הרב נחום אריה ברנט
ירושלים

מדוע בדורות הקודמים לא חששו במקוואות רבים לשיטת הראב"ד [מאמר תגובה]

בס"ד
לכבוד ירחון האוצר
ראיתי בגליון פ"ו – שבט תשפ"ד, מאמרו של הגאון הרב מרדכי לבהר, תחת הכותרת "מדוע בדורות הקודמים לא חששו במקוואות רבים לשיטת הראב"ד בדין נתן סאה ונטל סאה".
הנה הרב לפעמים קיצר בנקודות שלענ"ד היה לו להאריך או שיש בלשונו דברים היכולים להביא הבנה לא נכונה, וכן יש לי כמה הארות והערות בדבריו. על כן אעבור על דבריו, ואשתדל בס"ד לכתוב הנלענ"ד.
♦
א.
בעמ' ק"ס, הביא מש"כ בשיורי ברכה (ח"א סק"ה) בשם הרדב"ז (ח"א סי' פ"ה), שצריך לתקן את המקוה לדעת כל הפוסקים לכתחילה, משום איסור כרת.
אציין בזה מדברי הראשונים. עיין בתשב"ץ (ח"א סי' י"ז) שכותב לגבי הראב"ד, בדין נ"ס ונ"ס עליו אנו דנים, וז"ל: וגם בלא המשכה הוא נכשר, כל זמן שיש בו מ' סאה כמ"ש, אבל יש לחוש לדברי הראב"ד ז"ל שכתב דהיכא דאיכא במקוה שיעור בהכשרו דתו לא מהני פסולין למפסלינהו כלל דכמעין דמי, אבל מ"מ אי חסרי מיא וקמו להו על שיעור מקוה ודאי אהנו בהו פסולין למפסלינהו למקוה משום דהוו להו כנתן סאה ונטל סאה וכו', ופסול לפי דעתו ז"ל. ואף על פי שהאחרונים ז"ל הסכימו דאפי' בכה"ג כשר שהרי המים השאובין הם נזרעין במקוה, וההיא דתנן דנתן סאה וכו' פירושו דוקא במי פירות לא מתכשר אלא עד רובו, אבל במים שאובין אפי' נתן סאה ונטל סאה כל היום כולו אינו פוסל שהרי כל סאה שהוא נותן היא מתבטלת במקוה, מ"מ מקום שאפשר לתקן ולצאת ידי כל הספקות אין ראוי להכניס ראשינו במחלוקתן.
גם בח"ג (סי' י"ב) מביא התשב"ץ את דברי הראב"ד, וכתב: ואם אפשר לצאת ידי כל הסברות, הוא הישר והנכון.
ולמדו האחרונים בדבריו, עיין שו"ת עמק שאלה חיו"ד (סי' נ') דדעת התשב"ץ לחשוש במקוואות אפילו לדעת יחיד. ועיין בדבריו בריש חיבור לטהרה, דמשום דברים אלו, חיבר את הספר, לידע את דעות הראשונים שלא הובאו בשו"ע, כי הרי חשש להם התשב"ץ.
והדברי חיים הביא כמה פעמים [עיין שו"ת יו"ד (ח"א, סי' מ"א, מ"ז צ"ט)] את דברי הרא"ה בהקדמתו לבדק הבית לבית השביעי, כמה פחד בבואו לבאר דיני נשים אשר בזה עיקר קדושתינו, אשר נבחרנו לעם קדוש וטהור. ועל זה כתב הדברי חיים: והאיך נבוא להקל.
ועיין נמי בב"י [ק' ע"א] שכתב שהמהרי"ק שהחמיר וחשש חששות רחוקות, משום "ירא שמים יצא ידי כולם".
♦
ב.
הרי לן שכבר התשב"ץ חשש לדברי הראב"ד, והביאו נמי הש"ך (ס"ק ס"ג), ועיין נמי בחת"ס חיו"ד (סי' רי"ד) שמאריך אמאי אין חשש נתן סאה ונטל סאה במקוואות של מי גשמים שהיו שם. ועיקר דבריו, כי כל פעם שיש גשמים ושלגים, מכניסים מים חדשים למקוה, וכן כתב לחלק בין מים חמין למים קרים עיי"ש [ועיין במש"כ לקמן (אות כ"ה) בדברי החת"ס].
ובספר דברי אמת קונטרס שלישי [להג"ר יצחק בכר דוד, נדפס לראשונה בשנת תק"כ] עמ' ק"ד, במהדורת אהבת שלום, תמה על המקוה בחברון שמתואר בספר חזון נחום שלא חששו לראב"ד.
ועיין בתשובה שבסוף גולות עליות, שמברר נמי אמאי אין חשש באופן שם לדברי הראב"ד.
ועיין עוד בהמאסף שנה תשיעית (תרס"ד) חו' ז' (סי' פ"ה, אות ו') שכתב הגרי"מ טיקוצ'ינסקי, שהרבה הצטערו הרבנים בירושלים על שאין ביכולתם להכשיר את המקוה בימי הקיץ גם לשיטת הראב"ד, ושבשנת תר"ס מצאו פתרון לזה, עיי"ש [ויש שהבינו שזה היה בחפירה מתחת מפלס בור הטבילה, כעין בור ע"ג בור, אבל היה זה מצד המקוה, כמבואר שם], ושם (אות י') מביא את הפתרון שעשו בשכונות החדשות. ומבואר בדבריו, שבימות הגשמים היו המקואות עפ"י הראב"ד.
הרי שבכל הדורות מצינו שחששו לשיטה זו.
ועיין בשו"ת עמק שאלה יו"ד (סי' נ"ה) שכתב: לא ידעתי מי בדורות הללו להכריע שלא לחוש [לדעת הראב"ד], אחרי שהרשב"א סימן תתי"ח כתב דיש לחוש להחמיר כראב"ד, והרשב"ץ כתב גם כן להחמיר, וכן הסכים הש"ך, מי לא יחוש.
ואם נסתכל בדברי הפוסקים על המקואות שהיו בזמנם, נראה שרוב המקואות לא היו ממי גשמים[1] [והרש"ב עצמו לא רצה לעשות תחילה מקוה ממי גשמים, עיין באריכות בספר תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו]. בזמן הגמרא אנו מוצאים שהיו טובלים במים סרוחין, עיין שבת (י"ד ע"א) ורש"י מפרש שמדובר במי גשמים, ומ"מ לא החליפו אותם. ועיין בתרומת הדשן (סי' רנ"ח), ושו"ת מהר"ם פדוואה (סי' ל"א) שכתבו דכל המקואות בארץ אשכנז הם מעינות.
עיין בית הילל (סק"א) שמביא את דברי מהרי"ק שפשט המנהג לעשות מקואות ממי גשמים, וכתב: הנה אדרבה שכבר פשוט המנהג שלא לעשות מקואות מן הגגות ע"י גשמים, ולא ראיתי בשום מקום בכל מדינות פולין וליטא, וגם באשכנז לא שמעתי שיש בשום מקום לעשות מקואות ע"י גשמים. אך בק"ק המבורג נוהגין כן לעשות ע"י גשמים, ובאמת כשהייתי שם אב"ד ור"מ כמה שנים ודרשתי וחקרתי שם על ידי מי נתיסד מנהג זה, והגידו לי שאיזה לומדים שבאו מן הגולה ק"ק וילנא בשנת תט"ז לפ"ק ובאו לק"ק המבורג וקבעו מנהג זה, ואני לא מחיתי במנהג זה מחמת שכבר נהגו כמה שנים קודם שבאתי לשם, ואמרתי מאחר שנהגו כן לא אבטל מנהגם, כדי שלא להוציא לעז על בנים ובנות שנולדו עד הנה. וגם שהגאון מהרי"ק כתב שנתפשט המנהג במדינתו שהיה דר שם, על כן הנחתי להם המנהג, כי כדאי הוא הגאון מהרי"ק לסמוך עליו בזה שכבר עשוהו, אבל חלילה וחלילה לעשות כן במקום אחר אפילו במקום שיש איזה דוחק לעשות מקוה כנהוג באיזה הוצאה מרובה, ואין להאריך יותר.
ויש בזה עוד הרבה מ"מ, ואכמ"ל [עיין בשו"ת עמק שאלה הוצאה חדשה (סי' נ"ז) ד"ה ואשר שאל, ובהערה, ונדפס גם בסוף חיבור לטהרה על מקואות (הערה רכ"ח) שהביאו בזה הרבה מ"מ].
וכן כל הפוסקים מלאים בשאלות אם חפירות שמצאו בהן מים, אם יש לזה דין מעין או לא [עיין מהרי"ט בתשובה ח"ב (סי' י"ח), ובשו"ת גידולי טהרה (סי' ב')]. וכן לגבי תיבה שהעמידו על גבי מעין, איך עושים חיבור וביטול כלי. וכן לגבי חפירה שבצד הנהר, ועוד הרבה מעין אלו.
הפולמוס שהיה במקוה רוויגו היה לגבי מים שנשאבו מן הבור (לעומת מקוה חדש יותר, שהיה ממי גשמים), עיין בשיורי ברכה (ס"ק י"א, וס"ק ח"י), ושם (ס"ק י"א) מזכיר את מקואות שבמצרים שהם מקואות ממעין, ואילו מקואות שבבולאק הם מחלוקת, ויש שנקטו שלהחמיר להחשיב שהם מי גשמים.
הרי שאנו רואים שבמשך הרבה דורות, לא היה את החשש של נתן סאה ונטל סאה, כי לא השתמשו אלא במי מעין ולדברי החת"ס גם כשהשתמשו במי גשמים, הרי שלא היתה בעיה של נתן סאה ונטל סאה [ואדון עוד בדברי מרן החת"ס בהמשך].
ואזכיר עוד את הסיפור הידוע מהמקובל המלוב"ן רבי ישראל אבוחצירא הבבא סאלי זי"ע, שהורה לרוקן מקוה בעיר בודניב בחודש תמוז, אע"פ שהתמלא בניסים, רק מחמת שלא דקדקו באיזו חומרא על פי פסקו של הנודע ביהודה, ואפילו שהיו רבנים שפסקו להיתרא. ופעל בכוחו לעורר רחמים להוריד שוב גשמים, במקום מדברי צחיח[2].
♦
ג.
"הרש"ב כתב שלתקן מקוה שיעשו מקוה ע"ג מקוה".
הארכתי וכתבתי במקום אחר, שלענ"ד כוונת הרש"ב לא היתה רק מחמת דעת הראב"ד, ויתפרסם בעז"ה בגיליון האוצר הבא.
ד.
"אמנם ידוע שרוב המקואות מדורות הקודמים לא נעשו באופן שאין בו בור ע"ג בור וכדומה". צ"ל באופן שיש בו.
יש להעיר, דהרש"ב עשה את המקוה הידוע בשנת תרע"ח. והנה עיין בשו"ת עמק שאלה (סי' נ"ז) מהרה"ק רבי מרדכי דב מהארנסטייפל, שנפטר בשנת תרס"ג, מביא אודות המקוה שהיה בטשערקאס (אוקראינה) שהיה מקוה ע"ג מקוה. הרי שעוד לפני תקנת הרש"ב כבר מצינו מקואות כאלה.
וגם ראיתי בספר טהרת יום טוב (ח"ב) [ע' רפ"ו] מכתב מהרב מטמשוואר, שמביא ששמע מהגה"צ רבי ישראל פריינד אב"ד הוניאד ששמע מהרה"ק רבי יעקב ישראל מטשערקאס לגבי המקוה בור ע"ג בור. וכנראה זה המקוה אותו מביא העמק שאלה (שהיה נכדו של רבי יעקב ישראל מטשערקאס). ורבי יעקב ישראל מטשערקאס נפטר בשנת תרל"ו[3].
גם הנדון בשו"ת אמרי יושר, עליו כותב הרב [עמ' קס"ד] שהוא על מקוה כזה. והנה שו"ת זה נדפס בשנת תרע"ג, חמש שנים קודם בניית המקוה ברוסטוב ע"י הרש"ב.
ועוד יראה המעיין בספרי הפוסקים, שהיתה בעיה שהקשתה על הטבילה, והיא בעיית הקור. ולכן מצינו בהרבה ספרים ותשובות, שהיה מעיין מלמטה, או שעשו מקוה קבוע, ואליו חברו למעלה תיבה או מקוה ממים שאובין, שאליו שפכו מים חמים. ודבר זה היה מעין בור ע"ג בור.
♦
ה.
גם בחזו"א וכו', והתרעם על אלו הבונים בור השקה ואינם מחליפים את הבור מי גשמים וכו'. – עיין במש"כ במאמר בגיליון הבא בעז"ה, לבאר דברי החזו"א.
♦
ו.
והנה בדברי חיים וגדו"ט רצו להוכיח מדברי הראב"ד שנתונ"ס דאו' הוא, אלא שנתקשו מהגמ' ביבמות וכו'. – יש חילוק בין דברי הפוסקים האלו, דבגידולי טהרה, בנחל (סקכ"ו) כתב בפשטות דלהראב"ד הוי פסול מה"ת, ברם עיין בדבריו בשו"ת (סוף סי' י"ד) שכתב: ואע"ג דהראב"ד כתב סתם לפסול מ"מ אינו מפורש בדבריו דהוי פסול דאורייתא.
אבל בדברי חיים בשו"ת חו"מ ח"א (סי' ל"ז) כתב: אבל להראב"ד לפי הנראה מפשט דבריו משמע שהוא מדאורייתא, אך מש"ס יבמות הנ"ל נראה להדיא שהוא דרבנן, ואך על כל פנים שאינו מפני מראית עין, רק פסול ממש כמו שיראה המעיין בדבריו.
הרי שהדברי חיים אינו מקבל כלל את ההנחה שהוא מדאורייתא, אפילו שכך משמע מדבריו, שא"א לומר כך מכח הגמרא, ולכן מפרש שהוא פסול ברור. שו"ר שכ"כ בשיטתו בשו"ת חסד יהושע (ח"ג סי' נ"ו, ובמהדורא החדשה, חיו"ד סי' י"ט) ד"ה והגע בעצמך, וע"ע בעצי חיים מקואות (אות כ"ד). ברם בדברי יציב יו"ד (סי' קי"ז, אות י"ד) כתב דס"ל לדברי חיים שהוא דאורייתא.
ובשו"ת מנחת יחיאל (סי' י"ב, אות ד') כתב שדיוקו של הדברי חיים הוא משום שהראב"ד מסיים: וטעמא דמילתא דכתיב מקוה מים יהיה טהור, וכן הביא שם (אות י') שכתב בספר האשכול (סי' נ"א), ומדמייתי הראב"ד פסוק, משמע דהוא דאורייתא. והמנחת יחיאל הקשה דלא מצינו בשום מקום שהראשונים ידרשו פסוק להוציא ממנו דין חדש שלא נמצא בש"ס, ולכן צ"ל שהוא מדרבנן ואסמכתא בעלמא. ועוד האריך שנ"ס ונ"ס הוא מדרבנן, עיין לקמן (אות י"ד) שהבאתי את שיטתו שהוא משום מראית עין.
ובהערות דבר צבי לשו"ת מקדשי השם ח"ב (סי' כ"ט, אות א') מאריך להסביר את דיוקו של הדברי חיים, עיי"ש.
וע"ע שו"ת מהרש"ם ח"א (סי' מ"ד) דס"ל בדעת הראב"ד דהוא מדרבנן, ומציין לנחל אשכול על האשכול הל' מקואות (סי' נ"א) שכתב כן, וכן בח"ג (סי' ש"ע) כתב לשואל דסבר דהוי מה"ת, דבנחל אשכול הוכיח דהוי מדרבנן.
והנה לגבי שאובים כתב הב"י דדעת הראב"ד ששאובין דרבנן, והיינו בנתמלא ע"י כלים מאליהן, אבל אם בא ע"י אדם, היינו מילא בכתף, פסול דאורייתא. ברם בנוסחאות המאוחרות, כתב הראב"ד ששאובין דרבנן. ואי אכן ס"ל דשאובין דרבנן, הרי ודאי שא"א לומר שפסול נ"ס ונ"ס לגבי מים שאובין, הוא מדאורייתא [שו"ר שכ"כ הרב בהמשך הדברים].
ואכן במהדורת בוקוולד, כותב המהדיר (סי' א', הערה י"ט) לתלות שהראב"ד הקיל במהדורות האחרונות בדין זה, מחמת שס"ל במהדורות אלו, ששאובין דרבנן.
♦
ז.
עמ' קס"ג: וא"כ מעתה קשה טובא ע"ד הראב"ד, דאם בטעם כעיקר דאורייתא מתירין קמא קמא בטיל, כ"ש בכה"ג דמים שאובין הו"ל להתיר, וצע"ג. – כבר עוררו כן הפרי חדש יו"ד (סי' צ"ט סקכ"א) [שציין הרב במאמר], ומכח זה ועוד ראיות סבר, דהראב"ד ס"ל דאמרינן ברוב דחזר וניעור, ובפלתי (סקי"ב) כתב דהוא מדרבנן, וכתב בשו"ת מנחת יחיאל [הנ"ל (אות י"ב)] (אות ה') דלפר"ח ודאי דעת הראב"ד דנ"ס ונ"ס הוא מדרבנן.
אמנם לש"ך ולפרי תואר שם, החולקים וסוברים דלראב"ד לא אמרינן חוזר וניעור אפילו בדרבנן, כבר הקשו בדברי חיים הל' מקואות (סי' כ'), ובחיבור לטהרה (כלל ב', סי"ב, ס"ק מ"א).
והדברי חיים כותב שדוקא מכח שיטתו זו, מוכיח הראב"ד את דינו, ואביא בקיצור את עיקרי דבריו, דהנה ביבמות (פ"ב ע"ב) המובא במאמר בדברי הראב"ד, מוכח שכשר רק עד רובו. ומוכח מהגמרא הזו שלא אמרינן דקמא קמא בטיל, וקשה על שיטת הראב"ד.
וכתב הדברי חיים, שהראב"ד מוכיח מזה שאין סברא של זריעה וביטול במים, וכמו שאמרינן לענין טומאה, האי טומאה כמאן דאיתא דמיא, ומשו"ה לא מהני רק רוב מי מקוה, אבל ברוב שאובים, אמרינן דעוררו השאובין שהיו קודם.
וע"ע בהערות דבר צבי על שו"ת מקדשי השם ח"ב (סי' כ"ט, אות א') מש"כ בזה, והביא כיו"ב לחלק בין איסור לטומאה מהגאון רבי יוסף ענגיל בספריו ציונים לתורה (כלל י"ד) ובית האוצר (כלל י"ח, אות ג'). וע"ע בבעלי הנפש לראב"ד מהדורת בוקוולד, שער המים (סי' ג', הערה ג') שהביא חילוק אחר מהחזו"א, אבל גם הוא מחלק בין טומאה לאיסור.
והחיבור לטהרה כתב גם תירוץ בזה, רק שדחאו מכח דברי הראב"ד במקו"א, עיי"ש.
ועיין מנחת יחיאל ח"א (סי' י"ב, אות ו') שכתב שצ"ל דס"ל לראב"ד דהוא משום מראית עין, והיינו כעין שתירץ הרב.
ונאמרו עוד תירוצים בזה (ועתה אינני זוכר מי אמרם), כגון שבלח ולח מודה הראב"ד דאמרינן חוזר וניעור.
מ"מ חזינן, שמכח קושיא על הראב"ד אינו מוכרח להגיע למסקנא שהראב"ד סובר שהפסול הוא מראית העין, ומכח זה להכריח הלכה כך, ודו"ק.
♦
ח.
בישועות יעקב וכו' ובאג"מ רצו להתיר ע"י המשכה. – כן כתבו נמי הגידולי טהרה בנחל (ס"ק ל"ה), ובלחו"ש (סי' ר"א) שמלה (סקנ"ד), שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב (סי' כ"ז, אות ד', ו'), שו"ת מהרש"ם ח"א (סי' קל"ד[4], סי' קמ"ה) ח"ג (סי' ש"ע[5]), שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ב (סי' י"ז), שו"ת עמק שאלה יו"ד (סי' ו'), שו"ת צמח צדק יו"ד (סי' קע"ד), ובשו"ת אבני נזר יו"ד (סי' ע"ר), שו"ת אמרי יושר ח"ב (סי' פ"ה), והחזו"א (סי' קל"ט סק"י[6]) דמים שבאו בהמשכה לא אמרינן בהו נ"ס ונ"ס.
♦
ט.
ברם כבר העיר וכו', שהראב"ד גופיה מוכיח שמחמיר בכה"ג. – כבר בדברי אמת בקונטרס שלישי [עמ' ק"ד, מהדורת אהבת שלום] כותב דמהראב"ד משמע דלא מהני אף בהמשכה, ונראה בכוונתו כמו שדייק בגדו"ט בנחל (ס"ק ל"ה), וכמו שכותב הרב מהקונטרס נ"ס ונ"ס. וגם באבני נזר שם (אות ב') דייק כן מהתשב"ץ ח"א (סי' י"ז).
ועיין גם בשו"ת עמק שאלה יו"ד (סי' נ"ה) שמביא דברי התשב"ץ ח"ג (סי' י"ב) שחשש לדעת הראב"ד אף בשאובה שהמשיכוה, וזה לכאורה סותר בדעתו של העמק שאלה, שהבאתי לעיל (אות ט"ו) שהתיר שם (סי' ו') בהמשכה. ונראה בדעתו שלגבי מקוה שיש בו מ' סאה כשרים, והוא בא להוסיף עליהם רוב (מחמת שהוא חושש לגירסא ראשונה בראב"ד), בזה הוא מקיל בהמשכה, אבל אי בא ליטול ולתת במ' סאה עצמם, לזה הוא חושש אף בהמשכה.
ועיין נמי במהרש"ם ח"א (סי' מ"ד) סוד"ה אולם מ"ש, שהביא דברי הישועות יעקב והשיג עליו. וגם זה סותר את דבריו שהבאתי לעיל. ובשו"ת בית ישראל (לאנדא) ח"ב (סי' מ') עמד בסתירה שבדברי מהרש"ם, וכתב דבמקום שהיה לכתחילה לבנות מקוה כזה, לא רצה לסמוך להתיר לעשות כן. אבל במקום שנעשה כבר כן, התיר.
♦
י.
יש סוברים שע"י השקה אפילו לרגע מהני וכו', ברם העיר בקונטרס נת"ס ונט"ם (צ"ל ונט"ס) הנ"ל דפשטות דעת הראב"ד היא שבעי השקה תמידית וכו', אלא שהחזו"א שם חילק וכו'.
לכאורה אין זו קושיא, דאי נבוא לצאת שיטת הראב"ד לגבי חד, משום זה אין צריך לחשוש לדבריו בדבר אחר. אלא שבדברי חיים מקואות (סו"ס כ') ועיי"ש בפתיחה (אות ו'), ובשו"ת ח"א יו"ד (סי' מ"ב, אות ב') תלה שני דינים אלו אחד בשני, ולכן קשה, דאי באנו לצאת ידי הראב"ד בנ"ס ונ"ס, לא מועיל השקה לרגע, דשתי הלכות אלו שורש אחד להם [ברם בשו"ת חו"מ (סי' ל"ז) כתב לעשות מקוה עם השקה לרגע לצאת ידי שיטת הראב"ד, ולא חשש למה שכתב דהדבר תלוי אחד בשני, ועיין בליקוטי הערות שם באריכות].
ובדרך זו לומר ששני הדינים תלוי חד בחברו, הלך גם חתנו בחיבור לטהרה (כלל ב', סי"ב, אות מ'), ובשו"ת שם (סי' ב') ובשו"ת עמק שאלה (סי' מ"ח) ובהשמטות (י"ג) שבסוף הספר. וכ"כ הגידולי טהרה (סי' י'), שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב (סי' כ"ז, אות ד'), ושו"ת צמח צדק (סי' קע"א), ומקוה טהרה (ס"ק קל"ג) ד"ה ומ"ש (ועיי"ש בסוף הס"ק ד"ה ע"כ), שו"ת מהר"ש ענגיל לבנון נטע (אות ע"ב) ח"ב (סי' י"ז), גלות עליות (פ"ג מ"א, פסקא ב' אות ט'), שו"ת בית ישראל (לאנדא) ח"ב יו"ד (סי' מ מן') ד"ה והנה מעכ"ת. ערוגת הבושם יו"ד ח"ב (סי' קצ"ז) ד"ה וראיתי בתשו'.
ועיין עטרת משה יו"ד (סי' קס"א, אות ב') שכתב לחלק בין שני הדינים, ומה שהביא מהמהרש"ג ח"א יו"ד (סי' ס"ו), ועיין שו"ת שאילת שאול ח"א (סי' מ"ט) שכתב דמהש"ך לא משמע דהוא תלוי אחד בשני, ועיין נמי מש"כ בזה בדברי יציב יו"ד (סי' קט"ז, אות ו'-ז', סי' קי"ז אות י"א). ועיין תשורת שי תנינא (סי' קל"ג) שהוכיח לחלק כן מדברי רבינו ירוחם, ועיין מקוה ישראל (שטיינמץ) (ס"ב).
החזו"א עצמו מוסיף עוד אופן להתיר לדעת הראב"ד (על פי מה דס"ל בדעתו דהוא משום מראית עין), שכתב (סי' קכ"ג סק"ג) לחדש דאף הראב"ד מודה בנותן מים במקוה השלם ויורד למקוה החסר דאין זה נתן סאה ונטל סאה, דדוקא אי נחו השאובין במקוה, או נבלעו בקרקע, אז פסלינן, אבל בשופך שאובין למלא ויוצאין, נראה כאילו השאובין יוצאין וכשר.
♦
יא.
עמ' קס"ד, וגם הגר"מ אריק בשו"ת אמרי יושר (סי' ק"א) נשאל על בור שבנו כה"ג להמלט מחששו של הראב"ד. – המעיין בתשובה המצוינת, יראה שלא נזכר הטעם שעשו מקוה זו. ברם שם ח"ב (סי' ע"ג, אות ד') מבואר מהשאלה דמיירי להכשיר נ"ס ונ"ס [ושיטת האמרי יושר עיין גם שם (סי' ע"ה)].
♦
יב.
והנה בחזו"א נתקשה וכו'. – עיין בשו"ת מנחת יצחק ח"ה (סי' צ"ב) שמביא שגם בעל הדברי יואל מסאטמר פקפק בזה שאין המים מתחלפים, עיי"ש, ועיין גם מה שכתבתי בענין זה, ויתפרסם בגיליון הבא בעז"ה.
♦
יג.
ואולי אם אם היה נעשה ע"י חור קטן כנהוג, אולי היה מסכים לזה הרש"ב, וצ"ע. – הרבה טעמים נאמרו, למה הקפיד הרש"ב שיהיה דוקא בור ע"ג בור בבור הטבילה עצמה, וכן למה יהיה הגודל של החורים כמוציא רימון, וכן למה יהיו דוקא שני חורים, ועיין נמי במה שכתבתי לגבי מקוה חב"ד, ויתפרסם בגיליון הבא אי"ה. ולכל הטעמים, מובן למה לא רצה הרש"ב לעשות חור קטן.
ולגבי החור באוצר השקה שהוא בור על בור, האם לעשות חור קטן או כשפוה"נ, עיין בספר מקוה מים חיים [עמ' רע"ג], ועיין במועדים וזמנים ח"ד (סי' ש"י, הערה א') שתמה על המשאירים נקב כ"ש.
ויש מקפידים לעשות גם בבור ע"ג בור בהשקה חור בגודל כמוציא רימון, וכ"כ המנחת יצחק ח"ב (סי' כ"ג, אות ח').
♦
יד.
והאמת שמאחר שכ"ז כדי להמלט מהבנה יחידה בדעת הראב"ד, עלה בדעתי שגם לחסידי חב"ד, אם אין להם מקוה כה"ג לפניהם, אין לטרוח כולי האי לקיים את דברי הרש"ב. ושאלתי לידידי, הרב עמנואל דיינה שליט"א, לברר אצל חמיו, הג"ר דוד שוחט שליט"א ה' ישלח לו רפואה שלימה מראשי רבני חב"ד בארה"ב, והשיב שאמנם מנהג זה דבור ע"ג בור טבילה של הרש"ב מנהג חזק אצלם, אבל לא היה מייעץ לאשה שלא ללכת למקוה אם לא נבנה ע"פ הרש"ב.
מאחר שאני רואה שהדברים אינם מספיק ברורים אפילו לרבנים חשובים בחב"ד, ומחמת שנתקלתי במכשולות שבאו מכך, שנתקלתי בשלוחים שבאו למקום שהיה בו מקוה כשר עם אוצרות מהצד, וברצונם "להדר", הלכו וחפרו לעומק בבור הטבילה על מנת להוסיף בור, ומחמת בורותם ושלא התייעצו עם אף אחד, פגעו בכל האיטום של בור הטבילה והאוצרות, וכל המקוה נהיה זוחל, והיו חייבים לסגור את המקוה הזה. והיה מקרה שהיה זו מקוה יחיד ביישוב, וכל זה מחמת הרצון כביכול "להדר", על כן אאריך פה קצת בזה.
הנה הרבי הרש"ב מליובאוויטש בנה את המקוה בחצרו, ובהשגחתו, אבל לא עשה מהדבר פרסום, ובוודאי לא עשה מהמקוה שיטה, והדבר לא היה ידוע ומפורסם בכלל. וכך כותב הגאון רבי יעקב לנדא זצ"ל במכתב [נדפס בקונטרס מקוה ע"ג מקוה, מונטריאול תשמ"ז, ע' 48]: זה לא בא מכ"ק אדמו"ר נבג"מ ואף לא ממני, הגר"ח נאה ז"ל לא ראה את כ"ק ולא שמע ממנו מאומה. מבלעדי אין אף אחד שידע דעת כ"ק נבג"מ, ואפילו בנו כ"ק האדמו"ר הריי"צ נ"ע קבל את כל הפרטים ממני. וכל מה שלא נזכר בהוספה לס' טהרת המים בסופו, אין לבנות על זה שום יסוד כללי ועיקר כי אין לזה שום שייכות לדעת כ"ק נבג"מ.
הגר"ח נאה ז"ל היה בעל מדות ושעורים והוא עשה לו חשבון עד כמה שאפשר לצמצם במקום, ואין לזה שום שייכות כל שהיא לדעת כ"ק אדמו"ר נבג"מ[7].
ואם רוצים לדעת מה היתה דעת קדשו, אפשר רק לראות ממה שנאמר בהוספה הנ"ל לס' טהרת המים, בת ט"ו סעיפים. - ע"כ לשון המכתב.
וכן מוכח באגרות קודש ח"ג [עמ' ר"ד] שכותב הרבי הרמ"מ [עוד בחיי חמיו הרבי הריי"צ] שאינו יודע הידורים לגבי מקואות שנהגו בחב"ד, וכותב דעתו על נקב השקה מהצד [כמו מקוה רגיל], וכותב ששלח מכתב בענין להגר"י לנדא שהתעסק במקוה ברוסטוב, ואם יהיו חדשות בענין, הוא יודיע.
ושם [עמ' רי"ח] הוא כותב, שהתקבל מכתב מהגר"י לנדא, והוא מצרפו. וזה המכתב הידוע עם פרטי המקוה בור ע"ג בור, שהגר"י לנדא מציין את הדפסתו בהוספה לספר טהרת המים, בת ט"ו סעיפים.
בשנת תשל"ג היו אפילו מתנגדים בתוך רבני חב"ד לבניית מקוה בור ע"ג בור, ורצה הרב שלו' דובער לוין [עיין בהקדמה לספר תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו] להוציא קונטרס בענין, ובסוף לא הוציא, כדי לא להגדיל את המחלוקת. ובהקדמה שם, הוא מספר שעוד בשנת תשמ"ז היו רבנים בחב"ד שהתנגדו לזה.
והנה מספר הג"ר יעקב הלוי הורוביץ מראשון לציון, במאמרו בכפר חב"ד (גל' 1450) [ע'36-37], בזה"ל: החזון איש שהתגורר בבני ברק הנהיג למעשה להשתמש במקוואות בבור זריעה, דבר שלא היה נהוג גם בחוגים אחרים שאינם חב"דיים. בעקבות זאת שאל הרב יעקב לנדא ז"ל את אדמו"ר הריי"צ נ"ע האם כשאין מקוה חב"ד יש לטבול בבור זריעה. ותשובת אדמו"ר הריי"צ היתה חיובית, שאכן יש לטבול במקוה זריעה.
תשובת אדמו"ר הריי"צ נ"ע נמסרה בעל פה. אך בידי מכתב שכתב אלי הרב יעקב לנדא בשנת תשל"ו, שצילומו מוגש בזאת [מצולם בכפר חב"ד שם], ובו מספר הרב יעקב לנדא ז"ל: פעם שאלתי את כ"ק הרבי הקודם הריי"צ נבג"מ, מה עושים, אם נמצאים במקום שאין שם מקוה כפי שהורה כ"ק רבינו נבג"מ. וענה לי: אז משתמשים במקוה שיש שם.
ובהמשך מכתב זה, כותב הרב יעקב לנדא: וודאי אם יש כבר מקוה שיש בה השקה, ודאי אין מקום דוקא לנסוע למקום אחר.
מסקנה זו כתב הרב לנדא עפ"י התשובה הנ"ל שקיבל מכ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע. דהיינו, כיון שהרבי הריי"צ הסכים שיטבלו במקוה שהכשרו בזריעה, קל וחומר שכאשר יש במקום מקוה שהוכשרו בהשקה שעדיפה על זריעה, ניתן לטבול בו.
לסיום, נכון וכדאי לציין שהמקוה בשכונת קראון הייטס, שכונת המלך, שמתחילה לא נבנתה ע"י חסידות חב"ד, היה ונשאר בנוי בשיטת השקה וזריעה והשתמשו בה במשך עשרות שנים, עד ששיפצוה מחדש בשנת תשד"מ והתקינו בה בור ע"ג בור. ע"כ דבריו של הרב הורוביץ.
גם הגרמי"ל לנדא מעיד על הוראתו של הריי"צ לאביו, וכפי שנדפס בתפארת אירופה ח"א (עמ' 114), ובפרדס חב"ד גליון 11 (ע' 54), ושם גם הורה שאם אין בור חב"ד שיש לטבול במקוה רגיל.
ועיין בליקוטי שיחות חי"ז (עמ' 476, 477) שכותב אדמו"ר הרמ"מ במכתב משנת תשט"ו, וכן במכתב משנת תשכ"א ותשכ"ב, לעשות שני בורות מהצד.
ושם (עמ' 477) כותב, פשוט שבמקום שלא יסכימו למקוה זעג"ז, יש לעשות מן הצד, ושניים, לזריעה ולהשקה.
וכן באגו"ק ח"ז (ע' צ"ז) כותב לעשות מקוה שיהיה ללא ההיתר של נתן סאה ונטל סאה. אך לא מתנה דוקא בבור ע"ג בור.
היוצא מכל הנ"ל, לחסיד חב"ד, כמו שכותב הרב הורוויץ שם: כלומר, דבר ברור ופשוט הוא, ללא כל צל של ספק, שכאשר יש בעיר או בעיר סמוכה מקוה 'בור ע"ג בור' יש להקפיד בתוקף ולעשות כל מאמץ לטבול דווקא במקוה זה. ועם זאת, כל היודע בטיב הלכות מקוואות, יודע שגם המקוואות האחרים, שאינם בשיטת 'בור ע"ג בור' אלא הוכשרו באופנים אחרים, כדלהלן, גם הם כשרים לכתחילה.
[יש לציין שדברי הרב הורוויץ עוררו סערה, שאחריה הוא פרסם מכתב ארוך כהבהרה לדבריו, ואעתיק פה את עיקרי הדברים הנוגעים לעניינינו משם:
במאמרי בענין מקוה חב"ד... לאחר מכן הגיעוני תגובות שמהם נוכחתי שאצל חלק מקוראי המאמר הנ"ל, ומאלו שהובא הענין לידיעתם, התקבל רושם שאינו מדויק - שכאילו כל הענין של מקוה ע"ג מקוה הוא חומרא והידור בעלמא, וממילא היחס לזה הוא יחס של מהיכי תיתי אם אפשר לנהוג כן מה טוב ואם אי אפשר ה"ז גם טוב.
והנני להבהיר בזה באופן הכי ברור, שרושם זה אינו נכון וח"ו לומר כן. וזהו (בעיקר) מפני שאצל כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, היה ענין זה נוגע מאד והוא עמד על כך שמקוואות הנבנות יהיו כתקנת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב דוקא, ובודאי רצון ק' הוא שישתמשו ויטבלו במקוה כזו דוקא.
ואדרבה, נראה שאצל רבינו היה ענין זה חשוב ביותר אפילו עוד יותר מאשר אצל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, שהוא רק הביע רצון ק' שהמקוה שבביתו תבנה בסגנון המסויים הזה כפי שמסר לרב יעקב לנדא, אבל הוא עצמו לא פרסם את הדבר ולא עשה ממנו תקנה לרבים...
נמצא איפוא כי (במובן מסויים עכ"פ) יש מקום לומר, שעניין זה הוא תקנת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (עוד יותר מאשר הוא תקנת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב). ולכן על אנ"ש המקושרים לרבינו נשיא דורנו להקפיד בזה ביותר מצד חביבות ההתקשרות...
מה שכתבתי בכפר חב"ד הנ"ל היה רק להוציא מדעת הטועים, ה"מקושרים" הגדולים (במרכאות), שכאשר אין במקומם מקוה חב"ד והטבילה מזדמנת בשבת הריהם דוחים אותה לאחר השבת, או שמחללים את השבת (בשגגה) ע"י יציאה מחוץ לתחום ח"ו וכיו"ב, שאלו הם ענינים של איסור גמור ופשיטא שעניינים של איסור אינם נדחים מפני הידור במקוה או מפני ההידור של 'נפיק מפומיה דרב כהנא', ויש להם לטבול במקוה אחרת שנמצאת אצלם.
עוד הוספתי במאמר הנ"ל, שגם אם הדבר כרוך ב'טרחא רבה היוצאת מן הכלל' - וכגון מי שגר במקום ישוב מרוחק שקושי גדול במיוחד, או סכנה היא, לנסוע שם בשעות הלילה וכיו"ב - יש מקום להקל בזה. וזאת הוספתי ע"פ הצעת אחד מחשובי רבני אנ"ש המובהקים (והוא ביקש לדייק ולכתוב, כפי שאכן נכתב, שהמדובר הוא ב'טרחא רבה היוצאת מן הכלל' ולא בסתם טירחא או קושי), כי באמת גם באופן זה הדעת נוטה להקל... אבל ברור שבלא"ה אם אין זה מקרה חריג היוצא מן הכלל, בודאי יש לטרוח ולהשתדל בכל כחו לטבול במקוה כתקנת רבותינו דוקא.
ונראה שהגדרת הדבר ע"ד ההלכה כך היא, שתקנת רבותינו נשיאינו בענין זה עניינה הוא בדרך החיוב, כלומר שכשנגשים לבנות מקוה יש לבנותה ע"ג האוצר של מי גשמים [ואפשר לומר יתירה מזו, שבכל מקום שישנה קהלת חב"ד מהראוי להשתדל שתהי' שם מקוה חב"ד (גם אם יש שם כבר מקוה אחרת כשרה), אם אין הדבר כרוך במחלוקת או בבעי' מיוחדת] וכן כשעומדים לטבול במקוה בוודאי יש להעדיף מקוה כזו, אך רבותינו מעולם לא התכוונו לתקן בזה משהו בדרך השלילה, כלומר להמליץ על הריסת מקוה הבנוי' בשיטה אחרת (ולכן בשכונת המלך השתמשו במקוה שהכשרה מהצד במשך עשרות שנים עד שהגיע זמן שיפוץ המקוה ואז בנוה כתקנת רבותינו), או שלא לטבול במקוה קיימת כשאין בסביבה מקוה חב"ד או כשהטבילה במקוה חב"ד כרוכה בבעיה הלכתית כלשהי כנ"ל].
וחשוב מאד לפרסם את הדברים כדי למנוע טעויות ו'ליישר את הדעות' לנהוג כחסידים מקושרים באמת (ולא כחסידים שוטים), להדר הידור נכון במצוות בכלל ובמה ש'נפיק מפומיה דרב כהנא' במיוחד].
♦
טו.
מקוה חב"ד וכו', שכל יסודו הוא להרוויח בזה את שיטת הראב"ד. – יש במקוה זה עוד מעלות, כפי שפירט בספר תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו [ע' ע"ג], ובספר אור מאיר ח"ב, (סס"א) בתוס' אור (סקש"ל) [ע' שצ"ט] ד"ה וברור לי [ובעוד מקומות בספריו], שכתב שמעלת מקוה זה, שאין צריך השגחה שלא היו ג' לוגין בתחילה הפוסל זריעה, וכן שהיה השקה כראוי, ששתי אלו בדר"כ צריך השגחה, ובבור חב"ד אין צריך השגחה על זה.
♦
טז.
עמ' קס"ה, כתב בדעת החת"ס שלא חשש לממלא בכתף בדעת הראב"ד, וכדעת החזו"א. – יעויין בספר שבט מיהודא (סכ"ד) [ע' קע"ח] שמוכיח מדברי החת"ס שכותב שו"ת יו"ד (סי' רי"ד), ולהראב"ד נמי היינו אי יחסרו עד חציים עפ"י חשבון, ולדעתי לא יהיה כן לעולם כי טרם שיעלו החשבון כך כבר נמלאו העוקים במים כשרים ע"י גשמים ושלגים.
וגם בשו"ת יג"ל יעקב יו"ד (סי' ס"ח) כתב דאף לחת"ס ס"ל דיוצאין שיטת הראב"ד דלעולם לא יהיה פחות ממחצה, ועוד כתב שם סברות שהראב"ד מקל בכהאי גוונא. ועיין נמי בליקוטי הערות על החת"ס שם (אות מ').
♦
יז.
ע' קס"ו. במנחת יצחק (ח"א ס' קמז) הציע תיקון לעשות מקוה ע"ג מקוה באוצר מי גשמים, ובמקוה תחתון יעשה ב' נקבים א' כשיעור שפה"נ ועוד נקב כחוט השערה.
המעיין בדברי המנח"י יראה שבמקום המצויין לא דיבר כלל לגבי בור ע"ג בור, לא בבור הטבילה, ולא באוצר. אלא כוונתו לתיקון אחר, לעשות חור השקה גם בין האוצרות. בין אוצר הזריעה לאוצר ההשקה. ומפרט זאת גם שם (סי' קמ"ח), יעויין שם בסוף הסימן בפרט.
אמנם בח"ב (סי' כ"ג) הוא מביא את ענין בור ע"ג בור באוצר, ושם כותב שיעשו נקב כל שהוא, ומידי פעם יפתחוהו את הכיסוי לרגע.
והנה פתיחת הפקק (אם ישנו) בטבלה בין האוצרות, הוא דבר שפרקטית הוא קשה ביותר, כי להתכופף לאוצר, ולהושיט את היד לעומק המים, ולחפש אחר הפקק, ולמושכו והחזירו, זה דבר מסובך. אבל המנחת יצחק מדייק בלשונו וכותב, לפתוח את הטבלה, וכנראה התכוין גם למש"כ, כי להזיז את כל הטבלה, אפשר ע"י מקל, או מוט, וכך גם להחזירה. וגם את זאת אינו מחייב, עיי"ש.
ועיין גם בח"ד (סי' ל"ט) שמסביר מדוע מספיק כחוט השערה. ובח"ו (סי' צ') שכותב שעדיף בור ע"ג בור מהצד, וח"י (סי' פ"א) במקוה שלא היה מקום לעשות מהצד, שיעשו בור תחתון במקוה עצמה, ושיהיה פקק בנקב ההשקה, ובפקק יהיה נקב כ"ש מעבר לעבר.
♦
יח.
עצת פילטר, חשבתי וכו'. – עיין בס' אור מאיר ח"ב בתשובות שבסוף הספר (סו"ס א'), ושם [ע' תקל"ו] במכתבו של הגר"ש ואזנר.
♦
יט.
וכן שמעתי מהגר"ש מילר שליט"א שלא צריכים לבנות מקוה לשיטת הראב"ד. – במחכת"ה של הרב מחבר המאמר, נראה לי שיש להגיה בדבריו, כדי שלא יבואו ח"ו לידי טעות המעיינים בדבריו.
דהנה למי שלמד את כל המאמר ברי לו שכוונת דבריו על מקוה הרש"ב, כי הלא מבואר סברת רבותינו, ה"ה החזו"א, החת"ס, ועוד רבים, כי במקוואות שלנו אנחנו יוצאים ידי חובת הראב"ד, ולכל הפחות לגי' אחת. אבל מי שרואה את דבריו מקופיא, ונתקל במשפט זה, יכול להבין את דבריו שלא כראוי, ולבוא להקל במקום שאין להקל.
לכן יש להגיה (בהסכמת הרב כותב המאמר), ולכתוב שלא צריכים לבנות מקוה "כשיטת הרש"ב", או "כשיטת הגירסא המחמירה בראב"ד, דהיינו ממלא בכתף".
♦
כ.
עמ' ק"ע, מביא את דעת הרבי מצאנז הדברי יציב נגד מקוה ע"ג מקוה.
שמעתי ממו"ר הגה"ח רבי אברהם מיכאל הלפרין שליט"א, רב הגבעה הצרפתית, שהאדמו"ר מצאנז זצ"ל היה מגיע תקופה מסוימת כששהה בירושלים ת"ו לטבול במקוה בגבעה הצרפתית, ופעם דברו לגבי שיטת הרש"ב, ואמר לו הרב הלפרין, שהוא בנה מקוה כזו בגבעה הצרפתית, ממש ליד מקום עמדם. ואמר הרבי מצאנז זיע"א שברצונו לראות את המקוה. ואכן הלכו יחד לראות את המקוה, וביציאתם אמר הרבי זצ"ל, שלא על כזה מקוה התכוין זקיני הדברי חיים שפסול מחמת קטפרס.
גם הרבנים לבית לנדא [להבחל"ח], מעידים, כי אביהם הגר"י לנדא זצ"ל דיבר עם האדמו"ר זצ"ל, והסכים האדמו"ר עם אביהם שאם עושים כפי שפירט הגר"י לנדא, שאין בזה חשש קטפרס.
וכן העיד בנו האדמו"ר מצאנז שליט"א.
ועיין במאמרו של הרב ברוך אוברלנדר בקובץ אור ישראל תשרי תשע"ט [שנה כ"ד גליון א' (ע"ז)] (ע' ער"ה), ובמכתבו של הגרח"א לנדא הנדפס בספר תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו [ע' קמ"ז], וכן יש מכתב בנידון מהגרמי"ל לנדא שמעיד על כך.
♦
כא.
כשיטת הראב"ד סובר נמי הרשב"ם ב"ב (ס"ו ע"א) ד"ה ומתמה, רק שמחמיר יותר, דס"ל דאפילו ברבו שאובין פסול (כגי' א') מדרבנן, וס"ל דשאובה כולה דאורייתא, וקמא קמא בטיל, עיי"ש.
♦
כב.
לסיום הדברים, אביא כאן דבר מעניין בנידון משו"ת מהרי"ץ [להג"ר יוסף צבי דושינסקי גאב"ד ירושלים] (סי' פ"ב), שכותב: והנה לענין חשש נטל סאה, נראה קצת חומרא לדעת רמב"ם יותר מלראב"ד, כגון אם לא הוי כאן פסול דאורייתא, שלא היה ע"י אדם, להראב"ד י"ל בכה"ג אף בנתן סאה ונטל סאה כשר כיון דלא הוי רק דרבנן ודאי אפשר לטהר בזריעה, ולא חלק רק בגוונא דיש כאן פסול תורה, ע"ז לא מהני זריעה וכו', ומעתה לפי מה שהארכנו היכא דיש כאן מ סאה וע"י המשכה, שפיר י"ל אפי לראב"ד כשר אפי' אם הלכו השאובין שנמשכו למקום אחר, מ"מ להרמב"ם (פ"ד ה"ז) [ועיי"ש בכס"מ] דסובר משום מראית עין אסור, והרי לרמב"ם גם בשאובין לגמרי ג"כ לא הוי מה"ת [שם (ה"ב)], ומ"מ אסור בנתן סאה משום מראית עין, ולפי"ז ודאי אפי' בהמשכה היה מקום לומר כן, כיון דמשום מראית עין הוי אין לחלק [ומ"מ מסיק דאינו כן].
אמנם כל דבריו וראיותיו הם רק לגירסת הראב"ד הראשונה, כמבואר למתבונן בדבריו, ולגירסאות בבעלי הנפש (סי' א' ה"ה) [ע' קכ"ה, הערה 11, מהדורת בוקוולד], ולא לגירסאות המאוחרות יותר, אבל פטפוטי תורה ודאי יש כאן.
♦ ♦ ♦