הרב אליהו לנגברג
בני ברק

בעניין כתב ע"ג כתב ומחיקת ה'שם' ע"י כתב עליון

כתב על גבי כתב אם חשוב כתב או לא
איתא בשבת קד: במשנה כתב ע"ג כתב פטור, וכתב רש"י ד"ה כתב על גבי כתב, העביר קולמוס על אותיות הכתובים כבר, וחדשם, עכ"ל[1]. ובגמ' אמר רב חסדא דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה, וטעה ולא הטיל בו דלת, מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים אין השם מן המובחר, ע"כ. ובפשטות לכאו' מבואר דסבר רב חסדא דמה שהכשיר רבי יהודה במעביר עליו קולמוס הוא משום דס"ל דכתב ע"ג כתב חשיב כתב, ואפי' אם לא הוסיף מידי, כההיא דמתני' דכתב על גבי כתב לענין שבת לא מיירי דהוסיף משהו בכתב העליון, ואפ"ה לר"י חייב, ולא רק בשם שהוסיף קדושה. וכ"כ הרמב"ן וכדלהלן. וחכמים סוברים דכתב ע"ג כתב לא חשיב להתחייב עליו, כי לא הוסיף. חזינן דפשטות נחלקו ר"י וחכמים בכתב על גבי כתב דלר"י חשוב העליון, ולחכמים לא חשוב. ולר"י חשוב אף אם לא הוסיף, ולרבנן לא חשיב, דדיו ע"ג דיו לאו כלום הוא.
ובסוגיא דגיטין כ. מבואר בדעת רב חסדא דרבנן סברי דכתב ע"ג כתב לא הוי כתב גם במקרה שהוסיף, דאיתא שם אמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה, והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן, דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' וחכ"א אין השם מן המובחר, אמר רב אחא בר יעקב דילמא לא היא עד כאן לא קאמרי רבנן התם דבעינן זה קלי ואנוהו וליכא, אבל הכא לא.
ומבואר דסבר רב חסדא בדעת חכמים דאפי' אם הוסיף בכתב העליון לשמה שלא היה בכתב התחתון לא חשיב כתב. וביאור הדבר, דסבר ר"ח בשיטת רבנן דכיון דאין הכתב העליון מוסיף מידי על התחתון (דהוי דיו ע"ג דיו) לא יהני אף לענין לשמה של גט. ורבי יהודה סובר דיש משמעות לכתב העליון גם אם לא מוסיף מידי (ובתוס' כתבו דרק אם הכתב העליון מוסיף בלשמה, כיון דמועיל להכשיר את הגט חייב אף לענין שבת, כמבואר להלן).
ושיטת רב אחא בר יעקב דרבנן ג"כ סוברים דכתב ע"ג כתב חשיב כתב, ורק לענין 'שם' אמרו דאינו מן המובחר משום זה קלי ואנוהו. ובתוס' בשבת שם ובגיטין יט. כתבו דלראב"י מתני' דכתב על גבי כתב פטור זהו כשלא הוסיף מידי, כיון דלא תיקן כלום לכו"ע אינו כתב, אבל כשהוסיף, כמו בלשמה של גט, בין לרבי יהודה בין לרבנן חייב, דפליגי רבנן רק בענין שם. ומתני' דכתב ע"ג כתב פטור אתיא לכו"ע כשלא הוסיף מידי בלשמה, אבל אם כתב לשמה בגט, כמו בההיא דגיטין כ. דכתב ראשון שלא לשמה ושני לשמה, חייב לענין שבת לכו"ע.
איך מועיל ה'לשמה' בכתב העליון הרי כבר גמר לכתוב הגט
ובגוף הסברא בדעת רבי יהודה, ולרב אחא בר יעקב אף לחכמים, דמועיל בגט לשמה בכתב על גבי כתב, אף דכבר כל הגט כתוב, שמעתי מהרה"ג ר' יוסף ווינברג בשם הגרב"ד פוברסקי שליט"א, דהנה זה פשוט דלחשוב לשמה לשם גט ולייחד הגט לאשה זו אחרי שסיים לכתוב את הגט או בפרק זמן קודם, שלא שייך לכתיבה, לא הוי לשמה, כי אין שייכות בין מחשבתו לגט. ורק בזמן כתיבה הוא הזמן הראוי לזה שתחול מחשבתו שמייחד את הגט לאישה זו. ולמ"ד שכתב על גבי כתב חשיב כתב התחדש דגם זה הוי מעשה כתיבה ששייך להחיל בו לשמה בהגט.
♦
בגדר אין השם מן המובחר וגדר זה קלי ואנוהו
מצינו דהרשב"א הביא בשם הירושלמי שסובר דאינו מן המובחר היינו שהוא פסול מדאו', ומה דאמרו רבנן דאינו מן המובחר, דהם באו לומר דלא יועיל תיקון. כמבואר בגיטין נד: דאזכרות שנכתבו שלא לשמן אמר רבי אמי דלא מהני בהן תיקון, הן מצד זה שא"א לכתוב שוב בכונה, גם למחוק ולכתב שוב א"א (עיין בריטב"א שם), ואמר רבי אמי שם דאינו שוה כלום[2].
והגרעק"א (ח"א בתשובה ע') מעלה צד דאינו אלא לכתחילה מדרבנן, ומדאו' אם יעביר קולמוס ויקדשו יועיל. ודייק כן מהריטב"א בגיטין כ. ומ"מ הגרעק"א מסתפק בזה, ורק כשיש ספק אם קידש או לא קידש סמך על סברא זו, דהוי ספק ספיקא.
ובפנ"י גיטין כ. מעלה צד דאין מן המובחר דקאמרי רבנן היינו לכתחילה אבל דיעבד כשר, ודחה דודאי הס"ת פסול ואין בזה קדושת השם כלל ומותר למחקו ולכתוב אחר במקומו. ודחה גם סברא זו מכח קושיא ששאל שם, והסיק דאין השם מן המובחר היינו דודאי הס"ת פסול בגלל השם שאינו קדוש, מ"מ למחוק את השם הזה אסור, דזה שם השם. ולכן נקטו דאינו מן המובחר, ושאסור למחקו למרות שהוא פסול. והביא הפנ"י דהב"י יו"ד סימן רע"ו בשם התשב"ץ וסמ"ק סברו כהצד הראשון שמותר למחוק שם שנכתב שלא בקדושה (ועיין להלן מדברי הפוסקים שהביאו בשם התשב"ץ לאסור, וכבר עמדו בסתירה בדבריו), והט"ז והש"ך שם הרגישו דבסוגיה משמע דאסור למחוק משום דהוי רק אינו מן המובחר דפסול, אבל אסור למחקו. והש"ך שם התיר למחוק שם לצורך תיקון[3].
המהרש"א (שבת קד:) על תד"ה א"ר חסדא כתב שמסתבר ש'זה קלי ואנוהו' אינו פסול מן התורה. ועיין מנ"ח (מוסך השבת כותב אות ד) שכתב שדבריו הם רק לשיטת התוס' סוכה כט: ד"ה לולב, אבל לשיטת רש"י שם ד"ה יבש סובר דזה קלי ואנוהו מן התורה, אף לענין ס"ת זה מדאו' עכ"ד. (ועיין שאגת אריה סימן נ' ובמשנת חכמים מצוה ג').
בביאור הטעם דחסר בזה קלי ואנוהו בשם שנכתב שלא בקדושה, ורוצה להעביר קולמוס לקדשו, ראיתי במגן אברהם או"ח ל"ג סק"ז ובתשו' הגרעק"א הנ"ל שהוא כדין מנומר המובא לקמן נד: דבכמה שמות כו"ע מודו דאי"ז ואנוהו כי הוא מנומר. ובשם אחד סבר רבי יהודה דאין חסרון דואנוהו, כי זה רק שם אחד, וחכמים סוברים שאף בשם אחד זה חסרון של מנומר. ובפוסקים כתבו עוד טעמים בזה, ואכ"מ.
♦
פלוגתת תוס' והרמב"ן בישוב הסוגוית, ובביאור סברת ר"י דכתב עליון כתב
הנה בגיטין י"ט איתא אתמר המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק דיו על גבי דיו סיקרא על גבי סיקרא פטור סיקרא על גבי דיו אמרי לה חייב ואמרי לה פטור אמרי לה חייב מוחק הוא אמרי לה פטור מקלקל הוא.
ופרש"י ד"ה מוחק דדיו ע"ג סיקרא חייב משום מוחק, משום דהוי מוחק את הסקרא על מנת לכתוב את הדיו. ובדיו ע"ג דיו וסיקרא ע"ג סיקרא דפטור, כתב רש"י ד"ה פטור משום שהרי הוא כבתחילה ולא כתב ולא מחק.
ובשיטת רב חסדא דרבי יהודה סבר דכתב ע"ג כתב הוי כתב, ושיטת תוס' דרק כשהוסיף לבשמה מועיל לחייבו בשבת (דכתבו תוס' דרב חסדא לא אוקמא מתני' דכתב ע"ג כתב פטור כרבי יהודה, ובמקרה שלא הוסיף בלשמה, משום דמשמע ליה דמתני' איירי בכל ענין, לכן אוקמא כרבנן, אבל באמת במקרה שלא הוסיף מידי, אף רבי יהודה מודה שפטור לענין שבת).
ועצם הדבר צ"ב, אם מודה רבי יהודה שהכתב העליון לא הוי כתב לענין שבת ומטעם שלא מתקן כלום בכתב, א"כ גם אם הוסיף לשמה לענין גיטין, איך יחייבו לענין שבת, הרי בכתב לא תיקן כלום.
וצ"ל שכתב ע"ג כתב פטור למרות שיש מעשה כתיבה, כיון שאין לזה משמעות, וא"כ ברגע שיש משמעות לכתיבה, שזה כותב לשמה לגט או לשם השם, כבר אפשר לחייבו על מעשה הכתיבה.
ובאמת הרמב"ן והריטב"א ס"ל דכתב ע"ג כתב, אף אם הוסיף בלשמה, לדעת רבי יהודה לא חייב לענין שבת. דהקשו הרמב"ן והריטב"א על רב אחא בר יעקב דאמר דגם חכמים ס"ל דכתב ע"ג כתב חשיב כתב לענין לשמה דגיטין (ושאני לענין 'שם', דבעינן זה קלי ואנוהו), ואילו בסוגיא דגיטין יט. מבואר דדיו ע"ג דיו אינו כתב לשבת. וכתבו (בתי' השני) דשאני לשמה ממלאכת שבת, דלענין שבת מלאכת מחשבת בעינן ולא אהנו מעשיו שכבר נכתב, עכ"ד. וביאור הענין כסברא הנ"ל, דאף כשתיקן בכתב העליון לענין לשמה, מ"מ בכתב עצמו לא תיקן מידי וא"א לחייבו.
ולכאו' קשה לפי הרמב"ן מה סברת רבי יהודה שמחייב כתב ע"ג כתב בשבת (דכן פשטות דברי רב חסדא בשבת קד:), הרי הכתב העליון לא מתקן מידי, ואי"ז מלאכת מחשבת.
ובשלמא לשיטת תוס' ניחא קצת, דכתבו דאף לרב חסדא בדעת רבי יהודה אינו חייב בכתב ע"ג כתב אא"כ הוסיף בלשמה של גט או שם קדוש, אפשר לבאר כנ"ל, אבל לרמב"ן שכתב ע"ג כתב פטור אתיא רק כרבנן, ולפי רבי יהודה לעולם חייב, קשה מה הסברא בזה, הרי בכתב לא תיקן מידי.
ואפשר ליישב על פי התירוץ הראשון שכתבו הרמב"ן והריטב"א, שהקשו דלר' אחא בר יעקב דלכו"ע כתב ע"ג כתב חשיב כתב, מתני' דקתני פטור כמאן אתיא, ותירצו דאיהו מוקי מתני' בסיקרא על גבי דיו ודברי הכל, ע"כ. וצ"ל דהם סברו דרק בסיקרא ע"ג דיו לא מוסיף מידי בעליון, דאין הסיקרא יותר מהדיו, אבל דיו ע"ג דיו מוסיף באיכות, שעומד זמן ממושך יותר ומבריק יותר, ולכן חייב לענין שבת, דיש כאן מעשה כתיבה, ויש משמעות שהוסיף באיכות והברק של הכתב.
וביאר הגר"א גרבוז שליט"א את שיטת רבי יהודה דדיו ע"ג דיו חייב למרות שיש כבר כתיבה. והוא, שמ"מ כל פעולה שהיא חלק מהמלאכה שייך לחייב עליה. וכיון שברור שגם דיו ע"ג דיו יש מעשה כתיבה, הכתיבה השניה מצטרפת עם הראשונה, ונחשב שיש כאן כתב חדש, ד'פנים חדשות באו לכאן', דיש חיזוק לכתב הראשון. וכיון שזה חלק מהכתב שייך לחייב על זה, כדמצינו ברמב"ם פ"ט משבת הי"א וז"ל סוחט את הבגד עד שיצא מימיו ה"ז מכבס וחייב, שהסחיטה מצרכי כיבוס היא, כמו שהגסה מצרכי בישול, עכ"ל. ומבואר דפעולה שהיא חלק ממלאכה חייבים עליה, כדוגמת סחיטה, שבד"כ לא רואים בה כיבוס, וכן בהגסה היא רק סיוע לבישול, כך ה"ה כתב ע"ג כתב, זה חלק ממעשה הכתיבה.
ושיטת חכמים דפטרי, משום דס"ל דלא שייך לחייב על כך, ד"בכתב" לאו מידי עבד (וממילא אי"ז מלאכת מחשבת).
וסבר רב חסדא בדעת חכמים דאף לענין לשמה דגט ואזכרות לא מועיל כתב על גבי כתב לפי ההגדרה זו, דהכתב העליון מתאחד עם התחתון, משום דבלשמה, דבעינן כולו לשמה, ליכא.
♦
שיטת הגר"ח שכתב העליון מכסה להתחתון, ומו"מ בדבריו
עוד איתא בגמ' גיטין דף יט. איתמר המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק, ודיו ע"ג דיו פטור.
ובחדושי הגר"ח בסטנסיל (גיטין יט.) ביאר מ"ט דיו ע"ג סיקרא חייב שתים, ודיו על גבי דיו פטור לגמרי, משום שבדיו ע"ג סיקרא הוא כותב, לכן חייב משום מוחק, ובדיו ע"ג דיו דפטור מכותב, לכן פטור משום מוחק, כי דיו על גבי דיו לא הוי כתב. וכתב הגר"ח דלכאו' מבואר דחיוב המחיקה תלוי בחיוב הכתיבה.
והא דאמר רב חסדא דלרבי יהודה דדיו ע"ג דיו חייב משום כותב, ה"נ חייב משום מוחק את התחתון. והביאור בזה, כיון שהכתיבה שלו נחשבת, הוי כיסוי להתחתון. ולרבנן (לרב חסדא) דכתב ע"ג כתב לא הוי כתב, פטור אף משום מוחק, דכיון דכתב ע"ג כתב לא הוי כתב, אין זה נחשב שהוא מכסה את התחתון ופטור אף משום מוחק.
ונראה דהגר"ח למד דנחלקו רבי יהודה ורבנן, דר"י סבר דכתב ע"ג כתב הוא נחשב בפנ"ע ולכן נחשב למוחק, וחכמים ס"ל דאין כתב העליון נחשב בפנ"ע, לכן הוא לא מוחק את התחתון.
והקשה הגר"ח מ"ט תלוי דין מחיקה בדין כתיבה, דהרי זהו ענין מציאותי, אם נחשב שהכתב התחתון מכוסה הוא מחוק, ואם הוא לא מכוסה אינו מחוק.
ותירץ דבאמת אין דין מחיקה תלוי בדין כתיבה, אלא להיפוך, דין כתיבה תלוי בדין מחיקה. והביאור בדבריו הוא כפי שנתבאר קודם, דאם ע"י הדיו העליון נחשב שהתחתון מכוסה, זה הסיבה שהעליון נחשב כתב, דיש לו חשיבות בפנ"ע, ולכן חייב עליו, ולכן זה מועיל לענין גיטין וקדושת השם. ואם הדיו העליון לא נחשב בפנ"ע, א"א לחייב עליו לענין שבת, וכן לא מועיל לענין גיטין וקדושת השם. וזו שיטת רב חסדא בדעת חכמים בגיטין כ. ובשבת קד: דחכמים פליגי אדרבי יהודה בזה שאין כתב העליון חשיב כתב.
ועוד תירץ דבאמת הדין מחיקה תלוי בדין כתיבה ולא להיפך (וכמש"כ בתי' הראשון), מ"מ רק ב'דין' כתיבה תלי ולא במציאות. משום דלכו"ע הכתב התחתון מחוק מכח המציאות שהוא מכוסה, אלא דא"א לחייב עליו בשבת, כי אינו מוחק ע"מ לכתוב. ורק אם כתב ע"ג כתב חשיב, הוי מוחק ע"מ לכתוב, ואם הכתב העליון אינו כתב ופטור עליו, הוי מוחק שלא ע"מ לכתוב ופטור. ולפי תירוץ זה, לשתי השיטות הכתב העליון נחשב שמכסה לתחתון ולא מתאחד עמו, ומ"מ נחלקו אם יש לו חשיבות בפנ"ע או לא, ובזה תלוי אם חייב על מחיקת התחתון.
♦
ביאור הגר"ח דראית ההגהות מיימוני' מדקאמר ר"י מעביר עליו קולמוס
הגר"ח הביא את ההגהות מיימוני' הל' יסודי התורה פ"ו בשם היראים סימן שס"ו, וז"ל: כתב רא"ם ואם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדש בכתיבתן אין בהן קדושה כדתניא בהבונה ובמנחות הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' עד וחכ"א אין השם מן המובחר אלמא דבעינן כוונה ע"ש בספרי, עכ"ל. ולמדו הפוסקים דס"ל ש'שם' שנכתב שלא בקדושה (היינו בלא כוונה) מותר למוחקו. וביאר הגר"ח שהראיה היא מהגמ' דהרי שהיה צריך לכתוב השם, ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד', מעביר עליו קולמוס ומקדשו. ולכאו' איך מעביר עליו קולמוס, הרי מוחק את השם שכתוב למטה (ולכאו' לא פליגי רבנן, אלא דזה לא יועיל לקדש השם, אבל מחיקה יש כאן), אלא ע"כ דשם שנכתב שלא בקדושה אין איסור למחקו[4].
והקשה הגר"ח דהא הכא מוכח רק דדיו ע"ג דיו לא חשיב מוחק כלל, ולכן מעביר עליו קולמוס ומקדשו, ואין ראיה למחיקת שם שנכתב שלא בקדושה. וכתב דלתירוץ השני הנ"ל דלכו"ע כתב ע"ג כתב חשיב התחתון מחוק, ורק דלענין שבת א"א לחייבו, אתי שפיר ראיית ההגהות מיימוני'. ולתירוץ הראשון א"ש רק למ"ד דכתב ע"ג כתב חשיב כתב והוי גם מוחק.
עוד כתב דלדעת תוס' דכתב ע"ג כתב כשמוסיף לשמה חייב משום כותב, וכשלא מוסיף בלשמה אין חייב משום כותב, תלוי הדין בזה, כיון דרבי יהודה מיירי דהכתב התחתון שלא לשמה ומקדשו ע"י הכתב העליון, זה מחשיב את הכתב העליון לכתב, לכן הוי גם מוחק לתחתון.
ודחה הגר"ח סברא זו, וכתב דאף אם נימא דכתב העליון חשיב כתב מכח זה שהוסיף בלשמה, מ"מ לא יחשב ע"י זה למוחק את התחתון אם במציאות אין הכתב התחתון מחוק. וכתב דיותר מסתבר דההגהות מיימוני' סובר כהרמב"ן והריטב"א דהכתב התחתון חשוב מחוק, ורק דלענין שבת א"א לחייב עליו. והביאור בחילוק הוא, דלענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכיון דבפועל אין כאן מלאכת מחיקה לכתב התחתון אינו חייב. אבל לענין מחיקת השם הוא להיפוך, כיון שבמציאות הכתב של שם התחתון מכוסה, הוי מחיקה לשם השם. ושפיר הוכיח ההגהות מיימוני' דמותר למחוק שם שנכתב שלא בקדושה.
ועיין בשיעורי רבי דוד פוברסקי גיטין יט. אות תתמ"ב שמבאר את הראיה בנוסח אחר, והוסיף עוד דאף אם נימא דלענין דין מחיקה א"צ שיהיה מוחק ע"מ לכתוב, מ"מ כאן פטור כי הוא מקלקל. אבל לענין מחיקת השם לא אכפ"ל במה שהוא מקלקל, כיון דסוף סוף הרי הוא מוחק, כי הוסיף עליו דיו מלמעלה. ועיין שם באות תתמ"ג שהקשה על ראיה זו מהגמ' לקמן נד: בדרך ממ"נ.
הגר"ח הקשה עוד על דרך זו שכתב העליון מכסה את התחתון חשיב מוחק משום שהוא מכסה, א"כ הא דאמר במסכת סופרים ונפסק בשו"ע או"ח ל"ב סעיף כ"ז דאותיות של ס"ת שנטשטשו ונמחקו אם רישומן ניכר דתינוק קורא בו, חשיב כתבו קיים וכשר. והקשה הגר"ח דבכתב אחד החלק העליון מכסה על התחתון ונחשב כמחוק, א"כ כשנמחק מהחלק העליון הרי התגלה החלק שהיה מחוק, והוי כתב כחק תוכות ופסול. ועיין בשיעורי הגרד"פ 'דבכתב אחד' ודאי לא מחשבינן את החלק התחתון למכוסה ומחוק, אלא כולו אחד, וממילא כשנטשטש ונשאר רק חלקו התחתון של הכתב לא הוי חק תוכות.
♦
דחיית הגרש"ר להגדרת הגר"ח בכעג"כ
בשיעורי רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל גיטין יט. אות ש"ט הביא את דברי הגר"ח, ע"ש. והקשה הגרש"ר דהתרומת הדשן כתב דבתפילין שאותיות שלהם נטשטשו ועדיין רישומן ניכר דתינוק יכול לקרותם, יכול להעביר עליהם קולמוס לחדשן ולא חשיב שלא כסדרן, וכן פסק בשו"ע סימן ל"ב סעיף כ"ז (עיין לקמן מש"כ על דברי התרומת הדשן). ולכאו' אם נאמר כהגר"ח דאף למ"ד כתב העליון אינו כתב חשיב התחתון מחוק (ורק שלענין שבת א"א לחייב על מחיקתו), א"כ איך מעביר עליו קולמוס, הרי הכתב התחתון חשוב כנמחק, וכתב העליון אינו כשר, כי קיי"ל דדיו ע"ג דיו אינו כתב[5].
הגדרת הגרש"ר דכעג"כ העליון מתמזג עם התחתון
ומכח קושיא זו אומר הגרש"ר דתמיד דיו ע"ג דיו מצטרפים הכתב העליון עם התחתון, ולכן לא חשיב מוחק את הכתב התחתון לגמרי. וזה טעם דחכמים דר"י דכתב ע"ג כתב פטור לענין שבת, היינו משום דלא חשיב הכתב העליון לבדו, ולכן אין בזה מלאכת כתיבה דלא כתב את כל האות, וכן לענין גט ואזכרות שנכתב שלא לשמה, עיי"ש שהאריך לבאר קו' זו. ועוד הקשה דאף למ"ד שכתב ע"ג כתב חשיב כתב בפנ"ע אפ"ה לא חשיב התחתון כנמחק, דאם חשיב כנמחק לא יועיל תיקון תפילין באופן זה שיעביר עליו קולמוס, משום דהוי שלא כסדרן בהנך אותיות שמתקן, ובשו"ע אה"ע כתב להחמיר כמ"ד כתב ע"ג כתב דחשיב כתב.
וביתר יש לבאר לפי מה שנתכתב לעיל מהגר"א גרבוז, דבדיו ע"ג דיו מצטרף כתב העליון עם התחתון ופליגי ר"י ורבנן אם חשיב מלאכת מחשבת או לא. וסברי רבנן דכתב עליון לבדו לא חשיב, וס"ל לרב חסדא (כ. ונ"ד:) דאף לענין לשמה דאזכרות ודגט לא מהני, מפני שצריך שכל האות תכתב לשמה. ולכאו' א"כ כל ראית ההגהות מיימוני' היא רק משיטת רבי יהודה.
וי"ל דהראיה היא אף לחכמים, דכתב על גבי כתב העליון מצטרף לתחתון ופנים חדשות באו לכאן, דקודם היה רק את התחתון, א"כ יש כאן מחיקה להתחתון שקודם היה לבדו ועכשו בצירוף העליון פנים חדשות אלו הם כתב חדש. וכיון דחשיב מחיקה, א"ש ראית ההגהות מיימוני', ולמרות דהך פנים חדשות לא הועיל לענין לשמה דאזכרות ודגט, מ"מ חשיב מוחק לתחתון. ועיין בשיעורי הגרש"ר שג"כ מעלה צד זה.
♦
ביאור הגרש"ר בראית ההגהות מיימוני'
ובשיעורי הגרש"ר אות ש"ט כתב דביאור הראיה של ההגהות מיימוני' מדברי רבי יהודה שמותר להעביר קולמוס למרות שמוחק את השם, זה הסבר של הגר"ח, ואי"ז פשטות דברי ההגהות מיימוני' והיראים. (אמנם בהמשך באות שי"א הביא שגם החת"ס למד כהגר"ח, עיי"ש).
ובביאור כוונת ההגהות מיימוני' כתב באות ש"י שמוכיח ד'שם' שנכתב שלא בקדושה פסול משום שאין בו קדושת השם, דבין לר"י דמעביר עליו קולמוס ובין לרבנן דלא מועיל להעביר קולמוס, כך בפנ"ע הוא פסול. ומוכח דשם שנכתב שלא בקדושה פסול, וממילא מסברא מותר למחקו. וכתב דבאמת מבואר להדיא בש"ס נד: דבאזכרות שכתבתי שלא לשמן אמר רבי אמי דלא שוה כלום.
ועוד כתב דהראיה דההגהות מיימוני' מהברייתא דמסכת סופרים שנכתב להדיא שמותר למחקו (ובש"ס לא הובא דעה זו), וכן כתב בירושלמי שבת פרק הבונה הל' ה' דמותר למחקו. ובהכרח יש ט"ס בהגהות מיימוני', דהרי הביא מקור גם ממנחות, ושם ליתא מידי בענין זה עכ"ד ועיי"ש[6].
העולה מכאן, דנחלקו הגר"ח והגרש"ר בחקירה האם בדיו ע"ג דיו הוי כתיבה חדשה ע"ג הישנה אלא דא"א לחייב על זה משום כותב ומוחק כיון דאין לזה משמעות, וכן שיטת הגר"ח, או דהכתב העליון אינו אלא עיבוי של התחתון ומצטרף עמו ואינו חייב משום כותב כי במציאות לאו מידי עבד, וכן שיטת הגרש"ר, וכן נראה מדברי החזו"א בגיטין דף יט. (סימן קמ"ז).
♦
כמה נ"מ בהנידון אם הכתב העליון מכסה לתחתון או מצטרף אליו
ומצינו דהנו"ב (מהדו"ק או"ח סימן א' ד"ה והנה) כתב הא דמותר להעביר קולמוס לתקן שם שנכתב שלא בקדושה, והקשה הרי הכתב התחתון חוצץ בין הכתב לקלף, והלא צריך לכתוב על קלף. וביאר דהכתב העליון אינו מבטל את הכתב התחתון, ונשאר התחתון כהלכתו וכשר. ואפי' בתפילין אין חסרון של שלא כסדרן, עכ"ד עיי"ש. וחזינן שלמד כהצד שכתב ע"ג כתב אינו כתיבה חדשה על גבי הישנה, אלא צירוף וחיזוק של הכתב התחתון[7].
ועוד נ"מ, דהגר"ח הביא מספר התרומה דענין העברת קולמוס מועיל רק לענין לשמה, ולענין כתב תחתון שהוא חק תוכות לא מהני העברת קולמוס. וכתב הגר"ח בביאור דבריו, דכל כתב ע"ג כתב הכתב העליון מצטרף לתחתון, ולכן בשלא לשמה, דהכתב התחתון הוא כתב רק חסר בלשמה, מועיל כתב עליון לשמה לאכשורי גם הכתב התחתון, אבל חק תוכות אינו כתב, לזה לא מועיל הכתב העליון לאשווי כתב, והגר"ח דן בזה עיי"ש.
♦
האם מותר לעביר קולמוס על אזכרות שנכתבו לשמה
כתב הברכי יוסף או"ח סימן לב סעיף כ"ז על דברי השו"ע בענין אותיות ותיבות שנמחקו קצת, אם רישומן ניכר כל כך שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותם, מותר להעביר קולמוס עליה להטיב הכתב ולחדשו, ולא הוי שלא כסדרן. וכתב ע"ז הברכי יוסף אם רישומן ניכר וכו' מותר להעביר קולמוס וכו'. התשב"ץ בתשובותיו ח"א סי' קכ"ז וח"ג סי' קצ"ג, אסר העברת הקולמוס על השם. ולכאורה בתשובת הרב תרומת הדשן סי' מ"ח מגוף התשו' שהוא מקור דין זה, יראה הפך התשב"ץ, דכתב עליון אינו כתב. אמנם לפום ריהטא מדברי הרמב"ן והר"ן והריטב"א בחדושי גיטין דף י"ט גבי מלאכת מחשבת נראה כהתשב"ץ. (ועיין בגיטין דף נ"ד וספר מחנה אפרים הגהות יו"ד דף ל"ז) וצריך להתישב בדבר למעשה, עכ"ל הברכ"י (ועיין עוד בשיורי ברכה שם)[8].
♦
ביאור דברי הברכ"י
והנה בתרומת הדשן שם נימק מ"ט אין חיסרון ב'שלא כסדרן', כיון דמיירי שהן כשרות ואין בהם חסרון הלכתי, ומעביר הקולמוס עליהן רק להיטיבן, לא נחשב כתב העליון לכתב. והוכיח מדברי תוס' גיטין י"ט דאף לדעת ר"י שכתב על גבי כתב חשיב כתב, ה"מ כשמוסיף בכשרותו בהכתב העליון, כגון בלשמה דגט, ואז חייב לענין שבת, אבל כשלא מוסיף בלשמה, הכתב העליון לא הוי כתב, ומש"ה אין חיסרון בשלא כסדרן, דאין חשיבות כלל לכתב העליון. ולמד מזה הברכי יוסף בדעת התרומת הדשן דממילא דה"ה באותיות של שם, אף דנכתבו לשמה, לא יהיה חסרון בכתב על גבי כתב.
ומש"כ דמדברי הרמב"ן והר"ן גבי מלאכת מחשבת נראה כהתשב"ץ, כוונתו היא דמדתירצו על קושיית תוס' הנ"ל מ"ט כתב על גבי כתב בשבת פטור, דשאני שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, מוכח שלמדו דלכה"ת הוי כתב גם אם לא הוסיף בלשמה או בכשרות, וא"כ ה"ה לענין מחיקת השם הוי מחיקה.
ובאמת התרומת הדשן הוכיח משיטת תוס' (והיה מקום לומר דהתרומת הדשן ג"כ לא פליג על התשב"ץ, ומש"כ הוא רק לענין שלא כסדרן. ויש לחלק בין שלא כסדרן למחיקה, דאף אם כתב על גבי כתב לא חשיב, מ"מ הוי מוחק).
ויצא לכאו' דפלוגתת התרומת הדשן והתשב"ץ שורשה בפלוגתת התוס' והרמב"ן, ותלוי בשני הצדדים הנ"ל בדין כתב על גבי כתב, וכמש"כ הגר"ח שם דכל הראיה להגהות מיימוני' היא רק לתירוץ הרמב"ן.
ויל"ע לפי ההגדרה הנ"ל (דהגרש"ר זצ"ל וביאור הגרא"ג שליט"א) דכתב על גבי כתב, העליון מתאחד עם התחתון, והוי פנים חדשות, קשה פסק השו"ע בסעיף כ"ז הנ"ל מהתרומת הדשן, דא"כ הוי ממש שלא כסדרן, כמש"כ בדעת חכמים דהא דלא מהני כתב על גבי כתב לענין לשמה משום דאין כל האות לשמה, כך בשלא כסדרן אין כל האות כתובה כסדרן.
וצ"ל דאם יסבור התרומת הדשן כתוס' דכתב על גבי כתב אם לא מוסיף בלשמה לא חשיב כלל, וכ"ש לחכמים (לדעת רב חסדא) א"ש, דלא הוי מוחק כלל, ולכן אין חסרון בכסדרן. ונאמר לפי דבריו דהפנים חדשות בכתב העליון הוא רק אם מוסיף בלשמה או בכשרות, וכך הוא פשטות דברי התרומת הדשן. אלא שלא יעלה בקנה אחד עם דברי ההגהות מיימוני', ולכאו' רוב הפוסקים[9] נקטו כההגהות מיימוני', ויל"ע[10].
♦
בירור בדברי התשב"ץ
ולכא' קשה על התשב"ץ דאסר להעביר הקולמוס על אותיות של שם שנטשטשו, דס"ל דדיו על גבי דיו הוי מחיקת השם, למרות ששניהם לשמה, ונתבאר דס"ל דהדיו העליון מכסה לתחתון. וקשה א"כ שאף בכל האותיות יהיה חסרון משום שלא כסדרן, דהרי הכתב התחתון נמחק, ומ"ט אסר רק באותיות של שם.
ובשיעורי הגרש"ר (גיטין שי"ד) הקשה באופן אחר על התשב"ץ, דלכאורה משמע מדברי התשב"ץ דלכ"ע חשוב הכתב התחתון למחוק, ואף למ"ד דכתב העליון אינו כתב והכי קיי"ל. וקשה א"כ אין כאן כתב כשר כלל, דהכתב התתון מחוק, והעליון לא חשוב כתב.
ותירץ דלפי היסוד שכתב דהעליון (אף אם אינו כתב) מצטרף לתחתון, ולכן (למ"ד כתב על גבי כתב לא הוי כתב) לא מהני לענין לשמה דבעינן כולו לשמה וליכא, ואפ"ה חשיב מוחק האות התחתונה מהיות אות בפנ"ע, אתי שפיר ודו"ק, עכ"ל. והיינו דהתחתון מחוק לאו משום שאינו נראה, כי כתב עליון לא הוי כתב, ואפ"ה לענין מחיקת השם חשוב מוחק, משום שכתב העליון מצטרף לתחתון הוי פנים חדשות, ומשו"כ אין התחתון בפנ"ע.
ולפי זה אולי אף לענין שלא כסדרן אין כאן חסרון, כי אין כאן מחיקה גמורה של האותיות, אלא דהן אינן בפני עצמן, דכתב העלון אינו כתב ורק מתקן את האות, ויש לדון דאולי אף לענין שלא כסדרן אם האות אינה בפנ"ע הוי חסרון דחשובה מחוקה, וצ"ע. שו"ר בספר חידושים ובאורים (גיטין סי' ד') שהקשה כן על התשב"ץ ועמד בצ"ע. מ"מ נראה שם שהקשה רק לפי הצד שם שהכתב העליון מכסה ממש לתחתון, והקשה דבשו"ע משמע דאין הכתב העליון מכסה, עיין שם, ועיין בכל הסימן שדן בכל עניני כתב ע"ג כתב.
שיטת המנחת חינוך בענין חיזוק אותיות של שם
והמנ"ח (מוסך השבת כותב אות ד') ג"כ סובר דאין כאן איסור מחיקה ומטעם אחר, דאין איסור כשעושה ע"מ לתקן, ובפרט שהתיקון הוא בשעת המחיקה. וכשיטת הש"ך יו"ד סקי"ב והובא בפ"ת שם סק"ט.
♦
נ"מ בנפלה טיפת דיו על גבי כתב
עוד נ"מ, שמצינו פלוגתת הפוסקים בהך חקירה, בענין אם נפלה טיפת דיו אחרי שנגמר האות, שכתב הלבוש אבן העזר סימן קכ"ה סעיף ח' דאם נפלה הטיפה בעוד האות לחה פסול אפי' לא נתפשט הדיו חוץ לאות, ולא יועיל מה שיקח חלק מהדיו, אבל אם נפל טיפת דיו על אות שכבר התייבשה, כו"ע מודו שיכול לגרד את הטיפה דאינו אלא כמסיר הכיסוי, ואי"ז חק תוכות כלל.
והקשה הב"ח (אה"ע קכ"ה ד"ה אבל אם נפלה) טובא על הלבוש, דלהלכה אפי' כשיבשה האות אם נפלה טיפה ונשתנית צורתה הוי חק תוכות, כיון שעכשיו נתקלקלה צורתו, עיי"ש. וכן הקשה הט"ז שם ס"ק ט'.
אמנם כתב הסדר הגט[11] וכן ס"ל לב"ש שם, דהלבוש לא מיירי בשנפלה טיפת דיו בתוך האות ונשתנה צורתו, דבכה"ג מודה הלבוש דפסול אף לאחר שנשלמה צורת האות, כמש"כ הלבוש בעצמו שם להחמיר כדעת רבינו ברוך דיש חק תוכות אף בטיפת דיו שנפלה לאחר שנשלמה צורת אות, ודלא כהסמ"ק.
א"כ כל דברי הלבוש הם רק כשלא נשתנית צורת האות, והנידון הוא משום חשש כתב ע"ג כתב, שי"א (באה"ע קל"א סעיף ה') שחוששים לכתב העליון להחמיר, וכמש"כ הלבוש להדיא בסוף דבריו שם. ועיין בלבוש באו"ח סימן ל"ב סעיף ג' בדין אם זרק עפרות זהב שהוא דומה לזה, עכ"ל הלבוש. ובעפרות זהב ודאי הנידון הוא משום כיסוי הדיו דכתב ע"ג כתב, כמש"כ הלבוש להדיא באו"ח, ולא משום חק תוכותיב. ובספר ראש פינה על שו"ע אה"ע שם ג"כ פי' את דברי הלבוש כהסדר הגט, ועיין מה שפירש עוד בדברי הלבוש.[12]
אמנם בפתחי תשובה על סדר הגט הנ"ל הביא דהתורת גיטין וסדר הגט הקשו על דין זה דדיו ע"ג דיו, שהחמיר הלבוש כשנפל קודם שנתיבש הדיו של הכתב דלכו"ע לא הוי כתב. ואף לדברי הי"מ באה"ע סימן קל"א סעיף ה' דמחמיר בכתב ע"ג כתב היינו דוקא שם, שהוסיף בכתב העליון יותר מהתחתון בלשמה דהתחתון הוא שלא לשמה, אבל כאן שלא הוסיף מידי לא הוי כתב. וכן סובר המהר"ם שיק בתשו' יו"ד רנ"ז. ובביאור הלכה סימן ל"ב סעיף י"ז ד"ה ואינה ניכרת כתב דכ"ש בטיפת דיו שנפלה מעצמה דאין שם כתב עליה. ופליג הביאור הלכה שם על הפרמ"ג ס"ק ט"ו שמצדד להחמיר בטיפת דיו משום כתב ע"ג כתב, וכתב להקל מחמת שרוב הפוסקים מקילים דאין כתב ע"ג כתב, עיין שו"ע אה"ע סימן קלא סעיף ה' ובנו"כ שם.
וחזינן דפליגי, דמחד הלבוש והפמ"ג מחמירים, ומאידך הב"ח והפוסקים שהביא הפתחי תשובה והביאור הלכה ס"ל דכתב ע"ג כתב אינו כיסוי כלל אלא שמצטרף לתחתון, ורק אם יש לו משמעות שמוסיף בלשמה חשיב כתב. ועוד כתב הביאור הלכה דמה שתי' הפתחי תשובה ליישב את דברי הפמ"ג והלבוש עפ"ד תוס' דכשם שבמוסיף בכתב העליון חשיב, כך במגרע בכתב העליון יש לו חשיבות בפנ"ע, דאם כתב הראשון לשמה וכתב עליו שלא לשמה גרע, וזה נותן לו חשיבות דהוי חשיב כתב למ"ד כתב ע"ג כתב הוי כתב, כתב הביאור הלכה דזה דוחק גדול.
אמנם מדברי הלבוש שדימה לעפרות זהב שזה כיסוי מוכח שלמד דכתב ע"ג כתב (לדעת רבי יהודה ולרב אחא בר יעקב אף לחכמים) הוי כתב, פי' דהוא כיסוי על התחתון, כהבנת הגר"ח והחת"ס בהג' מיימוני. ולכן הכשיר הלבוש להסיר את הדיו כשנפל אחר שהדיו הראשון נתייבש משום שמסיר את הכיסוי, וכן משמע בפרי מגדים שם[13].
♦
נ"מ בכתב שלא לשמה ע"ג לשמה אם מועיל לעבור עליו שוב לשמה
עוד מצינו במהר"ם שיק הנ"ל בענין קטן שהעביר דיו על גבי כתב שנכתב לשמה, והשואל[14] כתב להכשיר, וחלק על הפמ"ג שחידש שדין זה תלוי בפלוגתא באה"ע קל"א סעיף ה' אם מועיל כתב ע"ג כתב. וכתב השואל דטיפת דיו חמור מכתב על גבי כתב (אבל בכתב ע"ג כתב כשר). וכתב המהר"ם שיק דודאי דברי הפרמ"ג מוכרחים, שהרי מקורו בלבוש שם סעיף ג' לפי פירוש הב"ש קכ"ה סקי"א מדברי המהר"ם בסדר הגט אות פ"ז. וכן פירש הברכת המים שם שביאור זה מוכרח בלבוש (ודלא כהבנת הב"ח והט"ז שם), דכן איתא בלבוש בסו"ד שדמי לעפרות זהב דהוא משום כתב ע"ג כתב, וא"כ הוא משום חשש לפלוגתא דסימן קל"א סעיף ה' דחיישינן להלכה דכתב ע"ג כתב חשיב כתב.
וכתב המהר"ם שיק עוד דמשו"ה כתבו התורת גיטין והגט מקושר[15] דאפי' לדעת הי"מ בסימן קל"א סעיף ה' כתב ע"ג כתב חשיב רק משום שמוסיף בלשמה בכתב העליון, דמיירי שם בגט שכ' שלא לשמה. אבל במקרה דעובדא דקטן שהעביר דיו ע"ג כתב, הרי לא הוסיף, ולכו"ע לא הוי כתב.
והביא את תירוץ הפ"ת והוסיף ביאור, דאף לפי תוס', בעובדא דקטן הוי כתב, דהא דאמר תוס' דכתב ע"ג כתב לא חשיב, דוקא כשלא הוסיף ולא גרע, אבל כשהוסיף או שגרע בכתב השני, חשיב הוא בפנ"ע ופנים חדשות באו לכאן בפחיתותו וגריעותו כמו מעליותו. וקלסיה המהר"ם שיק.
והוסיף עוד דבלא"ה הרי הרמב"ן והריטב"א לא סברו כתוס', וא"כ י"ל דאף בכתב ע"ג כתב ששוה לראשון הוי כתב לענין גט, וא"כ י"ל דהלבוש חשש לדעת הרמב"ן והריטב"א.
ועוד כתב המהר"ם שיק דאם העביר שוב קולמוס על כתב של הקטן כשר ממ"נ, דאם נאמר דהעליון כתב הוי לשמה, ואי לא, כשר משום התחתון, ע"כ (ע"ש שהאריך עוד בנידון).
ובביאור הלכה סימן ל"ב סעיף י"ז ד"ה ואינה ניכרת כתב דאף לפי הפמ"ג שהחמיר בכתב ע"ג כתב כשהעליון נכתב שלא לשמה, אם יעביר עליו עוד קולמוס לשמה מהני ממ"נ[16], ע"כ. וחזינן דנקטו המהר"ם שיק וביאור הלכה דאף לפי החוששים לכתב ע"ג כתב לחומרא לא נחשב שהעליון מכסה התחתון, אלא השאלה היא האם יש לו חשיבות ליחשב כתב.
♦
מצינו דהגר"ח מבריסק לשיטתו
אמנם בספר ליקוטי הגר"ח סימן כ"ט (וסימן ל"ב) הביא מעשה בעדים שחתמו לשמה, וחזרו וחתמו שלא לשמה, ונתעוררה שאלה דחיישינן לשיטות דכתב ע"ג כתב חשיב העליון ונפסול הגט, ונתן א' עצה שיחתמו בשלישית לשמה, ויוכשר ממ"נ. ואמר הגר"ח דבשאלה אם כתב על גבי כתב הוי כתב אין השאלה אם העליון הוא כתב או התחתון, דזה ודאי דאין שאלה שהתחתון אינו כתב כי הוא מכוסה בעליון, וכל השאלה היא אם על העליון יש חשיבות כתב בפנ"ע. וא"כ אף אם יחתמו בשלישית אין הגט כשר דהעליון לא מכשיר משום דחיישינן שאין כתב העליון כתב, והתחתון פסול דהוא מכוסה, ע"כ. ובסימן ל"ב איתא שם בשם ר' משה סולוביצ'יק מעשה דומה בכתיבת גט כדין, וחזר הבעל והתעסק והעביר קולמוסו שלא לשם גט, ואמר הגר"ח דא"א להעביר שוב הקולמוס לשמה ולהכשיר ממ"נ מהטעם הנזכר.
וחזינן הגר"ח נקט להחמיר לדינא כהצד שכתב ע"ג כתב הוא מכסה את התחתון כמו דנקט בדעת ההגהות מיימוני'.
♦
שיטת הקה"ס בגדר כתב העליון כהגר"ח מבריסק
שוב ראיתי בקסת הסופר סימן ד' סעיף ג' דאם כתב שלא לשמה לא מהני שיעבור עליו קולמוס לשמה דכתב העליון לא מהני. ובלשכת הסופר כתב שם באות שנכתבה כדין ונפל עליה טיפת דיו שלא בכונת לשמה, דהפמ"ג כתב דתליא בפלוגתא שבאה"ע קל"א ס"ה, וכתב דהמל"ש (כלל ו' בינה ס"ק ט"ז) סובר דכמו שהוא אף הרמב"ם שהוא הדעה הראשונה בשו"ע דכתב ע"ג כתב אינו כתב, אף לקולא, מודה דפסול.
וביאר הלשכת הסופר דכל המחלוקת שם היא האם הכתב העליון נחשב כתב, אבל התחתון פסול לכו"ע כי הוא מכוסה, וכן מוכח בלבוש לפי ביאור המהר"ם בסדר הגט. ואף הב"ח והט"ז לא נחלקו עליו דפסול כמו שהוא אם לא הוריד את הטיפה כמו בעפרות זהב, וכל מה דנחלקו הב"ח והט"ז הוא לדעתם דסברו דהלבוש מיירי שהתפשטה הטיפה ונשתנתה צורת האות. אבל כל עוד שלא הסיר את הטיפה, פסול לכו"ע, כי הכתב הכשר מכוסה, לכן כתב לשכת הסופר להחמיר. ובסוף דבריו כתב דהתרומת הדשן שכתב דבכתב ע"ג כתב אין חסרון שלא כסדרן, מוכח דס"ל דלא נחשב שהכתב הראשון מכוסה, דאם הראשון מכוסה נימא דכמאן דליתא, והוי כתב שלא כסדרן. והוסיף דאפשר לחלק, דהתרומת הדשן מיירי שגם הכתב העליון לשמה, ולכן אינו מבטל את התחתון, משא"כ אם נפלה טיפה מעצמה או כתב שלא לשמה, מבטל את התחתון.
ומש"כ בסוף דבריו דאף לפי התרומת הדשן אם הכתב העליון שלא לשמה חשיב כתב, הוא לפי סברת התוס' דאף למ"ד כתב ע"ג כתב הוי כתב היינו דוקא כשהעליון הוסיף בלשמה. וסבר הלשכת הסופר דה"ה אם העליון מגרע בלשמה. משא"כ כששניהם לשמה, א"כ לצד זה נחשוש לפסול מספק להחמיר כשיטות דכתב ע"ג כתב חשיב, אבל לא לכו"ע כמש"כ בתחילה, דהרי הרמב"ם ס"ל שכתב ע"ג כתב לא חשיב כתב כלל.
♦
דברי הפוסקים והראיות לשיטת ההגהות מיימוני'
עיין בברכי יוסף (יו"ד רע"ו ס"ק כ"ד) שדן באורך בראיות לדין הנ"ל אם מותר למחוק שם שנכתב שלא בקדושה, ובמהר"ם שיק (יו"ד סימן רס"ד) הביא את דברי הפוסקים בענין מחיקת השם שנכתב שנכתב שלא לשם קדושה עיי"ש, ודן בראיות מהש"ס עיי"ש, והביא מספר שצ"ה סימן צ' מהרב מהר"א נ"י[17] שהוכיח מסוטה דף י' דפריך אלא מעתה לא ימחה, ודחי אלא מעין שמו של הקב"ה, וסובר הרב הנ"ל דקאי על שם שמשון, וזה אינו כמבואר ברש"י דקאי על שמש והיינו בקרא דשמש ומגן ה', דקאי על השם יתברך ונכתב לשמו בזה פריך דלא ימחה, עכ"ד המהר"ם שיק.
ונרחיב מעט בביאור דבריו. דז"ל הגמ' אמר רבי יוחנן שמשון על שמו של הקב"ה נקרא שנאמר כי שמש ומגן ה' אלקים וכו', אלא מעתה לא ימחה, אלא מעין שמו של הקב"ה מה הקב"ה מגין על כל העולם כולו אף שמשון מגין בדורו על ישראל.
והרב אריה ליב שהביא המהר"ם שיק למד שהשם שמשון הוא כשמו של הקב"ה, וס"ד שאסור למחקו, וכך למד המהרש"א על תוס'. והלא כשכותב שמשון על שמשון הגיבור לא מתכוון לשם קדושה, וס"ד שאסור למחוק. ומוכח דאם שמשון הוא משמות הקדושים, אסור במחיקה אפי' שלא נכתב לשם קדושה.
ודחי המהר"ם שיק, דברש"י מבואר דקאי על שמש ומגן שכתוב בפסוק, שזה כינוי לקב"ה, ושמש אינו שם פועל אלא שהשמש הוא מגן, א"כ הוי ממש שם של הקב"ה. ודחי הש"ס דהפי' בפסוק הוא מעין שמו של הקב"ה, דכמו שהקב"ה מגן כך השמש מגן, ושמשון נקרא על שם זה[18].
[ובתשו' של הרב אריה ליב הנ"ל מביא בריש דבריו את הראיה של הפוסקים מהגמ' בגיטין דהרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' מעביר עליו קולמוס וכו', וחזינן דשם שנכתב שלא בקדושה מותר למחוק. והפנים מאירות דחה, דמשם חזינן להיפוך דרבנן פליגי אדר"י וס"ל דאין השם מן המובחר, ממילא נשמע דאף אסור למחקו. ודחה הרב אריה ליב הנ"ל, דכל מה דפליגי רבנן אדר"י לענין כתב ע"ג כתב אם מועיל קידוש בכתב העליון לכתב התחתון, שנכתב שלא בקדושה, אבל אם אפשר למחקו לא פליגי אדר"י].
♦
ראית העין יצחק ממגילת סוטה
רבי יצחק אלחנן בעין יצחק או"ח סימן ה' האריך בכל העניין ובתו"ד הביא את דברי תוס' בסוטה כ. ד"ה מגילתה נגנזת בשם הירושלמי תני נגנזת תחת צירו של היכל. למה בשביל לשחקה, לול קטן היה שם ושם המים נשפכים, תני אין בהם משום קדושה וכו'. והקשה הקרבן העדה בשירי קרבן איך שרי למחוק את השם שהוא במלקות (וגם גרם מחיקה אסור כדאיתא בשבת דף ק"כ), ותירץ השירי קרבן דהירושלמי סובר שמותר לאבד כתבי הקודש כשאין בהם צורך.
וכתב העין יצחק לתרץ דהירושלמי סובר דהכהנים היו כותבים את השם בתנאי דאם לא ישקו את הסוטה לא תהיה בזה קדושה, והוכיח שם שסובר הירושלמי שיש ברירה בדאו'.וממילא יש מכאן ראיה אלימתא דשם שנכתב שלא בקדושה מותר למחקו (והטעם שהניחו שם כדי לשחקה כדי שלא יבאו להשקות בה סוטה אחרת). [ובאמת נוקט דגם לבבלי שגונזים אותה עשו תנאי בשם, כנתבאר כי גניזה לשם ג"כ הוי בזיון].
עוד ביאר רבי יצחק אלחנן מה שהביא הירושלמי מחלוקת אם מותר לכתוב מגילת סוטה על עור בהמה טמאה (למרות דלמחיקה קיימא, הרי שלא ישאר שם על בהמה טמאה, מ"מ שמא לא תשתה ויישאר השם על עור טמאה). וביאר רבי יצחק אלחנן דרבי שמעון לשיטתו דסובר שאין ברירה בדבר שתלוי בדעת אחרים, ולכן לא יועיל תנאי, אבל מאן דמתיר סבר יש ברירה, ואין החסרון בזה שהשם נגנז על דבר טמא, כי אין בו קדושה. ולפ"ז מיושבת קו' הנושאי כלים על הרמב"ם שלא הביא את דברי הירושלמי הזה שכ"כ גם בתוספתא, ותירץ דהרמב"ם פוסק דבדאו' אין ברירה, לכן אסור לגנזה אלא בצידי ההיכל.
אמנם הגליון אפרים על הירושלמי כתב דמש"כ הירושלמי למה בשביל לשחקה זה שאלה מ"ט מותר להניחה תחת הציר הרי אסור לשחוק את שם השם. ולזה תירץ הירושלמי שהיה שם לול קטן תחת הציר ולכן המגילה לא נשחקה. ומש"כ הירושלמי ושם המים נשפכים הוא פלוגתא אם מותר להשתמש במים שימוש חול, וקאי על המים של הסוטה, אם נתקדשו בכלי שרת או לא.
♦ ♦ ♦