מח"ס בינה ודעת
ירושלים
הרוגי מלכות וקדושים
ביום ש"ק שמיני עצרת שמחת תורה תשפ"ד, ישמעאלים ארורים טבחו הרגו ופצעו והיכו ללא רחם אלפים מבני ישראל. ורוב הנהרגים אינם שומרי תורה, ומתוכם כאלו שנהרגו 'בעל כרחם' וכאלו שיצאו להגן ולחלץ פצועים וכדומה. ורבים יצאו לדון בעניינם האם יאות להם שם 'קדושים' כיון שנהרגו בגלל היותם יהודים, והאם נמחלו עוונותיהם ועוד, ונשאו ונתנו במה שכתבתי בזה בבינה ודעת סימן כ. ואמרתי אעבור ואשנה פרק זה[1].♦
א.
הרוגי מלכות (לוד) והנהרגים על קדושת השם
א. במדרש תהלים (שוחר טוב מזמור ט): כי דורש דמים אותם זכר. כשיבא הקב"ה ליפרע פורענות הצדיקים, ולתבוע דמו של ר' עקיבא, הוא תובע דמו של בן קופיא, מהו ולא שכח צעקת ענוים, אינו שוכח דמן של ישראל מיד אומות העולם, ולא דמן של צדיקים בלבד אלא כל מי שנהרג בימי השמד, ודמן של עשרה הרוגי מלכות, ואלו הן, ר' שמעון בן גמליאל, ור' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, ור' ישבב הסופר, ור' חוצפית המתורגמן, ור' יוסי, ור' יהודה בן בבא, ור' יהודה הנחתום, ור' שמעון בן עזאי, ור' חנינא בן תרדיון, ור' עקיבא. ועליהם נאמר כי דורש דמים אותם זכר. ועתיד הקב"ה לתבוע דמן של ר' יהודה הנחתום ושל בן קופיא, שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד שיהרג ר' יהודה הנחתום, מה עשה בן קופיא, עשה עצמו דיין ודן אותו שיתנו לו ספיקולה וגזר שישחטו אחר תחתיו ויעשו אותו חתיכות ויצילו אותו, רץ [אחד] ואמר שם [למלכות] לשון הרע שלא נהרג, וגזרה המלכות שיהרגו שניהם ויעשו מבן קופיא חתיכות חתיכות לפי שחס על ר' יהודה הנחתום. ועתיד הקב"ה הוא לדרוש דמן [שנאמר] כי דורש דמים אותם זכר ולא שכח צעקת ענוים. ר' אבהו בשם ר' אלעזר אומר כל צדיק וצדיק שאומות העולם הורגין אותו, הקב"ה כותבו בפורפוריא שלו, שנאמר ידין בגוים מלא גויות (תהלים קי ו), והקב"ה אומר לאומות העולם למה הרגתם הצדיקים שלי, כגון ר' חנינא בן תרדיון, וכל הנהרגין על קדוש שמי, והן כופרים ואומרים לא הרגנו אותם, מיד מביא הקב"ה פורפוריא שלו ודן אותם ונותן להם אפופסין, הוי ולא שכח צעקת ענוים.
ב. מבואר מדברי המדרש, הקב"ה תובע דמן של: א] כל צדיק שאומות העולם הורגים אותו, ב] כל מי שנהרג בימי השמד, ג] מי שמוסר נפש להציל אחרים כגון בן קופיא.
וכיון שלא נאמר לשון 'כל מי שנהרג ביד גוי' אלא 'מי שנהרג בימי השמד' למדנו מכאן שמדובר במי שמסר נפשו על קידוש השם, כגון שהכריחו אותו לעבור על המצוות, וכן מוכח מסוף המדרש 'וכל הנהרגין על קדוש שמי'. [ואין להוציא את המדרש מפשוטו ולפרש - כל הנהרג ביד גוי – ממילא הוא נהרג על קדוש שמי]. וראה אות ג' בשם היערות דבש.
והיינו דבשעת השמד מחויב למסור נפש על המצוות, וכדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסוה"ת 'כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כו' וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה אבל בשעת הגזרה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות, יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות'. וכאן הוא מקור הביטוי 'נהרג על קדוש השם', ותו לא מצינו שאחר יכונה בשם זה.
[וע' מחזור ויטרי סימן תקלב, והוא מדרש חז"ל (פרק גן עדן) כתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם כו' ובתוך היכל הכבוד, כת ראשונה הרוגי מלכות. כגון ר' עקיבא וחביריו. וא"כ לא שמענו על כל אחד הנהרג].
ג. עכ"פ אין מכאן ראיה לגודל מדרגתו של הנהרג ביד גוי, ולכך שמזומן לחיי עוה"ב, אלא רק לכך שהקב"ה מביא פורפירא שלו שעליה חקוק דמן ותובע את דמן מן האומות. והטעם כי הוא חילול השם שנהרג כל אחד מכלל ישראל ע"י האומות, וסיבת ההריגה היא מחמת רצונם לכלות את ישראל מן העולם [ואם גוי יהרוג יהודי בתאונת דרכים, או בפצצה שמכוונת על גויים ובתוכם עמד גם יהודי – אין כלל ספק שאינו חקוק בפורפירא דיליה, אע"פ 'שנהרג ביד גוי'].
ד. בגמ' (ב"ב י:) יוסף בריה דר' יהושע חלש אינגיד א"ל אבוה מאי חזית כו' ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, מאן נינהו אילימא ר' עקיבא וחבריו משום הרוגי מלכות ותו לא פשיטא בלאו הכי נמי, אלא הרוגי לוד. ופרש"י: הרוגי לוד, לוליינוס ופפוס אחים שהרגם טוריינוס הרשע בלודקיא כדאמרינן (תענית יח:) על ידי גזירה שנגזרה על ישראל להשמיד על שנמצאת בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחים הללו ואמרו מה לכם על ישראל אנו הרגנוה. הרוגי מלכות ותו לא, כלומר הך מלתא לחודא הוא דהוי בהו שנהרגו על קידוש השם ותו לא הוה בהו [בתמיה].
ה. ושם בתענית: כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא אמר להם אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חמו"ע מיד נבוכדנצר אמרו לו חמו"ע צדיקים גמורין היו וראויין היו ליעשות להם נס ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי לעשות נס על ידו ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי לעשות נס על ידו ואנו נתחייבנו כליה למקום ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו אלא לא מסרנו הקב"ה בידך אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך אע"פ כן הרגן מיד אמרו לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין.
ופי' [המיוחס ל]רש"י: לוליינוס ופפוס אחיו, צדיקים גמורים היו. בלודקיא, היא לוד, והיינו דאמרינן בכל דוכתא הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן, ויש אומרים שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל, ועמדו אלו ופדו את ישראל ואמרו אנו הרגנוה והרג המלך לאלו בלבד.
ולפי פירוש ראשון הדגיש רש"י 'צדיקים גמורים' ומשמע דלפירוש שני לא היו כאלו, אלא שהיתה להם זכות של הצלת כלל ישראל. ומה דפירש בב"ב, נראה כפירוש שני.
ונרמז במה שאמרו 'ואנו נתחייבנו כליה למקום ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין בנו והורגין אותנו' וכמ"ש בכתובות (ל.) מיום שחרב בית המקדש אע"פ שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו לא בטלו הא בטלו להו אלא דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו כו'. ואפשר דהיו מחויבים אחת ממיתות ב"ד, 'אלא לא מסרנו הקב"ה בידך אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך'. ונרמז כאן דברי המדרש דהקב"ה תובע דמן של ישראל מיד האומות, וביותר דהכא מסרו נפשם להציל, והוא כמעשה בן קופיא במדרש.
ו. מעתה נמצא מקור לרמב"ם באגרת השמד: במדרגת הנהרגים על קדושת השם, והאנוסים באונס השמד, דע כי בכל מקום שאמרו בו חז"ל יהרג ואל יעבור אם יהרג כבר קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל כבר קידש את השם ברבים, כמו חנניה מישאל ועזריה ועשרה הרוגי מלכות ושבעת בני חנה ושאר בני ישראל הנהרגים על קדושת השם. הרחמן יקום נקמת דמיהם בקרוב ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, ואמרו ז"ל השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו' השבעתי אתכם בדורות של שמד בצבאות שעשו לי צביוני ואני עשיתי צביונם או באילות השדה שפכו דמם עלי כדם צבי ואיל ועליהם הוא אומר כי עליך הורגנו כל היום. ואיש אשר יזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת כלומר שנהרג על קדושת השם ואפילו היו עונותיו כירבעם בן נבט וחבריו הוא מעולם הבא, וכן אמרו ז"ל (ב"ב י:) מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, והקשו מאן נינהו אילימא ר"ע וחבריו כל שכן דאיכא תורה ומעשים טובים אלא הרוגי לוד.
וכ"כ בהלכות יסודי התורה (ה, ד): כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח.
ז. וכ"כ הרמב"ן וישלח (לב, כו) וירא כי לא יכול לו - מלאכיו גבורי כח עושי דברו, ועל כן לא יכול לו המלאך להזיקו, כי לא הורשה רק במה שעשה עמו להקע כף ירכו. ואמרו בבראשית רבה (עז ג) נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו, זה דורו של שמד. והענין כי המאורע כלו רמז לדורותיו שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן, והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה כדור של ר' יהודה בן בבא וחביריו, כמו שאמרו (שהש"ר ב ז) אמר ר' חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושים בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן. ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז ויבא יעקב שלם. עכ"ד.
ח. למדנו מדברי הרמב"ם שהמוסר נפש על קדושת השם מרצונו, בו התחדש מעלה רבה זו, דאע"פ שהיה רשע מיתתו כיפרה לו והוא דורו של שמד המוזכר במדרש, ובהם התחדש שאין הקב"ה שוכח דמן של ישראל מיד אומות העולם, ולא דמן של צדיקים בלבד אלא כל מי שנהרג בימי השמד. וייסד הרמב"ם דבריו ע"פ המדרש, ודבריו עולים בקנה אחד עם הגמ' דהרוגי לוד.
ונראה דהרמב"ם ס"ל דהרוגי לוד אינם צדיקים וכפירוש השני ברש"י, אלא דרש"י ס"ל שמסרו נפש להצלת ישראל, ומלשון הרמב"ם נראה כמ"ש הר"ן בפסחים (נ.) בהגדה אמרו שלא רצו לשתות בכלי זכוכית צבועה דשעת הגזירה היתה והוי כערקתא דמסאנא.
וכל זה מפורש במה שאמרו 'הרוגי לוד', ומה נפקא מינה בסיפור ענינם, שיאמרו חז"ל בפשטות מאן נינהו הרוגי מלכות 'כל ההרוג ביד גוי'. אלא הם הם הדברים, דאין הדברים אמורים בכל הנהרג בעלמא ביד גוי, אלא הרוגי לוד, והיינו אף שהיו מחויבים כליה ומיתת ב"ד על מעשיהם הרעים, מ"מ השתא שמסרו נפשם על קדושת השם שלא לשתות בזכוכית צבועה [או להצלת ישראל] מיתתם כיפרה להם.
ט. בסנהדרין מז: מי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי בית דין הרוגי מלכות כיון דשלא בדין קא מיקטלי הויא להו כפרה הרוגי בית דין כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה. ושם מיירי בכל מת ביד גוי.
אמנם אין האמור שם כפרה גמורה ואין הם אלו הרוגי מלכות דב"ב שעליהם אמרו 'אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם'. ואינו אלא 'כפרה בעלמא' לחזור ולהקרא בשם אחיך בדין אבלות וקבורה, וכמ"ש הרמב"ם (אבל א, ט). וע' רדב"ז (שם): אבל הרוגי מלכות כיון דשלא בדין גמור קטלי ליה הויא ליה כפרה ולפיכך מתאבלין עליהם וקוברין אותם בקברי אבותם דצדיקי נינהו דהויא להו כפרה. ובודאי אין הם צדיקים גמורים, אלא בהלכה זו דקבורה ואבלות. וע' מהר"י וייל (סימן קיד). וראה לקמן אות ה.
ואף הרוגי מלכות שמסרו נפשם להצלה [הרוגי לוד] שנאמר עליהם 'אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם' נראה דהיינו רק אחר שזוכים להזדכך וכמ"ש בפלא יועץ, ואפשר לפרש כן אף בדברי הזוהר ע"פ עמק המלך, וראה אות ג[2].
י. רבים הסתמכו על השל"ה, והנה ז"ל במסכת תמיד (נר מצוה): כתוב בזהר (ח"א קכד:) ראוי לאדם לבקש רחמים ולהתחנן לפני הקב"ה שיהיה עמו ויעזרהו לקדש שמו ברבים בעת אשר יבוא וילך בדרכי עשרה הרוגי מלכות הקדושים ויתר קדושים מישראל לאלפים ולרבבות ובפרט בתענית צדיקים יתפלל. וזה נוסחו לאחר ברוך אתה ה' מקדש את שמך ברבים: אתה קדוש ושמך קדוש, וקדושים מקדושי ישראל הקדישו וקדשו ויקדישו שמך, לסבול סקילה שריפה הרג וחנק ובכל עינויים קשים ומרים, בעבור קדושת שמך ובעבור הצלת אומה ישראל. אנא האל הקדוש, באם יהיה רצונך להביא אלי נסיון, קדשני וטהרני ותן במחשבתי ובפי, לקדש את שמך ברבים, כמו שעשו הקדושים עשרה הרוגי מלכות ואלפי ורבבות מקדושי ישראל, כי אתה ה' אלהי אתה ידעת מצפון לבי, כי הנני מוכן ומזומן למסור את עצמי ובשרי וגידי ודמי וחלבי לארבע מיתות, ולכל העינויים הקשים והמרים שבעולם בעבור יחודך, כי אתה ה' אלהינו ה' אחד אחד האמתי. ובעבור תורתך הקדושה תורת אמת שהיא אחרית ונצחיית, ובעבור עמך ישראל גוי אחד בארץ גוי קדוש וטהור, ענני ה' ענני, ויתגלגל קדושה על ידי. דיין אמת ושופט צדק, למדוני חכמינו ז"ל (מהר"ם מרוטנברג ד"פ סי' תקי"ז בשם ספר היכלות, כלבו הל' יוה"כ) המוסר את עצמו בלב שלם לקדושת שמך, אז אין מרגיש הצער הגדול. אמנם, אי אפשר בתקנת חכמים הנזכר לעיל, יהיה מה שיהיה, רק היה תהיה עמדי, שלא יעכבני הצער מלהיות מחשבתי דבוקה בך, ואהיה שמח בלבי בעת היסורין, ותוסף בפי כח הדיבור לדבר ולקדש בחכמה ובתבונה ובדעת, ברבים גלוי ומפורסם לכל, ונקני מחטאי ועונותי ופשעי, ותן חלקי עם הקדושים הדבקים בקדושתך.
ועוד כתב בשער האותיות (אמת ואמונה, אות סב בנדמ"ח): ודע כי הברכה הזו היא משום שמברכין על מצות עשה, 'ונקדשתי' הוא מצות עשה לקדש שמו בפרהסיא ברבים בתוך ישראל, אבל כשאינו בפרהסיא אע"פ שדינו ליהרג ולא יעבור, כגון כפירה ורציחה וערוה וכן כל העבירות בשעת השמד, זהו חיוב מצד עצמו, ואינו משום 'ונקדשתי', אז אין מקום לברכה. וכן אלו הקדושים והטהורים מישראל, שמענים אותם כדי שיודו על דבר מה שיהיה היזק לישראל והם סובלים העינויים אשר הם קשים ממות, אע"פ שהוא בפרהסיא ונודע לרבים מישראל, אין מקום לברכה זו, מתרי טעמי, חדא דמצות עשה דונקדשתי אינו אלא כשהגוי רוצה להעבירו על דת מדתי התורה או מדתי ישראל נהוגים והוא בפרהסיא על זה קאי 'ונקדשתי', אבל העינוים שהם אינם להעבירו על דת רק כדי שיודה, אע"פ שקדוש יאמר לו והוא מבני עלייה כמו פפוס ולוליינוס בתענית (יח:) זה אינו בכלל 'ונקדשתי', ועוד איך יברך, אולי ח"ו לא יעמוד בנסיון, דאמרו רבותינו ז"ל (כתובות לג:) אלמלא נגדו לחנניה מישאל ועזריה וכו', אבל מכל מקום שכר האיש הזה רב ועצום וקדוש יאמר לו ובהיכלו כבוד אומר כולו כבוד. עכ"ד.
ומבואר דאין כל הנהרג נקרא קדוש, דאם סבירא ליה הכי, א"כ מה צריך השל"ה להאריך שמענים אותם כו', תיפוק ליה מצד עצם הריגתו, ואפילו מצאו מוטל בדרך, ואין יודעים מה אירע עמו [כמו שמייחסים בהבנת דברי או"ז מהרי"ל וחת"ס]. ולכן הביא מהא דפפוס ולולינוס דלפי פרש"י מסרו נפש ברצונם להצלת ישראל, אלא דנראה דאף המתענה ולא מת הוא בכלל זה. אבל לא משמע כלל בדבריו, מי שהרגו הגוי בגלל היותו יהודי שהוא בכלל קדוש.
ונמצא שכל דבריו הם ראיה שאין לך הנקרא קדוש אלא המוסר נפשו ברצונו, או המגלה דעתו קודם לכן ברצונו, אז נחשב לו לעושה ברצון, ומה שייכי דברים אלו כי הוא זה להרוגים שלא שנו מימיהם[3].
יא. במדרש הגדול (דברים כח, לו): כשהרג טרוגינוס את פפוס ואת לוליינוס אחיו, ואינון שמעיה ואחיה, בשנים עשר באדר היה, והיו גבורים ולא רצה להרגן. אמר להן השתחוו לצלם ואיני הורג אתכם. אמרו לו אין אנו משתחוין לו. אמר להן אם כן הריני משליך טבעתי בפני הצלם, ואתם שוחין ונוטלין אותה כדי שיראו העומדין שהשתחויתם לצלם, ולא קיבלו עליהן. אמר להן אני נותן לכם מים בכלי זכוכית צבועה, כדי שתיראו ששתיתם יין נסך ולא נתכוננו, אלא מגבי ארנונין ולא קיבלו עליהן. אמרו לו כשם שאתה רוצה להראות לבריות שקיבלנו ממך ועבדנו ע"ז כך אנו רוצין להראות לבריות שלא עברנו על גזירתו שלהקב"ה ולא עבדנו ע"ז מיד עמד עליהן והרגן. [ומבואר דמיבעי למסור נפש משום מראית עין, וע' ביו"ד סי' קנז ובבהגר"א].
ובירושלמי שביעית (פ"ד ה"ב): נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל התורה מניין אם יאמר גוי לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד יעבור ולא יהרג הדא דתימר בינו לבין עצמו אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו כגון לולינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קיבלו מהן.
ופירשו במה שנתנו להם מים לשתות בכלי זכוכית צבועה, כן היה חק הגויים (רא"פ) כדי שחשבו ששתה סתם יינם והמיר דתו (ר"ש סירליו) שם ע"ז היה בתוכה (פני משה). והם לא קבלו מהן וקדשו השם על זה[4].
יב. הובא בשם הגר"א (אמרי נועם ברכות סא:) במעשה דר"ע דאמר לו פפוס בן יהודה אוי לי שנתפסתי על דברים בטלים, פירוש על מה שהשיב לו ר"ע תשובה על דבריו [את משל השועל והדגים] ופפוס שתק ולא דחה את דבריו של ר"ע לכן נתפס [ע"י המלכות, דמראה שמסכים עם ר"ע], נמצא פפוס נתפס על דברים בטלים. אבל א"א לפרש דברים בטלים ממש דהא גדול הדור היה ועשיר מכובד וגדול וכמ"ש משמתו פפוס ולוליינוס[5] נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד משיח בן דוד, וכמ"ש (תו"כ בחוקותי) ושברתי את גאון עזכם אלו הגאים שהם גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולוליינוס אלכסנדרי וחבריו, וראיה לזה שלא קראו לר' עקיבא בלשון רבי[6]. עכ"ד.
וע' הקדמה לברכת שמואל ח"ד במכתב להחזקת תורה, מבואר מהגר"א דבטלים היינו שאצל מלכות הרשעה נתפס על כך, ולא שכן היו הדברים. וצ"ב, דאם נתפס פפוס על 'הסכמה' עם דברי ר"ע א"כ נתפס גם הוא על 'דברי תורה'.
ולכאו' יש לפרש עוד, דהיא הפעם שנתפס פפוס על מה שהציל את ישראל ונמצא דביחס לר' עקיבא הם דברים בטלים, דאף שפפוס נתפס על הצלת ישראל, מ"מ ר"ע הוא בדרגה גבוהה יותר שמסר נפשו על התורה והוא יותר מהצלת נפשות[7] .
♦
ב.
ביאור דברי הרמב"ם באגרת – דם עבדיו יקום
א. כתב הרמב"ם באגרת, במדרגת הנהרגים על קדושת השם כו' ועשרה הרוגי מלכות ושבע בני חנה ושאר בני ישראל הנהרגים על קדושת השם. הרחמן יקום נקמת דמיהם בקרוב ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. ומבואר דאותם אלו שמסרו נפשם על קיום המצוות כדין 'יהרג ואל יעבור' הם שמובטח שהקב"ה יקום את דמם.
דבריו הם לישנא דקרא 'הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו'. ופרש"י: לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל ראו מה שבחה של אומה זו שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו. כי דם עבדיו יקום - שפיכות דמיהם כמשמעו.
ב. כעין זה כתב הרמב"ן (דברים לב, כו): טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז, ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד, וכענין שנאמר (ישעיה סג ח) ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו. וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים, כענין שנאמר (ישעיה מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו': ושם (פסוק מ) ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם. והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע"ז כהם, רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם, ויבוזו ע"ז שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכענין שאמר (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום, אם כן לשנאתו של הקב"ה הוא יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם.
ומבואר דטעמא דנקמת ה' היא מחמת שכל הריגה באופן זה בבן ישראל היא פגיעה בכבוד שמים, והם משנאי ה'. ומשמע שאם הורגים אותם מסיבות 'לאומיות' אין נכלל בכך, כי אין הם מבדילים בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, ואין פעולתם נובעת כלל ממה 'שאין עושים כמעשיהם' אלא מטענתם על לקיחת אדמתם וככל מלחמה לאומית [אלא שאנו יודעים שהקב"ה מכניס בליבם שנאה זו מימות עולם, והוא מירושת 'עשו שונא ליעקב'].
וכ"כ הגר"א (באדרת אליהו) כי ידין ה' - ינקום הקב"ה מהם, עמו - בשביל הרעות שעשו לעמו, ועל עבדיו – הם עובדי ה'. יתנחם. ינחם הקב"ה על הגלות גופא, כי על מה שעשו לעמו ינקום הקב"ה מהם אבל הגאולה לא היתה באה בשביל זה, אבל ממה שעשו לעבדיו יתנחם על הגלות ויגאל אותנו. ועיקר פירושו ועל עבדיו יתנחם לפי שלהקב"ה אין לו שמחה כשנפרע מן הרשעים אבל על מה שעשו לעבדיו יתנחם לשון נחמה. יהיה לו נחמה כשיפרע מן הרשעים וינקום נקמתם מהם.
וזה שכתב הרמב"ם על אלו עבדיו הנהרגים על קדושת שמו, הרחמן יקום דמם. וכן המנהג לומר על הנהרג ביד גוי ה' יקום דמו. והוא אך ורק בנהרג באופן זה, ואת נקמתו יקום ה'.
ג] כתבו בעלי תוס' בדעת זקנים (דברים לב, מג): הרנינו גוים עמו. אז ישבחו האומות לישראל שהם עמו של הקב"ה ויאמרו אשרי העם שככה לו שהקב"ה נפרע מצריהם כדמפרש ואזיל כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, שישפך דמם כמו ששפכו דמם של ישראל. וזה שאמר הכתוב (תהלים קי, ו) ידין בגוים מלא גויות שעתיד הקב"ה שיאמר לאומות למה שפכתם דמן של ישראל והם ירצו לכפור שלא עשו כך והקב"ה מראה להם מלבושיו שהוא מלא גויות פי' גופי הקדושים ולא יוכלו לכפור ואז ידין לכל אחד כדין שעשה לישראל. וזהו שייסד הפייט התאזר בקדושים[8], וכן בעקידה[9] אל דמי לדמי גם בפורפירא מלא גויות.
אמנם נזכר כאן לשון 'גופי הקדושים', אולם כל הרואה יראה שדבריו מיוסדים ע"פ המדרש הנ"ל: כל צדיק וצדיק שאומות העולם הורגין אותו, הקב"ה כותבו בפורפוריא שלו, שנאמר ידין בגוים מלא גויות, והקב"ה אומר לאומות העולם למה הרגתם הצדיקים שלי, כגון ר' חנינא בן תרדיון, וכל הנהרגין על קדוש שמי, והן כופרים ואומרים לא הרגנו אותם, מיד מביא הקב"ה פורפוריא שלו ודן אותם ונותן להם אפופסין, הוי ולא שכח צעקת ענוים.
וכן הוא בפירוש הרא"ש שם: והקב"ה מראה להם מלבושיהם שצייר בהם כל הקדושים כיצד נקדשו ובאיזה דין דנום האומות, ואז כשיראו מלבושיו שהוא מלא גויות פי' מלא גופות הצדיקים לא יוכלו לכפור ואז ידין לכל אחד כמו שעשה לישראל.
ד. ע' יערות דבש (ח"ב דרוש י): אמרו (ב"ר פ"ג ד) מהיכן נברא אורה, נתעטף הקב"ה בלבושו וממנו נברא אורה, הכונה כי ידוע כי הצדיקים, ובפרט הנהרגין על קידוש שמו הגדול, שהם עיקר צדיקים גמורים, כי הרוגי מלכות נשגבים מכולם, כדאמרינן הרוגי מלכות אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן, ולכך נאמר ויהי אור, כל מקום שנאמר ויהי, צרה, שנהרגו על קדוש השם, הם חקוקים בפורפירא של הקב"ה ובהם נסתכל ומזה הבהיק אורה, וזו היא כונתם נתעטף הקב"ה בשלמה וראה הצדיקים שחקוקים, ומהם ועל ידם הבהיק האורה, היינו פתח לבעלי תשובה כמשנ"ת. וכן י"ג מכילין רחימין דמעורר הקב"ה, הוא ע"י צדיקים, וביחוד הנהרגים על קדוש שמו יתעלה הם מעוררים אהבה, כי הם נהרגים באהבת המקום, ומקיימים ואהבת את ה' בכל נפשך, וזהו אהב"ה במנין י"ג ובמנין אח"ד, והם מעוררים אהבה עליונה שהם י"ג מכילין דרחמי, ולכך אמרו חז"ל (ר"ה יז:) כאשר גילה קב"ה י"ג מכילין הללו למשה שבהם ירחם ישראל, נתעטף כש"ץ, והיינו פורפירא דיליה דחקוק ביה דיוקנן דקדושים וצדיקים, ובשעת חורבן אילו היה מסתכל בהו לא היה נחרב הבית, ולכך אמר [איכה ב' י"ז] בצע אמרתו - בזע פורפירא דיליה - אשר צוה מימי קדם, היינו בעת בריאת עולם דנקראו ימי קדם, כי ששת ימים מסוף שנה של שנת תוהו היו ימים בלי שנים, ולכך נקראו ימי קדם כי הם ימים בלי שנים, ואז היה המלבוש וממנו הבהיק אורה ואז בחורבן בזע. עכ"ד. והדברים מבהילים, דהחקוקים על פורפירא דיליה, הם הצדיקים שמסרו נפש באהבת המקום. וכמ"ש באות א' בשם המדרש.
ה. באור החיים (ויקרא ו, ב): ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו לנחמנו מעצבון נפשנו, כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות כו'. ולבש הכהן מדו בד ירצה למדת החסד והרחמים כי יתכנה בשם כהן, הכוונה שגם החסדים יסכימו לנקום נקם, ואומרו מדו בד יתבאר על דרך אומרם ז"ל כי כל נפש שהורגים האומות מישראל על קידוש שמו ית' הקב"ה רושם מדמו צורת הנהרג ההוא במלבוש ואותו ילבוש יום נקם בלבו, והוא אומרו מדו אשר בו אותם שהם בד שהם ישראל אשר הם עם לבדד ישכון ושורשה בד. גם ירמוז אל האחדות שהם נהרגים על אשר לא יחפצו לשתף שם שמים ודבר אחר ומיחדים שמו יתברך, ואומרו ומכנסי בד ירמוז למה שהרגו האומות מהאנשים הנגשים אל ה' המכניסים אמונת ה' ואחדותו בלב ישראל, ולצד מה שעשו להצדיקים הללו יחתם גזר דין לאומה רשעה כו' והן גלות ישמעאלים אשרי מי שלא ראם משעבדים וממררים חיי ישראל.
♦
ג.
דם הנחקק בפורפירא
א. בעמק המלך[10]: כשנהרג אדם מישראל ע"י אומות העולם אע"פ שאינו צדיק, כיון שקיבל עליו עונש כזה שנהרג בלא משפט מיד בא המלאך אורפינא'ל כו' ומכניסה בפתח שהוא ממונה עליו וחוקק נשמתו ומה שאירע לה בפורפירא דמלכא הנקרא בגד תכלת ולעתיד לבא יתלבש הקב"ה לבוש אדום זה וינקום דם עבדיו השפוך. ונשמה זו הואיל ונזקקת ליחקק (י"ג הואיל ונחקקה) בפורפירא זו נזדככת ומתגדלת אע"פ שאין בה מעשים [טובים] ולטובתה נשברה ונהרגה ואחרי שנחקקה נותנים אותה בחופה הראויה לה לפי ערכה כו' ולפי שאין בה מעשים נכוית מחופה זו ומצטערת ומתביישת ממעשיה ובזה מקבלת את עונשה ואז כשקיבלה את עונשה פותחים לה חלון אחד בהיכל זה כו' ומחלון זה בא לו קורת רוח ואור מגן עדן ונותן לה כח לישב בחופה זו ואור זה הבא דרך חלון נקרא רוח חיים.
ב. לפי האמור דבר זה לא חידשו מהרח"ו, אלא כבר נכתב בגמ' מדרש וברמב"ם דאיכא מעלה גדולה לנהרג ע"י קידוש השם, וכל הנחקקים בפורפירא הם אלו שמתו על קדושת השם. אולם אין זה בכל נהרג בעלמא ע"י גוי, ולהיפך התחדש בדברים אלו דאע"פ שנאמר עליהם שאין כל בריה עומדת במחיצתם, אין זה מייד אלא תהליך לאחר קבלת העונש, ורק מגודל זכותה [שמסרה נפש על קדושת השם] תזכה בסופו של דבר לכפרה זו.
ומ"ש 'ונהרג בלא משפט' הם כדברי הגמ' בסנהדרין, ומ"ש כיון שקיבל עליו עונש כזה (וי"ג עונשו בזה), יש לפרש קיבל ברצון וכמ"ש השע"ת דהרהר בתשובה, ואפשר דסגי במה שהסכים [או היה מסכים אילו היה לו זמן לחשוב לפני מותו] שהריגה זו היא מחמת היותו יהודי. וקצת יש לדייק באבינו מלכנו עשה למען 'באי' [ברצון] על קידוש שמך, עשה למען טבוחים על יחודך דהיינו דטבחו בהם אף בלי רצון [כענין טבח בבהמה]. ומ"מ מיירי בדרגת 'על יחודך' דהוא בעבור שלא רצו להשתמד, אבל מנא לן לומר כך במי שכל חייו הם בניגוד ליחוד ה'[11].
אמנם י"ל דהכא בעשה למען טבוחים על יחודך, היינו בתוך כלל ישראל הנהרגים ע"י האומות, והיא חילול כבוד שמים ויחוד ה' דהאומות הורגים בישראל בהכחישם שאין עם ישראל נבחר ע"י קוב"ה, ובזה נכללו כל מי שמת על ידם, אף אם הוא עצמו לא סבר כלל לבחירה זו וחלילה בהמשך חייו בכל הנהגתו ודבורו זלזל בה, ראה באות ו. ומ"מ כל זה בבקשה ובתפילה שלנו כלפי קוב"ה, אבל אין זה נוגע כלל לדרגת האדם עצמו.
ג. דברי עמק המלך הנ"ל מקורם באר היטב בזוהר (פקודי רמו:) היכלא תניינא היכלא דא קיימא גו רזא דמהימנותא לאתאחדא ברזא דלעילא האי היכלא טמיר וגניז יתיר מן קדמאה, בהיכלא דא אית תלת פתחין וחד שמשא ממנא עלייהו אורפניאל שמיה כו', האי ממנא אתפקד וקיימא בההוא פתחא דאיהו פתיח ותחות ידיה תרין ממנן אחרנין דממנן על אינון פתחין אחרנין סתימין, וכל אינון נשמתין דאינון קטולי בית דין או אינון קטולי שאר עמין כלהו אתמנן תחות ידיהון והאי ממנא דעלייהו חקיק לון לדיוקניהון בלבושוי דאינון נור דליק וסליק לון לעילא ואחמי לון למאריה וכדין נטיל לון וחקיק לון בפורפורוי לאינון קטולי שאר עמין, ואינון קטולי בית דין נחית לון האי ממנא ואעיל לון בתר אינון תרי פתחין סתימין דאינון תרי ממנן אחרנין קיימין עלייהו ומתמן חמאן יקרא דכל אינון דקיימו אורייתא ונטרו פקודוי ואינון כסיפין בגרמייהו ונכוין מחופה דלהון עד דהאי ממנא דקיימא עלייהו פתח לון תרעא דמזרח ונהיר לון ויהיב לון חיים דאתפתחו בההוא תרעא דמזרח, ובידא דההוא ממנא חד כסא דחיין דאיהו מליא נהורין והאי אקרי כוס תנחומין כסא דחייא דהא בגין כסא אחרא דשתו בקדמיתא זכו להאי.
ולכאו' הסיפא דרואים משם את היקר של שומרי התורה ומתביישים, קאי רק על הרוגי ב"ד, אולם מדברי עמק המלך [והאריז"ל] כשנהרג אדם מישראל ע"י אומות העולם כו' ולפי שאין בה מעשים נכוית מחופה זו ומצטערת ומתביישת ממעשיה ובזה מקבלת את עונשה ואז כשקיבלה את עונשה פותחים לה חלון אחד בהיכל זה. מבואר להדיא שאף הרוגי מלכות נכוים מחופתם עד שזוכים להגיע לתיקונם[12]. ויל"ע אם דבריו קאי גם על הרוגי ולוד שהם צריכים להזדכך ומהאי טעמא דאין להם מעשים טובים וכמ"ש הפלא יועץ.
ד. בזוהר (בראשית לח:) בהיכלא רביעאה ותמן כל אינון אבלי ציון וירושלם וכל אינון קטולי דשאר עמין ואיהו שרי ובכי [המשיח מתחיל לבכות] ואשתהי תמן עד ריש ירחא וכד נחית נחתין עמיה כמה נהורין וזיוין מנהרין לכל אנון היכלין ואסוותא ונהורא לכל אינון קטולין ובני מרעין ומכאובין דסבילו עמיה דמשיח וכדין פורפירא לביש ותמן חקיקין ורשימין כל אינון קטולי דשאר עמין בההוא פורפירא וסליק ההוא פורפירא לעילא ואתחקק תמן גו פורפירא עלאה דמלכא, וקוב"ה זמין לאלבשא ההוא פורפירא ולמידן עמין דכתיב ידין בגוים מלא גויות, עד די אתא ונחים לון ונחתין עמיה נהורין ועדונין לאתעדנא וכמה מלאכין ורתיכין עמיה, כל חד וחד במלבושא לאתלבשא בהו כל אינון נשמתין דקטולין ותמן מתעדנין כל ההוא זמנא דאיהו סליק ונחית, לגו מהאי היכלא קיימי גו דרגא עלאה אינון עשרה רברבין ממנן (כגון) רבי עקיבא וחברוי וכלהו סלקי בסליקו גו אספקלריאה דלעילא ונהרין בזיו יקרא עילאה עלייהו כתיב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. בהיכלא חמישאה קיימין כל אינון מאריהון דתיובתא שלימתא דתבו מחטאיהון ואתנחמו בהו ונפקת נשמתייהו בדכיו וכל אינון דקדישו שמא דמריהון וקבילו עלייהו מותא, ובתרעא דהאי היכלא קאים מנשה מלך יהודה דקביל ליה קודשא בריך הוא בתיובתא שלימתא וחתר ליה חתירא לקבלא ליה, ולגו מהאי היכלא קיימין כל אינון מאריהון דתיובתא תקיפא דנשמתהון נפקת בשעתא דאתמרמרו על עובדיהון ואלין מתעדנין בעדונא עלאה בכל יומא ויומא, ותלת זמנין ביומא נהירו עאל בההוא היכלא דמתעדנין ביה כל חד וחד כדקא חזי ליה, וכל חד נכוה מנהירו דחופה דחבריה בין לתתא בין לעילא, האי היכלא קיימא על אינון היכלי תתאי ואפילו צדיקים גמורין לא יכלין לאעלאה בגו האי היכלא ולמיקם ביה והאי איהו דרגא עלאה על כלא בר דרגא דחסידי דאיהו דרגא עלאה על כלא[13].
שמענו מכל זה דודאי לא כל העולים למעלה 'בחדא מחתא מחתינהו' ויש בזה היכלות ודרגות.
ה. סיוע לכל זה, ע' בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן יד) בא אלי כו' ואמר שאין להתאבל על הקדושים. ומטיבותיה דמר קאמינא שלא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש. ואומר אני שצריך כפרה וסליחה על הדבר אשר יצא מפיו כך. כי זה לשון גו' דאדם שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה ומת קודם שעשה ומעתה כל שכן וכל שכן עד סוף כל העולם שנהרג מתוך צדקו בידי גוים, כגון אלו הקדושים שנהרגו בידי גוים על קידוש הב"ה ונתקדשו על יחוד שמו יתברך שמתאבלין. ומי שאמר שאין להתאבל, א"כ הוא מוציא לעז עליהם ומדמי להו ח"ו מת מתוך רשעו, פשיטא שזה עצמו צריך כפרה וסליחה.
ובהמשך הביא [וכ"ה ספר הפרנס (סי' קכה, תלמיד מהר"ם מרוטנבורג)]: כתוב בספר המקצועות מי שנהרג על קידוש השם ועל יחוד השם יתברך בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד כגון שאמרו לו גוים פלח לע"ז ואי לא קטלינא לך ומסר עצמו למיתה ונהרג או נצלב או נשרף על קידוש השם כיון שקידש השם בגופו ובנפשו כל ישראל חייבין לקרוע עליו ולהתאבל עליו ולהספידו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
ומבואר להדיא שאין כל הנהרג ביד גוי נקרא קדוש, אלא מי שמסר נפשו על קדושת השם. כלומר, אין 'גזירת הכתוב' דכל הנהרג בידי גוי חקוק בפורפירא דקוב"ה[14].
ולא כל הנהרג ביד גוי חקוק בפורפירא דיליה. וכן מצינו על אחאב שנהרג בידי ארם (מלכים א כב) דרשו בסנהדרין לט: ויעבר הרנה במחנה א"ר אחא בר חנינא באבד רשעים רנה באבוד אחאב בן עמרי רנה ומי חדי קוב"ה במפלתן של רשעים הכתיב בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו ואמר ר' יונתן מפני מה לא נאמר בהודאה זו כי טוב לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים דאמר ר"ש בר נחמן אמר רבי יונתן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה אמר להן הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני א"ר יוסי בר חנינא הוא אינו שש אבל אחרים משיש דיקא נמי דכתיב ישיש ולא כתיב ישוש שמע מינה.
ומבואר דאיכא 'אחרים משיש' אף במיתה של רשע מישראל ע"י גויים[15]. ובודאי דאם איכא רינה, א"כ אין כאן 'קדוש' ואין דמו חקוק בפורפירא דיליה[16].
והביא הגר"ח קלופט, ראיה דלא בכל מקרה הנהרג בידי גוי קדוש ייקרא, מספר חשמונאים ב' (פי"ב (ויאסוף יהודה אחרי כן את אנשיו וייסע לעיר עדולם. ויהי כי קרב יום השביעי ויתקדשו כמשפט לעשות את השבת. ויהי ממחרת השבת ויבואו אל יהודה ויאמרו לו. נלכה נא ונאסוף את החללים לקבור אותם אל אבותם. ויהי בהפשיטם את בגדיהם, וימצאו על כל חלל מתחת למדיו מפסילי גילולי יבנה אשר חרם הם בישראל, וידע כל העם על מה נפלו בחרב אויביהם. ויברכו כולם את ה' השופט בצדקה והמוציא תעלומות לאור יומם. ויחלו את פניו ויאמרו, אנא שא נא פשעינו והסתר פניך מחטאינו. ויזהר יהודה את העם ויאמר, השמרו מכל דבר פשע, הנה עיניכם הרואות כי האנשים האלה נספו בחטאתם. ויקח מהם תרומה לה' אלפים דרכמונים כסף, וישלח אותם ירושלימה להקריב מהם קרבן אשם לה', ולכפר על נפשות המתים. ותחשב לו לצדקה, כי לולא האמין כי יעיר אלוהים את רוחו על כל ישני עפר, כי עתה תפילתו תועבה לכפר בעד המתים. ובזאת הזכירם כי נוצר ה' את חסדו לכל המתים באמונתו ולמייחלים לחסדו, ויצו להקריב אשם בעדם לנקותם מפשעם.
♦
ד.השבים בתשובה בעת צרה
א. היכל גבוה מזומן הוא לשבים בתשובה וכמ"ש הזוהר, בהיכלא חמישאה קיימין כל אינון מאריהון דתיובתא שלימתא דתבו מחטאיהון ואתנחמו בהו ונפקת נשמתייהו בדכיו וכל אינון דקדישו שמא דמריהון וקבילו עלייהו מותא.
ב. מעתה במעשה הנורא דשמחת תורה, אשר רבים מבין הנהרגים [ובעיקר אלו ששנו ופירשו] בודאי הרהרו בתשובה שלימה משעה שאימת מוות נפלה עליהם כמ"ש שע"ת, וקל וחומר בזמן גסיסתם. וכמ"ש בע"ז (יז.) אמרו עליו על ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות בשעת הרגל דבר הפיחה אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה הלך וישב בין שני הרים וגבעות אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים כו' אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא כו' בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי.
ג. יקרת ערך שכר תשובת המכעיסים ומקבלים עליהם מיתת ב"ד לכפרה על עונותיהם, הם דברי המדרש (בראשית רבה, תולדות סה, כב) יקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיא בשבתא אזל קומי שריתא למצטבלא, א"ל חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך, א"ל אם כך למכעיסיו ק"ו לעושי רצונו, א"ל עשה אדם רצונו יותר ממך, אמר לו ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו, נכנס בו הדבר כארס של עכנא הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק, מה עשה הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע והצית האור תחת העצים מתחת האבנים ונתלה בקורה ונחנק קדמתו האש נפסקה הנימה נפל לאש קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פרחה באויר אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן.
ד. הראוני דברי הנצי"ב על שיה"ש (רינה של תורה פ"ו יא): אל גנת אגוז ירדתי. ירידה היא לשכון בגנה כזו שבה הרבה פירות רעים וריקים, והיא לשני תכליתים כו' לראות הפרחה הגפן, פרנסי הדור נמשלו לגפן, ואפי' רשעים שדומים לסמדר, מ"מ בעת צרה ר"ל משתדלים בטובת כלל ישראל וזוכים בזה הרבה, והיינו לראות מי מישראל שראוים להיות עוסקים בטובת הצבור והראו כחם ועשו לטוב ובזה פרחה הגפן, הנצו הרמונים, והם רשעי ישראל וריקנים נמשלו לרמונים, ובשעת צרת הכלל והרשעים הללו לא פרקו עול לגמרי, על כן הרבה מהם מוסרים נפשם על קידוש השם, וזוכים הרבה בזה, ונמשלים בזה להנצו הרמונים, מעשים טובים וזכיות, ואילו לא היו ישראל בגלות ולא באו עליהם צרות, לא היו מגיעים למעשה הטוב ולזכות זכיות כל ימי חייהם, ובשביל זה ירדה השכינה לגנת אגוז.
וכ"כ בפלא יועץ (ערך הצלה): רבים מבני ישראל שנראים לפנים כלים רקים אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל והן אמת שאין הקב"ה לוקח שוחד מצוה כנגד עבירה ומשלם להם עונש על כל העבירות שעושים ועל כל ביטול מצוה שמבטלים אבל גם כן יש לו שכר הרבה ליתן להאנשים האלה שטורחים ועמלים בכל כחם להציל ישראל מיד גויים ולהציל עשוק מיד עושקו.
ודברי הנצי"ב ופלא יועץ הם אף על הדרגה של הרוגי לוד 'אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם', ומבואר דהיינו רק אחר שזוכים להזדכך, וכל שכן על מת בעלמא ביד גוי וכמ"ש בעמק המלך לבאר בדברי הזוהר וכנ"ל.
♦
ה.הסוגיא בסנהדרין
א. בספרי (האזינו פיסקא שלג) [הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו] וכפר אדמתו עמו, מנין שהריגתם של ישראל ביד אומות העולם כפרה להם לעולם הבא שנאמר מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך נתנו את נבלת עבדיך שפכו דמם כמים. ובשאר מקומות לא נזכר 'לעולם הבא' והמבואר דאף שהוא רשע שאינו בן עוה"ב ע"י כך יזכה לעוה"ב, אולם אין הכונה בלא דין כלל, אלא הופך להיות שייך לעוה"ב וזה הכוונה 'כפרה לעוה"ב' וכמ"ש איזהו 'בן עוה"ב'.
ונראה דכך הביאור במדרש (קהלת רבה ד) ר' חנינא פתר קרייה בהרוגי מלכות שהם באים לחיי עוה"ב אע"פ שאינן מתודין כו'[17].
הרי שעצם הריגת ישראל על ידי הנכרים נחשבת להם לכפרה לעולם הבא [ובדברי הספרי לא נתבאר אם היינו אף באינם שומרים מצוות], ומ"מ היינו שיכול למרות עבירות החמורות להיות בן עוה"ב, אבל כל זאת לאחר מירוק וזיכוך עונותיויח.
ב. הסוגיא בסנהדרין (מז.) נתבארה בספרי (סימן כ). ויש לדייק דבמסקנא שם קאמר אביי מי קמדמת הרוגי מלכות להרוגי בית דין הרוגי מלכות כיון דשלא בדין קא מיקטלי הויא להו כפרה הרוגי בית דין כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה תדע דתנן לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו ואי סלקא דעתך כיון דאיקטול הויא להו כפרה ליקברו מיתה וקבורה בעינן.[18]
וכבר נתבאר דהרוגי מלכות אינם כל הנהרגים ביד גוי, אלא המוסרים נפש על קדושת השם. והדברים עולים בקנה אחד עם מ"ש הרמב"ם באגרת: איש אשר יזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת כלומר שנהרג על קדושת השם ואפילו היו עונותיו כירבעם בן נבט וחבריו הוא מעוה"ב וכן אמרו ז"ל מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, והקשו מאן נינהו אילימא ר"ע וחבריו כל שכן דאיכא תורה ומעשים טובים אלא הרוגי לוד.
ג. אמנם מהך סוגיא למדנו דאיכא דין כפרה לענין קבורה ואבלות [ולא שייך לדין הרוגי מלכות הנהרגים ביד גוי], ע' דרכי משה (סימן שמ) בהגהות אשר"י (מו"ק פ"ג סי' נט) נהרג בידי גוים מתוך רשעו הוה ליה כפרה ומתאבלין עליו. והוא ע"פ מ"ש באור זרוע (הלכות אבילות סימן תכח) בין לאביי בין לרבא מת מתוך רשעו לא הוי ליה כפרה נהרג מתוך רשעו בידי גוי הויא ליה כפרה כי פליגי בהרוגי ב"ד דלאביי לא הויא להו כפרה לרבא הויא להו כפרה. הלכך אדם שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה ומת מתוך רשעו לכ"ע אין מתאבלים עליו נהרג בידי גוי לכ"ע מתאבל עליו.
ד. הרמ"א סי' שמ כתב י"א דמומר שנהרג גוי מתאבלין עליו וי"א שאין מתאבלין וכן עיקר. [וע' רמ"א סו"ס שע"ו]. וע' ש"ך סק"ט, צ"ע שבד"מ לא הביא אלא הגהת אשר"י והא"ז שכתבו דמתאבלים עליו ולא הביא שום חולק, ולפעד"נ שא"א לחלוק על זה והוא שנ"ל שיצאה להם כן מהגמ' דמומר שנהרג בידי גוי כיון דלא מיקטל כדין הוי ליה מיתתו כפרה ומתאבלים עליו[19]. וכן הגר"א ציין לגמ'.
ה. כתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער ד אות כ) ואם נהרג והתודה לפני מותו, משמע דבעינן לידע על כך. והש"ך סי' שמ סק"י כתב בשם הלבוש דמתאבלים עליו דחזקה שהרהר בתשובה[20], ולא דק דא"כ כל שכן נהרג ע"פ ב"ד [והרי אין הדין כן] אלא הטעם הוא בהגהת אשר"י וא"ז שם דכיון שנהרג הו"ל כפרה והיינו כדאיתא בגמ' דכיון דשלא כדין מקטל הו"ל כפרה. וכ"פ חכמת אדם (קנב, ד) מומר שנהרג בידי ליסטים מתאבלין עליו דכיון שנהרג הוי ליה מיתתו כפרה ומתאבלין עליו. וע"ש (קנו, ג)[21].
♦
ו.כפרה ומזומן לחיי עוה"ב
א. יל"ע מה הוא ענין הכפרה בסוגיא בסנהדרין (מז.) דמת שלא כדרכו הו"ל כפרה. וע"ש (מו:) איבעיא להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא למאי נפקא מינה דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא אי אמרת משום בזיונא הוא לא כל כמיניה ואי אמרת משום כפרה הוא הא אמר לא בעינא כפרה [רש"י: ואי נמי קבריה ליה לא מתכפר], ת"ש מדאיקבור צדיקי ואי אמרת משום כפרה צדיקי לכפרה צריכי אין דכתיב אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ת"ש וספדו לו כל ישראל וקברו אתו ואי אמרת כי היכי דתיהוי ליה כפרה הנך נמי ליקברו כי היכי דתיהוי להו כפרה האי דצדיק הוא תיהוי ליה כפרה הנך לא ליהוי להו כפרה, ת"ש לא יספדו ולא יקברו [ואי משום כפרה יקברו ויתכפר להם, ומשני] דלא תיהוי להו כפרה [לא ניחא להקב"ה דתיהוי להו כפרה, לפי שאף על פתח קברם לא היו חוזרין].
והנה בכל סוגיא זו אין הכוונה דמתכפר לו על כל חטאיו, דהרי בכל מקום מבואר דאיכא דין שמים, והוא אף לרובא דאינשי דנקברים, ועוד דהזכירו שם לשון 'כפרה' גבי צדיק ורשע, והרי אי אפשר דכפרה אחת לשניהם, אלא דבקבורה יש חלק מסוים של כפרה.
ב. שם (מז.) אמר עולא אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והשתמד וחזר בו הואיל ונדחה [הקרבן כשהמיר דתו דאין מקבלין קרבן מן המומרים] ידחה כו' אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא היו בה קדשים [בעיר הנדחת אינן נשרפין עם שללה] קדשי מזבח ימותו [ומיקרב לא קרבו משום דכתיב זבח רשעים תועבה] קדשי בדק הבית יפדו והוינן בה אמאי ימותו כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו [דאי משום זבח רשעים, הא כיון דאיקטול אית להו כפרה], אמר ליה אביי מי סברת מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה דתני רב שמעיה יכול אפילו פירשו אבותיו [אביו ואמו של כהן] מדרכי ציבור [כגון שנשתמדו] יטמא תלמוד לומר בעמיו בעושה מעשה עמיו [אלמא לא כיפרה לו מיתתו אם לא חזר בו], אמר ליה רבא מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא ליה כפרה נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה מיית הויא ליה כפרה תדע דכתיב מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ מאי עבדיך ומאי חסידיך לאו חסידיך חסידיך ממש עבדיך הנך דמחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך אמר ליה אביי מי קא מדמית הרוגי מלכות [הני דגויים] להרוגי בית דין הרוגי מלכות כיון דשלא בדין קא מיקטלי הויא להו כפרה הרוגי בית דין כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה תדע דתנן לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו ואי סלקא דעתך כיון דאיקטול הויא להו כפרה ליקברו מיתה וקבורה בעינן.
ג. נמצא דאיכא קמן הסוגיא בסנהדרין שכל מת לאו כאורחיה הו"ל כפרה [ולכאו' לאו דוקא ע"י גוי], והוא רק לענין קבורה ואבלות. והובא כן להדיא ברמ"א [וע' שיטת הרמב"ם (הל' אבל א, ט) דלמד בסוגיא דאיירי בהרוגי מלכות של מורד במלכות, ע"ש בלח"מ]. וכך ילפי מהנך קראי דנתנו את נבלת עבדך וגו'. והיינו דהדר ליה השתא 'שם אחיך', והשתא יחס אליו בדיני בין אדם לחבירו הוא יחס אל אדם כשר. [ומה שקוברים אותו עם צדיקים, יל"ע אם היא ראיה על דרגתו כצדיק, דאל"כ איכא שני קברות לב"ד].
עוד מתבאר בסוגיא דכיון שמת אין לו שם רשע, ונפ"מ לענין קרבן, וכמ"ש רש"י דעד השתא פסול משום זבח רשעים תועבה ועכשיו כשר הקרבן ולא אמרינן בע"ח נדחים[22].
ד. אולם מעולם לא שמענו שע"י הריגה משונה [בלי תשובה] מתכפר לאדם על כל עוונותיו כלפי עונשי עוה"ב. דהא מיתה זו [ואף ע"י גוי] לא עדיפא מעשה תשובה, שהוא יסוד מוסד בכל מקום, ומ"מ בעי כפרה כמ"ש החת"ס (או"ח סימן קעה): עיקר התשובה אינה אלא עזיבת החטא וחרטה בלב [ווידוי פה ומיד הוא צדיק ונאמן ונתקבל מכאן ולהבא, אך על מה שעבר לא נתכפר לו בחייבי כריתות ומיתת ב"ד עד שיתייסר ביסורים, ואם אינו רוצה להתענות ולקבל סיגופים על עצמו, ייסרהו הקב"ה כדי לכפר עוונותיו שעברו, והרוצה לפטור מיסורי שמים מסגף עצמו בסיגופים לפטור מעונש שמים. וכל זה להיות לו כפרה על העבר, אבל להבא מיד שקיבל עליו שלא לחזור לדרכיו ומעלליו, ובוכה ומתודה, וחוטא בל יתגאה במלבושים וגילוח וכדומה, מיד נתקבל בלי שום תענית, והסיגופים אינם אלא לפטור מיסורי שמים, ולשער כמה סיגופים יושקלו בחיוב כרת, אין אנו יודעים עד מה. עכ"ד. והביאו באחיעזר (ח"א סי' כ אות ו). הרמב"ם פי"ז מהל' סנהדרין ה"ז כתב 'כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו שנאמר ונלקה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך' ולא הזכיר תשובה, ובפ"א מהל' תשובה דמחויבי מיתות ומלקות אין מתכפר להן במיתתן ובלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו. ונראה דכפרה לחוד והסרת העונש לחוד דעון עצמו אינו נמחק עד שיעשה תשובה אבל עונש דכרת נפטר. וע"ע באריכות בס' חסידים (סימן תרה) ובשב יעקב (ח"ב מז).
ובכל זה לא מצינו שדין הנהרג שונה ומתכפר לו על כל חטאיו, וכן יש ללמוד ממ"ש הרמב"ם בהל' תשובה (פ"ג בי"ד) 'בד"א [שאין לו חלק לעוה"ב] בשמת בלא תשובה', ולא חילק כאן ולא במקום אחר דהיכא דנהרג דינו שונה. וראה בפיה"מ בנזיר (ו, ד): זה שאמרנו אינו חייב אלא אחת, הוא בדיני אדם שאינו מתחייב מלקות אלא אחר התראה, ולפיכך צריך התראה על כל מלקות והוא אמרם אמרו לו אל תשתה, אבל בדיני שמים הרי כל שתיית רביעית עבירה בידו, וכל גלוח שערה עבירה, וכל טומאה שיתטמא עבירה, ועל דרך זו תדון לכל אסורין שבתורה. ואין הבדל בין אסור לאו או אסור כרת או אסור מיתת בית דין. הלוא ידעת שהבא על הערוה איזו ערוה שתהיה חייב על כל ביאה וביאה לדברי הכל, ואע"פ שאין אנו יכולים להענישו אלא עונש אחד, הרי ה' יעניש אותו על כל עבירה ועבירה. ואם הומת על אחת מאלו העברות והתודה נתכפר לו הכל מחמת התשובה. ולא מחמת שבעונש האחד שהענישוהו ב"ד יתכפרו העוונות המרובים. ונתבאר באריכות כל גדרי הענין בפנים הספר (פי"ח סעיף לה-לו ובהערות שם).
ה. כל זה בדעת הגמ' בסנהדרין דמת דלא כאורחיה הו"ל כפרה, אולם במדרש תהלים (עט) ס"ל דהאי קרא הוא הלכה מסוימת בנהרג ע"י גוי [וכמבואר לעיל אות א]. וז"ל בניך שנהרגו מה תהא עליהם, שנאמר נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ, וכי חסידים היו והרי הוא אומר סוסים מזויינים משכים היו [איש אל אשת רעהו יצהלו], אלא כיון שנעשה בהן דין, חסידים היו, וכה"א והיה אם בן הכות הרשע וכתיב ונקלה אחיך לעיניך בתחלה נקרא רשע, ועכשיו כיון שלקה הרי הוא אחיך. וכ"כ רש"י שם: בשר חסידיך - והלא רשעים היו אלא משקבלו פורענותם הרי הם חסידים וכן הוא אומר ונקלה אחיך כיון שלקה אחיך הוא, כן מפורש באגדה.
וכ"כ שערי תשובה (שער ד אות כ): אם נהרג והתודה לפני מותו, מעת שנפלה עליו אימת מות יש לו כפרה, ונחשב ההורג כשופך דם נקי וחסיד, שנאמר בשר חסידיך לחיתו ארץ. ואמרו רז"ל כי זה נאמר גם על הרשעים שבהם, שנאמר עליהם "סוסים מיוזנים משכים היו", כי נחשבו כחסידים לפי שנעשה בהם הדין, כמ"ש "ונקלה אחיך לעיניך" כיון שלקה הרי הוא כאחיך.
ולפ"ז אפשר דהמדרש ורש"י, לא פליגי על מ"ש בגמ' דהם רק עבדיך ולא חסידך, וכמ"ש הש"ת דהמדרש מיירי שעל ידי הווידוי נחשב ל"חסיד". ומדוקדק שדוקא כתב לשון חסיד ולא "עבד", כמבואר במסכת סנהדרין, כיון שבלא ווידוי נחשב רק לעבד, ואילו על ידי זה שמתוודה וחוזר בתשובה נחשב לחסיד.
עכ"פ אף לדברי רש"י שהוא מדין 'כיון שלקה אחיך הוא', אין זה אלא שאותו רשע חוזר למעלת כלל ישראל, וכמבואר בשט"מ (כתובות לז:) ואהבת לרעך כמוך. וכל היכא דכתיב רעך משמע אפי' רשע שנתחייב מיתה אתה חייב לחזור אחר זכותו לברור לו מיתה יפה כו' ואל תתמה אם קרא אותו הכתוב ריע דריע אהוב נמי מקרי כדכתיב ונקלה אחיך לעיניך אחר שנקלה נקרא אחיך ואמרינן נמי במדרש כו' שוחר טוב בשר חסידיך לחיתו ארץ וכי חסידים היו והלא כתיב סוסים מיוזנים וגו' אלא כיון שנעשה בהם דין חסידים היו. עכ"ד.
ומבואר דרשע שנהרג חזר למעלת כלל ישראל [ולא מעלה יתירה של 'אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם], וזה שהביא הש"מ ראיה מהכא שנוהג בהם דיני 'ואהבת לרעך כמוך'. וכל זה ביחס אליו 'מכאן ולהבא', שדינו כאחיך, ככל ישראל שהם עבדי ה' [אף אם יש בהם עבירות], אבל אין בו 'מעלה יתירה' וכן לא פקע ממנו דיני עונשין וכנ"ל.
ו. ראיה שאין כפרה דהכא מכל עונשי עוה"ב, דהא מתני' מו: על הרוגי ב"ד לא היו מתאבלין אבל אוננין שאין אנינות אלא בלב. ופרש"י: ולא היו מתאבלין עליהן, כדי שתהא בזיונן כפרה להן, אלא אוננין בלבד, דאין זה כבוד להרוג, ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד.
וניחזי אנן, הרוגי ב"ד שיש עבירה אחרת בידם, והשתא אין מתאבלין לכפרה, וכי גם הם בכלל 'כפרה' מוחלטת [כביאור שמבארים גבי נהרג ביד גוי] ואינו נדון על שאר חטאיו?
ושם (מז:) הרוגי בית דין כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה תדע דתנן לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו ואי ס"ד כיון דאיקטול הויא להו כפרה ליקברו מיתה וקבורה בעינן [אם נקברו מכפרת מיתתן עליהן, ולעולם טעמא דקדשי עיר הנדחת, משום דהואיל ונדחו ידחו הוא]. מותיב רב אדא בר אהבה לא היו מתאבלין אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב ואי ס"ד כיון דאיקבור הו"ל כפרה ליאבלו, עיכול בשר נמי בעינן דיקא נמי דקתני נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן ש"מ, רב אשי אמר אבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הויא מכי חזו צערא דקברא פורתא הלכך הואיל ואידחו ידחו. [לעולם לא בעינן עיכול הבשר, אלא צערא דחיבוט הקבר פורתא, וטעמא דלא היו מתאבלים משום דאבילות מסתימת הגולל חיילא. והואיל ונדחו שלא נראו להתאבל בשעת התחלת אבילות ידחו אף לאחר מכאן].
ונמצא דמאי דפרש"י אינו כמסקנת הגמ' דאין מתאבלין משום דבאותה שעה עדיין לא נתכפר להם. וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה שהטעם שאין מתאבלין עליהם משום שעדיין לא נתכפר להם עונם עד שיתאכל הבשר, והאבלות חלה בשעה שנסתם הקבר כמו שאמרו משיסתם הגולל, ואינם אז בני אבלות, והואיל ונדחו ידחו. ותוי"ט הוסיף דא"כ השתא הם בכלל רשעים הם ובאבוד רשעים רנה ולא אבלות [23]ורש"י לא פירש משום "באבוד רשעים רנה", שכיון שהתודה לפני הריגתו אף שעדיין לא נתכפר לו, מ"מ כבר אינו בכלל רשע לענין זה].
ומ"מ גם לפ"ז, לאחר צערא דקברא דמתכפר להם, היינו דהדר דינו כאחיך, דבודאי לומר דהשתא נתכפר לו ואין נדון כלל בדין שמים.
ז. עוד ראיה ממ"ש (שם מו:) איבעיא להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא למאי נפקא מינה דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא אי אמרת משום בזיונא הוא לא כל כמיניה ואי אמרת משום כפרה הוא הא אמר לא בעינא כפרה מאי, ת"ש מדאיקבור צדיקי ואי אמרת משום כפרה צדיקי לכפרה צריכי אין דכתיב אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ת"ש וספדו לו כל ישראל וקברו אתו ואי אמרת כי היכי דתיהוי ליה כפרה הנך נמי ליקברו כי היכי דתיהוי להו כפרה האי דצדיק הוא תיהוי ליה כפרה הנך לא ליהוי להו כפרה, ת"ש לא יספדו ולא יקברו [ואי משום כפרה יקברו ויתכפר להם], דלא תיהוי להו כפרה. [לא ניחא להקב"ה דתיהוי להו כפרה, לפי שאף על פתח קברם לא היו חוזרין].
והנה אם כפרה היינו על 'כל עוונותיו', נמצא שכל רשע שמת ונקבר אין לו כלל עונש ואין דין בעוה"ב, והיה כצדיק כרשע. אתמהה.
ח. נמצא דיש חילוק בין הנהרג ע"י הגויים וכל ימיו דקדק במצוות לקיים מצוות בוראו, לבין מי שכל ימיו הלך אחר תאוות ושרירות ליבו ורק בסוף ימיו זכה למות מות קדושים. וכפי שהעיר בזה בדבר יהושע (אהרנברג, ח"א סי' כז אות יח) וז"ל "והענין מובן מאד לפי מה שכתבו המקובלים, שהחוטא שתים רעות עושה, א' מה שעובר על מצות המלך והב' מה שעצם החטא פוגם בנפשו לפי שהמעשה מתועב והנה על מה שעבר על גזירת המלך ראוי שיקבל ענשו בעולם הזה בגופו או בממונו משא"כ על מה שפגם את נפשו על ידי חטאו אין נפשו מתטהר אלא בענשו אשר יקבל בעולם הנשמות, ולכך מי שמת במיתה משונה וכו' הרי קיבל הגוף את ענשו בעולם הזה, אבל הנשמה אינה מתיסרת בכך במה שיצאה מן הגוף במיתה משונה, לכך היא צריכה עוד לדין בעולם הנשמות, והיינו שבעת מדורי גיהנם". והיינו שיש כאלו שגם להגיע לעולם העונש צריכים לעבור רבות, ועל ידי זה שזכו למות ע"י גוי יכולים להגיע לעונשם כדי לזכות לעוה"ב.
ט. במתני' (סנהדרין צ.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים, וביאר המהרש"א, ר"ל ועמך כולם אף החוטאים אחר שקבלו דינם בד' מיתות כולם צדיקים הן כדאמרינן נמי התם (מז.) נתנו את נבלת עבדיך גו' חסידיך ממש עבדיך הנך דחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך, ולזה אמר שעל ידי שיקבלו דינם בעולם הזה יזכו לעולם יירשו ארץ דהיינו לעולם הבא [קצת צ"ב, דבגמ' קאי על הרוגי מלכות ולא הרוגי ב"ד לפי דברי אביי].
♦
ז.דמן של כלל ישראל
א. עד כאן נתבאר דכל דברי הגמ' והמדרש בענין עבדיך היינו בכל 'מיית שלא כאורחיה' הוי ליה כפרה. אלא דא"כ לאו דוקא בנהרג ביד גוי מחמת היותו יהודי.
אמנם נראה מלישנא דקרא דאיכא דין נוסף על הגויים [ואינו מצד דמו של היחיד החקוק בפורפירא דיליה, דאפשר שכן הוא רק בדם הצדיקים וכנ"ל] והיינו במה ששפכו את דמם של ישראל והוא חילול שמו יתברך במה שמושפל כבודן של 'כלל ישראל', וכמ"ש 'באמור עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו'. וכמ"ש הרא"ש בפי' עה"ת: וכפר אדמתו עמו, ישראל עמו, כפרו אדמתו של הקב"ה דכתיב ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו וישראל ישפכו דמן של אומות כמו ששפכו דמן 'של ישראל' דכתיב ונתתי נקמתי באדום ביד 'עמי ישראל' וא"כ עמי יכפרו אדמתו.
ב. וכ"כ הגר"א (אדרת אליהו דברים לב, לד) הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרתי. פי' מה שעושין רע לישראל כל הרעות נחקקים בפורפירא של הקב"ה, וז"ש עמדי הוא הרע מה שעשו לישראל. ועוד כי כמוס הפורעניות שלהם אצלי שלא יבא להם פורעניות בעוה"ז כלל כדי שירבה להם הפורעניות בעוה"ב. [וחידש לנו הגר"א דלא רק מיתה אלא 'כל רע' חקוקים בפורפירא].
ג. מקרא מלא הוא ביואל (פרק ד): כי הנה בימים ההמה ובעת ההיא אשר אשוב אשיב את שבות יהודה וירושלם: וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו: ואל עמי ידו גורל ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו: וגם מה אתם לי צר וצידון וכל גלילות פלשת הגמול אתם משלמים עלי ואם גמלים אתם עלי קל מהרה אשיב גמלכם בראשכם: אשר כספי וזהבי לקחתם ומחמדי הטבים הבאתם להיכליכם: ובני יהודה ובני ירושלם מכרתם לבני היונים למען הרחיקם מעל גבולם וגו' והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים: מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקיא בארצם: ויהודה לעולם תשב וירושלם לדור ודור: ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שכן בציון:
והוא ע"פ הספרי האזינו (שלג) כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, שתי נקמות נקם על הדם ונקם על החמס, מנין שכל חמס שחמסו אומות העולם את ישראל מעלה עליהם כאילו דם נקי שפכו שנאמר וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ישראל מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה, מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם באותה שעה ויהודה לעולם תשב וירושלם לדור ודור ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון.
ד. וברד"ק (שם) (יט) מצרים - זכר מצרים ואדום מצרים בעבור הישמעאלים ואדום בעבור מלכות רומי, ואלה שתי האומות הנה הגוברות זה ימים רבים ותהיינה עד עת הגאולה והיא חיותא רביעאה במראות דניאל, וזכר מצרים בעבור ישמעאלים כי אשת ישמעאל היתה מצרית, שנאמר ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים, וכן אמו הגר המצרית, לפיכך יחס האומה הזאת למצרים, וזכר אדום בעבור מלכות רומי, וכן עשה ישעיה בפרשת קרבו גוים שהיא על חרבן רומי כמו שפירשנו שם, ואמר זה בעבור כי מלכות רומי רובם אדומים ואעפ"י שנתערבו בהם עמים רבים כמו שנתערבו גם כן במלכות ישמעאלים נקראים על העיקר, ומלך קיסר אדומי היה, וכן כל המלכים אחריו אשר היו ברומי ושתי האומות האלה הרעו לשבט יהודה ובנימן שגלו ביניהם ושפכו דמם כמים בארצם, ואדום שהיא מלכות רומי היא שהחריבה בית שני ע"י טיטוס הרשע ושפכו דמם והגלו אותו בין האומות, ועל גלותינו זה נאמר הפסוק הזה לפיכך לא זכר אלא יהודה כי עשרת השבטים שהגלה מלך אשור ולא שבו עד היום לא היו ברשות שתי האומות האלה:
עוד כתב הרד"ק (כא) ונקיתי - מכספם וזהבם שלקחו אנקה האומות כי גם ישראל יקחו מהם לעתיד ויהיו להם לשלל אבל דמם ששפכו לא אנקה אותם אלא נפש תחת נפש נפש השופכים או בניהם אחריהם, כי בכל כסף וזהב שבעולם שיתנו כופר נפשותם לא יהיו נקיים מדמם ששפכו, ויונתן הדביק טעם דמם עם ונקיתי שתרגם ודאתפרעית דמהון מן עממיא תוב אנא עתיד לאתפרעא אמר ה' דאשרי שכינתיה בציון:
ה. וכן בתהלים (עט א – יב): מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלם לעיים: נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ: שפכו דמם כמים סביבות ירושלם ואין קובר: היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו: למה יאמרו הגוים איה אלהיהם יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך: תבוא לפניך אנקת אסיר כגדל זרועך הותר בני תמותה: והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה':
ומבואר דאין הנדון על האדם הפרטי שנהרג, אלא על 'כלל ישראל' 'באו גויים בנחלתך' 'שפכו שמם כמים סביבות ירושלים' היינו חרפה לשכנינו' 'למה יאמרו הגויים'. ובזה נאמר גם המזמור (פג ב – ה): אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקט אל: כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש: על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך: אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד:
והיינו דהכא מיירי בשפלות של 'כלל ישראל' ולא בהריגת יחידים. ובזה מתקיים בהם עבדיך, ושווה צדיק כרשע, דהנדון אינו כפרה כלל ועיקר אלא נקמת ה' על הגויים אשר אמרו 'לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד'. והוא כפשוטו ענין בכל צרתם לו צר, דהוא חילול שמו יתברך. וכדברי הרמב"ן (דברים לב, כו) היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, לולי כעס אויב. ויורה זה, כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו, כענין שאמר ביחזקאל (כ מא מד) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים, וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל, ע"ש היטב.
ו. אפשר דהם דברי הגר"א הנ"ל דכל מה שעושין רע לישראל כל הרעות נחקקים בפורפירא של הקב"ה, וז"ש עמדי הוא הרע מה שעשו לישראל. והיינו אין המדובר בחקיקת כל הנהרג ע"י גוי, אלא הנהרג מחמת 'שם ישראל' והוא חילול שם שמים 'למה יאמרו הגויים'. וכמ"ש הרד"ק (עט, ט) עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך, שהוא מחולל בגוים, ואחר שתעזרנו יהיה מכובד. למה יאמרו. וזה החילול יודע בגוים בנקום נקמת דם עבדיך. והמאירי כתב, אם לא למעננו עשה על דבר כבוד שמך, וכן על רוב צרות הגלות ויודע ויתפרסם בגויים ענין נקמתינו כבודך שמחולל בגויים.
ז. כל זה נראה שנוהג אף באותם 'הנחשלים אחריך' שפלט הענן והכה אותם עמלק, ואין זה אלא עונש לפי שעה, אבל עתיד הקב"ה לנקום נקמת כל ישראל וכבודן המושפל בין האומות, ולקבץ הנדחים בגוים בכל מקום שהם, והם נשמות ישראל ועתיד הקב"ה להחזירן, מלבד אלו שנאבדו ואין להם חלק לעוה"ב. [וע' דרשות חת"ס (תקנז ד"ה ואני חושב), דאין הקב"ה מכלה קוצים מן הכרם ע"י גויים וז"ש משה רבינו שיוצא להלחם בעמלק עבור אלו שפלט הענן שלא ייהרגו ע"י עמלק ע"ש][24].
♦
ח.
כל אשר בשם ישראל יכונה
נראה לדייק בלשון המדרש 'בניך שנהרגו' מה תהא עליהם. יעוין בקדושין (לו.) תניא בנים אתם לה' אלהיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים שנאמר בנים סכלים המה ואומר בנים לא אמון בם ואומר זרע מרעים בנים משחיתים ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי מאי ואומר וכי תימא סכלי הוא דמקרי בני כי לית בהו הימנותייהו לא מיקרו בני ת"ש ואומר בנים לא אמון בם וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים כי פלחו לע"ז לא מיקרו בנים ת"ש ואומר זרע מרעים בנים משחיתים וכי תימא בנים משחיתים הוא דמיקרו בני מעלייא לא מיקרו ת"ש ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי.
וע' בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן קצד) ישראל משומד מותר להלוותו בריבית וכן אין מחזירין לו אבידה דריבית ואבידה באחוה תלינהו רחמנא ולפנים מן השורה להתחסד עמהם והאי לא אחינו הוא ואין מרחמין עליו אדרבא מורידין. אבל לגבי טומאה באדם תליא רחמנא [שנאמר אדם כי ימות באבל], ועוד זה אדם הוא ולא בהמה דקידושיו קדושין וגיטו גט ואשתו אסורה עד שיגרש בגט כישראל. ובכלל בנים הוא כדברי ר' מאיר ואע"ג דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה הכא ר' מאיר קראי קדייק, ומ"מ אף לרבי יהודה לאו מכלל אדם נפקי ולא בהמה נינהו שלא לטמא באהל שכן קידושיהן קידושין ואפילו גוי שנתגייר וחזר לסורו כל שכן מי שנזרע בישראל.
ויש לצרף כאן את ענין ד' המינים, כמבואר במדרש דהם ד' דרגות בכלל ישראל. ועיין בדברי הגר"א (אדרת אליהו דברים לג, ה אופן שני): זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתב ידו לה' ובשם ישראל יכנה. והם ד' כתות כמ"ש ד' מינים בלולב. טעם וריח. טעם בלא ריח. ריח בלא טעם. לא טעם ולא ריח. וכולם אגודין זה בזה. טעם וריח, הם הת"ח העוסקין בתורה ובעלי מצות ג"כ. טעם בלא ריח, תורה בלא מצות כמ"ש (יבמות קט:) האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא תורה כו'. ריח בלא טעם, הם בעלי מצות. לא טעם ולא ריח, בלא תורה ובלא מצות, רק שאין פורשין מדרכי הציבור, ואעפ"כ כולם אחודים זה בזה לבד אתרוג שהוא פרוש מן העולם אך אעפ"כ בשעת נטילה צריך לחברן יחד. וז"ש זה יאמר לה' אני, הם בעלי תורה ומצות. וזה יקרא בשם יעקב, הם הלומדים בלא מצוה והיינו שלומד לשם יעקב כמ"ש תורה צוה וגו' שכך קיבל מאבותיו ולא לשמה. וזה יכתוב ידו לה', הם בעלי מצות שעושין בידיהם בלא תורה ולכן כתיב בשניהם לה' שהם עושין לה'. ובשם ישראל יכנה, הוא בלא תורה ובלא מצוה רק שמכנה את עצמו בשם ישראל ואעפ"כ יש לו שכר, וכמ"ש כל הכופר בע"ז כו' ולכן כולם אחודין זה בזה[25]. וזהו וצמחו בבין חציר כערבים על יבלי מים אף שהם ערבים והם ערבי נחל בלא טעם ולא ריח יצמחו על יבלי מים וכמ"ש והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו וזהו על יבלי מים לכן הם אחודין זה בזה. וז"ש אף חבב עמים, הם הדומין לערבות. כל קדשיו בידך, הם הדומין לאתרוג. והם תכו לרגלך, הם הדומין להדס. ישא מדברתיך, הם הדומין ללולב.
ובדרשות ר"י אבן שועיב (תלמיד הרשב"א, פרשת צו): במדרש דרשו ד' כתות שבישראל כו' וההדס כנגד בעלי המצות ואינן בני תורה, כמו ההדס שיש בו ריח לבד והם עמי הארץ וכמו שדרשו כפלח הרמון רקתך. והערבה כנגד הבורים יושבי קרנות דלית בהו לא הא ולא הא כו'. וכנגד ד' כתות אלו אמר הפסוק הזה. זה יאמר לה' אני כנגד היחידים שהם לה' דכתיב מי לה' אלי, וכנגד בעלי התורה לבד אמר וזה יקרא בשם יעקב, כי הם הקוראים בתורה שהיא שם יעקב שמדתו אמת והתורה היא נקראת אמת. וכנגד בעלי המצות ומעש"ט אמר זה יכתוב ידו לה' שהם מקיימים המצות הכתובים ביד. ובשם ישראל יכנה אלו הבורים והליצנים שאין בהם אלא שם ישראל לבד שמכוונים לשמו לבד שקוראים להם ישראל.
♦
ט.
לעג וקלס לסביבותינו
א. נתברר הדבר בקראי, בתהלים (מד): תתננו כצאן מאכל ובגוים זריתנו: תמכר עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם: תשימנו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו: תשימנו משל בגוים מנוד ראש בלאמים: כל היום כלמתי נגדי ובשת פני כסתני: מקול מחרף ומגדף מפני אויב ומתנקם: כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך: לא נסוג אחור לבנו ותט אשרינו מני ארחך: כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות: אם שכחנו שם אלהינו ונפרש כפינו לאל זר: הלא אלהים יחקר זאת כי הוא ידע תעלמות לב: כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה: עורה למה תישן אדני הקיצה אל תזנח לנצח: למה פניך תסתיר תשכח ענינו ולחצנו: כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו: קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך:
ב. וכן בתהלים (עט) מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלם לעיים: נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ: שפכו דמם כמים סביבות ירושלם ואין קובר: היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו: עד מה ה' תאנף לנצח תבער כמו אש קנאתך: שפך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו: כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו: אל תזכר לנו עונת ראשנים מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד: עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך: למה יאמרו הגוים איה אלהיהם יודע בגיים בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך: תבוא לפניך אנקת אסיר כגדל זרועך הותר בני תמותה: והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך אדני: ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם לדר ודר נספר תהלתך:
ועל פי פסוקים אלו מיוסדת התפילה בשני וחמישי, ואל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גויים למה יאמרו בעמים איה אלהיהם כו' עד מתי עזך בשבי ותפארתך ביד צר עוררה גבורתך והושיענו למן שמך. ובסוף תחנון, הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים נחשבנו כצאן לטבח יובל להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה . חוסה ה' עלינו ברחמך ואל תתננו בידי אכזרים למה יאמרו הגויים איה נא אלהיהם. למענך עשה עמנו חסד ואל תאחר. אנא שוב מחרונך ורחם סגולה אשר בחרת.
ובנקודה של 'נחלתך לחרפה' 'תפארתך ביד צר' 'היינו לעג וקלס בגויים' פשוט דכל אשר בשם ישראל יכונה מיתתו מביאה לחרפה זו, וקל וחומר רבים מבני ישראל.
ג. והוא מחזה נפלא. מצד אחד הקב"ה הוא זה המביא עלינו צרה זו, תשימנו חרפה לשכנינו, אולם מצד שני ממכה עצמה מתקן רטיה, מכה זו גורמת לו כביכול להיות במצב של 'בכל צרתם לו צר', וממילא יחיש וימהר לגאול את עמו.
ובתוך החרפה וההריגה של כלל ישראל, נתייחד מקום בפני עצמו להנך מייחדי ומקדשי השם שנאמר עליהם 'כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה', כמ"ש הרמב"ם באגרת.
והם דברי הרוקח (פירוש לסידור): נחשבנו כצאן לטבח יובל כו' כי עליך הורגנו כל היום כצאן שמוליכים לטבחה, כן כולם מושלים עלינו. להרג ולאבד את עמינו, למכה בכל מיני הכאות והפלאות. ולחרפה שמחרפין אותנו כדכתיב ברצח בעצמותי חרפוני צוררי באומרם אלי כל היום איה אלהיך, וכתיב תשימנו חרפה לשכינינו לעג וקלס לסביבותינו. ובכל זאת שמך לא שכחנו אע"פ שחרפונו לא שכחנו את שמך כמו שאמר דוד כי דיכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות, אם שכחנו שם אלהינו. ועזרא אמר ועל גויתינו מושלים ובבהמתינו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו, ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה. זהו ולחרפה ובכל זאת שמך לא שכחנו, ושמך לעולם נודה סלה, ומזכירים שמך ומיחדים פעמים בכל יום. נא אל תשכחינו בגלותינו, וכמ"ש באותו מזמור שכתוב בו נחשבנו כצאן לטבחה כו' כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך.
ובמדרש תהלים (יג) יגל לבי בישועתך. אמר ר' אבהו זה אחד מן המקראות הקשות שישועתן של הקב"ה הוא ישועתן של ישראל, יגל לבי בישועתי אין כתיב כאן, אלא בישועתך, אמר דוד ישועתך היא ישועתנו.
ד. ע' בית הלוי (פרשת ויגש) ואנכי אעלך גם עלה, כאן באה לו ההבטחה הגדולה שבכל ההבטחות, שיהיה נקרא שמו על ישראל. והכוונה בזה דלעולם לא יפרסם שם כבודו בעולם ע"י מעשה היוצא חוץ מדרך הטבע רק באמצעות צורך ישועתן של ישראל, וע"י ישועת ישראל יתפרסם שם כבודו בכל העולם. ובכל מעשה ובכל זמן שיהיו ישראל בשפלות חלילה ממילא יהיה גם כבודו בהסתר ובהעלם, וז"ש לו אנכי ארד עמך מצרימה, דכל זמן שאתה תהיה בירידה גם כבודי אינו נגלה בעולם, וזהו שנקרא בדרך משל שירד עמו למצרים, ע"ד מאה"כ (תהלים צא) עמו אנכי בצרה. ואנכי אעלך גם עלה, כשאהיה מעלה אותך אז ע"י עלייתך יתפרסם גם שמי בכל הגוים ויהיה עליה לכבודי. וזהו ג"כ כוונת חז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"ו) שאמרו שהקב"ה שיתף שמו עם ישראל, ונתנו משל ע"ז למפתח שחשש בעליו שלא יהיה נאבד וקשר לו שלשלת כך הקב"ה שיתף שמו עם ישראל שלא יהיו נאבדים חלילה. והכוונה דפרסום שם כבודו שיתף שיהיה רק ע"י ישועה של ישראל, וזהו בטחון גמור שלא יאבדו חלילה. וזהו הכוונה במה דאמר הכתוב פרשת בשלח וישובו ויחנו לפני פי החירות גו' וחזקתי את לב מצרים ורדפו אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'.
ויש לפרש בחילוק ד' לשונות באבינו מלכנו. הרוגים על שם קדשך, טבוחים על יחודך, באי באש ובמים על קידוש שמך, נקום נקמת דם עבדיך השפןך. א' ב' קאי על אלו שמסרו בכוונה תחילה שם קדשך ויחודך [כאלו שנותר להם רק יחוד השם] קידוש שמך [כל המצוות] אחרון קאי על נקמה של כלל ישראל והוא לשון הפסוק עבדך וכל אחד מכלל ישראל בכלל זה וכנ"ל.
או נפרש הרוגים על שם קדשך [שם ישראל כל אשר בשם ישראל יכונה] טבוחים על יחודך [ברצון על יחוד השם באי באש ובמים [ברצון על כל המצוות] ואז חוזר על כולם דנכללו בדם עבדך השפוך, ולפי כן עוסק שלכל אחד יש מדרגה בפני עצמו].
♦
י.
העולה מן הדברים
נמצא שיש ד' דרגות:
א. יהודי שאינו שומר מצוות שמת ביד גוי, הרי מיתתו כיפרה לו לענין קבורה ואבלות, נקרא בשם אחיך. אולם אין לו חשיבות יתירה, ובודאי שאינו בכלל 'במעלות קדושים וטהורים'. [וע' תוס' סנהדרין מז. כיון דמיקטיל הוה להו כפרה, והא דתנן (קיא:) אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב הני מילי דלא איקטול אבל אם דנו אותם והרגום יש להם חלק].
ב. אם נהרג בגלל היותו יהודי ומחמת רדיפת האומות אחרי כלל ישראל, והיתה לו בשעת מיתה הכרה מסוימת [וכן בשואה] על חשיבותו כיהודי, אפשר דמתקיים בו בכל נפשך במקצת [אבל אינו בכלל חסיד וקדוש במת בעל כרחו, וכמ"ש בגמ' עבדיך ולא חסידיך].
אולם כיון שנכלל במ"ש 'כי דם עבדיו יקום' והם קנינו של הקב"ה. ובזה אמרו ישועתן של ישראל היא ישועתו של הקב"ה. ונראה דכלול בזה כל אשר 'בשם ישראל יכונה', ואין כלול בזה מי שפורש מדרכי צבור ומתכחש לשם זה. ואע"פ שהוא ענין 'לאומני', כל זה בשאר ארצות, אבל כאן הוא נגד היות כלל ישראל העם הנבחר אשר הקב"ה הבטיח להם את אר"י.
ואין לומר מה איכפת לן בהם, דהרי הם אינם שומרי מצוות, כי אם זה נוגע לכבודו דקוב"ה דעמו ונחלתו לחרפה, בודאי זה נוגע גם אלינו.
ג. מוסר נפש להציל אין כל בריה יכול לעמוד במחיצתו, אולם נראה שיזכה לכך בזיכוך אחר זיכוך, כמ"ש בזוהר ובעמק המלך.
ד. ר"ע וחבריו, ומקדשי השם בכל הדורות שקיימו בעצמם 'בכל נפשך' ומסרו נפש למען כבוד שמים, וכמ"ש בפ"ה מהל' יסוה"ת.
♦ ♦ ♦