שזו גם הבנתו בדברי ר"י, שאמנם אין למחות בנשים, אבל למעשה יש להמשיך להורות לברך קודם הטבילה.
♦
סיכום מחלוקת הראשונים האם חילקו בין הטבילות
והיוצא מכל הנ"ל שנחלקו הראשונים לגבי שאר טבילות האם מברכים קודם טבילה או לאחריה. בסיעה הנוקטת שיש לברך בכל הטבילות אחרי הטבילה - התבאר שיש כמה מהראשונים (עיטור בשם הגאונים רב עמרם ורב צמח, ראב"ן, מנהיג בשם ר"ש ומאירי) שהבינו כך בדברי הגמרא שכתבה טבילה בסתמא, ומדובר על כל טבילה. אמנם התבאר לעיל שיש דוחק גדול לשיטתם בפירוש הגמרא 'גברא לא חזי'. בנוסף לראשונים הנ"ל כך סובר גם רש"י, אך מטעם אחר, שאף שהטעם בגמרא נאמר דווקא לגבי טבילת בעל קרי, מכל מקום חכמים תקנו לעשות כך בכל הטבילות. וכן מצינו לעוד מרבותינו שכתבו בסתמא לברך אחר הטבילה. כן דעת רב סעדיה גאון (תשובות הגאונים שערי תשובה סי' רב) וכן דעת בה"ג (סי' מא הל' נדה עמ' תלט), וכ"כ גם סמ"ג (עשין כז) ושערי דורא (נדה אות כב).
אמנם נראה שגם לדעת כל הראשונים הללו אין זה מעכב, ולכאורה פשוט שאם בירך קודם הטבילה יצא. ואף שנראה מדבריהם שהייתה תקנת חכמים לברך אחר הטבילה, אין זה מעיד בהכרח שתקנו כך לעיכובא, וכדמצינו תקנות רבות של חכמים בנוסח הברכות ובדיני התפילות שודאי אינן לעיכובא.
לעומת זאת, יש סיעה גדולה הנוקטת שמלבד טבילת גר (או בעל קרי) יש לברך תמיד קודם הטבילה. כך נקטו רבים מהראשונים: רב האי גאון, רי"ץ גיאת, רי"ף, מחזור ויטרי וכתב כן גם בשם ר"ת, ראב"ד, רמב"ם, ראבי"ה, או"ז בשם ספר המקצועות שכתב בשם ר"ח, רוקח ועוד.
♦
שיטות האחרונים והמנהג
ובשו"ע (סי' ר) פסק בפשטות שיש לאישה לברך קודם הטבילה. והרמ"א כתב: "ויש אומרים שלא תברך עד אחר הטבילה, וכן נוהגין" עכ"ל. וכן המנהג פשוט בכל קהילות האשכנזים[10]. וגם בקהילות רבות מבני ספרד כך היה המנהג, עד שהשתנה בעשרות השנים האחרונות בעקבות פסק הגר"ע יוסף זצ"ל (ראה טהרת הבית ח"ג עמ' קצו)[11].
♦
ב. דין עובר לעשייתן בברכת נטילת ידיים
דעת רבים מהראשונים שכאשר הידיים מטונפות יש לברך אחר הנטילה
והנה ראשונים רבים כתבו שיש מקרים שבהם מברכים אחר נטילת ידיים, משום שה'גברא לא חזי' כאשר הידיים שלו מטונפות[12]. כ"כ רב האי גאון (תשוה"ג ליק סי' צא), ר"ש משאנץ (הו"ד בקובץ שיטות קמאי פסחים ז:), ראב"ד (תמים דעים סי' קפו), רמב"ן (פסחים ז:), ריטב"א (שם), ר"ן (שם), מהר"ם חלאווה (שם), תלמיד הרמב"ן (הו"ד בקובץ שיטות שם), תלמיד הרשב"א (הו"ד בקובץ שיטות שם), על הכל (סי' יד), פירוש התפילות לר"י בר יקר (הו"ד בקובץ שיטות שם), רא"ש (שם פ"א סי' י), אגודה (שם פ"א סי' ט), רשב"ץ בפירושו לברכות (הו"ד בקובץ שיטות שם)[13].
♦
דעת כמה מהראשונים שגם בנטילת ידיים לא פלוג רבנן ויש לברך תמיד אחר הנטילה
ומצאנו בדברי כמה מהראשונים שכמו שבטבילה, כיון שמצאנו טבילה אחת שיש לברך לאחריה לא חילקו ותיקנו כן בכל הטבילות, כך יש לומר גם לגבי נטילת ידיים. וז"ל ר"י בר יקר בפירוש התפילות שלו: "וכל הטבילות והנטילות מברך אדם בין נטילה לנגוב. גזרה משום טבילת גר, משום דקודם טבילה אכתי גברי לא חזי" עכ"ל. וכ"כ בספר על הכל (סי' יד)[14], וז"ל "ולאחר הנטילה יברך, דאע"ג דכל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן, מיהו הכא מברך אחר הנטילה דאכתי גברא לא חזי קודם הנטילה להוציא שם שמים, ואף בנט"י של סעודה לא חילקו ומברכין לאחר הנטילה. וגם אומ' דמאן דמברך קודם הניגוב היינו קודם העשיה והניגוב עיקר [כדאמרינן (סוטה ד:)] האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא" עכ"ל. וכן עולה מדברי התוס' (ברכות הו"ד לעיל), ותוס' ר"ש משאנץ ותוס' רבנו פרץ (פסחים שם). וכן הוא בדברי הרמב"ן (פסחים שם סוד"ה והא דאמר), וז"ל "וכן בנטילת ידיים, מפני שפעמים שפסולות לברכה, קבעוה בעל וקבעוה לאחר מכאן" עכ"ל[15], וכן כתב תלמידו (הו"ד בקובץ שיטות קמאי שם). וכ"כ סמ"ג (עשין כז), וכן הוא בהגהות ר"פ על הסמ"ק (סי' קפא), ובאורחות חיים (הל' נט"י סי' כז).
וכבר התבאר לעיל שהמאירי הבין בדברי הגמרא ש"חוץ מן הטבילה" היינו כל הטבילות, ואת הטעם "דאכתי גברא לא חזי" ביאר: שמעיקר הדין כל טמא אסור לברך, כיון שטומאתו עליו אינו ראוי לברכה. אולם כיון שפעמים שיש זמן רב עד הטבילה היקלו שיוכל לברך. "אבל טבילה שהיא באה עכשו לטהר נוח לנו שתמתין עד שתטבול ותהא הברכה תכופה לטבילה קודם שתתנגב, שכל שאפשר לה בנקיות יישר כחה" עכ"ל. והביא כראיה לכך את נטילת ידיים, וז"ל "והראיה שהרי נטילת ידים תקנו הגאונים שלא לברך עד שיטול ויברך אחר הנגוב ואף על פי שלדעת האוסר בנטילת ידים בתשעה באב וביום הכפורים אינו נמנע משאר ברכות מ"מ כל שהוא בא ליטול אינו מברך עד שיטול שכל שאפשר לו בנקיות כך הוא בראוי. ואף על פי שאמר דאכתי גברא לא חזי לישנא רויחא, כלומר שאינו נקי לגמרי ואינו ראוי לברך עד שיתנקה הואיל והוא סמוך לנקיותו וכן עיקר" עכ"ל. ולעיל התבאר שכ"כ העיטור בשם הגאונים רב עמרם ורב צמח[16]. ומבואר מדבריו שגם לדעתו מתקנת חכמים יש לברך על כל הנטילות אחר הנטילה.
ולעיל הובאו דברי התוס' בפסחים, הרא"ש והאגודה בשם ר"י, שציינו למנהג שלא מחלקים בין הטבילות, ולאחר מכן המשיכו וכתבו עוד שהמנהג לא לחלק בנטילת ידיים. ואף שאין הכרח לומר שר"י סבר כן לדינא (וכמבואר לעיל), מ"מ עולה מדבריהם שכך הוא המנהג, ושלכל הפחות אין למחות בנוהגים כן.
♦
פשט הגמרא שדווקא טבילה יצאה מהכלל ד'כל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן'
אמנם לכאורה פשוט יותר בדברי הגמרא שדווקא טבילה מיוחדת בכך שמברכים אחר העשייה, וממילא נטילה היא ככל המצוות שמברכים עובר לעשייתה. ואף שלביאור העיטור בשם הגאונים והמאירי ניתן להבין מדוע נטילת ידיים כלולה גם היא בהסתייגות שנאמרה לגבי טבילה, מכל מקום כבר התבאר לעיל שיש דוחק גדול להבין כך בגמרא[17]. ועוד, שמדברי שאר הראשונים שנקטו כן נראה בבירור שלא הבינו כשיטה זו בפשט הגמרא, ועל כרחנו צריכים לדחוק ולומר שאע"פ שהגמרא הוציאה מהכלל טבילה בלבד, יש לנו לומר כן גם בנטילה כיון שגם בה שייך אותו טעם[18].
♦
ד' אופנים להבין מדוע הגמרא הזכירה דווקא טבילה ולא נטילה
ויש לחקור, דלכאורה גם אם נאמר כפשט הגמרא שחכמים חילקו בין הנטילות, ורק במציאות שהידיים מטונפות יש לברך אחר הנטילה, מכל מקום כיון שיש מציאות כזו גם בנטילה, צריך להבין מדוע באמת הגמרא הזכירה רק טבילה ולא נטילה. ויש ליישב זאת בד' אופנים:
א. יש סיעה של ראשונים שנראה מדבריהם דאין כלל איסור לברך בידיים מטונפות, ולשיטתם אין קושי כלל, משום שרק בטבילה מצאנו מציאות שיש לברך לאחריה. כך נראה יותר בדעת הרי"ף (ד.) שהעתיק את הגמרא ולא הזכיר דבר בעניין נטילת ידיים. וכן כתב הרמב"ם (הל' ברכות פ"ו ה"ב) במפורש, וז"ל "כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לק"ש בין לתפילה מברך תחילה אקב"ו ענט"י" עכ"ל. וכ"כ ר"ת בספר הישר (חלק החדושים סי' תו): "וגם מה שנהגו העם לברך אחר נטילת ידיים טעות הוא בידם" עכ"ל, הובאו דבריו במחזור ויטרי (סי' תעד[19]). וכ"כ רבי אברהם בן הרמב"ם (סי' פג). ובאו"ז (הל' נט"י סי' עט) כתב בשם ספר המקצועות שאין ללמוד נטילת ידיים מטבילה ויש לברך קודם הנטילה, וכתב זאת בשם ר"ח, והוסיף "וכן ראינו לרבותינו הגאונים שעושין כן" עכ"ל. וראה עוד מש"כ בספר המנהיג (הל' ברכת טבילת הנדה)[20].
אמנם רבים מהגאונים והראשונים חלקו בדין זה, וראה באריכות בנספח.
ב. לדעת בה"ג (בהשוואה בין הל' ברכות פ"ו להל' נדה) וראשונים נוספים שחילקו בין טבילה לנטילה [שדווקא לגבי טבילה הבינו שלא פלוג רבנן ולכן בכל הטבילות יש לברך אחר הטבילה, ולעומת זאת בנטילת ידיים לא תקנו חכמים לברך אחרי אלא במציאות שבה היידים מטונפות] ניתן לומר, שמשום כך הוזכרה בגמרא רק טבילה, כיון שבה לעולם יש לברך אחריה, מה שאין כן בנטילה.
אמנם יש מעט קושי ביישוב זה, משום שסוף סוף גם בנטילה מצאנו מציאות שיש לברך אחריה, ומדוע הגמרא לא הזכירה גם את זאת.
ג. כפי שמבואר בנספח, גם כאשר הידיים מטונפות, במציאויות מסוימות יש פתרון נוסף מלבד לברך אחר הנטילה, כגון לנקות את הידיים במידי דמנקי ואז לברך. ועל פי זה ניתן להבין שהגמרא הזכירה דווקא טבילה, כיון שבה יש הכרח (בטבילת גר) לברך לאחריה, לעומת נט"י שיש גם פתרון נוסף.
ד. יש הבדל מהותי בין המניעה לברך קודם הטבילה (טבילת גר), שמדובר במציאות מאוד ספציפית ומוגדרת שניתן להתייחס אליה, לבין המניעה לברך קודם הנטילה, שהיא מחמת טינוף הידיים, ואין זה תלוי מקום או זמן. ממילא ניתן להבין מדוע הגמרא לא התייחסה אליה כאשר אמרה את כללי הברכות.
♦
סיכום – עובר לעשייתן בברכת נטילת ידיים
ומבואר מכל הנ"ל, שיש מהראשונים (עיטור בשם רב עמרם ורב צמח, ר"י בר יקר, על הכל, תוס' ברכות, תוס' ר"ש משאנץ ותוס' ר"פ, רמב"ן, סמ"ג, אורחות חיים, מאירי) שנקטו דלא פלוג רבנן בין הנטילות, ויש לברך לעולם אחר הנטילה. [וכן תיארו ראשונים נוספים את המנהג (תוס' פסחים, רא"ש ואגודה), ומבואר בדבריהם שעכ"פ אין למחות בעושים כן]. ומ"מ נראה לכאורה פשוט בדעתם שגם אם בירך קודם הנטילה יצא יד"ח בדיעבד (וכפי שכבר כתבתי לעיל (עמ' ) בעניין טבילה).
אמנם התבאר שיש קושי להבין כך בלשון הגמרא, ובפשטות הגמרא הוציאה מהכלל רק את טבילה ולא את נטילת ידיים[21]. ואף שעדיין צריך להבין מדוע הגמרא לא הזכירה נטילה, מאחר שלמעשה יש מציאות שבה מברכים לאחריה (כאשר ידיו מטונפות), והובאו ד' אופנים להסביר זאת, ונראה שמכל מקום כל אחד מהאופנים האלו מרווח יותר מאשר אם נאמר שנטילה כלולה בטבילה או נלמדת ממנה.
ויש לציין שרבים מהגאונים והראשונים נקטו שככלל יש לברך קודם הנטילה: כן דעת בה"ג, רב האי גאון, רי"ף, רמב"ם, ר"ת, מחזור ויטרי, או"ז בשם ר"ח, מנהיג, ריטב"א, ר"ן וראשונים רבים נוספים. וכך גם סוברים כל הראשונים שהובאו לעיל שנקטו שפלוג רבנן בין הטבילות, דכל שכן בנטילות.
♦
שיטות האחרונים והמנהג
בשו"ע (סי' קנח סי"א) כתב: "מברך קודם נטילה, שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן; ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה, משום דפעמים שאין ידיו נקיות" עכ"ל, ומשמע שאף שמעיקר הדין נט"י בכלל שאר המצוות שמברכים עליהם עובר לעשייתן, מ"מ נהגו לברך אחר נטילה, מהטעם שלפעמים ידיו אינן נקיות. ובביה"ל (ד"ה מברך) דייק מדבריו שמי שרוצה, רשאי לברך קודם הנטילה אם ידיו נקיות. וכן כתב למסקנה דהדין בזה עם השו"ע שהרוצה רשאי לנהוג כן. וכ"כ הגר"ע ביבי"א (ח"ח סי' כ אות ג) שהרוצה לברך קודם הנטילה רשאי. אמנם המנהג הרווח ברוב קהילות ישראל[22] לברך אחר הנטילה.
♦
ג. דין ניגוב הידיים
כמה מהראשונים נתנו טעם נוסף לברכה אחר הנטילה משום שהניגוב חלק ממצות נטילה
בתוס' (פסחים ז: ד"ה על הטבילה) אחר שהביאו בשם ר"י שאין למחות בנשים הנוהגות לברך אחר הטבילה משום לא פלוג, ושכן נוהגים גם בברכת נטילת ידיים לברך אחר הנטילה משום לא פלוג, הוסיפו וכתבו: "מיהו בנטילה יש טעם אחר לברך אחר נטילה קודם ניגוב כדאמרינן (סוטה ד:) האוכל לחם בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא" עכ"ל. ומבואר שהם ראו את ניגוב הידיים כחלק ממצות הנטילה, ולכן הברכה לפניו נחשבת עובר לעשייתן. וכעין זה כתבו גם תוס' רבנו פרץ ותוס' ר"ש משאנץ (שם), על הכל (סי' יד), הרא"ש (פסחים פ"א סי' י) וראשונים נוספים.
♦
מקור דין ניגוב הידיים ושיטת רש"י שזה מחמת מיאוס
ויש לעיין בטעם ניגוב הידיים ושייכותו לנטילה. דין ניגוב ידיים הוזכר בגמרא (סוטה ד:), וז"ל "אמר רבי אבהו: כל האוכל פת בלא ניגוב ידים - כאילו אוכל לחם טמא, שנאמר: ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגו'" ע"כ. ופירש רש"י (ד"ה כל האוכל): "דבר מאוס הוא וחשוב כטומאה, שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא אלמא דבר מיאוס קרי טומאה" עכ"ל. ומבואר מדבריו שאין הכוונה לטומאה ממש. וכך גם נראה יותר מדברי הרמב"ם, שכתב (הל' ברכות פ"ו ה"כ): "צריך אדם לנגב את ידיו ואחר כך יאכל, וכל האוכל בלא ניגוב ידים כאוכל לחם טמא" עכ"ל. ונראה יותר שכוונתו כדברי רש"י, ממה שלא הביא דין זה בסמוך לשאר דיני מים ראשונים ושניים וטומאת הידיים (הט"ז). וכן נקט המהרש"ל (יש"ש חולין פ"ח סי' לט) שהניגוב הוא מתקנת חכמים משום מיאוס.
♦
שיטת הריטב"א שניגוב הידיים הוא משום דיני טומאה וטהרה
אמנם הריטב"א (חולין קז.) הבין שהצורך בניגוב הוא מדיני טהרת הידיים, וז"ל "גרסינן במסכת סוטה וכו' פירוש שהרי מימי נטילת ידים טמאין מחמת הידים, שכל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה, ומוטב לאכול בלא נטילת ידים כלל מליטול ולא ינגב, דאילו ידים גופייהו לא מטמא ללחם שהוא שלישי, ומשקים מידים מטמא ליה, ולפיכך כתבו תוספות שהנוטל ידיו כל זמן שלא נגב ידו יכול לברך על נטילת ידים" עכ"ל. ומבואר שכך הוא הבין גם בדברי התוס', כיון שראו את הניגוב כחלק מנטילת ידיים. ולדבריו יש לומר כן בעוד ראשונים רבים (נזכרו לעיל), שהזכירו את דין הניגוב כנימוק לאפשרות לברך אחר הנטילה. אולם נראה שאין הכרח להבין כך בדבריהם, וגם אם נאמר שהטעם לניגוב הידיים הוא מחמת מיאוס, ניתן לומר שכיון שתקנו חכמים לניגוב זה כחלק ממצות נטילת ידיים, ממילא גם ברכה לפניו נחשבת כעובר לעשייתן[23].
והב"י (סו"ס קנח) הביא בשם המרדכי (ברכות סי' רב) והסמ"ג (עשין כז) שכתבו בשם התוספתא: "שהמטביל ידיו אינו צריך לנגב ידיו" [ויש להוסיף שכן מבואר בראשונים נוספים: מנהיג (הל' סעודה סי' א), ריא"ז (ברכות פ"ח אות טו), מאירי (קונטרס בית יד ד"ה איזו)], ועל פי זה הבין כדעת הריטב"א שהטעם לניגוב הוא משום ש'יש שם מים טמאים', בניגוד לטבילת ידיים ש'אין שם מים טמאים'.
♦
יש לסייע לשיטה זו מדברי התוספתא
הנה בתוספתא (ליברמן, ידים פ"ב ה"א) שלפנינו כתוב: "הנוטל ידיו לא יאמר הואיל והראשונים טמאין הריני נוטל את הטמאים ואם עשה כך צריך לנגב את ידיו, אבל המטביל את ידיו אין צריך לנגב את ידיו" ע"כ. וביאר הר"ש (ידים פ"ב מ"ד): "הואיל והראשונים טמאין שמים ראשונים שנטלתי בהן ידי טמאים הריני נוטל גם את השניים מהטמאין. אם עשה כן כלומר שנטל שניים מן הטמאין. צריך לנגב משמע הא נטל שניים מן הטהורים ידיו טהורות ואין צריך לנגב אף על פי שהראשונים היו מן הטמאין. ואי אפשר לומר כן דאם מועילין השניים לטהר הראשונים הטמאים, שלישיים נמי יועילו לטהר ראשונים ושניים הטמאים ולא יהא צריך לנגב דמאי שנא, אלא לעולם צריך לנגב מטמאים אפילו ראשונים לחודייהו כיון דהיו טמאים, והא דנקט ואם עשה כן לאשמועינן דאפילו הכי במטביל אין צריך לנגב שהטבילה מטהרת מים הטמאים בהשקה דמקוה והוא דמטביל במ' סאה" עכ"ל. ומבואר דבעל כרחנו יש ללמוד מדברי התוספתא שכיון שהמים הראשונים הם טמאים, לעולם יש צורך לנגב, ולא מועיל רק מה שנוטל לידיו מים שניים, ולעומת זאת בטבילה לעולם לא יצטרך ניגוב, כיון שאין כאן מים טמאים כלל. וזה מבואר כדברי הב"י והראשונים דלעיל[24].
ובאחד מכתה"י[25] של התוספתא יש שינוי משמעותי בלשון התוספתא, וז"ל "ואם עשה כך [=נטל ממים טמאים] הריני צריך להטביל את ידיו. הנוטל את ידיו צריך לנגב את ידיו אבל המטביל את ידיו אין צריך וכו'" ע"כ, וגירסה זו עוד יותר מתאימה לדברי הראשונים שהובאו לעיל. גם מדברי הרדב"ז (ח"א סי' טו) ניכר שזו נוסחת התוספתא שעמדה לפניו.
דיוקים המסייעים לשיטת רש"י
אמנם נראה שיש מספר דיוקים ממימרת רבי אבהו בגמרא שיש בהם כדי לסייע לשיטת רש"י שהצורך בניגוב אינו מטעם דטומאה וטהרה. ראשית, אם הצורך בניגוב הוא מצד דיני טומאה, מדוע רבי אבהו הסמיך זאת על פסוק ביחזקאל. שנית, מלשון רבי אבהו משמע שהנידון הוא הלחם: "כל האוכל פת וכו'" "כאילו אוכל", ולכאורה אם בדיני טומאה וטהרה עסקינן, הידיים הם הנושא, והיה לו לומר באופן פשוט שכל שלא ניגב ידיו כאילו לא נטל כלל וכיוצ"ב. גם מהלשון "כאילו אוכל לחם טמא" משמע שלא מדובר על טומאה ממש.
ומבואר מכל זה שיש מחלוקת האם ניגוב הידיים הוא משום טומאה, שכך מוכח מהתוספתא, ושכן כתבו כמה מהראשונים, או שניגוב הידיים הוא משום מיאוס, שכך דעת רש"י והרמב"ם. ולדעה הראשונה הנ"ל יש לפקפק שהמטביל ידיו לא יוכל לברך אחר הטבילה, כיון שאין לו דין ניגוב וברכתו ודאי אינה עובר לעשייה.
♦
מחלוקת האם צריך ניגוב אחר נטילת רביעית
ובשו"ע (סי' קנח סי"ג) כתב שהנוטל שתי ידיו בבת אחת מרביעית מים אינו צריך ניגוב. ובב"י הביא את דברי התוס' (חולין קז. ד"ה דלא) הרא"ש (סי' יח) והרמב"ם (הל' ברכות פ"ו ה"י) שכתבו שהנוטל רביעית בבת אחת אינו צריך מים שניים, משום שהמים הראשונים לא נטמאו, ומסיק הב"י שכיון שהמים לא נטמאו ממילא גם אין צורך בניגוב. אמנם הביא שם בב"י שלדעת הראב"ד (תמים דעים סי' סז) והרשב"א (תורת הבית הקצר ב"ו ש"ב) גם הנוטל ידיו מרביעית צריך מים שניים, ואם כן נראה שלדעתם יהיה צורך גם בניגוב. ומבואר שגם לשיטת הראשונים שניתן לברך על הנטילה קודם הניגוב וזה נחשב עובר לעשייתן, אפשר שזה דווקא כאשר נוטל פחות מרביעית, אולם אם נטל רביעית כבר אין צורך בניגוב, וממילא לא יועיל מה שיברך לפניו. וכל זה נפק"מ גדולה בימינו, כאשר נוטלים מנטלות גדולות, ועל פי רוב יש רביעית בכל נטילה.
♦
ד. בירך אחר עשיית המצוה האם יצא ידי חובה
שיטת הרמב"ם שאסור לברך אחר עשיית המצוה
הרמב"ם (הל' ברכות פי"א ה"ו) כתב: "אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר אחר שחיטה ומברך אקב"ו על השחיטה, וכן אם כסה הדם בלא ברכה או הפריש תו"מ או שטבל ולא בירך אינו חוזר ומברך אחר עשייה וכן כל כיוצא בזה" עכ"ל. וכן כתב עוד (הל' אישות פ"ג הכ"ג): "כל המקדש אשה בין על ידי עצמו בין על ידי שליח צריך לברך קודם הקידושין הוא או שלוחו ואחר כך מקדש כדרך שמברכין קודם כל המצות, ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה, מה שנעשה כבר נעשה" עכ"ל. ומבואר שלדעת הרמב"ם אם לא בירך קודם עשיית המצוה, שוב אינו יכול לתקן זאת, ולא יועיל מה שיברך אחר קיום המצוה, ואם יברך תהיה זו ברכה לבטלה[26].
♦
שיטת האור זרוע ומקורו בדברי ר"ח בעניין ברכות ק"ש
ובאור זרוע (ח"א הל' ק"ש סי' כה) הביא את דברי ר"ח לגבי ברכות ק"ש שסדרן אינו מעכב זו את זו, ולכן אם בירך אהבת עולם וקרא ק"ש ורק אח"כ חזר ובירך יוצר אור יצא יד"ח. וכתב על זה האו"ז: "למדנו מכאן דכל היכא שלא ברך קודם המצוה מברך לאחר כן ויוצא ידי ברכה. וראיה לדבר טבילת גר שמברך אחר טבילה משום גברא דלא חזי לא מצי לברך קודם לכן הוא הדין לשכח דלא אפשר ליה לברך כבר עובר לעשייתה שמברך לאחר כך" עכ"ל[27], והביא ראיות נוספות לדבריו, עי"ש. וראה בהערה[28]. ונראה לענ"ד שכן היא גם דעת ר"י והראשונים שהביאו את דבריו (הו"ד לעיל), על כך ש'אין לגעור' בנשים המברכות לאחר הטבילה, ולכאורה אם הם היו סוברים כהרמב"ם, היה צריך למחות בהן, שהרי ברכתן לבטלה. וכן מצאתי מפורש בחידושים המיוחסים לרשב"א[29] על מסכת מנחות (לו.), וז"ל "דנהי דצריך לברך עובר לעשייתן, לכתחלה בעבור זה אין אנו אומרים דאם עשה המצוה בלא ברכה קודם לעשייתה שלא יהא יכול לברך אחר עשייתה, שהרי יש כמה מצות שמברכין עליה' לאחר עשייתן כגון טבילה ונטילת ידים וברכה דלהניח וברכת אירוסין" עכ"ל.
♦
יש לחלק בין ברכות ק"ש לברכות המצוות
אולם נראה שאין הכרח להבין כך בדברי ר"ח, וניתן לחלק באופן פשוט בין סתם ברכת המצוות לבין ברכות ק"ש, דבאופן פשוט נראה מנוסח ברכות ק"ש שאינן ברכות המצוה לק"ש, אלא ברכות העומדות בפני עצמן, ורק הסמיכו אותן חכמים לק"ש. וכך נראה מדברי כמה מהראשונים (שו"ת הגאונים חמדה גנוזה סי' מה, ר"י בר יקר בפירוש התפילה, שו"ת הרא"ש כלל ד' סי' יט, ארחות חיים דין קדושה מיושב סי' ד' בשם גאונים, רא"ה מיוחס לריטב"א ומכתם ברכות מה:, מאירי מגן אבות ענין א' ועוד ראשונים. וכן דעת הרשב"א בשו"ת ח"א סי' מז וסי' שיט) הסוברים שניתן להפסיק בעניית אמן או א-ל מלך נאמן בין אהבה רבה לק"ש, וכך היא גם דעת ר"ח, כפי שכתב הראב"ן (סי' קפד) בשמו.
והביאו ראיה לדבריהם מדברי הגמרא (ברכות י:), דבמשנה (ט:) נאמר שזמן ק"ש עד שלוש שעות ו"הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה", ובגמרא הובאה ברייתא, וז"ל "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה, אבל מברך הוא שתים לפניה ואחת לאחריה" ע"כ. ועל פי זה הסיקה הגמרא שגם הקורא אחר שעבר זמן ק"ש מברך את ברכותיה. ואם מדובר בברכת המצוות, מדוע יברך, והרי הוא לא מקיים מצוה בקריאה זו[30].
השתא דאתינן להכי, נראה שגם הראשונים (רמב"ם הל' ברכות פ"א הי"ז, רמב"ן ברכות יא:, רבנו יונה לג: בדפי הרי"ף ד"ה ולענין ועוד ראשונים) שכתבו שאין להפסיק בין ברכת אהבה רבה לק"ש משום דהיא ברכת המצוה, אין כוונתם לומר שמדובר בברכת המצוות ממש ככל דיניה, אלא שכיון שתקנו חכמים לאומרה בסמיכות למצוה, ממילא יש להיזהר שלא להפסיק ביניהן, אבל לכאורה גם הם יסכימו שאם בירך את הברכות שלא בסמיכות לק"ש אין בכך ברכה לבטלה[31]. ומכל הנ"ל נלענ"ד קשה מדוע למד האו"ז מדברי ר"ח לכל ברכות המצות.
♦
אפשרות להבין שרב חסדא הצריך לברך משום המשך אכילתו
ובגמרא (ברכות נא.): "בעו מיניה מרב חסדא: מי שאכל ושתה ולא ברך מהו שיחזור ויברך, אמר להו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף, אמר רבינא: הלכך, אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך, דתניא טבל ועלה, אומר בעלייתו ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה. ולא היא, התם מעיקרא גברא לא חזי, הכא מעיקרא גברא חזי, והואיל ואידחי אידחי" ע"כ. ופירשו הראשונים שרב חסדא נשאל על אדם שעומד באמצע אכילתו ובכוונתו להמשיך לאכול, ומטעם זה, אף שלא בירך על תחילת אכילתו פשוט הדבר שיש צורך לברך על המשך אכילתו מכאן ולהבא. וכך גם מתפרש בפשטות העניין של אכילת השום, ש'אכל שום וריחו נודף' הוא דמיון ל'אכל ולא בירך', וזה שפעם אחת לא בירך אין טעם שיעשה את זה שוב ויאכל בלי לברך. כ"כ בה"ג (ברכות פ"ז) והו"ד בספרי דבי רש"י (סידור רש"י סי' עא, האורה סי' מד). וכ"כ הרא"ה בחידושיו (ברכות נא.), הרי"ד בפסקיו (שם), מיוחס לריטב"א (שם), אורחות חיים (הל' סעודה סי' יח), נמוקי יוסף (הו"ד בקובץ שיטות קמאי ברכות שם), ספר מצוות זמניות (הל' ברכות).
♦
קשיים בהבנה זו
אולם לפי הבנה זו שהברכה נצרכת להמשך אכילתו של האדם לא מובנת כלל ההוא אמינא של השואל, דלכאורה פשוט וברור שיברך. עוד קשה, שלפי זה לא מובן הלשון 'מהו שיחזור ויברך', ולכאורה אם הטעם שצריך לברך זה בגלל אכילתו מכאן ולהבא, מה הפירוש 'לחזור' ולברך. וכך גם יש ללמוד מדברי רבינא, שאמר "הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך, דתניא וכו'", ומהמילה 'הלכך' נראה שרבינא מבסס את דבריו על דברי רב חסדא. ולכאורה אם רב חסדא הצריך ברכה דווקא לאדם שממשיך באכילתו, לא מובן כיצד הסיק מכך רבינא שאותו הדין יהיה לאדם שגמר סעודתו, ולכאורה אין בכלל מה להשוות בין הנידונים.
♦
יישוב הקשיים על פי הבנה שכל אכילתו של אדם היא חטיבה אחת לעניין ברכה
ונראה לומר[32], שמכך שאדם מברך על כל אכילתו ברכה אחת היה מקום להבין שחיוב הברכה הוא על כל אכילתו כחטיבה אחת, וממילא החיוב הוא לברך דווקא לפני תחילת כללות האכילה, וכאשר אדם התחיל את אכילתו מבלי לברך, היה מקום לומר שכללות אכילתו פגומה כעת ולא ניתן לתקנה. רב חסדא בא וחידש שכיון שעודו עוסק באותה אכילה, אם ימשיך ויאכל תמשיך האכילה להיות פגומה, לעומת זאת אם יברך, הוא מתקן בכך את כללות האכילה, כך שברכה זו מועילה גם למה שאכל קודם לכן, כיון שכל אכילתו היא חטיבה אחת. ועל פי זה יש ליישב את כל השאלות דלעיל. דכעת מובנת ההוא אמינא של השואל, וכפי שהתבאר. ומובן הלשון 'יחזור', כיון שהברכה אכן מועילה גם למה שאכל קודם לכן. וכן מובן יותר כיצד רצה רבינא ללמוד מדברי רב חסדא שיהיה ניתן לברך גם אחר אכילה, כיון שגם לדברי רב חסדא הברכה מועילה למה שאכל קודם לכן[33].
ועל פי ביאור זה, דחיית הגמרא לדברי רבינא פירושה דחיית האפשרות לברך ברכה אחר ההנאה או המצוה, וזו קושיה גדולה לדברי האו"ז.
♦
האו"ז חילק בין ברכות הנהנין לברכות המצוות, דוחק בחילוק זה
והאו"ז (שם) הביא גמרא זו, והביא גם את דברי ר"ח שאין הלכה כרבינא. וכתב ליישב: "אלא ודאי ההיא דרבינא שאני דמיירי בסעודה דאסור לאדם שיהנה מן עוה"ז בלא ברכה, וכיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה [צריך לברך ברכה אחרונה], מה שאין כן ברכת המצות הואיל ואין אחריה ברכה אימא אפילו אחר מעשה יחזור ויברך" עכ"ל. ונראה שאמנם בסברה יש מקום גדול לחלק בין ברכות הנהנין לברכות המצוות, מכל מקום מדברי רבינא מבואר שהוא לא סבר לחילוק זה. ודחוק לומר בסתמא שהגמרא סבירה לה חילוק זה בניגוד לדעתו של רבינא[34]. וכן הקשה הש"ך (יו"ד סי' יט סק"ג) לשיטת האו"ז, והסכים עמו בבית מאיר (שם ריש סי' יט).
♦
ראיית הש"ך מהגמרא דפסחים
והש"ך (שם) כתב להוכיח מדברי הגמרא בפסחים (ז:), וז"ל "אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן וכו', בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר. בשלמא טבילה דאכתי גברא לא חזי וכו', תניא נמי הכי: טבל ועלה, בעלייתו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה" עכ"ל. ומבואר שהגמרא הביאה ראיה מהברייתא דטבילה לכך שלכתחילה יש לברך אחר הטבילה, ולכאורה אם בכל מצוה ניתן בדיעבד לברך אחר קיום המצוה, שוב אין ראיה מהברייתא דטבילה שניתן לעשות כך לכתחילה, שהרי שם מוזכר רק שאם טבל מברך, וניתן להבין דזה כמו כל המצוות שבדיעבד מברך אחריהם. ולכן צריך להבין שהגמרא לא סברה לחלק, וכל המצוות יש לברך עליהן עובר לעשייתן, ואפילו בדיעבד לא מועילה ברכה לאחריהם. והנה הש"ך עצמו בנקודות הכסף (שם) כתב שצריך להעביר קולמוס על ראיה זו, אמנם לא כתב מדוע חזר בו.
ונראה[35] הטעם שיש לדחות ראיה זו, שהלשון 'טבל ועלה' אינה משמשת בהכרח כדין במציאות דיעבדית, ויכולה לשמש גם כתיאור חיובי של סדר הדברים. ומצינו לשון זו במקומות נוספים בחז"ל, ובהם נראה פשוט שלשון זו משמשת תיאור חיובי של סדר הדברים ולא כמציאות דיעבדית. בגמרא ביבמות (מז:): "קיבל, מלין אותו מיד וכו', נתרפא מטבילין אותו מיד. ושני ת"ח עומדים על גביו, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו" ע"כ. וכן עוד (שם עד:): "טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה" ע"כ. וכן עוד (חגיגה יט.): "טבל ועלה מחזיק עצמו לכל מה שירצה" ע"כ. וכן עוד (מסכת גרים פ"א ה"א): "הרוצה להתגייר אין מקבלין אותו מיד, אלא אומרין לו, מה לך להתגייר וכו', קיבל עליו הורידוהו לבית הטבילה וכיסוהו במים עד מקום הערוה, אומרין לו מקצת דקדוקי מצות וכו' טבל ועלה אומרין לו דברים טובים דברים של ניחומים" ע"כ. ובכל המקורות הללו מבואר שהלשון "טבל ועלה" משמשת כתיאור הדברים ולא כמציאות דיעבדית.
♦
סיכום
לסיכום, נראה שיש דוחק בשיטת האו"ז שכתב לברך בדיעבד גם אחר עשיית המצוה. ראשית, יש קושי במה שהביא את האו"ז להבין כך בדברי ר"ח, וכפי שהתבאר לעיל. ועוד, שפשטות הגמרא בברכות לגבי מי שאכל ושכח ולא בירך, שאין לברך אחר עשייה כלל, ודוחק לומר דסבירא לסתמא דגמרא לחלוק על רבינא ולחלק בין ברכות הנהנין לברכות המצות. אמנם נראה לענ"ד פשוט שאין זה מספיק כדי להכריע כדעת הרמב"ם. וכבר האריכו האחרונים לפלפל בסוגיה זו, ראה ש"ך (שם) שהכריע כהרמב"ם, ולעומתו שאגת אריה (שם) ופר"ח (שם) שהכריעו כהאו"ז.
♦
ה. אחרית דבר
סיכום הדברים והאופן בו נראה לנהוג למעשה
הנה בעניין ברכת הטבילה, התבאר שיש סיעת גאונים וראשונים שנקטו שהדין שוה בכל הטבילות שיש לברך אחר הטבילה, ולעומתם יש גאונים וראשונים רבים שנקטו שמלבד טבילת גר (או בעל קרי) יש לברך תמיד אחר הטבילה. וכבר התבאר שלענ"ד בגמרא יותר מרווח לומר כסיעה הראשונה, משום שהגמרא כתבה טבילה בסתמא. וגם המנהג מסייע לשיטה זו, שכפי שהתבאר כך מנהג כל בני אשכנז, וכך גם נהגו כל בני ספרד עד לעשרות שנים האחרונות.
ובעניין ברכת נטילת ידיים, כבר ציינתי לעיל שהמנהג הרווח לברך תמיד אחר הנטילה, והתבאר לעיל שיש סיעת ראשונים שכתבו כך דלא פלוג רבנן בין הנטילות. ואף שרבים מהגאונים והראשונים לא סברו כן, ויש לכאורה צורך לחשוש לדבריהם משום ברכה לבטלה, נראה שאין זה פשוט כלל[36]. שכפי שהתבאר נחלקו הראשונים האם הוי ברכה לבטלה בכהאי גוונא, ולדעת האו"ז וסיעתו אין זו ברכה לבטלה. ועוד, שלדעת רוב הראשונים ברכה שאינה צריכה אסורה רק מדרבנן (כמבואר בשו"ת יבי"א ח"ח יו"ד סי' לב, וראה כמו כן טל חיים ברכות ח"א עמ' קכט. ועוד, שגם בדעת הרמב"ם כתבו אחרונים רבים שאין האיסור אלא מדרבנן, כמבואר ביבי"א שם). ועוד, שכמה מהראשונים נתנו טעם לברכה אחר הנטילה, שכיון שמברך קודם הניגוב הוי עובר לעשייתן. [אמנם אם נוטל יותר מרביעית בבת אחת אפשר שטעם זה אינו שייך, וכפי שהתבאר לעיל].
מכל מקום, נראה שאין זה מנהג מחייב, שהרי גדולי רבותינו האחרונים (ביה"ל סי' קנח ד"ה מברך, יבי"א ח"ח סי' כ' אות ג) כבר כתבו שהרוצה לנהוג כן אין מוחין בידו. ושכן נוהגים התימנים הנוהגים על פי פסקי הרמב"ם. ומשום כך נראה שיש עדיפות גדולה לברך קודם הנטילה [כאשר ידיו ראויות לברכה וכמבואר בנספח]. שכפי שהתבאר יש דוחק בכל אחד מהטעמים שכתבתי ליישב את המנהג. דלכאורה הראשונים שנקטו שלא פלוג רבנן בין הנטילות נדחקו מאוד בגמרא שהזכירה רק טבילה. וכן התבאר שאע"פ שאין בידינו ראיות גמורות לפסוק כהרמב"ם, מ"מ יש דוחק בשיטת האו"ז. עוד יש לומר, שלכאורה דבר מחודש הוא מה שכתבו הראשונים שברכה קודם הניגוב הוי עובר לעשייתן[37]. ועוד, שאם נוקטים כדברי התוספתא וכדעת רוב הראשונים שהניגוב הוא משום טומאה, אזי לדעת הראב"ד והרשב"א אין זה מועיל כאשר נוטל ידיו ביותר מרביעית[38]. משום כל זה, נראה לענ"ד שיש עדיפות גדולה לברך קודם הנטילה. אמנם נראה שזה רק בגדר עדיפות גדולה, ומשורת ההלכה ניתן גם להמשיך כפי המנהג הרווח.
♦
נספח: איסור לברך בידיים שאינן נקיות
ראשונים רבים הסוברים שיש איסור לברך בידיים שאינן נקיות
כבר בכתבי הגאונים ורבים מהראשונים מבואר שאין לו לאדם לברך כאשר ידיו אינן נקיות[39]. כך מובא בשאלתות (סי' צ) שאין לברך על הפירות בידיים מטונפות מבלי ליטול ידיים, וכ"כ בה"ג (ברכות פ"ו, והו"ד בסידור רש"י סי' סז עמ' לט). כמו כן מובא באוצה"ג (ברכות תשובות שסט) שהמתעורר משנתו "אין לו רשות לברך עד שנוטל ידיו", וכן הוא במנהיג (דיני תפילה עמ' לג) בשם רב נטרונאי. וכן כתב רב עמרם גאון (סדר שבתות) שהמקדש אחר ש'נגע בבית הכסא' צריך נטילת ידיים, והו"ד במנהיג (הל' שבת עמ' קנא). וכן הובא כיוצ"ב בסידור רש"י (סי' תצ). וכן כתבו ראשונים רבים: שיטמ"ק (ברכות ס' ע"ב) בשם הראב"ד, תלמיד רבנו יונה (ברכות מא ע"א ד"ה כל הנוטל, מד ע"ב), כלבו (סי' א), רא"ה (חי' לברכות ס' ע"ב), רשב"א (שו"ת ח"א סי' קנג), מאירי (שם ד"ה כשם), ריטב"א (חולין קו ע"א ד"ה ואסיקנא), רבנו ירוחם (נט"ז ח"ו בשם ר"י), אבודרהם (הל' ברכת הלחם זימון ברכת המזון), מהר"ם חלוואה (פסחים ז' ע"ב), ר"ן (פסחים ז' ע"ב), נימוקי יוסף (שם ד"ה אין).
♦
מים אחרונים משום איסור ברכה בידיים מזוהמות
ונראה להביא כמקור לאיסור ברכה בידיים שאינן נקיות את הגמרא בברכות (נג:), וז"ל "תנו רבנן: שמן מעכב את הברכה, דברי רבי זילאי; רבי זיואי אומר אינו מעכב; רבי אחא אומר: שמן טוב מעכב; רבי זוהמאי אומר: כשם שמזוהם פסול לעבודה - כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. אמר רב נחמן בר יצחק: אנא לא זילאי ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא, אלא מתניתא ידענא; דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: והתקדשתם - אלו מים ראשונים, והייתם קדשים - אלו מים אחרונים, כי קדוש - זה שמן, אני ה' אלהיכם - זו ברכה" ע"כ. ומשמע מדברי הגמרא שהצורך במים אחרונים הוא משום נקיות, שעל ידי זה שמנקה את עצמו, הוא מתקדש לקראת הברכה.
♦
טעם זה אינו סותר לטעם שנאמר בחולין משום סכנה
והקשה הרא"ש (שם פ"ח סי' ו), שהרי בגמרא בחולין (קה:) מבואר שהטעם למים אחרונים זה משום סכנה, וז"ל הגמרא שם: "אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה - שמלח סדומית יש, שמסמא את העינים" ע"כ. ותירץ הרא"ש: "ויש לומר משום קדושה אמרו שהן מצוה ומשום סכנת מלח סדומית הוסיפו לעשותה חובה. אבל רב האי משם גאון פירש, דהא דאמרינן הכא שהם מצוה משום קדושה היינו למברך, לפי שמזכיר את השם צריך ליטול ידיו קודם שיברך, אבל נטילת האחרים אינן משום קדושה אלא מפני הסכנה בלבד ואם רצו אין נוטלין קודם ברכה" עכ"ל. ומכל מקום, לפי שני התירוצים מבואר בדבריו שנטילת מים אחרונים היא גם משום הצורך בידיים נקיות בשעת הברכה.
♦
הטעם שנתנו הראשונים לכך שלא נוהגין מים אחרונים
וממשיך הרא"ש: "מה שלא נהגו האידנא במים אחרונים, אותם שאינם מברכין אינם צריכין לפי שאין מלח סדומית מצוי אצלנו, והמברך נמי, כיון שאין אנו עושין כמו שהפסוק אומר כי קדוש זה שמן הטוב גם בנטילה נמי לא נהגו. וגם לא איקרו ידים מזוהמות כיון שאין אנו רגילין ליטול ואין אנו מקפידים, והכי נמי בפרק כיצד מברכין (מב.) אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוו אמרי כגון אנן דרגילין במשחא משחא מעכב לן אלמא אותם שלא היו רגילין לא היו חוששין בו ולא היה מעכב עליהן אף על גב דנפקא לן הכא מקרא אסמכתא בעלמא הוא ומיהו אם יש אדם שהוא איסטניס ורגיל ליטול ידיו לאחר סעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות וצריך ליטול קודם שיברך" עכ"ל. ומבואר בדבריו, דמה שלא נוהגים ליטול מים אחרונים ואין חוששים לכך שהידיים מזוהמות, זה משום שאין רגילים ליטול אחר הסעודה, אז אין מקפידים על הלכלוך שעל הידיים. אבל מי שהוא איסטניס ומקפיד, לדידו הוי ידיים מזוהמות וצריך ליטול קודם הברכה. וכ"כ התוס' (שם נג: ד"ה והייתם) ותוס' הרא"ש (שם), וכ"כ האגודה (ברכות פ"ח אות קצג) בשם ר"י והמרדכי (סי' קצא). והיוצא מדבריהם, שאיסור ברכה בידיים מזוהמות לא התבטל, אלא שכיון שאנשים לא מקפידים בזה – זה לא נחשב מזוהם, אבל בדבר שאנשים מקפידים נשארה המצוה כתיקנה.
♦
הבנה א' שדין ניקיון הידיים לברכה הוא לא רק בברכת המזון
ומפשט דברי הגמרא נראה לענ"ד שאין זה דין מיוחד בברכת המזון, ובכל ברכה צריך שידיו יהיו נקיות ובמצב ראוי להזכיר את שם ה'. וכך נראה מדברי בה"ג (הו"ד בסידור רש"י ובמחזור ויטרי, נזכרו לעיל) שהביא את דברי הגמרא הנ"ל כמקור לכך שצריך ליטול את ידיו כאשר בא לברך על פירות וידיו מטונפות. וסיים בדברי המדרש[40]: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים וכשם שאני טהור כך אתם תהיו טהורים" עכ"ל. ונראה בפשטות מדבריו שהוא הדין בכל ברכה שבה מזכירים את שמו של ה' צריך שיהיו ידיו נקיות. וכן משמע מדברי הראבי"ה (סי' קמה) והאורחות חיים (הל' ברכה"מ סי' א).
וכן נראה לסייע מדברי המדרש (תנחומא בלק (בובר) סי' כד, ורשא סי' טו): "מים אחרונים הרגו את הנפש. מעשה באדם אחד שאכל קיטנית ולא נטל ידיו, ירד לשוק וידיו מטונפות מן הקיטנית, ראה אותו חבירו, הלך ואמר לאשתו, אמר ליך בעליך סימן שאכל עכשיו קיטנית, שגרי לו אותו טבעת, לאחר שעה בא בעלה, אמר לה היכן הטבעת, אמרה לו פלוני בא בסימנין שלך ונתתיה לו, נתמלא חימה עמד והרגה, לפיכך מי שאינו נוטל את ידיו אחר המזון כאילו הורג את הנפש" עכ"ל. וממה שבמדרש לא נזכר כלל שאותו אדם אכל לחם אלא רק קיטנית, וזה שהיו ידיו מטונפות מהקיטנית זה מה שגרם לו צרה זו, נראה שלא מדובר על מים אחרונים קודם ברכת המזון, אלא על רחיצת הידיים אחר כל אכילה לצורך נקיון הידיים שיהיו ראויות לברכה.
♦
הבנה ב' שנקיון הידיים הוא דווקא לברכה על הכוס משום אחיזת הכוס
אמנם בתשובות הגאונים החדשות (עמנואל [אופק] סי' קה, תשובה זו מובאת גם בשבלי הלקט סי' קמט ובתניא רבתי סי' כז) מצינו טעם אחר לנקיון הידיים קודם הברכה, שאין זה משום הזכרת שם ה', אלא משום אחיזת כוס של ברכה, וז"ל "וכשהן פסולין לברך אין פסולין אלא כשמברכין על כוס של ברכה, אבל אם אין מברכין על הכוס אין פסולין. ואף כשמברכין על היין אין פסול אלא אותו שמזומן לברכה שצריך ליטול כוס בידו" עכ"ל. ומבואר, שהגנות היא באחיזת הכוס בידיים מלוכלכות, שאין זה דרך כבוד, וכמו שמצינו דינים רבים בכוס של ברכה. וכ"כ גם האהל מועד (שער הברכות דרך חמישי), וכן ניתן להבין בדברי המנהיג (הל' סעודה).
וכן נראה מדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תקח), שנשאל על דברי הרמב"ן שהתיר לברך שאר ברכות בידיים 'מזוהמות', וענה: ש"מה שאמרו ידים מזוהמות פסולות לברכה. לא אמרו אלא לברכת המזון ולמי שנוטל את הכוס לברכה. הא לברכות דעלמא לא אמרו אדם מעולם" עכ"ל. ונראה מדבריו שהפסול בידים מזוהמות הוא משום נטילת כוס של ברכה[41].
♦
שיטת רב האי גאון שהאיסור הוא רק בטינוף של צואה
ורב האי גאון (תשוה"ג ליק סי' צא) כתב בתשובה: "ששאלתם הא דתנו רבנן (פסחים ז:) כל המצות כלן מברך עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה. מי שהיו ידיו מטונפות ובקש לרחוץ ידיו ולאכול, אימתי מברך על נטילת ידים, קודם שירחץ ככל המצות או לאחר שירחץ. כי ראינו מקצת חכמים מדמין אותו לטבילה ואומרים אפילו גברא דחזי וטהור כגון שידיו מטונפות מוטב לו שירחץ ידיו ויהיה בנקיות ויברך ממה שיהיו מלוכלכות, ומקצת חכמים אומרים לא תהא אלא מקודם ככל המצות שהברכה עובר לעשייתן ילמדנו אדוננו היאך. כך אנו רואין שכל לכלוך וטינוף שאין מעכב את התפילה אף נטילת ידים אינה מעכבת ומברך על נטילת ידיים כאשר כתבתם שמברך על המצות כלן עובר לעשייתן חוץ מין הטבילה בלבד" עכ"ל. ומבואר בדבריו שרק טינוף שמעכב את התפילה מעכב לנטילת ידיים. ונראה לכאורה שכוונתו ללכלוך של צואה שמעכב בתפילה, ודווקא הוא מעכב גם נטילת ידיים, אבל שאר לכלוך או טינוף לא מעכבים. וכך אפשר להבין גם בדעת כמה מהראשונים (רב עמרם גאון, מנהיג, סידור רש"י ומחזור ויטרי, נזכרו לעיל) שקישרו בדבריהם בין הלכלוך לבית הכסא, ונראה שכוונתם דווקא ללכלוך של צואה וכדומה[42].
♦
שיטת הרשב"א וסיעתו לאסור בידיים מלוכלכות מנגיעה במקומות המכוסים
אמנם הרשב"א בתשובה (ח"א סי' קצג) כתב: "ומה ששאלת אי זה מקום יקרא מקום טנופת לדבר זה, מסתברא שלא מקום טנופת ממש אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסין שבאדם לפי שיש שם מלמולי זיעה וכן מחכך בראשו. אבל מקומות מגולין בפניו ומקום מגולה שבזרועותיו אין זה מקום טנופת שאין שם מלמולין צואה וזיעה. וכך אנו נוהגין" עכ"ל. ומבואר שלדעתו גם מקומות המכוסים שיש בהם זיעה וכן ראשו הם בכלל טינופת שהנוגע בהם ידיו צריכות נטילה קודם שיברך. וכן נראה מדברי כמה מהראשונים (אוצה"ג, מנהיג בשם רב נטרונאי, רבנו ירוחם בשם ר"י, שיטמ"ק בשם ראב"ד, תר"י, רא"ה, אהל מועד, כלבו) שכתבו בסתמא שהמתעורר משנתו לא יכול לברך, משום שהידיים עסקניות הם. ונראה יותר שאין הכוונה שנגע בצואה ממש, אלא במקומות המכוסים שיש בהם זיעה.
ויש להעיר שממה שכתב הרשב"א "לפי שיש שם מלמולי זיעה", נראה שמדובר כאשר יש זיעה במקומות המכוסים, וכפי שניתן לשער שהייתה המציאות השכיחה והסתמא דמילתא בזמן חז"ל והראשונים. ומשום כך נראה שכאשר האדם יודע שגופו נקי לגמרי, כגון אחר שהתקלח וכדומה, רשאי לברך אע"פ שנגע במקומות המכוסים, דלכאורה לא מסתבר לומר שיש איסור גורף לברך כאשר נגע במקומות המכוסים גם כאשר אין זיעה, גזירה משום הפעמים שיש זיעה.
♦
שיטת הראשונים שלמדו איסור לברך כל ברכה בידיים מזוהמות מהגמרא בברכות
לעיל התבאר שיש ראשונים (בה"ג, ראבי"ה, אורחות חיים) שלמדו מהגמרא בברכות שיש איסור לברך כל ברכה בידיים מזוהמות, ומדובר בזוהמא מחמת האכילה, ונראה שלדעתם כל שכן שיהיה בעיה לברך כאשר הידיים מלוכלכות במלמולי זיעה. שאף אמנם שהזוהמא מחמת האכילה יכולה להיות יותר גדולה וניכרת לעין, מכל מקום נראה לכאורה פשוט שלכלוך הזיעה מאוס יותר ופחות ראוי לברכה. וכך ניתן גם ללמוד מדברי הרשב"א, שבמקום אחד (שו"ת ח"א סי' תקח, הו"ד לעיל) כתב שאיסור ידיים מזוהמות האמור בגמרא הוא רק בברכת המזון, ואילו במקום אחר (שם סי' קצג, הו"ד לעיל) כתב שאיסור נגיעה במקום הטינופת הפוסל את הידיים לברכה, זה גם בנגיעה במקומות המכוסים משום מלמולי זיעה. והיוצא מדבריו שלכלוך הידיים מחמת זוהמת האוכל קל יותר מלכלוך מחמת זיעה.
והמורם מן האמור הוא שיש ג' שיטות מהו הלכלוך הפוסל את הידיים מברכה - א. שיטת רב האי גאון שהאיסור הוא דווקא בלכלוך כצואה. ב. שיטת הרשב"א שמוסיף גם מלמולי זיעה ושאר דברים מאוסים. ג. שיטת בה"ג וראבי"ה שהאיסור הוא אפילו בלכלוך מחמת אכילה.
קושי מדברי הגמרא של ברכות השחר
והגמרא (ברכות ס:) הביאה רשימה של ברכות שצריך כל אדם לברך בשחרית, וז"ל "כי מתער אומר: אלהי נשמה שנתת בי טהורה וכו' ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים. כי שמע קול תרנגולא, לימא: ברוך אשר נתן לשכוי וכו'. כי פתח עיניה לימא וכו', כי תריץ ויתיב לימא וכו'", ורק אחר רשימה ארוכה של ברכות נאמר בגמרא: "כי משי ידיה לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים" ע"כ. והנה, אף אם נאמר שסדר הברכות לא נאמר בדווקא[43], לכאורה נראה פשוט מדברי הגמרא שיש לכל הפחות אפשרות ליטול ידיו רק אחר שבירך את כל הברכות הנ"ל. ויותר מזה יש להקשות, דמלשון הגמרא משמע שיש לברך כל ברכה בסמוך לעשיית אותו מעשה[44], ואם כך, ודאי שברכת פוקח עורים נאמרה קודם נטילת ידיים, דלא מסתבר שאדם יטול ידיו עוד קודם שפתח את עיניו [וכן בברכות נוספות]. ועל פי מה שכתבו ראשונים רבים שההנחה הפשוטה היא שאדם בשנתו נוגע במקומות המכוסים[45], יש לכאורה הכרח לומר שמותר לברך אף קודם הנטילה, בעוד שידיו מלוכלכות במלמולי זיעה[46].
וכך נראה מדברי הרמב"ם (הל' תפילה פ"ז ה"ג-ה"ה), שמותר לברך גם קודם הנטילה, שמביא גם הוא את הברכות על הסדר, כשנטילת ידיים באה רק לקראת הסוף. וכן מבואר בדברי ראשונים נוספים שלא חששו לברכה בידיים מטונפות, כך מבואר בספר הישר לר"ת (חלק החדושים סי' תו, הו"ד במחזור ויטרי סי' תעד[47]), שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם (סי' פג), או"ז (הל' נט"י סי' עט) בשם ספר המקצועות, מנהיג (הל' ברכת טבילת הנדה)[48].
♦
תירוץ הרשב"א שמנקה את ידיו קודם הברכות
ואכן הרשב"א (שו"ת ח"א סי' רנג) כתב שמנקה את ידיו קודם ברכות השחר, אמנם אין צריך נטילה ממש, וז"ל "ומכל מקום מסתבר ודאי שאדם ישן על מטתו ערום והידים עסקניות גרועות הן מסתם ידים. וחזקה מטונפות הן בנגיעת בית הסתרים ופסולות הן להזכרת השם אלא שאינו צריך לנטילת ידים. אבל מנקה ידיו ברחיצת מים או בצרורות או בכל דבר דמנקה ואחר כך עושה צריכין אלו ולבסוף נוטל את ידיו" עכ"ל.
דעת הראב"ד וסיעתו שברכות אלו תוקנו על מנהגו של עולם
ובשיטמ"ק (ברכות ס:) כתב בשם הראב"ד ש"בגמרא לאו בדוקא נקט האי סדרא אלא כלומר על מעשה פלוני אומר ברכה פלונית ועל מעשה פלוני אומר ברכה פלונית" עכ"ל, ומבואר שלדעתו אין ללמוד מסדר הברכות כפי שהוא מובאות בגמרא. ואפשר שאכן צריך נטילת ידיים קודם לכן. וכן כתב הרא"ה (חי' שם) במפורש: "וברכות אלו אינו צריך לברכן תיכף המעשה ולא עוד אלא שאינו יכול לברך אותן בשעת מעשה שהרי אין ידיו נקיות לברכה אלא ממתין ומסדרן וכן נהגו" עכ"ל. וכן מבואר בתלמיד רבנו יונה (ברכות מד:) שתמה על הרמב"ם, וז"ל "ור"ם ז"ל כתב שמברך אותם (-ברכות השחר) על מטתו על הסדר שהם כתובים בתלמוד. וזה תימה הוא שמאחר שאין ידיו נקיות היאך אפשר לומר שיברך אותם" עכ"ל. אולם נראה שיש דוחק גדול בדבריהם, וברור שגם אם נאמר שסדר הברכות כפי שנאמרו בגמרא הוא לא מעכב, מכל מקום דחוק מאוד לומר שהוא לא אפשרי, ושבעצם אין אפשרות לעשות כפי הסדר המופיע בגמרא.
♦
סיכום שיטות הראשונים בברכה בידיים שאינן נקיות
ולסיכום, התבאר שנחלקו הראשונים ולדעת גאונים וראשונים רבים יש איסור לברך בידיים שאינן נקיות. ויש שלמדו זאת מהגמרא בברכות בדין נטילת מים אחרונים קודם ברכת המזון. ולעומתם, דעת כמה ראשונים שאין איסור לברך בידיים שאינן נקיות, כך סוברים: רמב"ם, ר"ת ואו"ז.
ובין הגאונים והראשונים האוסרים, מצאנו ג' שיטות. שיטה א' – האיסור הוא רק כאשר הידיים מלוכלכות מצואה (רב האי גאון וסיעתו). שיטה ב' – האיסור הוא גם במלמולי זיעה ושאר דבר מאוס (רשב"א וסיעתו). שיטה ג' – האיסור הוא גם בשאריות אוכל (בה"ג, ראבי"ה ואורחות חיים. תוס' ורא"ש וסיעתם).
ומדברי מרן בשו"ע (סי' מו ס"ב) נראה שנקט כשיטה השניה, שכתב לגבי ברכות השחר: "עכשיו, מפני שאין הידים נקיות וגם מפני עמי הארצות שאינם יודעים אותם, נהגו לסדרם בבהכ"נ ועונין אמן אחריהם, ויוצאים ידי חובתן" עכ"ל. ומדברי המשנ"ב (סי' קפא ס"ק כג) מבואר שחשש לשיטה השלישית, וז"ל "וכתבו האחרונים שאפילו רוצה לברך על היין או פירות באמצע הסעודה צריך לקנחם מקודם כיון שידיו מלוכלכות והוא איסטניס" עכ"ל. וכיון שזו מחלוקת בדין דרבנן, נראה שכאשר יכול להחמיר בקלות ולנקות את ידיו, יש להחמיר גם לדברי המשנ"ב. אולם כאשר חומרה זו אינה באה בקלות, ניתן להקל כל שידיו לא מלוכלכות מזיעה וכיוצ"ב. ונראה שאף שיש עדיפות לניקיון הידיים במים, ניתן לסמוך על דעת הרשב"א ולהקל לנקות את הידיים במידי דמנקי כאשר זה מועיל באופן מוחלט.
♦ ♦ ♦