חבר מועצת גדולי התורה
רב שכונת רמת אלחנן בני-ברק
וראש כולל בית דוד – חולון
האם קופסאות שימורים צריכות טבילה
שאלהיש אנשים שאחרי שגמרו להשתמש בקופסאות השימורים (העשויות מפח) הם לא זורקים אותן, אלא שומרים אותן לשימוש חוזר, כגון לבשל בהן ביצים קשות וכדו'.
השאלה היא האם הקופסאות צריכות טבילה לפני השימוש הרגיל שלהן. ואם לא, האם כשמשתמשים בהן שימוש שלא לכך הן נועדו, האם אז הן כן יצטרכו טבילה.
♦
תשובה
הגוי שייצר את הקופסא התכוון לשימוש חד פעמי, ושימוש חד פעמי לא צריך טבילה, ומה שאחר כך היהודי החליט להשתמש בו מעבר לזה, זוהי החלטתו של היהודי והוא גמר את הכלי, וכלי שיוצר על ידי יהודי לא צריך טבילה.
♦
ביאורים והוספות[2]
המהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סימן ה, אות קלו) כתב לעניין הקונה כלי שיוצר על ידי גוי ויש בו משקה, שאינו צריך לשפוך את המשקה ואז להטבילו, דשב ואל תעשה הוי, ולא נקרא שימוש. ושם מדובר שלא הניח בידיים את המשקה בתוך הכלי, אלא המשקה כבר היה מונח שם, ואין צריך להוריקו ואז לטבול אותו, אלא יכול לאכול ללא טבילה. ומשמע שבמקרה כמו שלנו, שרוצה לעשות שימוש חוזר בכלי, יהיה אסור[3].
ובשו"ת פרי השדה (חלק ג סימן קט) כתב עוד סברא דאין צריך טבילה, שהרי הקונה שקנה את הכלי לא התכוון לקנות את הכלי, כי לא רצה לעשות איסור בהשתמשות בלי טבילה. וכמו שכתב הט"ז (או"ח סימן תמח סק"ג) לעניין גוי שהכניס חמץ לרשות היהודי בפסח, דלא ניחא ליה ליהודי לקנות אותו, כדי שלא יעבור על איסור חמץ.
ובשו"ת שרידי אש (חלק ב סימן כט) הביא את דבריו, וכתב: "וכן אני אומר בקופסאות שאחר השימוש משליכים אותם, מסתמא אין דעת הקונה לקנות אותם אלא משתמש בהם דרך שאלה ולא דרך קניה".
ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק ח סימן כו) נשאל בדבר השאלה, כשמשתמשים בכלי שיוצר בבית חרושת של נכרים, האם מותר לקחת רק חלק מהאוכל שבתוך הכלי ואת השאר להחזיר, או שאסור. לשואל היה פשיטא שאסור להחזיר, וכן היה פשיטא ליה שאסור לאכול ישירות מתוך הכלי שלא עבר טבילה. אך בנוגע לקופאות שימורים, היה לו היתר על פי החזון איש (באו"ח סימן נא) שכתב לגבי שבת, שאסור לפתוח את קופסאות השימורים בשבת, כיון שהוה יצירת כלי, שקופסאות סגורות אינן נחשבות לכלי. ואם כן לענין טבילה, שהישראל פתח את הקופסא, נחשב שהוא עשה את הכלי, ולא יצטרך בטבילה.
והוכיח הציץ אליעזר כהחזו"א על פי המשנה בכלים (פרק טז משנה ה): חותל סל קלוע מחריות דקל, והם הענפים הגסים שבדקל, שחותלין וסוגרים אותו סביב לתמרים שלא נתבשלו באילן, שתולשין אותן בתחילת ימות הגשמים וסוגרים אותן זמן מה תוך סל כזה, ויתבשלו יפה (תפארת ישראל – יכין), שהוא נותן לתוכו ונוטל מתוכו טמא, ואם אינו יכול עד שיקרענו או עד שיתירנו טהור.
ופירש הרא"ש: "אם יכול ליטול הפירות מתוכו וישאר בשלימותו חשיב כלי ואם צריך להתירו או לקרעו טהור" עכ"ל. כלומר, כל שאינו יכול ליטול ממה שבתוכו ויישאר בשלימותו לא חשיב כלי. ואם כן גם קופסת שימורים לא חשיב ככלי, כיון שאין אפשרות ליטול מה שבתוכה אם לא ששוברים את פתח הקופסא, והכלי לא נשאר שלם.
ועוד, שהרי כתוב בהגהות הגרע"א (יו"ד סימן קכ) שיש סוברים שחביות של יין נחשבות ככלי סעודה וצריכים טבילה. אבל זה לא דומה, כי בחביות של יין, החביות ראויות לשימוש תמיד לקחת מהן יין לסעודה, אבל קופסאות שימורים אינן ראויות לשימוש כזה כלל, כל עוד הן סגורות. וגם כשפותחים אותן, על פי רוב מוריקים מיד את כל המאכל, כדי שלא יתקלקל. ומה שיש מיעוט שרוצים אחר כך להשתמש בזה ככלי, נחשב זאת כאילו המיעוט הישראלי הזה הוא שבא וקובע על זה ברשותו ובמחשבתו ובמעשהו. והוכיח על פי הפרי חדש ועוד עיי"ש.
ובשו"ת אגרות משה כתב (יו"ד חלק ב סימן מ), בנוגע לקנקנים עם משקה שרוצה להשתמש בו שימוש חוזר, שמסתבר שאינם צריכים טבילה, כי הכלי מתבטל למשקים. והוכיח מהמשנה במעשר שני (פרק א משנה ג): הלוקח בהמה לזבחי שלמים או חיה לבשר תאווה, יצא העור לחולין, אע"פ שהעור מרובה על הבשר. כדי יין סתומות, מקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין.
כלומר, המשנה אומרת שהעור או לחילופין הקנקן יצא לחולין, כיון שהם טפלים לבשר או ליין. ואם כן כך גם לעניין טבילה, שהקנקן טפל למשקה ואם כן הוא לא קנה מהגוי כלי כלל, ורק אצל הישראלי נעשה כלי. וגם אם הכלי לא נמכר בשביל המשקה למוכרן יחד, ורק אח"כ הכניס לתוכן את המשקה וסגרם, גם כאן נגיד שהכלי בטל למשקה.
וכתב, שמסתבר שגם ה'צלוחיות של קאפא' וכדו', אף שאפשר לתת אותם בנייר, מכל מקום כיון שהם ניתנים בצלוחיות ונמכרים דווקא עם הצלוחיות, הוא כמו צלוחיות של משקין. ועיי"ש מה שהרחיב.
ובשו"ת אור לציון (או"ח חלק א סימן כד) כתב, שבמקומות שלאחר השימוש אין בית החרושת מקבלים את הצנצנות בחזרה, שהם נועדו לשימוש חד פעמי, אינם צריכים טבילה, ואפילו אם לוקח זמן עד שמסיים את כל תכולתם. ואפילו אם בדעתו להשתמש בקופסא אחרי שיגמור את תכולתה, גם נראה שאין צריך טבילה, שבשעת היצור אינו נחשב לכלי, ורק בשעה שחושב הישראל הקונה להשתמש בו ולעשותו כלי, רק אז חל עליו שם כלי, ואז כבר אינו צריך טבילה.
ובשו"ת דברי יציב (חלק יו"ד סימן לז) הביא ב' ראיות למה אין צריך טבילה (שמדבר על צלוחית חלב) א. הכלי לא עומד לקיום אלא רק לשתיה, ב. הוא עומד רק לסחורה.
ועיין עוד באורחות רבינו (חלק ג עמוד פה אות נו) שהביא את דעת החזו"א שמיד לאחר שפתח את הכלי צריך לרוקן את התוכן לכלי אחר. וכן כתב הרה"ג ר' יצחק אוהב ציון שליט"א בשם מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל שהשיבו 'נכון לרוקן וצ"ע'[4]. וע"ע בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ט הערה מד).
ובתשובות והנהגות (יו"ד סימן תמו) פסק שאסור להשתמש בכלי שוב[5]. וכתב דצריך ביאור שהרי בקידוש מצוי שנשאר יין, ומוסיפין עליו עוד יין לתקן שלא יהיה פגום, ושוב מכניסים לבקבוק שקנו מייצרי היין מנכרי שלא טבלוהו, וכה"ג צריך טבילה כיון שמשמש גם להכנסת היין בתוכו, ולכאורה משתמש בכלי דעכו"ם בלי טבילה, יעו"ש.
ובחוט שני (הלכות טבילת כלים, עמוד לב) כתב מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל שקופסאות שימורים העשויות מפח שסתומות מכל צד והיהודי פותח את הקופסא, נחשב שהכלי נעשה על ידי ישראל ולא טעון טבילה, משום שהחזו"א כותב (או"ח סימן נא ס"ק יא) שכלי שסתום מכל הכיוונים אינו נחשב כלי.
ומוסיף הגר"נ קרליץ זצ"ל שאולי דברי החזו"א (לעיל) שצריך לרוקן ולטבול, מדובר בקופסאות עם פקק שמחובר לקופסא, וממילא לא נקרא שהיהודי עושה את הכלי, ולכן צריך לטבול.
♦ ♦ ♦