הרב שמואל משולמי
כולל פוניבז'

בעניין מלאכת קוצר וממעט יניקה בשבת

אל כבוד אאמו"ר הגאון רבי משולם משולמי שליט"א.
אחר קידה אלפיים בכבוד ובמורא כדת של תורה אמרתי אבוא בכתוב על אודות הכתוב בספר בענין מיעוט יניקה בשבת והמסתעף, ואשמח לבוא במו"מ של הלכה אשר מינא ומינא רווחא שמעתתא, ועי"ז נבוא אל תכלית הנרצה בלימוד התוה"ק אשר הוא אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
א. בספר דבר משולם (ח"ב סי' רמד) נכתב לדון, אם מותר לפרוס סדין על עשבים, או לסגור התריס בפני החמה המאירה ומועילה לעציץ נקוב שדינו כקרקע, דכיוון דעי"ז ממעט היניקה מהעשבים ה"ז כקוצר, וע"ש שיש לדון להתירו מטעם דממעט יניקה הוא קוצר מדבריהם וכמו מעביר עציץ נקוב קרקע ליתידות שאינו אלא מדרבנן [וכיון שכן שוב מותר בפס"ר דלא איכפ"ל וכמש"כ הפוסקים בסימן שט"ז ובסימן ש"מ].
והנה על הא גופא דשרי מדאורייתא בממעט יניקה כבר הקשו מזורע, דהתם הוא אסור מדינא אף במוסיף יניקה ואמאי בקוצר שרי מדאורייתא טפי מזורע, וע"ש בדברי אאמו"ר שליט"א מש"כ ליישב בזה מדברי האחרונים.
ב. ולענ"ד נראה דיש לדון כאן להתירא מטעם אחר וכפי שיבואר בעזה"י.
הנה הרמב"ם כתב (בפ"ח משבת ה"ג) דתולש בידו תולדה דקוצר הוא ולא אב (וכמו שביאר שם בלח"מ), וכבר עמדו בזה אחרונים אמאי לא הוי אב, אטו בזורע יהא חילוק אם זרע בידו, או בכלי, וכל מה דמצינו לחלק בין תולש בידו או בכלי, הוא דווקא בגוזז ומטעם דתולש הוא שינוי וכלאחר יד וכל דאינו שינוי מאי איכפ"ל דנעשה בידו ולא בכלי, ולהדיא כתב הרמב"ם בפ"ז משבת תולדה הוא שדומה במקצת להאב, [ועיין בתשובת ר"א בן הרמב"ם (סי' יח) שהרחיב ביסוד זה].
ואמנם כבר מצינו לחלק בין קוצר בכלי לתולש בידו באיסור "לא תכלה פאת שדך", ומ"ע דילה דתולש לאו היינו קוצר ופטור ממלקות ואינו חייב בעשה דהפרשת פאה, [עיין חולין קל"ז,א ובר"מ (פ"ב ממתנו"ע ה"ו) ובנו"כ שם], וכן לעניין קצירה שקודם לעומר דקיי"ל (פסחים יא,א) שקצירה אסורה, ותולש בידו שרי [וע"ע במנ"ח מצוה ש"ב,ו בזה]. וכן לענין שביעית כתבו הגר"א (שנו"א שביעית פ"ח,ו) והמנ"ח (שכ"ט, ב) שאין איסור אלא בקוצר בכלי ולא בתולש ביד, דאבות אסר רחמנא ולא תולדות, (וע"ע בחזו"א שביעית י"ב,ז מש"כ בזה), וכל זה צ"ע מאי שנא קוצר מתולש לענין הפסקת היניקה, וכל שאינו שינוי מדרך המלאכה וחייב עליה בשבת למה לא יהא אסור בכל דיני התורה כקצירה גמורה.
ומוכח מזה דגדר מלאכת קוצר בשבת ובשביעית [וכן בפאה ובעומר] שהם מלאכת השדה ואיסורם אינו מטעם הפסקת היניקה בעצמותה, אלא עיקרו הוא תלישתו מן הקרקע והבאתו אליו וכל עיקר הפסקת היניקה באה כאן כתחילת הבאתו מן השדה וכמבואר בר"מ רפ"ד משמיטה ויובל, דבכלל מלאכת קוצר היא קצירה דישה ועימור, שהמה מלאכת השדה, ור"ל שהכל הוא ענין אחד שלוקט ואוסף הפירות מן השדה, (יעוי' גם בתורי"ד שבת ע"ג,ב שהעימור הוא בשעת תחילת לקיטתו שהוא הקצירה, עש"ה).
וכעי"ז כבר ייסדו לנו התוס' ועוד ראשונים (שבת עג,ב) שקוצר לאיבוד לאו קוצר הוא בשבת, ואף לר"י (והרמב"ם דס"ל כוותיה) דמחייב במלאכה שאצל"ג, פוטר בזה, דלאו שם קוצר עליו כיון שלאיבוד אזיל, הרי דמעיקר שם המלאכה הוא שלוקח הפירות מן השדה בקצירה זו וכנ"ל וכל שלא עשאה אלא לאיבוד שוב אי"ז קוצר כלל.
ומעתה זהו שחילק הרמב"ם במלאכת קוצר בין תולש לקוצר בכלי, שהתולש אינו אלא תולדה ואסור דווקא בשבת ולא בשביעית ובעומר, דכל שתולש בידו אינו מעשה לקיחה מן השדה כל כך שקוצר כדרך הבעלים הנוטלים פירותיהם מהמחובר לעצמם והוא לקיחה דרך עראית יותר ולפיכך שהוא רק ענין המלאכה ולא עיקר צורתה חשוב תולדה ולא אב, ולא נאסר אלא בשבת שנאמרו בה אבות ותולדות.
ג. עוד ראייה גדולה לזה ולאידך גיסא, שדעת הרמב"ם (שם ה"ג) והשו"ע (סי' של"ו,יב) דאילן שיבשו פירותיו אע"פ שהוא כתלוש לענין טומאה חייב עליו משום קוצר, והוא פלא איך שייך לחייבו על פירות יבשים שאינם יונקים כלל וכתלושים דמו ועיין במ"ב וביה"ל שם שהביא שרש"י ותוס' והרשב"א בשבת קנ,ב חולקים באמת מהאי טעמא דלאו קוצר הוא, וע"ש במג"א שמחלק דאף להרמב"ם בעשבים יבשים מודה דאינו ענין לקוצר כה"ג ותלושים הם, וצ"ע להבין החילוק בין עשבים לפירות בענין זה.
ועיין בחזו"א עוקצין סי' ג' סק"ג שכתב בדעת הרמב"ם, דהך אילן דדינו כתלוש לענין טומאה, הוא רק לענין טומאה ותו לא, אבל לשאר דיני התורה כשחיטה והכשר זרעים חשיבי מחוברים עד שיתלשו ממש, וצ"ע כוונתו לחלק בזה.
אבל למשנ"ת הוא מבואר היטב בעזה"י, דהרמב"ם ס"ל דכל שהוא מונח באילן שגדל הימנו וממנו היה גידולו הך לקיטה הויא קצירה[1], ולפיכך אף בכלל קוצר הוא, ועיין במאירי (שבת ע"ג,ב) בסוגיא דשדא פיסא ואתר תמרי שחידש שם דר"פ ס"ל לחייב משום קוצר בתמרים שכבר נתלשו מבעוד יום ומונחים המה במכבדות בראש הדקל, וע"י דשדא בהו פיסא אתר תמרי מן המכבדות דידהו, ואע"פ שהוא תלוש ועומד בפועל חייב הוא מדינא דקוצר, ואם כי הוא חידוש עצום ואף הא לא קיימא למסקנא כן, מכל מקום בעיקר הסברא בגדר דין מלאכת קוצר הוא תלוי במה דמחובר לאילן שממנו הייתה חיותו, ובזה לחודא סגי לחייבו משום קוצר ולא אכפ"ל דהוא תלוש לשאר דינים,
ד. ובזה מבואר היטב דברי רש"י סוכה ל"ז,ב שאסור להריח בפרות מחוברים דלמא מינשי ואכיל ליה, ופירש"י דאפילו יאכלנו בפיו "אין לך תולש גדול מזה" עכ"ל. והקשה המג"א (של"ו, סק"י) הא תולש כלאחר יד הוא, וכמו גבי שדא פיסא וע"ש שכתב דאפשר שבאמת אינו חייב ע"ז, והוא דחוק. (וע"ש במחצה"ש מש"ב למאי כתב זה רק דרך "אפשר"). ואמנם לשון רש"י דאין לך תולש גדול מזה הוא תמוה איך שיהיה, דאיך אפש"ל ד"אין לך תולש גדול מזה" אתמהה, וכי אין לנו קוצר ביד או בכלי רק בפה.
ולדברינו דברי רש"י מאירים כספירים באורה של תורה, כי אין לך לוקח מן השדה ומביאו אליו כמו התולש בפיו ואוכלו עוד בטרם יגיע אל מקום אחר אשר יקחנו משם, ואין לך לקיחה גדולה מזו ממי שאוכל מן המחובר עצמו, ואולי יתכן ליישב בזה ג"כ קושיית המג"א דס"ל לרש"י דבזה לא אכפ"ל דאין דרך המלאכה ושינוי הוא[2], דאדרבה זהו עיקר מלאכת הקצירה והוא הוא מה שאסרה תורה, וכל הקצירות שעושים בכלי או ביד הוא רק הרחבה לתלישה שבפיו שעליה "אין לך תולש גדול מזה", וכש"נ.
וכן מבואר היטב הא דר"א מחייב ברודה חלות דבש מן הכוורת מדינא דקוצר, והוא פלא, דאע"פ דחלות דבש איתקש ליער הא מ"מ אינו יונק מן המחובר ואיך יתחייב מדין קוצר, אטו הנוטל קרקע מן הקרקע יתחייב משום קוצר, אתמהה, ולדברינו הוא נפלא דכל שחשוב מחובר ונוטלו מקרקע חייב ואע"פ שאין כאן יניקה כלל שעיקר מלאכת קוצר שייכא אף בלא יניקה ובלקיטה מן המחובר, וכשנ"ת. [וזה ראיה גדולה לדעת הרמב"ם הנ"ל באילן שיבשו פירותיו וכדעת המג"א ודלא כא"ר ותו"ש, שו"ר בספר הנחמד משנת רעק"א (חלק מלאכות במלאכת קוצר) שכתב כדברינו, וע"ש שבכלל דבריו דברינו ובסגנון אחד הוא].
ה. ועוד יש להוכיח דליכא דין קוצר על עצם נטילת החיות, מדברי גדול האחרונים המהרש"ל (רפ"ג דביצה), שכתב דאיסור צידת דגים מן הביברים ביו"ט הוא מטעם דבכל צידת דגים מלבד דאיכא מלאכת צידה עוד איתא בזה מלאכת קוצר, וכדאיתא בירושלמי פ"ז דשבת דהנוטל דג מן המים חייב משום עוקר דבר מגידולו, [ופירש שם הטעם דגדלים מעשבים שבקרקע הים ואינם נראים חוץ למים והמוציאם כעוקר מן הקרקע], ולפיכך אע"ג דהוא ניצוד ועומד בביברים מ"מ אכתי אסור משום קוצר שלא הותר ביו"ט, ועפי"ז כתב מהרש"ל שם דאי נתנם מבעו"י בתוך תיבה מנוקבת בעיו"ט ויניח התיבה במים תו אין כאן קוצר ושרי ליטלו ביו"ט, והביאו המ"ב בסי' תצ"ז סקי"ד בשם איזה אחרונים,
הרי דשפתי מהרש"ל ברור מללו דהמוציא דג מן המים שבכלי אינו עובר משום עוקר דבר מגידולו, ואע"פ דחיותו של הדג לא נגרעה במאומה ויאריך ימיו שם כחול ימים, ואיהו עביד לנטילת חיותו, מכל מקום כל שאינו במקום חיותו אע"פ שנוטל חיותו אי"ז קוצר, דעיקר שם קוצר הונח על הנטילה ממקום חיותו ולא על נטילת החיות לחודא,
והן אמת דהמ"א (שם סק"ו) חולק בדבר, וכתב בפשיטות דלהירושלמי הנוטל דג מן המים שבכלי ג"כ חייב משום קוצר, י"ל דס"ל דמקום חיותו הוא בכל מקום שישרצו המים ולאו דווקא בקרקע, ומודה הוא בעיקר היסוד בקוצר וכמש"נ, ומ"מ גם המ"א גופיה כתב שם דמנהג העולם להקל בדבר וגם הוא לא החמיר ע"י גוי.
ו. ומעתה נראה לדון בקרקע, דעד כדון נחלקו הראשונים במי שנוטל מן המחובר בלא יניקה, שהרמב"ם ושו"ע מחייבים וש"ר פוטרים הוא דס"ל דכל שנוטל מן הקרקע והוא איננו יונק כבר זה איננו חשוב מונח בשדה דכמנח בכיסתיה דמי ואין כאן לקיטה כלל, אבל מי שאינו נוטל מן המחובר כלל, רק ממית האילן בעודנו מחובר, זה אינו בגדר "קוצר" כלל רק "שוחט", וזה מצינו בבעלי חיים ולא באילנות, וכמו שנתבאר דעיקר דין קוצר הוא שנוטל המחובר מן הקרקע והשדה ולא על ביטול היניקה גרידא דזה אינו קוצר כלל.
וכן מפורש בשו"ע סי' של"ו,ג, דשרי להטיל מי רגלים וכן שאר משקים על הזרעים הזרועים בקרקע שהם מקלקלים הזרעים (וע"ש בביה"ל לענין מש"כ לענין מ"ר) ואינו חשוב זורע, וצ"ע דליתסר משום קוצר ואע"פ דהוא מקלקל וה"ל כקוצר ואינו צריך לעצים מ"מ ליתסר מדרבנן, וע"כ דלהמית האילן אינו קוצר כלל ורק לקיטה היא שנאסרה וזה אינה לקיטה.
ומהאי טעמא פשוט דאף אי נימא דמיעוט יניקה הוא כקוצר כל היניקה (וכמו לענין זורע), זה אינו אלא בנוטלו מן הקרקע לאויר ועי"ז ממעט היניקה אבל בפורס סדין על העשבים או סוגר התריס כנגד האילן, או העציץ והוא אינו קוצר ונוטל האילן כלל, אינו מלאכה, והוא היתר גמור לכל הדעות, וכמו שנתבאר בעזה"י.
ז. אמנם העירני על כל זה הרה"ג ר' רפאל אייזנברג שליט"א מדברי הירושלמי (שבת פרק ז הלכה ב) שאיתמר שם: "רבי יוסי בי ר' בון בשם רבי שמעון בן לקיש, הנותן עציץ נקוב על גבי עציץ נקובה חייב עליה משום קוצר ומשום זורע". הרי שמתחייב על מה שנתן עציץ ע"ג עציץ גם משום קוצר ואע"פ שלא לקט מאומה רק ביטל יניקתו, חייב משום קוצר, וזה להדיא דלא כדברינו, ואמנם צ"ת ממה דקיי"ל דשרי לשפוך שאר משקים ע"ג הזרעים וכנ"ל ואולי יש בזה פלוגתא דהבבלי והירושלמי, וצ"ע כעת.
[ואין ליישב דכוונת הירושלמי על עצם הגבהת העציץ מן הקרקע שהיה מונח בה מקודם וכר"ל בבלי דמניח עציץ ע"ג יתידות חייב משום עוקר דבר מגידולו דא"כ אינו ענין למניחו ע"ג עציץ אחרינא וכך לי שהניחו ע"ג קרקע למניחו ע"ג עציץ נקוב, ואולי הא גופא בא לחדש דמניחו ע"ג עציץ נקוב כמניחו ע"ג קרקע, ודחוק].
♦
תשובת אאמו"ר הגאון רבי משולם משולמי שליט"א
לבני הרב שמואל שליט"א
א. אכתוב מה שכתבתי בגליון המשנ"ב (סי' של"ו,יב בבה"ל ד"ה חייב), שנחלקו בדעת הרמב"ם ביבש האילן לגמרי די"א שחייב ונמצא לפי"ז דגדר קוצר לא ביטול היניקה, אלא ביטול החיבור לקרקע, ומה שעשבים יבשים מודה ברמב"ם שפטור, עי' אגלי טל (י"ט) שפירש שעשבים יבשים נפרכים, ובס' תהלה לדוד ס"ל דאף בעשבים אסור.
ב. עיקר מש"כ צ"ע, דהאסיפה היא מלאכת מעמר ולא קוצר, והעיקר נראה (כנ"ל) דלרמב"ם ניתוק החיבור לקרקע ואע"פ שאין יניקה ולשאר פוסקים ביטול היניקה, ואמנם ידועים דברי המ"מ ועוד דקוצר ואין צריך לעצים אינו כלל קוצר, אך לא מפני שצריך אסיפה אלא שמהות קוצר הוא כשצריך לדבר הנקצר וע"כ בעציץ שמניחו באויר שממעט יניקה הוי קוצר [וחייב].
ג. עצם ההערות נכונות אבל עדיף להדחק בלשון, ודברי המאירי והרשב"א צל"ע בפנים.
ועוד כתב אאמו"ר [בדברות שניות] בנוס"א:
א. בענין מה שדנתי בספרי אם מותר לכסות דשא בסדין שעי"ז מתמעטת היניקה, וכתבת דגדר קוצר היינו בעקירת הצומח ולקיחתו אליו, משא"כ בכיסוי אף שממעט יניקתו אין כאן עקירה ולקיחה ואינו בכלל קוצר, וסיימת להקשות בזה מהירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) הנותן עציץ נקוב ע"ג עציץ נקוב חייב עליו משום קוצר ומשום זורע, הרי שמתחייב על ביטול יניקה ואע"פ שאינו לוקחו.
ב. אמנם [נראה], דמ"ש בירושלמי חייב משום קוצר אינו מלאכה דאורייתא רק מד"ס, וכדכתב רש"י בבלי שבת דף פ"א,ב ד"ה חייב משום תולש, דהאי חייב לאו דווקא, אלא אסור, משום דדמי לתולש וכו', וכדהביא רע"א בגליון, וחייב היינו מכת מרדות, וא"כ גדר קוצר מן התורה הוא כדכתבת, [אבל] מד"ס גם מיעוט יניקה נאסר.
ג. ואמנם בממעט [יניקה] בשאינו מתכוין, ופס"ר דלא ניחא [בדרבנן] שרי כדכתבתי [בספר], ולפיכך מותר ג"כ להטיל מ"ר ושאר משקין על הזרעים וכדינא דשו"ע בסעיף ג' הנ"ל. וא"ש הכל.
משולם משולמי
ראש כולל אהל אלישבע, מח"ס דבר משולם
♦ ♦ ♦