הרב יניב נסיר
ראש בית ההוראה "מעין טהור" ירושלים

האם מותר למרוח קרם ידים בשבת למי שיש בידיו חתכים ומצטער מזה

בירור מלאכת ממרח, דן באריכות בעניין מריחת משחה שנבלעת בעור
שאלה
בס"ד ד' בתמוז תשפ"א לפ"ק.
לכבוד ידידי וחביבי וכו' הרב שליט"א.
פעיה"ק ירושלים ת"ו.
אודות מה ששאלת באשה שיש לה חתכים בכפות ידיה (פסוריאזיס) והיא מורחת בכל ימות החול קרם ידים כדי לרכך את העור, האם מותר לעשות כן גם ביום השבת כשקרם הידים הזה משתמשים בו רוב העולם בדרך כלל בשביל תענוג וטיפוח העור ולא לשם רפואה.
בראשית מאמר אען ואומר כי בשאלה זו יש לדון משום רפואה בשבת, ומשום ממחק [ממרח], והנני להשיב בס"ד מאשר עלה בעיוני בזה.
♦
נדון א: אם יש בזה חשש מצד רפואה בשבת
א. אם יש בזה חשש מצד רפואה בשבת
הנה מצד רפואה בשבת לכאורה אין לחוש בזה, וכאשר אבאר בס"ד. שנינו במסכת שבת (נג ע"ב) תא שמע בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן. אדם שאחזו דם מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן. אמר עולא גזירה משום שחיקת סממנין. ופירש"י גזירה משום שחיקת סממנים, במידי דרפואה גזור רבנן, דאי שרית שום רפואה אתי למישרי שחיקת סממנים, והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן, עכ"ל. וכתב הטור (ריש סימן שכח): כל רפואה אסורה לעשות בשבת גזירה משום שחיקת סמנין, ע"כ. וכתב מרן בבית יוסף שם שכן מתבאר ממה שכתב בסימן הקודם לזה (שכז) החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ. וכתב עוד דהא דאסרינן לעשות כל רפואה בשבת צריך לומר שהוא ביש בו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, דכל כהאי גוונא אין מתירין אפילו שבות דדבריהם ואפילו על ידי גוי ולא עוד אלא אפילו שבות דדבריהם שאין בהם משום מלאכה גזרו משום שחיקת סמנין, ע"כ. והנה בפשטות ממקור הדין אנו למדים שכל דבר המרפא את הכאב אסור ליטלו בשבת גזירה שמא ישחוק סמנין שהוא תולדת טוחן, ולכאורה ה"ה בנ"ד.
אלא שבמשנה שבת (קיא ע"א) תנן, החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, ולא שמן וורד. בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהן, שכן דרכן לסוך בחול. רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם. ופירש"י לא יסוך בהן יין וחומץ, דאין אדם סך אותו אלא לרפואה. אבל לא שמן וורד, לפי שדמיו יקרין, ואינו מצוי, ומוכחא מילתא דלרפואה עביד. עכ"ל. וכן פסק הטור (סימן שכז) וז"ל: החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ אבל סך הוא שמן לבדו ואפילו בשמן ורד במקום שהוא מצוי שדרך בני אדם לסוך בו אפילו בלא רפואה, אבל במקום שאינו מצוי אסור, עכ"ל. וכן הביא מרן בבית יוסף (סימן שכז) שהרי"ף (מא.) והרא"ש (סי' יא) והרמב"ם (פרק כא מהל' שבת הכ"ג) פסקו הלכה כרב שבמקום שמצוי שמן ורד ומשתמשים בו גם לתענוג ולא רק לרפואה, א"כ גם בשבת מותר להשתמש בו ואפילו לרפואה. אמנם בב"י שם הקשה היכי שרי לסוך שמן על גבי מכה והא בפרק רבי אליעזר דמילה (קלד:) אמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת, ושמואל אמר נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה ותניא כוותיה דשמואל, ותירץ די"ל "דשאני סיכה שהוא דבר מועט". ע"ש.
ולכאורה לפ"ז כל ההיתר הוא דוקא בסיכה מועטת, ומיעוט זה לא התפרש לנו כמה הוא. אלא שבאמת כמה תשובות בדבר. האחת, דבפשטות נראה שסיכה מועטת בכפות הידים בכלל "דבר מועט" הוא, (וכ"כ הה"כ שליט"א בירחון אור תורה טבת תשס"ו סוף עמ' רסה). ועוד, שעל שאלת הב"י הנ"ל הוסיף מרן הב"י לתרץ בשם התוספות (שם ד"ה ואין מונעין) דפלוגתא דרב ושמואל דמעורבים יחד דאי כל חד באפי נפשיה מותר כדתנן (קיא.) אבל סך הוא את השמן והיינו אפילו על גבי מכה, ע"כ. וא"כ אפשר שלהלכה תפס כדברי התוס'. ובאמת בש"ע (סימן שכז סעיף א) פסק מרן וז"ל: החושש במתניו, לא יסוך שמן וחומץ אבל סך הוא שמן לבדו, אבל לא בשמן ורד משום דמוכחא מלתא דלרפואה קא עביד, ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפי' בלא רפואה, מותר, עכ"ל. ומבואר שלא חילק בשיעור מועט או הרבה. וכן מבואר ממה שפסק בסי' שכח סעיף כב, ע"ש ודוק.
ואין לומר שכל היתר זה הוא דוקא בדבר שאינו ניכר כ"כ, כמו חושש במותניו, אבל במורח ע"ג הפצע, הרי שניכר ממש שהוא לרפואה, שהרי פסק מרן בשלחן ערוך (סימן שכח סעיף כב) שמעבירין גלדי המכה "וסכין אותה בשמן", אבל אין נותנין עליה שמן וחמין מעורבים יחד, ע"ש. וביאר המשנה ברורה (ס"ק ע וס"ק עג) שמותר לסוך בשמן משום דבזמנם היה דרך הבריאים בסיכה בשמן ולא מוכחא מילתא דלרפואה עביד, ולא בשמן ומים חמין משום דבזה מוכח מלתא שהוא לרפואה, ע"ש. ומבואר ששמן שדרך הבריאים לסוכו אין חשש למרוח אותו אפילו ע"ג מכה ממש, ודוק. וכעי"ז כתב המאמר מרדכי (סי' שכח ס"ק כא), ע"ש. וכ"כ בחזו"ע (ח"ג עמ' שפח בהערה).
♦
ב. יש לצרף את סברת הפוסקים שדבר שאינו מרפא רק גורם שלא יהיה כאב אינו בכלל הגזירה
ועוד יש לצרף את סברת הפוסקים שדבר שאינו מרפא ממש רק גורם שלא יהיה כאב אינו בכלל הגזירה. ובנ"ד, הרי הקרם אינו מרפא את הפצעים, אלא שע"י זה שהידים לחות ולא יבשות, לכן הן מתרפאות והפצעים לא מעמיקים עוד (ובאמת לכן קרם הידים משמש גם את הבריאים מידי יום ביומו). עיין להגאון ציץ אליעזר (חלק יד סימן נ) שכתב: תרופות ארגעה שאינם מרפאים כלל ובאים רק להשקטת העצבים והמתח בלבד, או השקטת מיחושים הגורמים לו את ההפרעה, אבל אינם מרפאים, סוגים כאלה יש מקום להתיר לקחתם בשבת, ומקורות לכך ימצא בספרי צ"א ח"ח פט"ו סי' ט"ו, ע"כ. ובשו"ת ציץ אליעזר שם (חלק ח סימן טו קונ' משיבת נפש פרק טו בסיכום אות כג) כתב: יש להתיר להריח אל הנחיריים משחה וכדומה, עבור השקטת נזלת. וכמו"כ ישנם המתירים קיחת כל דבר שבא רק להשקיט הכאב ואינו מעלה ארוכה כלל למחלתו, ע"ש. וע"ע בציץ אליעזר (חלק יא סימן לז) ובספר שמירת שבת כהלכתה (פרק לד הערה ס) גבי מי שסובל מטחורים ויעץ לו הרופא לשתות בכל ערב לפני השינה שתי כפות שמן פרפין וזאת גם לאחר שיתרפא שבזה יהיו היציאות באופן סדיר ובנוח, והתיר הואיל שאין שתייה זאת לשם רפואה אלא רק בכדי לשמור שלא יוזקו וורידי היציאה. וע"ע בשו"ת באור לציון (ח"ב פרק לו תשובה ט) בביאורים שפסק שמותר לנשים לקחת כדורים למניעת הריון אם יש להם היתר מרב, דמניעת מחלה שרי, והביא ראיה מדברי הרמב"ם (פרק כב ה"ז) דנקט טעמי דשריותא כדי שלא יחלה. וכ"כ הרב מגילת ספר (עמוד קעא ד"ה ונראה) להתיר לקחת תרופה למנוע מחלה. וע"ע בשו"ת באר משה (ח"ו סי' טל), ובחזו"ע (ח"ג עמ' שנט). וכ"כ בשו"ת עולת יצחק (ח"ג סי' קכה) בנ"ד ממש גבי מריחת משחה, ע"ש.
אמנם בעיקר סברא זו לענ"ד יש לחלק בין דבר שאינו מרפא את עיקר מקור החולי, כמו אקמול, אבל מרפא את הכאב, לבין המורח משחת ואזלין על עור בריא כדי שלא ילקה, וכמו המצוי יותר שמורח קרם הגנה על גופו כדי שלא יוזק מהשמש. דבכגון זה באמת נראה שסברא זו נכונה, כי באמת אינו מרפא כלום, אבל הנוטל גלולה כמו אקמול וכאב ראשו חולף, הנה לענ"ד הוא בכלל "רפואה", שהרי "ריפא" את כאב הראש. ובזה אין מקום להקל לענ"ד מחמת סברא זו, זולת ע"פ סברות אחרות וכמו שהאריך מרן מלכא זצ"ל בחזו"ע (ח"ג עמ' שנו ואילך). ובנ"ד, עכ"פ הרי המשחה אינה מרפאת אלא גורמת שלא יחלה העור או לא ידרדר עוד מצבו ביד היבשה. ועכ"פ, מכל הנ"ל נראה שמצד חשש רפואה בשבת אין לחוש בזה[1].
נדון ב: אם יש לאסור את עיקר השימוש בקרם ידים מחמת ממרח
ג. דברי המג"א שאין שייך ממרח כשנבלע
ועתה הבוא נבוא לדון אם יש לאסור את עיקר השימוש בקרם ידים מחמת ממרח שהוא תולדת ממחק. הנה במשנה שבת (קמו ע"א) תנן שובר אדם את החבית וכו', "ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה, מפני שהוא ממרח". אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב [שם מדינה, רש"י], ואמר חוששני לו מחטאת. ופירש"י שהוא ממרח, ויש כאן משום ממחק. מחטאת, שמא מירח השעוה לדובקה בדופני הכלי סביב הנקב, עכ"ל. ובגמ' (קמו ע"ב) נחלקו רב ושמואל אם שייך איסור ממרח גם במישחא [שמן עב], ורב אסר משום דס"ל דגזרינן משום שעוה[2]. ופסקו הרי"ף והרא"ש שם כרב דאסר. וכן פסק הרמב"ם (פכ"ג מהל' שבת הי"א). וכ"פ מרן בש"ע (סי' שיד סעיף יא), וביאר בב"י שם דאע"ג שאין המירוח בשמן עב ניכר, מ"מ כיון דשייך ביה מירוח קצת אתי לאחלופי בשעוה. ע"ש. ונמצא שיש איסור למרוח שמן עב משום שהוא ממרח שהוא תולדת ממחק, ולכאורה ה"ה בנ"ד שמורחת קרם ידים, שהרי הוא עב קצת.
אלא שהנה מרן בש"ע (סימן שטז סעיף יא) כתב וז"ל: לא ישפשף ברגליו רוק ע"ג קרקע, משום משוה גומות, עכ"ל. וכתב המגן אברהם (ס"ק כד) ע"ג קרקע משום כו', משמע דע"ג רצפה שרי לדברי המתירין כיבוד במרוצף וכו', וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו, וי"ל "דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע", עכ"ל. ומצינו בדבריו יסוד גדול, שכשמורח דבר מה בכדי שיבלע ולא ישאר מרוח, אינו בכלל איסור ממרח, ודומיא דמקור האיסור בממרח ע"ג חבית שמירוח השעוה או השמן עב נשאר ע"ג החבית, אבל כשנבלע א"כ אינו דומה לאיסור. ואת דברי המג"א העתיקו התוספת שבת (ס"ק ל). והתפארת ישראל בכלכלת שבת (סי' ל). והמשנה ברורה (ס"ק מט). והערוך השלחן (ס"ק לב). וכף החיים (שם ס"ק קב). ומהרש"ם בדעת תורה (סי' שכח ס"ק כו) למד מדברי המג"א להקל למרוח משחה לחולה שאין בו סכנה, ע"ש. וכן למד בספר ערך שי (סי' שכח סעיף כב), דבסיכה רוצה שיבלע ולא ימרח, ע"ש. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' כ וח"י סי' לא אות יא). וכ"כ בספר שלחן שלמה (סי' שכח ס"ק מז) שיש להקל בנבלע, ע"ש[3]. וכן כתב מרן מלכא זיע"א בשו"ת יביע אומר (חלק ד חאו"ח סימן כז אות ב) להקל להשתמש במשחת שינים בשבת, והאריך הרחיב בזה כיד ה' הטובה עליו והשיב ע"ד החולקים. וחזר על המקרא בספר חזון עובדיה (ח"ג עמ' שפד וח"ה עמ' קלד בהערה ג). והן אמת כי בדבריו בחזון עובדיה כתב להקל בזה לחולה שאין בו סכנה, ומשמע שבסתם אדם אסור ולחולה הקל משום צערו, אבל הנה בשו"ת יביע אומר הנ"ל הנידון הוא על צחצוח שינים במשחת שינים, שאינו חולי אלא מניעת צער, ומבואר דס"ל להקל משום דזיל בתר טעמא שאין בזה חשש ממרח. ואיך שיהיה, הנה עכ"פ בנ"ד שיש לאשה זו הסובלת מחתכים בכף היד צער רב, הנה לא גרע ממי שסובל מכאבי גב שהקל לו מרן מלכא בחזו"ע כנ"ל. וע"ע בשו"ת אדני פז אבידר (ח"ד סי' לו) שכתב גם להקל מחמת הנ"ל, ע"ש. [ובספר ילקוט יוסף (שבת א-ב סי' רסג ס"ז עמ' רצג) הביא בכלל המתירים משחה הנבלעת את דברי שו"ת מטה לוי הורוויץ (ח"ב סי' כא), ונמשכו אחריו כמה מחברים, ע"ע. אולם הנה המעיין בדבריו יראה שכתב להתיר שם במשחה נוזלית דל"ש בזה ממרח, ולא מחמת זה שהיא נבלעת, ולא הזכיר סברא זו כלל. ע"ש].
♦
ד. דברי כמה מהראשונים שמבואר מהם בהדיא היפך דברי המג"א
אלא שאנכי הרואה בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק לג הערה סד) שהעיר ע"ד המג"א מדברי האורחות חיים (חלק א הלכות שבת סי' קכג) שכתב וז"ל: לא ירוק אדם בקרקע וישוף ברגלו מפני שהוא חייב "משום ממרח" ומשום אשוויי גומות, אבל דורסו לפי שאין מתכוין למרח ולא לאישוויי גומות, ואף על גב דממילא ממרח לא מתכוין שרי משום מאיסותא, עכ"ל. וע"ע בשו"ת תפלה למשה (ח"א סי' נד אות ו). ומבואר דבקושטא אסור אף משום ממרח. וע"ע לרבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יב חלק יד דף פז טור ג) שכתב וז"ל: רוק דורסו לפי תומו כלומר כלאחר יד "שלא יראה כממחק ממש", כך פשוט בשבת וכ"ש שיכול לכפות עליו כלי, עכ"ל. ומבואר שהחשש הוא מצד ממחק אף שמדובר ברוק שנבלע. וכן מבואר בחידושי הריטב"א מסכת שבת (קכא ע"ב) שכתב וז"ל: וכן רוק דורסו לפי תומו שיתכוין לדורסו (ורעה) [ויטה] עליו את הדרך לדורסו ולמרחו "שאין דרך מירוח בכך", אלא דלשנויי בעלמא מראה כאילו לא דרסו בכונה אלא שבא לו בהליכתו לפי הליכתו לתומו, ונכון הוא, עכ"ל.
ולפ"ז לכאורה נפל פיתא בבירא, כי כל דינו של המג"א הנ"ל שבנבלע אין חשש ממרח יצא לו מקושייתו מדוע בשפשוף הרגל אין איסור ממרח, ובהגלות נגלות דברי האורחות חיים ורי"ו והריטב"א דבקושטא חייב משום ממרח א"כ בנפול היסוד נפל הבנין. וע"ע להאליה רבה (ס"ק לה) שהביא את דברי המג"א, וכתב דצ"ע דרש"י [קכא ע"ב ד"ה רוק דורסו] ור"ן וטור קאמרי דהוי מירוח, ע"כ. אמנם בשו"ת יביע אומר (חלק ד חאו"ח סימן כז אות ב) הב"ד הא"ר וכתב: ולק"מ, שהרי גם מרן הש"ע כ"כ, ובכ"ז מפרש לה המג"א דהוא לשון מושאל, ואינו אלא משום אשווי גומות, וכדמוכח בירושלמי דשרי בקרקע מרוצפת, ע"ש.
אבל באמת שגם בדברי רש"י גופיה שכתב וז"ל: רוק דורסו לפי תומו, "שאין מתכוין למרח" ולאשוויי גומות, דאף על גב דממילא "ממרח" הוא, כי לא מיכוין שרי, משום מאיסותא, עכ"ל. לכאורה פשט לשונו הוא שהחשש הוא משום ממרח "ו"להשוות גומות", ומה שדימה הרב ביבי"א את דבריו לדברי הש"ע שעליהם קאי המג"א ואפ"ה למד דינו, לכאורה לשון מרן שונה קצת מדברי רש"י, שהרי הש"ע בריש דבריו לא כתב כלל מעניין ממרח, שהרי ז"ל בש"ע (סימן שטז סעיף יא): לא ישפשף ברגליו רוק ע"ג קרקע, "משום משוה גומות", אבל מותר לדרסו לפי תומו שאינו "מתכוין למרח" ולהשוות גומות, ואף על גב "דממילא ממרח הוא", כי לא מכוין שרי, משום מאיסותא, עכ"ל. ולכן אפשר לפרש בכוונתו דלשון מירוח הוא בהשאלה, והיינו למרח את האדמה ולהשוות הגומות, כי פתח דבריו בענין השוואת גומות, ולכן המעיין צריך להבין שההמשך קאי ע"ז. אבל רש"י שפתח דבריו יעי'ר: רוק דורסו לפי תומו, "שאין מתכוין למרח" ולאשוויי גומות, לכאורה המעיין מבין שיש כאן ב' חששות (ובזה יתבאר למה הקשה הא"ר ע"ד המג"א מדברי רש"י ושא"ר ולא מדברי הש"ע, וסרה הערת ידידי הרה"ג ר' נתנאל מלכא בספר נתיבות הלכה סי' שטז עמ' תג). אלא דבקושטא קשה לומר שנעלמו מעיני המג"א דברי רש"י והר"ן בסוגיא בדוכתא. ושו"ר כן למהרש"ם בדעת תורה (סי' שכח ס"ק כו בהערה) שכ"כ. ומ"מ בהגלות נגלות דברי הארחות חיים והראשונים הנ"ל שכתבו בהדיא שיש בזה חשש משום ממרח, א"כ לכאורה יש לפרש כן אף בדברי מרן ורש"י והר"ן שהדברים כפשוטם, ועוד דאפושי פלוגתא לא מפשינן. (מיהו עי' לקמן). ולכן מש"ש בדעת תורה להתיר לחולה שאין בו סכנה לסוך במשחה עבה (הנקרא זאלב), עד שתתמחה ותבלע בגופו, וסמך ע"ד המג"א הנ"ל דבמתכוין להבליעה ליכא מירוח, וסיים: "ואף על פי שהא"ר הניחו בצ"ע מרש"י והר"ן והטור, במקום חולי יש לסמוך על המג"א". ע"כ. צ"ע כיצד יש לסמוך ע"ד המג"א במקום שהראשונים עומדים כנגדו (ועי' בשו"ת הלכה למשה ח"ב סי' מב עמ' שצא בהערה יב, שהארכתי להוכיח מדברי הפוסקים שבמקום שפוסק אחרון נחלק עם ראשון ואין בראשונים דעה כאותו אחרון, הרי שדעתו כלא היתה). אמנם מהרש"ם בתו"ד כתב לבאר שהדיוק בדבריהם אינו מוכרח, ושהוא לשון מושאל וכנ"ל, ואפשר שלזה כוונתו שיש לסמוך לחולה. ומ"מ, עתה שנמצא שהארחות חיים והראשונים הנ"ל אוסרים בהדיא משום ממרח, א"כ בודאי שאין להקל.
ועפ"ז יש להעיר עוד עמ"ש בשו"ת פעולת צדיק (ח"ב סי' קנט) להתיר לסוך גופו בחמאה קרושה בשבת, וז"ל: גם אין לחוש משום מירוח מהא דכתב מרן סי' שיד סי"א וז"ל אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסותמו מפני שהוא ממרח וכו', ע"ש. דהתם לא אסרו אלא משום גזירה דשעוה הא לאו הכי כגון לסוך ליכא למיחש ביה משום מירוח, ותיבות מפני שהוא ממרח קאי אשעוה, ותדע שכן הוא שהרי בגמ' (דף קמ"ו ע"ב) איתא משחא רב אסר ושמואל שרי מאן דאסר גזרינן משום שעוה ומאן דשרי לא גזרינן, ע"כ. הרי בפירוש דאפילו לרב דאסר לאו מטעם מירוח רק משום גזירה דשעוה ולהכי לשמואל דלית ליה הך גזירה שרי, ורש"י שכתב אסר למרחו לאו משום דשייך ביה מירוח, אלא סירכא דאיסורא דשעוה נקט, ודוק. זהו הנלע"ד והש"י יורנו נפלאות מתורתו אכי"ר, עכ"ל מהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק. וכוונתו דרב אסר משום גזירה דשעוה, אמנם "גזירה דשעוה" היינו "מירוח שעוה" ע"ג החבית, והגזירה הרי היא ממילא על "מירוח משחא". אבל כ"ז בדדמי למקור האיסור, והיינו מירוח ע"ג חבית, אבל אין הגזירה על כל מריחת שמן, וכגון בסיכת הגוף, דאין זה שייך לגוף האיסור ואינו בכלל הגזירה. אלא דלדבריו לכאורה קשה, מדוע חששו הארחות חיים ודעימיה למירוח ב"רוק" בקרקע אחר שאין זה שייך לעיקר "גזירת שעוה" במירוח ע"ג החבית, וע"כ שאין להתיר בזה, ודוק. ומה שפלפל בזה ידידי הרה"ג ר' נתנאל מלכא בספר נתיבות הלכה (סי' שטז עמ' תג והלאה), לענ"ד אינו פשט הדברים.
וכן ראיתי להגאון ר' דניאל גודיס שליט"א בשו"ת מנחת דניאל (ח"א סי' מח) שהאריך הרחיב בזה והעיר ע"ד הרב פעולת צדיק, ואסיק להלכה להחמיר למרוח משחה אף אם היא נבלעת, משום ממרח. וע"ש (עמ' קעא בד"ה ולאחר המחילה) שכתב שאין להקשות מדוע יש לחייב משום ממרח כיון שלבסוף לא נשאר המירוח אלא נבלע בגופו של אדם, שהרי כה"ג אשכחן במרדכי בשבת (סי' תלד) שכתב שאסור לנגב בגדים השרויים במים סמוך לאש בשבת משום מלבן וכו' ועוד יש לאסור משום מבשל כמו מאן דשדא סיכתא לאתונא דחייב משום מבשל, כדאיתא בגמ' (עד:), וכ"כ מרן הש"ע (סי' שא סמ"ו). וכוונת המרדכי דלא תקשה אמאי חייב נמי משום מבשל שהרי אין לו אפשרות להשתמש במים המבושלים. ועל זה הביא ראיה מהאי דשדא סיכתא לאתונא דחייב משום מבשל, שגם בזה אין משתמש במים המתבשלים היוצאים מהיתד, ואעפ"כ חייב משום מבשל. וטעמא דמילתא, שהרי הדבר ידוע שאי אפשר להקשות את היתד רק לאחר שיתבשלו המים ויתאדו, וכך רצונו ולכן חייב משום מבשל. ולכן גם במי שנשרו בגדיו במים ועומד כנגד האש חייב משום מבשל. ובנ"ד נמי איכא למימר הכי, שהרי כיון שיודע שא"א שיבלע בקרקע אא"כ ממרחו, והוא מתכוין לכך, הרי ששפיר יש לאסור משום ממרח, עכת"ד. [וע"ע בזה בשו"ת תפלה למשה ח"א סי' נד אות ד].
ועוד כתב שם ששמע שמרן מלכא רבנו עובדיה יוסף זצ"ל לא הורה להקל בכל זה אלא לחולה שאין בו סכנה, ע"ש. ובאמת כן משמע מדבריו בחזו"ע ח"ג הנ"ל, ובפרט בח"ה שם בסוף ההערה שכתב: ואע"פ שיש מאחרוני זמנינו שכתבו להחמיר, "העיקר להקל לחולה שאין בו סכנה", ע"ש. וכן העתיקו לנכון חכמי מכון מאור ישראל בקיצוש"ע חזו"ע שבת (דיני חולה שאיב"ס פרק נ סמ"ב) שכל הקולא בזה היא דוקא לחולה שאין בו סכנה, ע"ש. ונראה שאף שבשו"ת יבי"א (ח"ד חאו"ח סי' כח סוף אות יג) כתב בהדיא להקל עפ"ד המג"א גם שלא במקום חולי, ע"ש. מ"מ לענין מעשה הואיל וראה שרבים מחמירים, לכן כתב בחזו"ע הנ"ל להקל לחולה דוקא.
♦
ה. כדברי המג"א כן נראה מדברי הירושלמי ומדברי כמה ראשונים ודחייה לזה
אלא שבאמת שהמג"א הנ"ל כתב שעל רצפה מותר לדרוס על הרוק וציין שכן הוא בתלמוד ירושלמי מסכת שבת (פרק ז הלכה ב), וז"ל הירושלמי: ר' בא בשם ר' חייא בר אשי איתפלגין ר' חייא רובא ור' שמעון ב"ר חד אמר רוקק ושף. וחרנה אמר אינו רוקק ושף. מה פליגין בשאין שם פסיפס אבל יש שם פסיפס רוקק ושף. ומבואר שכל מחלוקתם דוקא בקרקע אבל במרוצף לא נחלקו. וכדברי המג"א. וכ"כ האור שמח (פרק כא מהלכות שבת הלכה ב). וכן בפירוש פני משה כתב וז"ל: איתפלגון, ברוקק על הארץ. חד אמר רוקק ושף, ברגלו, ואידך אמר כשרוקק אינו שף, ובמה פליגין כשאין שם פסיפס והוא רצפה של אבנים דמר חייש משום אשווי גומות ומר לא חייש דכדרכו הוא עושה ולא מתכוין לכך, אבל אם יש שם פסיפס לד"ה רוקק ושף ולא חיישינן לזה שמחליק הרצפה ע"י כך, עכ"ל. וגם הרב קרבן העדה שם כתב וז"ל: רוקק ושף, הרוק ברגלו שלא יהא נראה ולא אמרינן דלמא אתי לאשוויי גומות. בשאין שם פסיפס, הוא רצפת אבנים, אבל כשהקרקע מרוצף מותר לשפשף אפילו בשבת דליכא למיחש למידי, עכ"ל. וכן פירש בשיירי קרבן שם. ומבואר שלדעת הירושלמי אין חשש משום ממרח רק משום השוואת גומות, ולכך בקרקע מרוצפת אין חשש. וא"כ הדרא קושיית המג"א לדוכתא וצריך לתירוצו ונמצא דאצטמיד חצביה.
וכן מצאתי גם להרמב"ם (פכ"א מהלכות שבת הלכה ב) שכתב וז"ל: טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל או בקורה אבל לא בקרקע שמא יבא להשוות גומות, לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו "שמא ישוה גומות", ומותר לדרוס הרוק שעל גבי קרקע והולך לפי תומו, עכ"ל. ומבואר שלא הזכיר בדבריו כלל מענין ממרח, ואם באמת יש בזה חשש ממרח, היה לו לכאורה לדבר מזה ג"כ, ומשמע שמצד זה אין חשש כלל. ועיין להמעשה רקח שם שכתב וז"ל: לא ירוק וכו'. זה הוציא רבינו ממ"ש שם דף קכ"א א"ר יהודה רוק דורסו לפי תומו, ופי' רש"י שאין מתכוין למרח ולאשוויי גומות אף על גב דממילא מירוח הוא כי לא מכוין שרי משום מאיסותא ע"כ. עכ"ל. ולכאורה צ"ע כיצד הביא מקור דברי הרמב"ם, שלא דיבר אלא מענין השוואת גומות, מפירש"י שהזכיר ענין "מירוח". ולכאורה מכאן יש להוכיח כהבנת הרב יביע אומר הנ"ל, דאין כוונת רש"י למלאכת ממרח אלא שהוא לשון מושאל שימרח את הקרקע וישוה גומות עיין, ודוק. [וכ"נ להוכיח עוד ממה שלדברי הא"ר נמצא שרש"י פתח באיסור ממרח והשוואת גומות וסיים רק במירוח, ולהאמור כאן ניחא].
וכן יש להוכיח מדברי הטור (סי' שטז) שכתב: וכן ברוק שלפניו יכול לדרוס עליו אף על גב דממילא "ממרח" ומשוה גומות כיון שאינו מכוין לכך ואיכא מאיסותא וכו', וכ"כ הרמב"ם ז"ל לא ירוק ע"ג קרקע וישוף ברגליו דלא קאמר אלא דורסו אבל מותר לדרוס רוק שעל גבי קרקע לפי תומו, עכ"ל. ואם כוונת הטור במ"ש "דממילא ממרח ומשוה גומות", לאיסור ממרח (ואין כוונתו שימרח הקרקע ויישרה וכתב "ימרח" בלשון מושאלת כנ"ל), א"כ כיצד ציין "שכן כתב" הרמב"ם בשתיקה, ולא נרגש שהרמב"ם כתב שיש בזה חשש משום השוואת גומות ולא הזכיר חשש ממרח כלל. ונראה כנ"ל, שאף הטור לא כיון לאיסור "ממרח", וכדברי הרב ביבי"א.
וע"ע בפסקי רי"ד (מסכת שבת קכא ע"ב) שכתב בזה"ל: אמר רב קטינא עקרב דורסו לפי תומו. פי' כל הני אתו אליבא דר' יהודה, דאי אליבא דר' שמעון אפילו בכוונה הורג נחשים ועקרבים, ורוק נמי אפי' בכוונה דורסו, "ולא חיישי' משום אשוויי גומות" דדבר שאין מתכוין מותר, עכ"ל. ומבואר שאין בזה חשש מצד מרוח. וכן מצאתי עוד להריבב"ן בשבת (שם) שכתב וז"ל: רוק דורסו לפי תומו בדרך הליכתו "ואינו חושש דאתי לאשוויי גומות", לפי שאינו מתכוין, ואע"ג דממילא הוא, כי לא מיכוין שרי, עכ"ל. והוא כנ"ל. וכ"כ עוד בפסקי ריא"ז (הו"ד בקובץ שיטות קמאי שם): ומותר לדרוס הרוק בשבת ואפילו בכונה ואין לחוש משום משוה גומות שהרי אינו מתכוין לכך ודבר שאינו מתכוין מותר כמו שביאר מז"ה, עכ"ל. וע"ע בספר הבתים (שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער שמיני) שכתב וז"ל: טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל או בקורה אבל לא בקרקע "שמא ישוה גומות" ומותר לדרוס הרוק שעל גבי קרקע והולך לפי תומו לר"מ, עכ"ל.
ובעיקר ביאור היבי"א בדברי רש"י הנ"ל ש"מירוח" הוא לשון מושאל, הנה מצאתי כעי"ז משמעות בדברי רבנו יונתן מלוניל בשבת שם, שכתב וז"ל: רוק דורסו לפי תומו לפי שאין כוונתו "למרוח ולאשוויי גומות" ואע"ג דממילא "ממרח" הוא כי לא מיכוין שרי מפני שהוא דומה קצת לגרף של רעי פטור, עכ"ל. ומלשונו שכתב למרוח ולהשוות גומות משמע שע"י המריחה הוא משווה את הגומות, עיין ודוק. וכלשונו כ"כ הנימוקי יוסף שם. וא"כ אפשר שעוד מרבותינו הראשונים קיימו בשיטה זו שאין כאן חשש משום איסור ממרח אלא משום השוואת גומות בלבד. ועכ"פ נמצא שהירושלמי לא חושש כלל לאיסור ממרח, וכן נראה בדעת כמה מהראשונים.
אלא שבאמת גם זה אינו מוכרח כלל, דיש לומר שהירושלמי והרמב"ם ושאר הראשונים שלא הזכירו חשש ממרח, מבינים שאין שייך ממרח ברוק (וראה בזה בפמ"ג הנז' לקמיה) או שהם מדברים ברוק רגיל (בלי ליחה), ואילו האורחות חיים ודעימיה דיברו ברוק סמיך (שיש בו ליחה). והחילוק בין הביאורים הוא אם נבאר שהראשונים נחלקים קצת במציאות, שהרי הגמ' בשבת (קמו:) הגדירה לנו ששמן עב הוא בכלל מירוח אבל בפחות מזה כ"ע מודו דלא שייך בו ממרח, והראשונים חולקים אם רוק הוא כמו שמן עב או למטה ממנו. או שכולם מודים שברוק רגיל אין חשש מירוח וכל אחד דיבר בסוג רוק אחר, כי שני סוגי רוק יש, אחד הצלול ורגיל והשני הוא ברוק שיש בו ליחה וכנ"ל. ואיך שיהיה, ממילא שוב נמצינו למדים שאין הכרח לקושיית המג"א כלל, וממילא נפל היסוד לבנין שהעמיד שאין ממרח בנבלע.
♦
ו. קושיא על יסוד ההיתר הנלמד מדברי המג"א בנבלע דלכאורה המג"א לא התיר בנדון המשחה
ומלבד כל האמור, קושטא קאי שעל דברי מהרש"ם בדעת תורה (סי' שכח ס"ק כו) ומרן מלכא בשו"ת יביע אומר (ח"ד סי' כז) שכתבו ללמוד מהמג"א הנ"ל להתיר למרוח משחה הנבלעת, מעיקרא היה קשה לי, דשמא המג"א שכתב שאין איסור ממרח בממרח בשביל שיבלע, לא אמר כן אלא באופן כבנידונו, שדורס רוק שאינו רוצה בקיומו כלל וחפץ להעלימו, ולכן לא שייך בו ממרח, כי אינו חפץ בעצם הדבר המתמרח ולא חפץ למרח אלא להעלים את הדבר, ולכן לא שייך לקרוא ע"ז שם ממרחץ. ולפ"ז מה שלמדו מהרש"ם ומרן רבנו זצ"ל למשחות שחולה מורח על גבו או שאר מקומות, דבקושטא האדם חפץ בדבר המתמרח אלא שהאופן שהוא צריך אותו מרוח הוא מרוח בתוך הגוף [ובמשחת שיניים שהתיר ביבי"א צריך שימחה ויעלם, עי' ביבי"א שם וע"ע לקמיה], א"כ לכאורה עדיין שם ממרח על זה[4]. ועיין בערוך השולחן (סימן שטז סעיף לב) שהב"ד המג"א בזה"ל: וגם מירוח אין כאן, דמירוח אינו אלא כשממרח דבר על חבירו ולא כשרצונו שתבלע בקרקע וברצפה "שלא תהא ניכר כלל" דזהו עיקר כוונתו, ע"כ. ומשמע שרצונו שאותו דבר המתמרח יעלם ולא יהיה כאן, משא"כ בקרם ידים שבודאי רוצה במירוחו ולכך הוא מביאו ומורחו, אלא שדרך שימושו הוא בהבלעה. אמנם בסברא אפשר לומר שעיקר איסור "ממרח" הוא בדבר הנראה מרוח ודומה לשעוה משא"כ כשהוא נבלע (ועיין בזה עוד לקמן), אבל מדברי המג"א גופיה לכאורה א"א לדייק דבר זה.
ושו"ר שכן הקשה הרב שמירת שבת כהלכתה (פרק לג הערה סד) ע"ד מהרש"ם שלמד להקל במשחה מדברי המג"א, ע"ש. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן ל אות י): ובכלל יש לחלק ולומר דעד כאן לא קאמר המג"א אלא בכגון שפשוף רוק שיבלעו בקרקע שאינה צריכה לגופה כלל דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה [עיין רש"י שבת ד' עג ע"ב], ומשא"כ בכגון נידוננו במשחה ע"ג מכה שמכיון שיש לו כבר המכה ברצונו להשים שם המשחה ולמרחה או לסוכה, ומכ"ש בשפשוף השיניים במשחה שהכל בא לו ברצון ובמחשבה, ע"כ. וע"ע במה שהאריך בכל זה טובא וסיים (אות יד): סוף דבר הכל נשמע דעד כמה שנרצה להקל בענין המשחות הוא רק בזה להוציא זה מאיסור דאורייתא, אבל איסור דרבנן בודאי ישנו, ולכן אין כל מקום להקל בסיכת תינוקות במשחת הזאלבע בשבת, ודלא כהמטה לוי, וגם לרבות שאין להתיר ניקוי השיניים בשבת במשחת שיניים, עכ"ל. וכן ראיתי עוד בספר אמרי יצחק וייס (סי' שטז סעיף יא סי' לד) שהקשה כנ"ל ודייק מלשון המג"א שכתב: וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו, אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע, עכ"ל, דלכאורה הו"ל בפשיטות דממרח אינו אלא כשממרח דבר ע"ג חבירו ולא היכא שמבליע דבר בתוך חבירו, ולדברינו א"ש דאין כוונת המג"א דליכא ממרח כשנבלע, אלא כוונתו דהכא שאני משום שהוא רוצה להבליעו, היינו שאין רצונו למרחו אלא כל כונתו להבליעו ולסלקו מחמת מאיסותא, ע"ש. ועוד הביא בס' אמרי יצחק שכן הבינו בכוונת המג"א הרב שבילי דוד (סי' שטז סק"ד), והביא ראיה לזה מדברי הפמ"ג, ע"ש. וכן הקשה הגאון ר' יצחק ברכה שליט"א בספר ברכת יצחק (מלאכת ממחק עמ' תתסה אות י), ע"ש.
וכן הקשה הרב השואל בשו"ת מנחת יצחק (חלק ז סימן כ) ע"ד מהרש"ם שלמד מדברי המג"א הנ"ל להקל במשחה, דשם כל כוונתו להבליע הרוק ולסלקו מן העולם ואין במירוח שום תקון, משא"כ במשחה שאופן רפואתו הוא להבליע בגוף החולה ע"י המירוח אולי הוא בכלל מירוח, עכ"ד. והוא כנ"ל, וגם מה שהשיבו הגאון מנחת יצחק שאין זה עיקר ראיית מהרש"ם אלא עיקר ראייתו ממ"ש בש"ע (סי' שכח סכ"ב) שבשמן אין ממרח אף שבמציאות הרי שייך בו מירוח כברוק, וכמ"ש הפמ"ג וכנ"ל, וע"כ שההיתר הוא משום שנבלע, ע"ש. לענ"ד אין זו ראיה, שאף ברוק מדובר ברוק סמיך (וכמו שהארכתי לקמיה), ובשמן מצינו בגמ' בהדיא שלא שייך בו ממרח, וכנ"ל שרק בשמן עב נחלקו. ובודאי שאינו מחמת שנבלע, אלא מחמת שהוא נוזל הנשפך ולא נמרח כשעוה, ופשוט ככל הנזכר לקמן. ועכ"פ נמצינו שעל קושיית הרב השואל לא השיב המנח"י, ונראה שהוא מסכים עמו שע"ז אין להשיב.
וכן ראיתי עוד להרה"ג ר' משה הרשלר בקובץ הלכה ורפואה (ח"ה עמ' מה) שכ"כ בדעת המג"א והניח את דברי מהרש"ם בצ"ע, ע"ש. וכ"כ הרה"ג ר' יוסף שמואליאן בס' מחוקק במשענותם (ח"ב סי' שכז אות ב). ובשו"ת ויען יוסף צברי הנד"מ (ח"א סי' י אות ז), ע"ש. וכן העיר הרה"ג ר' יוסף הכהן בספר יסודות בהלכות שבת (סי' יח), ועיין במה שהאריך להוכיח שגם בכה"ג שייך איסור ממרח, ע"ש. וע"ע בשו"ת אבני ישפה (ח"ב סי' לב) שהוסיף על הקושיא עוד, שיש לחלק בין רוק ובין שאר משחות, שרוק הוא דבר שהוא כמעט לגמרי נוזלי ובפעולה כלשהיא נבלעת ע"י הדריסה, אבל במשחה שהיא בעצמה מוצקת ולא נוזלית כדי להבליעה בעור חייבים למרוח אותה. ואף שאינו מדובר בנוזלי גמור שהרי אין ממרח כלל בנוזלים, אבל עכ"פ צ"ל שאיירי שהוא מעט סמיך וכדרכו של כיח הגרון, ואם היתה כוונתו שלא להבליע אלא למרוח ע"ג איזה דבר היה בו איסור ממרח, אמנם קרקע מנוקב היטב והרוק לח ולכן הוא חודר בקלות ואין כאן ממרח אבל אין לדמות למשחה ע"ג עור שצריך עמל להבליעו ויש כאן ממרח, ע"כ. וכן צידד בשו"ת מראש צורים (סי' לג) שיש לחלק בין רוק שאין כוונה למרחו גם לא לרגע אחד לבין משחה שחפץ במירוחה תחילה אלא שלבסוף נבלעת, ע"ש. וע"ע בספר משנה הלכה (סי' שטז עמ' שיט).
אמנם המג"א כתב: "דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע", ובמשחה הנבלעת אין זה נשאר בעינו אלא נבלע. ואפשר לומר שעיקר הסברא שכל שאין הדבר נמרח "על גבי השני" אלא נבלע מותר. אבל כאמור אין דבר זה מוכרח מדברי המג"א, דאפשר שכוונתו כנ"ל להקל דוקא ברוק ש"רוצה שיבלע בקרקע", ואין כוונתו ש"יתמרח ע"ג חבירו" כי אין לו בו כל צורך. וגם כשמורח משחה ומבליעה בבשר הרי נמצא שמורח דבר- משחה, על גבי חבירו- על גבי הבשר. משא"כ ברוק, שכוונתו להבליעו בקרקע ולא למורחו בתוך הקרקע, וממילא א"א לסמוך על דברי המג"א לקולא אם לא ברור שכוונתו להתיר ד"ז.
וראיתי להרה"ג ר' איתמר מחפוד הלוי שליט"א בשו"ת ברית הלוי (ח"א סי' נח) שהתקשה בקושייתנו הנ"ל על מהרש"ם והאחרונים שלמדו להקל במשחה מדברי המג"א, שיש חילוק טובא כנ"ל, ושוב פטר את הדבר בפשטות דסוף סוף הסברא בעיניה עומדת שכל שלא ממרח דבר ע"ג חבירו ליכא איסור ממרח, עכ"ד. ולדידי אין בזה כל ישוב ולימוד מדברי המג"א, וממילא אין לסברא זו סימוכין וא"א לסמוך ע"ז.
♦
ז. דעת רבים מהאחרונים להחמיר במריחת משחה בשבת
ומלבד הפוסקים הנ"ל שהקשו על מהרש"ם ודעימיה ופסקו למעשה שאין להקל במריחת משחה אף כשהיא נבלעת, כן פסקו עוד הגאון חזון איש (או"ח סי' נב ס"ק טז) גבי עוף שנפצע ונמצא ברשותו, שכתב: וכשמושחין על הפצע לא ימרחו רק ישליכו את המריחה, ע"ש. וע"ע בספר שמירת שבת כהלכתה (פל"ג סעיף יג הערה סד) שהשיג על מי שהביא שמועה מהחזו"א להקל בזה, וגם העלה להחמיר בזה, ע"ש. וכן הובא בשם החזו"א עוד בקובץ ישורון (חלק כו עמ' תשלב אות יב) להחמיר בזה. וכ"כ הגאון ר' בן ציון אבא שאול בשו"ת אור לציון (חלק ב פרק לו אות ו) שאין למרוח משחה לתינוק או לחולה בשבת, ובמקום שיש צער לתינוק או לחולה, יתן את המשחה במקום הצריך בלי מריחה, ע"ש. וכ"כ להחמיר בספר אשרי האיש בשם הגריש"א (עמ' שמו אות ג), וכן בספר ישיב משה טורצקי (עמ' לב) כתב כן בשם הגריש"א ושכן מוכח מהרמב"ן בשבת (עה ע"ב). והנה ז"ל הרמב"ן: השף בין העמודים וכו', ה"פ השף העור בין העמודים כדי לרככו חייב משום ממחק שכן דרך הרצענין להחליקו ולרככו בכך, עכ"ל. ולענ"ד אין הלימוד מזה מוכרח, ששם הריכוך הוא ריכוך עור הבהמה בכדי לתקנו לשימושו וכמלאכת ממחק ממש. משא"כ כאן, שחשש "המיחוק" נעשה ע"י מריחת המשחה על העור ואותה הוא מורח על גבי העור (ובגוף עור האדם עצמו אינו עושה כלום), ומנלן שגם בכה"ג חשיב "ממחק" (וע"ע בחזו"ע ח"ג עמ' שפה ריש עמודה ב). ומ"מ כאמור דעת הגרי"ש אלישיב לאסור. וכ"פ בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן ל) כנ"ל. וכן בשו"ת שאילת חמדת צבי וולנר (ח"א סי' כה) ביטל דעתו מפני דעת המחמירים (ובעיקר הצי"א הנ"ל) ופסק לאסור בזה, ע"ש. וכן בשו"ת באר משה (ח"א סי' לו אות ג' ובפירות הנושרין) מתחילה כתב לצדד לקולא, אולם שוב חזר בו והעלה להחמיר אא"כ מניח בלי למרוח, שבזה יש להתיר כמתבאר מהמחצית השקל ע"ד המג"א (סי' שיח ס"ק כב), ע"ש[5]. וכן העלה להחמיר בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן לג ובח"ה סי' לא אות ג) זולת אם מניח המשחה מבלי למרוח, ע"ש. וכ"כ בספר תורת היולדת (פרק טל ס"ו). וכן בספר ארחות שבת (ח"א פרק יז הערה כח) שלמעשה נקטינן דאין להשתמש במשחה אף כאשר מבליע אותה בתוך הגוף, ע"ש. וע"ע בשו"ת אגרות משה (ח"ט סי' כה אות ג), אלא דצ"ע אם שם הוא בנבלע. וע"ע בשו"ת ויען דוד ווייס (ח"ד סי' נא). ובשו"ת ברוך אומר (ח"ב סי' קיז).
וע"ע בחלופת המכתבים בזה בין מרן הראש"ל הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א והרה"ג ר' אופיר מלכא שליט"א (בספר הליכות שבת ח"א וח"ב בסופם, ובשו"ת הראשון לציון ח"א). ואציין כי בספרים רבים בהם עיינתי בדרך לימודי בהלכה זו ראיתי מציינים בפשטות שהמנהג להחמיר במריחת משחה בשבת (וכ"כ הגר"י יוסף בעצמו ספר שלחן המערכת ח"א עמ' תקמ שאין להקל אלא לחולה, וכ"כ בשו"ת אור לציון חלק ב פרק לו הערה ו, ש"המנהג שלא למרוח משחה בשבת משום חשש ממרח", ע"ש. ולדעתו אין להקל בזה אף לחולה. וע"ע בשו"ת שובה ישראל ח"ב סי' כז, ובספר שלמי יהונתן סי' שטז שיז עמ' ער. ובספר תפארת השבת סידורא דפת עמ' שדמ. ועוד רבים ונלאתי לציינם).
♦
ח. דבר עבה שע"י מירוחו הופך לנוזלי אינו בכלל איסור ממרח
ועין רואה להגאון ר' משה הלוי בספר מנוחת אהבה (ח"ג פרק כ הערה 31) שהאריך להוכיח שלא שייך איסור ממחק בממרח דבר ומחליקו אלא אם הדבר המתמרח נשאר גוש עבה אחר מירוחו, אבל אם ממיסו והופכו לנוזל ע"י מירוחו אין בזה שום ממחק, שלא שייך מירוח בדבר נוזלי. ואף שקודם מירוחו היה קשה, מ"מ כיון שממיסו והופכו לנוזל אין בזה דמיון לממחק את העור, והביא ראיה לזה ממ"ש הטוש"ע (סימן שכח סעיף כב) וז"ל: מעבירין גלדי מכה וסכין אותה בשמן אבל לא בחלב (החית צרויה) מפני שהוא נימוח, עכ"ל. וכתב מרן בב"י שמ"ש הטור "מפני שהוא נימוח", רצונו לומר שדומה לריסוק שלג וברד בשבת שאסור משום שנראה כבורא המים מהם והוי מוליד כמו שנתבאר בסימן שכ. וסיים מרן: שכ"כ המרדכי והסמ"ג והגהות מימוני, עכ"ל. וכיו"ב כתב הרמ"א בהג"ה (סימן שכו סעיף י) וז"ל: ואסור לרחוץ ידיו במלח ובבורית שקורין זי"ף או בשאר חלב (החית צרויה) שנימוח על ידיו והוי נולד, עכ"ל. ולכאורה למה לא אסרו לסוך בחלב מצד שהחלב מתמרח, ועיין בראב"ן (סימן שפ) שכ' שחלב דינו כשעוה ויש בו איסור מירוח, וכ"כ האחרונים (סימן שיד סעיף יא), ע"ש. וצריך לומר דדוקא כשממרח את החלב אסור משום ממחק אבל כשסך בו וממיסו כשמן אין שייך בזה ממחק כלל, ולכן אין לאסור אלא מצד שמוליד ממנו שמן. וכן מוכח ממ"ש המרדכי (ס"פ במה טומנין) בשם רבינו יחיאל מפריז שמותר ליתן כנגד האש בשבת פשטידא אע"פ שהשומן שבתוכה נמחה, וראיה מדאמרינן (שבת מ:) סכה אשה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה וסכה לבנה, וסתם שמן זית הוי קרוש ואפ"ה שרי, עכ"ד. והובא בב"י (סס"י שיח). ומוכח דס"ל דמותר לסוך בשבת בשמן קרוש ולא הוי ממרח וממחק. וצריך לומר כמ"ש דלא שייך איסור ממרח וממחק כשממיס את הדבר הקשה והופכו לנוזל ודוקא כשנשאר קשה וממרחו על איזה דבר ומחליק פניו אסור משום ממחק, עכ"ד המנוחת אהבה.
[ובאמת שראיות אלו הביא כבר מרן מלכא זיע"א בשו"ת יביע אומר סי' כח אות יג, אלא שהוא למד מזה לחידושו של המג"א שכל שנבלע לית לן בה, והרב מנוחת אהבה למד מזה להקל באופן שהסמיך הופך לנוזלי, שמותר משום ממרח ואסור משום מוליד. וממילא נמצא שאין מזה ראיה להתיר כל דבר הנבלע, די"ל שהלימוד כהמנוח"א. ואין לומר בהיפך, שיש לדחות את לימוד המנוח"א ע"פ לימוד הרב יבי"א, שהרי פשט הגמ' דסכה אשה ידה- אין השמן נבלע, וכדמסיים "וסכה לבנה קטן", ואם מבליעה את השמן בידה כיצד סכתו לבנה, וממילא הפשט נראה כדברי המנוח"א, וכ"כ בשו"ת מחקרי ארץ (ח"ב סי' מז הנז' לקמן). וע"ע בשער שלמה זוראפה (סס"י ס, דף לז סע"ד) שכתב דממרח לא שייך בדבר שהופך להיות מים. וכעין זה כתב בספר פקודת אלעזר בן טובו (סי' שכו). וכ"כ בספר ערך שי סי' שכח סעיף כב, ובשו"ת מבית מאיר ח"ד עמ' קמא אות ד, וע"ע לקמן].
אבל לכאורה צ"ע מהאורחות חיים הנ"ל (שהגר"מ לוי הביאו בעצמו בשו"ת תפל"מ לענין אחר כנ"ל), דמוכח שברוק יש איסור ממרח אף שלא נשאר מהדבר המתמרח "גוש עבה אחר מירוחו" אלא הוא נמרח ונבלע בקרקע כמ"ש המג"א[6] (שהרי לכאורה אין מחלוקת במציאות). וכן דייק הפרי מגדים (אשל אברהם סימן שטז סקכ"ד) מדברי מרן הש"ע (סי' שטז סעיף יא) שכתב "ומירוח כו'", דמשמע ברוק נמי שייך מירוח אם רוצה להשוות ולהניח שם על גבי מכה וכדומה, ע"ש. אמנם בשו"ת יבי"א הנ"ל (ח"ד סי' כז אות ב) כתב לדחות הבנה זו בדברי מרן דלשון "מירוח" שכתב הוא לשון מושאל ואינו מלאכת ממרח, וכנ"ל, ע"ש. אבל כאמור בהגלות נגלות לשון האורחות חיים ודעימיה נמצינו למדים בהדיא שבאמת שייך בדין זה גם חשש ממרח, וממילא הדרא דיוקא דהפמ"ג לדוכתא שברוק שייך ממרח (וגם אם לא ממרן הש"ע עצמו, סו"ס מדברי הראשונים הנ"ל, ודוק). וע"ע בכף החיים (ס"ק קה). ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' ל אות ז). ונראה באמת שגם רוק כשדורסים אותו אינו נמס ונהיה נוזלי יותר אלא נשאר בעוביו- עובי שיש לרוק. ובאמת כן היא לכאורה המציאות, שרוק המדובר בדברי הארחות חיים הוא דבר עבה קצת ואינו משתנה ממרקמו בדריסה. רק שע"י הדריסה הוא מפשט אותו, ובמקום שיראה כגוש גבוה הוא מתפשט, ובזה כבר אינו ממאיס הרואים, אבל עדיין המרקם שלו לא משתנה.
תדע שאם כוונת הראשונים הנ"ל לאסור ברוק רגיל בלי ליחה שהאדם יורק, הרי דלא גרע ממים ושמן רגיל, שבודאי שלא שייך בהם חשש "ממרח". וחזינן שרב ושמואל נחלקו בגמ' (שבת קמו ע"ב) ב"שמן עב" כנ"ל, ומבואר שמה שפחות עב מזה לא נחלקו ומודים דלא שייך בו ממרח. וכ"כ מרן בבית יוסף (סימן שיד) דבגמרא (שם:) מישחא רב אסר ושמואל שרי: "ומשמע מהכא דלא אסרינן אלא בשעוה וכיוצא בו שהוא דבר המתמרח וכן בשמן עב אף על פי שאין מירוחו ניכר כל כך מכל מקום אסור כיון דשייך ביה מירוח קצת דאתי לאיחלופי בשעוה אבל בשאר כל הדברים מותר לסתום החבית", עכ"ל. וממילא הארחות חיים והראשונים דעימיה שכתבו ששייך ב"רוק" ממרח ע"כ איירו ברוק עבה- והיינו שיש בו ליחה (ובפשטות באמת רק בכיוצא בזה שייך מיאוס וצריך לדורסו, משא"כ רוק סתם דלא כ"כ מאוס), וממילא גם כשדורסו נשאר עב רק שהוא נמרח. וכן הוא במציאות, שרוק אינו כמים, אלא גם כשמפשטים אותו, צמיגותו (עוביו) נשארת עד שמתייבש ולא דומה למים ושמן, ולכן שפיר איכא בזה משום ממרח, ודוק. וע"פ כל הנ"ל אפשר באמת שהירושלמי והרמב"ם ושאר הראשונים שביארו דין הרוק מצד השוואת גומות ולא מצד ממרח, הבינו שהגמ' מדברת ברוק רגיל בלי ליחה, ולכן הבינו שאין בזה כל חשש מחמת ממרח, שהרי צלול הוא משמן עב. והאורחות חיים ודעימיה דברו ברוק עם ליחה (ואפשר שהבינו כן משום דדוקא בזה שייך מאיסות וכנ"ל), ולכן הבינו ששייך בו מירוח. ולפי זה נמצא שבדבר עב קצת כמו קרם ידים כ"ע יודו לאסור מחמת ממרח. [וכן ראיתי בקצוה"ש (סי' קל בבדה"ש אות כב) שהביא את דברי המג"א הנז' וכתב שמוכח מזה דרוק הוא דבר המתמרח "והיינו לפי שהוא עב". ע"ש].
ומיהו עיין במג"א (ס"ק כה) שכתב: משום מאיסותא, נ"ל דהאידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא יזהר שלא ישפשף כשדורס עליו, ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל, אבל ליחה היוצאת מן הפה או מן החוטם ודאי איכא משום מאיסותא, עכ"ל. ונראה שהבין שהש"ע דיבר ברוק ממש ולא בליחה, ואפ"ה הבין המג"א שיש כאן חשש מחמת ממרח, אלא שכאן מותר הוא מחמת שנבלע. ולפי זה, גם לדעת האוסרים מחמת ממרח יש להתיר בנבלע לשיטת המג"א[7]. אלא שצל"ע ע"ד המג"א דלפ"ז מה שייך ברוק כזה ממרח מעיקרא וכנ"ל. וע"ע במנוח"א (ח"ג פ"כ הערה 21) ובשו"ת דברות אליהו (ח"א סו"ס כב) שהניחו את דברי המג"א בצ"ע. ע"ש. וע"ע בשו"ת אז נדברו (ח"י סי' טז) שכתב שלא אסרו אלא בשמן עב שאינו נשפך כעיסה רכה ודומה לשעוה אבל בפחות מזה מותר, עכ"ד. גם בספר חידושים וביאורים גריינמן (שבת סי' יז אות ד) תמה על המג"א מה מירוח שייך ברוק. וכתב שאף ברוק עבה לא שייך מירוח, דאין צורתו מתקיימת כלל. ע"כ. [ולענ"ד ברוק עב המצוי עם ליחה שייך ממרח כנ"ל]. וע"ע בשו"ת מבית מאיר (ח"ד עמ' קמא אות ה) שביאר באופן אחר שדוקא רוק עם עפר יחד מתערבב והוי כשעוה שנמרח, משא"כ רוק לבדו על רצפה דבכה"ג לא שייך דין ממרח, ע"ש. וכן כתבו לבאר בספר ארחות שבת (ח"א פרק יז הערה מ), ע"ש. ומ"מ, גם לדעת המג"א המציאות היא שמרקם הרוק הרגיל הוא נוזלי ונשאר נוזלי גם אחר מירוחו. ונמצא שהכלל שכתב הרב מנוחת אהבה ברור הוא, דלעולם אין איסור ממרח בדבר סמיך שהופך לנוזלי. ורוק מ"מ אם היה נוזלי הרי הוא נשאר נוזלי (והשאלה מדוע שייך בו ממרח הרי היא על המג"א ודעימיה ולא על חידוש המנוח"א), ורוק עם ליחה ע"י הדריסה הוא מתפשט אבל עדיין נשאר סמיך ולא הופך נוזלי עד שמתייבש ונעלם.
וע"ש במנוחת אהבה (ח"ג עמ' קיט) שכתב דסו"ס יש איסור בזה משום מוליד. ומ"מ בנ"ד אין גדר זה נוגע לנו, וגם אין לחוש בו מחמת מוליד, כי המציאות בקרם ידים היא שאמנם הוא נבלע בעור, אבל כשמורחים אותו ע"ג היד אין הוא הופך להיות נוזלי אלא הוא נשאר סמיך, אלא שהוא נכנס בתוך הנקבוביות שבעור ולכך אינו ניכר (ובאמת שמדברי המנוח"א נראה שלא הכיר במציאות זו, ולכל הפחות היה לו לכאורה להבהיר שכ"ז רק בשנעשית נוזלית, שהרי ברוב המשחות אינו כן לכאורה. וגם בספר ברכת יצחק הנ"ל כתב שבד"כ משחה נעשית צלולה, וצ"ע. ועכ"פ בקרם ידים בודאי אינו נעשה צלול, פוק חזי. ושו"ר שכן העיר הרה"ג ר' יוסף הכהן בספר יסודות בהלכות שבת סי' יח עמ' קצד). וע"ע בחזו"ע (ח"ג סוף עמ' שפה) שהעיר ע"ד המנוח"א שמה שחשב שמרן אוסר לסוך בחלב מפני שנמחה "והוי מוליד", הנה בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' יד) כבר כתב שצריך לומר שטעמו של מרן משום דדמי לבורא מים, כמ"ש רש"י (שבת נא:) גבי שלג וברד. וגם כאן כתב מרן הב"י דדמי לריסוק שלג וברד, שכיון שנראה לעיני הרואים שהוא ממחהו ועושהו מים, דמי קצת לבורא מים, כיון שהיה בתחלה אוכל ועתה הוא משקה וכו', ע"ש. "משא"כ במשחה שאינה נהפכת לנוזל אלא נבלעת בגוף החולה", ע"ש. וממילא הדרינן לחששא קמא מחמת ממרח.
♦
ט. דברי הרב מחקרי ארץ והנלע"ד ע"ד
ועין רואה לידיד נפשי, הגאון ר' רזיאל הכהן שליט"א, בשו"ת מחקרי ארץ (ח"ב סי' מו מז) אשר דן אודות משחת ואזלין שרגילים למרוח על הידים למי שהתייבש עור ידיו והיא מגינה על הידים שלא יתייבשו יותר, אם מותר למרחה בשבת. ובסי' מו דן בזה מחמת רפואה בשבת והעלה להקל משום שהואזלין אינו מרפא את העור אלא מרגיע וגורם שלא יתייבש ויחתך יותר, עש"ב. ולדידי אין הדבר פשוט להתיר עפ"ז, שהרי חזינן שבכך מתרפא וזה דרך רפואתו ודמי ממש לשאר רפואות הנעשות ע"י מריחת משחה[8]. ומה שהביא ראיה ממ"ש בש"ע (סי' שכח סעיף כג) שמותר ליתן ספוג וחתיכות בגדים ע"ג המכה, ע"כ, לענ"ד לא דמי כלל, שהרי הוא כמו אדם שרפואתו לנוח ולהירגע, ואין נראה כאן שום ענין רפואה ולא משתמש בשום דבר של רפואה. משא"כ במורח משחה שזולתה לא יתרפא וגם מצבו יהיה גרוע יותר, מנ"ל להתיר. ולענ"ד אין להקל אלא בקרם ידים וכדומה שהוא לשימוש בריאים, וכנ"ל באות א, משא"כ ואזילין, שמי שבשרו לא חתוך ויבש מאוד לא משתמש בואזלין (ובפרט שאינו נוח לשימוש כי אינו נבלע ולכן הוא מציק הן בידים והן למורחו בשפתיים. וידי"ן ההמ"ח כתב שהוא נבלע, ובמחכ"ת אין כן המציאות, וע"ע לקמיה).
ובסימן מז כתב ידידי הרב מחקרי ארץ לדון אם שייך במריחת המשחה איסור ממרח, והאריך הרחיב בזה והעלה להקל. ולענ"ד יש להעיר בדבריו כאשר אבאר. הנה (באות ד) כתב ידי"נ הרב מחקרי ארץ ללמוד בפשטות מדברי המג"א לשאר משחות הנמרחות כדברי מהרש"ם ודעימיה, ולא נחית למ"ש לחלק דאפשר שאף המג"א לא כיון להתיר אלא ברוק, שכוונתו לדורסו ולהבליעו ואין לו רצון בו, משא"כ המשחה. ושוב הביא (באות ה) את דברי הארחות חיים הנ"ל שמוכרח מדבריו ששייך בכה"ג ממרח, וכתב שגם להרמב"ם שלא הזכיר ממרח שמא זה מחמת דס"ל שברוק דוקא לא שייך ממרח אבל בשאר משחות אפשר שיודה לאסור, אלא ששוב כתב (באות ז) שמדברי המג"א הנ"ל נמצא שואזלין שנבלע יש להתיר[9] [וכבר הערתי שבמציאות ואזלין אינו נבלע, והרב מחק"א נסתר מחמתו, שהרי כתב בסימן שקודם לזה להתיר ואזלין משום רפואה כי אינו מרפא רק עשוי להיות מרוח על העור ולהגן מפני הרוח, ואם נבלע בודאי שאינו עושה פעולה זו. ומ"מ נדון בדברי הרב מחקרי ארץ לשאר משחות הנבלעות, וכבנ"ד בקרם ידים]. אמנם מהרש"ם הביא שהא"ר כתב שלרש"י והר"ן והטור יש בשפשוף הרוק משום מירוח, אבל באמת שגם לגם להאליה רבה אין ראיה לאסור, דשאני שפשוף הרוק שבאמת מחליק פני הקרקע הלחה וכמ"ש לעיל ודמי לשף בין העמודים וכדפירש רש"י (בשבת עה:) ועיין להר"ן שם, אבל בממרח דבר וכוונתו להבליעו אפשר שגם הם יודו להקל, עכ"ד המחקרי ארץ. ובדברים אלו הפך הקערה על פיה לומר דלא זו בלבד שהמג"א מיקל אלא שאפשר שגם האליה רבה יודה להקל במשחה ואסר רק ברוק. והנה הבנה זו היא הפך מה שהבינו כל האחרונים [וכעת מצאתי גם להגאון ר' ציון בוארון שליט"א בשו"ת שערי ציון ח"ג סי' ה אות ו, שביאר הכוונה כהרב מחק"א, אבל כתב שזה דוחק בכוונתו, והואיל שנתקשה בדין רוק כתב שאין מנוס מלבאר כן, ולפמשנ"ת ניחא] שהמירוח האמור ברוק הוא שממרח את הרוק עצמו בזמן שמבליעו ולא שהרוק גורם למירוח הקרקע[10] (זולת למתירים ומבארים שמירוח האמור כאן הוא לשון מושאלת). ולדברי המחקרי ארץ שהמירוח הוא באדמה מחמת הרוק, א"כ מה הוקשה להמג"א מדוע בקרקע מרוצפת אין חשש מירוח, ולמה הוצרך להמציא יסוד חדש שבנבלע אין חשש ממרח, הרי היה לו לתרץ בפשטות דבקרקע אין ממרח, כי אין קרקע אדמה אלא ריצוף, וממילא קושיא מעיקרא ליתא כי אינו ממרח את האדמה. ועוד, דבקושטא נראה פשוט שע"י כמות מועטת שיש ברוק א"א למרח וליישר את הקרקע, ואדרבה הרוק נבלע כמ"ש המג"א, ומזה הגיע המג"א למסקנתו דבנבלע ל"ש ממרח. ועוד שאם הרב אליה רבה לא מחמיר אלא ברוק, לכאורה היה לו לבאר את הדבר ולחלק בין השווים.
ומה שהביא הרב מחקרי ארץ ראיה לדבריו ממ"ש המרדכי (סוף פרק במה טומנים) והובא בב"י (סס"י שיח) בשם רבנו יחיאל מפארי"ש אהא דאמרינן (בשבת מ:) סכה אשה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה, דסתם שמן זית קרוש ואפ"ה שרי, ע"ש. ומוכח דלא חיישינן בסיכת שמן משום מירוח. ואף דהתם אינה מתכוונת להבליע את השמן, וכדמסיים עלה "וסכה לבנה קטן", צ"ל דכיון שאינה מקפדת על מירוחו והחלקתו ואין לה צורך בזה כלל, לא חשיב מירוח, וכמ"ש כיו"ב המ"מ (פרק יב הלכה ב), וכיו"ב כתב הרמ"א (סס"י שכא) שמותר להחליק פני האוכל, הואיל ואפשר לאכלו בלא זה. והסברא בזה היא דאין חשוב מירוח אא"כ יש תיקון במריחה זו, אבל מריחה שאינה מעלה ומורדת, אינה מלאכה, עכת"ד הרב מחקרי ארץ. אחר המחילה רבה, הנה מה שהביא ראיה משמן זית קרוש שהופך לנוזל (וכן הביא ביבי"א הנ"ל), הרי כבר הבאנו לעיל דברי הרב מנוחת אהבה שכתב שלא שייכת מלאכת ממרח בדבר מוצק או סמיך ההופך לנוזלי אלא רק משום נולד, וראיית המנוח"א מדברי המרדכי הנ"ל גבי המורחת שמן וכנ"ל. והרב מחקרי ארץ גופיה הביא בסוף דבריו (אות י) שבשו"ת שער שלמה זוראפה (סס"י ס, דף לז סע"ד) כתב דממרח לא שייך בדבר שהופך להיות מים. ושבספר פקודת אלעזר בן טובו (סי' שכו) כתב להסתפק אם שייך בסבון משום ממרח משום שנימוח ונמס עד שנהיה כמים ע"ש. וכן ראיתי עוד בספר ערך שי הנ"ל (סי' שכח סעיף כב) שכתב כחילוק הנ"ל בהדיא, דשאני שומן מחמאה, כי בחמאה שייך מירוח כבשעוה כשמדביקו על כלי דיכול להחליקו ולדבקו, משא"כ שומן כשלא ניתך עדיין הוי כבשר ולא שייך בו מירוח ולא נדבק וגם לאחר שניתך אם בא למרחו ולדבקו בחוזק נימוח לגמרי, ע"כ. וכן האריך לבאר הגאון ר' מאיר סטולביץ בשו"ת מבית מאיר (ח"ד עמ' קמא אות ד), וסיכם דדין הנולד ודין הממרח סותרים זה את זה, ע"ש. וע"ע בספר ברכת יצחק ברכה (מלאכת ממחק עמ' רלו הערה ו-ז). וא"כ אין ראיה מדברי המרדכי גבי שמן קרוש לדין ממרח כלל, שהרי משחה כמו קרם ידים אינה הופכת להיות נוזלית אלא נשארת עבה רק שמפשט אותה ע"ג הבשר (כמו בווזלין) או שמבליעה בו (כמו בקרם ידים). וע"ע להבית מאיר (ס"ס שיח).
ומה שנתקשה הרב מחקרי ארץ שהרי נראה מדינו דהמרדכי שאינה מבליעה את השמן (שהרי סכה עמו את בנה), ותירץ שצ"ל דכיון שאינה מקפדת על מירוחו והחלקתו ואין לה צורך בזה כלל, לא חשיב מירוח, וכמ"ש הרמ"א (סס"י שכא) שמותר להחליק פני האוכל, הואיל ואפשר לאכלו בלא זה, ואין חשוב מירוח אא"כ יש תיקון במריחה זו, אבל מריחה שאינה מעלה ומורדת, אינה מלאכה, עכ"ד. אחר המחילה הנה תשובה זו היא עזר כנגדו, שהרי אין דומה מריחת אוכל למריחת משחה ע"ג ידים וכיו"ב, שבאמת במריחת אוכל גם אם לא ימרח ויאכלנו כך, הרי שיהנה וישבע כחפצו ורצונו, וכדאמרי אינשי ש"בבטן הכל מתערבב". אבל במריחת משחה ע"ג ידיו, אם לא ימרחנה היטב על כל שטח ידו, הרי בודאי שלא תעשה את הפעולה שהוא צריך לה. ואדרבה, בהוראות השימוש במשחה כתוב שצריך למרוח ולעסות את הידים היטב (ולזה דנו כל הפוס' בזה, והפוס' המחמירים כתבו שאין היתר זולת להניחה במקום אחד, ואין עצה זו מועילה בכל ענין, אא"כ ימרח אח"כ מאליו כמו בתינוק). ואיך שייך לומר שמריחה זו אינה מועילה ומורדת, והרי בלא המריחה לא יקבל את התוצאה שהוא רוצה, וזה כמו לומר שגם בלי להשתמש במשחה הוא יקבל את התוצאה. ועוד, שגם המרדכי שהובא ברמ"א הנ"ל (סס"י שכא) להקל במאכל סיים שהמחמיר תע"ב. וכמו שהעיר המחקרי ארץ. ובנ"ד נראה שיש להחמיר מן הדין ואינו דומה למאכל כלל.
אמנם שוב בינותי דכוונת הרב מחקרי ארץ דבקושטא חייב פעולת מירוח על היד, אבל כיון שרוצה להבליעו נמצא שאינו רוצה למרח אלא להבליע. אלא דאם כלך לדרך זו, הרי ע"ז אנחנו דנים, אם כשרוצה למרח ולהבליעו בעור מותר גם במשחה. ולפי כל האמור אין ראיה להקל בזה כלל.
וע"ע (באות ח) שהביא את דברי הבית מאיר (סס"י שיח) שהתקשה גבי האי דאשה סכה ידה בשמן, אם מדובר בשמן קרוש עב כיצד מותר לסוך בו והרי הוא ממחק, ואין לדמות לחמאה שמותר למורחה על הפת, שזה דרך אכילה. ע"כ. והרב מחק"א דחאו, שמדברי המרדכי מוכח שהעיקר הוא משום שכל שאפשר מבלי מירוח אין המירוח חשוב כמלאכה, ע"כ. וכאמור, אין בזה די השב כלל, שהרי במורח שמן א"א מבלי המירוח. ובזה יתיישב מה שהקשה הרב מחקרי ארץ ע"ד מרנא היבי"א (סי' כח אות יג הנ"ל) שהביא את קושיית הבית מאיר ותירץ: דהמרדכי מחלק בין כשממרח השמן הקפוי ע"פ נקב החבית שרוצה שישאר בקרישתו לסתום הנקב, לבין הסכה אותו ע"ג ידיה שטוב לה יותר שיהיה נמס כדי שתוכל לסוך בו הקטן ולהבליע בעורו את השמן, ע"כ. שמדוע הוצרך לזה היבי"א הרי היה לו ליישב כדבריו שכל שא"צ למירוח שרי. ובמחכ"ת, אדרבה לכך הוצרך היבי"א לחילוקו, משום שאין לתרץ כן, שהרי גם בשמן צריך למורחו וזולת זה לא יתקיים תכלית מה שחפץ. וגם מ"ש באות ט להביא עוד ראיה מהגמ' בשבת (סו:) דמותר לסוך בשמן ומלח, הנה הוא דוקא בדבר שהופך ממוצק לנוזל וכנ"ל, ואינו ראיה למשחה וקרם, שגם במירוחו נשאר סמיך כבתחילה.
♦
י. בירור סברות אחרות להקל במורח משחה שאין בו איסור משום ממרח
ובמשי'ם חפש'י ראיתי כמה סברות וצדדים אחרים להקל במריחת משחה לרפואה. ראשית, מחמת עצם הסברא הנזכרת בדברי מהרש"ם והיבי"א, שאמנם לענ"ד אין לה מקור ברור מדברי המג"א, אבל סו"ס עיקר הסברא לכאורה ברורה, שאין שייך חשש ממרח אלא כשהאדם חפץ למרוח דבר ולהשאירו מרוח ולא להבליעו. אלא שכאמור מצינו להארחות חיים ועוד שהם מכחישים סברא זו, ואוסרים ברוק מחמת ממרח, אף שאין רצון האדם ברוק המתמרח על גבי דבר אחר אלא שיבלע. וכבר ביארנו שאף לפי הירושלמי והרמב"ם שלא אסרו מחמת ממרח, אפשר שהבינו שמדובר ברוק רגיל, ולדעתם לא שייך בו ממרח כי אינו עב. ולעולם במשחה יודו לאסור. וכן כתב הג"ר דניאל גודיס שליט"א בשו"ת מנחת דניאל (ח"א סי' מט), ע"ש.
והראש"ל הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א בספר ילקוט יוסף (שבת א-ב סי' רסג ס"ז עמ' רצג) כתב להביא ראיה להקל במריחת משחה מדברי המאירי (שבת עה ע"ב), שכתב וז"ל: והממרח רטיה ר"ל שמחליק תחבושת על המכה חייב משום ממחק, והמסתת את האבן ר"ל שמחליקה אחר שנחצבה חייב משום מכה בפטיש שזהו גמר מלאכה, ויש שואלים לפי' זה והרי יש לחייבו גם כן משום מחתך ומשום ממחק שהרי הוא מחתכה ומחליקה עד שפירשו בזו אף משום מכה בפטיש, אלא שעיקר הדבר שאחר שנחצבה והושוית למדתם אין בה עוד משום מחתך שהרי נעשה הכל, ודין ממחק אין כאן שאין הכונה בה להחליקה להיות תשמיש שלה נוח לו כענין ממרח רטיה ושף בין העמודים ומוחק את השער מן העור להחליקו, ואין זה אלא נוי בעלמא ואין כאן אלא גמר מלאכה, עכ"ל. וכתב בילקו"י: הרי שביאר גדר מלאכת ממרח להיות תשמיש שלה נוח לו והיינו ברוצה בקיום הדבר שממרח אותו, וזה אינו שייך במשחה שאינו מתקן את גוף האדם ומחליקו אלא נבלע בתוכו, ע"כ. ולענ"ד אין זו כוונת המאירי, אלא דכוונתו כמו שכתב בהדיא, שאין כאן מלאכת ממחק הואיל "שאין הכונה בה להחליקה להיות תשמיש שלה נוח לו כענין ממרח רטיה ושף בין העמודים ומוחק את השער מן העור להחליקו, ואין זה אלא נוי בעלמא". ומבואר שכשממחק בשביל נוי אינו בכלל ממחק, וממחק שייך רק שממחק בכדי שהשימוש בדבר המתמחק יהיה נוח לו להשתמש בו, כמו ממרח רטיה בכדי שיוכל להניחה בטוב, וממחק עור מן השערות שיוכל להשתמש בעור, שדברים אלו יש בהם ממש. משא"כ כשהדבר כבר התמחק, אלא שע"י המיחוק גורם "תוספת יפוי" ונוי בעלמא, שאין זה בכלל האיסור. והשתא נחזי אנן למה מורח משחה דומה, ולענ"ד אינו דומה לממחק לנוי, אלא הרי דומה הוא יותר לממחק כדי שיהיה לו נח להשתמש בו. ודרך השימוש במשחה הוא ע"י מריחתה והבלעתה בנקבוביות העור, ובפעולה זו הוא משתמש במשחה בדרך הרגילה והנצרכת לה. וא"כ לכאורה הרי הוא בכלל ממחק.
אלא דאכתי אפשר לכאורה ללמוד מדברי המאירי יסוד אחר, שמהדוגמאות שהביא המאירי נראה שכל עיקר מלאכת ממחק הוא בשממחק דבר כדי להשתמש בדבר המתמחק או מתמרח בצורה טובה, וכמוחק העור מן השערות כדי להשתמש בעור, או ממרח רטיה כדי שיוכל להניחה בטוב ו"תשב" על כל מקום הפצע, וכן ממחק את העמודים כדי שיהיה אפשר לישב בהם בטוב. והיינו שבמלאכה ממחק עושה שלב א' כדי להשתמש בו בשלב ב'. ונמצינו למדים שכשבמיחוק או מירוח עצמו מסתיימת המלאכה, לא נאמר האיסור. (ושו"ר שכעי"ז כתב ללמוד מדברי המאירי בספר ברכת יצחק ברכה מלאכת ממחק עמ' רלו הערה ו- ז). אלא ששוב בינותי שכ"ז פלפולא בעלמא, שהרי במקור איסור ממרח במשנה הוא במורח שעוה ע"ג החבית, ובזה בודאי שהמירוח הוא השלב הסופי, שע"י מירוחו נעשתה תכלית רצונו לסתום ולסגור את החבית ע"י השעוה, וברור. ונמצא שאין כל ראיה מדברי המאירי לקולא. ובזה יש לדחות גם מ"ש בספר ברכת יצחק הנ"ל (מלאכת ממחק עמ' תתסה) שדברי המאירי הם סיעתא לדברי המג"א שכל שאינו מתכוין לא הוי ממרח, ע"ש. דאין זו כוונת המאירי, וכנ"ל.
♦
יא. אם יש להקל מחמת זה שהמורח משחה אינו מקפיד על השיווי של הנמרח
עוד ראיתי בספר חזון עובדיה הנ"ל (ח"ג עמ' שפה) שהביא שבספר תורת היולדת (עמ' שפד, וחפשתי רבות את הדברים בכמה מהדורות ולא מצאתי) כתב שהגאון ר' חיים פינחס שיינברג כתב וז"ל: ולפע"ד שאיסור מירוח היינו דוקא כשמקפיד על השיווי של הנמרח כעין כוונת אומן הממרח שמקפיד על השיווי ובעינן מלאכת מחשבת, ופירש רש"י (בביצה דף יג:) דהיינו מלאכת אומן. וראיתי כסברא זו בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' כז אות ג). הילכך מי שממרח משחה על גב ידו מחמת מכה, שאין כוונתו להשוות את הנמרח מותר, ע"ש. וסיים בחזו"ע: וכן עיקר להקל, ע"ש. ובעוניי אני אומר כי אנחנו לא נדע מה נעשה אבל כל סוגיית דריסת רוק הנ"ל מוכיחה דלא כיסוד זה, שהרי מדברי המג"א ושאר פוסקים שלא יישבו את קושייתם (מדוע לא נזכר חשש ממרח בדורס רוק) ולא תירצו בפשטות "שאין כוונתו להשוות הרוק", מוכח שלא הבינו כסברתו. ואף אם יש לפלפל בדעתם, הנה מדברי הארחות חיים ודעימיה שכתבו לאסור בדורס רוק מחמת ממרח מוכח בהדיא היפך דברי הגרח"פ שיינברג. ואף לפי מה שצידדנו שמהירושלמי והרמב"ם ועוד נראה שלא חששו ברוק מחמת ממרח, הנה עדיף לומר כנ"ל שבפרט זה- רוק דוקא, ס"ל שאין שייך בו מירוח מחמת שאינו קשה וסמיך, וככל הנ"ל, ולא לומר שהם חולקים בעיקר יסוד דין מלאכת ממרח אם הוא שייך בדבר שאינו משווה במריחתו ומורח בלי להשוות. ובזה עכ"פ עדיף להשוות את דעתם עם דעת הארחות חיים ודעימיה שאוסרים גם בדבר שאינו משווה הדבר במריחתו, שהרי יש לצמצם את המחלוקת ולא להרחיבה, דאפושי פלוגתא לא מפשינן. [וכ"נ גם מדין הנז' בש"ע סי' שב ס"ח, שאין מגררין לא מנעל חדש ולא ישן, מפני שקולף העור והוי ממחק. ולכאו' ע"י גירור זה אין הנעל מחוקה יפה, ובודאי שאינו כמלאכת אומן].
וביותר נפלאתי שראיתי בשו"ת יביע אומר (ח"ד סימן כז אות ג) הנ"ל (שעליו הסתמך הגרח"פ שיינברג), שהב"ד הרמ"א (סי' שכו ס"י), שאסור לרחוץ בבורית שקורין זייף דהו"ל נולד. ע"כ. והקשה מדוע הוצרך הרמ"א לטעם נולד ולא אסר מטעם איסור ממרח תולדה דממחק. וכתב שביותר יש להעיר ע"ד המג"א (סי' שכו ס"ק יא) שכתב שיש מתירין בזה, דדוקא בברד ושלג שעומדים למשקים הוי נולד, משא"כ בבורית. שלטי הגבורים. ע"כ. ולא העיר כלל מדין ממרח. ובתירוצו כתב וז"ל: ולכאו' י"ל דה"ט משום דלא חשיב ממרח אלא כשצריך לאותו דבר שמחליקו וממחקו כגון שעוה שע"פ הנקב וכיו"ב, "אבל כאן הרי מה שממחה על ידו אינו צריך לו ואינו רוצה בקיומו, שאינו בא אלא לנקיון כפיו. וכעין מ"ש המג"א (סי' שטז ס"ק כד) הנ"ל". ומה שמתמחה ומשתפשף מגוף הסבון, הרי אינו מתכוין לזה כלל, עכ"ל.
ובעוניי לא זכיתי להבין שני דברים במ"ש מו"ר זיע"א כאן. האחד, שממ"ש שבמריחה זו אין לו כל צורך בקיומו דומיא דמ"ש המג"א- נמצא שהבין בדומה ממש למ"ש לבאר לעיל בכוונת המג"א, שברוק כוונתו להבליעו כי אין לו בו צורך. וא"כ קשה, כיצד יש לדמות לזה משחה, שבודאי חפץ בקיומה אלא שרצונו להבליעה בעור כי כך דרך שימושה. ועל דימוי דברי המג"א לדין הסבון יש לפלפל דאינו דומה ממש, שהרי בשעת השימוש והמירוח הוא חפץ בסבון, שלולי זאת לא היה ממרחו על ידיו, ורק בסיום השטיפה ברצונו להסירו וזה כבר אחר סיום השימוש. משא"כ ברוק, דמעיקרא לא רצה בו וכל כוונתו בזמן המירוח לסלקו (ועיין להתפארת ישראל במלאכת הלש ס"ס י, שכתב שאף להמג"א שמתיר לרחוץ בבורית שקורין זייף, בבורית רכה לכ"ע אסור, דהו"ל ממרח. וכמ"ש בסי' שיד סי"א. ע"כ. וכן הובא לדינא במשנ"ב סי' שכו סק"ל, ודוק). אבל במשחה לענ"ד אינו דומה כלל, שבשום זמן אינו רוצה לסלקה רק להבליעה בידיו ע"י המירוח, כי בכך דרך שימושה, וכבולע גלולה (כדור) לרפואה, שדרך המועילה בה היא ע"י בליעתה, דאטו זה מוכיח שאין רצונו בה, וכבר הארכתי בזה לעיל ע"ש. והדבר השני, בעיקר הסברא להתיר בדבר שאין כוונתו להשוותו במירוח, הנה דברי הרב יבי"א בכאן הם לגבי הסבון המוצק שבו יש את החשש למירוח, ובזה הרי בודאי שלא אכפת למשתמש להשוות את גוף הסבון המוצק עצמו ולא אכפת לו מה יהיה עמו, כי הרי השימוש של האדם הוא במה שיוצא מן הסבון ולא למרח ולהשוות את גוף הסבון המוצק. ואינו דומה כלל למריחת המשחה, שרצונו למורחה על גבי ידו. והסברא שמחמת זה שהסבון שמתמחה על היד אין לו בו רצון אלא להבליעו או לשוטפו- היא כבר הסברא הידועה הנ"ל שלמדו האחרונים בדעת המג"א, ולא מחמת היתרו דהגרח"פ שיינברג. וכן מבואר בהדיא בדברי מרנא היבי"א שכתב בזה"ל: (א) אבל כאן הרי מה שממחה על ידו אינו צריך לו ואינו רוצה בקיומו, שאינו בא אלא לנקיון כפיו. וכעין מ"ש המג"א (סי' שטז ס"ק כד) הנ"ל. (ב) ומה שמתמחה ומשתפשף מגוף הסבון, הרי אינו מתכוין לזה כלל, עכ"ל. ונמצא שסברת מה ש"לא משווה" לא נאמרה על מה שמורח על גבי ידו סבון או משחה, אלא על גוף הסבון שמתמחה, וכאמור בו לא אכפת ליה ממה שנמחה ואדרבה היה מעדיף שלא יימחה. וא"כ כיצד למד הגרח"פ שיינברג דבר זה מזה, וכיצד קיבל מרנא היבי"א דבריו וכתב ש"כן עיקר".
ומלבד כ"ז, הנה סברא זו חדשה היא ולא מצאנו לה סימוכין בדברי הפוסקים, וגם החזו"ע לא הביא דבריו אלא כצירוף, אחר שסמך סמיכה בכל כוחו ע"ד המג"א (ואפשר באמת שמ"ש "וכן עיקר", היינו על עיקר ההיתר ולא מטעמיה, והביאו לעצם הדבר שעוד גברא רבה ס"ל להקל). וכאמור ממה שלא השיבו ויישבו כן בכל סוגיית רוק שדורסו, נראה דלא ס"ל כסברת הגרח"פ שיינברג.
♦
יב. אם באדם חי אין גדר של ממחק
אלא שראיתי להגאון ר' מאיר סטולביץ בשו"ת מבית מאיר (ח"ד עמ' קמא אות ד- ה) שכתב שבאדם אין גדר של "ממחק", משום דלא שייך בו ענין הליקות כמו בכלי שצריך לסתום את הנקב. וכן אסיק בסוף אות ז, ע"ש. ואף שמהרש"ם (סי' שכח ריש ס"ק כו) כתב שאין לומר שעל גוף האדם לא שייך איסור ממרח שהרי בגמ' שבת (עד:) מבואר דממרט נוצה מעוף הוי ממחק, ע"ש. הנה כבר השיבו בספר חזון עובדיה (ח"ג עמ' שפה) דמזה לא מוכח מידי, דשאני התם דהוי לאחר שחיטה, ולעולם אין דין ממחק או ממרח בגוף אדם חי, ע"ש. וכ"כ לתמוה ע"ד מהרש"ם הגר"ח קניבסקי (שליט"א[זצ"ל] בספר תורת יולדת (פרק נו הערה ג) דשאני התם דהוי לאחר שחיטה, ע"ש. [ומדברי מהרש"ם והחזו"ע והגר"ח קניבסקי למדנו שאדם חי ובהמה חיה חד הם לענין זה, שהרי למדו זה מזה]. וראיתי להרה"ג ר' דוד שמואל ריביאט שליט"א בקובץ ישורון (חלק כו עמ' תקסט) שכתב לבאר סברא זו שאין ממרח בגוף האדם בזה"ל: דלא מסתבר כ"כ לומר דמריחת משחא או שמן עב על בשר האדם יקרא צורת המלאכה דממחק וממרח, כיון דלא נתקן בזה שום חפץ בעצם אלא רק תתהווה איזה כיסוי עראית ע"ג הבשר או מכה, דכל כעי"ז לא דמי למלאכת המשכן, וה"ה דמסתמא דלא דמי למלאכת ממחק בעורות שהיה במשכן, ואפילו משום תולדה כסתימת נקב בחבית ע"י ממרח בשעוה דכל כה"ג איכה איזה עשייה או תיקון בחפץ ודבר המתקיים דראוי לחייבו משום מלאכה, ונראה דהיסוד בזה מצינו גם בדין תיקון אוכלין דלא נכללו במלאכות אלו וכדקיי"ל דאין ממחק באוכלין (ע' רמב"ם פי"א ה"ה ובש"ע סי' שכא סעי' יא ברמ"א) והטעם י"ל משום דלא נעשית בזה תיקון חשוב בשום חפץ של השתמשות כעין עשיית כלי וכדו', וכן הכי מסתבר לומר בענין ממרח בגוף האדם דג"כ לא ניתקן גוף האדם ע"י מעשה הממרח דמה שמשפשף ומחליק איזה מריחה ע"ג הבשר או מכה לא נעשית בזה שום תיקון בעצם גופו של האדם כתיקון חפץ, רק שמכסה הבשר כדי שיועיל לרפואה או איזה שאר סיבה דבכל ענין אינו יותר מתועלת חיצונית ולא תיקון בעצם, ועל כן אינו דומה לתיקון עורות של בהמה וכיו"ב שעושה ממנו חפץ הראוי שזהו תיקון חשוב וכן לא דמי לממרח בשעוה כדי לסתום נקב שבחבית או שאר כלי דבכל אלו עושה תיקון חשוב וכדאמרן, עכת"ד. ואף שביאורו יפה, הנה במחילה נראה שאינו מחוור, שהרי במקור האיסור מצינו לרבים מהפוס' ובכללם רבותינו הראשונים (הארחות חיים ודעימיה) שהבינו שהמורח רוק ע"ג קרקע יש בו מלאכת ממרח, והרי פשוט שבעשייה זו לא מתקן כלום וככל ביאורו של הרב הכותב הנ"ל. ולענ"ד עיקר הסברא להקל בממרח על גוף האדם היא משום שאינו דומה לגוף המלאכה שנעשית על כלי ודומיו, וכמ"ש מארי דשמעתא בשו"ת מבית מאיר הנ"ל שבאדם ליכא גדר של ממחק "משום דלא שייך בו ענין הליקות כמו בכלי שצריך לסתום את הנקב", וכנ"ל.
ובאמת שעיקר היתר זה חידוש גדול הוא, שהרי מצינו להרבה מהפוס' שדנו לענין מריחת משחה על גוף האדם ולא עלה על דעתם להקל מחמת סברא זו. וכן מצינו שהקשו האחרונים על דברי מרן בש"ע (סי' שכח סעיף כב) שאסר סיכת חלב רק מטעם נולד ולא מטעם ממרח, ומוכח דס"ל להאחרונים ששייך דין ממרח אף על האדם. וגם מ"ש הרב מבית מאיר שלא שייך ענין "הליקות" באדם, לכאורה הרי שייך במכה שהוא כליקות בכלי, ובאמת באופן זה הרבה פעמים צריך למירוח. ושוב ראיתי בתוס' שבת (עג ע"ב בד"ה מפרק) שכתבו וז"ל: ונראה לר"ת דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו, עכ"ל. אמנם ר"י חלק ע"ד (בתוס' שם) משום שהוכיח מדברי הגמ' היפך דבריו, אבל לא דחאו בפשטות שאין ממחק בגופו של אדם חי, ומוכח בהדיא ששייך איסור ממחק אף בגופו של אדם חי, ודוק. וכן הב"ד המאירי בשבת שם. וכן מצינו עוד להמשנה ברורה (סימן שג ס"ק פא) שכתב וז"ל: ויש שנוהגין דבר איסור להחליק שערותיהם בחלב מהותך ומעורב במיני בשמים שקורין בלשוננו פומאד"ה וחוששני להם מחטאת דנראה שיש בזה משום ממרח וראוי להזהיר בני ביתו ע"ז, ע"כ. ומבואר שאין להתיר מחמת סברא זו שאין ממחק בגופו של אדם. וכן העיר בזה בספר מתנת משה מימון (ח"א עמ' רפו). וע"ע בשו"ת מעין אומר (ח"ב פ"ג סי' קג) ששאל לגבי אטמי אוזניים משעווה רכה האם מותר לשימם בשבת, והשיבו הרב בהחלטיות: אסור זה ממרח, ע"ש. וע"ע בקובץ אסיא (פט- צ עמ' 73), ובמה שהשיב ע"ד בקובץ שלאחריו (צא- צב עמ' 201). ונמצא שגם סברא זו אינה ברורה כלל ואין להקל על פיה.
אלא שעתה ראיתי עוד להגאון ר' ציון בוארון שליט"א בשו"ת שערי ציון (ח"ג סי' ה) שהאריך בנ"ד, ומתחילה הבין שההיתר בדבר זה ברור, ונדחק מחמת דברי המג"א הנ"ל גבי רוק והאריך להקשות שהרי ברוק לא שייך ממרח, ולכך כתב שיש לדחוק ולבאר שהמירוח הוא בקרקע ע"י הרוק, וכסברת הרב מחקרי ארץ הנ"ל. ושוב אח"כ (אות ז) הוכיח מדברי הרמב"ם (פרק יא מהלכות שבת הלכה ה) שכתב וז"ל: ואיזה הוא מוחק זה המעביר שיער או הצמר מעל העור "אחר מיתה" עד שיחליק פני העור, עכ"ל. שרק במלאכת גוזז ששייך לגזוז צמר מהבהמה בעודה חייה או למרוט נוצות מהעוף בעודו חי, שייכת מלאכה זו בחיים, אבל בממחק, שהוא להכשיר עור לכתיבה ושאר שימושים, אין שייכת מלאכה זו בעוד הבמה והעוף בחיים. וגם במעביר שיער שתכליתו החלקת העור, אין מלאכה זו מתקיימת בבהמה בחיים, לפי שהיום ומחר יצמחו שערות וצמר חדש ובטלה ההחלקה שעשה בזמן קצר מאד וכל שאין המלאכה מתקיימת אין חייבים עליה. ועפ"ז אסיק הרב שערי ציון להקל למרוח משחה עבה ע"ג העור (ולמעשה היקל דוקא בנבלעת כיוע"ש), ע"ש. וכן דייק במרכה"מ חעלמא (שם) מדברי הרמב"ם דאין ממחק מחיים. ע"ש. וכן דייק בספר אורה ושמחה (פי"א מה"ש) וכתב שאין דרך ממחק בכך. וכ"כ במנוח"א (ח"ג פ"כ הערה 1). ובשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' סג אות ט) העיר מזה ע"ד החת"ס בהגהותיו (בר"ס שמ) שכתב שבמסיר שיערו וצפרניו בשבת כדי לייפות המקום חייב משום ממחק. ע"ש, שהרי אין ממחק מחיים. וכן יש להעיר ע"ד הגר"נ גשטטנר בשו"ת להורות נתן (ח"ב סי' כ אות ט, וח"ג סי' כ סוף אות טו) שכתב שמוהל המתקן צפרניו חייב משום ממחק מפני שדרכו להחליקו שלא ישרט את עור הפריעה. עכ"ד. ולכאורה ע"פ האמור אין בו חיוב משום שנעשה מחיים וכנ"ל.
וכדברי הרמב"ם כ"כ רבנו פרחיה (בשיטת הקדמונים במסכת שבת עג ע"א) וז"ל: והמוחקו. והוא המעביר השיער או הצמר מעל העור "אחר מיתה" עד שיחליק פני העור, ע"כ. וכ"כ החיי אדם (כלל לד-לה סעיף ב) המעביר שער או צמר מעל העור אחר מיתה עד שיחליק פני העור, חייב משום ממחק, ע"כ. וכ"כ ערוך השלחן (סימן שכא סל"ז), ע"ש. וכן ביאר הרה"ג ר' אברהם אהרן פרייס אב"ד טורנטו בספר משנת אברהם על הסמ"ג (מלאכת ממחק אות א, עמ' תצא).
ובאמת שלפ"ז נמצינו שהרמב"ם חולק ע"ד ר"ת וס"ל שאין שייך ממחק בחי, וכן דעת כמה מהאחרונים וסברתם ברורה. ובודאי שבמחלוקת הרמב"ם ור"ת אנן הספרדים בתר הרמב"ם גררינן, שהוא אחד מג' עמודי ההוראה. וע"ע בשו"ת הלכה למשה (ח"ב במילואים לשו"ת הלכה למשה ח"א) שהבאתי שבירחון אור תורה (סיון תש"ע סי' קכו) כתב מרן ראש הישיבה הגר"מ מאזוז שליט"א דהרמב"ם רב גובריה ורוב דבריו הם ע"פ הגאונים רבינו חננאל ורבינו האי, וכמ"ש מרן במגיד מישרים פר' ויקהל, ע"ש. וע"ע בב"י סי' רנז (עמ' עט) דכיון שרוה"פ לחומרא "והרמב"ם מכללם" וכו', ראוי לחוש ולאסור. וע"ש שהרא"ש פליג ומיקל. וחזינן כהכלל הנ"ל, שהרמב"ם חשיב יותר משא"ר, ע"ש. וע"ע בשו"ת תעלומות לב (דקי"ג ע"ב) דהיכא דלא ברירא לן דעת מרן בש"ע, יש לפסוק כהרמב"ם שהוא ג"כ מרא דאתרא, ע"ש.
ועוד שבעיקר דעת ר"ת, עי' להרשב"א בחידושיו שבת (דף קמד ע"ב בד"ה הא דדייק), שהביא את דעת ר"ת בחולב מטעם אחר ולא הזכיר סברת ממחק. וע"ע בתוס' בשבת (קמד ע"ב בד"ה חולב), וצ"ע. ושו"ר להרה"ג ר' חיים דרוק בקובץ נועם (טו עמ' נג אות כ) שהעיר שבאמת לכאורה תמוה מאוד מ"ש הראשונים בשם ר"ת דחולב חייב משום דש או בורר, והלא בתוס' שבת (עג:) כתבו וז"ל ונראה לר"ת דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו וכו', עכ"ל. הרי כתבו מפורש דר"ת ס"ל דחולב חיובו משום ממחק, וזו סתירה מפורשת למ"ש התוס' (בדף קמד: וביבמות קיד.) והאו"ז ורמב"ן בשם ר"ת דהוא משום דש, וכן להרשב"א וסייעתו דנקטי בדעת ר"ת דחייב משום בורר ולא משום ממחק, וצע"ג. ומצאתי בנשמ"א שהרגיש בזה וכתב שצ"ל שרבנו תם חזר בו ממ"ש דהוי ממחק. וכ"כ בס' טל אורות, וכן תמה באג"ט מלאכת דש ונדחק ליישב סתירת דברי ר"ת. והה"כ עצמו ר"ל שהדברים בתוס' הוא רבנו חננאל ולא ר"ת, עש"ב. ועכ"פ נמצינו שדעת רבנו תם אינה ברורה לאסור משום ממחק, ונמצא שההיתר והסמיכה ע"ד הרמב"ם מרווח טפי.
ולכאורה נראה שע"פ סברא זו יש מקום להקל במריחת משחה ע"ג עור האדם. ובאמת שלסברא זו יש להקל בכל משחה ואף אם אינה נבלעת, אך מ"מ אין ראוי להורות היתרים בדברים שנשתרשו לאיסור, ואין להקל אלא בנבלעת, דסוף סוף רבים מהפוסקים הבינו מדברי המג"א דבכה"ג יש להקל, ונראה שיש לסמוך על זה במקום צורך כבנ"ד. ובפרט שכל עיקר האיסור והחשש בזה הוא מדרבנן כנ"ל. וע"פ סברא זו יש להקל עכ"פ בממרח על גוף האדם ונבלע, ולהקל לאשה זו למרוח קרם ידים על ידיה ולהבליעה. אבל באשה סתם שחפצה למרוח קרם ידים לתענוג בעלמא, נראה שאין להקל לה וכנ"ל.
אלא שעל עיקר לימוד ההיתר הנ"ל יש לפקפק, שאמנם אמת נכון הדבר שהרמב"ם כתב שאין שייך ממחק אלא אחר מיתה, אבל דבריו נאמרו בממחק גוף הבהמה עצמה משערות שעליה וכדומה, וממילא כשממחק את גוף הבהמה עצמה נמצינו למדים שאין שייך חשש ממחק. אבל בנ"ד הרי אינו ממחק את גוף הבהמה או גוף האדם, אלא ממרח את המשחה- על גוף האדם, ומנלן שגם באופן זה הוא בכלל היתר שאינו שייך "בגוף האדם" או "בגוף הבהמה". וכן העיר בספר נועם השבת (קליקשטיין עמ' קיט), וכתב שאין להביא ראיה כנ"ל מקושיית האחרונים על דברי מרן בש"ע (סי' שכח סעיף כב) שאסר סיכת חלב רק מטעם נולד ולא מטעם ממרח, דמוכח דס"ל להאחרונים ששייך דין ממרח אף על האדם, דקושייתם אינה מצד מירוח והחלקת עור האדם אלא מצד מירוח החלב דאיכא בזה משום ממרח, ע"כ. [וכן נראה לכאורה ממה שנחלקו רב ושמואל בגמ' כנ"ל גבי שימוש בשמן עב-משחא, דבפשטות שימושו ע"ג עור האדם, ומוכח ששיייך בכה"ג ממרח]. ומצד עצם הסברא שכתבתי לעיל (לבאר את דעת המקילים בממרח על גוף האדם), שהוא משום שאינו דומה לגוף המלאכה שנעשית על כלי ודומיו, וכמ"ש מארי דשמעתא בשו"ת מבית מאיר הנ"ל שבאדם ליכא גדר של ממחק "משום דלא שייך בו ענין הליקות כמו בכלי שצריך לסתום את הנקב", וכנ"ל. הנה כבר דחינו ד"ז לעיל באורך, שהיתר זה הוא חידוש גדול, ומדברי רוב האחרונים לא משמע כקולא. וגם מ"ש הרב מבית מאיר שלא שייך ענין "הליקות" באדם, לכאורה הרי שייך במכה שהוא כליקות בכלי, ובאמת באופן זה הרבה פעמים צריך למירוח. וממילא נראה שאין היתר זה ברור הן מצד עצם הסברא והן מחמת דברי הרמב"ם, שאין ברור כלל שיקל גם בכנ"ד, ואדרבה נראה שאינו דומה לנ"ד. ולפ"ז נפל פיתרא בבירא, ונמצא כנ"ל שגם סברא זו אינה ברורה כלל ואין להקל על פיה.
♦ ♦ ♦