בעניין פסול נקבים בקלף
א. איכות הפסקת האות בניקבא * ב. גודל הנקב הפוסל * ג. טעם פסול ניקבי ניקבי * ד. טעם פסול ניקב ירכו * ה. נקב שנעשה אחר הכתיבה * ו. נקב בחלל הפנימי של האות * ז. נקב או עירוב במקום מיותר באות * ח. הפסק באמצע אותא. איכות הפסקת האות בניקבא
גרסינן במנחות ל"ה א' ואמר אביי האי קילפא דתפילי צריך למיבדקיה דילמא אית ביה ריעותא, ובעינא כתיבה תמה וליכא. יש לעיין אם פסול נקב שייך רק כשהוא בעובי קולמוס (כגוןC:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\נקב.png) שאז הוא פוסק את האות לשנים, או אפילו נקב פחות מזה, שאינו מפסיק את האות לשנים (כגוןC:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\נקב - עותק (2).png) עלול לפסול. והנה מלשון הרמב"ם לכאורה משמע שגם נקב פחות מזה עלול לפסול, משום שכשדיבר על נקב שנעשה אחר כתיבה כתב אם ניקב בתוך האות כו' ניקב בירך של אות עד שנפסקה כו'. משמע דנקב דרישא שנעשה קודם כתיבה, דתני ביה דפוסל, לא מיירי דווקא בנפסקה האות. ולהלן יבואר בס"ד מאיזה דין הוא פוסל.
ומאידך בלשון האור זרוע ורי"ד וריא"ז יש משמעות שכל הפסול הוא כשהנקב פוסק את האות לשנים, דכי האי גוונא לא הוי כתיבה תמה, אבל נקב שאוכל מעט מעובי האות אינו פוסל. וז"ל האור זרוע (הלכות תפילין סי' תק"נ): אפסיקא ליה ו' דויהרג בניקבא... דאתרמי נקב בקלף כנגדה ולא הי' יכול למשוך הוא"ו כל צורכה. דהיינו נקב שאין הדיו עוברת עליו. וז"ל רי"ד (מנחות ל"ה א') ואמר אביי האי קילפא דתפילי צריך למיבדקיה דילמא אית ביה ריעותא, ובעינא כתיבה תמה וליכא, פי' שלא יהא בו שום נקב שיפריד האות, או שיהו פני הקלף נקיים, שלא יהא בו שום חוט שלבשר שיעכב הקולמוס ולא תבוא האות תמה. וז"ל ריא"ז- וכן צריך שיהיה הקלף חלק ולא יהיה בו דבר המעכב את הקולמוס, ואינו מדביק האות, ואינה כתיבה תמה. וכן כל אות הדבוקה לחברתה פסולה, שכל אות צריכה שתהיה מוקפת גויל מארבע רוחותיה כו'. גם לשון רש"י נוטה לדעה זו, וז"ל בחולין (קי"ט ב') אי חלחולי מחלחל תפילין היכי כתבינן - והלא העור חלול כנגד השער ובעינן כתיבה תמה שלמה ולא פסוקה דכתיב וכתבתם שיהא כתיבה תמה. ובשבת (ק"ח א') לא ניכתוב - דרחמנא אמר וכתבתם כתיבה תמה, שלימה ולא מופסקת.
אך קשה על זה א. מדוע אביי לא סמך על זה שתוך כדי הכתיבה הסופר ירגיש שיש נקב בקלף והפסק באות, או עכ"פ כשהסופר מגיה את הפרשיה מהפסקים (לפי מה שנפסק בשו"ע דהפסק באמצע אות פוסל אף בלי נקב) יגלה גם תקלה זו.
ב. אמרינן בגמרא חולין קי"ט ב' גבי נקבי השערות חלחולי מחלחל [עד הבשר] מתקיף לה רב אחא בר יעקב אלא מעתה תפילין היכי כתבינן הא בעינן כתיבה תמה וליכא אשתמיטתיה הא דאמרי במערבא כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב. והנה גמרא זו צריכה תלמוד ואכמ"ל, אך עכ"פ מסתבר שרב אחא בר יעקב צייר לפניו נקבים פחות מעובי קולמוס, שאינם קוטעים את האות לגמרי, וטען שזה פוסל מדין ידוע של כתיבה תמה. ולא משמע שתשובת הגמרא היא להד"ם ורק קטיעת אות פוסלת. ועוד, מדתלו הדבר ב"דיו" ולא בקולמוס, ואמרו "אינו נקב" שזו כעין הגדרה של לבוד ולא פתרון מתואם לכל קולמוס לפי גודלו, משמע שאכן גם נקב שאינו קוטע את האות פוסל, אך נקב הפחות משיעור מסוים כלבוד דמי.
ג. בירושלמי מגילה פ"א ה"ט אמרינן אם היתה הדיו יוצאה מבין הנקבים פסול, ובהחלט לא משמע שבאו לומר שרק אם האות נקטעת היא פסולה, אלא להיפך, שגם אות מגובשת, אם נוצרים בה חורים היא פסולה.
ולכן נראה לדינא דגם נקב שאינו מחלק את האות לשנים הרי הוא פוסל, ולהלן יבואר בס"ד מאיזה דין הוא פוסל.
ואגב אורחא, לשון בית יוסף בסי' ל"ב היא: וכתב הר"י אסכנדרני בסימן ל"ו פירוש נקב קטן כחודה של מחט עד כשמעביר עליו הקולמוס בדיו נסתם שאין האות נחלקת בו לשנים אינו נקרא נקב וכותבין על גביו אבל אם הוא גדול שהאות נראית בו חלוקה לשנים ודאי נקב הוא עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו, דבצד הקולא כתב נקב כחודו של מחט שהדיו סותמו, ובצד החומרא כתב נקב שהאות נראית בו חלוקה לשנים, ובאמת בין שני המצבים הקיצוניים האלה יש מצבים אמצעיים טובא. ובשלחן ערוך סעיף י"ג העתיק מר"י אסכנדרני רק את סוף דבריו, ולשון זו לכשעצמה משמע לקולא טובא, אבל המשנה ברורה תירגם את דברי השו"ע דנקב שאינו נסתם בדיו קורין לו שהאות נראית חלוקה לשנים על ידו, וצריך ביאור.
♦
ב. גודל הנקב הפוסל
אופן ההסתכלות
יש ג' דרגות בנקבים בקלף, זו למעלה מזו, וכל הני ג' דרגות, אזי קודם שכתבו עליהם כשהקלף על השלחן הם ניכרים כבורות חשוכים בקלף, וכשהקלף נגד אויר החדר (המואר) רואים דרכם את לבנונית החדר, ואין צריך לומר שכשהקלף נגד מקור אור כגון פלורוסנט, הם ניכרים. ולאחר שעבר עליהם הקולמוס הם נחלקים להגדרות שונות -
דרגא א - נסתמת לגמרי ע"י הדיו, ואינה ניכרת אפילו כנגד מקור אור. [לכאורה באופן טבעי סתימה זו לא אמורה ליפול מאליה.] ודרגא זו משמעות הגמרא דלא חשיב נקב אפילו אם נשאר פתוח ולא נתכסה בדיו, כגון שהקולמוס הגיע עד אליו ולא עד בכלל, או שעבר רק על פני חציו וממילא הצליחה להיווצר שם מעטפת, או שנוצר שם קרום ואחר כך דקר שם בראש מחט וחזר וניקב [ולכן כשמחזיקים הקלף בחלל החדר רואים את הקיר מבעד לנקב]. ומכל מקום חשיב מוקף גויל, דכלבוד דמי.
דרגא ב - לאחר הכתיבה ניתן להבחין בנקב כל שהוא כנגד חלל החדר (המואר), אבל על השלחן לא מבחינים שהאות לא מלאה דיו[1]. ועל דרגא זו צריך עיון אם פוסלת או לא. [דאף דאמרינן בגמרא דאין הקלף צריך בדיקה משום דקולמוסא בדיק ליה, אין ללמוד מזה שכל מצב שהקולמוס מרגיש ודאי פסיל, דדילמא אם הקולמוס מרגיש, צריך לדון ולעיין.] ויש להחמיר.
דרגא ג - גם על השלחן רואים שיש פגם באות מחמת חור. [אך לא בהכרח שיודעים שהחור מפולש, אלא עלולים לחשוב שזה שקע שנסתם בתחתיתו.] ולכאורה דרגא זו פוסלת.
תמונה להמחשה בעלמא. בהגדלה
♦
סוג הדיו
לשון הגמרא היא "כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב". ובפשוטו משמע שנאמר כאן "שיעור". כלומר, מלבד מה שמבואר בירושלמי שגם נקב גדול קצת, אם בפועל נסתם ע"י הדיו בסיוע הרוק אינו פוסל, מלבד זאת יש גודל מסוים של נקב שהוא כלבוד, ואינו פוסל אפילו אם מסיבה חיצונית לא נסתם ע"י הדיו או נסתם וחזר ונקבו. והיינו גודל שהדיו עובר עליו ומכסהו, וכדתנן גבי סככות ופרעות (אהלות פ"ח מ"ב) שהם יכולים לקבל מעזיבה. אך יש לדון באיזה דיו מדובר, כי רבו הסוגים והמינונים של הדיותות. והנה בכלים פי"ז חזינן שרוב השיעורים הם קבועים, ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם. וכפי הנראה היותר רצוי לתורה שהשיעור יהיה קבוע כדי שלא יצטרכו למדוד בכל פעם, וכן כדי שיוכלו להתרות התראת ודאי ולהעניש. אבל במקום שאין שיעור קבוע שמתאים לכולם במידת מה, התורה נותנת שיעור המשתנה בין אדם לאדם, כגון בשיעור שתיה ביום הכיפורים ושיעור ארבע אמות של תחומין לגדול באיבריו ושיעור קמיצה. ויש לעיין בנידון נקב שהדיו עובר עליו, האם משערין בדיו שלו או בדיו בינוני. והסיבה לשער בדיו שלו, בשונה מרוב הלכות התורה, היא משום דגם אם נשער בבינוני זה לא יפטור אותנו מהצורך למדוד לכל נשאל מחדש. דהרי הא קמן שאין בידי בתי ההוראה קלף נקוב שמסומן בו מאיזה גודל נקב אין הדיו עובר, וגם לא תירגמו את זה למידת אורך, דהיינו כך וכך מיקרון, משום שזה לא מעשי לרב ולא לשואל למדוד את מס' המיקרון שבנקב. ועוד, דיתכן דהמציאות משתנית גם בין עור לעור, כגון מין העור, והשכבה הדרושה (דהיינו גויל או קלף או דוכסוסטוס), עובי השכבה (תלוי בדיקוק), וחומרי העיבוד. שיש חומר שהדיו נדבק אליו יותר ויש פחות. ובזה אין סברא ללכת אחרי עור בינוני. ועל כרחך לא תספיק קביעת שיעור פעם אחת ולתמיד, אלא יצטרך כל סופר לשער לעצמו. ואם כן, מצד הדיו נמי ידון כל דיו ודיו לעצמו. גם סתימת הגמרא בזה מתפרשת טפי כההבנה הרהוטה המורה לסופר לבדוק בדיו שלו איזה נקב הדיו עובר עליו ואיזה לא, מבלי להעלות על הדעת שאולי הדיו שלו סמיך מהממוצע, ושאולי אזלינן בתר הממוצע, ולמרות שדיו שלו מכסה את הנקב, מכל מקום הנקב הוא יותר מכשיעור וכפרוץ דמי. וצ"ע.
♦
ג. טעם פסול ניקבי ניקבי
הנה טעם פסול ניקבי ניקבי באות, ההנחה הראשונה היא שהוא משום "מוקף גויל" (עי' מנחות כ"ט א'), דהיינו דבעינן שהדיו יהיה ניכר על רקע הגויל, והנקב הרי הוא אויר. תדע, שהרי בירושלמי מגילה פ"א ה"ט דנו על ניקב נקב ביריכו של ה"א, ומבואר שם ודאי שהנידון הוא על היקף גויל. ואם כן ניגמר מינה "נקב" "נקב", שגם כאן הנידון הוא משום מוקף גויל. ונפקא מינה- שהנידון הוא יותר על נקב שבצד האות מאשר על נקב שבאמצע עובי האות. אלא שיש על זה כמה קושיות.
א. בהמשך הירושלמי שם הוא מזכיר מימרא אם היתה הדיו יוצאה מבין הנקבים פסול, עיין שם, ואם הרישא של ניקב נקב ביריכו של ה"א עם כל השקלא וטריא דהתם הוא ג"כ אותו פסול, קצת תימה שפתאום הירושלמי חוזר וניעור ומשמיע לנו דין יסודי שכבר שקלינן וטרינן לעיל טובא בפרטיו.
ב. במימרא דהיתה הדיו יוצאה מבין הנקבים, מבואר שמדובר על נקבים שהם בתוך עובי האות והדיו בורח דרכם ואם ישים שם רוק הדיו לא יברח, ולא על נקבים שגובלים באות מן הצד, ואילו פסול מוקף גויל לא ברירא כלל מסברא שיהא נוהג גם בנקב המוקף דיו מד' רוחותיו. (גם מה שנקטו נקבים לשון רבים, משמע שמדברים על פסול שתחילת ההבנה בו הוא כשמדברים על נקבים רבים, ואחר כך אולי הוא עובר גם לנקב אחד.)
ג. במנחות ל"ה א' וחולין קי"ט ב' מדברים על החסרון בנקבים המצויים משום כתיבה תמה, ומפשטא דלישנא משמע דהיינו שהכתב פגום מפני הנקבים שבתוכו, ולא שהגויל המקיף פגום.
לכן נראה דסוגיות אלה מדברות על נקב שהוא קטן, כגון שאין בו עובי קולמוס או רובו, ובטל במיעוטו מלחצוץ בין האות לגויל, כשם שסכך פסול פחות משלשה אינו חוצץ בין הדפנות לסכך. ומכל מקום הכא יש דין של "כתיבה תמה", דהיינו לא לכתוב כתיבה פגומה ומנוקבת. ואדרבה הפסול הוא רק כשהנקב בתוך הדיו ולא מצידו. ומשום נתת דבריך לשיעורים, אפילו נקב אחד באות אחת פוסל.
♦
ד. טעם פסול ניקב ירכו
והשתא דאמרת דיש נקב שאינו פוסל משום מוקף גויל, הואיל והגויל מקיפו והוא בטל במיעוטו, עלינו לברר האם בכלל יש נקב שיש בו פסול של מוקף גויל, או שאפילו נקב גדול חשיב מוקף גויל הואיל והגויל מקיפו, ודין מוקף גויל הוא לאפוקי עירב את האותיות (או אות שמגיעה עד סוף הגליון), וכדמשמע דעת רש"י והאור זרוע.
ודבר זה מתלמוד ירושלמי למדנו, דגרסינן בירושלמי מגילה פ"א ה"ט ר' זעורה בשם רב ניקב נקב ביריכו של ה"א אם גורדו (לדיו הסמוך לנקב לעשותו גויל) ונשתייר שם ירך קטנה כשר ואם לאו פסול, ר' זעורה בשם רב חסדא היה הגימ"ל מכלה את הגויל אם גורדו ונשתייר שם ירך קטנה כשר ואם לאו פסול, ר' זעורה בשם אשייאן בר נידבה ניקב נקב באמצע בי"ת אם היה הגויל מקיפו מכל צד כשר ואם לאו פסול. מבואר הדבר שגם נקב פוסל משום אינו מוקף גויל, והיינו בנקב גדול, אולי כשיעור עובי קולמוס או רובו. והדעת ג"כ מכרעת שיש שיעור לנקב שכבר יפסול משום אינו מוקף גויל, ואין שום הצלה לאות ע"י זה שמסביב לנקב יש גויל.
♦
ה. נקב שנעשה אחר הכתיבה
הנה מבואר בגמרא בניקב יריכו של ה"א או של וא"ו שאם נשארה צורת האות עליה כשירה, והקשה הבית יוסף היכי מכשרינן באיפסיק שום אות בנוקבא, והא אמרינן כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה.
ותירץ על זה שני תירוצים: א. דלא איתמר אלא לפסול היכא שנדבקה באות אחרת אבל היכא דאיפסיק בנוקבא לא. וכתב דכן נראה מפירוש רש"י שפירש דמוקף גויל היינו לאפוקי דבוק לאות אחרת. וזה מתאים לשיטות הראשונים לעיל דנקב אין בו פסול מוקף גויל, אלא רק פסול אם חולק את האות לשנים. ונראה דכל מה שנדחק רש"י לפרש דענין מוקף גויל הוא לאפוקי שנתחברו אותיות, הוא כדי ליישב את קושית הבית יוסף וכנ"ל. וכבר כתבנו לעיל מה שקשה על שיטה זו.
ב. דהא דמכשרינן באיפסיק בנוקבא היינו דוקא בנפסק אחר שנכתב, דכיון דכשנכתבה היתה כשרה שהיה גויל מקיפה מארבע רוחותיה, אם ניקבה אח"כ כשרה כיון שתחלתה היה בכשרות. אבל כשבתחילת כתיבתה היה שם נקב ונפסקה בו, אף על פי שיש בה שיעור אות פסולה משום דמעולם לא הקיפה גויל. וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א (תפילין ה"כ).
ועל דעת הרמב"ם קשיא לי: א. מאי שנא שיירן מתחילתן, אטו בשיירן לא בעינן כתיבה תמה, הרי לא שמענו כן [דאם כן רבי יהודה דיליף כתיבת צוואות (ברכות ט"ו ב') מוכתבתם, יסבור שאם היתה כתובה בשלימות ונמחקו הצוואות, כשירה.] ב. ואת"ל דיש חילוק בין צוואות למוקף גויל, עכ"פ מנין לחז"ל לחלק במוקף גויל בין תחילתן לשיירן. ובשלמא אם יש דבר בסת"ם שרגיל להשתנות לגריעותא מיד, אפשר להבין שהוא נאמר רק על שעת כתיבה, אבל דבר המשתנה רק בתקריות מיוחדות, שבלא"ה טבען גם להרוס טובא ולפסול, מנא לן שנוהג רק בשעת כתיבה. ג. ומדוע אין שום התייחסות בגמרא לקושיא זו, שהיא ממש כ"מעשה לסתור" למימרא דכל אות שאינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה פסולה. והרי דרך הש"ס לבאר דברים, ובפרט בדברים המתבארים ע"י קושיא ותירוץ, ולמה עזב צדיק דרכו. ד ומדוע בזמנינו הוא מילתא דלא שכיחא שיתהווה נקב בעור אחר כתיבה, וכל הנקבים הם נקבים שנוצרים בהתעסקויות השונות להכשרת העור, ואילו בש"ס מאורע של ניקב אחר כתיבה חוזר על עצמו כמה פעמים. אטו כל קלפים שלהם היו נתונים בידי תינוקות אוחזי מחטין.
עוד הערות מכח הירושלמי- ה ובירושלמי דנו על ניקב נקב בירכו של ה"א מצד מוקף גויל, ולא נזכר שם חילוק בין תחילה לשיריים. ואדרבה, פשטא דלישנא משמע דמיירי בניקב אחר הכתיבה, וכן משמעות המסכתות קטנות[2]. ואם כן ראוי לומר שגם דעת הבבלי כן[3]. ובירושלמי סברת המתירים היא משום דאכן עיקר האות מוקפת גויל, ואם כן ראוי שגם דברי הבבלי יתפרשו כן. זבירושלמי מבואר דדין מוקף גויל נוהג גם בחלל אותיות שיש להן תוך, ויש שם מימרא שבאה לחלק בין נקב שהגויל מקיפו מכל צד לנקב שפוגע בבשר האות. ואם כן ראוי לומר שגם דעת הבבלי כן, וגם המימרא שבבבלי על חלל האות היא מקבילה למימרא שבירושלמי.
ולו"ד ז"ל נראה דבאמת אין הבדל בדין מוקף גויל בין שייריו לתחילתו, ומה שרגילים להשתמש בלשון ניקב האות הוא משום שכרגיל זה מתגלה לסופר אחר הכתיבה, שאילו היה מרגיש בנקב בשעת הכתיבה היה מקיים בנפשיה נטה על ימינך או על שמאלך, אבל לדינא בין בתחילה בין בסוף הכל בכלל הסוגיא. והניקבי שבה"י ובוא"ו שבבבלי מדובר בנקבים הרגילים שאין בהם עובי קולמוס, אלא הקולמוס ממשיך ברצף מצידו או מצידיו של הנקב, והנקב קוטע מהאות רק מעט[4], ולכן גם הסופר לא הרגיש בהם בשעת כתיבה. ומה שהגמרא קוראת לזה איפסקא ליה כרעיה כו' למרות שהרי האות ממשיכה מצד הנקב ואחריו, הוא על פי המבט ההלכתי- שכל נקב פוסל ומבטל את הכתב שכנגדו משום מוקף גויל. ואל תתמה, שהרי לפעמים תיאורי מציאות בש"ס מסוגננים ע"פ המבט ההלכתי, כגון "כל נקב שהדיו... אינו נקב". ועוד, דכאן לצורך ניתוח הדין הש"ס מוכרח להטרים לנו את ההתייחסות ההלכתית לנקב שנמצא באות, שהוא מפסיק את כל שכנגדו. והשתא ההיתר של הגמרא מובן מאד, דהרי הסברא נוטה שכל נקב יפסול רק כנגדו, ואם כן אם כבר נגמר שיעור אות למעלה מן הנקב, תו אין צריך לכתב שכנגד הנקב. והשיעור המעכב מוקף גויל אפילו מרוח רביעית, כיון שמקום הדיו המיותר שבצד הנקב משמש לו דופן רביעית, או הגויל שתחת הדיו וכפי שמסומן בציור בצבע אפור. C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\היקף גויל.png
ויותר נראה לומר דנקב כי האי גם את המפלס שלו אינו פוסל משום "אינו מוקף גויל", דבטל במיעוטו ביחס לגויל, אלא הפסול הוא משום דבעינן "כתיבה תמה" ולא מנוקבת. וכמובן דין זה הוא רק בתורף האות, ולא במה שמאריך יותר, דלא יהא ההמשך אלא כתוב בצורה חלשה C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\בית אבק.pngמי פסיל.
ובירושלמי מדובר בנקב בגודל משמעותי, אולי כעובי האות או רובה, והוא פוסל גם מדין אינו מוקף גויל, וגם כשהוא מצד האות ולא בתוכה, וגם כשהוא מעוין ורק חוד הזוית שלו דוקר את האות. ועל זה האריכו בשמעתתא קמייתא דירושלמי מה קורה כשנפגשים בו ביותרת האות, האם אמרינן "קלוש" ורואים את הכתב המיותר הסמוך לנקב כאילו הוא גויל, והוה ליה האות מוקף גויל. וכפי שמסומן בציור בצבע אפור ואדום כהה.C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\היקף גויל.png
♦
ו. נקב בחלל הפנימי של האות
הנה בגמרא אמרו ניקב תוכו של ה"י כשר יריכו פסול. וספר התרומה והבאים אחריו ז"ל, כשם שהבינו שניקב יריכו של ה"י היינו נקב שעל כל רוחב הירך, הכי נמי הבינו שניקב תוכו דהיינו חללו, לפירוש שני דרש"י, בודאי מדובר גם במצב שהנקב נוגע בכתב, ואם כן הבבלי חולק בזה על הירושלמי המצריך מוקף גויל אף מבפנים. אבל למאי דפירשנו בעניותינו בבבלי, דניקב יריכו דה"י היינו שנמצא נקב קטן ביריכו דה"י, וזה בהסתכלות הלכתית נקרא "איפסקא כרעיה דה"י". אם כן ניקב תוכו יש לפרש בנקב או נקבים שהם בחלל האות, ואינם פוסלים משום מוקף גויל משום שאינם גובלים באות, אי נמי מחמת קטנותם. והשתא אף להבבלי בעינן מוקף גויל אף מבפנים, אך שיעור הנקב הפוסל תלוי בשני הפירושים שכתבנו בביאור מדוע הנקב של יריכו אינו פוסל משום מוק"ג, האם מפני שנקב פוסל רק כנגדו או מפני שרק נקב גדול פוסל. גם בפוסקים (טושו"ע או"ח סי' ל"ב סט"ו) הזכירו צד זה להלכה דבעינן מוקף גויל אף מבפנים, אך לא מהטעם שכתבנו. [עוד העיר חכ"א שליט"א דגם לספר התרומה ז"ל הרי אין להוכיח מן הבבלי היתר אלא בניקב תוכו לאחר כתיבה, דומיא דניקב ירכו דפירשוה הפוסקים לאחר כתיבה, ולא בניקב קודם כתיבה. וצ"ע][5].
ז. נקב או עירוב במקום מיותר באות
יש לנידון מקורות גם בבבלי
נידון נקב או עירוב במקום מיותר באות יש לו מקור נפתח בבבלי, דאמרינן- ואפילו כתב אחד מעכבן פשיטא אמר רב יהודה אמר רב לא נצרכה אלא לקוצה של יוד והא נמי פשיטא אלא לכאידך דרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה. והעירו דאי"ז מצוי שסתמא דגמרא תדחה מילתיה דרב יהודה אמר רב דמפרש מתניתין לענין קוצו של יו"ד. וביאר הגראי"ש גריינימן שליט"א דדברי רב הראשונים לא נדחו לגמרי, אלא באמת כוונת המשנה לענין קוצו של יו"ד, דלשון "כתב אחד" משמע לאתויי איבר מסוים של אות, אך לא לענין עיקר כתיבתו, אלא לענין להצריך שיהיה מוקף גויל. ולמדנו מגמרא זו שדברים שאינם מעכבין באות, כגון תגין וכדומה, גם אם הגיעו לקצה הגויל אין האות נפסלת בכך. וסלקא דעתך דקוצו של יו"ד נמי כוותיהו ⭧ משום דגם בלעדיו כבר נתן את האות שרוצה להביע יו"ד . אמנם צורת האות היא עם ראש ו"פשיטא" שזה מעכב, אך להחמיר כולי האי שגם הראש, שהוא רק תפארת האות, צריך להיות מוקף גויל לא אמרינן, אלא סגי לן בזה שעיקר האות מוקפת גויל (נ.ב. אלא שקצת מן ההיקף שחור, וק"ל). קמ"ל דגם הקוצו של יו"ד צריך להיות מוקף גויל.
וכאן יש לפתוח נושא, מה הדין קו שהוא מעיקר צורת האות, אך הוא האריך אותו יותר מדאיC:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\בית רבתי.png, אי נמי האריך כרגיל C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\בית רבתי.pngומכל מקום הרי בדיעבד היה סגי ליה גם בפחותC:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\בית רבתי.png, האם המיותר פוסל באינו מוקף גויל, או דהוא פחות חשוב מקוצו של יו"ד, שהרי הוא אינו מעכב, וסגי לן בזה שהחלק המעכב באות מוקף גויל (נ.ב. אלא שקצת מן ההיקף שחור).
♦
יתכן דמקצצים אורך מיותר ולא עובי מיותר
והנה כשהנקב הוא בגובה הירך C:\Users\KENOVO\Pictures\הי הי הי הי.pngמשמע בגמרא דפסול למרות שנשארו שני משהויין בעובי הירך לצד ימין. דאין לפרש "אם נשתייר בה עובי דק כמלא אות דקה כשר", דהא אות קטנה היינו יו"ד, והמיוחד בה הוא קיצור האורך ולא קיצור העובי. ועוד, דעל אורך אות שייך טפי לומר "כשיעור" או "כמלא" מאשר על עובי. אלא כמלא אות קטנה היינו כאורך יו"ד, והגמרא הכשירה רק כשהנקב בתחתית הירךC:\Users\KENOVO\Pictures\הי הי.png. וכן נרעשו בכמה מקומות בש"ס על דבר הנקבים הדקים שעלולים להיות בעור, ותירצו שהדיו עובר עליהם או שהקולמוס ירגיש אותם, ולא אמרו דבלאו הכי ברוב המקרים עובי הקולמוס הוא יותר מהם, וגם אחרי הנקב ישארו שני משהויין, חד להיחשב היקף גויל וחד להיחשב אותC:\Users\KENOVO\Pictures\הי הי הי הי.png. וההסבר הפשוט בזה דלא קוצצים עובי של אות כי אם אורך של אות, שהרי כל העובי נעשה במעשה אחד, וגם נורמלי הוא שיהיה עובי לאות ולא יהיה בעובי כל שהוא. ומהיכי תיתי ליתן לחלק הסמוך לנקב שם גויל, אטו טמא הנוגע בבצק מטמא רק את הכביצה הקרובה אליו ושאר העיסה מונין בה ראשון ושני. אלא הכל מגוף האות, וחסר גויל כנגד הנקב.
ומכל מקום, כשחלק מעובי האות רואה גויל ממש והחלק השני אינו רואהC:\Users\KENOVO\Pictures\הי כזאת.png, מסתבר שאם יש בחלק הרואה כשיעור באורך ובעובי, האות כשרה, דהחלק האינו מוקף גויל "אינו חוצץ" בין הגויל הגמור לאות הגמורה. ואף אם בהמשך האות מסתובבת, כגון בציור כאן שהרגל מסתובבת להיות גגC:\Users\KENOVO\Pictures\הי כזאת.png, אזי גם הגג שכנגד הנקב חשיב מוקף גויל, דעל כרחין השחור היורד תחתיו אינו חלק מעוביו, שהרי הגג מאוזן והשחור ההוא מאונך, אלא הוא נעשה היקף גויל לגג.
וכבר כתבנו לעיל סק"ג דנתעוררנו לפרש דהנקבים שבבבלי אין הנידון בהם משום אינו מוקף גויל, דהא הם בטלין במיעוטם ביחס לגויל, אלא מדין כתיבה תמה, דבעינן שהכתיבה לא תהיה מנוקבת. ודין זה הוא רק בתורף האות כמובן, דאילו ההמשך המיותר לא יהא אלא דיו קלוש, מי פסיל. ומכל מקום, בתורף האות יש לומר דהוא פוסל אפילו אם נשאר קו שלם מימינו או משמאלו, דלא אמרינן "קלוש" לעובי האות המיותר. ומשום הכי סלקא דעתך לפסול עור עוף ועור נקוב בשיער, למרות שאפשר להתפתל מסביב לנקבי השערות. ורק באורך האות המיותר אמרינן "קלוש".
♦
גם בירושלמי יש לפרש דמקצצים אורך מיותר ולא עובי מיותר
והנה בירושלמי (מגילה פ"א ה"ט) קאמר רבי זעירא שמימרא של רב אשייאן להצריך מוקף גויל בתוך הבי"ת פליגא על מימרא דרב ורב חסדא הסוברים שמקצצים אורך של אות. ובפשוטו רוצה לומר דלדידהו כי היכי דמקצצים אורך של אות הכי נמי מקצצים עובי של אות. על כל פנים חברייא פליגי על רבי זעירא, ומחלקים בין קיצוץ אורך (-בלשונם "מלמטה") לקיצוץ עובי (-בלשונם "מלמעלה"), וכמו שאמר רבי יוחנן שאותיות שנתערבו למעלה C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\ארצנו ג.pngפסולות, משום דשם הנידון הוא לקצץ בעובי, ולא מקצצינן, אבל אם נתערבו למטה C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\ארצנו 2.pngכשרות, דשם הנידון הוא לקצץ את האורך, ומקצצינן. וממילא יתכן שגם רב ורב חסדא מודים בזה.
והא דקרי לקיצוץ האסור "מלמעלה" ולקיצוץ המותר "מלמטה", משום דרוב ראשי האותיות אם יפגשו בחבריהם ונגדע את החתיכות הנפגשות האות תפסל. (וכדאמרינן דשעטנ"ז ג"ץ צריכים היכר ראש, וכן דעת הר"י אסכנדרני על אות א') כמו בכל המפגשים המצויינים כאןC:\Users\KENOVO\Pictures\אלף בית.png ואילו היה מותר להתייחס לעובי האות המיותר כגויל C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\ארצנו ג.pngהכתיבה היתה מתכשרת, אלא שלא מחלקים עובי. ורוב תחתיות האותיות, אם יפגשו בחבריהם ונגדע את החתיכות הנפגשות, האות לא תפסל, למעט המפגשים המצויינים כאן שאינם השתלשלות גרידא אלא קרן זוית או היכר רגל המעכבין באות. C:\Users\KENOVO\Pictures\אלף בית - עותק.png
והשתא מסתפק הירושלמי מה הדין בארצך ותפארתך, שהצד"י והתי"ו פוגעות בך' במקום המעכב. ואילו הם היו נקב, בודאי הך' היתה נפסלת, דכידוע לא מקצצינן אות בעוביה, אך שמא יש לאות כח גם לקצץ אותיות אחרות הגובלות בה, לצורך עצמה. אי נמי, מתוך שכשדנים על כשרות הצד"י והתי"ו גופייהו חשבינן להו כמקוצצים, הכי נמי כשדנים על כשרות הך', רואים אותם כמקוצצים.
והכי נמי מצי למיבעיא בארצנו ותפארתנו, וכגון שהרי"ש נפגשה עם האות שלאחריה, דהא לגבי רי"ש הנידון הוא קיצוץ באורך, וכלמטה דמי, ומאידך לגבי האות שלאחריה כגון צד"י דארצך או תי"ו תנינא דתפארתך, כלמעלה דמי. אלא דהירושלמי העדיף לעבור לדוגמא של ארצך ותפארתך, שאז יבינו ביתר קלות את המקרה ואת צדדי הספק.
♦
דברי ספר התרומה והמרדכי והמאירי
אבל ספר התרומה והמרדכי והמאירי כתבו דסתימות הבבלי דכל דביקת אותיות פוסלת בין למעלה בין למטה C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\ארצנו 2.png, דאמרינן כל אות שאינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה פסולה. ותימה לי, הרי בפשוטו לשון זה (דכל אות שאינה מוקפת גויל) כולל גם פסול נקב, וכמו שמצאנו ביטויים בראשונים אלו עצמם, וכמו דבנקב הבבלי מחלק בין אם ניקב במקום שהוא לעיכובא באות לבין ניקב במקום שאינו לעיכובא, הכי נמי כוונתו שנבין לבד לענין עירוב. וי"ל דהראשונים הנ"ל מפרשים דלפי הבבלי בעובדא דנקב לא שייך כלל פסול דמוקף גויל אלא רק פסול של שינוי צורת האות, וכפי שני התירוצים שבבית יוסף, ולפי זה אין דברי הבבלי שייכים כלל לענין היקף גויל. אך כבר כתבנו דשני תירוצי הבית יוסף נסתרים מהירושלמי.
מיהו לענין עירוב ע"י תגין, דעת המאירי להכשיר, וז"ל- וכבר בארנו דדוקא בשדבוקה באות אחרת אבל אם דבוקה בעצמה כל שלא נפסדה צורת האות כשרה. וכן דוקא שדבוקה לגמרי אבל אם בא תג אחד מזו לחברתה ומחברן הואיל ונכר שאינו דבוק על ידי עצמה אלא על ידי תג אחד שמחברן לא פסל. עכ"ל. אבל בשו"ת זכרון יהודה (סי' כ"ג) נראה שסובר שגם זה פוסל. ועיין ביאור הלכה סי' ל"ב סעיף ד' ד"ה צריך. [ועיין בחידושים המיוחסים לרשב"א על מנחות].
♦
דברי הרשב"א
והנה בשו"ת הרשב"א חלק א' סי' תרי"א מקיים את הירושלמי לדינא, אך אינו מפרש בירושלמי שהחילוק הוא בין קיצוץ עובי לקיצוץ אורך, אלא בין למעלה ללמטה כפשוטו. ולולא דבריו יש מקום לומר זאת בגדרים ובהסברים שונים, כגון שקודם שנשלם שיעור אות, כל מה שנכתב בעל כרחין מקבל שם חלק מהאות, וכרגיל תחילת הכתיבה היא מלמעלה, לכן כל ראש הרי"ש מקבל שם חלק מהאותC:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\ארצנו הקדושה.png. מה שאין כן מה שנכתב אחר שנשלם שיעור אות, שכרגיל הוא למטה, האות זכאית לא להכליל אותו בכלל האות. ולמה הדבר דומה, לנקב שהיה ליד אות C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\בית.png, וחזר והעבה את האות שתגיע עד הנקב C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\בית.png, דשפיר יש להבין שהאות לא תפסל, דחזינן לעיבוי כדבר שאינו מגוף האות. אבל הוא ז"ל פירש מלמעלה פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה. והלכך אם בא לגרור הרי זה כחק תוכות ופסול שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גוררו. אבל כשנדבקו מלמטה כגון של תפארתנו וארצנו אחר שנגמרה צורת האות הוא שנדבק' ומתחלת' כשרה היתה ואם בא עכשו לגוררה אין זה כחק תוכות. והלכך אפילו אינו גורר כל שהוא יכול לגרור כשר כר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכו'. ולפי זה גם תורפו של רי"ש פעמים שאינו נפסל בדיבוק C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\ארצנו הרחבה.png, כגון שנדבקה לו אות אחר שנכתב. ומאידך, גם קצה יריכו של ה"י פעמים שפוסלת, כגון שניקב בה נקב קודם שכתב את הירך השמאלית, דעדיין לא חל עליה שם ה"י. עוד יש חומרא גדולה בדבריו, שאי אפשר להפוך כתיבה לכתיבה תמה ע"י חק תוכות.
ועל ספיקא דארצך ותפארתך כתב- אבל ארצך תפארתך שהכף דבוקה באמצעות רגלה עם התיו בהא איכא ספקא. דאיכא למימר דאף היא אינה אות עד שיגמר רגל שבה לגמרי ופסול. ואיכא למימר דאינו אלא כלמטה וכשר. והספק צריך ביאור, הרי לכאורה פשוט שך' אינה ך' כל שלא ירדה מתחת לשורה , אלא הרי היא דלי"ת. נמצא שכשפגעה בזיז היוצא מן הצד"י או התי"ו היה זה קודם שנגמרה צורת האות. לכן לולא דבריו ז"ל נראה דכללא דמילתא הוא שאם שתי האותיות אוחזות במפלס הראוי ליקצץ- כשרות, ואם שתיהן בתורף- פסולות, ואם אחת במקום הראוי ליקצץ והשניה לא, כגון ארצך ותפארתך שהצ' והת' ראויות ליקצץ בארכן והך' אינה ראויה ליקצץ בעוביה מאיזה הסבר שיהיה, יש להסתפק אם יש בכח הך' לקצץ את הצ' או ת', ובפרט שגם בצ' ובת' יש דין מוקף גויל, וכשדנים על כשרות עצמן אנו מקצצים מהן, אלא שכשדנים על כשרות הך' הנושא עולה מחדש.
♦
נגיעת קשקוש באותיות
לענ"ד אם נפגשו תגין בתגין או אפילו באותיות במקום המעכב, כגון בעיקר מושב הבי"תC:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\התנגשות תגים.png, פשיטא דכשר, דכיון דתגין אינן מעכבין, וכמו שהוכח במקום אחר, אם כן אין זה אלא כקשקוש. ומהירושלמי עולה דקשקוש אינו מפריע להיקף גויל. ושינוי צורת האות אין כאן, דניכר לכל שהן אותיות נפרדות. וכן אם עשה ליו"ד העליונה של האל"ף עוקץ דר"ת ועוקץ זה נוגע בגוף האל"ףC:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\אלף שנתחברה.png, אין כאן פסול מצד מוקף גויל [ועיין מגן אברהם סי' ל"ב סקכ"ט], אך יש לדון משום שינוי צורת האות. ואפשר דכשהאות עבה והתג דק, ניכר שלא בא לבטא את גוף האות אלא הוי שיער בעלמא [אך עיין חלקת מחוקק אבה"ע סי' קכ"ה סקל"א]. והובא נידון זה במשנה ברורה, ויל"ע.
וכשנפגשו שני אברים של אותC:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\שין מחוברת.png, אפילו אם לא נשתנית צורת האות, יש לדון על פסול מוקף גויל. ואף שהמפריע כאן אינו אות אחרת אלא איבר אחר מאותה אות, דכל דבר שיש לו נחיצות הלכתית ואינו ראוי למחיקה הוא מפריע לחשיבות היכר האות שתראה על רקע גויל. וכן כתב במשנת סופרים אות ש', אלא שהוסיף לדון דשמא יש כאן גם פסול של שינוי צורת האות ולא יועיל לתקנו ע"י מחיקת החיבור, עי"ש דמסיק דבמקום הפסד יש להקל בזה.
♦
ח. הפסק באמצע אות
כבר כתבנו דבירושלמי גבי דיו יוצא מבין הנקבים משמע שיש כאן פסול נוסף, לא במוקף גויל ולא בצורת האות אלא בשלימות האות, דבעינן כתיבה תמה שהאות לא תהיה מנוקבת, ועיין עוד בבבלי בעניין עור עוף ובהמה. ומזה שהדברים נאמרו רק לגבי נקב, שאינו ראוי להיות כתב, משמע שאם הגויל שלם וצורת האות שלימה, אך הדיו לא נדבק לעור בנקודות מסוימות בעובי האות C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\אלף עם חלונות.png, אין כאן פסול של כתיבה תמה. מיהו אם ההפסק הוא על פני כל עובי האות C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\אלף עם חלונות.pngאע"פ שהתינוק קוראו כדבעינן, שפיר יש מקום לומר שגם בזה יש חסרון של כתיבה תמה. ואולי הוא אף קל וחומר, ומה נקבים שאינם קוטעים את רצף האות חשיב כתיבה שאינה תמה, סדק שפוסק את רצף האות, ק"ו דהוי כתיבה שאינה תמה, ואף אם נשאר במקומו גויל.
ומהר"ם מרוטנבורג בתשובה (הובאה בהגהות ברוך שאמר ונדפס מכ"י בכבוד חכמים עטרת פז) דן על הסופרים שלא היו מדביקים את איברי האות זה לזה בתור גרפיקהC:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\אלף לא דבוקה.png, והאריך למחות בדבר. והביא אסמכתא לפסול מדאמרינן (שבת ק"ד א') מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, אלמא כל אות צריכה להיות גולם אחד, דאי לא, מנא ליה שבנס היו עומדים, דילמא נשתייר במ"ם ובסמ"ך כל שהוא שאינו חקוק, וכל שהוא זה היה מחזיק את חלל המ"ם והסמ"ך שבלוחות. עי"ש עוד.
עכ"פ צריך לדעת דנידון דידן שהדיו לא נדבק לא דמי לגמרי לנידון דמהר"ם שעושה הפסק בתור גרפיקה. דבכל אחד מהנידונים יש צד קולא וחומרא ביחס לשני. בנידון דידן איכא מעליותא מצד שינוי צורת האות, דמסתמא ניכר על הכתיבה ועל הקלף שהתכוון לצורה השלימה אלא שתנאי השטח לא נתנו לדיו להכתב ברציפות. ובנידון דמהר"ם איכא מעליותא מצד היוקרה של הכתיבה, שהכתיבה נכתבת על רקע עידית, אלא שהסופר נטל סמכות של ספרי דווקני לקבוע דמעתה גם צורת אל"ף תהיה משני גופים ותלי ליה לענפיה דאל"ף עי"ן ושי"ן. ומכל מקום לדינא נראה דבשני הנידונים פסול. (אלא שבנידון המהר"ם יתכן שאם תהיה הסכמה של חכמי ישראל או סופרי ישראל שמעתה צורת האל"ף המושלמת תהיה עשויה ב' גופים, יתכן שזה יהיה כשר. ואולי זה מה שהיה באות ה"י שהחליטו ספרי דווקני לתלות כרעיה דה"י להבדילה מחי"ת, ואכמ"ל.)
אך יש לדון איזה גודל של סדק פוסל, שהרי אף בנקב קיי"ל דנקב שהדיו עובר עליו אינו נקב, וכבר כתבנו דמשמע לכאורה דאפילו אם מאיזה סיבה לא נסתם בדיו, או נסתם ופתחו, אינו נקב. ולעיל סק"ב הסתפקנו מה הדין בנקב גדול קצת שהדיו עושה אותו ניכר רק נגד השמש, אבל נקב קטן שהדיו סותמו, אף דבלא הדיו ודאי הוא ניכר נגד השמש, אינו נקב ומעיקרא כלבוד דמי. ואכן הביאור הלכה בסעיף כ"ה ד"ה אות אחת למד מזה שאות שנסדקה סדק שנראה רק נגד השמש כשרה. אמנם לא ברירא לי שההגדרה היא סדק שנראה רק נגד השמש, דהרי יש חורים גדולים שעל השלחן נראים כבורות חשוכים שלא ברור אם הם מפולשים או לא, וכנגד אור החדר או השמש ניכרים, והני בודאי אין הדיו עובר עליהם. אבל מי שיודע מנסיונו ע"פ טביעות עין איזה מרחק הדיו עובר עליו, יוכל להשתמש בטביעות עין זו גם לענין סדקים. ועדיין יש לפקפק שאולי הפסק על פני כל רוחב האות שיעורו קטן יותר. אך העיקרון מסתמא נכון, שיש שיעור הפסק שעדיין נחשב כתיבה תמה למרות שאחר העיון רואים שם איזה הפסק באות, וכדעת הבה"ל. אף שמרן זללה"ה בסי' ח' סק"ח חלק עליו.
♦
העולה לפי האמור [להלכה ולא למעשה]
ניקבי ניקבי
א. עור שהיה בו ניקבי ניקבי, לא יכתוב על גבי הניקבי, משום שצריך כתיבה תמה ולא כתיבה מחוררת. וכל זה בנקבי רברבי קצת, אבל נקבא בשיעור שהדיו עובר עליו וסותמו כלבוד דמי ואינו פוסל אפילו אם נשאר פתוח, כגון שהעביר את הקולמוס סביבו ולא על גביו, וכל שכן אם עבר עליו הדיו וכיסהו וסתמו, דכשר. ואפילו נקבא בשיעור שאין הדיו עובר עליו, אם גרם שיסתם ע"י הדיו ע"י תחבולה, כגון שנתן מעט רוק בנקב קודם הכתיבה, ובכתיבה הדיו נעשה רקוע על הרוק, ונוצרה סתימת דיו על גבי הנקבא, כיון שהנקבא סתום בדיו אינו פוסל.
ב. אם הנקבי נמצאים באות אחרי שנגמר כבר שיעור אות המעכב, כגון בתחתית רגל הה"י, שכבר כתב מעליהם כשיעור אות קטנה C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\הי 1.png, אינם פוסלים.
♦
מוקף גויל
ג. כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה, בין אם האות הגיעה עד סוף הגויל C:\Users\KENOVO\Pictures\חג.pngובין אם נפגשה בנקב גדול (כדלהלן) באמצע הגויל C:\Users\KENOVO\Pictures\חג.pngובין אם נפגשה באות אחרתC:\Users\KENOVO\Pictures\חג.png, פסולה. ובאותיות שיש להן אחוריים ותוך, גם בפנים צריך להיות גויל מוקף לה. לפיכך אם ניקב נקב בפנים האות, אם היה הגויל מקיפו מכל צד C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\בית ניקב.pngכשר. ואם לאו C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\בית ניקב.pngפסול. ובכל זה אין חילוק בין אם מתחילה נכתבה בענין שאין גויל מוקף לה לבין אם לאחר זמן נעשית כן, דמכל מקום פסולה.
ד. בנקב כיצד, אם יש בצד האות נקב שהוא כעובי האות או אולי אף כרוב עובי האות, הרי הוא פוסל. אבל אם הוא כמיעוט עובי האות, לכאורה הוא בטל לגויל שסביבו ואינו פוסל. אך אם הוא בתוך עובי האות, הרי הוא פוסל משום כתיבה מחוררת, וכנ"ל גבי ניקבי.
ה. עירוב אותיות כיצד, לא שנפגשה אות בקשקוש או בתג, דזה אינו פוסל אלא אם כן נשתנית צורת האות. אלא כאן אנו מדברים כשנפגשה אות באות אחרת.
ו. אחד נקב ואחד אות אחרת אינן פוסלים אלא אם כן פגעו באות במפלס המעכב (כגון בעליונו של רגל הה"יC:\Users\KENOVO\Pictures\הי הי הי הי.png ), שבזה חשיב אין גויל מוקף לה. ואפילו אם נשאר בעובי הרגל עובי שני משהויין, ואתה רוצה שהמשהו הסמוך לנקב ייחשב גויל והשאר ייחשב אות, וכבציורC:\Users\KENOVO\Pictures\הי הי הי הי.png. דכל זמן שלא גירד בפועל את הדיו סמוך לנקב, הרי הנקב פוסל את כל מה שבמפלס שלו להיחשב אינו מוקף גויל, דלא פלגינן את עובי האות לשני הגדרות. (ואם גירד בפועל, צ"ע בענין חק תוכות). אבל אם פגעו באות במפלס שאינו מעכב (כגון בתחתונו של רגל הה"יC:\Users\KENOVO\Pictures\הי הי הי הי.png), אזי אם נשתייר מעל הנקב או המפגש כשיעור אות קטנה, שזהו השיעור המעכב ברגל הה"י, כשירה מכח הרגל שמעל הפְּסולC:\Users\KENOVO\Pictures\הי הי הי הי.png C:\Users\KENOVO\Pictures\הי הי הי הי.png, וחשיבא מוקפת גויל מצד מטה מכח מה שבצד הפְּסול. ושמא כל זה נכון רק בנקבי זוטרי שבתוך האות, שכשהם במפלס המעכב הפסול בהם הוא משום כתיבה מחוררת. אבל בנקבים גדולים כנ"ל, הרי הם פוסלים את האות משום אינו מוקף גויל, אלא אם כן יש עליהם גם כדי קליפה, וכדלהלן בסמוך.
ז. אם הנקב הוא על פני כל עובי האות C:\Users\KENOVO\Pictures\הי הי הי.png, או שהיתה האות מגיעה עד קצה הגויל, צריך לבדוק אם נשאר מעל הנקב או קצה הגויל כדי קליפה ועוד כשיעור אות קטנה, כשירה, שבזה פלגינן את אורך האות, והכדי קליפה התחתון נחשב כהיקף גויל למה שמעליו, ואפילו אם לא גירדו בפועל. ואם לאו, פסולה.
ח. אם נפגשו שתי אותיות, אחת מהן במפלס המעכב ואחת במפלס שאינו מעכב, כגון שכתב ארצך או תפארתך וכתב את הך' מעורבת עם בליטת הצד"י או התי"וC:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\ארצך.png, שאצלם זה מפלס שלא מעכב ואצל הך' הוא מפלס המעכב (שהרי אם תהיה מקוצרת היא תראה דלי"ת או רי"ש), הדבר ספק אם הך' יכולה לראות את הצד"י או התי"ו כמקוצצות ומסתיימות בריחוק ממנה, או דילמא אין אות חב לאחריני לצורך הכשר שלו.
ט. היה הפְּסול נפגש באות בקצה האורך שלמעלה, כגון שהיה נקב בסוף גגו של רי"ש C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\ריש.png, או שהיה הרי"ש נפגש שם עם אות אחרת בקצה שלה C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\ריש.png, יש לדון שגם בזה אם קצה האותיות אינו נחוץ להכשר האותיות, דהיינו שגם בלעדיו האות היתה נקראת רי"ש וכו' C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\ריש.png, הרי המיותר נעשה היקף גויל לתורף האות. דכל שהנידון על אורך האות ולא על עובי האות, פלגינן לה לפי הצורך. ומכל מקום למעשה אין להקל למיפלג את האות אלא כשהמפגש למטהC:\Users\KENOVO\Pictures\הי הי הי.png במקום שכשנכתב כבר היה ידוע שאין בו צורך, ולא כשהוא מן הצד C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\ריש.pngC:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\ריש.png. (מפני הפירוש הנוסף בביאור הירושלמי שאמר "כאן מלמעלה כאן מלמטה").
♦
הפסק באמצע האות
י. אם יש באות נקודות שלא נצבעו בדיו, אם הן אינן על פני כל האות C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\אלף עם חלונות.pngאינן פוסלות, אך אם הן על פני כל האות C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\אלף עם חלונות.pngמסתבר שהן פוסלות, אלא אם כן מדובר על הפסק שניכר רק בעיון.
יא. הפסק במקום שאינו מעכב באות C:\Users\KENOVO\Pictures\טכני\אלף קטיעא.pngאינו פוסל.
♦ ♦ ♦