ראש ישיבת אבני נזר
בירור דין בשר מתורבת[1]
נשאלתי בענין הפיתוח החדשני הנקרא 'בשר מתורבת', מלשון ריבוי ותרבית, שלוקחים תאי גזע מבעלי חיים ומגדלים אותם במעבדה כדרך שהם גדלים בגוף החי, ומזינים אותם בחלבונים ושאר חומרים סינטטיים וצמחיים הנצרכים לגידולם, והם מתרבים עד שנוצר מהם רקמת שריר בשר או רקמת דג הראוי לאכילה. האם הוא נדון כבשר, מאחר שבא מן החי, או שהוא נדון כמאכל סינטטי, כיון שהוא נבנה מחלבונים וחומרים שאינם מן החי. ואם הוא נדון כבשר, מה דינו לענין חיוב שחיטה ואיסור אבר מן החי כשהוא נלקח מבעל חיים טהור. ומה דינו כשהוא נוצר מתא שנלקח מבשר בעל חיים טמא, האם הוא נדון כמוהו, או שמא מאחר שראשיתו בחלקיק בלתי נראה לעין, נדון חלקיק זה כאינו קיים, והבשר שתורבת כאילו נוצר מן האין.♦
א.
תחילה נקדים אודות תהליך יצירת רקמות בשר ואברים בגופם של בע"ח בדרך הטבע, ואודות תהליך ייצורם במעבדה, כפי שנתחדש אצל אנשי המחקר לפעול על פי הדומה למתרחש בגופם של בע"ח. ואח"כ ניגש בעזהי"ת לברר את ההלכה ע"פ דין תורה.
הנה לאחר הפריית הביצית בגוף החי, מתחילה גדילתה ע"י חלוקת והכפלת עצמה שוב ושוב, כשבשלב זה כל תא המתחלק זהה לקודמו ואין התפתחות של צורת אברים, עד שנעשה גוש העשוי מתאים רבים. אולם, מאחר שבכל תא יש מעין הוראות הפעלה המאפשרות לו להתמיין (לשון מיון להיות ממנו דבר מסויים) לכל פרט הקיים בגוף שממנו בא, כגון להיות עין או לב או רקמת עור או רקמת שריר בשר, בשלב מסויים ננעל כל תא לכל האפשרויות האחרות והוא מתחיל להתחלק ולהתרבות רק על פי ההוראות הנדרשות לייצור אותו אבר או אותה רקמה. והוא מנפלאות ה' יתברך בבריאתו. ויובן דבר ההתמיינות של כל תא ע"פ משל למסדרון ארוך שיש בו דלתות רבות הנפתחות לחדרים, ובכל חדר יש מידע שונה אודות מסלול ההתפתחות הייחודי הנדרש ליצירת רקמה מסויימת או אבר מסויים. וכשמגיע עת יצירת האברים, ננעלות בכל תא ותא כל הדלתות ורק דלת אחת נפתחת. ומעתה נאלץ הוא להתפתח רק על פי המידע שבחדר זה, שאם יש בו הוראות להתחלק ולהתרבות במסלול המוביל ליצירת לב, יווצר ממנו בהכרח רק לב, אע"פ שמצד הרכבו היה ביכולת אותו התא להתפתח לעין או לכל פרט אחר שבגוף.
ומזה למדו ליטול תאי גזע שעדיין לא התמיינו לרקמות ולאברים, ולהניחם במצע גידול המכיל חומרים הנדרשים להתפתחותם והתחלקותם במסלול מסויים עד שתיווצר מהם רקמת שריר בלבד, זו רקמת הבשר הנדרשת לאכילה. ומעתה קמה וגם ניצבה השאלה הנ"ל, מה דין רקמת בשר זו בכל המוזכר לעיל.
♦
ב.
והנה במשנה בכורות (ה, ב) שנינו כלל גדול, היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, ולפיכך בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותרת היא באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסורה באכילה. ולכאו' היה מקום לומר שאע"פ שבשר מתורבת שנעשה מתא שנלקח מבע"ח טמא גרע מהיוצא מן הטמא, לפי שאינו רק יוצא מהטמא כחלב וכביצה, אלא הוא הטמא עצמו, שהרי הוא חלקיק מגוף הטמא שנתרבה ונתגדל. עכ"ז שאני הכא, שתאי הגזע שמהם מתפתח הבשר אינם נראים לעין רגילה, והרי הם כאינם קיימים, לפי שהתורה ניתנה לנו על פי המציאות הנתפסת בחושים ולא ניתנה למלאכי השרת, וכמ"ש הפוסקים גבי כמה דינים,[2] וא"כ אין לבשר שנוצר מהם דין בשר כלל, אלא בראותנו עתה רקמה בצורת בשר לאכילה, רק חלבונים צמחיים לפנינו מאחר שמהם היא נוצרה ותאי הבשר המקוריים כמי שאינם דמי.
וכדברים האלה ראיתי במכתב מחכ"א (הביאו הגר"ר אייפרס שליט"א, רב איחוד הקהילות בהולנד ששם התחיל פיתוח הבשר המתורבת, בשו"ת ושב ורפא ח"ה יו"ד סי' י עמ' רלח), שנטה להתיר את הבשר המתורבת אפי' הוא נעשה מבשר דבר אחר, משום שהחלק שיצא מן הטמא א"א לראותו בעין. ולא רק שהוא פחות מכזית אלא הוא נחשב כלא כלום, שהרי הוא כמו חיידק ממש שלא ניתן לראותו כלל בעין רגילה אלא רק במכשירים מיקרוסקופיים ואפילו שיעור כל שהוא א"א לומר פה. ועוד, דמה שכבר יצא מהטמא הרי הוא בטל בשישים והרבה יותר משישים. עכת"ד. וע"ש שלא נתקררה דעתו עד שכתב דזהו בכלל שכל מה שאסרה תורה התירה מין אחר כנגדו.
אמנם לפענ"ד האמת תורה דרכה דזה אינו כלל, שהלא שרץ קטן שעם בקיעתו מביצתו אינו נראה לעין, ולאחר שאוכל מזון הראוי לו מתגדל עד שניכר לעין, ודאי שלאחר שגדל וניכר לעין אסור הוא באכילה מה"ת ככל דיני שרצים. ורק בתחילה, כאשר א"א לעין לראותו אין איסור באכילתו גם אם הוא נראה במיקרוסקופ. דלאחר שנראה לעין לא אמרינן לא נתנה תורה למלאכי השרת, וכל השרצים הנראים אסורים באכילה, מבלי לחלק בין אם בתחילת ביאתם לעולם היו נראים לעין או לא. ואף תאי גזע אלה, בשלמא אם תהליך גדילתם היה דרך תערובת בחומרים צמחיים או דרך עיבוי ע"י עטיפת התא הבלתי נראה בחומרים אלה, היה מקום לדון אם התא המקורי נדון כבלתי קיים ואם קיים אם יש בו דיני ביטול, או שמא דין מעמיד יש לו ונדון כקיים אע"פ שאינו נראה לעין וגם אינו בטל. אבל מאחר שבאמצעות חומרים אלה וספיחתם לתוכו, התא עצמו מתחלק ומתרבה עד שנעשה גוש הניכר לעין, ותא זה נלקח מן החי, הלא זהו בשר ממש, ורק שע"י התזונה מהצומח נעשה הבלתי נראה כנראה וכדין שרץ שגדל. ואע"פ שהשרץ מתגדל ע"י זה שהגוף השלם הולך וגדל, ואילו גדילת תאי הגזע נעשית על ידי חלוקה ושכפול עצמי, לענ"ד אין לחלק ביניהם, כיון שבשניהם המקור עצמו הבלתי נראה הולך וגדל ע"י זה שהוא סופח לתוכו מזון חיצוני עד שהוא נראה לעין.
♦
ג.
תדע, שהנה ביצית מופרית זעירה ובלתי נראית לעין של בע"ח טמא, שלא גודלה כלל ברחם האם כדרך העולם אלא היפרוה בהפריה מלאכותית והניחוה במכשיר המדמה את מצב הרחם, שכיום בכל הפריה מלאכותית לאחר שמגיעה לגודל מסויים שותלים אותה ברחם האם, אילו היו מצליחים להשאירה באותו מכשיר עד שיווצר ממנה בע"ח שלם, וכי יהיה מי שיאמר שמאחר שניזון אותו עובר מחלבונים צמחיים בלבד יהיה דינו כבלתי טמא ובלתי בשרי. הלא ודאי שנדון הוא כאמו לכל דבר וענין, ולא נימא דמאחר שבתחילתו לא היה נראה לעין וגידולו לא היה ברחם אמו להתגדל מחומרי גופה כלל, יהיה דינו כגוף צמחי. אלא מאחר שיסוד הביצית מן החי, ורק נתחלק ונתרבה ע"י זה שספח לתוכו חומרים מן הצומח, הרי זה בשר גמור כמקורו, אע"פ שלא התפתח וגדל ברחם אמו. ומאי שנא תא גזע בלתי נראה שיש בו חיות מצד עצמו שנתגדל ונעשה אבר אחד, מביצית בלתי נראית שיש בה חיות מצד עצמה שנתגדלה לבעל חיים שלם.
וראיה לזה דאין נפק"מ בין אם נתגדל הבשר כדרכו בטבע הבריאה לבין אם ספח לתוכו חומרים חיצוניים ונתגדל על ידם, מדתנן במסכת עוקצין (פ"ב מ"ח) בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעט משתערין בכמות שהן. ופי' הרמב"ם שם בפירוש המשניות וז"ל: דרך בשר העגל היונק כשנתבשל, שירבה ויגדל. ובשר מרובין בשנים מן הבהמות, כשיתבשל מתכווץ ומתמעט. ואמר שאנו משערינן כביצה ממנו והוא מבושל, כמות שהוא. ולא נאמר זה היה קודם שנתבשל כביצה, ואע"פ שהוא עכשיו פחות מכביצה או בהיפך. אבל ישוער לפי עניינו אם היה חי חי ואם מבושל מבושל. עכ"ל. הרי שחתיכת בשר קטנה שספחה לתוכה בעת הבישול ממה שנתבשלה בתוכו, ועי"כ הגיעה לשיעור כביצה, דין הכל להיות בשר כמותה להיטמא בכביצה, וללקות על אכילת בשר נבלה פחות מכזית שנתפח עד שנעשה כזית. וכל שכן בנד"ד, שהבשר עצמו מתחלק ומכפיל עצמו ומתרבה, רק שלא נעשה זה ברחם אמו אלא ע"י זה שסופח לתוכו מן החומר שהוא שרוי בתוכו, דודאי הוי בשר גמור (ואע"פ שבשר העגל והנבלה היה ניכר לעין קודם שנתפח, משא"כ תא הגזע, כבר נתבאר דמשרץ וביצית בלתי נראים שנתגדלו ונאסרו, מוכח דבתר השתא אזלינן. ומדתנן בעוקצין רק שמעינן שדין הבלוע כדין הבולע להיות דינו כמוהו ממש).
♦
ד.
גם הדבר ברור לפענ"ד דלא גרע תא הגזע מדבר המעמיד שאינו בטל ברוב, וכמש"כ הרמב"ם (פט"ז ממאכלות אסורות הכ"ו) המעמיד גבינה בשרף פני ערלה או בקיבת תקרובת ע"ז או בחומץ יין של גויים, הרי זו אסורה בהנייה אע"פ שהוא מין בשאינו מינו ואע"פ שהוא כל שהוא. שהרי הדבר האסור הוא הניכר והוא שעשה אותה גבינה. ע"כ. ובשר מתורבת חמיר טפי מדבר המעמיד, כיון שאינו רק מעמיד את ההיתר לשנותו אלא סופח לתוכו את ההיתר ואיהו גופיה הולך ומתגדל. ואין לחלק בין מעמיד הנראה לעין לתא גזע שאינו נראה לעין, דמאחר שכל מהות הנראה לעין לאחר שנתגדל עשויה מתא גזע ראשוני זה ובלעדיו לא היה נתח בשר זה, אין לך מעמיד גדול מזה (ומ"ש הרמב"ם 'הוא הניכר' ר"ל שתוצאתו ניכרת בפעולת הגיבון, ובא לפרש מפני מה אפי' כל שהוא אינו בטל). ובפרט די"ל דעצם העיסוק בתא זה לבודדו מגוף הבהמה ולגדלו לנתח בשר, זהו גופא אחשביה להיות כדבר שיש בו ממש. וכמ"ש הגרש"ז אוירבאך זצ"ל במנחת שלמה (תנינא סי' ק אות ז) בענין הנדסה גנטית שמכניסים חלקיקי תאים מבריה אחת לשניה ובזה משנים את תכונותיה של השניה, ונשאל אם מותר לעשות כן ולהתיר עי"ז איסור כלאיים, כיון שאין חלקיקים אלה נראים לעין אדם. והעלה לאסור 'כיון שאנשים מטפלים בחלקיקים אלה ומעבירים אותם ממין אחד לשני, הרי זה חשיב ממש כנראה לעינים ולא דמי כלל לתולעים שאינם נראים' (וע"ש, דרק לענין איסור הרבעה כתב שאין בזה איסור כיון שזו רק העברת 'חומר' ולא מעשה הרבעה).
והגם שיש מקום לדון במה שחידש שעצם העיסוק במה שאינו נראה עושהו כנראה, ומשמע דר"ל דמאחר שהעיסוק בו כדבר שיש בו ממש יוצר תוצאה הנראית לעין של צמח שונה שיש בו תערובת גנטית, הרי זהו גופא מוכיח את קיומו של הבלתי נראה להחשיבו כנראה (ושמא כוונתו דע"י עיסוק זה אחשביה להיות נדון כקיים). ומ"מ דון מינה לנד"ד, דודאי דעת הגרש"ז זצ"ל ברורה דהבשר המתורבת נדון כמקור שממנו נלקחו תאי הגזע.
♦
ה.
אם מפני שרוב גידול התא מחומרים צמחיים יש לנו ללכת אחר הרוב
והנה הרמ"א בדרכי משה (יו"ד סי' ס) כתב בשם המרדכי ביבמות (קלא, א) בהמה או תרנגולת שנתפטמה בדבר איסור או שרצים, שריא. אבל בתוס' דתמורה פרק כל האסורים (לא, א) כתבו דאם לא נתפטמה כל ימיה רק באיסורים, אסורה. עכ"ל. ועפ"ז פסק בהגהה לש"ע שם (ס"א) בהמה שנתפטמה בדברים אסורים, מותרת. אבל אם לא נתפטמה כל ימיה רק בדברים אסורים, אסורה. עכ"ל. הרי דלהרמ"א היכא שכל גידולה מדברים האסורים דינה להיות כמותם, וה"נ לכאו' י"ל דמאחר שכל גידולם של תאי הגזע מן הצומח, יהיה דינם כדבר צמחי [ועי' כף החיים (שם אות יא) שהביא את דעת הפרי חדש (אות ה) והברכי יוסף (בשיו"ב אות ב) והזרע אמת (אות שלט) ועוד חבל פוסקים דס"ל לענין דינא דאפילו נתפטמה כל ימיה בדברים האסורים לאכילה מותרת, ודלא כהרמ"א. וע"ש בכף החיים אות יב ואות יג לענין נתפטמה באיסורי הנאה. וע"ע במ"ש בזה בספר יערות דבש ח"ב דרוש ד].
אמנם דעת לנבון נקל דאף להרמ"א זהו רק להחמיר ולא להקל, שהרי סייח שכל גדילתו היתה ע"י אכילתו מן הצומח וכיוצ"ב לא אמרינן בשביל זה שנתבטל ממנו שם טמא, אלא כיון שגוף הסייח טמא ורק נתפתח ונתגדל ע"י המותר באכילה, נשאר טמא. וה"נ לענין בשר הנוצר מתאי גזע נדון כמותם ואין נפק"מ במה שנתגדל מן הצומח, ורק לענין לאסור את הטהור פסק הרמ"א דכיון שנתפטם כל ימיו רק באיסורים, נאסר.
♦
ו.
אם לוקין על אכילת בשר המתורבת מן הטמא
ולפמשנ"ת נראה פשוט לענ"ד שהאוכל כזית מבשר מתורבת שנעשה מתאי גזע של בע"ח טמא, עובר בלאו וחייב מלקות, דגרע מהאוכל את היוצא מן הטמא. שהנה כתב הרמב"ם (פ"ג ממאכלות אסורות ה"ו) לחלק בין האוכל את הטמא עצמו, דהיינו בשר חיה טמאה, לבין האוכל את היוצא מן הטמא, כגון חלב וביצת טמאה, שהגם שזה וזה אסורים מה"ת, אינו לוקה אלא על אכילת בשר טמא, שנאמר מבשרם לא תאכלו, על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב. ובחי' הגר"ח הלוי שם (הי"א) כתב עפ"ז דטהור הנולד מן הטמאה לוקין עליו, כיון שאינו כחלב וביצה שיש עליהם שם 'יוצא מהבשר' ואינם בכלל בשר, אבל זה הוא בשר טמא ממש, אע"פ שמראהו של טהור. ע"ש. וכ"כ הגרש"ז אוירבאך זצ"ל מדנפשיה במנחת שלמה (תנינא סי' ק אות ז ד"ה ונראה) דפרה שנולדה מגמל לוקין על אכילתה, כיון שאין דינה כיוצא מן הטמא אלא הפרה היא ממש כגמל. וכמו שגמל שע"י זריקה יהיה שוסע שסע יישאר בטומאתו ובאיסורו, כך גם הפרה שנולדה ממנו עכ"ד ע"ש. ולמבואר שבשר מתורבת נדון כבשר גמור לאחר שנראה לעין, אע"פ שתחילתו בתא בלתי נראה, אם נלקח התא מבשר טמא אין עליו שם יוצא מן הטמא, אלא הוא בשר הטמא עצמו דלוקין עליו.
♦
ז.
אי דמי לבשר שנוצר דרך נס
וחזי הוית להגר"א וייס שליט"א במכתב שנדפס בשו"ת ושב ורפא (ח"ז יו"ד סי' א), שהעלה ג"כ להלכה ולמעשה שבשר מתורבת נדון כבשר גמור, אלא שפירש טעמו באופן אחר, משום 'שכל שדומה לבשר בצביונו ורקמתו וטבעו, בשר הוא ואין נפק"מ כלל כיצד בא לעולם'. והביא ראיות ליסוד זה שחידש. ולענ"ד אי משום הא לא איריא, ולא נראה כלל לומר שהדומה לבשר מכל היבטיו נדון כבשר. דאטו אם יפתחו החוקרים מחומר סינטטי שריר דמוי בשר, שהכל טועים בו לחשוב שהוא בשר עד כדי כך שאפי' בבדיקת מעבדה כשיבדקו את סיביו ובטעימה ע"י מומחים יטעו לחשוב שהוא בשר ממש, וכי מפני דמיונו לבשר יהיה דינו כבשר לעבור בבישולו ובאכילתו עם חלב איסור מה"ת, הלא ודאי שאינו כן.
ומה שהביא ג' ראיות להחשיב בשר את כל הדומה לבשר בצביונו ורקמתו וטבעו, גם כשלא בא מבשר בע"ח, לפענ"ד אין בראיות אלו הכרח. שהביא ראיה מדאיתא בגמ' סנהדרין (נט, ב) דרבי שמעון בן חלפתא הוה קאזיל באורחא פגעו בו הנך אריותא דהוו קא נהמי לאפיה, אמר הכפירים שואגים לטרף, נחיתו ליה תרתי אטמתא (ירכיים) חדא אכלוה וחדא שבקוה, אייתיה ואתא לבי מדרשא בעי עלה דבר טמא הוא זה או דבר טהור, וא"ל אין דבר טמא יורד מן השמים. ע"כ. הרי שלא אמרו לו אין זה בשר כלל כיון שנוצר בנס ולא בא מן החי, ומוכח דכיון שמרקמו ומציאותו בשר, הרי זה בשר. ועוד הביא ראיה מהגמ' מנחות (סט, ב) בעי ר' זירא חיטין שירדו בעבים מהו, למאי אי למנחות אמאי לא, אלא לשתי הלחם מאי, ממושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי דחוצה לארץ דלא אבל דעבים שפיר דמי, או דלמא ממושבותיכם דווקא ואפילו דעבים נמי לא. ובתוס' שם (ד"ה חיטין) פירשו דעל ידי נס ירדו בעבים כי הנהו אטמתא. ומוכח דאי לאו דכתיב ממושבותיכם שפיר דמי, כיון שהוו חיטים ממש אע"פ שנוצרו דרך נס. והביא ראיה שלישית מנס השמן דחנוכה שדלק שמונה ימים ויצאו בו י"ח הדלקה אע"פ שנתרבה השמן דרך נס, והלא המתרבה לכאו' אינו שמן זית. וע"כ כיון שבתרכובתו ובמציאותו הוא שמן זית, הרי זה שמן זית אע"פ שנוצר דרך נס.
ולענ"ד אינן ראיה. דהא דאמרו בהני אטמתא אין דבר טמא יורד מן השמים ולא אמרו אין זה בשר כלל, אכן בכה"ג הוי בשר גמור אבל אינו ראיה לנד"ד. דרק התם שנוצר בידי שמים, נדון כבשר השור הראשון שנוצר בידי שמים בימי בראשית, שלא בא מזכר ונקבה והיה בשר גמור אשר דין כל תולדותיו להיות נדונים בשריים באו רק מכוחו. והוא הדין בהני אטמתא שנבראו בידי שמים כאותו השור. ואין מזה ראיה למעשה ידי אדם ביצירתם מרקם הדומה לבשר ממה שאינו בשר. ורק מטעמא דאמרינן נדון כבשר, כיון שהתא הראשוני בא מבשר ונתגדל עד שנראה לעין.
ומהא דחיטין שירדו בעבים נמי אין ראיה, לא מיבעיא לרש"י דפי' שירדו בעבים עם המטר כששתו העבים באוקיינוס בלעו ספינה מליאה חיטין עכ"ל [וכוונתו ברורה דמיירי בחיטים שצמחו מן האדמה, רק שענני רוח סערה נטלום השמימה מספינה מליאה חיטים, וירדו עם הגשמים במקום אחר. ובדורות האחרונים תועדו מקרים שעם גשמי המים ירד גשם של דגים או צפרדעים ואפילו ציפורים. ומשערים שנד מים וסופה לכדו והרימו לגבהים להקות בע"ח אלו ונשאום למרחקים וירדו ביבשה. וה"נ אפשר שיהיה בספינה מליאה חיטים. ונראה שלכגון זה נתכוון המאירי (סנהדרין נט, ב ד"ה הרבה) במ"ש וז"ל הרבה פעמים מהלכים באויר מתוך עיפוש האדים ולסיבות אחרות, שרצים ושאר בריות שפילות שבמיני הרחישות והשריצות, ויורדות בארץ. ודברים אלו אין פקפוק באיסורן כלל. ולא אמרו אין דבר טמא יורד מן השמים, אלא בדברים שאינם מדרך טבע ותולדות, אלא מדרך מופת. עכ"ל ע"ש כל דבריו], אלא אפי' לתוס' (שם ד"ה חיטין) שפי' דדרך נס נוצרו חיטים אלו כהנהו אטמתא, נמי אין ראיה מאותה דחיה דאמרינן, שמאחר שנוצרו החיטים בידי שמים הרי הם כחיטים דששת ימי בראשית דחיטים גמורות הן, ורק בעי ר' זירא משום דכתיב ממושבותיכם ואלו אינם ממושבותיכם.
ומהא דנס השמן שיצאו בו י"ח נמי ליכא ראיה, די"ל שהנס לא היה בהתרבות השמן לכמות גדולה יותר, כדרך ריבוי תא הגזע לגוש בשר, אלא היה הנס במה שהאש הדולקת שרפה בכל רגע רק שמינית מהשמן הנשרף ע"פ הטבע, אבל השמן עצמו לא נתרבה, והנס היה באש. א"נ שהשמן עצמו נעשה דרך נס כאילו היה מרוכז פי שמונה, באופן שכל טיפה ממנו הספיקה לבעור כשמונה טיפות, ונמצא שהדליקו בשמן זית ממש שמונה ימים.[3]אמנם דבר זה תלוי בתירוצי מרן הבית יוסף (או"ח סי' תער) על קושייתו הנודעת למה קבעו שמונה ימים והלא מאחר דהשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת, נמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות, שתירץ וז"ל ויש לומר שחילקו שמן שבפך לשמונה חלקים ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק אחד והיה דולק עד הבוקר, ונמצא שבכל הלילות נעשה נס. ועוד י"ל שלאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור, נשאר הפך מלא כבתחילה וניכר הנס אף בלילה הראשונה. אי נמי שבליל ראשון נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה, ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן וכן בכל לילה ולילה. עכ"ל. הרי שלתירוץ הראשון והשלישי, היה הנס בדליקה, ולא שנתרבה השמן. ולתירוץ השני נתרבה השמן עצמו.
אמנם אף מתירוצו השני אין להביא ראיה גמורה לנד"ד, דהרי שם היה שמן זית הניכר לעין ונתרבה דרך נס, וי"ל דמשו"ה היוצא ממנו נידון כשמן זית. אבל אם לא היה ניכר לעין, אלא רק טיפת שמן זעירה ביותר שללא כלי הגדלה אינה נראית, כדהכא גבי תאי גזע, אפשר דמודה הב"י אף לתירוצו זה שאין על המתרבה ממנו דין שמן זית שיוצאין בו י"ח.
ומהא דאיתא בתרגום יונתן בן עוזיאל על הכתוב והנשיאים הביאו וגו' ואת הבושם ואת השמן למאור (שמות לה, כח), שתרגם ותיבין ענני שמיא ואזלין לגן עדן ונסבין מתמן ית בושמא בחירא וית 'משחא דזיתא' לאנהרותא, והיינו שפירש דנשיאים אלו הם ענני שמים שהלכו לגן עדן והביאו משם שמן זית למאור, אין להביא ראיה להתיר למקדש שמן שנברא דרך נס. די"ל שהביאו מגן עדן התחתון שבעוה"ז, וכמו שמצינו ביונה שהביאה לנח עלה זית ואיתא במדרש בבראשית רבה (נח, פרשה לג) שהביאה מגן עדן, דודאי היה זה מגן עדן התחתון שיש בו עצים. וכן משמע לשון התרגום וית משחא 'דזיתא' לאנהרותא, הרי שהדגיש דשמן דכתיב הכא היינו שמן זית ממש ממקום שיש בו עצי זית ולא ממקום שנברא בו שמן יש מאין והוא דומה לשמן זית. ועוד, שאם מגן עדן העליון, הלא אין שם חומר גשמי, והיאך יביאו שמן רוחני להדלקה במנורה. וגם לשון ענני שמיא משמע יותר שהיו אלה ענני השמים הנראים בעוה"ז שהביאו שמן זית מגן עדן התחתון שבעוה"ז.
גם מהא דסנהדרין (סה, ב) דרבי חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה, ובפתחי תשובה (יו"ד סי' סב סק"כ)הביא מ"ש השל"ה (דף שג) שבשר זה מותר לאוכלו בעודו חי, וזה היה מעשה השבטים שהביא יוסף דיבתם רעה אל אביהם על שאכלו אבר מן החי כי יוסף סבר שהיא בהמה גמורה, ע"ש כל דבריו, אין להוכיח לנד"ד לומר דבשר מתורבת אינו בשר. די"ל דגם הנברא בספר יצירה דין בשר יש לו לענין זה שאסור לאוכלו בחלב, ורק שאינו נחשב חי לענין להצריכו שחיטה.
והא דאיתא בגמ' סנהדרין (נט, ב) אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם וכו'. מיתיבי היה רבי יהודה בן תימא אומר אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר וכו', התם בבשר היורד מן השמים. ע"כ. ומשמע לכאו' שבשר היורד מן השמים אינו בשר, ולכן לא נאסר על אדם הראשון באכילה. יש לדחות שאע"פ שהיה בשר גמור בתרכובתו ובמהותו ויש עליו שם בשר, וכנזכר לעיל בהני אטמתא ובחיטים שירדו מן השמים שאף הנעשה בנס יש עליו שם בשר ושם חיטים לכל דבר וענין, מ"מ בשר כזה שאינו מחית הארץ אלא נברא במיוחד עבור אדה"ר לא נאסר עליו לאוכלו, לפי שלא הומת בע"ח בשביל ליטול את בשרו. וגם לא נלקח הבשר מחית הארץ שהיתה חיה בעולם ומתה אפי' מאליה, כדדייק קרא בדבר ה' לאדה"ר לכם יהיה לאכלה ולכל חית 'הארץ', דמזה ילפינן ולא חית הארץ לכם.
♦
ח.
מ"מ האמת תורה דרכה שהבשר המתורבת הרי הוא בשר גמור מהטעם המבואר, שמאחר שמקורו בבשר ורק ע"י זה שניזון מחומרים שונים הכפיל את עצמו שוב ושוב עד שנעשה בשר הנראה לעין, הרי זה בשר גמור שדינו כדין בעל החיים שממנו נלקח ונדון כמוהו ממש, שאם הוא טמא אף בשר זה טמא, ואם הוא טהור אף זה טהור, והוא בשר גמור שאסור מה"ת לאוכלו בחלב.
♦
ט.
אם יש בו חיוב שחיטה ואיסור אבר מן החי
ולענין חיוב שחיטה, הנה אם נלקח תא הגזע מבעל חיים בעודו חי, נלפענ"ד דמאחר שבעל החיים החי שממנו נלקח התא לא נשחט, הדעת נוטה דדין הבשר הנעשה ממנו כדין בשר בלתי שחוט, אע"פ שתחילתו בתא בלתי נראה, כיון דבתר סופו אזלינן להחשיבו בשר לכל דבר, והרי בשר זה מקורו בבע"ח שלא נשחט וכל הנוצר ממנו נגרר אחריו. וא"כ מאחר שאין שייך ברקמה זו שחיטה, ה"ז אסור באכילה אע"פ שנלקח מבע"ח טהור.
אמנם אם נלקחו תאי הגזע מבעל חיים טהור לאחר שחיטתו סמוך לשחיטה, באופן שאפשר עדיין להשתמש בתאי גזע טרם איבדו את חיותם, ליכא איסורא באכילת הבשר הנוצר מתאי גזע אלו, שהרי הם נלקחו מבשר שהתירתו התורה באכילה מיד לאחר השחיטה, אע"פ שעדיין יש בו את החיות המאפשרת לו להתרבות, כדאיתא בגמ' חולין (לג, א) הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה ואוכלו. ע"כ. (ועי' שו"ע יו"ד סי' סז ס"ב דלדינא א"צ למלוח בשר הנאכל חי אלא רק להדיחו). ולא נצטווינו להמתין איזה שעות עד שלא תהיה חיות כלל בתאי הבשר. והיינו משום דאזלינן אחר החיות הנראית לעין, ולא גרעו תאי הגזע מחתיכת הבשר שממנה נלקחו, אשר היא בשר שחוטה וגם אין בה איסור משום אבר מן החי. וה"נ אין לומר דמאחר שהחיות הנסתרת שנותרה בתאים אלו היא שפעלה להתרבותם עד שנוצרה חתיכת הבשר, ואילו היו נלקחים התאים מבשר בהמה מתה לאחר שחיותם של תאי גופם פסקה לא היה נוצר נתח בשר זה, א"כ הרי זו חתיכת בשר שיש בה חיות. לפי שהתורה ציוותנו לשחוט ליציאת הנפש הכוללת, ומותרים אנו לאכול בשר מיד לאחר השחיטה, ומוכח שחיות זו אינה נחשבת חיים לענין דין שחיטה.
ואין לומר דמהעת שהגיעה חתיכת בשר זו לגודל הנראה לעין, ומעתה המשך גדילתה ניכר ונראה, יש לנו לדונה מעתה כמי שנתחדשה בה חיות הניכרת לעין, והרי היא אבר שיש בו חיות עצמית, כדמוכח מכך דהוא הולך וגדל, ונתחייב מעתה בשחיטה, ומאחר שא"א לשוחטו יאסר באכילה. זה אינו, שמאחר שאין בו חיי נפש הבאים ממוח ולב פעילים, אין עליו שם חי וממילא אינו חייב שחיטה (ועי' בהגדרת חיים ומות בספר רפואה והלכה כרך ו חלק י שער ב סי' א). ומאחר שאין על הבשר המתורבת שם חי, אי אפשר לדונו כמי שחייב בשחיטה. ומה שחתיכת הבשר הולכת ומתרבה אין זו אלא פעילות מסויימת ע"פ חוקי הטבע שקבע הקב"ה בעולמו שתא זה יגיב כן בתנאים מסויימים, כשם שתנועת זנב הלטאה לאחר שנתלשה מגופה אין עליה שם חיות אלא שם תנועה, וה"ה התרבות זו אין עליה שם חיים להצריכה שחיטה, אלא שם חלוקה וריבוי.
ומן האמור עולה שאין על הבשר המתורבת שם אבר מן החי, לפי שהתורה אסרה אבר שהיה חלק מן החי ונלקח ממנו, וזה אינו אבר הנלקח מן החי, אלא תא הנלקח מן החי והוא בלתי נראה ומצד עצמו הוא כמי שאינו. ואע"פ שאח"כ הוא גדל והולך ונעשה רקמת בשר או אבר, אין זה אבר שנחתך מן החי אלא אבר הנוצר מחלקיק מן החי, ואין שייך בו איסורא דאבר מן החי.
♦
י.
אם בשר מתורבת צריך מליחה
ולענין אם בשר מתורבת צריך מליחה, הנה כיום בתהליך הייצור לא נוצר בו דם, משום שתא הגזע מתחלק ומתרבה ונעשה גוש בשר שאין בו דם ולא כלי דם, וממילא אינו צריך מליחה לפלוט את דמו. אולם ע"פ הנראה לא רחוק היום שהפיתוח יתקדם וייצרו בשר שיש בו דם וכלי דם בשביל לתת לבשר מרקם וטעם הדומים לבשר ממש. ועוד, שבשביל ליצור נתח בשר בעובי הרצוי ולא רק פירורי בשר, יש לספק חמצן למרכז הרקמה המתפתחת, משום שללא חמצן ימותו התאים הפנימיים, ובלתי אפשרי ליצור רקמת בשר שעוביה יותר מסנטימטר אחד ללא כלי דם שיספקו חמצן למרכז הרקמה. ומאחר שכל תהליך ייצור בשר מתורבת התחיל על בסיס הישגיהם של אנשי המחקר בהנדסת רקמות לגידול אברים לצורך השתלה (בדר"כ ע"י נטילת תאים מהאדם המושתל עצמו, דבר שתועלתו מרובה, מאחר שגופו של המושתל לא ידחה את השתל כיון שיזהה אותו כחלק ממנו), והדבר מחייב דמיון מוחלט בין האבר הנוצר לבין האבר המקורי, כולל כלי דם ושאר מרכיבים כגון עצבים, רקמת חיבור ועוד, הרי בעתיד הלא רחוק ייצרו בשר מתורבת למאכל ובו כלי דם וכל מרכיבי אבר הגדל בגוף בעה"ח. הרי אז יהיה עלינו להכשיר ולמלוח את הבשר המתורבת ככל דיני הכשרה ומליחת בשר, להוציא ממנו את דמו. שהרי דין הנוצר מתאי בע"ח נידון כבעה"ח עצמו שממנו נלקחו התאים, כמבואר.
יא.
אם יש לדון בשר מתורבת להיתר כהיתר המוס"ק לרי"ו
והנה יש שרצו להחשיב את הבשר המתורבת כצמחי ע"פ הגמ' ברכות (מג, א) כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים חוץ ממושק שמין חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים. וכתב רבינו יונה (על הרי"ף ברכות לא, ב) וז"ל חוץ ממושק"א שמין חיה הוא, אינו מה שנקרא מור בתורה, שאותו מעשבי בשמים הוא וכו', והנכון יותר שחיה ידועה היא ויש לה חטוטרת בצואר ולשם מתקבצין בתחילה כעין דם ואח"כ חוזר ונעשה מוש"ק, ורבינו מאיר הלוי ז"ל היה אוסר אותו באכילה מפני חשש דם. ואפשר לתת טעם בו להתיר ולומר דפרש בעלמא הוא. ואע"פ שמתחילה הוא דם, לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן. תדע שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור אין הדבש אסור אע"פ שהאיסור נימוח בתוך הדבש, כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנופל לתוכו דבש (ר"ל לשנות את הדבר הנופל לתוכו, ולעשותו דבש), כמו דבש דיינינן ליה ומותר. ה"נ אע"פ שמתחילה היה דם, כיון שעכשיו יצא מתורת דם בתר השתא אזלינן, ואע"פ שנותן בתבשיל טעם לשבח מותר. עכ"ל. והרא"ש (פ"ו סי' לה) הביא את דברי רבנו יונה וראייתו מדבש להתיר, וכתב ונראה דהא אפילו ראייתו צריכה ראיה. עכ"ל. ובמגן אברהם (סי' רטז סק"ג) הקשה על רבינו יונה, דא"כ שאיסור שנשתנה לדבר אחר שרי, ל"ל קרא להתיר חלב משום שדם נעכר ונעשה חלב, והלא כיון שנשתנה הדם לדבר אחר ממילא שרי כמו מוש"ק. ובחק יעקב (או"ח סי' תסז ס"ק טז) תירץ דלגבי דם שנעכר ונעשה חלב, אי לאו שמצאנו שהתורה התירה חלב, הייתי אומר שחלב היינו דם, ומה איכפת לי שנשתנה מראה שלו וטעמו. אבל לגבי איסור שנפל לדבש, כיון שדבש היתר הוא, והרי האיסור נתערב ונהפך לדבש, א"כ שם דבש עליו ושרי.
ובהא דאיתא בשו"ע (או"ח סי' רטז ס"ב) ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב, כמו המוס"ק, מברך בורא מיני בשמים, כתב המשנב"ר (סק"ז) שמוס"ק זה יש אומרים שבא מזיעת חיה, ויש אומרים שבא מדם של חיה אחת שמתקבץ בצוארה ואח"כ מתייבש ונעשה בושם, ולפי סברא זו האחרונה יש שרצו לאסרו עכ"פ לתת בקדירה להטעים בריחו את התבשיל דדם אסור באכילה. והרבה פוסקים מתירים אפילו לתת בקדירה, דאזלינן בתר השתא והשתא לאו דם הוא אלא עפרא בעלמא שנותן ריח טוב. ובא"ר מצדד להורות כדבריהם. וביש ששים כנגדו בתבשיל מצדד הפמ"ג (במשב"ז שם) דיש לסמוך על דבריהם להקל אף לכתחילה. עכת"ד.
ובחזו"א בכורות (סי' טז ס"ק טו) ביאר דברי רבנו יונה הנ"ל, וז"ל: והנה דעת רבנו יונה דכל שנשתנה למחודש אינו כלל איסור, דהוי כנתאפס ונברא אח"כ דבר חדש, וכגידולי איסור בדבר שזרעו כלה. ונראה דמ"מ הכל לפי השינוי, דהא באפרוח שנולד מביצת טריפה בעי למיסר אף לר"י, דשינוי בין גשם הביצה לגשם האפרוח אינו גדול כ"כ, והיינו בשר היינו ביצה. ובהמשך כתב החזו"א וז"ל: ונראה לפי זה שאם מוציאין במלאכת כימי"א אטמים מאיסור ונותנין אותן אח"כ למאכל לתקנו, אי נפסל באמצע מאכילת אדם ואינו ראוי לא בפני עצמו ולא לתערובות, אף שעומד לגמור מלאכתו ויהא ראוי למתק הקדירה, מותר. אבל אם לא נפסל באמצע, תלוי במחלוקת הר"י והרא"ש. עכ"ל. ועפ"ז כתב הגרש"ב גנוט שליט"א (הו"ד בשו"ת ושב ורפא ח"ה יו"ד סי' י) דיש מקום לדון להתיר בשר מתורבת שנעשה מתא גזע הנלקח מבע"ח טמא כיון שנעשה כעפרא ונשתנה צורתו לגמרי והוי שינוי מושלם ממה שהיה, וכפי נידון האחרונים בכשרות הג'לאטין שנעשה מעורות או מעצמות רכים סחוס של בהמות טמאות ששורים אותם במלח וסיד ומייבשים אותם הרבה ומערבים בהם חומרים כימיים וטוחנים אותם ונעשים כקמח דק ונותנים אותם במאכלים שונים כדי לתת להם מרקם מוצק. עי' שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' לג), ובמכתב הגר"י אברמסקי זצ"ל בתחילת שו"ת ציץ אליעזר ח"ד, ובשו"ת יחוה דעת (ח"ח יו"ד סי' יא). ובפרט בתא גזע. עכת"ד הרב גנוט.
ולענ"ד פשוט וברור דנדון הבשר המתורבת לא דמי כלל לנדון הג'לאטין, שהרי העצמות שמהן נעשה הג'לאטין נשתנו להיות כעפרא ממש לאחר התהליך הנ"ל, משא"כ תא גזע שכל פעילות התרבותו אפשרית רק משום היותו נשאר במצבו ובחיותו כפי שהיה ממש בעת שנלקח מהבהמה, ואם היה נפסל מהווייתו באיזה שלב עד שהיה כעפרא בעלמא לא היה מתרבה להיות נתח בשר כדוגמת מקורו הראשון. אלא מה שיש לדון בו הוא רק משום קטנותו שאינו נראה לעין, וכבר נתבאר דלאחר שגדל ונראה לעין יש לדונו כמקורו הראשון שאם בא מהטמא טמא, וגם לשיטת רבנו יונה והפוסקים שהתירו המוש"ק הכא לכו"ע נשאר באיסורו.
ואדרבה, מדברי החזו"א שכתב שאם מוציאין במלאכת כימי"א אטמים מאיסור ונותנין אותן אח"כ למאכל לתקנו, אי נפסל באמצע מאכילת אדם ואינו ראוי לא בפנ"ע ולא לתערובות, אף שעומד לגמור מלאכתו ויהא ראוי למתק הקדירה מותר, אבל אם לא נפסל באמצע תלוי במחלוקת הר"י והרא"ש. ומשמע דכוונתו לחלקיקים האטומיים הבלתי נראים של החומר, ואפ"ה קאמר דרק כשנשתנה ונפסל מאכילת אדם אינו בכלל איסור דהוי כנתאפס ונברא אח"כ דבר חדש. ואם לא נפסל מאכילת אדם אלא רק נשתנה צורתו דומיא דהמוס"ק נתון הדבר במחלוקת הרא"ש ורבנו יונה. וא"כ מבוארת דעת החזו"א זצ"ל דחלקיק בלתי נראה הבא מדבר איסור ולא נשתנה מצורה לצורה נשאר לכו"ע באיסורו והבא מן הטמא טמא. והוא ראיה לדברינו דבשר מתורבת הבא מבע"ח טמא נדון כמקורו, שהרי אוסרו עוד בהיותו בלתי נראה, וק"ו לאחר שנתרבה ונתגדל [אמנם עיקר דבריו צ"ע לכאו', דמאחר שהאטומים בלתי נראים לעין, הלא אין איסור באכילתם, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכמסקנת האחרונים הנזכרים לעיל אות ב' בהערה. ושמא כוונתו לסברא שכתב המנחת שלמה, דמאחר שמחשיבם לפעול בהם איזה דבר, זהו גופא מטיל עליהם דין קיום כאילו הם נראים, והני נמי כיון שנותנים אותם למאכל לתקנו, אחשבינהו בהכי. ובשר מתורבת עדיף טפי לענין להחשיבו בשר, כיון שגם אחשבינהו לתאי הגזע במה שמתעסק עמהם וגם הם עצמם גדלים עד שנראים לעין, ופשוט לפענ"ד שיש לדונם כמקורם דהיינו בשר גמור ולא צמחי, ואם נלקחו מהטמא הרי זה בשר טמא].
♦
יב.
דין בשר מתורבת הנוצר מתאים עובריים
ובשר מתורבת הנוצר מתאים עובריים טרם התמיינותם לאברים, נלפענ"ד שאמנם שם בשר יש עליו כיון שנוצר מתא הבא מגוף הבהמה, וגם נדון הבשר כמקורו דהיינו שהבא מן הטהור טהור והבא מן הטמא טמא. אבל מאחר שנוצר מתא שכבר אינו חלק מגוף הבהמה עצמה, אלא רק נמצא בתוכה ויש בו חיות עצמית, ובשלב זה אין עליו שם יצור בעל חיים, לפי שעדיין לא נתמיין לאברים כלל ואין בו מח ולב, א"כ עדיין לא נתחייב שחיטה, לא מדין הבהמה שבה נוצר, מאחר שכבר נבדל ממנה, ולא מדין הוא עצמו, כיון דעדיין אין עליו שם בעל חיים החייב שחיטה. ומשו"ה לא דמי לבן פקועה שנמצא בתוך בהמה דקיימא לן (חולין עד, א) דשחיטת אמו מטהרתו, דזהו רק לאחר שנתרקם באברים ונעשה בע"ח שלם, אמרינן דמותר הוא באכילה רק לאחר שחיטת אמו. משא"כ תאים עובריים טרם התרקמותם לאברים, לא חל עליהם ולא על הבשר המתורבת מהם חיוב שחיטה ולא איסור אבר מן החי. ואף עדיפי טפי מתאים שנלקחו מגוף בע"ח שלם, כגון מצואר עגל חי, שכבר נתחייב שחיטה.
ועל אחת כמה וכמה כשתאי הגזע נלקחים מביצית שהופרתה במעבדה מחוץ לרחם הבהמה, שאין רקמת הבשר הנוצרת מהם חייבת שחיטה, שהרי היא גם אינה עתידה להתפתח ליצור שלם אילו ישאירוה במצבה הנוכחי במבחנה [עי' במ"ש בשו"ת נזר כהן (ח"ב אה"ע סי' לה) לענין הורים שעקב פגם גנטי נולדו להם ילדים פגועי מח, וכדי למנוע הישנות הדבר ערכו הרופאים הפריה במבחנות עד שהתפתחו לעוברים, והפרידו לאחר בדיקה בין העוברים הבריאים לבין הנושאים את פגם המחלה, והרופאים מבקשים להשמיד את העוברים הפגומים. ואסקינן שאע"פ שכבר התחילו להתפתח במבחנות, אולם מאחר שביצית מופרית במבחנה נמצאת במקום ובמצב שללא העברה למקום שבו תמשיך את התפתחותה עד היותה אדם שלם תיבלם צמיחתה ותאבד מאליה, אין עליה שם יצור חי וגרע מעובר ברחם אמו. ולא דמי לחולה סופני, דבודאי אסור לאבדו או לקרב מיתתו, לפי שהוא אדם חי ומצווים אנו בלא תעמוד על דם רעך להצילו, משא"כ הכא. וכן העלה הגר"מ שטרנבוך בספר תשובות והנהגות (ח"ו אה"ע סי' רמג) להתיר. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' מז) שהעלה לאסור לחלל שבת בשביל להציל עוברים שבמבחנות].
♦
העולה מהאמור
בשר מתורבת המיוצר במעבדה מתאי גזע הנלקחים מבע"ח, אע"פ שיש המכנים אותו בשם בשר מלאכותי ובשר סינטטי, הרי הוא בשר גמור לכל דבר ודינו כדין בעל החיים שממנו נלקח. לפיכך אם נלקחו תאים אלה מבעל חיים טמא, הרי הבשר שנוצר מהם טמא כמוהו, ואם נלקחו מבעל חיים טהור הרי הוא טהור. אלא שאם נלקחו ממנו בעודו חי, אפשר שבשר זה חייב שחיטה, ומאחר שאין אפשרות שחיטה בבשר המתורבת הרי הוא אסור באכילה.
והאופן שמותר בשר מתורבת באכילה הוא באופן שנלקחו תאי הגזע מבעל חיים טהור לאחר שנשחט, בשעות הסמוכות לשחיטה, שאז עדיין יש חיות בתאים אלה וניתן לגדלם במעבדה, או מתאי גזע עובריים שטרם התמיינו לאברים.
ודין בשר מתורבת כבשר גמור שאסור לאוכלו בחלב. אמנם אין צריך למולחו להוציא את דמו כיון שלא נוצר בו דם כלל (ואם בעתיד יעברו לייצרו עם דם בתוכו, יש להכשירו במליחה כדין). ומצד אבר מן החי אין לאוסרו, אע"פ שהוא נוצר מתא שיש בו חיות. ומהיות טוב עדיף לקחת את תאי הגזע לייצור בשר מתורבת מתאים עובריים שנוצרו במעבדה ולא ברחם הבהמה. הנלענ"ד כתבתי ויה"ר שהי"ת יאיר תמיד עינינו בתורתו לכוון לאמיתה של תורה.
♦ ♦ ♦