רבי איתמר גרבוז
ראש ישיבת אורחות תורה, בעל משנת טהרות

בדין רבית דרבנן אם מוזהר גם הלוה, ובגדר דין הרבית בעיסקא[1]

א.
הוכחת הראשונים מהגמ' דברבית דרבנן אין הלוה מוזהר
בגמ' דף ס"ח א': מתני' אין מושיבין חנוני למחצית שכר וכו', אא"כ נותן לו שכרו כפועל. ובגמ' סוף ע"ב בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתיב בי' פלגא באגר ופלגא בהפסד, אמר רבא רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי, מה נפשך אי פלגא באגר וכו' ע"כ הגמ'.
והיינו דקבלת עיסקא באופן זה של פלגא מלוה ופלגא פקדון בלא שמשלם שכרו כפועל היא באיסור רבית, כדתנן במתני' שצריך לשלם לו שכרו, וכיון שלא קצץ עמו שכר, דבשטר לא היה כתוב שהמתעסק יקבל שכרו, נמצא דהוי באיסור. וע"כ צריך לפרש את השטר שלא הי' פלגא ופלגא.
ובגמ' (ס"ט א) מקשי דילמא רב עיליש טובל עמו בציר, והיינו דלר' יהודה א"צ שיפסוק לו לשם שכר, אלא אם טובל עמו בציר סגי. ומשני דאין הלכה כר' יהודה, והיינו דלהלכה בעינן שיפסוק לו שכר, וכיון שלא קצץ עמו, נמצא דמה שטורח הוא בלא שכר, והוי רבית.
והנה לשון הגמ' היא דאם רב עיליש קיבל את העסקא באופן של פלגא ופלגא ממש בלי קביעות שכר, הרי הוא "ספי איסורא לאינשי", והיינו מאכיל לאנשים איסור. וכיון שהוא גברא רבה, ובע"כ אינו מאכיל לאנשים איסור, בודאי הכונה היתה שיהי' השכר יותר מההפסד.
וכתב הרא"ש (סי' מ"ב) "מדלא קאמר ולא עביד איסורא יש לדקדק דאבק רבית כי האי אין איסור ללוה, מדלא יהיב מדידיה טפי לא קרינא בי' לא תשיך, ואפילו איסורא דרבנן ליכא, אלא דוקא גבי מלוה איכא איסורא, הלכך ליכא איסורא ללוה אלא משום לפני עיור לא תתן מכשול" ע"כ.
וכ"כ הרשב"א כאן בחידושיו והנמוק"י, וכן פסק הרשב"א בתשובה סי' תתקל"ח, ואסברה לה הרשב"א דאיסור הלוה חידוש הוא ודי לנו במה שחידשה תורה, אבל במה שחז"ל אסרו לא הזהירו גם את הלוה (והדברים צ"ב, ויבואר בזה בע"ה להלן).
ובישועות יעקב (ר"ס קע"ז) כתב לבאר לפ"ז דיוקא דמתני', דהכא תנן אין אין מושיבין חנוני. וצ"ב אמאי נקט על הנותן, טפי הו"ל למימר אין מקבלין עיסקא וכדו', אלא משום שרק המלוה מוזהר, משו"ה תנן אין מושיבין דהאזהרה על הנותן.
והנה בדברי הרשב"א מבואר דכללא הוא דבכל רבית דרבנן לא אסרו חז"ל את הלוה כלל, משום דדי לנו במה שחידשה תורה אזהרה על הלוה ברבית דאו', דהא חידוש הוא. אבל בלשון הרא"ש יש דקדוק שכתב אבק רבית כי האי, ומשמע דלאו כללא הוא. וכבר עמדו בזה האחרונים, ויבואר להלן בע"ה.
ובשו"ע (סי' ק"ס ס"א) כתב "צריך ליזהר באיסור רבית וכו' ואפילו הלוה הנותנו והערב והעדים עוברים" ע"כ. וכתב הרמ"א "והא דלוה עובר דוקא ברבית דאו' אבל ברבית דרבנן אינו עובר אלא משום לפני עור וגו' " ע"כ. וכתב הגר"א (שם סק"ב) דמקור דברי הרמ"א הוא מסוגיין דקאמר ואיסורא לאינשי וכו' הרא"ש שם. והיינו דמקורו מדברי הרא"ש.
♦
ב.
אם יש נפ"מ לענין פסול עדות
והנה באמת צ"ב הנפ"מ בנדון זה, דהא בדברי הרא"ש מבואר, וכן פסק הרמ"א, דעכ"פ מוזהר הלוה שלא ללוות גם ברבית דרבנן משום דינא דלפני עור לא תתן מכשול, דמכשיל את המלוה באיסור כשלווה ממנו. וא"כ למאי נפק"מ אם אזהרתו היא מדין רבית או מדין לפני עיור.
ולכאור' נפק"מ שאינו נפסל עי"ז לעדות, דהא קיי"ל שהמלוה ברבית וכן הלוה ברבית פסול לעדות, וכאן לא נחשב שלוה ברבית. ובאמת בחו"מ סי' ל"ד ס"י פסק השו"ע שגם ברבית דרבנן נפסל הלוה לעדות, והרמ"א שם פליג דאין הלוה נפסל לעדות ברבית דרבנן. ולכאור' הטעם הוא משום שלא עבר על איסור רבית. והשו"ע ס"ל להלכה דגם הלוה מוזהר, וכמו שמשמע בסי' ק"ס שלא הזכיר שם חילוק באיסורא דלוה בין רבית דאו' לרבית דרבנן, והי' משמע מזה דס"ל להלכה שגם הלוה מוזהר. והרמ"א דפליג שם לטעמי' הכא דפסק שאין הלוה מוזהר ולפיכך לא נפסל לעדות.
ומשמע לפ"ז דמה שעבר בלפני עיור אינו פוסלו לעדות, וא"כ י"ל דזו הנפק"מ אם אזהרת הלוה ברבית דרבנן היא מדין איסורא דרבית או מדין איסורא דלפני עיור, דאם רק משום לפני עיור אינו נפסל לעדות. אמנם במל"מ פ"ד ממלוה ה"ב צידד לפרש את דברי השו"ע בחו"מ סי' ל"ד דמה שהלוה נפסל ברבית דרבנן הוא משום שעבר בלפני עיור, וגם השו"ע מודה שאין הלוה מוזהר ברבית דרבנן, ותמה על הרמ"א מ"ט מה שעבר בלפני עיור אינו פוסלו. ועי' בזה גם בספר אבני נזר יו"ד סי' קמ"ה, וע"ש עוד שהאריך לבאר את יסוד הדבר שאין הלוה מוזהר ברבית דרבנן. ועכ"פ לפ"ז אינו נפק"מ אם אזהרת הלוה הוא מדין רבית או מדין לפנ"ע. ובדעת השו"ע אי ס"ל להלכה שאין הלוה מוזהר יבואר עוד להלן בע"ה.
♦
ג. אם יש נפ"מ באופן שבלא"ה ילוה לאחר
ובתפארת שמואל על הרא"ש ג"כ עמד בזה, דמאי נפק"מ שאינו מוזהר הא בלא"ה איכא לפני עור, וכתב דהנפ"מ באופן שלא יהי' לפני עיור, וכגון בידוע שאם לווה זה לא ילוה מהמלוה, ילוה למישהו אחר, שבדעתו להלוות, וכגון בעיסקא כשעומד לקבוע עיסקא ואם לא יקבל ממנו יתן לאחר. ובכה"ג אין איסור לפני עיור, ושרי לי' ללוה, כיון שאין אזהרת רבית דרבנן על הלוה.
ובמל"מ פ"ד ממלוה ה"ב דן בזה, והביא כן מספר פני משה, דאין מוזהר כלל באופן שבידוע שאם לא ילווה ממנו הוא, ילוה לאחר, דנמצא שאינו מכשילו. והמל"מ כתב שאינו כן, אלא דאף בכה"ג יש לאו דלפני עיור, ולא מצינו אלא דבחד עברא דנהרא אין לפני עיור, וזה באופן שאם לא יתן לו יקח מעצמו, ובאופן זה אין לפני עור. אבל כשא"א למלוה לעבור אא"כ מישהו ילוה ממנו, ואין לו אפשרות להלוות ברבית אם לא שיכשיל אותו מישהו ע"י זה שילוה ממנו, לא חשיב חד עברא דנהרא, וכל מי שלווה ממנו עובר משום לפני עיור (וע"ע בזה בתשו' כתב סופר יו"ד סי' פ"ג ובדרכי תשובה סי' ק"ס אות י"ב).
והגרע"א (בגליון הרמב"ם פ"ד ממלוה ה"ב) כתב להוכיח כדברי המל"מ מסוגין, דמאי קאמר רבא דרב עיליש גברא רבא הוא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי ובע"כ היתה הכונה שלא יהי' ממש פלגא ופלגא. והרי הא דאיסורא לא הוי ספי היינו לאו דלפני עיור, וא"כ דלמא איירי דידע רב עיליש שגם אם לא יקבל ממנו את העיסקא יתן לאחר, וכה"ג אינו מוזהר כלל, ואכתי יתכן שהי' פלגא ופלגא ממש בלי לפני עיור. ובע"כ דגם באופן זה איכא לפני עיור.
וכתב לדחות די"ל דאין כונת הגמ' ללאו דלפני עיור, דיתכן שלפני עיור ליכא באופן שבלא"ה יתן את העיסקא לאחר וכנ"ל, אלא דעכ"פ גם באופן שיכול ליקח מעצמו דליכא לפני עיור, מ"מ כתבו התוס' ריש שבת (ג' א' ד"ה בבא) דאיסורא דרבנן מיהא איכא ליתן לו, משום דחייב להפרישו מאיסור. ומשו"ה אמר רבא דכיון דגברא רבה הוא לא הי' משתתף בעיסקא שיש בה רבית גם באופן שבלא"ה תנתן העיסקא למישהו אחר. דאף אם לפני עיור ליכא, איסורא מיהא איכא, וא"כ ליכא ראי' מדברי הגמ' דגם לפני עיור איכא בזה. [אמנם בחזו"א יו"ד סי' ס"ב סק"ז כתב בשם הגר"א ביו"ד סי' קנ"א סק"ח דליכא דין זה באיסורים דרבנן, וכל דברי התוס' בשבת דאסור משום שחייב להפרישו, קאי רק באיסורים דאו'. ויישב בזה את סתירת דברי התוס' בשבת ממ"ש בע"ז דף ו', וכמו שהק' גם הטו"א חגיגה י"ג המצויין בגה"ש שבת דף ג'. ולפ"ז אי נימא דאיירי הכא בגוונא דלפני עיור ליכא, שרי אף לכתחילה משום שבעל המעות עובר רק ברבית דרבנן דהא בעיסקא קיימינן. וכן יש לדון לפמש"כ הכת"ס והנצי"ב (הובא במשנת השבת דף ג' א') ליישב את סתירת דברי התוס' דכל דברי התוס' בשבת דמיתסר מדרבנן הם רק באופן שתיכף כשמסייע לו כבר עובר, אבל אם רק נגרם לו איסור עי"ז לאחר זמן, לא מיתסר אף מדרבנן. ומעתה יש לדון דתליא בשאלה אם ברבית דרבנן יש איסור בשימה, עי' ברש"ש ריש פירקין, ונתבאר בזה בשיעור בדין פסיקה להלן דף ע"ב. אמנם המל"מ כתב בשם מהרלב"ח, ויתבאר בע"ה להלן, דבעיסקא עיקר האיסור הוא על קביעות העיסקא. וא"כ לכאור' עובר מיד, וא"כ כוונת הגמ' דבע"כ רב עיליש לא נתכוין לפלגא ופלגא דא"כ מיתסר מדרבנן וכנ"ל. ויתכן דבגוונא זו שאינו יכול בעצמו אלא שאם לא הוא, אחר ילוה ממנו, גם אי חשיב חד עברא דנהרא מ"מ מיתסר מדרבנן בכל גווני].
♦
ד.
נפ"מ כשנשבע הלוה ליתן הרבית דחיילא השבועה
אכן יש עוד נפק"מ המבואר בתשו' הרשב"א סי' תתקל"ח שהועתק בב"י סי' ק"ס, דבאופן שנשבע הלוה שיתן להמלוה מהדמים שהרויח, דכתב דכה"ג חשיב רבית מאוחרת כשנותן לו אחר הפירעון, ולא חמיר מאבק רבית דרק המלוה מוזהר ולא הלוה. וכיון שנשבע חייב ליתן דאין כאן אפי' נשבע לבטל מצוה דרבנן, והיינו דכיון שהלוה אינו מוזהר משו"ה חיילא השבועה וצריך ליתן הרבית שנשבע. ואף דמ"מ יש לפני עיור, כתב שם הרשב"א "אע"פ שהמקבל עובר וזה הנותן מושיט לו איסור דרבנן מוטב שיעשה איסורא זוטא משיעשה איסורא רבה" ע"כ. ומבואר שכלפי האיסור להכשיל את חבירו אמרינן דכיון שנשבע, חייב ליתן דמוטב שיעשה איסורא זוטא משיעשה איסורא רבה. [אמנם עי' תשו' מהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' מ') שכתב לבאר בדעת הרשב"א דס"ל דאף לפני עיור ליכא, וע"כ חייב לקיים את השבועה. אבל לפ"ז תקשי בדעת הרא"ש שכתב להדיא דיש לפני עיור, דמאי נפק"מ אם מוזהר מדין רבית או מדין לפני עיור].
והנה יש לציין עוד דבדברי הרשב"א מבואר דהא דאין הלוה מוזהר ברבית דרבנן קאי גם על רבית מאוחרת. אמנם לשון הראב"ד בהשגות פ"ו ממלוה ה"ב דברבית מאוחרת שניהם עוברים. ויש לדון אי פליג רק ברבית מאוחרת או דס"ל שגם בכל רבית דרבנן גם הלוה מוזהר, ויבואר בע"ה להלן.
♦‏
ה.
בטור ושו"ע משמע דגם הלוה מוזהר ברבית דרבנן
והנה הראשונים הוכיחו מהגמ' שברבית דרבנן האזהרה היא רק למלוה ולא ללוה, אבל יש ראשונים שלא חילקו בזה, וס"ל דכל רבית דרבנן היא כעין דאו', וחיילא האזהרה בין ללוה בין למלוה. וגם בדעת השו"ע נראה כן, דאף שבב"י סו"ס ק"ס הביא את דברי הרשב"א בתשובה שאין הלוה מוזהר ברבית דרבנן, מ"מ בשו"ע לא הזכיר כן כלל, ולא העתיק דבריו. וגם בסי' קע"ז סכ"ה כשפסק את דינא דסוגין, והיינו מעשה דרב עיליש, כתב "אם הנותן או המקבל אדם גדול וידוע שלא היה עושה איסור רבית", ומשמע מלשונו דהנדון שיעשה איסור ריבית, ומשמע בין הנותן ובין המקבל. אכן יש לדחות דמ"מ לפני עיור איכא, וכוונתו שלא הי' עושה איסור רבית או לפני עיור דרבית, אבל בפשוטו משמע שזה רבית ממש.
וכן בחו"מ סי' ל"ד ס"י פסק השו"ע דהא דמלוה ברבית פסול לעדות הוא בין ברבית דאו' בין ברבית דרבנן, בין המלוה ובין הלוה, ומבואר דגם ברבית דרבנן נפסל הלוה בעדות. אכן גם בזה כתב לדון המל"מ פ"ד ממלוה ה"ב דכוונת השו"ע שנפסל משום שעבר על לפני עיור, אבל באמת באיסור רבית לא עבר, ותמה על הרמ"א אמאי לפני עיור אינו סיבה שייפסל לעדות. אבל בפשוטו משמע דגם הלוה מוזהר ברבית דרבנן, וגם הטור לא הזכיר בהלכות רבית שברבית דרבנן אין הלוה מוזהר (אמנם יתכן לפי שאין נפק"מ כ"כ, וכנ"ל). וכן בחו"מ סי' ל"ד פסק הטור דהלוה נפסל גם ברבית דרבנן. ועיי"ש בב"י שכתב בשם הנמוק"י שברבית דרבנן אין נפסל הלוה כיון שאבק רבית לא נאסר אלא לזה שמקבל את הרבית ולא לנותן. והוסיף שכן מוכח בעובדא דרב עיליש בב"מ ס"ח, ומשמע דבדעת הטור שנפסל גם הלוה הוא משום שמוזהר באיסור רבית. (ולהלן יבואר עוד בדעת הטור ושו"ע בזה.)
ולכאור' תקשי לדידהו מעובדא דרב עיליש, דאמאי קאמר לא ספי איסורא לאינשי, הו"ל למימר דלא קעביד איסורא, דהא איהו נמי קעבר, וכקושית הרשב"א והרא"ש.
♦
ו.
תירוץ הפלתי המדע ותי' המאירי ממעשה דרב עיליש
ויעוי' בפלתי המדע ריש סי' ק"ס שכתב ג"כ דהטור לא מחלק בין לוה למלוה ברבית דרבנן, והוסיף דהא דאמר רבא דרב עיליש לא ספי איסורא לאינשי ולא קאמר דלא עבר ברבית, י"ל דאדרבה כיון שת"ח הוא, הרי נתכוין בדרך מתנה, וקיי"ל ת"ח מותרין ללוות זמ"ז ברבית, דמתכוונים לשם מתנה. אבל המלוה שלא הי' ת"ח נתכוין לשם רבית ונמצא דרב עיליש מכשילו באיסור.
והמאירי (דף ס"ט ב' ד"ה ממאי) כתב דיש לפרש את דברי הגמ' שאף לאחרים לא היה מאכיל איסורא, כ"ש שיצטרף בה איסור עצמו, ע"כ. ודבריו צ"ב, אבל נקט שאין הראי' מוכרחת. (ואולי כוונתו דלעולם כל איסור הלוה הוא להשתתף באיסור של המלוה, וצל"ע).
♦
ז.
תי' החוו"ד והגרע"א דאין כאן אלא שימה ואין הלוה מוזהר משעת שימה
אמנם מצינו בזה עוד תירוץ בדברי רבותינו החוו"ד והגרע"א, וחזינן בדבריהם יסוד גדול בגדר הרבית דעיסקא. דיעוי' בחוו"ד סי' ק"ס ססק"א שכתב דיש לדחות את הראי' מהא דרב עיליש, עפימש"כ במל"מ פ"ד ממלוה ולוה ה"ב דאין הלוה מוזהר משעת שימה אלא רק משעת נתינה. וא"כ לא שייך לומר איסורא לא עביד, כיון דבשעת כתיבה עדיין לא עביד איסורא, ומשו"ה הוצרך לומר לא הוי ספי איסורא.
וכעי"ז כתב הגרעק"א בחידושים דף ע"ב (והועתק בגליון הרמב"ם פ"ד ממלוה ה"ב ע"ד המל"מ שם), שהוכיח מדברי התוס' דף ע"ב שגם ברבית דרבנן יש איסור משעת שימה. ואח"כ כתב וז"ל "אמנם לפ"ז קשה לי מהיכן הכריחו הנ"י והרשב"א דברבית דרבנן לא עבר הלוה מדאמרינן איסורא לאינשי לא הוה ספי ולא קאמר איסורא לא הוה עביד, הא בפשוטו י"ל דמהא לא הו"מ למיפרך דהא י"ל דרב עיליש הוה בדעתו לטעון בשעת פרעון דהוה רבית ולא עביד איסורא ומשעת שימה לא עביד הלוה איסורא, דרבית דאו' לא עבר הלוה משום לאו תשימון כמש"כ המל"מ בשם הרלב"ח, משו"ה פריך דלא הוה ספי היינו כיון דמ"מ המלוה עובר משום ל"ת, עובר עכ"פ משום לפ"ע ודו"ק "ע"כ.
והנה בעיקר הנדון אם ברבית דרבנן יש איסור משעת שימה, שהוכיח הגרע"א מתוס' דף ע"ב ומהרלב"ח שאסור, כבר נתבאר בזה להלן דף ע"ב ב' בשיעור בדין פסיקה ואכ"מ. וכן בעיקר הנדון אם הלוה מוזהר בלאו דלא תשימון, הנה הגרע"א בתחילת דבריו שם הוכיח מדברי התוס' ב"ק דף ל' ב' שגם הלוה מוזהר בלא תשימון. וכן משמע בפשטות מדברי רש"י בדף ע"א ריש עמוד ב, דקאמר אלו עוברין בלא תעשה, ופירש"י "משום לא תשימון", ונקט התם המלוה והלוה הערב והעדים. אמנם ברש"י דף ס"ב א' ד"ה אלא לאו, משמע דמשעת שימה עוברין המלוה והעדים אבל הלוה לא, וצל"ע.
עכ"פ כתבו החוו"ד והגרע"א דאי נימא דמשעת שימה אין הלוה עובר, נמצא דעד שעת פירעון עדיין לא נתן את הרבית, ואכתי הוה שומא בעלמא, שעשה עיסקא בלי קציצת שכר למתעסק. ובזה רק המלוה עבר ולא הלוה, ומשו"ה קאמר לא הוה ספי.
♦
ח.
צ"ב טובא דמה שטרח בלא קביעות שכר הוא נתינת רבית ולא רק שימה בעלמא
והדברים צ"ב רב, דהרי הרבית בעיסקא היא מה שהמתעסק טורח ועוסק בפלגא פקדון לצורך הבעלים תמורת הפלגא מלוה. וא"כ כל שלא קצץ לו הבעה"ב שכר על הפעולה, נמצא שטרח בחינם, וזו כבר נתינת הרבית, דכל שניתנה העיסקא בתורת פלגא ופלגא נמצא דממילא כל ריוח שיש הוא פלגא למתעסק ופלגא לבעה"ב, ובנוסף לזה מקבל בעל הממון את טירחת המתעסק בלא שחייב ע"ז תשלומין, וכבר קיבל את הרבית. וגם אם לבסוף בזמן שמחזיר את הממון ישלם לו על הטירחה, הוי לכל היותר חזרת רבית, אבל באיסור רבית כבר הי', וא"כ בזה שרב עיליש טרח בלי קביעות שכר זה כבר נתינת רבית.
והנה לדעת ר' יהודה דסגי דטובל עמו בציר, בעל כרחך דס"ל שא"צ לקצוץ שכר, אלא סגי שאח"כ טובל עמו. וא"כ לכאו' אין איסור לטרוח לו, כל שלבסוף נותן לו ע"ז משהו אפי' שלא לשם שכר. אבל הכא לא קיימינן לר' יהודה, כמבואר להדיא בגמ' דאי כר' יהודה מנ"ל שבאמת בעל המעות לא טבל עמו בציר. אלא קיימינן להלכה דבעינן שיפסוק לשום שכר, וא"כ כל שלא פסק לו שכר יש כאן נתינת רבית.
וכן מבואר ברמב"ן במלחמות ובחידושים, שכתב שאם לא הי' רב עיליש שהוא גברא רבה, אלא בסתם אדם, היה נוטל פלגא באגר ופלגא בהפסד ומשלם לו שכרו כפועל בטל. וקרוב אני לומר שכיון שטרח לו שוב אינו נוטל שכר שכבר קיבל בעל העסק הרבית שעשה זה בשליחותו, ואבק רבית אין יוצאה בדיינין, עכ"ד. ומבואר דזה פשוט שכבר הי' כאן נתינת רבית, אלא שדן אם עכ"פ צריך לשלם לו כפועל בטל. והנדון אם סלוקי בלא זוזי הוי כאן הוי כמו אפוקי מיניה או לא, אבל הרבית הוא עצם מה שטרח רב עיליש בממונו של זה. וא"כ צ"ב דברי החוו"ד והגרע"א.
♦
ט.
הרמ"ה כתב דכשלא פסק לו שכר אסור לו ליטול את הריוח
אמנם הנה הטור כתב בשם הרמ"ה והובא בשו"ע סי' קע"ז סעיף כ"ה דשטר שכתוב בו פלגא באגר ופלגא בהפסד, אם הוא אינש סתם שאינו אדם גדול דיינינן לשטרא כפשטיה והוי לי' שטר שיש בו רבית, ואם יש הפסד יפסיד החצי כפי תנאו ואם יש בו ריוח לא יקבל כלום, ע"כ. והיינו דבעל המעות לא נוטל כלום בריוח, כיון דבשטר יש רבית.
וצ"ב טובא מה ענין זה לזה, הרי הרבית זה הפעולה, והקרן ודאי חוזרת לבעלים, דלא קיי"ל כר"מ דקנס התירא אטו איסורא (להלן ע"ב א') אלא כחכמים דגובה את הקרן ואין גובה את הרבית. וכאן הריוח זה כמו הקרן, דהרבית היא הפעולה שטרח לו, ולא הריוח, וא"כ אמאי אינו נוטל כלום.
ויעוי' בש"ך סקנ"ב שכתב בשם הגהת פרישה דהכא לא אמרינן דיטול הריוח ויתן לו שכרו כפועל בטל, דשאני הכא דכתב בשטר מחזי טפי כרבית, עכ"ד. וצ"ב טובא אמאי נטילת הריוח יש בה משום צד רבית כלל. ויעוין בחדרי דעה ועוד אחרונים שתמהו בזה, דהא את הרבית כבר נטל, והריוח שייך לו.
♦
י.
בדברי הרי"ף והתשו' מימוני והרמב"ם מבואר דהרבית אינה הטירחה כפשוטו
ולמדנו מזה יסוד גדול בגדר דין הרבית בעיסקא. ויסוד הדבר מבואר ג"כ בלשון הרי"ף בפרק המקבל, שכתב בהא דעיסקא הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון" דאי איכא רווחא שקיל פלגא דאמרינן פקדון ברשותי' דמרי' קאי וכמאן דאיעסק ביה איהו דמי, ולא מתחזי כי רביתא משום דשקיל אגרי' מיני' " ע"כ. והא דקאמר דשקיל אגרי' מיני' פירש שם בהג' חו"י דהיינו שמשלם לו שכר עמלו, ומבואר בדבריו דהנדון שיהי' רבית הוא בזה שנוטל את הריוח של הפלגא פקדון, וע"ז כתב שאינו נראה רבית משום שמנכה לו שכר עמלו.
והדבר מבואר טפי בלשון התשו' מימוני משפטים סי' כ"ט שכתב דבאופן של פלגא מלוה ופלגא פקדון, כשפורע המתעסק לבעל המעות את הממון "הוא רבית החצי שכר שנותן לו עד שיתן לו בעל המעות למקבל מעות שכר עמלו דבשביל פלגא מלוה טורח בפלגא דפקדון" ע"כ.
ודבריהם צ"ב, דמה ענין הריוח של הפלגא פקדון למחזי כרבית, הרי הרבית היא מה שטורח ועובד בשבילו תמורת הפלגא מלוה, והריוח בפלגא פקדון הוא שלו משום שהמעות שלו. ומבואר דהמחזי כרבית הוא בנטילת הפלגא פקדון, אם כי הדבר צ"ב.
ויעוי' בלשון הרמב"ם פ"ו משלוחין ושותפין ה"ב כשביאר הרבית דעיסקא בזה"ל "ולפי תקנה זו אי אפשר שיהיה השכר או ההפסד של כל הממון לאמצע בשוה, שאם אתה אומר כן נמצא בעל המעות נוטל שכר חצי מעותיו שהן פקדון ואינו עושה כלום אלא זה המתעסק טורח לו בחצי של פקדון מפני מעותיו ונמצאו באין לידי אבק רבית, ע"כ. ומשמע ג"כ דאינו כפשוטו ממש שעצם הטירחה שטורח לו היא נתינת רבית, אלא דכשנוטל את ריוח הפקדון ואינו עושה כלום, בזה נמצאו באין לידי אבק רבית. וטפי הו"ל למימר דכיון שטורח המתעסק בפלגא פקדון תמורת הפלגא מלוה, הוי נתינת רבית. ויעוין באבן האזל שעמד בדקדוק זה.
וכן מבואר ג"כ בדברי הרמב"ם פ"ז שם ה"א שכתב דבעיסקא שנאבד הפלגא פקדון דפטור המתעסק ע"ז, אין מנכין לו את שכר פעולתו, וכתב שם הרמב"ם וז"ל "ולמה אני אומר שאין פוחתין לו כאן כנגד שכרו שנתעסק בפקדון, שהרי אבד כל החצי של פקדון, ולא נשאר כאן פקדון כלל כדי שנאמר אם לא יטול שכרו יראה כרבית, שהרי חצי המלוה בלבד נוטל" ע"כ.
ומבואר בדבריו שבאופן שאינו נוטל את הריוח של הפלגא פקדון, אינו צריך לשלם לו על פעולתו. אמנם בחי' הרמב"ן בסוגיין (ס"ח ב') בסוף דבריו כתב שא"צ לפנים דאף אם הפסיד בעה"ב הכל מקבל המתעסק כפי שכרו הראוי לו, שאם אי אתה אומר כן נמצא שטרח בפקדון ברבית ההלואה. ואף שהפסיד בעה"ב מ"מ הוא עשה שליחותו במלאכתו. וכתב דלהרמב"ם יש שיטה אחרת בזה. וצ"ב יסוד הנדון בזה.
♦
יא.
ס"ל להנך ראשונים שאין הרבית עצם הטירחה, אלא עי"ז נטילת הריוח הוי כרבית
ונראה דפליגי ביסוד ענין הרבית בעיסקא, דבפשוטו משמע, וכן מבואר ברמב"ן, דעצם הטירחה שטורח המתעסק היא נתינת רבית, וע"כ גם באופן שלא הי' כלל ריוח לבעל המעות, אם מתעסק לו בחנם הוי נתינת רבית. ומה"ט כתב ג"כ שאם לא קצץ לו שכר נוטל את הריוח ואינו משלם על הפעולה, דהוי אבק רבית שאין יוצא בדיינין.
אבל הנך ראשונים (הרי"ף והרמב"ם והתשו' מימוני והרמ"ה) פירשו דכשם שמדינא אין הטירחה נחשבת כרבית, ונתבאר דהוא משום דהמתעסק טורח גם לעצמו, וכש"כ החוו"ד (קע"ז ב') והשער דעה (סק"א), או דטורח להשותפות, ואין כאן נתינת רבית. וה"נ גם לאחר שתיקנו חז"ל דבעיסקא יש מחזי כרבית, מ"מ יסוד הדבר הוא שלא עצם הטירחה היא כנתינת רבית, אלא דנטילת הריוח ע"י בעל הממון מבלי שיהי' לו חלק בטירחה, זה מחזי כרבית, דצריך לנכות את הטירחה מהריוח כדי שלא יהי' מחזי כרבית.
ומעתה א"ש מש"כ הרמ"ה דבאופן שלא קצץ לו שכר, כיון שהשטר נעשה באיסור, דהא לא שרינן אלא כשפוסק לו שכר מעיקרא, ובלא זה יש כאן איסור שימה, א"כ נעשה באיסור, ותו לא שרינן לי' ליקח את הריוח ע"י ניכוי הטירחה, והיינו דבריוח זה מעורבת הרבית. אבל כ"ז אם גדר האיסור הוא שיש מחזי כרבית בנטילת השכר בלי ניכוי הטירחה, דאז הריוח שייך להרבית, אבל אם הרבית היא הטירחה כפשוטו, אין לזה שייכות להריוח.
ובאופ"א יש לבאר דגדר הדין שהצריכו לשלם על הטירחה, דכשאינו משלם, כל נטילת הריוח מחזי כרבית, דזה נראה שכולה מלוה, ומחזיר את כל ההלואה ומוסיף לו את הריוח והיינו רבית. ורק כשמשלם על הטירחה, אז נראה שהכסף הוא פקדון והמתעסק טורח בשביל בעל המעות, דאם אינו משלם ה"ז מחזי שהוא טורח בשל עצמו, ובע"כ כולה מלוה ונותן לו את הריוח בתורת רבית. וע"כ כתב הרמ"ה דכשלא קצץ לו את השכר מעיקרא, דנעשה באיסור של שימה, לא התירו לו ליקח את הריוח ע"י ניכוי השכר. וכל שאינו מנכה את השכר, הרי הריוח כולו מחזי כרבית.
והיינו דכתבו הרי"ף והרמב"ם דהמחזי כרבית הוא בנטילת השכר, דעצם הטירחה אין בה נתינת רבית ממש, אלא דכשאינו מנכה מהריוח את הטירחה היינו מחזי כרבית.
ולכאור' יש להוכיח כביאור זה, דכשאינו מנכה את השכר הרי כל הריוח מחזי כרבית, ממש"כ רש"י במשנה דף ע' ב' דממתני' דעיסקא איכא למשמע לדינא דצאן ברזל וכ"ש הוא. ולכאור' צ"ב, דהרי ב' ענינים הם, דבעיסקא הרבית היא עצם הטירחה, ובצאן ברזל הרבית היא הריוח שמקבל בעל הממון, ואמאי איכא למשמע זה מזה. ומוכח בדברי רש"י דאין הרבית הטירחה ממש, אלא אף בעיסקא הריוח שייך להרבית. וא"ש טפי לפמשנ"ת דע"י זה שאינו מנכה מהשכר, גדר הדין הוא שכל הריוח הוא מחזי כרבית. וא"כ כ"ש בצאן ברזל, דבזה ודאי נחשב הריוח כרבית, דהא הוי כמלוה.
ויש להוסיף עוד, דבאופן שאינו משלם על הפעולה, ונמצא דהפעולה היא רבית, יש לדון את כל הריוח שהגיע ע"י פעולה זו שהוא ג"כ ריוח של רבית. ויתכן דבדין חזרת רבית צריך להשיב כל מה שהריוח מהפעולה שהיא הרבית. וע"כ כתב הרמ"ה דאסור לו לגבות את כל הריוח (וע"ע בזה בס' נתיבות שלום).
♦
יב.
א"ש דברי הגרעק"א והחוו"ד שאין נתינת רבית גם כשכבר טורח לו
ומעתה א"ש היטב מש"כ החוו"ד והגרע"א דבעיסקא כל זמן שלא פרע את הריוח לבעל הממון אין כאן נתינת רבית, דהא בשו"ע מוכח דהמחזי כרבית הוא נטילת הריוח, והיינו דעצם הפעולה אינה נתינת רבית וכנ"ל, אלא תקנת חז"ל שצריך לנכות מהריוח את הטירחה. והא דצריך לפסוק כן מעיקרא הוא משום איסור שימה. והיינו דכתב הגרע"א דבעיסקא דרב עיליש לא הי' אלא איסור של שימה, שקבעו את העיסקא בלי קביעות שכר למתעסק. ובזה רק המלוה עבר ולא הלוה, והנתינת רבית בפועל תהיה בזמן שיטול המלוה את הריוח בלא לנכות את השכר לרב עיליש.
וכן מבואר מש"כ הרמב"ם דבאופן שהפקדון נפסד א"צ לשלם לו את השכר, כיון שכל קביעות השכר היא באופן שנטילת הריוח מותנית בזה שינכה לו את שכרו מהריוח, והפסיקה היא כדי שלא יהי' איסור שימה, וע"כ קוצץ לו שכרו, אבל השכר הוא שנטילת הריוח תהיה באופן שנותן לו שכרו. וע"כ כשלא הי' ריוח כלל והפקדון נפסד, א"צ לשלם את השכר. אבל הרמב"ן ס"ל דהרבית היא עצם נתינת הפעולה, וע"כ צריך לקצוץ לו שכר ע"ז כדי שלא יעבוד לו בחינם. וכן באופן שלא קצץ לו, נוטל את הריוח, וא"צ לשלם על הפעולה, כדין אבק רבית שאין יוצאה בדיינין.
ובאמת לדברי הראשונים הנ"ל דאין הפעולה ממש רבית, נמצא דהוי מחזי כרבית כשנוטל את הריוח בלי לנכות את השכר. ובאמת מצינו בדברי הראשונים (עי' רמב"ן במלחמות סד: סה) דמחזי כרבית הוא איסור קיל מאבק רבית, וא"ש הכא דקרי לי' הגמ' מחזי כרבית, דנטילת הריוח בלי ניכוי השכר הוא מחזי כרבית, אבל אין כאן לקיחת רבית ממש. [ויתכן עוד דהא דקרי לי' בתוספתא בע"ז אבק רבית, גם אי קיימא התוספתא על עיסקא, מ"מ י"ל דלא הוי כשאר אבק רבית, דגם אבק שביעית ואבק ע"ז ואבק לה"ר דאיירי התם הוא הרחקה שעי"ז יכול לבוא לידי איסור, וא"כ לא דמי לשאר אבק רבית].
♦
יג.
תי' החזון יחזקאל דכשמכשיל באיסור דרבנן הוי לפני עיור מדאו'
ודרך נוספת ליישב לדעת הנך ראשונים דגם הלוה מוזהר ברבית דרבנן אמאי לא קאמר רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לא עביד, ואמאי נקט איסורא לא ספי. כתב בספר חזון יחזקאל (פ"ו ה"ו) ליישב די"ל דאדרבה איסור זה דספי לאינשי הוא איסור חמיר טפי, די"ל דמה שמכשיל את חבירו באיסור דרבנן יש בזה משום לפני עיור דאו', דהוי מכשול גם בדאו'.
והנה לכאור' היה נראה דתליא בגדרי לפני עיור, וכמו שיסדו רבותינו זצ"ל (מרן הגראב"ד דפוניבז' זצ"ל, וכבר כתב כן בס' אמונת שמואל), דיש ב' גדרים באיסור לפני עיור, הא' עצה שאינה הוגנת, והב' שכשמכשיל חבירו באיסור הרי הוא כשותף בעבירה שלו, והוא משום לתא דהעבירה שעבר ולא מצד המכשול. ונפק"מ שבאופן שהמוכשל עובר את העבירה במזיד אין בזה משום עצה שאינה הוגנת, ומ"מ אסור משום שהוא שותף בעבירה שלו.
ומעתה היה נראה דהא דאיכא משום לפני עיור מדאו' גם כשהעבירה היא דרבנן הוא רק משום עצה שאינה הוגנת. ונפק"מ דרק באופן שעובר בשוגג, אז י"ל דנחשב לפני עיור דאו'. וכ"כ באחיעזר ח"ג סי' ס"ה אות ט', שהביא שם את דברי הפנ"י בתשובה שדן אי במכשיל חבירו באיסור דרבנן יש בזה משום לפני עיור דאו'. וכתב האחיעזר דבאופן שעובר במזיד, דהוי רק משום דנחשב שותף בעבירה, לא שייך לומר שבעבירה דרבנן יהי' הלפני עיור דאו'. ורק באופן שעובר בשוגג, דיש זה משום עצה שאינה הוגנת, י"ל שגם עבירה דרבנן הוי עצה שאינה הוגנת, ואיכא בזה לפני עיור מדאו', וכ"כ שם עוד בסי' פ"א אות ז'.
אבל בדברי החזון יחזקאל מבואר דגם באופן שעובר במזיד, דהלפני עיור הוא רק משום דהוא כשותף בעבירה, ג"כ שייך שיהי' הלפני עיור מדאו' גם בעבירה דרבנן. דכתב שם דאם שוגג בדרבנן אסור, הוי גם משום עצה שאינה הוגנת, אבל מבואר שבמזיד ודאי הוי דאו', דגם כשהעבירה דרבנן שייך שע"י זה שמכשילו הוא כשותף בעבירה, ויש בזה איסור דאו'. ולכאור' משום לאו דלא תסור, וצל"ע.
♦
יד.
נדון האחרונים אם לדברי הרא"ש אין הלוה מוזהר בכל רבית דרבנן
בעיקר דברי הראשונים בנדון זה אם הלוה מוזהר ברבית דרבנן או דהאזהרה היא רק על המלוה. הנה בדברי הרשב"א מבואר דכללא הוא בכל רבית דרבנן, דבתשובה סי' תתקל"ח כתב כן אף על רבית מאוחרת, שהאזהרה על המלוה שלא לקבלה, אבל הלוה אינו מוזהר, וע"כ כשנשבע ליתן חייב ליתן. וכן בחידושיו דאסברה לה דאיסור הלוה חידוש הוא ודייך במה שאסרה תורה. אבל בדברי הרא"ש מבואר להדיא דלאו כללא הוא, וכפי שכבר עמדו האחרונים, דהוכיח ממעשה דרב עיליש שלא הי' הלוה מוזהר בזה משום רבית. ולשונו דיש לדקדק דאבק רבית כי האי אין איסור ללוה מדלא יהיב מדידי' טפי לא קרינן בי' לא תשיך. ודבריו צ"ב, מהו אבק רבית כי האי ומהו הכלל בזה לדבריו.
והנה המל"מ פ"ד ממלוה ה"ב כתב שנחלקו האחרונים בדעת הרא"ש, דדעת מהרלנ"ח דהרא"ש פליג על הרשב"א, וס"ל דלאו כללא הוא, ובאמת בכל רבית דרבנן הלוה מוזהר, ורק בעיסקא הוא דקאמר שאין הלוה מוזהר. אבל בשם הראנ"ח כתב דהשוה את דעת הרא"ש לדעת הרשב"א, דהרא"ש לא איירי רק בעיסקא, אלא כללא הוא בכל רבית דרבנן. (וצ"ע לפ"ז מהוא דכתב הרא"ש רבית כי הא, ויבואר בע"ה להלן.)
והנה הרמ"א סי' ק"ס ס"א פסק שברבית דרבנן אין הלוה עובר, אבל מסתימת דברי הטור ושו"ע הי' נראה דס"ל דאזהרת הלוה היא גם ברבית דרבנן. ועיי"ש במל"מ דכן משמע ממש"כ הטור בחו"מ דמיפסיל הלוה לעדות כשלוה רבית דרבנן, והרמ"א שם פליג. ולפ"ז ע"כ הרא"ש דלא כהרשב"א, אלא ס"ל דבסתם רבית דרבנן הלוה מוזהר, וע"כ כתב הטור בנו דגם כשלוה ברבית דרבנן נפסל הלוה לעדות. וע"ש, דלדעת הנך אחרונים שהשוו את דעת הרא"ש להרשב"א, ולפ"ז ע"כ גם להטור אין הלוה מוזהר ברבית דרבנן, והא דמיפסיל לעדות הוא משום לאו דלפני עיור. [ונמצא שיש פלוגתא בדברי האחרונים בדעת הטור אי ס"ל שבכל רבית דרבנן הלוה מוזהר או לאו. ולכאור' אותה פלוג' יש גם בדעת השו"ע, ובפלתי המדע נקט שבדעת הטור ושו"ע הלוה מוזהר בכל רבית דרבנן].
♦
טו.
עיסקא שאני דעיקר האיסור בשעת פסיקה
ובטעמא דמילתא דרק בעיסקא הוא דס"ל להרא"ש שאין הלוה מוזהר (לדעת הנך אחרונים דהרא"ש לאו כללא קאמר), מצינו ב' דרכים באחרונים. המהרלנ"ח, כפי שהובא במל"מ שם, כתב לבאר עפ"י מה דחידש דבעיסקא עיקר האיסור הוא על שעת שימה, שהרי לעולם אפשר לקבוע שלא תהי' רבית גם כשנוטל פלגא בשכר, ע"י זה שיהי' שליש בהפסד וכדו'. אלא עיקר האזהרה היא לקבוע את העיסקא באופן שלא תהי' בה רבית. ומעתה כיון שאין הלוה מוזהר באיסור דשעת שימה, נמצא דבעיסקא לעולם אין הלוה מוזהר, כיון דעיקר האזהרה היא על שעת שימה, והלוה אינו מוזהר כלל משעת שימה. וכתב המהלנ"ח ע"ז שהוא פלפול יפה ואמיתי אין בו חסרון אלא שלא כתבוהו הראשונים.
ובתשו' מבי"ט ח"א סוף סי' נ"א הביא את דבריו ותמה ע"ד, דלפ"ז נמצא שאין איסור למלוה ליטול אח"כ את הריוח, דהא עיקר האיסור הוא רק בשעת שימה ולא בשעת לקיחה. ועי' במל"מ שכתב ליישב דהמלוה כיון שהוזהר בשימה ממילא הוזהר גם בלקיחה, שלא ליקח את הרבית שהוזהר עליה בשעת שימה, אבל הלוה אינו מוזהר כלל.
♦
טז.
מוכח בדבריו דאין האיסור עצם הפעולה
ובעיקר חידושו של המהרלב"ח דבעיסקא עיקר האיסור רק בשעת שימה, וע"כ הלוה שאין לו אזהרה על שעת שימה אינו מוזהר כלל, יעוי' בנאות יעקב סי' ל' שתמה על דבריו דמה ענין שימה לכאן, והרי הרבית היא מה שטורח בשבילו בפלגא פקדון תמורת הפלגא מלוה, ומ"ט לא נאסר הלוה מיד, דהא נותן לו רבית שהיא הפעולה שטורח לו.
ולכאור' ביאור דבריו הוא כש"נ לעיל, דעצם הפעולה אינה נתינת רבית ממש, דהא טורח גם לעצמו, ועבודתו היא לשותפות, אלא דכדי שלא יהי' מחזי כרבית תקנו שצריך לעשות את העיסקא באופן של ריוח למתעסק, או שיקבל שכר טרחו, או שיטול יותר בשכר או פחות בהפסד. אבל עכ"פ מוכח ג"כ דאין הטירחה כנתינת רבית ממש.
וע"ש עוד במל"מ שכתב דלפ"ד מהרלב"ח דכל עיקר תקנת עיסקא היתה שצריך לקבוע את העיסקא באופן המותר, וכל שאין איסור בשעת שימה אין איסור אח"כ, ממילא גם ביתומים באופן שמותר להם לעשות עיסקא בלי קביעות שכר להמתעסק וכדו', דכשהי' בהיתר, כגון בקטנותם, שרי אח"כ גם כשהגדילו. וזה חידוש גדול.
ועכ"פ לפ"ז נמצא דכוונת הרא"ש שרק בעיסקא אין הלוה מוזהר משום סברא מסוימת דהכא עיקר האיסור הוא השימה. ולכאור' לפמש"כ הרמב"ן דהאיסור הוא הפעולה, מוכח דאין האיסור רק בשימה, ואולי גם לשיטת הרמב"ן האיסור בפעולה משום דהוי המשך של השימה.
♦
יז.
המחנ"א כתב דרק באופן שהרבית היא פעולה בעלמא התיר הרא"ש ללוה
ודרך נוספת בביאור דברי הרא"ש כתב במחנ"א דיני רבית סי' י"ט דשאני הכא שאין הלוה נחסר כלום, ולפיכך אין הלוה מוזהר. והיינו דלפ"ז אינו קולא בעיסקא, אלא רק באופן שהרבית היא רק הפעולה שטורח, ואבק רבית כה"ג אין הלוה מוזהר.
ולכאור' כוונתו היא כש"כ בסי' ט' בשם הריטב"א, דבאופן שקוצץ רבית של אדבר עליך לשלטון וכדו', אין לזה דין רבית משום שאין הלוה נחסר כלום, וזו כוונתו גם כאן. ואף דחז"ל תיקנו שעיסקא אסור, מ"מ אסרו רק את המלוה ולא את הלוה. ולפ"ז זו כוונת הרא"ש דמש"כ שאין הלוה נחסר כלום, שזה פעולה בעלמא.
אמנם עיי"ש במחנ"א שהוכיח דכמה ראשונים פליגי ע"ז, וגם בזה חשיב רבית גמורה. [וכן מצינו מהא דאף אם א"א לקדש בשטר התחייבות משום שלא נחסר, מ"מ בפעולה אפשר לקדש, דנחשב שנחסר את הפעולה]. ולכאור' יש לפרש את דבריו כאן שאין הלוה נחסר כלום משום שטורח גם לעצמו וכסברת החוו"ד, ולפיכך קיל טפי, ובזה אין הלוה מוזהר.
ונמצא בין לפירוש מהרלב"ח ובין לפירוש מחנ"א דברי הרא"ש הם קולא רק בעיסקא דהכא, או משום דבעיסקא עיקר האיסור הוא בשעת שימה, או משום דיש כאן רק טירחה. [וכפירוש המחנ"א יש משמעות ג"כ בדברי הרא"ש בשטמ"ק דף ס"ט א', דיש קולא כשהרבית היא רק טירחה בעלמא].
ולפי דבריהם מיושב ג"כ הא דנקט התנא אין מושיבין חנוני, דהכא באמת עיקר האיסור הוא רק על המלוה ולא על הלוה, וכמו שדייק בישועות יעקב.
♦
יח.
קושיא על הנך שיטות דאין הלוה מוזהר ברבית דרבנן מרבית דברים דהלוה מוזהר
אמנם תקשי להנך אחרונים דנקטו שדעת הרא"ש היא שבכל רבית דרבנן אין הלוה מוזהר, וכשיטת הרשב"א, אמאי כתב הרא"ש רבית כי האי. ושיטה זו היא שיטת הראנ"ח וכש"כ במל"מ. וכן מבואר להדיא בדברי הגר"א, דבסי' ק"ס על דברי הרמ"א שכתב שאין הלוה מוזהר ברבית דרבנן, כתב הגר"א (סק"ב) "ממש"ש ס"ח ב' ואיסורא לאינשי וכו', הרא"ש שם סמ"ב" ע"כ. הרי דנקט שמקורו של הרמ"א הוא מדברי הרא"ש, ולא ציין את דברי הרשב"א, ומשמע דנקט שגם דעת הרא"ש כן, דבכל רבית דרבנן אין הלוה מוזהר. וצ"ב, הרי הרא"ש כתב כי האי. וכ"כ גם הגר"א בחו"מ סי' ל"ד ע"ד הרמ"א שהכשיר לעדות את הלוה שלוה ברבית דרבנן ציין ג"כ לדברי הרא"ש.
ונראה דיש לבאר את דברי הרא"ש באופ"א. דהנה כבר הקשה בחי' הריטב"א הישנים על הנך ראשונים, דאין הלוה מוזהר ברבית דרבנן, מכל רבית דברים דהאזהרה על הלוה אף שאין האיסור אלא מדרבנן. [ונקט פשוט שרבית דברים היא מדרבנן, ועי' לח"מ פ"ה ה"ב שדן דרבית דברים היא מן התורה, והביא את הדרשה ע"ז מקרא דלא תשיך לאחיך, אבל מסקנת דבריו ג"כ שהוא דרבנן].
וביישוב הקושיא כתב בס' נאות יעקב בשם בעל בית הלוי שאמר לו כן בילדותו, דעיקר האיסור ברבית דרבנן הוא כדי שלא יבוא לידי רבית דאו', וא"כ סגי בזה לאסור את המלוה. וא"כ כל זה היכא דשייך לאסור את המלוה, אבל ברבית דברים דל"ש לאסור את המלוה, ממילא אסרו את הלוה, עכ"ד. וע"ע בחזון יחזקאל פ"ו ה"ו שהביא ג"כ את הדברים.
אמנם מדברי הרשב"א שכתב דטעמא דאין הלוה מוזהר משום דאיסור הלוה חידוש הוא ודייך במה שאסרה תורה, משמע דלא הי' ענין לאסור לאחד וסגי להמלוה, אלא יש סברא שאין הלוה מוזהר כיון דחידוש הוא. וצ"ב א"כ אמאי רבית דברים מוזהר הלוה וכנ"ל.
♦
יט.
בט"ז מוכח דגם רבית מוקדמת ומאוחרת מוזהר הלוה
ונראה בביאור הענין, דהנה הרמ"א פסק דברבית דרבנן אין הלוה מוזהר. אכן נראה להוכיח מדברי הט"ז סי' ק"ס סק"ג דאפ"ה רבית מוקדמת ומאוחרת שאני, ובזה האזהרה גם על הלוה, דכתב לבאר את פלוג' השו"ע והרמ"א שם ברבית מוקדמת ומאוחרת כששולח בסתם ואינו מפרש, דהשו"ע אסר והרמ"א התיר. וכתב הט"ז דהנדון על הלוה, שהוא יודע מפני מה הוא שולח ורחמנא בוחן לבבות, ובזה אם שולח בשביל ההלואה ס"ל לדעה הראשונה שאסור אף בסתם. ומאן דמתיר בסתם ס"ל דאע"ג דמתכוין להלואה, כל שהוא בסתם שרי. אבל לגבי המלוה י"ל דגם מאן דאסר בסתם, מ"מ כששלח לו בסתם מותר לו לקבל ולתלות שאין הלוה מתכוין בשביל ההלואה, דמסתמא אינו עושה איסור, עכ"ד.
וצ"ב טובא מה ענין האזהרה ללוה, וכתב שאסור לו בסתם היינו כשכוונתו בשביל ההלואה. והא אין הלוה מוזהר כלל? [ולא משמע דכוונתו ללפני עיור, ועוד דהרי המלוה אינו נכשל דהא מותר לו לסמוך שאין כוונתו להלואה]. ועמד בזה בס' חדרי דעה, וכתב דמדברי הט"ז מוכח דרבית מוקדמת ומאוחרת וכן רבית דברים עיקר האזהרה על הלוה. אמנם מבואר להדיא דגם המלוה מוזהר, דהא אי לאו דתולה המלוה שאינו לשם הלואה אסור לו לקבל. [וע"כ דלא סגי לחז"ל לאסור רק את אחד מהם, אלא אם שייך האיסור לשניהם שניהם מוזהרים]. וכן מפורש בהשגות הראב"ד פ"ו ה"ב דברבית מאוחרת שניהם באיסור. וצ"ב מאי שנא משאר רבית דרבנן.
♦
כ.
הא דאין הלוה מוזהר הוא רק ברבית דכעין גזל
וביאור הדברים הוא, דהנה הרשב"א כתב שאיסור הלוה חידוש הוא, ולפיכך דייך במה שאסרה תורה ברבית דאו' ולא ברבית דרבנן. ודבריו צ"ב רב, אמאי איסור הלוה הוי חידוש טפי מאיסור המלוה, והא כל איסורי התורה חידוש הם. אכן ביאור דבריו הוא דהא מבואר בריש פירקין דאיסור רבית ענינו כגזל, והיינו שנוטל מה שמדינא אין לו זכות ליטול. וא"כ מסברא הי' ראוי להיות דהאיסור יהי' על המלוה שהוא הגוזל, אבל הלוה מאי קעביד, ואמאי אסור לו ליתן. ומ"מ חידשה תורה שאסור גם ללוה להשתתף באיסור של המלוה, ומה"ט היכא דניתן להשבון שאין המלוה לוקה גם הלוה אינו לוקה. וא"כ ברבית דרבנן שאסרו חז"ל, העמידו את האיסור על מי שהוא סיבת האיסור שהוא המלוה, ולא הוסיפו את האיסור המחודש של הלוה להשתתף באיסור של המלוה.
ומעתה נראה דכ"ז בסתם רבית שענינו גזל וכנ"ל, אבל רבית מוקדמת ומאוחרת כבר נתבאר שהוא איסור בפ"ע, ואין בו צד גזל כלל, דהלוה נותן מדעתו בתורת מתנה. ומה"ט כתבו הראשונים דאף אם בכל אבק רבית יש חיוב לצאת ידי שמים, ולהראב"ד אף מהני תפיסה, מ"מ ברבית מוקדמת ומאוחרת אינו כן. וכדפירש הגר"א (סי' קס"א סק"ח) משום דמדעתי' יהיב לי' והוי מתנה. ונמצא דהוי איסור מחודש בפ"ע שאסרו חז"ל ליתן מתנות על ההלואה. ואדרבה זה יסוד האיסור שנותן מתנה על ההלואה, וא"כ בזה אדרבה עיקר האיסור הוא הלוה, ואין טעם שלא לאסור את הלוה, ואין שום סברא לאסור יותר את המלוה בזה. לפיכך שניהם אסורין. [אמנם הרשב"א בתשובה נקט שגם ברבית מאוחרת אין הלוה מוזהר וצ"ב].
ונמצא דנתבאר היטב דאף אם בשאר רבית דרבנן אין הלוה מוזהר, כל זה בכגון דרך מקח וממכר וכדו', דיש כאן ענין רבית דגזלה, בזה האזהרה על המלוה ולא נתחדש איסור גם ללוה. אבל ברבית מוקדמת ומאוחרת, אדרבה עיקר האיסור הוא על הלוה.
♦
כא.
כונת הרא"ש לאפוקי רבית מוקדמת ומאוחרת
והשתא יש לבאר עפי"ז גם את דברי הרא"ש, דנראה דכל עיקר איסור רבית מוקדמת ומאוחרת הוא כשנותן אף שאינו חייב, וזה אסרו חז"ל ליתן מתנה מחמת ההלואה. אבל באופן שמחוייב, אדרבה אין כאן רבית מוקדמת ומאוחרת כלל.
דהנה בדף ס"ג א' מבואר דצד אחד ברבית שרי, והקשו התוס' שם דהא בשעת פרעון הוי רבית, ותירצו דכיון דבשעת הפסק הוי צד אחד שרי. ועיין בשער דעה סי' קע"ב סק"ה דתמה דאכתי ליתסר בשעת פירעון משום דלא גרע מרבית מאוחרת, דהא סו"ס נותן לו. וכתב דכיון דהפסיקה מותרת, ממילא מותרת גם הנתינה, וצ"ב.
ולכאור' ביאור הדברים הוא, וכ"כ בס' אילת השחר, וכן בס' ברכת אברהם בשם מרן הגר"נ פרצוביץ זצ"ל, דבאופן שמחויב ליתן ליכא כלל דין רבית מאוחרת, דאדרבה נותן מחמת שחייב, ואין כאן מתנה מחמת ההלואה, אלא דצריך לדון אם הפסיקה מותרת. אבל כל שהפסיקה מותרת, מה שנותן אח"כ ומקיים את הפסיקה אין בזה איסור כלל. דיסוד דין רבית מוקדמת ומאוחרת הוא כשנותן מתנה מחמת ההלואה, אך כשנותן מה שחייב אינו בכלל רבית מוקדמת ומאוחרת.
ויש לדון לפ"ז דזו כוונת הרא"ש, דכתב שברבית דרבנן אין הלוה מוזהר. והיינו בכל רבית דרבנן, מלבד רבית מוקדמת ומאוחרת. ומעתה יש לשאול אמאי מה שטורח הלוה אינו אסור לו משום דלא גרע מרבית מוקדמת ומאוחרת. וע"ז כתב הרא"ש שכיון שאינו נותן משלו כלום, והיינו דנותן מה שנתחייב, והפסיקה עצמה אינה רבית, א"כ גם כשנותן אח"כ אין בזה נתינת רבית. והיינו דכתב דרבית דרבנן כי האי שאינו נותן משלו, דבאופן שנותן מתנה משלו ודאי גם הלוה מוזהר כדין רבית מוקדמת ומאוחרת. אבל הכא דאינו נותן משלו כלום, אלא מה שנתחייב, ברבית דרבנן זו אין הלוה מוזהר, וכנ"ל.
ונמצא לפ"ז דבאמת גם דעת הרא"ש שבכל רבית דרבנן, כגון פסיקה ומשכנתא וכדו' אין הלוה מוזהר, מלבד רבית מוקדמת ומאוחרת ורבית דברים. דיסוד האיסור הוא המתנה, ואין בזה לתא דגזל כלל. בזה האזהרה על הלוה. ומיושבים היטב דברי הגר"א.
♦
כב.
דין אזהרת העדים ברבית דרבנן
והנה החוו"ד (סי' ק"ס סק"א) נסתפק לפמש"כ הרמ"א שאין הלוה מוזהר ברבית דרבנן, אם העדים מוזהרים או לא. וכתב להוכיח דאי נימא דהעדים מוזהרין, אמאי במעשה דרב עיליש לא אמרינן חזקה על העדים שעשו כהוגן ולא עבדו איסורא, ואף אי לאו דרב עיליש גברא רבה. ע"כ ל"ה פלגא ופלגא ממש, דבע"כ אין העדים עושין איסור, ועל העדים איכא חזקה טפי. וע"כ דגם העדים אין מוזהרין, ואף שהעדים עוברין בלא תשימון כמו המלוה, מ"מ ללוה מדמינן להו, ולא רמו איסורא כ"א אמלוה.
ולכאור' לפמש"נ דהא דאין הלוה מוזהר סברא הוא משום דלא שייך גבי' לתא דגזל, וע"כ איסורו הוא חידוש, ובדרבנן לא אסרו, א"כ העדים דמו טפי למלוה, די"ל דאסור להם לסייע לגזלת המלוה, ואיסור העדים אינו חידוש. א"כ שפיר י"ל דגם הם מוזהרין (ועי' בהערות על החוו"ד שהוכיחו כן מדברי הרא"ש בב"ק).
ומה דהוכיח החוו"ד מדלא קאמר רבא דיש ראי' מהעדים, יש לדון דאיירי בכתב ידו ולא בעדים, וא"כ ליכא ראיה זו כלל.
♦
כג.
דין רבית קרקע וצאן ברזל ללוה
והנה יש לדון אם ברבית קרקע דרבנן הלוה מוזהר. ולכאור' י"ל דכל מה דלא אסרו גם את הלוה הוא ברבית דרבנן שמדאו' אין כאן צד רבית, כגון שאין הלואה, והיינו במקח וממכר, או במשכנתא, דרבנן חידשו אופן של רבית, ובזה אסרו רק את המלוה ולא את הלוה. אבל ברבית קרקע, דאופן הרבית הוא כדאו' ממש, אלא דהתורה התירה בקרקע וחז"ל אסרו, בזה י"ל דכעין דאו' תקון וגם הלוה מוזהר. וכעי"ז כתב הגרעק"א בריש פירקין דיש מקום לדון דאף דאבק רבית אין יוצא בדיינים, מ"מ ברבית קרקע י"ל דיוצא בדיינין,עיי"ש בדבריו בכו"ח.
ולפ"ז י"ל דגם בצאן ברזל, אף דל"ה רבית דאו', מ"מ כיון דיש כאן הלואה, דחיוב אחריות הוא כהלואה, אע"ג דמדאו' אין כאן רבית כיון דהריוח הוא מיני' דידי', מ"מ כיון דאסרו חז"ל גם בזה, והחשיבו את הריוח כרבית, דמי בזה לרבית דאו', דיש כאן הלואה גמורה עם נתינת שכר. ולא דמי לפסיקה ומשכנתא וכדו', שהרבית בעיקרה היא רק מדרבנן.
ומיושבת לפ"ז קושית הישועות יעקב אמאי במתני' דף ע' נקט אין מקבלין צאן ברזל, דמשמע שהאזהרה היא אף להלוה, והא הוי רבית דרבנן. ואם כל דברי הרא"ש הם רק בעיסקא א"ש, דמשו"ה בעיסקא תנן אין מושיבין וכנ"ל. אבל אם דברי הרא"ש הם בכל רבית דרבנן תקשי. וי"ל דבצאן ברזל מודה הרא"ש דאף הלוה מוזהר, דדמי בזה לרבית דאו', וצ"ע.
♦ ♦ ♦